גתה נגלה לי בהיותי בן שבע־עשרה שנה. נתתי אז לחבר בן־כרך רובלים אחדים, למען ירכש לי בהם את אחד מסופרי־המופת האשכנזים, והוא רכש לי את מבחר כתבי גתה. ברוך יהיה! אצלנו בעיר הקטנה הכירו עד אז רק שלושה, את שילר, אהוב משוררינו, את היינה היהודי ואת “ידידיה אפרים” (לסינג, ידידו של “נתן החכם”, בן מנחם), ואת גתה לא ידעו, אף כי את “נוה צדק” שלו ראו (התרגום של “הרמן ודורותיאה” אז), ואת “בן אבויה” קראו. בפתחי את הראשון מן הכרכים שקבלתי אורו עיני. קודם־כל שירי־מיניון שנגעו עד הלב, ואחרי־כן קריאת “הרמן ודורותיאה” עם רשימת המלים על נייר ומלון ביד, והתאבקות עם שבוש המושגים הגרמניים והבלבול שהכשילנו בהם הז’רגון שלנו. ואחרי התגברות על “הרמן ודורותיאה” ו“אגמונט” נחתך גורל הסמפטיה הספרותית שלי. נסגרה בעדי הדרך לשילר ולהיינה ונשארתי מחוץ לספירת משכילינו אז, וגם יחסי לספרות הרוסית היה מאז למפוקפק. וכך נשארו לי בעצם שתי ספירות רוחניות: העברית והגרמנית. השאר הן פנות־לואי. ומוזר: עם כל זרותו של גתה לעולמנו אז – היה לי קרוב, מובן וטבעי. מדוע? לא ידעתי אז, ובעצם אינני יודע עד היום.

ומוזר גם זה. טולסטוי לא סגר את הדרך לפני לשום רוסי שנתחבב עלי. ישנם כאלה שם החביבים עלי ממנו. כבוד לו – כמה שתרצו, אך אהבתי־זו היתה ללירמונטוב, לטורגנייב ולגורקי הצעיר. ויחס פנימי, יחס מסוג מיוחד – לסולוגוב אחרי־כן. וגתה סגר. אין אף גרמני אחד שנגע בנפשי כמוהו. הכבוד אליו לא הובא כלל בחשבון. לא חשתי שום מחיצה נפשית. בכל פנה שבו נפגש לך דבר־מה מעצם מהותך. “אולימפאי” – איזה אולימפאי? גם אולימפוס וגם סיני הם דבר־מה עליון. בעליונותו של גתה מסוג זה לא חשתי אף־פעם. כאחד השר בתוכנו היה לי. לא האפיקן הדהימני, כי אם המשורר לבבני. והוא הוא שהפך לי את האפיקה שבו להמית־נפש, ועל־ידיו היתה לי ה“אודיסיאה” אחרי הרבה שנים כאחד ספרי התנ"ך היקרים והמרעידים כל נימה שבנו, מה לו ולאולימפוס? הוא פשוט מלא סבל ויסורי־נפש, המטליא קרעי־נשמתו ברקמות־יופי והיוצר לעצמו ולאחרים אילוזיה גדולה של אחדות עליונה ומשתיקה ומרפאת, ומתחת לתחבושת האמנות לא נגלד הפצע. ואין בכך כלום. זה היה קרוב לי יותר מאלה המגרדים את צערתם בחרשׂ כאיוב אנו, הליטאים והמתנגדים, ידענו, כי יפיָם של דברים הוא בהסתרם, וכי יסוריך ואשרך לך הם ולך הם צריכים להשאר אך ידענו גם כן כי יש אמת בעולם, וערכם של גלויים הוא לאין־ערוך. גם אנו שחקנו, ואך משחק לא מלא את החיים, כי־אם הרצינות והאחריות. וכך היה גתה מובן לי מכל צדדיו. היינה שלנו בדח, שעשע – אם כי מתוך דמעות לפרקים – וגתה, גם בו המית־נפש ומשחק, אבל מתוך כל עומק החיים ויסודם. דומה, אילו הכירוהו סבא ואבא, והיו מסוגלים להרחיק את הקליפה האלילית החוצצת – היה מובן וקרוב גם להם. כמה טרגיות יפה היתה גם בחייהם, וכמה ידעו להסתיר עליה בבת־צחוק או באמרת־חידות נוקבת עד התהום.

שמונים ושתים שנה חי האיש, ודרך ארוכה עבר, לא מדברי־זמר עד דברי־הבלים, כי־אם מסער ופרץ עד שעבוד מרצון לחוק, דרך כל אדם, הדרך מאביב לסתיו, מנוער לבגרות־חיים, ואך עבד לא היה גם לחוק. כל ימיו נלחם ושאף לאחדות, ומשהו לא צפוי קלקל לו את האחדות המבוקשת. כשהגיע אליה ב“איפיגניה” וב“הרמן ודורותיאה” הרס אותה ב“פויסט” וב“וילהלם מייסטר”. הפצע לא נגלד, וקרעי־הנפש לא נתאחו. קרה כזאת גם לטולסטוי, ואך שם הרס הכל, ויצא מורה מבלה עולם וקורא את האנושיות להבטל מ“פרו ורבו”, גתה מחדש עולמות ויוצר עולמות, אוהב חיים וקורא לבנות עולם. בהימנון לקרקע ולעבודתה נגמרים לא רק “הרמן ודורותיאה” ו“שארויות־בחירה” (“Wahlverwandschaften”), כי גם פויסט השני. דרך האדם מן האדמה אל האדמה – לא רק מחיים למות, כי אם מחיים לחיים. האדמה היא ההתגלות הנצחית בשביל האדם. בה סתיו וחורף – ואביב נצחי אחריהם, נצח־החיים.

––––––––––

ב“ככל הגדולים” התרסתי נגדו קצת. כן, בפועל נטה קצת לקפאון ברבות הימים. המורד והמתפרץ, האדם החפשי של נעוריו – לא התגשם בחייו בתור אדם חברתי, ונצטמצם רק בחיי הפרט, ואך האדם ביצירה נשתמר. “אוניברסלי” – אומרים הם. לא; האוניברסלי – אין לו מגע ישר בנפש. האוניברסליות היתה לו לרצון, לשאיפה, ואך מתחתיה ביסודו היה האישי והמיוחד. וגם העם. האציל ב“שאריות־בחירה” מצדיק את קיומו בתקון חיי אכריו יום־יום וביפוי חיי החגים שלהם. הרמן ודורותיאה – זהו הימנון לאומי והעמדת האדם הקטן, עובד האדמה והחיים, במרכז הבריאה. ולכן יש לכל אדם דלת או אשנב אליו. כי הוא אהב כאדם יוצר את הכל, את הדומם, הצומח, החי והאדם. למדרגה זו לא נגיע. כן, יש פנות יצירה שלו שנשארו סתומות, שלא נפתחו – אולם גם הגלוי מספיק. השאר – לפילוסופיה, לחוקרי־טבע ולמומחים למדע־גתּה. אני רק קורא פשוט שלו ומה שקבלתי – דייני. ותודה לעם ולתרבות שיצרוהו.

למשורר המרכזי של עמו הגדול היה, כישעיהו בנביאינו. יש לירמיהו וליחזקאל, ואף לאיזו נביאים קטנים, דרכים ומשעולים שלהם, שבהם הם שליטים, ובכל־זאת הנביא הוא ישעיהו (כמובן, על פי הספר כולו), שאחד בקרבו את הכל, וכך הוא גם יהודה הלוי ביחס למשוררינו האחרים בימי הבינים. וכאלה – גם הוא. לשילר יש עולם שלו, להלדרלין – מקדש, לנובליס – פנת־סתרים יקרה, להיינה – ואך מה ארבה דברים? העיקר הוא, שהוא, גתה, כוללם יחד, הרוח הגרמני של הדורות כאילו שאף וחתר אליו, וממנו קוי־אור יוצאים ונמשכים לכל זרם תרבותי ושירי אחריו בעמו. איזה רבוי צדדים! איזו שפעת חזיונות־חיים! איפיגניה – מקדש שגגו חופף על ראשך כענני־שמים, הרמן ודורותיאה – מגלת רות ופרק אפוס יוני במזיגה, פויסט – חיוניות נפלאה שנתגלתה לי עם השנים, ופויסט ב' – פרשה סתומה עד היום. היה לקוי גם בו, לקוי ענקי. אחרי שפטר נפוליון את לפלס, המתימטיקן ויוצר הקוסמוגוניה הידועה, ממשרת מיניסטר – הצטדק באמרו: “הוא מביט על העולם מנקודת המספרים הקטנים לאין קץ”. דומה, כי גתה הביט בפויסט ב' על העולם מנקודת המספרים הגדולים לאין קץ, ואנו, בני־אדם רגילים, אובדי־אורח ביניהם. דרכנו – במספרי החיים שלפי השגותינו. לכן, החיוני שבו קודם לנו מכל אשר אצלו. ואך גם בשעה שמוציא אני מגדר היקפנו המשותף את הנקודות העליונות שבו – לא יחליפנו לי שום יוצר. במשך השנים מתרגלים אנו לחשוף את הנחוץ לנפשנו בכל פנה, וכל יוצר ויוצר מגלה לנו איזו פנה בנפשנו ובעולם. אולם ישנם יוצרי־עולמות. יש גדולים ורחוקים, והוא גדול וקרוב, ומכל צד כמעט. במובן זה אין דומה לו. מכל פנה שאני נגש אליו הוא אומר לי מה מגלה לי ברק אור או פנת סתר. מאין ידע את הכל? העיקר שידע. ופרקים ידע את אשר יכלו לדעת רק הדורות שבאו אחריו, וגם את אשר סגרו בשבעה מפתחות דורות שלפניו. זקנים וצאצאים דברו בו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אהבה וחובה, – שאלה ענקית זו, התנגשות יסודות החיים הכי־מסוכנת – היתה אצלו לאחד ממרכזי יצירתו. היצירה הבאה חזרה עליו, הבל ב“אַגנס ברנויאר” חזר על “הבת הטבעית”. המלך שאינו רק מלך, כי־אם גם אדם, מוכרח להקשיח רחמיו ולהקריב חיי־אדם ונשמת־אדם בשעה שמנוחת העם ושלומו דורשים קרבן זה. לא על אלפי הקרבנות, על קרבנות של מלחמות ומהפכות מוסב הדבר, באלה לא התקדם האדם אף שעל. מלחמת־העולם וס.ס.ס.ר.¹ – הן המלה האחרונה של שפיכת־הדם הנצחית, והמחר – לפרקים נפשך זועקת: “אל יבוא!” או “יבוא ולא אחזנו!” איך אומר האסיר ב“הכף השבורה” של טשרניחובסקי: “ביום ברוא אל ארץ ושמים היה הכלא הגדול”. וגם ה“תבל האחרת”, שאליה מתפלל יעקב כהן, לא תועיל. כל עולם, כנראה, תחילתו בית־כלא ודמים וסופו דמים ובית־כלא. “הקרב האחרון” הוא רק אגדה, חלום שלא יתגשם. לא על אלה מוסבים הדברים. את התהומות ידע גתה כיוצרי־יון, ורק שבהם לא היה מה להוסיף, פה רק סכם, בפויסט ב'. הוא בחר את השאלה בחוג צר ויעשנה לעולמית, כיל“ג את “צדקיהו בבית הפקודות”. ובין האהבה והחובה – הכריע לכף חובה. כך הכריע ב”שארויות־בחירה“, ואחריו טולסטוי ב”אנה קרנינה“. “לי נקם ושלם” – פסוק “האזינו” זה שימש מוטו לטולסטוי. וגתה גומר במות כמוהו, ואך בכאב, ברחמים ובסליחה. תפיסת “ביאטה ומרילה” המאוחרת היא לא חשובה לעומת תפיסת אנשיו אז. ואנושית היא גם תפיסתו ב”הבת הטבעית“. הוא נשתעבד לחוק, לחובה. הוא ידע כי צורת החוק אינה נצחית, משתנית. כשאין מלך אין קונפליקטים אלה, ואך החוק והחובה נצחיים הם – ויש תמיד קונפליקטים חדשים. איני יודע אם קונפליקטי בעור־חמץ של אדם בס.ס.ס.ר. עתה הם קונפליקטי אהבה וחובה, או אפשר שורר שם רק חוק בלי אהבה. אך אם יש אהבה, אהבת אב לבן, אח לאח ואהבת גבר לאשה – אז יש שם קונפליקטים, ופה רוטטת נשמת הנצח: בת־יפתח ושמעון בן שטח שהמית את בנו כדי שלא להטיל פגם בצדקם של סנהדרין. פריסטיג’ה – תאמרו? לא פריסטיג’ה, כי־אם שלום־עם בטחון־עם. הרגעים הגדולים והמכריעים לאלוהים הם. פה לא יעזור אדם – והאלוהים ((Die Götter אינם בידינו. בקונפליקט הקטן יכולים אנו להכריע, ואנו אחראים בעדו – וככל שיגדל האדם רבה אחריותו. ומלך (גם לנין ומוסוליני מלכים הם) אחריותו לפני אלהים ועמו גדולה. קטנות היא אם מוציאים בזמננו מתוך מבחר כתבי גתה את ה”בת הטבעית". שאלת זמננו היא כשל זמן גתה.

בנעוריו המשורר הוא או מתפרץ וסוער או שר כשיר הצפור. האדם הצעיר בכלל חושב: או “קצנו בתבל הלזו”, או “רצוני להיות מה שהנני, ואיני רוצה להכריח עצמי”. ואחרי־כן, כשמתאסף נסיון־חיים כבד משקל וערך, ואתה רואה כי כל הפרץ והסער לא מוטטו בעצם אף יסוד חיים אחד, כי־אם צורות־חיים, ואתה נוכח כי רצונך להיות מה שהנך – זה אומר: רצונך להחזיק בקפריזה רגעית וזמנית שמי שהוא הדביק בך, או שמתברר לך, שאם כל אדם לא יחפוץ להכריח עצמו ולותר בכל צעד שבחייו לא יוכל העולם להתקיים אף רגע אחד – קץ אתה בשתי אלו יחד. יודע אתה להבדיל בין עיקר הקיים ובין הטפל המשתנה, ויודע אתה להטיל ספק בעצמיותך, ולהתאים רצונך לרצון עם, כנסיה, מעמד ואדם. יודע אתה כי סכנות כרוכות גם פה. ערובות לטוב ולצדק לא ניתנו מעולם, והתנגשויות שנאה ודמים אורבות בכל פנה. אך כשיר הצפור לא אשיר ועל פגרך אתה לא תפסע – רק נתחים־נתחים תגזור מנפשך למען התאימה לחובת החיים הגדולה ולהכריחם. אשרי הרקדן והמרמה עצמו, אשרי האומר ואינו עושה, וטוב למי שיכול לשים את עול הברזל על צואר אחרים ולהוציא צוארו מתוכו. ואך כולנו עול־הברזל חדל מהעיק עלינו במשך הימים. אנו מרגישים, כי עול החיים הוא וממנו אין מפלט בחיים. מתחילים אנו באילוזיה של חופש וגומרים בהכרח. ופה נקודת הפגישה בין שפנוזה וגתה, המקבלים שניהם את יסורי ההכרח באהבה, ורואים בזה את החופש העליון. אשריהם! אנו לא זכינו לכך.

­­­­­­­______________

אותנו היהודים לא אהב ואומר את האמת: זה גם לא ענין אותי ולא פגם בו. כל עניננו היה מחוץ לתחום היקפו. אנו נצטמקנו אז, היינו רק הגטו של פרנקפורט מולדתו, ורחל ורנהגן חסידתו היתה רק יהודיה קטנה ולא יפה שברחה החוצה. הוא התענין בה רגע רק מפני שעבדה בשביל פרסומו, ופחות משהתענין באחרים שלא הגיעו עד קרסוליה. בתור אשה לא ראה אותה כלל. שלילתו אותנו, את היהודים החיים שבדורו, אינה פוגמת. וזו של טולסטוי פגמה והרגיזה. את התנ“ך העריץ והרגישו. רות ושיר־השירים ואיוב ואחרים היו פרקי יופי וחיים בשבילו. הם לא נתנו לנפשו מה שנתנה יון – אך הוא לא ותר עליהם וינק מהם כמה שיכול ועשם ליסוד בשירתו. הוא, איש־העולם, הוקיר את יצירתנו העתיקה, ולא רק אותה, הוא הוקיר גם את הודו ופרס. התנ”ך של גתה איננו ארץ־הישראלי שלנו, מציאות מלאה של יום־יום, – לו היה רק אידיאה וסמל, הקוראן לא היה של ערב “דין מוחמד – סייף”, כי־אם של פרס, של פרס בעלת המשוררים הגדולים שהיו עוד אליליים במהותם, ובעיקר של חפיז המשורר הפרסי שלו, איש החיים והתענוגים והמסתורין הספקנות והנזיר כאחד. הוא אחד מזרח ומערב ולעת זקנה חתר מזרחה, ואך חייו היו: גרמניה, יון ואיטליה. המזרח נשאר ענין של שעשועי אמנות, רק התנ“ך נתקבל כיסוד. אנו כנראה, שייכים למערב יותר מלמזרח. ואם המערב שוקע באמת – אינני יודע מה יהיה גורלנו. ואך חוששני כי המערב הוא גם כן ענין של התגלות נצחית, ובעיקר חיוני הוא ויוצר בלתי־פוסק, **ואור בו. ו”**הרבו אור" – זו היתה מלתו האחרונה של גתה, ו“יהי אור!” – מאמר ראשון של יצירת העולם בפי אלהי ישראל

ובקוריוז אגמור. את גתה, יוצרה הכי־גדול של תרבות גרמניה, מופת ודוגמה בלשונה – חשבו המדקדקים ושומרי טהרת הלשון בזמנו לחוטא. היתה לו אורינטציה צרפתית בסגנונו. מן הכובד הערפליות של הלשון הצפונית נהה לאור הקל של בנין המשפט הצרפתי הדרומי יותר. הבהירות הצרפתית משכתו. והמדקדקים וזקיפי־הטוהר לא יכלו לסלוח לו זאת. מטת־סדום – נצחית היא כיצירה וכהתחדשות

ואך את הסובין של צרפת לא קבל. המליצה, משחקי־המלים, היפיפנות הורחקו. וגם את המתיקות העשויה והצעצענות – ענין משותף לעמים שונים ולמשוררי כל דור – זרק הלאה. אין דבר יותר משונה – מאשר בדבר אדם על גתה בצעצועי־לשון, במתיקיות־השתפכות ובתמונות לשם תמונות. גם על הפשטות מדברים אצלנו – ולא רק אצלנו – במליצות ובצעצועים, והוא היה פשוט עד לידי גדלות. ואך פשטותו לא קררה, עסיס־חיים תסס בה. בנקודותיו העליונות אולי היה כבר קר, ואך בשטח המגיע אלינו היה חם, מאיר וטוב, חובק זרועות עולם אשר ידע להיות גם כאחד־האדם.

י“ז אדר ב', תרצ”ב