אלכסנדר איבַנוביץ הרצן, מחבר המַסָה “רוברט אוון”, נולד במוסקבה בשנת 1812 במשפחה רוסית של בעל־אחוזה עשיר. את מַהלכי־הרוח הראשונים של אירופה החדשה, של אירופה אשר עברה כבר את כור המהפכה הצרפתית ואת כל פרשת־נפוליאון, הביאו לרוסיה המשועבדת חילותיו של אלכסנדר I, אשר שבו ממסע הנצחון לפריז. בימי ילדותו של הרצן החל כבר להתהוות אותו סוג מיוחד של אנשים מרוסיה אשר העמיד על שכמו את סֵבל המלחמה בעד הוצאת האכרים משעבודם ובעד שחרורה של רוסיה, אותו “לגיון הנדיבים” של האינטליגנציה הרוסית, אשר יצר ספרות הומנית יקרה ואשר היה נכון להקריב קרבנות בכדי לכפר בהם על חטא אבותיהם העריצים אשר חטאו כלפי העם המעוּנה. הרצן, אשר עמד להיות בקרב הימים אחד מגדולי מנהיגיה ודַבָּריה של אינטליגנציה זו, אולי גם החשוב בהם, היה קורא עוד בהיותו נער את ספריהם של רַדִישצֶ’ב ונוֹביקוֹב שהיו מֻחרמים מטעם הממשלה. לאזני הנער הרצן הגיעה כבר השמועה על אודות הקרבנות הראשונים של מלחמה זו – על אלה שהשתתפו במרד 1825, אשר הֹעלו לתליה במבצר הפֶטרוֹפַבלובי או עֻנו בגלות סִיבִּירְיָה. מופת־גבורים זה הפליא והרחיב את לב־הנער בן הארבע־עשרה והא נָדר נדר – להמשיך בלי הפסק מלחמה זו בעָריצות עד חרמה. ואמנם, ברדתו לקבר היתה לו זכות גמורה להעיד על עצמו כי הוא לא חלל מעולם את שבועתו זאת, את שבועת־הילד התמימה.

בהיותו בעל השכלה רחבה ומקיפה, סופר מחונן, דַברן מזהיר ונעים־שיחה התהלך הרצן ברוסיה בין חוגי האינטליגנציה המתקדמת והיה רעַ לבֶלינסקי, לגרַנובדקי, לסטַנְקֶביץ ולבַּקונין. לאחר שנאסר פעם ושנִיָה ושֻלח מעיר מולדתו – על כי נתגלה בו “שכל נלהב” ועל כי נתברר מתוך מכתביו שהוא הנהו “עז רוח וחפשי בדעות, איש המסַכֵּן את שלום החברה” (כה תארה אותו הבולשת) – הוא עוזב בשנת 1847 את רוסיה. הסוציאליזמוס הצרפתי, זה המטושטש, אמנם, במקצת, אם כי הומַנִי למאוד, כמעט דתי באופן תפיסתו את מטרתו, – הסוציאליזמוס של סֶן־סימוֹן, של לֵירוּ ופוריֶה, היה כבר באותם הימים ה“אני מאמין” שלו; בעצם היה הוא, יחד עם בֶּלינסקי, הסוציאליסט הרוסי הראשון. לבו נשאהו אל צרפת הברוכה, אשר אבני רחובותיה ספגו לתוכם את דם גבורי־החופש, אשר לא ידעה את העריצות של הבולשת ואת קלון־העבדות של רוסיה הניקולַית. הוא לא זכה לשוב עוד לארץ־מולדתו. גולה מרצונו הטוב, כה יִדּוֹד עד סוף ימיו על פני איטליה ושוֶציה, על פני צרפת ואנגליה. למען כבוד האדם שבו, למען האפשרות לחשוב כנפשו ולדבר את אשר עם לבו, הסתלק מהחיים ב“מכוֹרָה”.

השנה הראשונה להיותו בחו"ל – היתה שנה נוראה ונשגבה יחד. סופת־מהפכות, שדוגמתה לא היתה עוד, נִשאה בשנת 1848 ועברה על כל פני אירופה הקונטיננטלית והשאירה אחריה כעבור שנה־שנתים רק קֻבַּעַת לזכר – בכל זאת כה נראו אז פני־הדברים לאנשי התקופה ההיא. שנות הריאקציה היו שנים קשות להרצן, קשות – גם במובן החברתי, גם במובן הפרטי (בשנת 1851 מתו עליו אמו, אשתו ובנו – רמז לאסונות אלו אנו מוצאים בראשית החוברת הזו). הוא בא לאירופה, ביחוד לצרפת, כבוא אל מולדתו הרוחנית; הוא קוה למצוא כאן גם חרות אמיתית, גם פתרון, או לפחות נסיון לפתור את השאלה הסוציאלית. אכזבות קשות השיגוהו.

בשנות ה 50 אנו מוצאים את הרצן והוא אינו מאמין עוד ב“חֵרותם” של הליברַלים והדמוקרטים. ה“רפובליקה” – זו המלה הקדושה בתקופת מוסקבה – אבדה עתה כל ערך בעיניו. העדר החרות הפנימית אצל החברה הבורגנית, פַחדה של זו בפני המחשבה העִקבית והנועזה, צָרוּתה הרוחנית והנפשית, השתעבדותה למשפטים קדומים ולדת של פולחן אלילי, העלָאָתה את ה״סדר״ הסוציאלי, כלומר את העבדות הסוציאלית, למדרגת אלוהות, כריעת־הברך בפני הכסף ושביעות־הרצון שבעצלות – כל הדברים האלה שהרצן כָלל אותם במלה האחת “בעל־ביתיות” – הם הם האויב האמיתי! ואין זה משַנה כלל את עצם הדבר אם האויב הוא הָדור במַדים רפובליקניים או בַמעיל הצבאי אשר למונרכיה.

הרצן אינו עוד “ליבֶּרַל מהפכני”. עתה הוא נהפך לסוציאליסט הבטוח, והחזק באמונתו. אולם הסוציאליזמוס שלו יש לו אופי מיוחד במינו. כמו שהוא רואה במעמד הבורגני, ב“איש המסחר”, לא רק סוג כלכלי, כי אם גם טפוס פסיכולוגי, סֵמֶל השאיפה לבצע, סֵמֶל הגַסוּת וקטנות המוחין, כן נראה לו הסוציאליזמוס, אף הוא, לא רק בצורת תנאי־חיים משובחים יותר, כי אם גם כהפך גמור של “בעל־ביתיות” במובן הרוחני, כעין התגברות רוחנית על בעל־ביתיות. שנוי סדר־העולם החברתי אינו אלא אמצעי. המטרה האמיתית היא – יצירת האדם החדש, בריאת חברה חפשית באמת, חברה של אחים החיים בעבודה משותפת.

שתי סכנות צפויות לתנועה הסוציאליסטית האירופית. האחת היא בהתדלדלות רוח־התנועה, בהשפעת אֵדי־הארס של בעל־ביתיות, בזה שהפועל לא יִשָא את נפשו להתפתחותו של בן האדם, התפתחות מקיפה, הרמונית וחפשית, כי אם לחיים שלֵוים ומוגבלים, לחיים מטומטמים של בורגנים זעירים. הסכנה השניה צפויה במהפכת־כפִיָה, במהפכה של המעוט שאינו מכיר את רוח־העם, שאינו מתחשב את דעת העם, שרואה בעם רק “בשר המיועד לשחרור” דוגמת “הבשר המיועד לתותחים” אצל המיליטריזמוס.

לכאורה נדמה, כי אין קל מלהגשים את הסוציאליזמוס על ידי תפיסת השלטון והכרזת תקופה חדשה על ידי “פקודה” אחת, כאשר חלם על זה אחד מראשוני הסוציאליסטים הצרפתיים, בַּבֶּף, שעליו ידַבֵּר הרצן במאמר שלעיל. אולם למעשה לא כן הדבר. הדרך אל הסוציאליזמוס היא הרבה יותר ארוכה והרבה יותר קשה… הסויאליזמוס הבא בתור “פקודה” נפגש בתקלה הגדולה והנוראה ביותר – זו קטנות ההשגה ורִשול־הנפש של האדם דהאידנא. כי רק באדם לבדו – כל מַעין האושר והפגעים. כאן, רק כאן, צריכה להתחולל המהפכה האמיתית – על ידי חרות רוחנית, על ידי המָרַת ההכרה הישנה באחרת, על ידי שנוי סדר כל העולם. הדעת, החנוך – הנֵה הם שני כלֵי־הזַין החזקים ביותר, אשר נתנו בידי המהפכנים.

מלכות העבודה הרי זו המדרגה הנעלה ביותר לעשירות־רוח ולתרבות. מלכות זו צריכה להשתמש בכל הערכים התרבותיים אשר צברה האנושיות במשך דורות. הסדר החדש המתכונן צריך להופיע לא רק בדמות חרב מוחֶצת, כי אם גם בתור כוח שומֵר ומקַיֵם. אוי לעני ברוח, אוי לדל־הנפש שאינו משיג את הרעיון האמנותי הצפון במהפכה, אוי לזה העומד להפוך את כל אשר נהיָה ונאצר בחיים ולעשותו ל“בית־מלאכה משעֲמֵם, שכל יתרוֹנו יהיה כָלול בנתינת מִחְיָה, מִחְיָה בלבד”. לא כ“קסרקטין” יהיה הסוציאליזמוס, לא כ“מעון־חָילים זה שכל דָיריו שבֵעים ורק אין להם רשות להרהר את הרהוריהם בלתי אם לפי פקודה מגבוה, באשר החרות הרוחנית נחנקת שם ביד האלָמות השלטת”, – כי אם כהתפתחות רבת צדדים ורבת גוָנים של בן־האדם.

אחרי שנת 48 אבֵּד הרצֶן את האמונה באירופה. אז שב להאמין ברוסיה. בתקופת שבתו בחו"ל הוא מתמלא אמונה, כי רוסיה אשר לא נֻגעה ולא הָרעלה בהשפעת הבעל־ביתיות, דוקא היא תמצא דרך ישרה לצדק הסוציאלי, הודות לצורה הכלכלית המיוחדת לה, הודות לבַעלוּת־האדמה לפי העֵדות. ברוסיה אשר לא באה בעבותות של ירושה היסטורית כבדה ומגוחכת, בעם הרוסי, זה שרגשותיו הסוציאליים והמוסריים “תופסים בַכֹּל את המרובה”, ראה הרצן את ההפך הגמור לאירופה הפחדנית, המזדקנת, הפוסחת על הסעִפִּים. באמונתו זו בעתידות המיוחדות הצפויות לרוסיה, הופיע הרצן כמיסד של בית־מדרש סוציאליסטי שָלֵם, בית־מדרש אשר מצא אחר כך את המשֵכו בתנועה העממית ואת מוריו בלַברוב ובמיכַילובסקי. ואולם, האהבה לרוסיה, האהבה לאֲשר לו, לא העירה בלב הרצן שנאה או בוז אל כל השיָך לזָר; להפך, דוקא אהבה זוּ למדה אותו להוקיר את כל הערך הכביר אשר למלחמת השחרור הלאומי. עד כמה היה רחוק מרגש לאומי השקוע אך בשֶלו, הוכיח הרצן בשנת 63. אז, בעת המרד הפולני ואחר כך עת שדֻכא המרד על ידי צבאות המלך מתוך שפיכת דמים מרובים, היה הוא אחד מאנשי רוסיה המעטים שהעמידו עצמם בגָלוי, ובלי לב ולב, לצדה של פולין.

מראשית ימיו בחו“ל היה הֶרצן קרוב לאנשים הבולטים ביותר בתנועת השחרור האירופית באותו זמן. פרוּדון, מַצִיני, גָרִיבלדי, קוֹשוּט, לַדְרי־רוֹלָן, לואי־בלַן, כל אלה היו חבריו. הוא ידע מקרוב את הוּגו ואת מַרקס. זמן־מה השתתף גם באינטרנציונל הראשון. ואולם את ראש־מעשהו הקדיש למִפעָל הרוסי. בשנת 1853 פתח בלונדון – גם בזה היה מעשהו מעשה־ראשון – את בית־הדפוס הרוסי הראשון בחו”ל, הנועָד למלה החפשית. הָחל משנת 1855 הוא מוציא עתון חשאי בשם “הכוכב הצפוני” והָחל משנת 1857 הוציא את “הפעמון”. בתקופה זו עָצמה מאד השפעתו על חוגי העסקנות הרוסית והיתה גדולה לאין חקר מכל השפעה אחרת שהיא. בספירות שמסביב לחצר המלך מפחדים מפני דבריו; מאמריו מחנכים אותו הדור, אשר כעבור עשר–עשרים שנה “יקום וילך אל העם” ואחרי זה גם לגרדום. הידיעות אשר היו ברשותו היו עשירי־תוכן ורבי־גונים, קשריו היו רבים ורחבים והקיפו את כל שדרות הצבור – הָחל מאיש־הפקידות החשוב ועד לאִכָּר. ב“פעמון” מתגלה גם כשרונו הספרותי בכל עֻזוֹ והדָרו. הֶרצן לא היה איש־המדע או הפילוסוף, בָּלֶטריסט או עתונאי. הוא אצר בכשרונו את כל אלה. בהיותו מחונן מאוד מטבעו, חי ועֵר, בעל עין מסתכלת, – הוא יָצר זַ’נר ספרותי מיוחד מִשֶלוֹ, אותו ז’נר, אשר איש לא העז אפילו לחקותו, גם לאחר מותו. לשונו חֲדורה רֶטט עצבָני, היא חריפה, מבריקה, מלאה דמויות והשוָאות ולעתים גם איננה על טהרת הסגנון; זו היא לשון הדבור החי והפשוט. זו היא שיחה את הקורא, הזרוּעָה פה ושם זכרונות, מראי־מקומות, דיאלוגים. ספריו הטובים ביותר, “מעבר משָם”, “מִקוֹרוֹתַי והרהורי”, הם קרוֹבים ברוחם יותר לספרי־יומנים, מאשר ליצירות ספרותיות.

בתקופה זו היתה מטרתו היסודית של הֶרצן לשחרר את האכרים מעול השעבוד. בהיותו שוֵה־נפש לגמרי, או כמעט לגמרי, לצורה הפוליטית, הוא לא אָצל כל ערך למקור־השחרור. יבא מכל מקום שיבוא ובלבד שתמהר לכְלות מן הארץ זו חרפת החיים הרוסיים. מכאן גם יחסו הנוח כמעט לאלכסנדר השני ומכאן גם ראשית לקֶרַע שנתהוָה בינו ובין הדור הצעיר השמאלי יותר, שבראשו עמד בעת ההיא צ’רנישבסקי. עמדתו של הֶרצן בשאלה הפולנית, תמיכתו המלאה והשלמה, תמיכת עסקן חשוב ובר־סמכא, בפולניה המהפכנית הביאה לידי התקררות־יחסים גמורה בינו ובין הליברליזמוס הרוסי. במחצית השניָה של שנות הששים, לאחר שחלומו על שחרור האכרים נתגַשם ושאלות חדשות צפו ועלו על הפֶרק – החֵל “הפעמון” לאַבד את ערכו. עוד זמן־מה וקולו, “אשר קרא אל כל אשר נשמת־חי בו”, נשתתק לגמרי.

הרצן מת בפריז בשנת 1870 בבדידות גמורה כמעט. יצירותיו (יוצא מכלל זה ספורו “במי האשם?”) אשר נדפסו בחתימת השם הבָדוי “אִיסכַּנדר”, היו אסורות ברוסיה שנים רבות והופיעו בפעם הראשונה באופן ליגלי רק בשנת 1905, אף אז בהשמטות הצנזורה. אוסף מלא של כתביו יצא ברוסיה רק לאחרי המהפכה האחרונה. אבל החֵרם שהוטַל על כתביו לא הפריע כלל וכלל להפצתם. הם היו נדפסים בחו"ל והיו מובָאים בהֵסתֵר לרוסיה. במשך יובל שנים חִנְכו ספרים אלה והעניקו כוחות רוחניים לדורות אחדים של רוסיה המהפכנית והסוציאליסטית.