כל אחד מהדגולים שבעליה השניה מזג בתכונתו יסודות-הפכים. הם היו כאחד מכונפי-דמיונות ומעוגני-ממשות. האדמה היתה בעיניהם הראשית והאחרית בדרך-השיבה למקור-הקדומים. היא, היא שהציצה את פרחי-חלומותיהם; והם שהרווה, הגבירו את חילה ועשו את פירותיה. העלאת עצמותם למלוא-גילויה היתה תכלית-חייהם; והדרך להשגתה עברה ללא הפוגה בשבירת-רצון אחת.

איש-הקצוות שבחבורת-הסגולה היה אליעזר יפה. כולו כאילו סתירות וניגודים: ביסודות-תכונתו, בארחות-חייו, בתפיסת-סביבתו. על פניו היתה נסוכה שלות-רוך. חיוך-טוב נהר בעיניו ורחף על שפתיו. יפה-עין ובהיר-עינים במשמעות כפולה. דורש טוב ועושהו. תמיד מיושב בדעתו. דיבורו בנחת, מתונות הליכותיו ומדודים צעדיו. ובקרבו, בלבב פנימה, כולו להט, זועף ומסוער; תקיף בדעתו עד קשיות-עורף, ועז בהחלטותיו ללא פשרות. ברו לא היה בבואת תוכו. והוא לא נשא מסכות על פניו, ולא הסווה את מעשיו. האמת בעירומה היתה חותם שניהם, וההרמוניה יקרת-סגולתם.

כתכונותיו ואפיו כן גם דעותיו ומידותיו לא היו מקשה אחת. רבות היו הסתירות ביניהן למראה-עין מלבר; כוח נעלם פנימי ניצח עליהן ויישבן. רוחות-ניגודים עולות כאילו מספירות-ניגודים הנחוהו והדריכוהו. מוסר-הנביאים והלך-רוח מיכני עיצבו את תפיסת-עולמו במחשבה, וכוננו את אשוריו בפעליו. רוח החבורה פעמה בו והכתה בו גלי-מרץ חזקים; והם הניעוהו לארגן כוחות מפורדים לגוף איתן אחד. עצמיות היחיד וחרותו השלמה בתוך החברה המתוקנת היו לו כציווי “שמור וזכור”! בחבורה ראה חכמת-חיים, גזרת-חיים. ביחוד-היחיד כתר האדם, קדושתו ותפארתו.

*

התנ“ך היה ספר-חייו מכל בכל כל: בתוכו, בהוויתו, בצורתו. שלשתם נראו לו כמושג כולל אחד; כמשברי-ים, כשיהמו ויחמרו וצורת גליהם היא במעמקי תוכם; כברקים הבוקעים חשרת עבים תוך רעמים אדירים, והמראות והקולות הם ביטוי עצם תוכם; כלבה מתפרצת המגלפת אותות צורותיה תוך עוויות זעזועיה. אין שמץ מן החוץ דבק בכל המחזה; לא חיפוי צבעים ולא צירופי גונים ולא לוית מנגינות. הכל בריאה הרמונית אחת, אפילו כשהיא מתגלית במוראי זועותיה, ובאדירות חרדתה. רוחו היתה שפוכה עליו והדריכה אותו בכל ארחותיו. בנימוסיו והליכותיו, בקודש ובחול, בספירות-ההגות ובמערכות-העשיה, בעבודת-הכלל ובמלאכות-השיגרה היום-יומית שברשויות-היחיד. באשו נדלק, באורו ראה, בריתמוס דברותיו הלם לבו; מנגינותיו המו באזניו; בקצב פסוקיו צעד באשר הלך, ומוסרו היה לו לקו ולפלס בכל פעליו. הקו הישר נמתח במידות-חייו, כאשר התלמים הישרים נמתחו כמיתרים במעניות נירו בלכתו אחרי המחרשה. באותה יראת-הרוממות ודחילו ורחימו שמשך עליו בעבודת-הבורא מצנורות השפע העליונים, כן התקין בעבודת-האדמה את צנורות-הניקוז תוך יבוש ביצותיה. בקצב אחד פסק את פסוקיו, קצב התנ”ך ולהט נשימתו, על כל רחשי-לבו, יגיעות-מוחו ועמל-כפיו. אשו התלקחה בדממה בהתרוממותו לספירות “ביעף”, כאשר בערה על במת-היחיד בבואו להסיר הלוט מעל אלילי-שוא. וחזון ישעיהו בקע במגילות-פרסומת עפות על תוצרת-הארץ כבתוכחות-מוסרו על מסלפי הקו הישר. אף בחולי-היום ובמלאכת-השיגרה לא יצא מגיא-החזיון.

רבים היו תחומי עבודתו ושונים היו נושאיה: ואחד היה הלך-נפשו, באשר פנה, ואחת כמעט צורת-הביטוי. רוח אחת עוברת ב“פעמי-הכליון”, הדי עבר נשכח, ובפעמי-הגאולה הנשמעים בכל המתהוה יום יום ושעה שעה נוכח עינינו ומבשרי-הבאות. קצב אחד בעמידתו הבודדת כמוכיח בשער מעל דוכני עצרות ובימות-ספרות; וכרב-פעלים ומארגן, מעורב עם חברים לבנין, את מושב-העובדים הראשון ואת “תנובה” וסניפיה. נימוק-מניע אחד טבוע בנקודת-מוצא ראשונית אחת. השראת הרוח ממעל גם על המחיה והכלכלה. כהיכל-רוח כן גם מפעלי-כלכלה צריכים לעמוד איתן על יסודות נאמנים – נאמנים במשמעות כפולה: במידות הקיום ובמידות-המוסר. פרקי השיווק עטופים בפרקי מוסר על דרכי הפצת התוצרת: פרי מגדיה, טוב-שקוייה ונופת-צופה, באיכות-התוך, במראה הקנקן, בהדר-הפרי ובחן-העטיפה. כרוכים יורדים במוסר-ההשכל רוח נבואה קדומה והישגי-הטכנולוגיה האחרונים שבאחרונים.

חייו גופם היוו רשות אחת ללא חציצות בין תחומי-הרוח ותחומי-הגשמיות. חוקה אחת היתה נגד עיניו בהגותו תחת “יד החזקה” בהלכות דעות והלכות תשובה, בהתהלכו מעדנים במסילות-ישרים ובחובת-הלבבות וספרי-מידות, ובהימצאו בין כתלי-תנובה על סניפיה ליד פנקסי-חשון ומאזנים, במשא-ומתן ובמקח-וממכר. לא הכיר איפה ואיפה אבן ואבן בחומר, כאשר לא ידעהו ברוח. והיה מחנך קודש תמיד באשר תפנה ובאשר תשכון, נקודת-מוצא יחידה היתה נגד עינו: דרך העליה; ממנה יצאנו, ממנה מסתעפות כל נתיבות-חיינו ללא הבדל, ורק בה עלינו ללכת; ורק בה תקוותינו, כי עלה נעלה וגם נצליח לא רק ברוח כי אם גם בבנין חיי-החולין. זוהי החברה הנכספת שבבנינה אנו עסוקים, אך לא החדשה כי אם המחודשת, קימום הקדומה שממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. וכל הבא להוסיף אינו אלא גורע. לא ידע ביטול היש כלפי אחרונים, מעשיהם, חידושיהם והישגיהם הכבירים במעשה-מרכבה ובעולמות הגלגלים שבהם היה תלמידם הותיק ובן-בית כאחד; מעשיהם היו לו עמודי-תווך ומסד לבנין החברה הנכספת והקדומה. אבל כלכל לא יכול את מבשרי-הגאולה החדשים על סמליהם ודגליהם המיוחדים. הוא ראם כמרבי-להג, טוחני קמח טחון ומכתשי-מים. במושב המשוכלל על אירגוניו המסועפים מצא את פדות היחיד וגאולת החברה, – החברה אשר נתנו לה כוח-הקיום וכוח-הגידול, אשר בה עולים בקנה-אחד יחוד-היחיד בשלמותו והשחרור הגמור מניצול הזולת; בתחומיה הצורה הקדומה והחדשה מתאימות ושכולה אין בהן; האדמה לעובדה, חירות עובדה והשימוש המלא בכל הישגי המדע וכיבוש הטכניקה באים על מלואם. ומה כאן להעמיק חקור ולהוסיף. רחבה המסגרת גם לגידול, גם לרוחב, גם לעומק, ולעליה לכל הנכנס בחופש-הבחירה לתוכה. האם ינוע העומד ליד ראש-העין הזך על רסיסיו הניתזים ממנו למרחקים ונקווים בשלוליות-מים? האם יתלה אדם מעל ראשו אבוקות השואבות את אורותיהן מקרני-שמש קדומות גנוזות במצברי-דלק בעוד השמש גופה בעצם זהרה תלויה מעל ראשו?

*

לו היתה עבודת האדמה חובת-המוח וחובת-הלב כאחת. אבל הוא קיים אותה מתוך עונג, הרחבת-הדעת, וחדות-היצירה. הוא הגיע אליה עם תלמודו בידו. ותלמוד-תורה היה תמיד לו בבחינת “סלסלנו ותרוממנו”. בתחומיו הגיע להשגת טעמי-מצוות במשמעותם הכפולה. והם העבירוהו גם למצוות-העבודה. השכלתו המקצועית הרחבה ותכונותיו הטבעיות עשו לו את דרכי העבודה נועם ונתיבותיה שלום. התורה והעבודה ירדו עליו תמיד כרוכות. הוא הגה בשעת העבודה, הוא עבד בשעת הגותו. עוד מימי תלמודו היה רגיל ליהנות מהתרת סוגיות חמורות, וליהנות כאחד מהשאלות והפתרונים יחדיו. הגילויים והחידושים תוך כדי עבודה העסיקו את המוח והאירו את העינים. החקלאות לא נראתה לו כמרוסקת חטיבות חטיבות, כי אם בריאה אחת שבה שלובים ורקומים אורגנית כל יסודותיה וחלקיה. הוא לא חזה בעיני רוחו את עובד-האדמה נבער מדעת ובעל-מלאכה לדבר אחד. הוא ראהו כשוחר-דעת וכאמן התופס בשדה-ראיתו יריעה רחבת-אופק, בעתרת-צבעים, בשלל גוונים, בריבוי אורות וצללים. צבעיהם אינם צמודים מהחוץ, כי אם חיים, נזונים ומבהיקים מעצם תוכם בתהליכי הפריחה והכמישה. אורותיהם קורנים מעצם הויתם, בלבלוב ובשלכת, בגידול ובכליון, בתנועה ובמנוחה. ובידי האדם נמסרה השליטה במלואה לעשותם, לכוונם ברוחו, לנצח עליהם, להביאם לידי תנועה ולהשיחם. אמן מגוון-ממדים בשטח ובחלל, בציור וברקמה, בגילוף ובפיסול. ועל כולם אדריכל הכולל כל מלאכות-המחשבות בתיאום-הצורה, ביכולת-הצירוף ובדעת-המיזוג; אבל אדריכל-החיים שיש בהם מכוח הגידול והריבוי, לא חיקויי-טבע שאינם מרוקמים בתוכו ואינם פועלים ברקמותיו וארג-יומו, לא מעטה-אורות שאול, ולא צללים מדומים; לא בליטות ושקערוריות בציורי אחיזת-עינים.

הוא כלכל לא יוכל לראות את החקלאות בתמונה קטועה, כאשר לא יוכל הצַיָר לראות תמונות-המידות שלו קרועות לקרעים או מעשה פסיפס; כאשר לא יוכל הפַּסָל לראות את פסיליו מרוסקי-אברים; וכאשר לא יוכל האדריכל לראות את שלשלת תבניות בניתו וגזרתו מפוזרות ומפורדות, חלקים צבורים ללא אחדות-הרעיון וללא שלימות-הדמיון; אכן עובד האדמה בתפקידיו השונים בעמל-כפים ובדמיון-היוצר, בחקר תעלומותיה ובגילוייהן נעלה על כל האמנים בכללו כל מלאכות המחשבות יחד. יריעותיו משתרעות על פני מרחבי השטח וכתובות בצבעים חיים. פסליו מזדקרים בחלל האויר ודוחקים עבים – בכוחות עצמם. כל צירופי הבניה מעשה סופר, צייר, פסל, אדריכל, מהנדס, חוקר. מעלה את מראות-ההוד על פני רחבי-המישורים והרמות, חולות-פורחים, ישימון-מדבר ומתוך לבות סלעים. דור הולך ודור בא והמראות גדלים וחיים אתם, בצורתם, בהויתם או בגלגולי-חייהם ונשמותיהם. עובד-האדמה ממוזג בכוחות-הטבע ומנצח עליהם. כצייר בוחש בצבעים ומצרפם, כאורג אורג ורוקם, כאדריכל בונה. מצודתו פרושה לשמש בכבודה ובעצמה. קרניה נלכדות ונאחזות במכמרותיו לא כשעשוע חולף בלבד. הן נגנזות במצברי כוחות ואור. לרשותו כלי-חיים, בידיו חמרי-חיים. מתחת ידיו מראות-חיים. אמנם כדור-הארץ שעליו אנו חיים אף נהרגים בידי עצמנו אינו אלא כוכב כבוי, גרגיר בקוסמוס על רבוא רבבותיו שמשות וירחים. אבל יחיד ומיוחד הוא בקרב אין הסוף בעולמו האורגני. ועבודת-האדמה על כל הכרוך בה בת-יחידה היא בעולם האורגני. בתחומיה בלבד האדם שותף למעשי-בראשית. בתחומים אורגניים אחרים האדם אינו אלא חוקר, מונה, בודק, מקיים עובדות, ולא יוצר עובדות. אדירים המעללים שהאדם יצר. אבל בכל חכמתו, מראשית צעדיו עד פיצוץ האטום, לא הצליח לברוא אף יתוש אחד. מי איפוא אמן וידמה לעובד-האדמה, מי עושה במלאכת-מחשבת ודומה לו?

ככה תצטייר החקלאות בחזות גלויי-עינים, דקי-חושים ועזי-דמיון. לא כל אחד מחונן מהטבע בסגולות אלה. ולמחוננים בהן לא חלק הטבע במידה שווה, ולא העמידם על מדרגה אחת. אבל בכל אחד דבקה אחת מהן. בטיפול, בטיפוח הן ניתנו להרכש. כל אשר אלה יש לו מגיע לחדות-היצירה אשר לאמן וחוקר-תעלומות. וזהו עונג ממעל אשר ניתן ליחידי סגולה בלבד, עונג המרומם יחידים למדרגת יוצרים, ואחד מגדולי המניעים שיצרו ערכי-התרבות הגדולים. את הכוח הזה יש להגביר למען גילויי עצמיות היחיד, ולשם הגדלת נכסי-החומר והרוח של הרבים. והמניף גרזן על כוח זה, או מתישו ואפילו פוגמו, חוטא ליחיד ומקפח את הרבים. ולא רבים הם התענוגים הכשרים בעמק-העכור לקצר-הימים ושבע-הרוגז.

כל אחד מבני העליה הגה בהקמת “חברה חדשה” לפי דרכו. “איש התנ”ך" הגה במחודשה, בקימום הישנה כפי שראוה בעיני רוחם חוזי-יה וגדולי-הרוח הדבקים במידותיהם אחריהם. זו המבטיחה את חירותו-השלימה, גילוי עצמותו במילואה. זו המקדשת את האדם, חופש-הבחירה וחופש-התנועה בכל מעגלי-יצירתו, הרואה את יחודו ביחוד-היחיד. האדם לא נברא בשביל השבת, אלא השבת בשביל האדם. האדם נוצר לעמל, אבל לא בשביל החברה; אלא החברה בשבילו. חברה שיתופית, אבל מרצון חפשי. הביטוי החפשי בה ימצא רצון-היוצר החפשי את תיקונו היא הקואופרציה בלבד. הוא היה אחד מבוני “תנובה” העיקרים, ויתר מוסדות השיתופים. המוסדות האלה מרחיבים את מעגלי-היצירה. אבל היה היה איש ריב ומדון ל“ניר”. בו ראה מתנקש ביחוד היוצר. מיצר פעליו, ומקפח התענוג הגדול – חדות-היצירה, ומביא למיעוט הדמות וטשטושה, ומזמוז עצמותו.

הוא היה בטוח בנכונות תפיסתו ובאמיתות משפטו. הרואים אחרת נראו לו כלקויי-ראיה, כפגומי עין התופסת רק חלקים מעצם שלם. הוא היה יכול להתמודד בכל רשויות-החקלאות עם בעלי המקצוע המתמחים לדבר אחד, – בכל הרשויות: מהכשרת הקרקע, תהליכי הגידול, דרכי השיווק, עד שולחן הנהנים. נירו היה זרוע תמיד תלמים ישרים, תבואתו הגיעה תמיד לשיעור-קומה. פרותיו היו תמיד יפות-מראה וטעונות ברכה. לוליו פרחו מלובן, עציו היו נטועות שדרות ישרות ועמוסי-פירות. ומאזנו היה תמיד מעוין. הוא ידע להסביר לאחרים את ידיעותיו, ידיעות עמל-כפים והוגה דעות כאחד. הוא כתב ספרים: “גידול ירקות” ו“ספר הבהמות”. השגיאות המעטות שהתגנבו בהם אינן ממעטות את דמותם. שגיאות, מי יבין. ותיקון טעויות סופרים תלוי במנגנון שלא ניתן לכל אחד ואחד. הפרדת החקלאות לרשויות לא היתה בעיניו מחויבת-המציאות וגידול טבעי, כי אם מלאכת-כפיה מלמעלה, מטעמים חברתיים או פוליטיים.

ידיעת החקלאות על בוריה תוך כל רשויותיה לא נראתה לו בשמים או מעבר לים כי אם פשוט על פני האדמה, שווה לכל נפש, שוחרת דעת ואוהבת עבודה, וחשה בטעם יצירה. אותה רצה להנחיל לרבים. הכפיה לשיתוף-הפלגה נראתה לו כעיקור חושים הניתנים לאדם מהטבע לחיות בהם, ליהנות מהם ולהגביר את היצירה. והעיקור בא רק מיראת-יצר-הרע העלול תמיד להדיח מקו-הישר ילוד אשה ולהשיאו לדבר עבירה, עבירת מין או ניצול הזולת. כהוגה-דעות היו מקובלות עליו שתי צורות ההתישבות כאחת: המושב והקבוצה. שכל אחת הולמת טיפוס עובדים מסוים. אבל לבש קנאה לדברי קיצונים שנטו לגרש מבית היוצר את עצמאות-היחיד בטבע; יחודו והפיכתו לקדרת שותפים; במקרה זה המזוזות נושרות מעל משקופיו, והשכינה מסתלקת מכל מוצאיו ומבואיו. ומלאכת-מחשבת יורדת ממרומיה והופכת למלאכת-כפיה ועבודת-פרך. כי הוא ראה את שתי צורות ההתישבות, זו לעומת זו, כראות חולם את חזון רוחו, צרוף וזך, במלוא-דמותו ובכלילת שלימותו; ראה את יציר דמיונו בהתפשטות גשמיותו, בלי צורות הממשות השונות שלבש במשך הזמן ובלי הליקויים והפגימות הטבועים ברוח ילוד-אשה ובסיגים המעורבים במעלליו, עם כל כוונותיו הרצויות ומחשבותיו הטהורות. “ריאליסטים” שהגו את הגות שתי צורות ההתישבות מעצם ראשיתן, ראו בהן רק תריס בפני עבודה זולה וספסרות בקרקע. הם לא האמינו כי מבחינת מבנה המשק המודרני ניתנה האפשרות לקיים אוטרקיה בתוך משק-הסחר המשתלט בתקופתנו אנו. אף לא האמינו כי אחרי אשר נסתם חזון-הנבואה עלול הוא להתחדש, ומכל שכן להעמיד עם-נביאים. אבל, אלמלא הגדולות והנצורות שבחזון מניחי היסודות, אולי לא היה נשאר לנו אף האור המעט המאיר את נתיבותינו.

הוא בעצמו עמד בכל המסות האלה בנעוריו בעמדו על פרשת-דרכים. הוא בחר בדרך המוליכה ליחוד-היחיד והגדורה בגדרות ומסויגה בסיגים למען אושר הרבים, – דרך החיים הגלוייה, המלאה, הפתוחה והרחבה, ליחיד ולרבים יחדיו.

*

כל מאמריו המכונסים בכתביו הנבחרים נמנים על ספרות-העבודה; ספרות-האיכות ולא המהות, – “איך” מקימים את הבנין שנראה לנו בחזון דמיוננו; איך סוללים את הדרכים שהתוינו לנו בעיני-רוח. הם מטפלים במורדות-החיים, בפגעי-יום, בשגרות-שעה; הם מעמיקים חקור בסוגיות אפורות מתרוממות לא למעלה מעשרה טפחים מעל פני האדמה. השאלות והפתרונים הם כחלום יעוף וכצל עובר, ואינם נקבעים לדורות. לא כן פרקי-חייו האחרונים, פרקי-מוסר ומאמרות מדות שעליהם עוברת מנשימת-הנצח שבאדם. גם הם שואבים ויונקים מהחיים, מעצם תוכם, ואליהם הם מכוונים. אבל נכתבו בעט-סופרים ובגובה, בדיוק-ביטוי, בתיאום-צורה, בריתמוס-בניה ובעומק-מחשבה ולהט-רגש. הם אינם מטבעות עוברות לסוחר, אף לא יתקבלו על דעת-רבים, וביחוד לא על אנשי-מעשה. לא יהיו שווים לכל-נפש ולא יעשום נר לרגלם. קשה להדליק אורות אלה בעמק-עכור. אבל הדברים ניתנים לעיון ולמחשבה לכל אחד ואחד. מחברם לא יצא מעולם הדמיון ולא ירד מתוך ספירות-החלומות. הוא היה מחובר לאדמה בכל שרשי הויתו לעומק ולרוחב. הם נכתבו בידי איש-העט והאת. אומן בכל כלי עבודת האדמה ובן משק-ביתה ברוב רשויותיה. רב-פעלים בכל ארחות חייו ומארגן חיי-חברה ביסוד נפשו.

*

חייו תמו בלי עתם. כוחות גופו דללו עוד בערוב ימיו, בשנות חייו האחרונות. שותקו פעלי כפיו, ופסקה עבודתו הציבורית. אבל לא לקה במאום אור-שכלו, וערה היתה רוחו ודרוכה עוז. מחדר בדידותו ומעל ערש דוי פקוחות היו עיניו על המתהווה והמתרקם בחוץ. מזמן לזמן עוד התלקחה אשו ויצא אל המערכה עד שפרש והתפרק מכובד החומר, ורוחו הזדככה. מפלטו ומשגבו היה שוב התנ“ך, בהויתו, תוכו, צורות ביטוייו. הוא נסה לפענח חידות, להגיה טעויות סופרים ולפרש סתומות. רבות יגע ועמל בשדה זה. לא היה מצויד בכלים הדרושים לתכלית חיפושיו, אך גישתו לא היתה כשל בעל-מקצוע לשם תורה לשמה. נפשו יצאה לטהרת-החיים ולקדושתם, לחיפוש מוצאים ממבוכי-החיים למרחבי האמת הצרופה. הם לא נגלו לו בין מחפשי “החברה החדשה”. הוא ראם בקדומה בדברי חוזי-יה ובמחזות-שדי שהעלו, וקבעום לדורות, והנחילום מאבות לבנים. בפסוקיהם הגלויים והסתומים קלוטים רעמי-קולותיהם, ובגעת בהם לב רועד ינסרו כאילו בחלל-האויר. בשיטין וביניהן עצורות וגנוזות שלהבותיהם, ובעבור רוח ובהתעטף עליהן נפש אנוש בוקעים ברקיהן. הם לא הכירו פנים במשפטיהם, לא הדרו פני שועים, אף לא נשאו פני דלים. הם רוממו את הנברא בצלם, קדשוהו ושמרו מכל משמר על חירותו. רוחות קדומים אפפוהו. בתוכן יחליפו כוח עיפי-הנדודים, ולבשו רוח-גבורה כשלי-הברך ויתמלאו בטחון לבאות אסירי-תקוה. ובתוכן דעכה נשמתו שבקשה את הצָרוף, הנאצל והטהור הניתן רק לבחירי האנושות ויחידי הסגולה והנעדר מחיי קצר-הימים ושבע-הרוגז, והנשגב ממנו ע”פ עצם טבעו.

א. ציוני

נובמבר, 1946