רקע
מנדלי מוכר ספרים
אגדת וירא
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

1

וירא ראשית לו, בהרבה לשונות ראיה משמשת: הבטה ובחינה ובחירה וידיעה ושמיעה והבנה ועוד הרבה מה שמתיח (שמתיחס או שמתיחסים) להרגשת החושים ואברי הגוף. וראה בעיניך, הרי הבטת עינים; וכל העם רואים את הקולות, בשמיעת האוזן; ולבי ראה הרבה חכמה, בבינת הלב; ורעב לא נראה, בהרגשת הקיבה; ראה ריח בני, בהרגשת החוטם; יראה לו השה, יבחר לו ברצון… וכל ההוראות האמורות הכתוב הזה כוללן יחד. ראה אבינו ובחר ראשית ממלכתו עוד במחנה לפני חומות…2 מפני שצפה וידע מראשית אחרית, כי שם חלקת מחוקק ספון, ששם יעלו בניו “בעפיפה” בענני כבוד ויהיו ספונים ונעלמים מעין בחלקת אביהם ונחלתם.3 ויתא ראשי עם, זה הלביא וגור אריה ושני אחיהם הרצויים4 שיתישבו לצדם בארץ צלצל כנפים5 קודש הוא חביון עוזם לא יעברנו טמא ורגל אדם לא תעבור בו6 עד שיבוא בן-האמה מועף ביעף ולא לימים רבים7, זה מחוקק-לחמן שעליו ינבא האלם נחמן8. …ולמועד מועדים חצי אלף מאה סאה חסרה ה' תתמלא הסאה, יהודידים מארץ הצבי ישמעו את התגליות9 ובאו להמורינים10 ומשם להנהר הנורא לכבוד השבת ולכבוד הת (התורה). וידיד ה' בן-אוני11 מוכה ומדוכא עם סריסו נושא הכל (הכלים) בראשם עולים. הלא הם אנשי חיל רבי פעלים מקבצאל12 ובאו ויעטו אהלי אפדנם סמוך… בין ימים להר…13 ישבו נדהמים באימה ונאנחים בשברון מתנים, ובעת ההיא ינתנו מופתים בארץ ובשמים. קול התייר הראשון ישמע להשלישי מתוך הספר ונחה עליו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה… ומבינתו יאבר נץ, מלך ריקותא הגדול ישׂתער ממרחקים, שהדרמו"ש גדל שם, יאחז טרף ויתנשא למעלה למעלה… וחצי המרכבה בדמות פני נשר ופני שור תתגלה ברקיע. כשתפול, יגיח מתוכה טמיר ונעלם בשם בן-ישראל הקטן, וטהור מטמא לא אחד כי אם שנים: זה איש עצתי מארץ הצפון וזוגו זעיר אנ (אנפין) בריה דקה וצנומה, שגלשו מתחתיה בדמות זכר ונקבה, והיתה המרכבה שלמה… ומצוה לבוא לעזרת ה' בגבורים להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לקיים נבואת האלם…לבן ואדום אז מפצחים14 נכבדות ידובר ביניהם בדיצה בקריצה בלחיצה ובקפיצה יחד בכל הקרבים ובפני להבים. אלה על ימין שמחים ואלה על שמאל בוכים15 ונושא הכלים מנחם אבלים, עושהתרגלים כאיש חיל ומרים פעמי רגלים והולך וצועד ברצינות אחת ואחת, אחת ושתים…16 ומה הכניסה במופתים אף היציאה במופתים. נהר חרב ויבש17 קו אור יבקע במחשכים18. ישולחו הצפונים, כל מה שישימו בכליהם להם יהיו… ובעת ההיא רבה המהומה. שערי שאול נפתחים ומירכתי התופת השעיר הנורא מלך בלהות ברעם וברוגז עולה, בעל-זבוב, נרגל, נבחן ותרתק וכל חילו הגדול עמו. כלם עומדים מרעידים לפניו והוא ידבר אליהם בזעם לשונו: הנה לא ינום עתיק יומין זה, רודפי הקדמוני, ובתחבולות יתהפך להסיג גבולי ולהגיה חשכּי, אבל לא יישן גם השטן, אני היודע והמבין אל כל מעשיו!… הוא גולל חושך מפני אור פה ואני גולל אור מפני חושך שם, שבעה עמודי חושך בעד קרן אור אחת. עמו עצה וגבורה ואף לי עוז וערמה, וממי אירא?… מפרות אדומות וסוסוסי משה אלה?19 הלא הם בהמה המה להם, בהבל באו הנה ובחושך שמם יכוסה, אינם יודעים מאומה מה שנעשה עתה, ועברו ובטלו מארץ החיים. ואולי מפני אלה היהודידים, חבור עצבים עצמות וגידים, שממקום קדוש באו הנה? גם הם הבל ותוהו ואינם ראויים אף להביט אליהם… בזה אין כל פחד, אכן מצפון תפתח לנו הרעה, שם יתקבצו גדודיו, רבבות יהודידיו, יציבו להם ציונים, והמוסות זו מאסנו יהיו בונים… העליון יהיה בעזרי וכמעשהו לבוני המגדל כן אעשה להם גם אני. הבה נרדה ונבלה שם דעותיהם ונענין רבים בדברי רוח אלה, ישאו דעם על אדם וגוי20 ויהגו ריק והבלים הרבה, ואלה יאמרו ללשוננו נגביר… ובזאת נסירם מן הדרך, נסכסך איש באחיו ויבצר מהם כל אשר יזמו לעשות… ומלאכי שחת יחפזון, נבחן ינהום נביחה גדולה ושעיר אל שעיר יקרא לכו ונלכה אל גוי ממושך ומורט ונקיצנו… והנה צרה וחשכה. השטן יבוא ויפיח באפו והיתה נפיחתו לרוח מתעה, ויכנס הרוח בלב רבים מן המשכילים וישתוללו להפריד מה שהיה אחד בתחלה ולהבדיל בין תורה ותעודה, בין האדון הגדול ובין יהודה21, ינתק חוט המשולש ובני ברית יתגרו זה בזה תגרה קשה, שלא היתה כמוה מיום הצבי ישראל22נבחן ועדתו, והכלבלבים הקטנים עם הגדולים ינבחו בקול, השערים ירקדו ויתגעשו, והשטן יעמיק ירחיב המדורה, יפיח ויפיח ברוחו הקשה ואש השנאה כנחל גפרית תבער בעם עד אשר למועד מועדים ירחמהו האל, יאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו ואת נדחי ישראל יקבץ, אשרי המחכה!

… אמנם כן באו “העסקנים נקיי הדעת” למחוז חפצם. המה ראו מנגד את הרי-החושך ושמעו מרחוק קול נהר סמבטיון הסואן ברעש, ופרחה נשמתם מפחד. כל התלאות שמצאו אותם בדרך וכל הסכנות הגדולות עד כה היו כקליפת השום כנגד אלה של עכשיו במקום מדבר שבין נהר כוש הגדול ובין הרי חושך. המקום מקום שרב ושמש, אין בו כל צמח זולתי חול לוהט, רוח נושב בו והוא פורח ונכנס לתוך הפה והנחירים וסותם הנקבים וכלי הנשימה. ההרים עוטים חושך כשׂלמה, עננה שוכנת עליהם וראשיהם בשׁמים, וזה הסבמבטיון גולל אבנים וקולו כגלי ים וכרוח סערה הולך למרחוק כמטחוי קשת. יהודידינו עיפים ויגעים, רעבים וצמאים, והם בצרה גדולה. מה לעשות? לטפס ולעלות על ראשי צוקים אי אפשר, ומכל-שכן ליהודים בפנטוֹפליהם. לעבור את הסמבטיון ודאי שאי אפשר, אפילו ביום השביעי שהוא נח בו, מפני שיש ברחבו יותר מתחום שבת ויציאה מחוץ לתחום הרי אסור… נשארה להם עוד תחבולה אחת – צום ותפילה לאבינו שבשמים… והנה בשעה שהיו בעלי הכנופיא הקדושה שרוים בתענית, נאנחים ונאנקים ואומרים תהלים, רבץ לו בנימין בדד מנגד על שכבת החול ומעיין באחד מספריו, וסענעריל יושב אצלו ישיבת ישמעאל על גבי רגליו וקולף קרטופליס לסעודת הערב בלב שוקט וקורת רוח כדרכו תמיד. פתאם קפץ בנימין כארי ועמד ואמר בהתלהבות עצומה וקול רם:

– הושענא, סענעדריל!… רצונך לעוף?

– לעוף בראש למטה לבור עמוק ולרסק את האברים אתה אומר, בנימין? – שאל סענדעריל ברוח קרה ואינו מסיח דעתו מתפוח-האדמה שהוא קולף.

– לא, סענדעריל, לעוף בשמים, לעילא ולעילא…

– בידים וברגלים?

– עמוד על רגליך, סענדעריל, ורוץ כצבי אל המחנה ובשר להם, כי ישועה קרובה ואני אבוא אחריך.

לא האמינו בעלי הכנופיא לבשורה טובה זו, הביטו לבנימין ותמהו, אם הוא יצא מדעתו או משטה הוא בהם.

– רבי בנימין, מה אתה סח? – אומר שמעון צבי הורוויץ, זוקף אגודלו וחוטמו מתעקם בתמיה גדולה – היתכן?!

היתכן… אפילו יתכן – נענה רבי יהושע הקמחי, אוחז בזקנו בכל פיסת ידו ומקמט את מצחו קמיטת חכמים – דהנה איתא בילקוט שמעוני על הפסוק יעלו אבר כנשרים (ישעיה מ') צדיקים הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין. אבל… כלום ראויים אנו לכך שיעשה לנו כנפים? והשנית, מהיכן יודע רבי בנימין דעת עליון?…

– מהיכן אני יודע? – אמר בנימין בגאוה ובשחוק מנצח – מן ספר זה שבידי אני יודע. ספר זה של רבי בנימין מטולידה למדני חכמה. שמעו נא רבותי ואקרא באזניכם מה שכתוב בזה. “שם דרך יום – כך יספר רבי בנימין מטולידה – הוא ים הנקפא ובאותו ים שולט כוכב כסיל, שמוציא שם רוח סערה לפעמים, ואין אדם ספן יכול לילך על הספינה מכובד הרוח עד שמשליך הרוח את הספינה באותו ים הנקפא ואינה יכולה לזוז ממקומה ואנשים יושבים שם עד כלות מחייתם ואח”כ ימותו, וכמה ספינות אובדות בזה הענין. אבל בני אדם למדו חכמה להמלט מן המקום הרע הזה, לוקחין עורות בני בקר עמהם, ואם יבוא אותו הרוח ומשליכם בים הנקפא יקח העור ויכנס בתוכו וסכין אחד בידו ותופר את העור מבפנים, כדי לא יכנסו בו המים ומפיל עצמו בתוך המים ורואה אותו הנשר הגדול, הנקרא גריפו“ס והוא סבור שהוא בהמה, יורד ולוקח אותו ומוציאו ליבשה וחונה עליו בהר, בעמק, לאכול אותו. וממהר האדם ומכה אותו בסכין והורגו ויצא מן העור והולך עד שמגיע לישוב. והרבה בני אדם ניצלין בענין זה”. עכשיו יודעים אתם מה ילמדונו הדברים האלה?

כולם העמידו עיניהם על בנימין תוהים ומשתוממים, שלא לדעת מה הוא מבקש. ובנימין פתח פיו בחכמה והורה אותם דעה, שבדרך זה יכולים להנצל גם הם ולעבור את הסמבטיון, על ידי הנשר, שיהא סבור שהם בהמות במחילת כבודם… היהודידים שהם רכי לבב ופחדנים דחו את הצעה זו באמתלא שאין אדם משים עצמו בהמה. וכשהשיב סענדעריל ואמר שאין לחוש לכך ומה איכפת לנו אם יחשבו אותנו לבהמות, חזרו ונתנו טעם אחר לדבריהם שאין עורות בני בקר מצוּין אצלם. – והיכן כתוב בתורה – השיב להם סענדעריל – שהתרמיל לטלית ותפילין יהא דוקא מעור של עגל? ותרמיליכם הגדולים הלא הם עשוים מעורות עגלים, נשתמש היום בהם לחפצנו. –

סוף דבר כך היה, נטלו את התרמילין של עור ותפרוּם ליריעה אחת והכניסו לתוכה את בנימין וסענדעריל ביחד והניחום על החול ובא הגריפו"ס זהו הנשר מלך הריקותא או העופות (עיין לעיל) ונטלם. וינטלם וינשאם למעלה ויעבירם את הסמבטיון ויורידם לארץ בני משה, ושם הגיחו מתוך עור הבקר, מבין רגלי הנשר הטמא, שני טהורים בדמות זכר ונקבה, זה בנימין האיש מארץ הצפון, בן ישראל הקטן (בנימין) וסענדעריל האשה. ובני משה נזדרזו ובאו לסייע להם לצאת מתוך העור ולהצילם מצפרני הנשר, כנבואת הילד האלם (נבואה ד') והיהודידים נשארו יושבים על הכלים.









  1. אגדה זו נקראת כך על שם הפסוק וירא וגו‘ (דברים ל“ג, כ”א) שהיא פותחת בו. והנה יש לאגדה זו שתי נוסחאות, ואני ראיתי מכמה וכמה טעמים להוציא לאור לע"ע את הנוסחא השניה, וכשיהא צורך בדבר אדפיס אם ירצה השם בקרוב גם נוסחא א’, ומי שיזכה יבחין ויטעום בה טעם כראוי לו… וצריכים אנו למודעי, שלשון אגדות האדמונים משונה מזו של מדרשי אגדה שלנו, מפני שהאדמונים אינם יודעים לדבר כי אם בלה“ק, כמו שיסופר עליהם בספר ”אלדד הדני“. ובכ”ז האומר שהם מדברים ממש בלשון המקרא אינו אלא טועה ומצמצם דבור עברי החי בכתבי קודש מועטים, שנשארו לנו לפליטה, והרי לשון הקודש הזו, שאלדד הדני בעצמו מדבר יש בה דברים שלא שמענו מעולם, כמו ליונה קורא תינתרא, צפור קורא ריקות, פלפל – דרמיש ועוד הרבה (שאלת אנשי קירואן לרבינו צמח גאון על עסקי אלדד הדני). וגם סגנון לשונו בספורו על בני משה הוא מעין לשון המשנה הלא כה דבריו: “ארבעה השבטים הולכים עם מקניהם אצל שפת הנהר סמבטיון… וכשרואים אותם בני משה רע”ה הם מתקבצים ועומדים על שפת הנחל והם צועקים אליהם חי היה, חי היה. הראונו בני דן הסוסים והגמלים, ויאמרו כמה אורך זה וכמה אורך צוארו וכמה אזנו קטנה, תראה כמה הוא מתוקן". ולפיכך מה שמרחיבי הלשון בזמננו נוהגים לשמש במלין הרבה של בני משה, הבאות בספרי המסעות, כמו: רצינות, תערוכה, תעשיה, תגליות, תיישנות, גדיונות (מלשון קאפריז בלע"ז, שהוראתה גדי, תיש), תעמולה, תרגלים (עקסערצירען אופראזשנעניע בלע"ז), יהודידים (מן יהודים), כלבלב (מן כלב ור"ל כלב קטן), יפה הם עושים ויישר כוחם… אף זאת ראיתי להעיר שבכמה מקומות כאן התרתי לעצמי ולאותו לתמיד חכם העני, העוסק עמי בעבודה זו, לכתוב התיבות הלקויות בחסר כתיבה תמה במלואן, לא מקוטעות, ובהוספת אותיות בין חצאי לבנה כמנהג החוקרים, כדי שלא לבלבל את הקורא…  ↩

  2. בעל הילקוט שמעוני מספר מעשה במשה רבנו ע“ה על הפסוק ויברח משה (שמות ב', ט"ו) וז”ל: “ויהי כמלוך פרעה על מצרים ויכבד לבו על כל יושבי ארצו וגם על בית יעקב לא חמל בעצת בלעם הקוסם ושני בניו, כי יועצים למלך היו… ויאמר בלעם הפתורי למלך… אם תבקש למחות את שמם (של ישראל) צוה להטיל ילדיהן המימה… ויהי כאשר גדל משה בבית המלך ותחשבהו בת פרעה לבן וייראו מפניו כל בית פרעה. ויהי היום ויוגד לבלעם לאמר, הנה בן בתיה מבקש להרגך. ויברח בלעם ושני בניו אתו.. וילכו לארץ כוש. בימים ההם נהיתה מלחמה בין כוש ובין בני קדם ויצא קיקנוס מלך כוש להלחם בארם ובבני קדם ויעזוב את בלעם הקוסם, הוא לבן הארמי מפתור, ושני בניו ינוס וימברוס לשמור את העיר ודלת הארץ אתו. ויועץ בלעם את עם הארץ למרוד במלך קיקנוס… וימליכוהו עליהם ואת בניו הפקידו לשרי צבאות. ויגביהו את החומות מאד משני צדי העיר. ומן העבר השלישי חפרו בארות רבות… בין העיר והנהר, הסובב את כל ארץ כוש, ויבקיעו שם את מי הנהר, ומן העבר הרביעי קבצו נחשים לרוב מאד בלחשיהם ואין יוצא ובא אליהם… ויהי בשוב המלך וכל שרי החיילים מן המלחמה ויראו את חומות העיר כי גבהו מאד… ושערי העיר סגורים… ולא נתנום לבוא ויערכו מלחמה נוכח השערה ויפול מחיל קיקנוס ביום ההוא ק”ל איש. ויהי בהיות המצור על כוש ויברח משה ממצרים ויבוא אל מחנה קיקנוס… ויהי הבחור הולך ובא עמהם ויאהב המלך והשרים וכל חיל המלחמה את הבחור כי רב ויקיר הוא וקומתו כארז ופניו כצאת השמש וכח גבורתו כארי ויהי יועץ למלך. ויהי מקץ תשע שנים וימת המלך… וימהרו ויעשו במה גדולה ויושיבו עליה את משה ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך… וישבעו כל השרים לתת לו את הכושית הגבירה אשת קיקנוס לו לאשה… ויאמר המלך (משה) עתה לכו היערה והביאו מבני החסידה… ויעשו כדבר המלך… ויהי כאשר גדלו בני החסידה ויאמר המלך… קחו איש אפרחו בידו ונקומה ונלחמה בעיר מקום אשר הנחשים שם… ויאכלו (בני החסידה את הנחשים) וישביתום… וילחמו העירה ויתפשוה. ויהי כראות בלעם הקוסם כי נלכדה העיר וינס הוא ושני בניו מצרימה אל פרעה… המה החרטומים… ויושיבו (את משה) על כסא המלוכה… וגם את הכושית הגבירה נתנו לו לאשה… בשנת ארבעים למלכו… ותאמר הגבירה אל השרים ואל העם: הנה זה ארבעים שנה אשר מלך זה על כוש ואלי לא קרב ואת אלהי בני כוש לא עבד, ועתה שמעו נא ולא ימלוך עליכם זה הנה מונחם בני ימלוך עליכם… ויתנו לו (למשה) מתנות גדולות וישלחוהו בכבוד גדול… וילך משה מדינה“. מן המעשה הזה – אומרים החוקרים יודעי העתים – לנו תוצאות רבות נכבדות: א) יתישב לנו הכתוב וירא ראשית לו, כלומר, שמשה רבינו ראה בראשית ממלכתו עוד במחנה לפני חומות כוש, כי בניו עתידים לשכון בחלקת נחלתו זו… ב) ומכאן ראיה לדעת האומרים, שמושבם של בני משה הוא קדמת ארץ כוש שבאפריקי, והד' שבטים יושבים לצדם מעבר לנהר כוש, ונהר סמבטיון חולק ביניהם כדברי אלדד הדני, שבא מן השבטים הגנוזים בחוילה הקדומה בארץ כוש (עיין בהערה הבאה). ג) יתגלה לנו מקור ספר המעשה במשה רע”ה. בעל הילקוט מביא ספורו מספר דברי הימים סתם בלא הזכרת שם הספר, ועתה נדע כי מוצאו מקדם, מאגדות בני משה, משם הדברים לקוחים בתחלה. וסגנון לשונו של הספור בילקוט, שהוא לה“ק ”מצוחצחה“, מעיד על זה עדות נאמנה. ואל יעלה על דעתך להקשות היאך לוקח המעשה בילקוט מאגדות בני משה, שלא נתגלו אלא בזמן מאוחר, ע”י בנימין השלישי שבימינו? שהרי כך מקובלנו, שאין מקשין על מעשה ולא על חכמינו…  ↩

  3. אלדד הדני מספר: “כשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל ועמדו הכשדים ואמרו להם שירו לנו משיר ציון. עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב”ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם, לומר, האצבעות, שהיו מכין בהם בבהמ“ק היאך נכה בהם בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. וכך יסופר עליהם גם בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פ' י"א) ובתרגום יונתן בן עוזיאל עה”פ נגד כל עמך אעשה נפלאות (שמות ל"ד, י') “ברם מנך יפקון אוכלוסין דצדיקין. קבל כל עמך אעביד פרישין להון, בזמן דיהבין בשביותא על נהרות בבל ואסלקינון מתמן ואשרינון מן לגו לנהר סמבטיון”. וזהו שדקדק הכתוב ואמר “ספון”, כלומר, מכוסה, שהם אסורין ואינם יכולים לצאת ממקום משכנם, מפני שהנהר מקיף עליהם. והם שכתוב בהם: “לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו” (סנהדרין ובמדרש רבה, ובס' אלדד הדני). וא"כ מה שכתב בנימין השלישי בספרו הגדול, שבני משה ראשי אצבעותיהם נראים כמכותתים, אמת אמר, כי כך נמצא בתלמוד…  ↩

  4. זה שבט גד, שנאמר בו כלביא שכן, ושבט דן שנמשל שם כגור אריה, ושבט נפתלי שבע רצון, ושבט אשר רצוי אחיו. והוא כדברי אלדד הדני, שחשב אלו ד' השבטים יושבים ביחד לצדם של בני משה, כמו שראה אותם בעיניו נזכרים ובאים זה אצל זה במקרא…  ↩

  5. זו ארץ כוש שנקראת ארץ צלצל כנפים (ישעיה י"ח א') ועיין הערה 2, ואולי דקדק בעל האגדה ותפס לשון מליצה זו לרמז שבני משה פרחו באויר על כנפי רוח ועננים (לעיל הערה 2).  ↩

  6. אלדד הדני אומר, שאין בני אדם יכולים לבוא לבני משה ואין להם בארצם דבר טמא, לא עוף טמאולא חיה רעה, לא כלבים (ודבר זה הוא העיקר!) ולא פרעוש וכינים… ועמהם כל מיני פירות… קשואים ובצלים ושומים… (ומה להם עוד?).  ↩

  7. דברי אגדה אלה מכוונים למה שיספר אבן עבאס בן אחי מחמד.פעם אחת אמר הנביא מחמד אל המלאך גבריאל: רצוני לראות השבט, שעליו אמר הכתוב (קוראן) וממשפחת משה יש שבט… המתנהג בחסידות בדרך האמת.. גבריאל השיב לו: הדרך אליהם היא דרך שש שנים ואיש לא יכול לבוא מפני הנהר הזורק חול… ובכל זאת בקש מאלהים וימלא משאלתך. והאלהים שמע את קול הנביא… ומחמד רכב על ברק וכרגע היה בארץ בני משה (השלח כרך ט‘, ח’ א'), ויתכן שבעל האגדה מזכיר כאן את נביא הישמעאלים לא בשבילו, כי מה לו ולבן–האמה? אלא בשביל להודיע אמתת נבואתו של הילד עליו (בהערה 8 ).  ↩

  8. מחוקק–לחמן זהו מחמד, נביא ואיש מלחמה, ונחמן זהו הילד הנפלא הנולד בתחלת המאה החמישית אחר חורבן בהמ“ק, ומיד בצאתו מבטן אמו השתחוה לה והתחיל דורש במעשה מרכבה ובספירות העליונות בשמי השמים וגער בו אביו הצדיק החסיד הנורא, שהוא מגלה רזין ומפענח נעלמים, שהם כבשונו של עולם, ונשתתק. ולאחר ימים בכתה אמו לפני אביו הצדיק ותתחנן לו לרחם על הילד ולהחזיר לו כח הדיבור ויעתר לה בעלה ויתיר לו לבנו האלם את הדיבור רק על מנת שידבר גבוהה גבוהה ברמז ולישנא דחכימא שקשה להבין… ועמד הילד האלם ופתח שפתיו ואמר חמש נבואות בלשון משונה מאד ומת, הלא הם ”נבואות הילד“ הנדפסות בסוף הספר ”נגיד ומצוה“. והנה בפסוקי הנבואה הראשונה יש פסוק זה: ”מחמד גאייה אעא באייא דיטמע הויה יהיה כלילייא " שלפי דעת חוקרי זמננו הגדולים, שכל רז לא אנס להם, יכוון להמעשה במחמד נביא הישמעאלים המסופר בזה. ושותפי בעבודת הקודש, אותו תלמיד חכם העני, ששמש חכמים, וחוקרי קדמוניות וכותבי דברי הימים בחייו, היודע את טיבם ודרכם בחקירה – מסכים להשערתם זו.  ↩

  9. לפי דעת החוקרים והכרונולוגים פירוש הדברים כך הוא: חצי אלף הרי ת“ק ומאה הרי ת”ר, סאה חסרה ה', הרי ס“א ועולה לך ביחד פרט השנה תרס”א לפ“ק, היא השנה שבנימין הלך ושב עם הכנופיא הקדושה מנסיעתו השניה לנהר סמבטיון. ולפי זה עברו מזמן התיסדות חברת ”העסקנים נקיי הדעת“ לנסוע סמבטיונה, בשנת תרנ”ח, ועד זמן נסיעתם, שנת תרס“א, ארבע שנים! והוא זמן רב מאד בערך נחיצות ענין גדול ועסק יפה זה, שיש בו תועלת מרובה. וזה לנו עוד מופת על התרשלות בני ישראל בדברים הנוגעים לטובתם ועל עצלותם וקמצנותם בשליחת כסף להעוסקים בשבילם בדבר מצוה ואפילו בשליחת כסף להעסקנים נקיי הדעת כהכנופיא שלנו. ושמא תלמד זכות על ישראל שלא שלחו להכנופיא הזו כסף בזריזות, מפני שלא ידעו את האדריסא ליד מי לשלוח – הרי טעית טעות גדולה, וחשדת בכשרים, בנקיי הדעת, שהם עצלים ומתרשלים בעבודתם. אדרבה, זריזים הם ולא נתעצלו חלילה ולא חסו על ממונם והדפיסו בסוף הספר ”דרישת כבוד חכמי התורה“ את האדריסין האלה ”: “לסוכן בחברתנו נתמנה המיסד ועסקן בחברת ”תומכי תורה“ ומעריך הספרים ”אור תורה“ ה”ה הרבני היקר המפורסם לתהלה מוה“ר אברהם אהרן נ”י בן הרב הגאון מוהר“ר יוסף חיים זאנענפעלד שליט”א. ושנו בלשון לע"ז: Herrn Rabb. A. A. Sonnenfeld Jerusalem Palästina für Hebra D. K. H. T. (ר"ל דורשי כבוד חכמי תורה ) ועוד אדריסין על שמותם של מיסדי החברה הזו, הנזכרים לעיל (עמ' תס"ט, הערה 2 ).  ↩

  10. ר‘ אהרן הכהן ממדינת תימן סופר ספרי תורה תפלין ומזוזות פעה“ק, שמפיו העסקנים נקיי הדעת חיים, מספר להם סדר נסיעתו מתימן בשנת תרמ”ב, שבא לבני יונדב בן רכב העוסקים בתורה ובקשתות לירות למטרה ואצלם ביערים יושבים המורינים הפראים… ויאמר ר’ אהרן “אחרי כי יש כאן המורינים יתכן כי יש כאן קרוב נהר הסמבטיון… ואמרו (בני יונדב בן רכב) כן… תתעכב בכאן עד למחר… ונתישב בדבר איך להביאך להנהר ההוא לראות את אות ה' על יום השבת. אך באשר אשתו ובניו היו על הספינה וכן מפני שהיה נחוץ לו לבוא ירושלימה, ע”כ לא קבל עליו הנסיעה הזאת“ (ספר דכח"הת ב'). מכאן שתלמידי חכמים יהודים עסקי פרנסה, שהם במשמעות עושי צדקה בכל עת כדרשת רז”ל, חביבים להם מאוד וקודמים לכל דבר.  ↩

  11. ידיד ה‘ הוא בנימין (דברים ל“ג, י”ב) ובן–אוני ג"כ בנימין (בראשית ל“ה, י”ח) ובסמיכות שני הכנוים האלה יש רמז, שידיד ה’ בכלל ובנימין ביחוד הוא בן–אוני מלומד ביוסרים וקבצן ע"ד הכתוב את אשר יאהב ה' יוכיח.  ↩

  12. הלא ידוע הוא להקוראים בספר “קצור מסעות בנימין השלישי” ח“ר פרק י”ב, ששני יהודים חטפנים תפסו לבנימין וסענעריל מק“ק בטלון, שבמחוז קבציאל, דמתקרי קאבצאנסקי, ומסרום לעבודת הצבא, וקיימו היהודים בזה מה שנאמר בנבואה בהאגדה שלפנינו. וקצת קשה איך ידעו החטפנים, יהודים הדיוטים, את נבואת האגדה, שנתגלתה ע”י בנימין הרבה שנים לאחר עשיתם את בנימין וסענדעריל לאנשי חיל? ויש לתרץ, שהיהודים אם לא נביאים הם בני נביאים הם.  ↩

  13. הדברים הסתומים האלה והבאים אחריהם להלן יתבררו מתוך ספורו של בנימין השלישי על דבר כניסתו הנפלאה, שלא כדרך הטבע, לארץ בני משה.ספור זה, שממלא פרק שלם וגדול בספרו, יפה הוא להפליא ונורא מאד.כלו בריאה מוצקה אחת בעלת אברים נעוצים זה בזה עד שנטילת אחד ממנה לעצמו הרי היא כנטילת נשמה מן הגוף, או לכל הפחות כחתיכת אבר מן החי, שהיא עבירה חמורה מאד.אבל מה אעשה ובאופן אחר אי אפשר לפרש דברי האגדה.ואמנם אשתדל כפי יכלתי ליטול מאותו הספור דברים הראויים לעניננו ולהעריכם בזהירות יתרה, שיהיו נראים עד כמה שאפשר כתמונה שלמה ונאה.  ↩

  14. לבן ואדום, כנוי לבנימין וסענדעריל שהם לבנים ולבני משה שהם אדומים.אלו ואלו בפצח מפצחים באין אומר ודברים (שהרי הם לא ישמעו איש שפת רעהו) אלא ברמיזה ובתנועת ידים ורגלים, כנהוג אצל היהודים.  ↩

  15. אלה על ימין, כלומר המספרים על אדות היהודים שבדרום שמחים, והמספרים על אחיהם שבצפון בוכים.  ↩

  16. ונושא הכלים, זה סענדעריל, משמח את הבריות שם בהתרגלים – בהמרשין שלו, שהוא פוסע והולך כאיש חיל לכבוד בני משה.  ↩

  17. סימן לאתחלתא דגאולה (עיין לעיל).  ↩

  18. רבי אליעזר אומר עשרת השבטים (שבכללם גם בני משה) שאפילה שלהן עתידה להאיר להם (סנהדרין ק“י. ילקוט שמעוני עה”פ וישליכם לארץ אחרת).  ↩

  19. סוסוס הוא ע“מ כלבלב, חתלתל (לעיל) וסוסוס–משה הוא שם ילק–אדום וקטן, הנקרא אצל יהודי הדרום בארצנו ”משה–רבנו‘ס פערדעלע“ ואצל יהודי ליטא ”משה–רבינו’ס קיהעלע". והשטן יכנה כן בלצון את בני משה האדומים.  ↩

  20. על אדם וגוי, זו היא החקירה העמוקה והפלוסופיא עתה בזמננו על הקאסמאפאליטיסמו“ס והנאציאנאליסמו”ס כנודע.  ↩

  21. ידוע הוא שהקב“ה אורייתא וישראל חד הוא, וחוט המשולש הזה הוא שנתן עוז ותעצומות לישראל להיות לעם אחד ולהתקיים בגלות, כי אל אחד, רבון העולמים ויוצר הכל, והתורה תורת חיים, הם לאומיות בני ישראל ומעוז חייהם גם אם אינם שרוים על אדמתם ואינם מדברים בלה”ק. והאומרים ננתקה את חוט המשולש הזה ונהיה ככל הגויים, שלאומיותם תלויה בארץ ובלשון וכדומה, רוח השטן דובר בהם, כי אחרי שאין לישראל ואי אפשר להיות להם בגלותם לאומיות כזו של גויי הארץ, שבקרבו הם יושבים, לא תהיה להם תקומה חס ושלום ויהדותם תקבל צורה משונה מאד – יהדות בלא אל, בלא דת ובלא חוקים שהיו נעשים בכל דור ודור בתוך היהודים, יהדות, שתהא אך נזכרת בספר דברי הימים. סופם של לאומיים ממין זה, המפרידים בין הדבקים, להתפרד מרוב בני עמנו, לבנות להם במה לעצמם, כאותם המעטים בעלי “ישראל חדש” שקמו אצלנו בימים האחרונים, ולעבור וליבטל מן העולם כמותם. עוד דברים הרבה יש להעיר בענין זה ויבואו איה"ש בפירוש האגדה שבנוסחא א'.  ↩

  22. הצבי ישראל, ר“ל: מיום שבתי צבי, ולהבדיל מיום ישראל בעש”ט שרבתה המחלוקת אז בין החסידים והמתנגדים. אמר מענדיל, אלו הערות, הבאות כאן לפרש דברי השטן, של שותפי הן, ואם בעצם יפות הן וטובות אבל מיותרות, שהשטן הוא היצר הרע, סגנון לשונו חד וחלק ומובן לכל, אפילו לשוטים בכל מקום ובכל עת תמיד, ואינו זקוק לפירושים…  ↩

המלצות קוראים
תגיות