הכיס שהלך לאיבוד
המלצרית הצעירה (המזכירה במשרדו של סרטרס) חייכה אל מר סימס (ג‘. פ. סימס ושות’) והושיטה לו את החשבון. תמיד היא מחייכת, גם כאשר היא אומרת “היכנס בבקשה” וסרטרס אינו מוַתר. מדוע היא מחייכת באופן טפשי כזה?
סימס קירב את החשבון אל עיניו. לא שהוא קצר־ראי, אבל במסבאות תמיד אפלולית כזו, כדי שהמנוולים הצעירים יוכלו לנשק את הריבות הצבועות שהם מביאים עמם. היא עדיין צוחקת! הוא קרא את החשבון. מנהג זה עדיין נשתייר בידו מזמן שהיה עומד אצל הדלפק בחנותו ומוכר סירים ומחבתות וצבעים, שעקרות הבית קונות על־מנת לצבוע את הכסאות הישנים, אף־על־פי שהרבה פעמים כבר אמר לעצמו כי במעמדו, מן־הראוי שיטול את פיסת הנייר מבלי להציץ בה ויניחה עם שטר בן חמישה אצל הקופאי מבלי למנות את העודף. אבל תמיד כשנותנים לו את החשבון הוא קורא בו מבלי־משים. דולאר ורבע בעד כוס של תום קולינס, ובמסבאה נידחת זו! שוב תפס לעצמו שהוא מהרהר במחירם של מצרכים, אף שחזר והבטיח לעצמו שלא יעשה כן.
רטן משהו והושיט את ידו אל הצד הימני של מכנסיו, להעלות את הארנק מתוך הכיס. אל הכיס הימני, הפעם, לכל הרוחות, אל הכיס הימני!
לפתע הרתיע. ידו מישמשה עצבנית על ירכו. קפא על מקומו ואחר שב להסיט את ידו לאט־לאט על צדו, כאילו כל חייו נתונים בתנועה זו. היד החליקה ריקם ללא כל אחיזה.
הכיס נעלם.
אימה. תחילה רוצה היה לברוח ממקומו. לרוץ מהר בלי מטרה וכיוון. אך ליד הדלת ישבה הקופאית (המזכירה הפרטית של מר סרטרס) ובעינה מבט מרושע, אכזרי. לא, הוא לא יוכל לרוץ. לפתע נדמה לו כי כל אחד מביט בו ותוהה על התנהגותו. תקפו צורך לתת איזו משמעות לתנועותיו, כדי שיסתברו לכל ולא יסגירו את סוד היעלמותו של הכיס לעיניים השמחות־לאיד הסובבות אותו. הוא החל מגזים בתנועותיו, משל אינו ירא כלל שיראוהו, שכן אין הוא אלא מנער פירורי־לחם מעל מכנסיו וכיוצא־בהם דברים שאין איש משגיח בהם. משל לאדם הרואה בעצמו שהוא מחטט באפו בפומבי והוא מתחיל לגרד בפרצופו ולגרש זבוב טורדן, משום שהבריות שמים אליו לב.
הדבר התחיל הבוקר. נהג־הטקסי פתח את הדלת ומר סימס הסיט את עצמו בכבדות מתורגלת להידחק מבעד לדלת, הקטנה מדי לגופו המגושם במקצת. בוקר־בוקר הריהו חוזר על טכס הכרחי זה, מוציא דולאר מתוך ארנקו, נותנו לנהג ואומר ברחבות מודגשת (עדיין לא רכש לעצמו את הקלות הכלאחר־ידית שבה עושים זאת אנשי העסקים הותיקים): “שמור את העודף ברשותך”. הריהו מחזיק טובה לעצמו בשל אותם ארבעים־הסנט היתרים שהוא מניח בידי הנהג. אולם הבוקר כשנתן את ידו בכיס להוציא את הארנק, הרגיש כמין סיכה שדוקרת לו בחזה – הכיס ריק. נתבלבל. דבר מעין זה לא נתארע לו בחייו. כולנו צוחקים על פיזור־הנפש כעל תכונה נלבבת כאשר אין היא מתגלה בנו.
גימגם דיבור של התנצלות, ביקש מהנהג לחכות לו רגע ומיהר אל הבניין. נהג־המעלית מַכירו זה שנים רבות ובודאי ילוה לו דולאר אחד, לו, למר סימס. דלת המעלית היתה סגורה. המחוג המראה את מקומה של המעלית היה נתון על המספר תשעה־עשר, ועדיין הוא עולה. במתינות חלזונית־להכעיס עלתה המעלית עד הקומה העליונה והחלה יורדת כלפי מטה, כשהיא נעצרת בכל קומה־קומתיים, לפלוט ולקלוט נוסעים. הנהג בחוץ צוֹפֵר מתוך קוצר רוח. השוטר מאיץ בו שיזוז ממקומו, משום שהעמיד את המכונית בחלקו האסור של הרחוב. לבסוף ירד המחוג אל מספר אחד. הדלת נפתחה. אשד אנשים יצא משם. סימס העלה על פניו חיוך רחב של ידידות ופנה אל הזקן הכפוף בפינה על ידית המנוע: “יסלח לי, מר…” לפתע ראה שאין זה או’בריאן, אלא אדם אחר שאין הוא מכירו. הוא לבוש בגדים מרופטים במקצת, שלא כמעלת מַעליתָן בבית־משרדים חשוב זה. הלה נתן בו עין חודרת ואמר: למעלה, אדוני.
דמותו של הנהג, שהניח בכעסו את המכונית כשמנועה פועל, נצטיירה בכתם הבהיר שהוא דלת־הרחוב של הבניין. אבל הסיכוי שהוא, מר סימס, יהיה צריך להחבא במסדרונות של משרדו שלו־עצמו, מפני איזה נהג הנושה ממנו ששים סנט, לא נראה לו מתקבל ביותר על הדעת. קילוח דק ומגרה של זיעה גרד לו מאחורי צוארונו על גבו. תוך־כך הניח את ידו השמאלית בכיס מכנסיו. הארנק היה מונח שם במין תמימות קדושה כשל ספר ישן שנקלע במקרה אל מאחורי הארון ואינו יודע אפילו כי מחפשים אחריו. לכשתרצו, היה אפילו שמץ ליצנות בדבר. אך לא כן חשב סימס. מקרה זה, שהחליף בטעות את הכיסים, חורג מתחום ההרגל היומ־יומי, המובן־מאליו, והביא עליו מין דכדוך בלתי־מוסבר. שנים עברו מזמן שהיה מוכר כלי־בית וחומרי־בניין בקמעונות בעיירה קטנה שבפנסילואניה ועד שהקים את “ג‘. פ. סימס ושות’, חברה להפצת כלי־בית וחומרי בניין”, ורכש עשרות חנויות בכל הערים הגלולות ופּיטרֵן שעות רבות בתחנות הראדיו ואיכלס עמודים שלמים של מודעות בעתונים היומיים וערך תחרויות כל־ארציות לפתרון חידות והגרלות של תנורים ומקררים חשמליים; שנים אלה, נדמה לו, היה ארנק־הכסף בכיס מין דבר המובן מאליו, כגון הצפרניים בקצות האצבעות, לא תהליך הכרחי אלא עניין הנתון במהותם של הדברים. אין הוא צריך לחשוב על כך שעליו להניח את הארנק בכיסו הימני, כאשר הורגל. הוא ישנו שם. והנה, לכשתרצו, בא מקרה פעוט זה, שהניח בטעות את הארנק בכיסו השמאלי והפך את הדברים מעיקרם.
סימס איננו שוגה באמונות תפלות והוא גירש הרהורים אלה בחוזק יד, כאילו באו לבקש ארכה שנייה להלואה שעבר זמן פרעונה. לא, אין הוא מאמין בגורל ובאותות־ומופתים. דוקא בשנים הרעות, כשכל האחרים היו כושלים ונופלים, כשהנהר היה מלא גופותיהם של אלה שקפצו מראש הגשר של ברוקלין להמלט מפני הנושים, עלה העסק שלו מעלה־מעלה. מרבית הונו נצטברה באותן השנים שהיו אחרים נזהרים, מין זהירות שמחוץ־לגדר־הטבע.
ואחר־כך, משנכנס למשרדו, באה המזכירה להודיע, שפלוני מחכה לו בחדר־ההמתנה. צורתו של אותו פלוני לא אמרה עליו כי איש־עסקים הוא. סימס לא הספיק עדיין להעטות ארשת־חשיבות־בלתי־נמוחה, שתמיד הוא משתוקק אליה, אלא שזקוקה היא לתירגול ממושך ומעולם לא עלתה יפה בבוקר. ואף־על־פי־כן עמד אותו זר בפתח ומיעך בכובעו משום מבוכת־הפגישה בגדלות. בגדיו לא היו עשויים יפה. ולא עוד, אלא שכפתור מעילו נראה כאילו אינו רכוס במקומו. יש אנשים שכל־כמה שלא ימנו את מספר הלולאות בדש הבגד הם נראים כאילו חסרים אחת.
הרגל אחד היה בידו, שסימס שקד עליו הרבה עד שהביאו לידי שלימות, שלא להזמין במפורש לישיבה את המבקשים לראות־פניו, אלא להניף בידו, בזוית, מין תנופה שאדם יכול לסברה כהזמנה לשבת. אך ברגע שהלה מרכין גופו כלפי הכיסא אומר אליו מר סימס בקול מודגש “בבקשה לשבת”, ללמדך שהכנות אלו שאתה עושה אין בהן משום־נימוס ורק מעתה הרשות בידך לעשות כך. דבר זה כוחו יפה להכוות ולרכך את אנשי שיחו ולהביאם לידי כך שיראו עצמם מלכתחילה נאלצים לכפר ולטשטש מידה זו של חוסר־טאקט שגילו זה־עתה. זהו מה שקוראים בשחמט “יתרון של מסע”. ומלבד זה, הרגשה נעימה כשלעצמה. ביחוד שמסעד כורסתו של סימס נוטה לאחור מתוך רחבות, שעה שהכיסא שלפניו נוקשה הוא וישר־לענייני ואין עליו כל מקום לגינונים, בין של חשיבות בין של קורת־רוח והנאת־החומר.
אלא שאדם זה שלפניו לא היה זקוק כלל לעיבודים. הוא עמד בפתח כמו אנאלפבתיקון בבית המשפט המחוזי. נדמה היה לו לסימס שהוא מכירו מהיכן־שהוא. לפתע נדמה לו הדבר, כצחצוח־פתע של קרני השמש במכיתת זכוכית המתגוללת בגל־אשפה, אך לפני שעָגַן בנצנוץ זה נעלם הזכר ולא השאיר אלא משקע עכור של אי־נעימות, שנתלוה אל עניין־הארנק שנמצא בטעות בכיס השמאלי לענותו.
“במה אוכל לעזור לך?” שאל. יש אנשים שמצליחים להכניס בהזמנה חסודה זו מידה בלתי־משוערת של גסות.
“אל תטריח את עצמך,” אמר הזר, שלא לפי הכללים המקובלים, וניגש לשבת בכיסא בלי לחכות להזמנה. התמרונים של סימס איחרו את המועד ונתגחכו מיד אפילו בעיניו־עצמו. הלה השתרע לפניו ברחבות, שעוּן על זכוכית השולחן, והחל פורם את כפתורי מעילו להגיע אל הכיס הפנימי. והכל כשאותה ארשת של מבוכה מעורה בפניו. יש אנשים המסוגלים לבצע מעשי־חוצפה נועזים מתוך הבעת־פנים של ביישנים. לאחר שתיגר מלחמה גם עם כפתורי המקטורן שלָה מתוך גל הניירות המזוהמים שבכיסו מעטפה מרופטת והגישה לסימס:
אני מ“החברה המאוחדת לערבות של מניות”.
ההם, שם, לא יכלו למצוא שליח נאה יותר למראה – חשב סימס. העניין מרגיז אותו. הוא קרע במהירות את המעטפה ותלש תוך־כך את דש המכתב.
“בזהירות, – אמר הזר, – זהו מכתב חשוב מאוד.”
סימס הטיל בו מבט של זעף ופתח בקריאה. מר סרטרס מתכבד להזכיר לו בזה, כי בהתאם לחוזה שנחתם ביניהם הריהו דורש עתה פדיון־במזומנים של מניות־הבכורה “ג‘. פ. סימס ושות’” הנמצאים ברשות “החברה המאוחדת לערבות־של־מניות”. והריהו מזכיר לו בזאת, שביום כך־וכך נמנו וגמרו ש“החברה המאוחדת לערבות־של־מניות” תלוה ל“ג‘. פ. סימס ושות’” סכום כזה־וכזה של כסף תמורת ערבות של מספר מסוים של מניות־הבכורה “ג‘. פ. סימס ושות’”, שפדיונן במזומנים מגיע בתאריך פלוני־אלמוני, החל ממחר וכו' וכו'.
כאן דבר־מה לא כשורה. מר סימס איננו זוכר, שחתם חוזה מעין־זה עם “החברה המאוחדת לערבות של מניות”, כל־שכן אין הוא זוכר שחתם כל חוזה שהוא עמם. אם מר… קסרקסס, נענה הזר. (אוף, איזה שם) אם מר קסרקסס יואיל בטובו למסור למר סרטרס, שבודאי נפלה כאן טעות, יודה לו מאוד.
קסרקסס לא ענה דבר. שנית החל מפשפש בניירות שבכיסו. לאחר זמן קצר נפנה אל כיס אחר והוציא משם גויל צהוב ואכול אבק והגישו לסימס. היה זה חוזה כתוב וחתום בידי מר סימס ומר סרטרס, המאשר את דברי המכתב. סימס בחן את חתימתו. לא היה כל מקום לספק. זוהי חתימתו. העיקול בסופו של ה־ס' האחרון, שנוסף עליה מתוך חשיבות, הריהו כולו שם. אבל בשום פנים לא יכול להיזכר היכן ומתי חתם על חוזה זה. הוא ישב ועיין חרש בנייר. קסרקסס ישב מולו כמין אוצר של סבלנות. דומה, לא איכפת לו לבלות את כל היום בצורה זו. עצבנותו נעלמה. הוא הניח את כובעו המזוהם על ברכיו, נתן עיניו בסימס ואפילו לא מולל באצבעותיו.
לבסוף אמר לו סימס:
“אתה יכול כבר ללכת.”
הוא הושיט את ידו במעין תנועה של פושט־יד ואמר:
“החוזה.”
סימס עשוי היה להשליך את החוזה לתוך פניו. כאשר דידה הלה כלפי הדלת נתעורר בו חשק עז לקפוץ אחריו ולנעוץ את צפרניו בגרונו.
לאחר שיצא קסרקסס, קרא סימס למזכירתו וביקשה לעיין בתיקים ולמצוא את העתק החוזה עם “החברה המאוחדת לערבות־של־מניות”. החוזה היה מונח שם, חלק ומגוהץ, כאילו זה־עתה הונח שם.
התחיל יום “צפוף” כהלכה. סימס צילצל אל ראשי הסניפים בערים הגדולות. לא, אין ברשותם כמות המזומנים שהוא רוצה. דוקא עתה קנו כמות גדולה של כלי־בית לקראת עונת החגים (מכתב חוזר מס'…) כל הכסף המזומן שהיה ברשותם נמצא במחזור. ולא עוד אלא שהיה עליהם לקחת בהלואה חלק גדול מהכלים, על־מנת שיוכלו להוריד את המחירים בהתאם להכרזותיהם בתחנות־הראדיו ובמודעות־העתונים, שאגב שולחים אף הם חשבון לתשלום.
סימס צרח אל תוך הטלפון. הטלפונאית נאלצה להתערב ולבקש ממנו שידבר בקול נמוך יותר כדי שאפשר יהיה לשמוע. אבל כל מנהלי הסניפים דיקלמו אותו שיר, כאילו למדוהו בעל־פה בבית־הספר העממי. סימס לא ירד לאכול את ארוחת־הצהריים. הוא ניסה למכור את המניות של “החברה למסחטות בע”מ", אך איש בבנק־לחילופין לא רצה לקנותן בכסף־מזומן. ולא עוד אלא שלאחר זמן קצר הופיעו, השד יודע מהיכן, כמויות עצומות של מניות אלו בשוק ושערן ירד בשמונה נקודות. הוא ניסה לקבל הלואה לזמן קצר מהחברה למקררים, אך הם הודיעו לו בבירור, שמוכנים לתת לו בהקפה מקררים חשמלייים בסכום זה, אך לא כסף־מזומן. “הבנק התעשייתי” אמר שבלי אסיפה מיוחדת של ההנהלה אין הם יכולים להלוות סכום כזה במזומן והאסיפה הקרובה תתקיים רק מקץ ששה שבועות. אולם כפי שנראים הדברים, סיכויי ההחלטה החיובית הם קלושים למדי וכו' וכו'. קרני השמש חדרו מבעד לחלון המערבי ורישרשו בניירות שעל השולחן. היתה כבר שעה מאוחרת של אחרי־הצהריים.
לא היתה ברירה אלא להעיז וללכת בדרך הישרה. סימס צילצל אל סרטרס וביקש ראיון. סרטרס היה חביב מאוד ואמר: “מדוע זה לא תיגש מיד הנה?”
המזכירה החמודה הציצה בו מבעד לאשנב. “הו, מר סימס! בבקשה, בבקשה להיכנס. מר סרטרס כבר מחכה לך.” היא מילמלה משהו אל תוך הטלפון ואחר אמרה: “דלת אחרונה משמאל.” מזכירה צעירה ויפה קיבלה תמיד את פני הבאים אל סרטרס ליד הדלת. משל נסיך או בארון או סתם עשיר הנותן פסל של אפרודיטה בכניסה לביתו. אך, שלא כבאגדות העתונים המצוירים, היתה מזכירתו הפרטית של סרטרס משוללת חן נשיי, אך מחוננת בידיעה נרחבת של העניינים העומדים לפניה. הלה זקוק למזכירה לא כדי להושיבה על הברכיים אלא כדי שתכניס סדר בעניינים המרובים שהיה בוחש בהם כל היום.
המזכירה אמרה, דלת אחרונה משמאל. אין אתה יודע מהו אחרון עד שהגעת אל הקצה. אך אותו מסדרון היה אטום. סימס הלך עד הקצה וראה כי משם אין מוצא. הוא החמיץ את דלתו של מר סרטרס והיה עליו לעשות כברת־דרך בחזרה כדי להגיע אליה. אף אמונות תפלות, בדומה לשתילים של עגבניות, זקוקות לקרקע מדושנת כדי שייקלטו. הקרקע של סימס היתה עתה מעובדת ומזובלת היטב. זמן־מה שנדרש לו כדי לחזור על עקבותיו דיו היה להפוך ערוגה של נטעים צעירים ליער עבות של גזלנים וחיות־טרף.
על דלתו של סרטרס לא היה כל שם. אין הוא מאלה הזקוקים לכך ששמם יהיה חרות על הדלת. אין הוא נוהג אפילו לפרסם מודעות בעתונים. מוטב לו שלא ידברו עליו בפומבי. מסיבה זו אין הוא נוהג לתת נדבות למוסדות צדקה ותרבות בשמו שלו. אחת לשנה הוא תורם סכום הגון לחברה אחת שמחלקת כסף זה לפי ראות עיניה. סכום זה ממילא מתחַסר ממסי הממשלה.
רגעים של היסוסים יש להם מידות־זמן משלהם. אך בסופו של דבר דפק סימס בדלת החלקה. המזכירה הפרטית פתחה לו בלי סבר־פנים כלשהו וסגרה את הדלת מאחריו כמעט בדחיפה; או, אולי, רק נדמה לו כך. אותו רגע הרים סרטרס את עיניו מגל הניירות ובחביבות מרובה קפץ ממקומו ויצא לקדם את פני סימס. תכונה מיוחדת שלו, להיראות תמיד כאילו הוא הזקוק לגמילות־חסד והוא השקוד להסביר פנים, לסובב ולהחניף, הוא ולא הם. קרב אל סימס עד כדי תחום־חיבוק ונתן לו שלום בשתי ידיו בבת־אחת, נטל את מעילו וכובעו ותלאם על הקולב ואחר הניח את ידו על כתפו, הובילו אל ספה רכה בפינת החדר והטילו לתוכה כאילו הם זוג נאהבים. תוך שאילות־שלום וחילופי־ברכות קפץ אל הטלפון, הזמין קפה ועוגות, רץ אל שולחנה של המזכירה זעומת־הפנים והמהם אליה משהו. היא ערכה גליון־נייר במכונת־כתיבה והחלה מתקתקת עליה במהירות רבה. הוא חזר והשקיע עצמו לתוך הספה, כשהוא מרטיט את קפיציה ואת ריפוד־הפלוסין המתוח מעליהם כמו עור ברכיו של סוס מרוץ. באגב העיר על מראה־פניו של סימס, שהוא טוב עד־מאוד.
שמע, מר סימס, אמר, מקוה אני שהתחלת סוף־סוף לשחק גולף בימי ראשון. מדוע לא תנהג כמוני ותצא בבוקר השכם לשעה־שעתיים אל “המועדון הכפרי”? אין טוב לגוף מקצת חילוץ עצמות. ולא רק לגוף. כן, כן, גם לרוח. אני, למשל, מעדיף לעזוב את ענייני המסחר והבנקאות ולצאת כל בוקר לטפס בהרים, לשחק גולף, להשיט סירות־מפרש במפרץ של פלורידה ולהחליק על הקרח. הצרה היא שעליך לעבוד כל ימיך כדי שתוכל ליהנות מדברים אלה. ומתי? – שעה שאתה זקן מדי ליהנות מהם. לדעתי צריך להפוך את הסדר. עד גיל ארבעים וחמש יכול כל אחד לטייל ולשחק ולעסוק בספורט ובאהבים ככל העולה על רוחו. ואז עליו להיכנס בעול ולעבוד עד סוף ימיו. מה אתה אומר, מר סימס, לרעיון זה? על כל פנים היה בכך מן־הצדק יותר מאשר בסדר הנוכחי. אנשים צעירים, שלא היה סיפק בידם ללמוד אחריות מהי, חייבים לעבוד עבודה קשה, להשכים יום־יום בבוקר, לצאת יום־יום לאותו מקום, לעסוק יום־יום באותם דברים. ואותה שעה נפשם יוצאת אל מקומות אחרים ואל עניינים אחרים. הם כותבים דוֹחים במשרדים וחולמים על טיול של סירות־מנוע קלות במעלה נהרות מעורבלים, הם נוטלים על גבם שקי־קמח ומעמיסים אותם בקרונות הרכבת ומשתוקים אל גופה של בחורה חמוקנית, הם מוכרים לך סופג־אבק חשמלי ודעתם נתונה לסוכת־נצרים ביער, שהם לנים בה בצאתם לצוד דובים. ואלו הזקנים, זמן פנוי במידה גדושה יש להם ואין עליהם כל אחריות לקום בוקר־בוקר לעבודה ולכתוב דוחים במשרדים ולהעמיס שקי־קמח על קרונות הרכבת ולמכור סופגי־אבק ואף־על־פי־כן אין הם יכולים אלא לחלום ולהשתוקק ולהזות על שיוט סירות־מוטור במעלה הנהר ועל שכיבה עם בחורות ועל ציד דובים ביערות. זהו העניין כולו. והרי הרעיון שלי פשוט ביותר – עלינו להפוך את סדר הדברים. מה דעתך, מר סימס? בפעם הבאה, כאשר נבוא הנה ישתנה הכל. (הוא צחק צחוק אדיר להלצה המוצלחת שאמר). ואומר לך האמת, מר סימס, מוכן אני אפילו שלא תהיה בידי פרוטה בזקנותי (מבלי־משים התכווץ שם משהו, בקרבו של סימס) ובלבד שבצעירותי לא יחסר לי דבר, לא כסף ולא תאוות. מה יתן לך ומה יועיל הכסף בלי תאוות? ומה התאוות בלי הכסף? התאוות והכסף, חה־חה־חה! זהו העניין!
נכנס זקן אחד והביא טס ועליו בזיך קפה, ספלי חרסינה ועוגות. סרטרס השליך אליו מטבע של מחצית הדולאר. הלה השתחוה והסתלק. נדמה לו לסימס שהוא מכיר זקן זה מהיכן־שהוא, ושוב לא יכול בשום פנים להיזכר מהיכן. משום־מה נדמה לו היום שהוא מכיר את כל הזקנים שהוא פוגש. או, אולי, אין הם אלא דמויות מרובות שאדם אחד מתלבש בהם לאיים עליו? אך מדוע דומה עליו שיש בכך משום איום כלפיו? המבוכה שבמוחו גדלה והלכה. מחפש הוא דרך להפסיק שטף דיבורו של סרטרס. השמש כבר נסעה מזמן במנהרה אל ניו־ג’רסי. הרחוב מלמטה מוכתם כולו באנשים הממהרים אל פתחי הרכבת התחתית להידחק ולנסוע הביתה. כבר ערב, למעלה מכל ספק. והלה עודנו מַהביל בענייני זקנה ונעורים ולועס בכל פה עוגות־שוקולאד. אלא שבין כה לכה פתח סרטרס לדבר בחוקי־החברות שעבר זמנם ושמן־הראוי להתאימם למציאות החדשה, ובחברות הקטנות שאינן מבינות שהגדולות זקוקות למרחב־מחיה, כולל שטח גדול לתמרונים. הוא השוה אותן לחבורה של נערים שהטליאו כדור ישן והריהם רצים ומתרוצצים על פני מגרש־כדורגל, שעה ששחקנים מנוסים משחקים בו, מתלבטים בין רגליהם של המבוגרים ומבלבלים את משחקם. ומכאן עבר בדרך־הטבע לענייני מסים, שעוּלם כבד על אלה שהכנסתם גבוהה וקל על אלה שהכנסתם נמוכה ובכך הם מרפים ידיהם של החרוצים המוכנים לעבוד קשה על־מנת להשתכר היטב ומעודדים את העצלים נרפי־הידיים ונכי־הרוח. מי זה ישתדל להרבות את הכנסותיו בידעו שהדוד־סם נוטל את חלק־הארי? עד היכן הדברים מגיעים – אלה שאינם עובדים כלל לא לבד שאינם חייבים בתשלום מסים, כעונש, אלא שמקבלים שכר־בטלה מקופת הממשלה ועדיין היכולת בידם לעמוד בפינת הרחוב ולפשוט יד, כהכנסה צדדית, שאין טרחתה מרובה. הוא עצמו, מר סרטרס, מבכר היה לפשוט יד מלהתייגע בענייני ממונות ולראות את עמלו מתבזבז לריק בקופת הממשלה. מר סימס בודאי יבין לרוחו, לא כן?
ואכן מבין סימס לרוחו של סרטרס. ומשום־מה מתמלא הוא רחמים גדולים עליו וכמעט שוכח בשל מה בא לכאן. אלא שכאן הרתיע סרטרס, הציץ בשעונו במין־תנועה של מי שרואה קצה־בגדו עולה באש, מיהר אל הקולב, נטל את כובעו ואת מעילו ובמצב זה, כשידו האחת נתונה על ידית המנעול, פנה אל סימס ואמר:
“באת אלי בודאי בעניין המניות? כן, כן, יודע אני. אבל עניין זה אין לשנותו. יהיה עליך למצוא מקור של מזומנים למילוי התחייבותך. אנו ידידים אנו, ובכן, אני נותן לך ארכה של יום אחד.”
“אבל, מר סרטרס, אבל…” התחיל סימס מגמגם, שעה שסרטרס פתח את הדלת ויצא בה.
סרטרס החזיר את ראשו מבעד לדלת:
“אהיה נאלץ להוציא את מניותיך למכירה, אם לא אקבל את תמורתן ממך.”
אמר ונעלם בדלת. כל דמו של סימס נצטופף ועמד אצל הלחיים שלו. משקל ראשו גדל הרבה לעומת משקל גופו. החדר החל סובב בתנועה נפרדת מתנועתו של כדור־הארץ, סביב לאיזה ציר, שהיית קורא לו דמיוני, אילולא המזכירה הכעורה והזקנה והחרוצה של סרטרס הרוכבת עליו כמכשפה על המטאטא וכותבת במכונת־הכתיבה וכותבת וכותבת.
העניין הוא פשוט: בידיו של מר סרטרס כמות הגונה ממניותיו של “ג' פ. סימס ושות'”. אם מחר יעמוד חלק זה למכירה יבינו הכל, כי פשיטת־רגל ממשמשת־ובאה וכי אין מניות אלו שוות מאומה. אין סרטרס מוכר אלא מה שאינו ראוי למכירה. איש לא יקנה מניות אלו. ולא עוד אלא שאותם בישי־המזל האוחזים בידם מניות של “ג' פ. סימס ושות'” יזדרזו אף הוא להוציאן למכירה. המחיר יירד אל תחתית הקערה. ואז יבוא השועל הזקן הזה, סרטרס, ישלח כמה מסוכניו החשאיים ויקנה את כולן בחצי־חינם. וזהו הסוף. אבל סוף הסוף.
הוא קם מתוך הדרגש ותוך־כך הפיל מאפרה שהיתה מונחת לצדו. המזכירה נתנה בו עין זועפת. בקושי עשה את מרחק עשר הפרסאות שעד הקולב, גישש ומצא את ידית המנעול ויצא אל המסדרון האפל כבר, לאחר שכל יושביו עזבוהו. מאחור המשיכה המזכירה לתקתק במכונת־הכתיבה כגשם היורד על גג של פח, או, מוטב – כמזכירה הכותבת על מכונת־כתיבה.
לאן הלך וכמה זמן שהה בדרך אין סימס יכול לזכור. תחילה היה מהלך ברחוב צר אחד ששם ניגשות מכונות־משא ענקיות אל הרציפים ופורקות את משאן ואליו יוצאים אחוריהם של הבניינים הגדולים ומקושטי־החזית שיש להם שמות על שום ייחודם, אלא שעכשיו שם ערב ואיש איננו עושה במלאכה. ואחר־כך עבר ליד הנמל ומישהו קרא אליו, היזהר – וחבל עבה התעופף בסמוך לכתפו ומישהו אחר תפס בחבל וקשרו אל מוט עץ גדול שהיה מונח ליד שפת המים. ואחר־כך עברו שם שלושה מלחים וניסו להיזכר שיר אחד, אך הדבר לא עלה יפה בידם, וסופם הגיעו לתגרת־ידיים. ואחר־כך עמד להסתכל באורות המכוניות העוברות על פני הגשר. מכונית אחת עוברת ונעלמת בעבר השני ואינה מותירה אחריה אפילו פס של אור. ואחריה מכונית אחרת. כולן נעלמות כאילו לא היו. איש אחד ניגש אליו, צפוד־פנים ולבוש בלואים וחבל על מתניו ושאל: אדון, יש לך ניקל מיותר בשביל ספל קפה? ריח חריף של ויסקי עלה ממנו. משם עבר ברחובות עקומים שבתים גבוהים מכבידים עליהם משני צדיהם ולכן הם מתפתלים כל כך. חושך בחלונות. החנויות סגורות כבר. אולי גרים שם אנשים, אך הם ישנים כבר. כנופיה של נערים עברה בריצה. הם צווהו רגע וגם קולם נעלם ונשתתק, כמו עץ בשלכת שפתאום עוברת בו רוח קלה והוא עושה העויות כאילו יש עליו עלים. ושוב רחובות ריקים.
והנה מסבאה. הדלת פתוחה. אין הוא רגיל לבקר במסבאות. מלצרית צעירה ונאה ובכלל חביבה ניגשה אליו בחיוך וזימנה לו מקום בפינה. הוא לא היה בקיא במיני משקאות וכאשר החלה מונה לפניו את שמותיהם, בחר משום־מה בתום קולינס. המלצרית נפנתה והתרחקה בניע חינני מאצל שולחנו. פתאום דומה עליו שהוא מכיר מלצרית זו מהיכן־שהוא. ייגע את עצמו בנסיונות להיזכר, ורק ברגע שחזרה עם כוס המשקה נתברר לו בבת־אחת, בלי כל יגיעה, שזוהי המזכירה היושבת בחדר הכניסה של “החברה המאוחדת לערבות של מניות”, היתכן שלאחר יום העבודה במשרד תלך המזכירה לעבוד במסבאה? אותו רגע נתקל מבטו של סימס בקופאית ונפל לרגליה כזבוב המתנגש בחלון של זכוכית – היא היתה המזכירה הפרטית של סרטרס. היא ישבה שם, עוד יותר זועפת וקודרת פנים, עוד יותר שומרת הסף של הדברים שאיננו יכולים להשיגם, עוד יותר היא־עצמה מאשר שם במשרד.
הוא מיהר להריק אל תוכו את כוס הוויסקי שלו. אין הוא רוצה לראות עוד את מזכירתו של סרטרס, לא את טובת־המראה ולא את הכעורה.
ואז נתגלה לו שהכיס נעלם ועמו הארנק. הדבר הביא עליו יאוש כבד יותר ומוחשי יותר משהביאה המפולת בבית־מסחרו. הוא חזר לשבת בכסאו וחיכה באפס־מעשה. אפילו מצב של צפייה פאסיבית עוד יש בו משום־אקטיביות. אך סימס היה מוטל שם כמו מזודה. אנחנו משאילים את המושג “מחכה לבעליה” רק מתוך עצלות המחשבה האנושית לפרש את התופעה שלא על־דרך ההאנשה. המזודה איננה מחכה; גם לחכות פירושו פעולה. גם מר סימס שוב לא חיכה לשום דבר. האנשים עזבו את המקום אחד־אחד. תיבת־הנגינה המוארת סגול חדלה להמהם. מתוך המטבח לא נשמע עוד קול שקשוק הצלחות שרוחצים בכיור. המלצרית הצעירה נעלמה. רק הקופאית הזקנה, המזכירה של סרטרס, ישבה ליד הרצפה בכוח התמדה של שטיח על רצפת בית־נכאת ציבורי.
יתכן וסימס היה ניגש אליה בסופו של דבר ומספר לה את כל הסיפור כולו ומבטיח לה כי ישלם לה את כל החוב מחר (ומה תאמר – כן, כשם שתשלם את החוב הגדול?!). אך לפתע נכנס סרטרס בדלת. הוא הלך הַישַר אל שולחנו של סימס, כאילו אין בכך משום הפתעה ששניהם נפגשים בשעה זו במסבאה חשיכה בחלק נידח זה של העיר, טפח לו על שכמו אחת של חיבה וריעות והושיב עצמו בהרחבה בכיסא שלידו.
אהה, ובכן, הנה ידידנו מר סימס! אי־אתה יכול לשער בנפשך כמה שמח אני לפגוש בך. בשעה זו של הלילה אין טוב מידידים ישנים. אפילו לא פילגש במיטה. הן תשתה עמי דבר־מה, ניכר בך שצמא אתה. שני וויסקי בסודה – קרא לחלל החדר. – הקופאית קמה מאצל הקופה, נטלה בקבוק גדול וכהה ומזגה ממנו מנה גדושה לתוך שתי כוסות, הגישה אותן אל הברז ומהלה את המשקה במי־סודה וברצינות כעוסה טרקה את הכוסות על השולחן. סימס הביט בה בעיניים מלאות פחד. סרטרס לגם מתוך כוסו בהנאה שאפשר אפילו לשמוע אותה והמשיך לדבר:
רוצה אני, מר סימס, שתבין כי מוכרח הייתי לנהוג כאשר נהגתי בעניין המניות. אל תחשוב שעשיתי מתוך שנאה אליך. אבל, אתה מבין? ידידות לחוד ועסקים לחוד. חייב אדם להיות תקיף עם ידידיו עוד יותר מאשר עם שונאיו. אם אדע שאין אני יכול להיות תקיף עמהם – לא אוכל לאהוב אותם. אתה מבין? – אסור לערבב ידידות בעסקים, אם רוצה אתה שתהיה לך ידידות ויהיו לך עסקים. לעתים קרובות הלב נשבר בקרבי מתוך רחמים. אך חייב אני להתאכזר גם כלפי עצמי ולשאת יסורים. אין אני מתיר אפילו לעצמי, לאני הפרטי שלי, אתה מבין, להתערב בענייני העסקים.
שוב עולה בסימס אותה הרגשה טפשית של רחמים כלפי סרטרס. אלא שהרגשה זו לא ארכה הרבה. הוויסקי איננו נותן להרגשה אחת שתשהה זמן רב. הנמנום תקף עליו שעה שסרטרס הפליג בדברים על הידידות האמיתית וכיצד מכירים בו בידיד האמיתי וכיצד מכירים בבריות בכלל וכי הכושר להכיר בבריות הריהו המעלה החשובה שיש בו במר סרטרס ובשלה לא נכשל אף פעם בשכיריו. למשל, המזכירה שלו (סימס התחלחל מתוך הנמנום כשהזכיר שם זה) יש בה היכולת להבין את כוונתו אפילו מבלי שיפרש וכו' וכו'.
בסופו של דבר, כשראה שאין סימס יכול להתגבר עוד על התנומה האוחזת בו, אותה תנומה טובה של שעות הבוקר המוקדמות שאינה שואלת חשבונות רבים ואין לה תביעות מרובות אפילו בענייני נוחות ומצעים, הקימו ממקומו ואמר:
עת לעזוב. הנה, אל תטרח, אני אשלם את החשבון של שנינו. – הוא נטל את החשבון של סימס והביאו אל הקופאית. היא הניחה את החשבון בצד ושני הגברים יצאו את המסבאה.
משב־האויר הצונן היטיב עם סימס והשביח את חושיו קמעה. פתאום נזכר שאין בידו כסף לנסוע הביתה. אבל סרטרס נעלם כבר. מתיירא היה לחזור אל המסבאה ולבקש עשרה סנט אלה מהקופאית. ואפילו מוכן היה, שוב לא יכול למצוא את דרכו חזרה. על כל פנים עומד הוא ברובע מעופש זה של העיר, בבּאוּרי. עמודי־הפלדה של הרכבת־העילית מעל לראשו ואין בידו הסכום הדרוש על מנת להיכנס אל הרכבת, לנסוע הביתה ולישון ולישון.
תחילה עמד שם ולא ידע מה יעשה. אחר כך ניצנץ רעיון במוחו. הוא יפנה אל אחד העוברים־ושבים ויסביר לו את כל העניין ויבקש ממנו שילוה לו עשרה סנט. אכן אין דבר פשוט מזה! הרגשה גדולה של רוָחה נכנסה בו. אלא שמספר העוברים־ושבים מועט בשעה זו. הוא עמד וחיכה זמן רב. ואולי לא רב ביותר. קול צעדים נשמע. מישהו קרב. אך סימס לא זע. לפתע נכנס בו מורך. האיש עבר ונעלם מעבר לפינה. סימס מייסר את עצמו על מידה זו של ביישנות. הפעם יעיז. גם השני עבר והוא לא אמר מלה. כאשר בא השלישי, נתרומם ואמר אליו: “יסלח לי אדוני, אבל הכיס שלי נעלם, אינני יכול למצוא אותו.” האיש נתן בו מבט מוזר, החיש את צעדיו ונסתלק. פתאום החל סימס מתבייש מפני עצמו – כיצד יכול לספר לאדם זר דבר מעין־זה? שטות. כיס אינו יכול להיעלם פתאום. אך הרי זו עובדה שהכיס איננו.
עבר שם אדם אחד. סימס ניגש אליו ואמר לו: יסלח לי אדוני, שכחתי את הארנק שלי בבית ואין לי כסף בשביל הרכבת. אולי יואיל אדוני להלוות לי עשרה סנט?" האיש נתן בו מבט זועף ואמר: “מכירים אתכם ושכמותכם, מבזבזים את כל הכסף על כוהל ואחר־כך מקבצים נדבות.” סימס נתרגש: “מוכן אני לתת לך המחאה,” הוא נטל פנקס־המחאות מכיס מקטורנו, “הרי כאן, ג' פ. סימס ושות'”. האיש הביט בו מלא בוז ורטן: “היכן מצאת פנקס זה,” והסתלק.
שוב עמד סימס וידיו ריקות. אין טעם לספר עניין זה לעוברים־ושבים. אין הם מאמינים לו. אבל הקור חודר לעצמותיו. הגיעה השעה לעשות דבר של ממש. אולי, פשוט, יבקש מהם ניקל לספל־קפה, כדרך כל פושטי־היד השיכורים בבאורי? ומה־בכך שיחשבוהו לאחד מהם? שני ניקלים ויהיו בידו דמי נסיעה הביתה.
פתאום תפס שהוא משדל את עצמו: רק בפעם הראשונה קשה הדבר. אחר כך מתרגל הנך עד ששוב לא איכפת לך. שטות, מהיכן לו לדעת שרק בפעם הראשונה קשה הדבר? אבל רעיון זה חודר בעקשנות לתוך מוחו ואיננו מרפה ממנו: רק בפעם הראשונה קשה הדבר, רק בפעם הראשונה, רק בפעם הראשונה. הדבר מצטעק מתוכו, מין צעקה פנימית, שהיא היפוכה הגמור של הצעקה החיצונית ושל הדממה הגמורה גם יחד.
קול צעדים. הוא ידע כי הפעם הוא עתיד לבקש ניקל לכוס־קפה. אבל פתאום, בבהירות החלטית שאין למעלה ממנה, נודע לו שכל העניין אינו אלא חלום. הוא חלם ותוך כדי חלימה נוכח בדבר והחל משנן לעצמו: כל העניין הוא חלום, כל העניין הוא חלום, רק חלום. ואף כי לא נתעורר מיד באה חמימות נעימה ומילאה אותו כולו הרגשה של שלוה ופיוס. עתה יכול לחזור ולישון באין מפריע, באין סיוטים.
פתאום נתעורר בבעיטה. סרטרס עמד מעליו וצעק:
“הי, סימס, המשטרה!”
סימס קפץ מהר על רגליו ושניהם ברחו אל עבר הסמטה. ושם, חבויים בכניסה לאחד הבתים, אמר אליו סרטרס:
“תן תודה, היו תופסים אותך ישן על המדרכה והיו מצננים אותך כהוגן.”
השוטרים עברו משם. סימס וסרטרס חזרו אל הבאורי.
הבוקר קרב. במהרה יעברו כאן פועלי משמרת־הבוקר ונהגי־הטקסי ועובדי־העתונים. סימס וסרטרס יגשו אליהם, יפשטו את ידם ויבקשו:
“אדון, אולי יש לך ניקל מיותר בשביל כוס־קפה?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.