לגדולי הדור ואנשי המופת בקהל הצדיקים עושי פלא ועמוקי דעת והגיון, יחשב בודאי ר' שמחה בונם מפשיסחא. ובדברנו על אודותיו, אין כונתנו לכתוב עליו תולדה מפורטת רק להזכיר מעשיות ועובדות מספר, שמסוגלות להפיץ אור על מהות אישיותו הגדולה והמקפת, יחסו לצדיקים אחרים בני גילו, ויחסו לעולם ומלואו.
מה שמבדיל את ר' שמחה בונם מבני גילו הוא זה, שלא היה צדיק מבטן ומלידה כאחרים, מפני שהתחיל כרוקח ואחר כך טפל במסחר העצים ולרגלי זה רגיל היה לנסוע עם שותפו או עם בן שותפו לדצניג וכדומה, מקום מסוים מסבת הירידים המפורסמים דהתם. ובמשליו הוא רגיל הרבה לדבר מעיר רוכלת עמים זו. ומסבת עסקיו אלו בדנציג רגיל היה לאמר על עצמו, שהרי הוא גלגול “זבולון” שעליו נאמר זבולון לחוף ימים ישכון.
ובבוא אדם לעולם הגדול הוא רגיל להסתכל בו. והוא מספר באמת בכתביו כי בקר אפלו את התיאתרון. לא מפני שרצה בכך, רק משום מעשה שהיה. הוא היה פעם עם בנו של שותפו בדנציג1, והנה ארע שהצעיר הנדון נעלם ולא נודע מקומו איו, והתחיל מהרהר אם לא הלך למקום קלון ח"ו. ובבואו לפרוזדור, הוא מוצא שיושבת שם אשה ומנגנת על הפסנתר. הוא משלם לה שכרה ומחפש לו איזו נגינה והיא2 מתחלת מנגנת, ולמנגינה יש כח אדירים כזה שהיא מוציאה את הצעיר ממקום מחבואו ומביאתו אליו. ר' שמחה בונם מחשה ואינו מעיר דבר, ושואל רק, איפוא נעלמת? בינתים הן חפשך סוחר מסוים ורוצה היה לקנות את כל עציך.
איך שהוא הוציאו ממקום הבושת. אבל משם מושכהו הלה לתיאתרון, והוא הולך אחריו, אבל רק לתכלית זו כי יגרש את “היצר הרע” מתוכו. ובתיאתרון אין ר' שמחה בונם מתבונן כל עיקר, הוא יושב רק בהחבא בקרן זוית נעלמת, ואומר “תהלים” ושאר דברי תורה ותפלה. אך גמרו את החזיון והמשחק ור' שמחה בונם תוקף את הצעיר כלו ומושכהו בכחו. ומאז יצר הרע פסק הימנו. ובמקום אחר הוא מדבר פעם למקורבו: אויה אחי, לא היית עדין בתיאתרון ובכן אינך יודע מה זה “יצר רע”.
ר' שמחה בונם היה איש ההמון ושם אזניו כאפרכסת לשמוע את דברי ההמון.
ופעם בא וילנאה וישמע איך שני סבלים מדברים מפרשת השבוע האחד שואל את משנהו: מה כונת התורה באמרה בנוגע לאבימלך ואברהם ויכרתו שניהם ברית. איך זה אפשר לו ליהודי לכרות ברית עם “גוי”. ע“ז ענה השני הן נאמר ויכרתו “שניהם” ברית כלומר אע”פ שכרתו ברית נשארו האלה “שניהם” כלומר נבדלים. באור זה מצא חן בעיניו מאד.
ומענין הוא באיזה אופן הוא מסמן את “הרביים” ומהותם. והנה הוא מטפל במאמר הגמרא: מי שאינו חגר וסומא, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה, עד שהוא נעשה סומא. ובכן מי שאינו צדיק ועושה עצמו צדיק ורבי, הרי זה ענשו שנעשה צדיק ממש, ובכן הרי זה עסק משובח. נמצא חוטא זריז ונשכר". ובכן הוא מסביר את זה על פי משל מוצלח:
היה מעשה ופריץ אחד נסע לטיל בכרכרה אשר לו, והנה רואה הוא גוי שכור מוטל על פרשת דרכים, ויאמר לעגלונו הרימהו והביאהו אל תוך העגלה ויסע אתנו. העגלון שמע בקולו. בבואו הביתה צוה הפריץ לרחוץ ולגלח אותו ולהכניסו ללשכה יפהפיה, להשליך את סחבותיו הישנות החוצה, ולהניח אצלו בגדי כומר, וכאשר יעור משנתו, לחלק לו כבודי־כומר, וכך היה. הגוי השכור נתפכח ויעור משנתו קם ויעביר שנה מעיניו ומתחיל מתבונן מסביבו ואינו יודע היכן הוא נמצא. הן אין זו אותה הלשכה השחורה שבה בלה את מיטב ימיו ושנותיו. בכל פנה זוהר, יופי וחן. והוא מתחיל מפשפש בבגדיו וסחבותיו וגם הם אינם. ובמקומם הוא מוצא בגדי שרד של כומר. ואך הוא מתבונן קצת וכבר נכנס שמש ומתחיל מחלק לו כבודי כומר. ובכן מה אתו? והוא מתחיל מהרהר ואומר, ממה נפשך, או שמצבי הקודם מצב השכרון והעלבון והדלות הוא דבר שבמציאות, ועכשו הריני רק חולם חלום, או מה שהוא עכשו הוא אמת וכל מה שהיה קודם לכן הוא חלום. וראשו עליו סחרחר. אבל איך הוא מסוגל לעמוד על אמתו של דבר? והנה נעורה בו מחשבה טובה, כי יצוה להביא לו מספרי הכומרים ו“תורת כהנים” והיה אם יבין מה שיש בהם סימן הוא, שהוא כומר, ואם לא אינו יותר משכור מזוהם גרידא. והנה מביאים לו ספר כזה, והוא מסתכל בו כתרנגול ב“בני אדם”. ובכן נמצא הוא מחליט שהריני שכור, ולא כומר, ואח"כ ותוך כדי דבור הוא מהפך את הסדר ואומר לעולם הריני כומר לכל דקדוקיו ופרטיו, והא קשיא, מדוע איני יודע לקרוא, אין דבר, גם כומרים אחרים ודאי שאינם יודעים לקרוא.
הוא הדבר את צדיקים הרבה, שיהודים רבים רודפים אחריהם וצווחים צדיקים אתם, והנה יודע פלוני אלמוני שאינו “רבי”, והוא מתחיל מהרהר, כלום רבי אנכי או לא? בכדי לעמוד על אמתו של דבר, הוא מתחיל מצוה להביא לו תכריך של כתבים, ספרי “הזוהר” וספרי הקבלה, מתחיל קורא ואינו יודע, ובכן הוא אומר לעצמו סימן הוא שאיני “רבי” אבל תומ"י הוא תוהה על הראשונות וחוזר תוך כדי דבור ואומר לעולם הריני רבי ומה שאיני יודע לקרוא, גם האחרים בודאי אינם יודעים.
וכך מסים ר' בונם, שאינו מת מן הזקנה עד שנעשה “רבי” וזה הוא ענשו היותר גדול.
מענין הוא מה שמספרים על אודותיו כי בהיותו פעם בגרמניה ושבת שם את שבתו, ובשעת הסעודה התכנפו אנשי שלומו וחסידיו.
ר' שמחה בונם מתחיל מגיד תורה, והמשכילים מתחילים מתלוצצים, אבל ר' שמחה בונם לא שם לב, כי הוא דבוק “בעולמות העליונים” עד אשר בנו אברהם מעיר אותו על זה. מוצא הוא בזה בזיון תורה ומעיר שלהבא כבר ישגיח על זה.
והנה באה שבת אחרת, ושוב שוכח ר' בונם ושוב באו אותם המשכילים הליצנים, ושוב מעיר אותו על זה בנו אברהם, שישנם כאן אפקורסים ועל זה עונה ר' בונם, גם אלו אפקורסים במחילה, אך הם מתחילים חשים בראשם הם צועקים “שמע ישראל”. אפקורס אמתי היה פרעה, שכבר אחר “עשר המכות” אמר: “מי ה' אשר אשמע בקולו”.
ומענין הוא מה שמספר, כי הראו לו בחלום את הגאון הוילנאי בפמליא של מעלה, שהוכיחו אותו מרה, על כי רדף עד חרמה את כת החסידים.
הגאון ר' אליהו ז"ל הצטדק “שכונתו היתה לשמים” ומיד התפרץ צחוק בפמליא של מעלה.
וגדול ערכו של הצדיק בעיני ר' שמחה בונם, שכל בני האדם משועבדים אליו דוגמת החיה והבהמה. וכך הוא מבאר: “ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה”. נח הוא הצדיק, וכל החיה וכל הבהמה – שאר בני אדם עד כמה שהם שפלים “מהצדיק”.
על “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה” הוא אומר, שכשיש למי לנסוע ללייפציג ליומא דשוקא, לעשות עסקים גדולים, והוא נודד, וחי חיי צער ואין לו אותה הרוחה שיש לו בבית בנוגע לאכילה ולשתיה ולשינה, הכי בשביל זה לא ישלים עסקיו? אתמהה? כך הוא בנוגע לאותו האדם ששואף לשלמות ולסגולה, שום דבר ומכשול לא יעצרהו לעלות בסלם העולה בית אל.
אלו קצות דרכיו ומחשבותיו של אדם עילאה וגבר הוקם על הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.