ורדה הורביץ על אילת נגב

היא מראיינת ב“ידיעות אחרונות” את בכירי הסופרים והמשוררים על החיים הפרטיים שלהם (עכשיו גם בספר), אבל מתברר שלאילת נגב יש סיפור מרתק לא פחות. אחרי מות אמה היא הבינה שהחיים קצרים, עזבה את הבית אחרי עשר שנות נישואים ושני ילדים, והלכה בעקבות אהבה ענקית לעיתונאי יהודה קורן. מאז הם חיים וכותבים יחד, וכבר 12 שנה שהיא מתעוררת בלילה ומודה לאלוהים.

“את יודעת איזה כייף זה ללכת עם יהודה לקנות קילו עגבניות בסופר?” ממחישה לי העיתונאית אילת נגב את חוויית היחד שלה ושל בן־זוגה, העיתונאי יהודה קורן, וזה לגמרי רציני. כן, מדובר בזוג כמעט סיאמי.

אני פוגשת אותה בשכונת גילה בירושלים, שם היא מתגוררת עם קורן. הוא לא בבית “וזה נדיר שהוא יוצא בלעדי, אבל זה בגלל הפגישה שלנו”, היא מסבירה. בחוץ נשמעים בומים שמרעידים קצת את החלונות, וגורמים לתל־אביביות שלי להתחרט על כך שלא השארתי צוואה. בהמשך ידווחו ברדיו שצה“ל נכנס ויצא מבית־ג’אלה ויש יריות, אבל נגב ואני מדברות על נישואי הבוסר שלה, הילדים, אהבת חייה, מסקנות חייה המאוחרות, ועל גיבורי ספריה – יצריהם, תשוקותיהם, פחדיהם, אהבותיהם. היא מודה ש”אני חיה בבועה זוגית עם יהודה". וכשאני נבהלת מהרעש, היא אומרת לי “אל תיבהלי. אולי זה בכלל בום על קולי של מטוס”.

קוראים לה אילת (כמו העיר), כי אבא שלה, אברהם נגב, פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת ירושלים, שאיבד את ידו במלחמת השחרור בקרב בנגב, הוא מומחה בעל שם עולמי לתולדות הנבטים, וקרא לה “על שם העיר, ועל שם אללת, אלה נבטית”. לאחותה קוראים ענת, גם היא אלה, אבל כנענית. שני סביה של נגב היו סופרים. אמה כתבה שירים ודודתה של האם הייתה המשוררת פנייה ברגשטיין.

אילת, שמראיינת סופרים ומשוררים, ו“חיים פרטיים”, הוא ספרה השני (הראשון, “שיחות אינטימיות”, עשיר אף הוא בביוגרפיות), נרגשת לקראת הראיון איתה. “כי זה מלחיץ. לדעתי, כל עיתונאי צריך להתראיין פעם, כדי לדעת מה עובר על המרואיינים שלו. נתן זך אמר לי פעם: ‘בגללך לא ישנתי יומיים’. בספר ובכתבות את מוגנת. כאן את אף פעם לא יודעת איך תצאי”.

בספר “חיים פרטיים” (הוצאת “ידיעות אחרונות”) – אסופת ביוגרפיות של סופרים ומשוררים מהידועים ומהחשובים בארץ ובעולם, אותן פרסמה במוסף “7 ימים” – אפשר לקרוא איך ולמה התאבדו נשותיו של טד יוז, המשורר הלאומי של אנגליה אותו ראיינה נגב בלונדון, למה דורית רביניאן תולה מגנטים עם תמונות רבנים על המקרר, ואיך החלה טוני מוריסון כלת פרס נובל לספרות לכתוב רק לאחר גירושיה. אפשר להתוודע דרכו גם לזוגיות המטריפה של הסופר פול אוסטר, ולאופן שבו חיה בתה המתבגרת של אריקה ג’ונג עם אמה, סופרת פרובוקטיבית, שטבעה את המינוח “זיון מרוכסן”. יש בו הצצה לחייהם האישיים של כו–לם. אפילו את סלמאן רושדי ראיינה נגב במקום המסתור שלו. בחו"ל היא מראיינת עם קורן, אותו היא מציגה כבן־זוג וכקולגה. “אני מתרגמת את המרואיינים סימולטנית, ויהודה שואל יחד איתי, וזה נורא עוזר”. בארץ היא מתייצבת לראיונות בלעדיו. "אבל הוא עובר איתי על חומר הרקע ומציע רעיונות, ואין כתבה שיוצאת מהבית הזה, מבלי שתעבור קריאה ועריכה של יהודה. אני רגשית והוא שכלתני, אבל יהודה לא מעיר לי על הרגשנות, וכל אחד כותב לפי הכיוון שלו.

“אמי התבטלה בפני אבי”

אפשר לחלק את החיים של אילת נגב לשניים: לפני ואחרי מות אמה, שנפטרה בגיל 58 מסרטן השד.

האם, רחל נגב, הקדישה את חייה לקריירה המטאורית של האב המבריק, שפציעתו גרמה לו לוותר על החלום להיות רופא מנתח ולבחור בתחום הארכיאולוגיה. “אמי התבטלה בפניו, חייתה בשביל הילדים והמשפחה וויתרה על רצונותיה. כל הבית הסתובב סביב הקריירה של אבא. אני מעריצה אותו, כי הוא לא איש שמקטר, לא איש שדרש, אבל היה לו מטבע הדברים נוח שהיא לא תעבוד והיא הלכה עם זה. רק כשנודע לה שחלתה, ארבע שנים לפני שנפטרה, חזרה ללמוד נהיגה אחרי שנכשלה חמש פעמים, והצליחה. היא יצאה לעבוד במרכז למידה לילדים וסיימה תואר ראשון בספרות עברית באוניברסיטה. התחילה קצת לפרוח, אבל זה קרה מאוחר”.

"אילת נגב: “לא אהבתי את עצמי. הרגשתי חנוקה”

נגב, שהייתה נשואה ואם לשני ילדים קטנים, הבינה שהחיים קצרים ולמדה, היא אומרת, איך היא לא רוצה לחיות. “החלטתי לשנות פאזה”.

אילת נגב נולדה בקרית־יובל שבירושלים, שנים ספורות אחרי שאמה ילדה ילד מת, “כאילו באתי בזכות הילד ההוא, ולולא הוא לא הייתי”. היא הייתה ילדה נבונה ורצינית, תלמידה טובה מסיימת את הספר של הספרייה, בדרך הביתה. הייתה נעלבת כשהילדים אמרו לה ‘לאבא שלך אין יד’, ועונה ש’הוא יכול לעשות ביד אחת מה שאבא שלכם לא עושה בשלוש ידיים'. היא זוכרת איך היא מלבישה לו את הכסייה על הפרוטזה ורואה את הגדם, ומספרת על סטירה אחת שקיבלה בחיים, על שלעגה יחד עם ילדי השכונה לשכן העיוור מהקומה הראשונה. “זה היה בית עם ערכים. אמא יכלה להסתדר גם עם חמש לירות, וגם לי יש היום ביטחון כלכלי פנימי, לא בזכות כסף אלא בזכות החינוך לצניעות. היה חשוב להם שאהיה משכילה שארכוש ידע”.

היא המשיכה ללכת בתלם. תיכון, תנועת נוער, חבר ראשון בגיל 16 וחצי, צבא שתיעבה, ויומיים אחרי יום הולדתה ה־19 השתחררה ונישאה לחבר שחיכה. בתקופת נישואיה למדה לתואר ראשון באנגלית ותולדות האמנות, ילדה את עמיר וענבל (לשניהם, לצד יהודה, מוקדש ספרה החדש), ועבדה כמתרגמת סרטים בטלוויזיה. “אני וסטיבן שפילברג קיבלנו יחד את הקרדיט בסוף הסרט. היה נחמד”, היא צוחקת.

אבל הכל חדל להיות נחמד כשנפטרה אמה, ונגב, אחרי עשר שנות נישואים, החליטה להתגרש וללכת אחרי לבה.

סבלת בנישואייך?

“הם לא היו רעים. הם היו נישואי בוסר ואני הייתי בוסר. בגיל 14 את אוהבת את אביב גפן. בגיל 22 את כבר רוצה לשמוע מישהו אחר. אשה צריכה להתחתן רק כשהיא מעוצבת. הבחירה שלי הייתה בגיל 16 והמשכתי איתה. נהניתי להיות כלה, מהאירוע, מהשמלה. אשה צריכה לבדוק מה היא יודעת ובגיל 19 לא ידעתי הרבה”.

למה זה קרה אחרי שאמך נפטרה?

“פתאום הבנתי מקרוב שהחיים קצרים. עיבדתי את חייה, והסתכלתי על עצמי בראי, ולא אהבתי את אילת. הרגשתי שאני חוזרת קצת על תבנית חייה, בשיפורים, כי בכל זאת עבר דור, ואני עבדתי ולמדתי. אבל לא אהבתי את עצמי ואת חיי. הרגשתי חנוקה”.

מה עשית?

“עזבתי את התרגום, ועברתי לעריכת תוכניות ברדיו, שם הכרתי את יהודה, שהוא איש רדיו וטלוויזיה, והיה נשוי בהליכי פרידה. הוא עזר לי בעריכת תוכניות, וגם הכניס אותי לעולם העיתונות. בשנת 1988 התחלתי לכתוב ב”ידיעות אחרונות". למרות שהאקס שלי תמך בי והסכים שאעשה שינוי, הרגשתי שאני חייבת לשנות גם את החיים הזוגיים שלי. “לסביבה זו הייתה הפתעה. אני הייתי הילדה השקטה, הבסדר, ואחותי הייתה ה’רעה', הסוערת. ופתאום, אני עוזבת נישואים, כאילו בלי סיבה. בשביל חיים אחרים. בשביל עוד חיים”.

איך היה תהליך הפרידה?

“קשה להיות רע כלפי אדם שלא עשה שום דבר רע. למזלי, לא הייתה מלחמה. הסכמנו על חזקה משותפת על הילדים, לא לקחנו עורך דין, ועשינו הסכם של גישור. זה היה כואב. שנינו בכינו. בסופו של דבר היו שתי פרידות, ושני חיים חדשים. יש לו אשה מקסימה וילד נהדר שאני בקשר איתם. ולי יש אהבה”.

“אנחנו כאילו גזורים מאותו אריג”

איך נרקם הרומן בינך ובין יהודה?

“יום אחד, בעבודה ברשות השידור, יצא לנו לדבר ארבע שעות והלכתי הביתה והצטערתי שלא הקלטתי את השיחה הזו. מעולם לא הרגשתי כל כך חכמה כמו בשיחה איתו. הרגשתי שאני רוצה לדבר עוד והוא הרגיש דומה. זה היה דבר שאת לא יכולה לא ללכת אחריו”.

יכול להיות שלולא הרומן עם יהודה לא היית מתגרשת?

“אני מניחה שהייתי מתגרשת בכל מקרה, אבל זה היה לוקח לי יותר זמן.כשיש אהבה כל כך גדולה היא מטלטלת הכל בצורה דרמטית. לא היו לי נישואים רעים, אבל ההתאמה ביני ובין יהודה, קשה להאמין שיכולה להיות כזו בעולם. אנחנו כאילו גזורים מאותו אריג”. על דלת הכניסה לדירת הסטודנטים המשופרת שלהם תלוי גזיר עיתון עם שמותיהם, מתוך קרדיט משותף לכתבה שפרסמו יחד ב“7 ימים”. הם מטיילים הרבה בעולם, היו יחד בפולין, בסין, בהודו, בצרפת, בסקנדינביה, והכי אוהבים את לונדון. בסלון הבית, כד שהביאו מפולין, צדפות מצרפת, בובות שקנו מרוכל הודי “וכל דבר מזכיר לנו טיול שעשינו”. הם חוגגים גם במטבח. “יהודה טוב בלהכין בשר הודו ואני טובה במרקים, ואת הלחם עם גרעיני החמניות אנחנו אופים ביחד. ואין כמו לקנות קילו עגבניות בסופר עם יהודה ולעבור יחד לגבינות. תמיד יש הפתעות”.

את הבוקר הם מתחילים בשיחה ארוכה ובקושי רואים טלוויזיה “כי יש לנו המון על מה לדבר, וטלוויזיה זה בשביל לראות אם יש פיגוע”. אז מה הפלא שלפעמים היא מתעוררת בלילה, גם אחרי 12 שנים יחד, “ואני אומרת לעצמי ‘איזה מזל. תודה לאלוהים שאני איתו’. יהודה הוא פשוט איש חכם ומרתק. ראיינתי אנשים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, ששיחה איתם זה דבר מרתק, אבל אני חוזרת אחרי ארבע שעות הביתה, והשיחה איתו על הראיון יותר מעניינת. הוא מקסים, רגשי ורומנטי, מצחיק ושנון. אנחנו מדברים אותה שפה. כשבאתי אליו הביתה בפעם הראשונה, ראיתי על המדפים שלו אותם ספרים שהיו אצלנו. כאילו גדלנו באותו בית. אנחנו דומים בערכים, בראיית העולם”.

אין לו איזה הרגל מעצבן?

“לא. לפעמים אנחנו חושבים אחרת לגבי משהו, אבל אין מריבה”.

יש מקום לחברים בזוגיות כזאת?

“אין לנו כל כך זמן לחברים ואנחנו לא צריכים. לפני שנה וחצי חזרנו אחרי חודש מסקנדינביה, שם לא פוגשים אנשים שמכירים, וכשחזרנו, לא הרגשנו שאנחנו רוצים לברוח אחד מהשני. הנוכחות של שנינו אינטנסיבית ואני מתפללת שזה לא ייגמר”.

את חרדה?

“כל יום. מוות, פיגועים, מחלות. חרדה ליהודה. לילדים. שהחיים המשותפים יגרמו לשחיקה. אני חושבת שאסור להפסיק לפחד כי אז זה מתחיל להיות מובן מאליו”.

“יוצאים לי שלושה חוטים מהלב”

למה לא נישאתם?

“יהודה בא מנישואים שהיה קשה לו לפרק, אבל היום זה שולי. המסגרת החיצונית לא קובעת ועובדה שהמון אנשים ברשימות שלי, היו להם אהבות גדולות, חלקן בלי מסגרת. לפעמים, זה דווקא מחייב יותר. זה קשר שלא המסגרת שומרת עליו, אלא שאנחנו צריכים לשמור. זה מחזיק את הרגשות ערים יותר לבן־הזוג, פחות דברים מתנוונים”.

ואולי החיים בלי מסגרת הם ההבדל הבסיסי בינך לבין אמך.

“לא רק. למי שמפקפק במהפכה הפמיניסטית, הורי הם דוגמה נהדרת למה שהמהפכה הזו עשתה. הם היו באותו קיבוץ, התחילו מאותה נקודת זינוק, אבל אבי עבד, למד, התקדם, והיא לא גמרה בגרות. מי שאומר שהוא נגד פמיניזם, כאילו אומר שהוא נגד דמוקרטיה. אני מרגישה על בשרי את המהפכה, וחושבת שאשה, אם היא חיה, כאמי, דרך הילדים שלה, לא תצליח לעשות עם עצמה כלום”.

איך ילדייך מתייחסים לזוגיות ההדוקה שלך?

“יש להם יחס של כבוד לאהבה שלי, ויש לי אליהם קרבה גדולה, במיוחד לענבל, כי היא בת. אני מחוברת אליה יותר מאשר אמי הייתה אלי. אנחנו הולכות יחד לבית קפה ולקניון, מה שעם אמי לא עשיתי והיא התפספסה לי בלי שהספקתי להכיר אותה, ובלי שהיא תראה מה קרה לי בחיי. יהודה והילדים הם אהובי נפשי, ואני מרגישה, פיזית, שיוצאים לי שלושה חוטים מהלב. הילדים שלי הרוויחו מהגירושים”.

מה הם הרוויחו?

“זה כאב ולא היה להם קל, אבל הם למדו שיש דברים חזקים בחיים, כמו אהבה גדולה, שאי אפשר להתעלם מהם. הם למדו לחיות עם ארבעה מבוגרים, שזה אולי קשה, אבל הם נחשפים למגוון דעות, לומדים לאהוב עוד אנשים. הילדים, אבי שאיתו אנחנו אוכלים יחד כל יום שישי, ואחותי הם החברים שלי. המשפחה שלי”.

זו ביוגרפיה מרגשת. אילו מהביוגרפיות שבספר שלך ריגשו אותך?

“היו כמה. למשל, הראיון עם ילדיה של תרצה אתר, שחיים עשרים שנה בצל השאלה אם אמם התאבדה או נפלה מהחלון, והבת שאמרה לי שהיא נשארה מאז בת עשר. או, כששולמית לפיד דיברה בספר הקודם על בתה שנהרגה בתאונת דרכים. סופר הוא אדם בודד, שעובד עם עצמו, ולפעמים הוא מספר למראיין דברים שלא אומרים לאשה ולילדים אפילו”.

ואת מפרסמת הכל?

“אני לא חושבת שחשיפה מוחלטת היא תמיד חיונית. היו מקרים שאנשים רצו לפרסם יותר ממה שכתבתי בעיתון, אבל אם זה עלול להזיק, לא אפרסם. קודם כל אני בנאדם. ראיינתי את הסופר פול אוסטר שהוא מרגש, מצליח, סופר גדול וחכם, והאיש הזה אמר לי שיותר חשוב לו להיות אדם טוב מאשר סופר טוב. האמנתי לו, כי לפני שאני עיתונאית חשוב לי להיות בן אדם”.

דליה רביקוביץ מאוד כעסה עליך אחרי הכתבה שנשאה את השם “אני נשרפת. אני נסקלת. אני נחנקת”. למה?

“היה בינינו קשר של ידידות. היא ביקשה להתראיין על הדיכאון ממנו יצאה, ביחסי ציבור לפסטיבל המשוררים. בשל הרגישות, סוכם שהיא תעבור על הכתבה לפני הפרסום וכך היה. היא סיפרה שהתמוטטה נפשית בעקבות רומן עם אדם נשוי שעזב אותה ושניסה לשדך אותה לחבר שלו, אבל שמו, מסיבות מובנות, לא אוזכר בכתבה. היא כנראה כעסה על זה ופרסמה שפיתו אותה להתראיין. נעלבתי, אבל אני מאוד מעריכה אותה כמשוררת”.

יותר ויותר נשים כותבות ספרים על נישואים, בגידות וסקס, ובראיונות מרחיקות את הספר מחייהן האישיים. מה דעתך?

“איש לא מבזבז שנתיים מחייו על דבר שלא מעניין אותו. זה ברור וצריך להיות ברור לקורא. סופר לא יכתוב על ילד מפגר אם הפחד לא קיים, ולא על בגידות, אם זה לא מעסיק, מטריד, או נמצא בפנטזיה שלו”.

גם הרומן שלכם התחיל בסוד.

“אני לא חושבת שמים גנובים ימתקו, ולא המתח והסוד הם שעשו את הקשר בינינו. 12 שנים אנחנו יחד, כי הזוגיות חשובה לנו”.

גם לחיות לבד זה סוג של התנסות. לא החמצת משהו?

“לא רוצה להיות לבד. זוגיות זה מצב נשאף. זו הרגשה של בעל־חיים עם שני ראשים, שני לבבות וארבע ידיים שהולכות על האדמה. חיה משוכללת, שיש לה יכולת אחיזה גדולה”.

אז איך זה שאין לכם תצלומים משותפים באלבומי התמונות?

“כי אנחנו כל הזמן מצלמים אחד את השני”.