© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

החטא והחרטה

יצאו לסובב בעולם

שלובי זרוע.

החטא ­­­­­­–­

לבוש הדור, מפתה, פטפטן.

החרטה –

ככל חרטה,

בשק בלוי,

אפר על ראשה,

פיה אינה פוערת..

אולי.. חסרת שינים.

מסתובבים בארץ

כדי לשמש

דוגמה ואזהרה לאנושות.

צועדים הם בדרכים, בכּפרים

ועיירות,

כעמודי המוסר והאבדון.

איש אינו מעיף בם עין,

איש אינו מתפתה,

כאילו – לא היו ולא נבראו.

שורכים רגליהם באבק דרכים,

נדהמים

מאדישות הכלל.

הן אלוהים, בכבודו ועצמו,

הורידם מטה,

כדי לעורר צמרמורת

וחרדה

בלב הולכים על שתים,

שאת דברתו: “אל תחטא!”

להחדיר ללב יושבי ארץ.

לאחר שעייפו מהליכתם

וישבו לנוח

בצל עץ עבות,

אמר החטא לחרטה:

"שמעי לי, אחותי היקרה!

או שמלאכך טעה

בתמימותו, כי גדולה,

או ששטני שטה בי,

כיד השטן הטובה עליו.

אך, נראה לי,

שאבדנו בדרכנו

ואולי.. אחרנו את המועד

במספר דורות רב."

אנפפה החרטה משהו..

משכה את השק

על ברכיה הדקות

ובמבט עצוב

ענתה בלחש

"וכי מה הפלא בעיניך?

לכל אדם

שטנו הקטן ומלאכו הזעיר.

בליבו הם.

נושאם הוא איתו

לכל שילך

ובורח מהם,

מידי עליו לשקול ולהרהר.

ממש גוג ומגוג.

מה לו –

שטנים או מלאכים זרים?

איש לא ימיר את זוגו הוא

בעד שום הון בעולם

בצרת רעהו.

אלא.. אם כן..

חטא מדי..

או שקע בחרטה מדי.

אין אדם המחפש

טוב מושלם ומלא

ואין איש,

שהרע – חבר מנעוריו.

רק אצלנו

בשמים,

שוקלים מעשי אדם,

אופיו, רגשותיו,

תשוקותיו וצערו.

פה, בארץ,

חי כל אדם בשבלולו,

כמו צב.

ברע לו –

מאשים את הגורל ואת השמים.

בטוב לו –

משבח את חוכמתו

כנכס מלידה.

נכון.. מזכירים הם אותך,

הוי אלוהים!

כל שבת וכל ראשון

בבית כנסת וכנסיות.

הכומר והרב

דורשים דרשות עליך

ממזבחיהם

ומצביעים באצבעם

על קדושתך ורוממותך.

גם בי, בחרטה,

מדברים הם נכבדות,

כי הן חיבור וחיסור –

אפס.

טובה החרטה מהחטא.

אילו אתה, חטאי היקר,

לא היית קיים,

היה כל העולם נושא שק,

כל יליד אשה היה נוגה ומרוגז,

מיותר, חסר סקרנות

וחסר תשוקות ושגיונות.

אנו שנינו,

מהוים יחידה אחת, כעין דבר שלם.

האחד בלי השני, למאומה לא יצלח,

בני זוג נצחיים אנו,

כזוג ידים,

כזוג רגלים.

רק שם, בשמים,

חילקו אותנו – לטוב ולרע.

אך, מה יודעים הם שם

על בני אדם?

על אלה יצורים חסרי כנפים,

החייבים לצעוד,

להתהלך על אדמתם,

לגעת ברגליהם ניר ותלם

ואת לחמם להוציא בזיעת אפים,

ללא עץ הדעת וללא צוף השמים.

לאחר מותם, לאחר

שהותירו אותנו מאחוריהם,

יוכלו לשחק במשחק המלאכים,

במשחק – גן-עדן וגיהינום.

ואולי.. לשלוח זוג חדש,

זוג מלאכים כמונו,

לדוגמה, משל ומופת,

כדי להפחיד תינוקות

ולפתות תמימים.

בוא, אחי! לשוא כל עמלנו!

שבו החטא והחרטה

על רגלים דוויות

השמימה

שלובי זרוע.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.