כוּלנוּ אומרים כי הקבוּצה הקיימת הנה רק צעד ראשון, אוּלי הצעד המכריע, אבל עוד נכונה לה התפתחוּת. מידת השיתוּף והשוויון שהשגנוּ בחיי הקבוצה דרשה תמיד המשך. ידענוּ כי אין להסתפק במושב צדיקים מספר ועטרת השיתוּף והשוויון על ראשם, הנהנים מזיוום, כאשר מסביב להם גועש ים של התחרות, אי־שוויון כלכלי, שנאה וקנאה. ולא רק בים המשק הפרטי הקאפיטאליסטי רחב־הידים כך. כאן קצרה ידנו, לפי־שעה, לשנות את פני הדברים. אלא שגם היחסים בין הקבוּצות אינם כדוּגמת היחסים שבתוך הקבוּצה.
החיפוש אחרי פתרונות לשאלה זו, מלווה את יצירת הקבוּצה מראשיתה. בתקוּפה האחרונה התעורר ויכוּח חשוּב בשאלה זו עם הצעת־השיתוּף בעמק־הירדן1. אמנם חום הוויכוח התנדף, אולם הפרובלימה בעינה עומדת ותובעת את בדיקתה.
אנו, הנצבים היום בגזירת ההיסטוריה של עמנו לפני בנין משק לאוּמי עוֹבד ויצירת עם־עובד בארצו, שעה ששאר אוּמות העולם מחזיקוֹת במשקיהן שהם ירושת דורות ופרי משטרים שונים, מצוּוים לחפש אחרי הדרכים הקצרות והבטוּחות ביותר להגשמת מטרה זו.
כולנוּ מודים כי במלחמת הקיוּם מגלה הפרט את כל כשרונותיו, כל חריצוּתו, כל יכלתו ומרצו (אחת היא, אם זה בטבעו של אדם או פרי חינוּך והרגלים). הבעיה היא כיצד לרתום את יצר טובת־עצמו, הטבוּע בדמוֹ של הפרט, לבנין הכלל, כפי שהוּא מצטייר בעיני רוחנו, מושתת על השיתוּף וגורל אחד לעם העובד.
הננוּ שוללים את המשטר הקיים, אשר הצליח לרכז את אמצעי הייצור בידי רבבה עליונה, המשתמשת בהם לדיכוּי ולניצוּל המוני העובדים. שוררת ההכרה, כי משטר זה אחת דתו לעבור מן העולם ולפנות את מקומו למשטר אחר, שבו שייכים אמצעי־הייצור ופרי תוצרתם לעובד ונתונים לפיקוּחו של הכלל. ניסוּ גם להוכיח, כי המשטר הנוכחי נושא בחובו את גרעיני כליונו ואת נבטי המשטר החדש, הבנוי על שוויון כלכלי, אשר קבע את החיים התרבותיים, הפוליטיים והסוציאליים.
אנוּ, שהגורל הטיל עלינוּ לבנות מחדש את משקנוּ במשטר הקיים, איננו סומכים על ההתפתחוּת הסטיכית בלבד ועל נבואת המדע, כי עתיד משטר זה להרקיב מתוכו ועל פגרו יצמח המשטר החדש. במו ידינוּ אנו רוצים לבנות, ככל שהדבר נתון בידינוּ, באמצעינוּ, בכוחותינוּ, תאים־תאים של משק וכלכלה לאוּמית, הבנויים על היסודות של חזון רוחנו.
אם באמת קיימים חוקי־ברזל אשר לא יתבדו בכל המסיבות ובכל תמוּרות העתים, הרי ימצאוּ ביצירותינוּ את נקוּדת־המשען לפעולתם. ואם אין חוקי־ההתפתחוּת איתנים כל כך או אם יקומו, תוך תמורות גדולות בחברה ובמשק, כוחות חדשים להגנה על הקיים, ישמשו מפעלינו נקוּדות התבצרות, הגנה והתקפה בבוא מועד. אין לנו על כן בתקוּפת בנין זו בארץ ובמצב עמנו בגולה, אלא ליצור ולפעול ברוח חזון עתידנו: א) משטר שאין בו מנצלים ומנוצלים; ב) האדמה והמים ושאר אמצעי התוצרת שייכים לעובדים; ג) חלוקה שווה של פרי העבודה; ד) תכנית אחידה של המשק הארצי; ה) בעלוּת עליונה לשם פיקוּח הכלל על המשק הארצי.
במשטר־העבודה אין מרכז הכובד נתון בשלילת הקנין. מלחמה לנו בקנין, כל עוד הוא מתרכז בידי מעטים והופך לאמצעי דיכוּי וניצוּל ההמונים הרתומים לגלגלי המשטר הקאפיטאליסטי. משעברו הרכוּש וכל אמצעי הייצור לידי העובדים, אין בהם כל רע וכל סכנה. בית־חרושת זה, המעסיק 1000 פועלים ומשלשל לכיסי המעביד את הערך העודף הנוצר בידי הפועלים, חדל להיות, עם העברתו לרשוּת העובדים, אמצעי עושק וגזל ונהפך לאמצעי קיוּם הוגן לאלף העובדים על מנהליהם ופקידיהם. רבות יחשוב ויעמיק־חקור משטר מדינת־העבודה, בטרם ישלול מאת העובדים את זכוּת הקנין על בית־חרושת זה. סכנה גדולה נשקפת מתלישוּת זו למשק המדינה דווקא. בכנפי התלישוּת צרורים עזובה משקית, הרס, חורבן הכלים, המכונות ושאר יסודות המשק. ולכן יש לרתק בכל הדרכים והאמצעים את קשרי הקנין הנפשיים שבאדם לבנין משק־המדינה. אסון יהיה אם יווצר קשר של פרנסה בלבד בין העובד, המקבל משכורת מקופת הכלל, לבין אמצעי־הייצור, בלי כל יחס אישי אליהם.
וַדאי וּודאי: לכלל – זכוּת הפיקוּח, ובעלוּת עליונה; לכלל– ורק לו – זכוּת קביעת התכנית המשקית המדינית, אשר לה כפוּפים כל התאים האוטונומיים; לכלל – זכוּת קביעת מחירים או תנאי־חליפין מתוך השקפה מקיפה על תועלת המדינה כוּלה. לתאי־היצירה השונים בחקלאות, בחרושת, במכרות, בטראנספורט וכו', אוֹטוֹנוֹמיה מלאה עם כל החוֹבוֹת לשלומה וקיוּמה של המדינה הנוֹבעים מכך.
אין צורך להפליג רחוק לשם חיפוּש ראָיות. נלמד מהקרוב, מהמציאוּת שלנוּ. נקח לדוּגמה את הרכוּש הציבוּרי של המושב והקבוּצה, אשר עם היותו משמש את החברים ומהנה אותם, הרי בכל זאת אין לוֹ דוֹאגים, כאשר דוֹאג חבר המושב למחרשתו ועגלתו הוא, וכאשר דוֹאג חבר־הקבוּצה החי בקשרי קנין תמידי עם המשק על מכונותיו, בניניו, בהמותיו וכו'.
אין הקנין על אמצעי־הייצור במדינת העבודה מחייב התחרוּת ואי־שוויון כלכלי. בידי המשטר למנוע בדרכים שונות, כגון קביעת מחירים ותכנית משקית מקיפה, את ההתחרוּת ואת אי־השוויון. מאידך, עלולים להיווצר אי־שוויון והתחרות באמצעי־ייצור שאולים או חכורים לזמן מסוים. העיקר הקובע את דמוּת משטר־העבודה הוא לא בכלים, כי אם בפרי־העבודה וחלוקתו. בשטח זה מוכרחה להימסר כל הביקורת לכלל. בדברנו על הכלל אין הכוונה רק לציבור חלקי – החקלאי, החרשתי וכו' – כי אם למינהלת העם העובד לשכבותיו ולמקצועותיו. לו אנו מוסרים את זכוּיות הבעלות העליונה, את זכויות הפיקוּח וקביעת התכנית המשקית למדינה כולה. אין כל ערוּבה במסירת בעלוּת חלקית על מקצועות ומקורות־יצירה־ומחיה חלקיים למינהלות מיוחדות. כצר ואויב יעמוד האחד מוּל משנהו בהגנת עניני חוגו הוא ומקצועו הוּא.
הפרובלימה של שוויון בין־קבוצתי ויצירת קשרים כלכליים בסקטור הקבוצתי, איננה נפתרת על־ידי רעיון השיתוּף המלא ושלילת קנין הקבוּצה על אמצעי הייצור שלה. מה שפירש את “השיתוּף המלא” כשיתוּף באמצעי הייצוּר של מספר קבוּצות שוות ושכנות, לא חידש ולא כלוּם. עלוּל טרוסט שיתוּפי אחד לעמוד מול טרוסט שיתוּפי שני, ואין צריך לומר ציבור־עובדים אחר, כצר ואויב, בלי להתחשב כלל בעניניהם הם. ייתכן כי תכבד המלחמה בין הכלל ובין הטרוסט השיתוּפי הגדול, באשר גדול וחזק הוּא. בכל אופן אין בשיתוּף זה משוּם פתרון הפרובלימה, באשר הוּא אינו מסלק את עצם עובדת הקנין, כי אם רק מרחיב את גבוּלותיו. במקום פרובלימת היחסים בין עשרות רבות של משקים קבוּצתיים, תעמוד בעינה הפרובלימה של יחסים בין מספר מצומצם של משקים גדולים או שותפויות של משקים קטנים. אם בגוש מסוים תיווצר שותפות מעין זו מרצונן של הקבוּצות, יש לראות בזה רק נסיון מצומצם, ואילוּ אנוּ מבקשים את השוויון הכלכלי בין כלל הקבוּצות הקיימות והעתידות להיווצר, את הבעלוּת והפיקוּח העליון של כלל־העוֹבדים, הבא בתקוּפת־מעבר זו במקום מדינת־העבודה העתידה.
ריכוּז הפרובלימה בשטח של הרחבת גבוּלות השיתוּף עלול לדחוֹת את פתרוֹן השאלה העיקרית, והיא היחסים הכלכליים הבין־קבוצתיים בין המשקים הפזורים על מפת הארץ כוּלה. הפרוֹבלימה היא יצירת הטופס הראשון של המשטר הקבוּצתי השלם או בחלקים גדולים של הארץ.
כשם שהקבוּצה נושאת בחובה את גרעיני היחסים בין אדם לרעהוּ, גם בשביל בית־החרוֹשת והסדנה העתידה, כן יוכל פתרוֹן הפרוֹבלימה הבין־קבוּצתית לברוא בתוכו את גרעיני היחסים בין חלקים ואזורים שונים של משק המדינה הקוֹלקטיביסטית העתידה.
פתרון הפרוֹבלימה הבין־קבוּצתית מחייב קודם־כל קיוּם הרבה קבוּצות עצמיוֹת, והצעד הראשון לפתרון זה אינו בשוּם אופן ביטוּל התאים העצמיים ואיחודם לתא אחד. כבר הוקמו בארץ משקים גדולים על־ידי עין־חרוד ותל־יוסף, וגם משקי עמק־הירדן נמצאים במהלך בלתי־פוסק של גידוּל אם כי בדרכים וכיווּנים אחרים. עובדה היא, כי עם קיומם של שני המשקים הנבדלים עין־חרוד ותל־יוסף, נגשים אנשי הקיבוּץ־המאוחד להקים ב’שטה'2 משק עצמי ונפרד דווקא. נשאלת השאלה: איך ייקבעו היחסים בין שלושת המשקים הגדולים והעצמיים האלה?
בעמק־הירדן קיימים כיום ששה משקים והרינו עומדים בפני התישבוּת נוספת; משקים אלה משתייכים לפי־שעה לקאטגוֹריוֹת חינוּכיוֹת, ובמידת־מה גם פוֹליטיוֹת שונות. על מפת הארץ פזורים קבוּצות וקיבוּצים לעשרוֹת ורבים עומדים להתוֹסף במרוצת השנים; השאלה היא: מה יקשר את כל אלה כסקטור כללי וחברתי מיוחד?
אם החכמה העולמית מתבטאת לא בריבוי הסיבוכים כי אם בהתרתם, אין לדבר על הקמת משק אחד לכולם, כי אם על חיפוּש מסגרת כללית ובריח תיכון אשר יאחד את כל התאים הקבוצתיים העצמיים בגורל חברתי אחד וברמה כלכלית שווה.
ומהו הבריח התיכון?
ציבוּר־הפועלים מגשים את התישבוּתו בשני צינורות: הייתי אומר כי נחל־העבודה ניזון משתי זרועות: הזרוע האינדיבידוּאלית־מושבית והזרוע הקולקטיביסטית־קיבוּצית. ציבורנוּ כוּלו נושא בחובו את הכמיהה הלוהטת לחברה חדשה הבנוּיה על יסודות של צדק חברתי ושוויון כלכלי. הדרך המובילה לשינוי פני המשטר ארוכה ומלאה חתחתים. הפועל שהטיל על עצמו את העול של יצירת משק ונכסים ושל הקמת חקלאות עובדת, נאבק שבע ביום עם המכשולים והסטיוֹת שבדרכו, כי לפתח המשק והרכוּש במשטר הנוכחי חטאת רובץ. מידת החטא הרובץ לפתח המשק נמצאת ביחס הפוך למידת הקואופרציה והשיתוף שעליהם מושתת משק־הפועל. ככל שהקואופראציה והשיתוּף מקיפים פחות צרכים ושטחי־חיים, כן ירבוּ הכשלונות החברתיים והבריחה מהשוּרה.
כדרגה הנחותה ביותר, מנקוּדת ראוּת המשטר הסוציאליסטי, נראית לנו התיישבות הפועל הבודד במושבה הקאפיטאליסטית; דרגה גבוהה מזו היא שכונת־פועלים קטנה הסמוכה לשולחן המושבה בכל סידוריה הציבוריים והמוניציפאליים. למעלה מזה – השכונה הגדולה על מוסדותיה העצמיים ומשקי־העזר שלה. מעל לדרגות אלו בא המושב הבנוּי על משק־עצמי והנמצא באיזור של התישבוּת עובדת ומפתח בתוכו יסודות קואופרטיביים שונים. ועל הפסגה עומד המשק הקולקטיביסטי – הקבוצה.
המשיכה אל החטא גדלה והולכת במידת נחיתת הדרגה מהקבוצה אל הפועל הבודד, הנעשה לאט־לאט לבעל־משק בתוך המושבה הקאפיטאליסטית. מובן שגם הקבוצה כשלעצמה עדיין אינה המשגב היחידי והבטוּח לגמרי. גם הקבוצה עדיין זקוּקה ל’חברת אחריוּת', כשם שגם חברות־אחריות הגונות וסולידיות נוהגות לבטח את עצמן באחריות־משנה.
ברם, טעות היא בידי אנשי־הקבוּצה הרואים את עצמם כנושאי היעוד של שחרור העובד וכחלוצי המשטר החברתי החדש, בשעה שהם מתעלמים ממציאותו של ציבור־פועלים גדול החי מחוץ לקבוּצה. יחסי־אמון אישיים קובעים עדיין הרבה בין חברים־פועלים השייכים לצורות־ישוּב־וחיים שונות. אולם בינתיים גדל המחנה ורב, ואף הנכר והזרות גדלוּ. על איזו כף־מאזנים יטיל את משקלו הציבור החקלאי בעל המשק הבלתי־קבוּצתי בבוא יום פקוּדה? האמנם תאמין הקבוּצה כי רק בחכמתה ובעוצם ידה יוגשם החזון?
ההסתדרות החקלאית על קבוּצותיה וּמושביה, ‘ניר’, הם אחראים להתפתחוּת העלוּלה לבוא מחוסר ליכוּד, מחוסר שיתוּף וזיקה הדדית במחנה כוּלו. על ההסתדרוּת ועל ‘ניר’ לחפש ולמצוא את הכלים אשר יאחדוּ בשתי־וערב כלכלי אחד את כל העובדים לצורותיהם הישוביות השונות.
עוּבדה מרה היא, כי ההסתדרוּת היא כיום במידה רבה התאגדות של פלגים נפרדים, החיים להם את חייהם העצמיים ונפגשים בתוכה רק לשם יישוּב סכסוּכים וסידורים טכניים. רוח האיניציאטיבה ורגש היצירה הכובשת והמעפילה במשק, באירגוּן ובחינוּך מוּצאים מספירת ההסתדרוּת כוּלה ונעתקים לספירה האינטימית של כל פלג. מרכזים, ועדי־פועלים, מוּמחים, קרנות וספרות לכל פלג ופלג, וההתבדלוּת, הנכר והמתיחוּת הולכים וגדלים. ההסתדרוּת מתרוקנת מתכנה ולא ייפלא כי קרן להשוואה כללית במקרי־אסונות, שהמרכז־החקלאי ייסד ליד ‘ניר’, לא גיבּרה חיילים, ולעומת זאת התעשרנוּ כעבור זמן מה בשתי קרנות, אחת אחת לכל קיבוּץ ארצי.
הבריח התיכון אשר ילכד את כל ישובנוּ ויחפּשׂ דרכים לליכוד משקי ולהשוואה כלכלית, תחילה במקרי אסון ואחר כך גם בזמנים כתיקנם, צריך להיווצר ולהתקיים על־יד המרכז החקלאי ומינהלת ‘ניר’. למעשה נוצרה ‘ניר’ לשם כך, ובלעדי תפקיד זה היא מפסידה את טעם קיומה ועלולה להתנוון. היא היחידה עשוּיה, מתוך הכלל, בתור בא־כוח כלל־העובדים, לקיים את הבעלוּת והפיקוּח העליון על המשקים העצמיים ולהצעידם צעד נוסף בהתפתחותם לקראת משק סוציאליסטי הבנוּי על שוויון כלכלי.
ואם אין אפשרות לצעוד את הצעד הזה במשותף עם כל חלקי ההתישבוּת העובדת, מן ההגיוֹן שתיווצר לעת־עתה על־יד ‘ניר’ קרן להשוואה משותפת לכל הזרוע, מתוך הנחת־אמת כי אחת היא הזרוֹע השיתוּפית של תנוּעת־הפועלים, אם כי אצבעות שונות לכף היד. אם כי התאים הקיבוציים אינם גזורים לפי גיזרה אחת ואינם צועדים בסך לקול נקישות התוף האחד, אפשרי והכרחי אירגוּן מוצק של כל התאים הקבוצתיים העצמיים, הבנוּי על אחריוּת הדדית ושוויון כלכלי. רק נסיוֹן זה רשאי לשאת את השם של צעד שני בהתפתחוּתה של הקבוּצה הארץ־ישראלית.
הצעד הזה הוא המשך ישר לתפיסתנו את פרובלימות משק־העבודה והנחותיו היסודיות: עצמאות ואוטונומיה לתא השיתופי הראשון, כיוון תכניתי, פיקוּח ובעלוּת עליונה בידי הכלל, ומרות התא השיתוּפי הראשוני, המותאמת ליכולת האישית־־החברתית והמשקית־הטכנית של חברי התא.
והוּא הדבר העומד כיום לפני קבוּצות ה’חבר' וגורדוניה3: לעכב רגע קט את גלגל השיגרה, להתבונן בכל סבך השאלות האופף אותנו ולנסות לשזור הלאה את חוט השיתוּף והשוויון. לאחר תקופת מבחן משקי ויצירת נכסים שהיתה במידת־מה כתפילה ביחידות, הגיעה השעה לתפילה ויצירה בציבוּר. יש לתבוֹע נמרצוֹת מאת ציבוּר הפועלים החקלאים, מאת ‘ניר’, להעמיד את השאלה הזאת על סדר־יומם. הקבוּצות אשר הניחוּ את היסודות לתא הקבוצתי, עליהן המצווה להניח יסודות מוצקים להקמת החברה הקבוצתית.
1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.