בוועידה הרביעית של ההסתדרות, שבט תרצ"ג

ציבורנו גדל ורחב. אם להמשיל את ההסתדרוּת החקלאית לים עבודה, הרי ים זה מתמלא על־ידי זרמים שונים. לתנועתנוּ שתי זרועות: זרוע הקיבוץ וזרוע המושב. שני עמודי בנין אלה, אשר יחד אתם אנו הולכים וגדלים, ראויים לביקורת ובדיקה מפעם לפעם.

המושב לקח על עצמו אחריוּת גדולה, כאשר הרים את דגל ההתישבות האינדיבידוּאלית המאורגנת. אחריות גדולה היא כלפי תנועת העבודה וכלפי החברים. לכולנו הזכות והחובה להגיד, שאנחנו אחראים לכל חבר העולה לארץ ומצטרף לעבודה: אנו אחראים לנשמתו, לכיווּן חייו ודרכו מיום עלייתו ועד יומו האחרון בארץ. הדגל החדש שהמושב הניפו הטיל עליו אחריות כפולה ומשולשת; משום כך רואה אני צורך חיוּני בכינוסים הפנימיים של הזרמים השונים בתוך ההסתדרוּת לשם דיוּן בדרך שהתווּ החברים לעצמם.

מימי הוויכוח, אם ילך הפועל בכלל להתישבות, ועד לכיבוש ואדי חאורת¹, עברנו דרך ארוכה מאוד, כאורך השנים הרבות אשר חלפו מאז. החששות הכבדים שהטרידונו אז, כי לפתח המשק חטאת רובץ, אינם מניחים לנו אף לרגע – עם כל זכותנו הגדולה בבנין הארץ ובהקמת משק חקלאי לעובד יהודי, עם כל ליכודנו והתגברותנו, ועם היותנו לתנועה בונה גדולה מאוד. ההרגשה, כי לפתח המשק חטאת רובץ, מחייבת אותנו לחפש מדי פעם את דרכינוּ.

רציתי לציין מנקודת־השקפתי אני, כחבר המרכז החקלאי, שני דברים, שלהם נתבעים כינוסים אלה. אם אמרנו שזכוּת גדולה וחובה גדולה היא לנו להיות אחראים לנשמת החבר והפועל, הרי חייבת תנועת המושבים לארגן כל פועל, חבר ההסתדרוּת ומתישב, שאיננוּ בקבוּצה, כדרך שהתנועה הקיבוצית לצורותיה השונות חייבת לדאוג לכל חבר המתישב בקבוּצה, כל עוד הזרמים קיימים ויש להם כינוסים, ועידות ואסיפות. אילו היתה ההסתדרוּת החקלאית בנויה באופן כה הרמוני, עד שתספק את כל הדרישות האירגוניות, המשקיות, החינוכיות והחברתיות, לא היינו נזקקים לאירגוני־משנה. אך כיוון שאין הדבר כך מחויב כיום כל זרם לארגן את כל ההולכים לדגלו. וארשה לעצמי לשאול, אם בשגגה או בכוונה אינו נמצא כאן, למשל, האירגון השכן, ארגון ‘רגב’ בכפר יונה, או אירגון ‘תל צבי’², שמקומם בתנועת המושבים. זה כוחם וחיוּניוּתם של הזרמים השונים בהסתדרות, שהם מארגנים את כל החברים שבהיקפם, עד היותם לחברים בהסתדרות.

ודבר שני – פעוּלת החינוּך וההדרכה. בודאי יש כמה וכמה פרובלימות חשוּבות, העומדות ברומו של עולמנו: התישבוּת חדשה, עליה וכדומה, והן מתבררות על במות כלליות של ההסתדרות. ההסתדרות, שאפייה התישבותי, ודאגתה המרכזית היא הרחבה וכיבושים נוספים, ראוי שיימצא בה מישהו העוסק בבדק ביתה. למה, איפוא, נתבעים ביחוד הזרמים בהסתדרות? הם נתבעים לשמירה על המסכת הפרינציפיונית, על היסודות הפועליים, שעליהם מושתתת התישבותנו בקבוצה ובמושב. יש חוקות וחוקים. העמדנוּ עליהם מוסדות מרכזיים, שעינם צופיה על הליכות הישובים שלא יסטו מחוקות התנועה. אבל לא די לה בכך. נחוצים לה לתנועה מדריכים ומחנכים. ואם מושב זה או אירגון פלוני, או שכוּנה אלמונית, בירכתי ארץ־ישראל, זקוּקים להדרכה ולחינוּך – על תנועת־המושבים לדאוג לכך מתוך האחריוּת שלקחה עליה כלפי חלק גדול בהסתדרוּת ובתנועה.

אני מברך את הכינוּס שיצליח להקים מתוכו חוג נאמנים, אשר יטיל על עצמו תפקיד זה של חינוך והדרכה גם בין כינוס לכינוס. עד עכשיו לא היתה מורגשת פעילותם של המחנכים והמדריכים הפנימיים המעטים, שעליהם לראות עצמם תמיד כשליחי רעיון המושב. ברכתי לכינוס שיצליח לארגן סביבו את כל אלה, אשר בחרוּ בצורת המושב להתישבותם, ידריכם וינחם באפיק תנועת־העבודה ולאור עקרונותיה.

מכינוס לכינוס ומוועידה לוועידה שומעים אנו מפי חברי המושבים שהם מתריעים על סכנות חברתיות, ומתארים אפשרויות של סטיות קשות. אולם לא שמעתי הצעות מעשיות איך לתקן את הדבר. אם אמנם מלוּוה הדרך הזאת סכנות וחתחתים כה רבים, ואנחנו חיים כבר בצורה זו הרבה שנים, הרי ראוי להשמיע איזה חידוש להבטחת הדברים. וזאת לא שמעתי. יש לפעמים הרגשה שמחשבת ההתישבות האינדיבידואלית במושב, על כל היסודות החברתיים שהונחו בראשיתה, עמדה מליצור ומלחדש. ואולי דווקא הצורה הזאת נתבעת יותר מצורה אחרת לבצר את יסודותיה. אמנם יש חברים בתנועת המושבים, שאינם רואים בצורת הקבוּצה אידיאל. אינני רוצה להיכנס לוויכוּח זה. אבל מן המוסכמות, שיש בקבוצה משהו, המנסה כאילו למשוך את החבר באזניו כלפי מעלה; חברים רבים קיבלו את רעיון המושב כהקלה במידת־מה: זה יותר ‘טבעי’, יותר ‘אנושי’, לא צריך להתאמץ כל כך בחיי המשפחה ובחיי החברה. ואם יעקב אורי מחפש תחוּמים – עד כאן המושב ותו לא – הרי על בעלי הצורה הזאת לחפש דרכים חדשות, כדי לעמוד בפני הסכנות, המתוארות על־ידי החברים הצעירים מן המושבים והאירגונים החדשים.

אנחנו עומדים עתה לפני תקוּפה של התישבוּת, שרבים מציינים אותה כהתישבוּת אביונית וקבצנית³, אשר תיעשה במאמצים רבים מאוד, אשר תתבע את כל כוחות הנפש של החבר – בחסכונות, בעבודה, ובחוסר־עבודה. ובזה כרוכות יותר סכנות מאשר בהתישבותנו שנעשתה בעזרת קרן־היסוד והקרן הקיימת. יצר ההתישבות מלווה גם ביצרים ארציים מנמיכי־קומה. זהו טבע שני. ומשום כך זה מחייב לחיפושים נוספים. המסקנות שהוצעו: בחירה הדדית וכו' – הם דברים טובים מאד, אבל אין בהן כדי לשנות הרבה. כמובן, נצטרך גם להבא לעמוד על העיקרון של בחירה הדדית, ביחוד בפני מוסדות־חוץ, אבל האם אנחנו מאמינים, שהבחירה ההדדית היא קנה־מידה אמיתי ומושלם, הנותן לנו את הנבחרים? אנו קרוב לדברים האלה, ואני אומר כי אין בזה בטחון. בבחירה ההדדית אין עדיין תריס נגד הסכנות.

הח' חסקלברג התריע על זה, שקובעים יחידות־משק שונות של 20, 18, 11 ו־10 דונם. יש כמובן מקום לשאלות ולספקות, אבל צריך להביא בחשבון שבמקום אחד האדמה כבדה ובמקום שני – היא קלה, פה משק־פלחה, ושם משק־הדר, שם – רחוק מהעיר, ופה – קרוב לעיר, וכל זה קובע את גודל יחידת המשק. כמובן, משק מעורב מחייב שטח גדול, אולם במשק של תפוּחי־זהב אפשר להסתפק בשטח קטן יותר, וזה יכול לשמש במידת־מה גם כסייג לעבודה עצמית. וילקנסקי המשיל על זה פעם: מצינור דק של צול אחד לא תוציא מים יתר על המידה, אם גם תתאמץ מאוד. הגבלת השטח יכולה לשמש כסייג לעבודה עצמית. אסור לתנועת־המושבים להתעקש ולהגיד: רק משק מעורב. אין לתחום תחומים: עד כאן הקדושה ותו לא.

לדעתי חייבת תנועת־המושבים לטפל באירגונים האלה. יכול להיות, שההסתדרות ומוסדותיה – הוועידה הכללית, הוועידה החקלאית, המרכז החקלאי – יהיו בדעה שאין צורך באירגוני־משנה בהסתדרותנו. אזי יוטלו כמובן כל הצרכים על המוסדות המרכזיים. אבל למעשה אין הדבר כך. יש כמה וכמה צרכים שההסתדרוּת אינה מספקת אותם, וטוב שיש אירגוני־משנה הדוחפים את ההסתדרוּת לפעוּלה. ישנה זרוע קיבוצית, ומשונה יהיה הדבר אם התנועה הקיבוצית תגיד: קבוצת קרית־ענבים נכנסת לחוג פעולתי, אבל קבוצת גן־שמואל לא. כל עוד חברי האירגונים ‘קדימה’, ‘מרץ’ וכדומה, הם חברי ההסתדרות, זה מחייב אתכם לדאוג להם וללוותם, כי אחרת אין צורך באירגוני־משנה. תיחום תחוּמים מקצץ במאות, ומחר – באלפי חברים. השאלה היא, היכן פסגתו של כל אירגון ולא מה הם תחומיו. הקבוצה רואה פסגה בקומונה של כל פועלי ארץ־ישראל, ובתוך התנועה ישנן דרגות שונות – 70%, 80% ו־100% של קיבוציות. חושב אני שהגיע הזמן שהמושב יציג לעצמו פסגה נוספת.

על מחשבת המושב להגיע לכפר הקומונאלי. אני רואה, שעדיין לא מיצינוּ את יכלתנו ואת יכולת מחשבתנו באירגון ההתישבות. אין להגיד שהחוברת של אליעזר יפה על המושבים⁴ היא המלה האחרונה. מעת הופעתה עברו עלינו 15 שנים. אנחנו רואים סטיות וסכנות, אנחנו רואים עכשיו התישבות שתיוולד מתוך דלות רבה והכרוכה בסטיות; ויהיה זה משוּנה מאוד, אם נגיד לחברים אלה: רק בחירה הדדית! ונגער בהם: אל תוציאו חבר, שאין לו 50 לירה![¹⁵] מה לעשות, אם אין עכשיו אפשרות ליישב בלי עזרת אמצעיהם של החברים? ואם מחר, במושבה זו או אחרת, תינתן לכמה פועלים דרך כזו – לקבל 4 דונם אדמה על־יד הבית ו־13–14 דונם במרחק של 8–10 קילומטר מהמושבה, האם לא יקבלו גם התישבות כזו? אם לא תהיה ברירה, יהיה גם בזה מפעל חלוּצי גדול ורבים יאחזו בו. ומכיוון שתנאי ההתישבוּת הם כה שונים, יש לחפש איזו דרך של השוואה. הצורות המקובלות של השוואה הן פאליאטיבים בלבד, וביחוד לגבי האירגונים ההולכים כיום להתישבות, שמלכתחילה אין בהם כל השוואה שהיא. גם בדרך ההתישבות לפני שנים ראיתי סכנות של אי־שוויון במושב, אף־על־פי־כן היה בה מלכתחילה דבר מה מַשווה – אמצעי קרן־היסוד, קרקע הקרן־הקיימת; לאחר מכן התאמצו המושבים להביא לידי השוואה נוספת. ולאחר כל זאת יש אולי כיום בכל מושב 25% נחשלים. בפאליאטיבים לא יתוקן הדבר. לפי דעתי יש לחפש את הדרך לתיקוּן בחלוקה שווה של התוצרת. אחת הנקוּדות היסודיות, שדחפה את יוצרי המושב לצורה זו היתה ההנחה: הנה הקבוצה איננה דרך להתישבות המונים; היא משעבדת את האיש יותר מדי, עושה את החבר יותר מדי לאיש הקסרקטין. זה היה הגורם המכריע להליכה למושב, ולא שאלת הפרוטה, כי סוף סוף כולנו עניים. אולם אם בכל זאת נשמעת בכל כינוס החרדה לירידה ולסכנה של ירידה – הרי יש לחפש דרך לתיקון בצורה של כפר קומונאלי, בחלוקה שווה של התוצרת. יקומו 10 או 15 איש ויציעוּ בכינוס של פועלים נושאי רעיון המושב, התישבות־פועלים על יסודות חדשים. תהיה זו דרך נוספת בינונית בין המושב ובין הקבוצה. שתעמיד את הדגש על הנקודה העיקרית; או אז תפחתנה כמה סכנות, שהן כיום מחויבות המציאוּת. הנה הוזכר כאן, שבאירגון אחד נמצאים 30 חבר באיזה מקום בתל־מונד, ושאר 50 החברים מפוזרים בעיר ובכפר; חלק מהם לא ירצו גם לעזוב את העיר. יש גם שאלה אחרת: חבר בעיר משתכר 12 לירות לחודש, וחברו לאירגון עובד למענו במקום ההתישבות ב־20 גרוּש ליוֹם. בדרך של כפר קומונאלי עשויות השאלות האלה למצוא פתרון כלשהו.

בלי נסיון רציני לחידוש בדברים האלה לא יועילו כל דיבורינו. טובה החרדה הזאת הבאה לידי ביטוי כפעם בפעם בכינוסים. יש לכך ערך חינוכי ודאי. אולם השאלה במקומה עומדת – אם יש לכך השפעה לאורך־ימים. לאחד מספיקה ההשפעה הזאת לחמש־עשר שנים, ולאחר – רק לשלוש שנים. ולפעמים, בלחץ התנאים החיצוניים, לא תהיה לדבר זה השפעה כלשהי. אורי אמר בדברי פתיחתו: כל החושב כי האידיאל הוא לא אתנו, ילך לקבוצה. החושב שהאידיאל הוא מימין, מוטב שיפרוש. הוא רוצה לראות בתנועת־המושבים רק את התמצית שבתמצית. אני אומר: בתוך תנועת־המושבים יש מאות חברים, שיש להם כיסופים לחיי קבוצה, אלא שיש משהו בקבוצה שאין הם יכולים לקלטו; ואם מצאו להם מקום במושב – אין, לדעתי, מן ההגיון להגיד להם: אתם אינכם נאמנים למושב, לכו לכם. אני אומר, שלאנשים האלה צריך להינתן מוצא חדש בכפר הקומונאלי. זה יתן פתרון לשאלות קארדינאליות של חיי המושב, אשר במשך 10–15 שנים קיווּ לפתרן בשיטות הקיימות במושב, ואולם, משאין התקווה מתקיימת, חייבים אנו לחפש פסגה נוספת.