בהרצאָה נאָה, ניתן לאמר מרתקת, מספר המחבּר על החפירוֹת הארכיאוֹלוגיוֹת הגדוֹלוֹת במזרח התיכוֹן, במשך מאָה שַנה ומַעלה, וּמסכּם

תוֹצאוֹתיהן המַפתיעוֹת, אשר זרעוּ אוֹר חדש על תוֹלדוֹת ארצוֹת ״הסהר הפוֹרה". כבמַראָה עוֹברים לפנינוּ אמוּנתם ופוּלחנם, מלאכתם וחרשתם, כלי עבוֹדתם וזינם, סדרי מדינוֹתיהם ודרכי מלחמוֹתיהם, עלייתם ושקיעתם של עממי ארם־נהריים. מצרים, כּנען ועוד, כפי שהם עוֹלים מתוך המימצאים הארכיאוֹלוֹגיים המרוּבים. ביניהם כתוֹבוֹת עתיקוֹת וכרוֹניקוֹת

בכתב־החרטוּמים ובכתב־היתדוֹת. שמצוּי אצל אלה ימצא בספר סיכּוּם־להזכּיר, קצר וממַצה, ומי שאינוֹ יוֹדע יוודע לוֹ ״עוֹלם ומלוֹאוֹ“. ואת כל הדברים הרבּים האלה מַבריחה מהקצה אל הקצה המגמה – ללמוֹד מהם ולדעת איך עלה עם קטן ודל, שבטי העברים מבין מדינוֹת עצוּמוֹת ועשירוֹת אלוּ ונתייחד ייחוּד שלם, שוֹנה כל כך מכּל הסוֹבב אותו ואיך שמר על ייחוּדוֹ זה ועמד בו ועוֹדנוּ עוֹמד עד עצם היוֹם הזה. ומתוך כך – וזה עיקרוֹ של הספר – בּחינת אמתוּתם של סיפּוּרי המקרא לאוֹר התגליוֹת הארכיאוֹלוֹגיוֹת: המקיימוֹת הן אותם או מַכחישוֹת, ואוּלי אף עוֹזרוֹת לפרש סתוּמוֹת שבהם ולהסבּירם. לא מתוך פּיאֶסט דתי – המחבּר הנוֹצרי (רדוּף־הנאצים שהיה כּלוּא במַחנוֹת) נראָה איש בּעל רגש דתי עמוֹק – אלא מתוֹך חקירה מַדעית טהוֹרה הוּא מַסיק, כי סיפּוּרי המקרא, אשר סַפקנים – בּעמים וגם בישׂראל – ראוּם בדוֹרוֹת האחרוֹנים כ״סיפוּרים תמימים”, שׂיחוֹת מני קדם ואגדוֹת נאוֹת, יסוֹדם אמת, עוּבדוֹת ומַעשׂים שהיוּ, מקוּיימים בעדוּיוֹת נאמנוֹת ביותר.

פּסוּק־פּסוּק מתוֹך סיפּוּר מקראי ולצדוֹ דבר הארכיאוֹלוֹגיה המקיים את אמתתוֹ, ודברים שנראוּ סתוּמים וּתמוּהים מתבּהרים ומתפרשים. המאמין ודאי אינוֹ זקוּק ל״חפירוֹת ועוד לקרא!", אוּלם הסַפקנים עיניהם נפקחוֹת לראוֹת נכוֹחוֹת.

ודאי אין אנו זקוקים כי מישהוּ – ובייחוּד מישהוּ מבחוּץ – יחזק בנוּ את הכּרת ייחוּדנוּ הלאוּמי, היוֹתנוּ שוֹנה לפי תוֹלדוֹתינוּ, מַהוּתנוּ הכּוֹללת ותרוּמתנוּ לתרבּוּת הכּל־אנוֹשית, הכּרה זו היא בדמנוּ, אוּלם בקראנוּ בספר הזה מתחדשת עלינוּ ההרגשה, לא של התנשׂאוּת ויהירוּת, חלילה, אלא על החשיבוּת הרבּה שבּדבר והאחריוּת הגדוֹלה שהוּא הטיל עלינוּ בכל ימי קיומנוּ הארוּכּים ומטיל בייחוּד עתה עם בנין בית־חיינוּ בשלישית. וככל שהפלגתי לקרוֹא בספר במקוֹרוֹ, כן גָבר בי הרצוֹן לראוֹתוֹ מתוּרגם לעברית. קסמוּ לי התוֹכן וגם הצוּרה, ובלב שלם הִמלצתי לפני הנהלת ״דבר" לתתוֹ פרס לקוֹראָיו ואף נתתי יד לעריכתוֹ.

במקוֹר יש פרק על ישוּ והוּא לא תוּרגם.

ד. זכאי