במאמרי ל’שאלת צורת ההתישבות‘, אשר נתפרסם בזמנו ב’הפועל־הצעיר’ גליון 6 משנת תרפ"ה, ציינתי, כי עם כל הרצון הטוב והשאיפה האידיאליסטית של מייסדי המושב, ועם כל אמונתם בשוויון הכלכלי אשר יוָצר בצורת־התישבות זו בין החברים, בכוח השוויון שבנקודת־ההתחלה הכלכלית ושוויון התכנית המשקית וכו', יתהווה בכל זאת במשך הזמן אי־שוויון, ואי־השוויון במושב יהיה בולט ביותר, כיוון שלא יתבטא במותרות כי אם בסיפוק צרכי החיים האלמנטאריים. יהיו במושב חברים שפִתם בסלם וחברים שאין פתם בסלם. לא לזאת התפללנוּ בבואנו לבנות את הארץ ואת החקלאות בה. אמונתי חזקה כי ראשוני המושב, מייסדיו ומגשימיו, לא לכך נתכוונו, שכן סברו, כי המושב הוא הצורה האידיאלית ביותר במובן המשפחתי, החברתי והמשקי.
והנה לאחר שנות נסיון עלינו לסכם ולהסיק מסקנות. בראש וראשונה נתבעים מייסדי המושב למסור לעצמם ולתנועה כולה דין־וחשבון על מהלך השליחות אשר נטלו על עצמם בשמה, בעזרתה ובמידה רבה על אחריותה. ואמנם מדי יזדמנו חברי המושבים, הם ושליחיהם וציריהם למסיבות, למועצות או למוסדות, קולטת אזננו תלונות וחששות לרגל אי השוויון הכלכלי האורב לחברים בצורת התישבות זו. לא סוד הוא הדבר, כי בכל המושבים יש חברים שמצבם הכלכלי כבד מנשוא לעומת אחרים שמצבם משביע־רצון. האידיאולוגיה הבורגנית מדברת במקרים כאלה על ‘ברירה טבעית’ ועל התגברות החזק על החלש, על ההכרח שאחוז מסוים יפול ואחרים יבואו במקומו. כהנה וכהנה נשמע השכם והערב מפי מנהלי־בנקים ומנהלי התישבות ידוּעים. ואילוּ אנוּ, משנבחן את המצב לאור המציאות, נגיע לכלל מסקנות אחרות לגמרי: אצל חלק גדול של החברים ה’נחשלים' כביכול במושב אנו רואים את התערבות יד המקרה, אשר אין לאדם שליטה עליו. לעתים קרובות נראה בין הנחשלים חקלאים מנוסים וחרוצים, ורק מקרה הוא שגרם להסתחפות שׂדם. עם משחק הגורל הזה איננו רשאים להשלים.
נוכח הסכנות הללו ונוכח הסטיות העלולות להתלוות למשק המושב, חייבים מייסדיו לחפש ולחקור את דרכיהם. אין לקפוא בנקודה אחת ולהגיד: כזה ראה וקדש. יש לחפש תיקון תוך שמירה על הגרעון העיקרי של צורת המושב: בנין הישוב והחיים על היסוד המשפחתי, בכל מה שנוגע לחיי הפרט, לחינוך הילדים, לשררת האיש והאשה בביתם לפי נטיותיהם וצרכיהם. מאידך גיסא יש לארגן את הייצוּר והעבודה במושב כך שיחדל העוני מקרבו. במלים אחרות: שוויון ושיתוּף בחובת העבודה וההכנסות במושב, אוטונומיה בהוצאה ובהנאה, מחוץ לדברים אשר המושב יראה מזמן לזמן ברכה בריכוזם ושיתופם.
מובטחני שהגיעה השעה לעשות נסיון בכיווּן זה. כשם שבשעתה קמה הרוח בקבוצת חברים, אשר נטו מהדרך הכבושה וניסו לסלול מסילה חדשה לרבבות פועלים, חייבת לקום קבוצת חברים, אשר מתוך חרדה לעתידות המושב והאזנה לתביעת התנועה, תעמוס את הגשמת תיקוּני הפגימות בדרך המושב, תיקונים הנישאים על שפתי הכל בהתאספם לדון יחד, ואשר משום־מה אזלה היד לבצעם עתה.
התיקון היסודי והיחידי האפשרי הוא במושב השיתופי. במושב השיתופי תאורגן כל העבודה המשקית החקלאית במשותף: מטע משותף, פלחה משותפת, מחלבה משותפת, שטחי־השלחין משותפים; ברשותה של המשפחה יישאר הבית ומגרש קטן לנוי ולהנאה. כל מקורות ההכנסה היסודיים החקלאיים ירוכזו, כל המבוגרים חייבים בעבודה לפי מקצועותיהם. פרי העבודה יחולק על פי ימי העבודה. ימי מחלה ותקופה מסוימת שלפני הלידה ואחריה כימי עבודה ייחשבו.
חושבני כי לאחר ההישגים הגדולים שהשגנו בכל המקצועות במשק הקבוצתי לא יעלה על דעת מישהו לפקפק באפשרות הצלחתה של העבודה השיתופית. נקל להוכיח עכשיו כמה מן הקימוץ בזמן העבודה יש בעיבוד שטחי־השלחין ובמחלבה המשותפים, המשחררים את הפרט מהובלת מעט הירק בעגלתו, מנשיאת דלי חלבו למחלבה ומן החליבה בלילה. הוא הדין בכל שאר ענפי המשק. הודות לסידורים הטכניים החדשים, שהתברכה בהם החקלאות, לא יהיו עוד החבר והחברה במושב כה משועבדים וכה נרדפים על צווארם בעבודת משקם ביום ובלילה, בחג ובשבת.
במושב השיתופי ניתנת גם ערבות נגד ניצול עבודת הזולת, החודרת ועתידה לחדור לאט לאט פה ושם, עם התפתחוּת ענפי המשק והזדקנוּת העובדים בטרם ייכנסו הילדים לעבודה. במושב השיתופי דואג הכלל כוּלו לעבודת כל המשק. הקימוץ הגדול בעבודה הוא תוצאה של חלוקת עבודה יותר ראציונאלית ושימוש במכונות מתאימות. אך אם אחר כל זה יהיה צורך להשתמש זמנית בכוחות־עבודה נוספים, קיימת כאן אפשרות מלאה להשיב לפועל הזמני את כל פרי עמלו. בסוף השנה יתברר כמה הכניס כל יום־עבודה במשק הכללי, והמושב יוכל לפצות את ‘הפועל הזמני’ בכל הערך־העודף אשר יום־עבודתו הביא למשק.
חשיבות מיוחדת נודעת לאירגון משק המושב בצורה זו ביחוד עכשיו, עת נסתתמוּ המקורות הכספיים המרוכזים להתישבות פועלים. בשעה שהתישבות־הפועלים נעשית על־ידי מאמצי־חסכון בלתי־שכיחים, מתוך הרוחים של עבודת־חוץ שכירה במשק הפרטי, כשכל יום של חוסר־עבודה בשוק עלול ליהפך לערך פורה במשק, בזמן שכל פרוטה מזומנת הבאה מתוך יום־העבודה במשק הפרטי עשויה לשמש ‘משחת־חיים’ על גלגלי משק העובד – בשעה זו לא יטוחו עיני החברים מלראות את היתרונות הכבירים ואת הנוחוּת הרבה במשק מרוכז, בחלוקת עבודה מרוכזת ובניצול חוסר־העבודה והאמצעים המעטים באופן מרוכז. הן פי כמה יקל, בתוך הדלות שלנו, לנטוע מטע מרוכז של 100 דונם השייך לכלל, מאשר לנטוע 100 חלקות של דונם אחד, ועשרת מונים תקל הדאגה לגידולו של השטח הזה. והאגלה עוד סוד? – נשתנו מעשי־בראשית; גם האפשרות להשיג הלוואה לגידול מטע מרוכז, ויהיה זה מידי בנק המתנגד בכל לב למשק־פועלים שיתוּפי, היא קלה מהשגת הלוואות קטנות ל־100 מתישבים, התלוּיים בחסדי עבודת־חוּץ, על כל הקאפריזות שבה, ובחיי המשפחה הבודדת.
גם את שאר ענפי־המשק ייקל למושב השיתופי להקים. מתוך מיעוט האמצעים וההכרח להגיע בהקדם האפשרי להכנסות כלשהן מהענף, נאלץ הבודד להסתפק בבנין בלתי־מתאים ומכביד על העבודה ועל התפתחוּת הענף. מאידך, אין הוא יכול להתחיל בפחות מפרה אחת, ואינו יכול לבנות בנין לפרה אחת בלבד. ואילוּ במשק השיתופי ניתנת האפשרות להתחיל במספר ראשים מופחת, ולבנות בנינים בהתאם לכך. נמצא שהחסכונות מקדימים לשאת פרי ומקילים על קיומו של החבר ומשפחתו.
אם נסתכל באירגונים להתישבות אשר חבריהם עובדים עבודות־חוץ, נראה, כי בהתחילם לפתח את ענפי המשק הם עוברים בהכרח לצורה קבוצתית, אפילו באופן זמני. התנאים מחייבים אותם ללכת בדרך הקצרה – ומדוע לא נלמד מהחיים ולא נסייע לגורמים האובייקטיביים?
ועוד יתרונות לדרך זו: נקח לדוגמה את שאלת בעלי־המקצוע במושב. ריב עולם קיים בין בעלי־המקצוע השונים, החיים על מקצוֹעם ועל שׂכרם, וּבין ‘בעלי־המשק’ אשר בכפר. ולא ירחק היום בו נזכה לשביתות בתוך המושבים או להשבתות. המלחמה היא על תנאי עבודה. בסדר הנוכחי של המושב, המלחמה היא מוצדקת, לבעל־המקצוע אין חלק ונחלה במשק. רצונו וזכוּתו לקבל את מיטב התנאים בדומה לתנאים שהוּא יכול לקבל בעיר או במקום אחר.
למעשה לא ברור מה מותר לנו לדרוש מבעל־המקצוע, ועל פי מי לקבוע את שכרו: על פי המתישב האמיד או המתישב הרש. ומדוע יקופח חלקו? לעומת זאת משתף המושב השיתופי את כל בעלי־המקצוע לפי ימי עבודתם בכל הכנסות הייצור אשר במשק הכללי. חוק אחד למתישב החקלאי, לתושב בעל־המקצוע ולשכיר במושב השיתופי.
נקח דוּגמה נוספת: שאלת המלחמה במחלות הבקר. חשיבות רבה נודעת במשק לענף החלב. במשק המעורב שלנו האזורים השונים, הרפת היא הציר העיקרי או לפחות אחד הצירים אשר עליהם יסוב המשק. היו ימים כאשר הפחידונו ברפת הגדולה, מחשש מחלות מידבקות. המפחידים אמרו: מחלה כי תדבק בפרה ודבקה מיד בכל הפרות. אותם דברים נאמרו בזמנו גם ביחס לבניני־דירה גדולים ומשוּתפים. והנה צאו ושאלוּ את פי רופאי הבהמות והעופות שלנו ושל הממשלה ושל חברת הביטוח ויגידו לכם היכן מרובים הסיכויים לביעור המחלות המידבקות, אם לא במשק בעל הרפת והלול המסודרים? רבים הם החברים במושבים אשר משקיהם נחרבו בגלל מחלת־ההפלה אשר עברה מרפת לרפת באין מעצור. במושב הקיים אין כל סיכויי שמירה וזהירוּת בשטח זה. הרי זה למעלה מיכולתו של העובד, המטפל מדי יום ביומו בכל המקצועות ובכל הענפים. שאלו בהזדמנות זו גם את המדריכים המקצועיים למיניהם, אשר אגב אינם חשוּדים לגמרי בחיבה יתירה לשיתוף, ויגידוכם מה הם היתרונות המשקיים הרבים של המשק המרוכז על פני המשק המפורר. יש ומחיר החלב יורד עד כדי כך, שהמשק המרוכז כדאי לו עוד לייצר ולמכור, בו בזמן שהמשק המפורר נוח לו כבר שלא לייצר.
וההדרכה המקצועית – מה שונים הם פני הדברים במשק המרוכז והמפורר. והרי עוד דורות על דורות נטפל בהעברת אנשים עירוניים או עירוניים למחצה לחקלאות. חומר אנושי זה זקוק להדרכה במשך שנים רבות, ועם זאת הוא מסוגל לפי רמת תרבותו לקלוט הדרכה, להשתלם ולהסתייע בספרי־עזר ובספרות מוסדות־המחקר. אך קשה מכל הבחינות – טכנית ופיזית – להדריך את בעל המשק הקטן בכל הענפים שלו. לול אחד כי יוזנח או רפת אחת כי תוזנח ויותקפו מחלה, והתפשטה המחלה בכל המושב. במשק המפורר תלוּי כמעט כל ענף בהתנהגותם, זהירותם, יכולתם ואחריוּתם של 200 איש בודדים, אם המושב הוא רק בן 100 משפחות, ואילו במושב שיתופי בן 100 יחידות ניתן להטיל את אחריות הענף על יחידים ולכל היותר על עשרות אנשים מעטות. מצב זה תוצאות כבירות לו לגבי בטחון קיומו וחסנו של המשק לענפיו.
ידעתי, חברים רבים יבואו לשרפני בהבל פיהם. חברים טובים וכן שלמים אלה יבואו חמוּשים באידיאליזאציה של המשק החקלאי, ונשקם העיקרי יהיה קדושת השׂדה וברכתו, החלה לדעתם רק על האיכר בעל־האדמה, אם הוא ואשתו מתיחדים עם משקם לכל ענפיו, ולא ייתכן בנידון זה שום חידוש משנה ושום חלוקת־עבודה אחרת. לחברים אלה נאמר בדאבון לב כי בימינו אלה נסחפה החקלאוּת לתוך מעגל־הכשפים של המשק העולמי. ואם נרצה או נמאן הפכה החקלאות להיות תעשייה ככל התעשיות, עם מחירים עולמיים, עם חוקי מקח־וממכר עולמיים, עם התחרות ועם דומפינג ועם השפעה מכרעת, ולפעמים מחריבה, של המכונה. האיכר, וביחוד האיכר שלנו בארץ, חדל לעבוד רק כדי מזונותיו שלו. חלק קטן מאוד מהתוצרת משמש את שולחן האיכר. החלק המכריע מוּצא השוקה ונמכר בכסף. למען הוציא מהמשק 100 לא“י למחיה, ומזה אולי רק 30–40 לא”י בתוצרת המשק, חייב האיכר לגלגל מחזור של שלוש־ארבע מאות לא"י לשנה, להזדקק לבנקים, למַלווים וכו'. פסקה, לדאבוננו, האידיליה של ‘איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו’. החקלאוּת היא חלק, ולגבינו החלק החשוב ביותר, של המכונה המשקית הכלכלית של המדינה, ובכך היא חלק של המשק העולמי.
עוד דבר עלינו לזכור: חקלאותה של ארצנו תהיה ברבות הימים אינטנסיבית ביותר, זאת אומרת, תהא זקוקה ורתוקה לעיבוד תעשייני ולשווקים רבים, ואת זמרת הגורן ומסורתה כבר הפרו ה’מאלמת' ומכונת־הדיש. המכונות האלו קיצרו את ימי קציר התבואה וקיצרו גם את ימי שמחתה של הגורן. והנה בא ה’קומביין' להרוס את האידיליה של הגורן. לא עוד תבוא רות המואביה לחפש את בועז בגורן – כי הגורן איננה עוד. גם בחיק המשק המודרני תיווצר שירה חדשה ואידיליה חדשה תעלה מבין בדי ה’מאלמת' וכנפי ה’קומביין'. החיים יעשו את שלהם, אל נבכה להולך. החקלאי החפץ חיים מן ההכרח שיהיה צופה למרחקים וידע לכוון את משקו בהתאם לדרישות הזמן וצרכי השוק. את זה ייטיב לעשות המשק המרוכז השיתופי, אשר יחלק ויארגן את העבודה בהתאם לצרכים וליכולת של כל אחד. ואלהי השדה והקמה יטה את חסדו גם לעבדיו אשר במושב השיתופי וברכתו תשרור גם במעשי ידיהם.
ועכשיו מהלכה למעשה: ועד האירגונים והמושבים, מתוך נאמנוּת לעצמו ומתוך האחריות המוּטלת עליו כמפלס דרך למושב, על אף כל החששות במחנה – חייב להטיל על שכמו את התפקיד הזה. עליו להעלות אירגון אחד מבין אירגוני ואדי־חאוַרת, מהצעירים שבתוכם, כמושב שיתופי. מובטחני שיימצא אירגון אשר יהיה מוכן לכך; אם לא יימצא, אפשר לרכז אירגון מיוצאי אירגונים שונים, אשר ילך בהתלהבות לפלס נתיב חדש בדרך התישבותנו. מאות ואלפים פועלים אינם בוחרים בדרך הקבוצה בהתישבותם ופונים למושב; אלא שהם ניגשים בהיסוסים נפשיים כבדים, לאחר היותם פועלים שכירים שנים על שנים במושבה ובעיר, ליצירת משקם בדרך המושב; אילו נוצרה דרך מתאימה אחרת אשר תהיה דומה לפחות לצורת־העבודה אשר הפועל הסכין לה בקבוצה הקבלנית השיתופית או הקואופראטיבית בכפר ובעיר, היתה הסתגלותם קלה יותר. הכרת הבעיה הזו צריכה להדריך את רצונם של החברים לתיקוּן פגימות המושב; האחריות לפרצופה הפועלי של התישבותנו החקלאית1, אל תתן דמי לנו.
הכרחי למצוא גם תיקון למושבים הקיימים, אשר להם רפתים בנויות ולולים בנויים ומגרשים גדולים וכו' וכו', ואי־אפשר לעשות מהפכה בתוכם ולבנות מחדש רפתים מרוכזות ולולים, לסדר פארצילאציה חדשה; אך שם אפשר לעבור תיכף לפלחה משותפת ולמטע מרוכז ומשותף, אף כי חלק מן המתישבים כבר נטע על מגרשו (למטע זה על המגרשים לא יהיה ערך כלכלי בעתיד), ולנהל את הפלחה והמטע בחשבון של ימי־עבודה. ועם ההצלחה בענפים אלה ומציאת מים אשר תאפשר את הכפלת הישוב, אפשר יהיה לחלק את המגרשים לשנים, להתקין את הרפתים הקיימות לדירות ולבנות רפתים מרוכזות חדשות וכן להעביר ענפים נוספים לצורה השיתופית. התקציב לכך יימצא אז מן ההקצבה להתישבוּת החדשה.
1934
-
במקור המודפס “חהקלאית” – הערת פב"י.. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.