לאחי רוֹמוֹלוֹ, לאחיותי פיוֹרֶנצָה וליזֶטָה ולאידה בּרוּנֶלוֹ לֶנטי. לזכר אמי – יוּצי גַלַמבּוֹש, סבתי – לואיזה גלמבוש, סבי – מרטון גלמבוש, אבי – קלמן טוֹט, דודי – שאול (פּאלי) ינאי, אילוֹנקה דוּמיאן, מריה בֶּרטי מַרטֶלי, שמעון וריבה יוּציס.

Professor Emeritus Romolo Benvenuti University of Rome

פרופ' בֶּנוֶונוּטי הנכבד 10.2.2004

קראתי בעניין רב בכתב העת “סַוַואנָה” תמונ(1.2.2004) את המאמר שאתה נמנה עם מחבריו, על דפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים בשמורת סֶרֶנגֶטי, באזורי הציד של אריות, נמרים, צבועים וברדלסים. המאמר ריתק אותי כי הוא מציע תשובה – ראשונה מסוגה, נדמה לי – לשאלה מדוע עדרים גדולים של גנוּ, זברות ותאו לא מנצלים את יתרונם המספרי כדי לגרש לביאה יחידה שתוקפת את העדר וטורפת את העגלים הצעירים. שאלה דומה עולה לגבי היחסים בין אריות ללביאות. ברשותך אפרט.

על פי ההסבר המקובל, השתלטות של זכר זר – או קואליציה של זכרים – על עדת אריות מסתיימת בסילוק שליטי העדה ובחיסול גוריהם. לפי הפרשנות הסוציו־ביולוגית, חיסול הגורים גורם להתייחמות מהירה של האמהות השכולות ולהתעברותן מהשליטים החדשים. דפוס קטלני זה הִנו חיוני לשליט החדש: משך מנהיגותו בעדה עומד על שנתיים בקירוב, פחות מהזמן הנדרש ללביאות לגמול את גוריהן ולהתייחם מחדש. אם השליט החדש לא ינהג כפי שהוא נוהג, הוא עלול למצוא את עצמו מסולק מהעדה על ידי זכר זר לפני שיספיק להוליד צאצאים משלו. אם לא שגיתי בהסבר הסוציו־ביולוגי לתופעה זו, הוא מתעלם לחלוטין מהקונפליקט שנוצר בין האינטרס של הזכר לבין האינטרס של הנקבה. מבחינתה האבולוציה מציעה לה משחק סכום אפס, כי כל האנרגיה שהשקיעה בהיריון, בהמלטה ובגידול הצאצאים יורדת לטמיון עם חיסול גוריה. יתר על כן, אין שום ודאות שהפרשה לא תחזור על עצמה כעבור שנתיים עם הגורים שתמליט לשליט הבא. העדר תגובה הולמת מצד הלביאות למסע הרצחני של הזכר מתמיה במיוחד, כי אילו שיתפו פעולה ביניהן – כפי שהן נוהגות בציד, בהנקה הדדית של צאצאים ובגירוש נקבות מתחרות המנסות לפלוש לנחלתן – הן היו יכולות בנקל לסכל את רצח גוריהן.

במילים אחרות, להקה בת 8–10 לביאות בוגרות, המנוסות בשיתוף פעולה ביניהן, עשויות למנוע את רצח גוריהן בידי זכר זר, אפילו שניים, אם אך יתאגדו נגדו. למה אינן עושות זאת? למה הן צופות מן הצד בקטילת הגורים? ובמישור עקרוני יותר: למה הברֵרה הטבעית פיתחה עבורן שיטות מתוחכמות לציד מתואם ולא טרחה לפתח טכניקה פשוטה הרבה יותר להגנה מתואמת מפני האיום הנשקף לגוריהן? זאת שאֵלָתי. אני מתנצל על אריכותה ומודה לך מראש על תשובתך.

בכבוד רב,

צבי ינאי

מר ינאי הנכבד 24.2.2004

תודה על פנייתך. אני תמה במה זכיתי להיות הכתובת לשאלותיך. תחום עיסוקי הוא האקולוגיה של אוכלי העשב הגדולים, ולא של טורפיהם. אם יורשה לי, אני מציע לאדוני לקרוא את עבודותיהם של פאקר, פַּסי, בֶּרטרַאם, קַאינס, הינסון, שאלר ואחרים. מחקריהם על התנהגותם של אריות בשמורת סֶרֶנגֶטי ובמכתש נֶגוֹרוֹנגוֹרו באפריקה פרושים על פני שנים רבות. אוסיף ואומר רק זאת: הקביעה שלביאות לא עושות דבר כדי להגן על גוריהן מקטילה אינה מדויקת. יותר מפעם אחת נצפו לביאות שנפצעו קשה בהגנה על גוריהן.

ברגשי כבוד,

רומולו בנוונוטי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 28.2.2004

אני מודה לך על תגובתך המהירה. רשמתי לפני את שמות החוקרים שהמלצת עליהם, אבל אם זה לא מכביד עליך יתר על המידה, הייתי רוצה להמשיך בהתכתבותנו. הופתעתי מדבריך שהלביאות אינן כה כנועות ופאסיביות בהגנה על גוריהן כפי שסברתי. עם זאת, ברמה האבולוציונית, תמיהתי נותרה בעינה: איך התפתחה בטבע התנהגות כל כך אסימטרית בין הזכרים לנקבות, שהרי דפוסי ההתנהגות הקיימים מוטים לחלוטין לטובת הזכרים.

ברשותך אני רוצה להסביר את טענתי. מנקודת מבטה של הלביאה, רצח גוריה כרוך באובדן השקעה של 3.5 חודשי היריון ועוד שישה חודשי הנקה. מנקודת מבטו של הזכר החדש, חיסול גורי קודמו מבטיח לו שהנקבה תמליט את צאצאיו בתוך 4.5 חודשים בממוצע, לעומת 17.5 חודשים שהיה עליו להמתין אלמלא קטל את גוריה. המפתיע הוא שהברֵרה הטבעית לא עודדה את הלביאות לנצל את יתרונן המספרי כדי ליצור איזון בין האסטרטגיה הזכרית לאסטרטגיה הנקבית, שהרי יש בכוחן המשותף כדי לגבור על אריה יחיד או שניים המשתלטים על נחלתן. יתר על כן, ממאמרם של מק’קוֹמבּ, פסי, פאקר וגרינֶל (1993) עולה כי לביאות מסוגלות לזהות רוצחי גורים פוטנציאליים בקואליציה הפולשת על פי אופי נהמותיהם. אם אכן כך, ללביאות ניתנת התראה מספקת להיערך יחד מבעוד מועד לקראת קוטלי הגורים. השאלות שלי הן אפוא אלה: למה הברֵרה הטבעית אִפשרה לדפוס התנהגותי מוטה כל כך להתפתח. לחלופין, למה היא לא עודדה התפתחותה של אסטרטגיה נגדית מצד הלביאות.

בכבוד רב,

צבי ינאי

מר ינאי הנכבד 10.3.2004

מאזכור מאמרם של מק’קומב ועמיתיו אני נוטה לחשוב שלא היית זקוק לעזרתי כדי להגיע לחוקרים המובילים בתחום זה. באשר לאסימטריה, ייתכן שנעלמה מאדוני העובדה שצאצאיו של הזכר הפולש עלולים להיקטל בידי הזכר שיירש אותו. אני נוטה להסיק מזה שגם האסטרטגיה הזכרית אינה מושלמת. כדאי לזכור גם שתוחלת חייו של האריה היא עשר שנים, לעומת 17 שנה של הנקבה. נוסף על כך, לא הייתי אומר שהברֵרה הטבעית לא ציידה את הלביאות בתוכניות פעולה נגדיות. אביא דוגמה אחת: לביאה מעוברת עשויה לזייף סימני ייחום חיצוניים כדי לפתות את הזכר הפולש להזדווג אִתה, ובכך לגרום לו להאמין שהגורים העתידים להיוולד הם צאצאיו. לדעתי, האינטרס של הלביאות הוא להישלט על ידי קואליציות של 4–6 זכרים, כי תחת שלטונם הן צפויות לשני מחזורי המלטה ולהגנה טובה יותר על גוריהם. סבורני שדי בדוגמאות אלו כדי להראות שהברֵרה הטבעית לא כפתה על הלביאות משחק סכום אפס, כטענתך.

ברגשי כבוד,

רומולו בנוונוטי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 15.3.2004

אני מודה לך על תשובתך המפורטת, אבל תסכים אתי שהדוגמאות שהבאת נושאות אופי של ברֵרת מחדל. אני עדיין תמה מדוע הברֵרה הטבעית לא עודדה את התפתחותה של אסטרטגיה המתגמלת במידה שווה את הזכרים והנקבות, כפי שנהוג למשל בקהילות של גורילות הרים. גם שם נהנה הזכר השליט מהגמוניה מוחלטת על הנקבות, אבל בתמורה לצייתנותן זוכות הנקבות לגנים המשובחים של המנהיג ולהגנתו על צאצאיהם המשותפים. אפשר גם להעלות על הדעת התפתחות של דפוס חברתי מטריארכלי בעדת האריות, דוגמת זה המתקיים בעדרי פילים. ככלות הכול, מספרן הגדול של הלביאות בלהקה, כוחן העצום ושיתוף הפעולה ביניהן מאפשר להן לוותר על שירותיו של הזכר, למעט בתקופת הייחום, כנהוג אצל הפילות.

בכבוד רב,

צבי ינאי

מר ינאי הנכבד 21.3.2004

כל החלופות שאדוני הציע יפות בעיני. אם הברֵרה הטבעית היתה פועלת על פי אמות מידה מושכלות, ייתכן שחלופות אלו היו מתקבלות גם על דעתה. אבל, כפי שאדוני יודע, הברֵרה הטבעית לא מודרכת על ידי חזון ואינה מצוידת בראיית העתיד. שיטת פעולתה היא טלאי על טלאי. כל טלאי נותן תשובה אד־הוק למצב סביבתי נתון ולא למצב עתידי אפשרי. לדוגמה, אין שום היגיון בפרישתה של הלביאה מעדתה בתום ההיריון כדי להמליט את גוריה במקום מסתור. היא שוהה שם לבדה שמונה שבועות, מטפלת בגורים ללא עזרה מאחיותיה, נאלצת להגן עליהם מפני טורפים ובה בעת לצוד טרף בכוחות עצמה. לביאה הרה היתה יכול לחסוך מעצמה את כל הסיכונים האלה אילו היתה נשארת עם משפחתה.

ברשותך אוסיף עוד משהו. גם אם מאחורי האבולוציה היתה עומדת מחשבה מתכננת, היא לא היתה נותנת מענה נכון יותר. לדוגמה, אם הברֵרה הטבעית היתה מעודדת את הלביאות להתאגד מול הזכרים הפולשים, כהצעתך, הדבר היה עלול ליצור קואליציות גדולות של זכרים כדי לגבור על הקואליציות של הנקבות. התפתחות כזאת היא מתכון בטוח להחרפת האלימות. ההבדל בין אריות לגורילות הרים הוא שתקופת מנהיגותו של הגורילה השליט ארוכה הרבה יותר מזו של האריה השליט. עקב כך יכלו להתפתח אצלם דפוסי התנהגות הפועלים לטובת שני הצדדים: הזכר השליט לא נזקק לחיסול צאצאי קודמו כדי להבטיח לעצמו יורשים; הנקבה וצאצאיה זוכים להגנתו.

ברגשי כבוד,

רומולו בנוונוטי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 28.3.2004

כפי שאמרת, החלופות שהצעתי היו יכולות להתקבל על דעתה של הברֵרה הטבעית אילו היתה פועלת על פי קריטריונים מושכלים. שמחתי להבין מדבריך שהלביאות אינן פאסיביות בהגנה על גוריהן.

ברשותך, אני רוצה להציג לך שאלה אישית, שהיא לא בלתי קשורה, באופן מטאפורי כמובן, בשאלת הלביאות וגוריהן. במונוגרפיה הקצרה שהופיעה בסוף המאמר בכתב העת “סוואנה” צוין שאתה פרופסור אֶמֶריטוּס בן 71 מהמחלקה לאבולוציה אקולוגית באוניברסיטת רומא. אם לא נפלה טעות בנתונים אלה, אתה אמור להיות יליד 1933. וכאן אני מגיע לסיבה שמאחורי השאלה האישית. היה לי אח, מבוגר ממני בשנתיים, שגם שמו היה רומולו. הוא נולד באותה שנה בקַטַנזַרוֹ שבחבל קַלַבּריה. אני אומר “היה”, כי מעולם לא נפגשנו ולא שוחחנו. קשר המכתבים עם האומנת שלו ניתק שנים אחדות אחרי לידתו ומאז איבדנו את עקבותיו.

אני יודע שזו ירייה פרועה באפלה, אבל לא אסלח לעצמי אם לא אשאל: הייתכן שנולדת בקטנזרו?

בכבוד רב,

צבי ינאי

מר ינאי הנכבד 12.4.2004

הופתעתי מאוד משאלתך. עלי לציין שאני נוטה להגביל את התכתבותי עם הפונים אלי לנושאים מקצועיים. עם זאת, אני מוכן לאשר שנולדתי בקטנזרו ב־1933, אם כי לא גדלתי בה. אדוני רשאי לראות בזה צירוף מקרים מפתיע. אבל כפי שהכול יודעים, מניתוח הסתברויות של צירופי מקרים מתברר לעתים קרובות שהם אינם חורגים מגבולות הסבירות הסטטיסטית, מה גם שאדוני לא ציין את שם משפחתו של רומולו. השם רומולו, אף כי אינו שכיח כמו ג’וּזֶפֶּה, אנטוניו ולוּאיג’י, אינו נדיר באיטליה.

צר לי שאדוני איבד את עקבות אחיו. האם זה היה קשור בשואה?

ברגשי כבוד,

רומולו בנוונוטי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 17.4.2004

הרשה לי להתנצל על החדירה לפרטיותך. אני מודע לבסיס המפוקפק של צירופי מקרים וגם לשכיחות השם רומולו. בחמש השנים האחרונות יצרתי קשר עם כל רומולו שהופיע באינטרנט (ייתכן שנולדת ב־19 באפריל?). באשר לשאלתך, אחי לא אבד בשואה, אם כי אינני יכול לומר שאין קשר סיבתי בין השניים. הורי, קלמן טוֹט ויוּצי גַלַמבּוֹש, היו אמנים ילידי הונגריה ואוסטריה (בהתאמה). הוא היה זמר בריטון, היא היתה רקדנית. הם נפגשו ב־1929 בבודפשט, או בגרַץ, בנסיבות שאינן ידועות לי (בצרור מכתבים של אמי מצאתי מנוי משנת 1929–1930 לתיאטרון של גרץ, על שם יוצי גלמבוש), וכעבור זמן קצר יצאו לסיבוב הופעות באיטליה, מפּוֹרדֶנוֹנֶה שלרגלי האלפים ועד פַּלֶרמוֹ בסיציליה. קַטַנזַרוֹ היתה אחת מהתחנות בדרכם. אינני יודע כמה זמן שהו בה, אבל דבר אחד ידוע לי בוודאות: אמא היתה חייבת לחנות בקטנזרו, כי שם ילדה את רומולו. אני משער שהיא לא התעכבה בה יותר משבועות ספורים, מכל מקום די זמן כדי להתאושש מהלידה ולשכור אומנת מקומית לתינוק. על האומנת אינני יודע דבר, פרט לעובדה שהיא לא היתה מקטנזרו. עובדה זו הובררה לי ממכתב רשמי שנשלח מעיריית קטנזרו לשגרירות ישראל ברומא ב־9 במאי 1997. העירייה מאשרת כי טוט רומולו נולד בקטנזרו ב־19.4.1933 לטוט קלמן וגלמבוש ג’וליה, אך מעולם לא היה תושב קטנזרו. מכאן אני נוטה להסיק שהמשפחה האומנת התגוררה באחד הכפרים בסביבה, אבל היתה מוכרת דיה לעובדי בית החולים שבו ילדה אמי (או אולי לבעלים של בית המלון שבו התגוררו הורי), כדי שימליצו עליה. מכל מקום, אם רומולו חי היום, קרוב לוודאי שאינו נושא את שם המשפחה של הוריו הביולוגיים, טוט או גלמבוש, אלא את שם משפחתה של האומנת – אשר לדאבוני אינו מוכר לי.

בכבוד רב,

צבי ינאי

מר ינאי הנכבד 23.4.2004

אינני יודע לאן אתה מתכוון להוליך את התכתבותנו. אם בכוונתך לשלב את חילופי הדברים בינינו בסוגיית האריות בספר או במאמר מקצועי, אין לי התנגדות לפרסום תשובותי – ובלבד שלא ייעשו בהן שינויים או קיצורים ללא אישורי. הַסכמתי לפרסום הדברים האלה לא חלה כמובן על התכתובת בנושאים האישיים. אם בכוונתך להמשיך בהתדיינות האישית, אני מבקש במפגיע את התחייבותך שמכתבַי אליך לא ייחשפו לציבור – בין בכתב ובין בעל פה.

ברגשי כבוד,

רומולו בנוונוטי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 26.4.2004

אינני יודע עדיין איזה שימוש, אם בכלל, אעשה בצרור המכתבים של אמי, לא כל שכן במכתביך. הרי היקפה של התכתובת בינינו נתון בידיך. בכל מקרה, אני מתחייב לכבד את בקשתך במלואה, ומקווה שהבטחה מפורשת זו תניח את דעתך. ברשותך אני רוצה להשלים את הפרטים הידועים לי על משפחתו של אותו רומולו, ומתנצל מראש על השימוש שאני עומד לעשות בהערכות ובניחושים לגבי תאריכים, כוונות, מקומות והחלטות. כל מה שידוע לי על אמי, על אבי, על דודי ועל סבתי – למעט הדברים הזכורים לי ולאחיותי מניסיוננו האישי – מתבסס על צרור מכתבים שנשמר אצל דודי, ועבר לרשותי רק לאחר פטירתו בדצמבר 91'. המכתבים כתובים בהונגרית, חלקם על נייר אריזה דק, רובם בעיפרון שדהה עם השנים. רבים מהם כתובים משני צדי הדף, חלקם קרועים, ללא מעטפות, ללא תאריכים וללא מען. עקב כך היה קשה לפענחם, ובמקרים אחדים לא ניתן לדעת מתי נכתבו. יתר על כן, הצרור מכיל רק מכתבים שנשלחו אל אמי (למעט המכתבים שכתבה לאחיה בארץ). כיוון שכך, כמעט כל מה שעבר על אמי בעשר השנים הללו ידוע לי רק מכלי שני, מתגובות מְכוּתָבֶיהָ למכתבים ששלחה להם, מה שהופך את צרור המכתבים הזה לגבינה שווייצרית מחוררת. למען הדיוק – חצי גבינה שווייצרית; החצי השני אבד לבלי שוב, משום שהנמענים למכתביה כבר אינם בין החיים. לא נותר לי אלא להשלים עם כך שפרטים רבים הקשורים באמי ובמשפחתה יישארו עבורי בחזקת נעלם, מה גם שצרור המכתבים לא נותן לצערי פתחון פה לאמי. המכותבים מגיבים לצרותיה ולהסבריה, שאינני יודע את טיבם, מי בקיצור, מי ברמז, מי בהשתתפות בצער ומי בביקורת, כשהם נהנים מזכות המילה האחרונה שרק לה אין.

עם זאת, די בצרור המכתבים כדי להציג סיפור מכמיר לב על אנשים פשוטים נקלעו לסופת אירועים שהיתה גדולה עליהם. בסיפור הזה תופסות שלוש דמויות את מרכז הבמה: סבתא, יהודייה פשוטה ואנושית מאוד, שקודם לא ידעתי עליה דבר, אך אחרי קריאת המכתבים חשתי כאילו גדלתי אצלה; אמי, אישה צעירה, שניסתה נגד כל הסיכויים לצלוח את המערבולת הנוראה של המלחמה – וכשלה; ואבי, דמות זרה לי, שנטש לכאורה את משפחתו בפרוץ המלחמה, אך גם בו התעמרו החיים באכזריות.

בכבוד רב,

צבי ינאי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 8.5.2004

שאלת מה הביא אותי לחפש את רומולו. התשובה מורכבת. לא חדלתי לחשוב עליו מאז נודע לי שיש לי אח, הקרוי בשם מייסדה המיתולוגי של רומא. בכל פעם שאחיותי – פיוֹרֶנצָה וליזֶטָה – התפייסו ביניהן וטרקו את הדלת בפני, התגעגעתי לאח בוגר שיעמוד לצדי כנגד הקואליציה הנשית. שמה המלא של פיורנצה הוא ג’וליה (כשם אמי) טוֹסקה פיורנצה. היא נולדה ב־10.3.1931, מבוגרת בשנתיים מרומולו ובקצת פחות משנה מאחותה, אופליה לואיזה מריה ליזטה, שנולדה ב־15.2.1932. אני ראיתי אור ראשון בפֶּסקַרָה ב־9 ביוני 1935, שנתיים אחרי רומולו (שנולד כאמור בקטנזרו ב־19.4.1933), שלוש שנים אחרי ליזטה, שנולדה בסן־רמו, וארבע שנים אחרי פיורנצה, שנולדה בפירנצה. מזה אתה למד שבין השנים 1931–1935 אמי ילדה ארבעה ילדים, כל אחד מהם בפרובינציה אחרת, מאימפֶּריה שבצפון ועד קטנזרו שבדרום. בין לבין היא הופיעה בקונצרטים בערי השדה של איטליה, אבל על כך עוד אכתוב לך בהרחבה, אם תרצה.

אני מגיע עכשיו לשאלתך העיקרית. ב־26 באוקטובר 1940 השיבה עיריית קטנזרו לפנייתה של אמי באשר לגורלו של רומולו. התשובה הלקונית הופנתה לגברת ג’וליה גלמבוש בקַסטיליוֹן פיוֹרֶנטינוֹ:

בתשובה לפנייתך, הרינו להודיעך כי על פי הרשומות במשרדנו הילד קלמן רומולו טוט מת בעירנו ב־4 ביולי 1934.

את המסמך הזה ראיתי בפעם הראשונה כעבור חמישים שנה, כאשר הגיע לידי צרור המכתבים, אבל אני זוכר את הדמעות שנקוו בעיני אמי כאשר פתחה את המעטפה וקראה את ההודעה. היתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, ואולי בגלל זה נחרטה התמונה הזאת בזיכרוני. בפעם השנייה ראיתי אותה בוכה בספטמבר 1943, בעקבות ההכרזה ברדיו איטליה על שביתת נשק שכרתה ממשלת בַּדוֹליוֹ עם בנות הברית. אינני יודע מדוע הבכי השני נחרט בזיכרוני, אולי בגלל האהדה שרחשתי בילדותי למוסוליני ואולי מתוך חרדה לבאות. שנים לא ידעתי להחליט אם אמא בכתה מצער על מעצרו של הדוצ’ה או משמחה על הדחתו. היום, אחרי קריאת המכתבים, אני יודע שהיו אלה דמעות שמחה. אבל תרשה לי לחזור לרומולו. תעודת הפטירה הרשמית מקטנזרו, שקבעה את מותו 15 חודשים אחרי לידתו, הִכתה את אמי בהלם. היא התקשתה להאמין שהאומנת מקטנזרו הוליכה אותה שולל במשך שבע שנים. שדיווחיה על התפתחותו המהירה של בנה, על תאבונו הגדול, על בגדיו שנעשו קטנים עליו – ולפיכך על הצורך הדחוף בתוספת כסף לקניית נעליים ובגדים חדשים – היו שקריים. האמת היא שכולנו סירבנו להאמין שרומולו נפטר. גדלנו עם תחושת כעס על מעשה הרמייה של האומנת. אינני יודע מי הגה את הנרטיב שלפיו המשפחה האומנת החליטה להשאיר את רומולו ברשותה לאחר שאמא חדלה לשלם בעד אחזקתו, אבל כולנו אימצנו אותו. אידה – המטפלת הצעירה והנאמנה שליוותה אותנו מ־1939 ועד סוף המלחמה – מאמינה בו עד היום.

אני חייב להודות שהמכתב מעיריית קטנזרו התעמעם במרוצת השנים והתפוגג לשמועה, מה שהותיר בעינה את תחושתנו שרומולו לא מת וכי הוא חי לו, אולי עד עצם היום הזה, אי שם באיטליה. כשגיליתי בצרור המכתבים של דודי את ההודעה הרשמית מעיריית קטנזרו הייתי המום כמו אמי בשעתה. בפעם הראשונה החזקתי בידי מסמך המאשר את מותו של רומולו. אלא שהסיפור לא הסתיים כאן. במאי 1997, על פי בקשתי, פנתה שגרירות ישראל ברומא לעיריית קטנזרו בבקשה לבדוק את הרישומים על רומולו טוט. כעבור יומיים התקבלו בשגרירות שני פקסים. הראשון היה צילום של תעודת הלידה, המאשרת את לידתו של רומולו בקטנזרו ב־19 באפריל 1933, בנם של קלמן וג’וליה גלמבוש. כמו כן צוין במסמך כי שמותיו הנוספים של רומולו הם קלמן ומרטינו. הפקס השני היה מפתיע ביותר:

9.5.1997

אל: שגרירות ישראל ברומא

מאת: עיריית קטנזרו

בתשובה לפנייתכם מיום 7.5.1997

הנדון: טוט רומולו, נולד בקטנזרו ב־19.4.1933

בהתייחס לפנייתכם בנדון, הרינו להודיעכם כי טוט רומולו נולד באורח מזדמן בקטנזרו, ב־19.4.1933, לטוט קלמן ולגלמבוש ג’וליה, אשר מקום מגוריהם הקבוע באותה עתה היה בודפשט. למען הדיוק עלינו לציין כי הנידון לא היה אף פעם תושב קבע בקטנזרו, ופרט לאירוע הלידה אין בידינו שום הוכחה המאשרת את מותו.

אתה ודאי מבין את תדהמתי. אם אין בעיריית קטנזרו שום הוכחה המאשרת את מותו של רומולו, על מה התבססה הודעת העירייה לאמי ב־26 באוקטובר 1940? לאן נעלם המסמך המאשר את מותו ב־4 ביולי 1934? אני מעלה בפניך שני תרחישים אפשריים:

א) רומולו נפטר במלאות לו שנה, אבל האומנת הסתירה את מותו מאמי כדי להמשיך ולקבל את שכרה החודשי. משחדלו התשלומים מסיבה בלתי ידועה, לא מצאה האומנת טעם לדווח בדיעבד על פטירתו. ייתכן גם שאמי לא עדכנה אותה בשינויים התכופים בכתובתה, ולכן האומנת לא ידעה לאן לדווח.

ב) רומולו לא נפטר. הוא אומץ על ידי האומנת. ההחלטה גמלה בלבה אחרי שהתשלומים מאמי חדלו להגיע ולאחר שדרישותיה החוזרות ונשנות לקבל את שכרה לא נענו. האומנת הודיעה לעירייה על מותו של רומולו וזו רשמה כדין את הודעתה. על פי תרחיש זה, האומנת פעלה בעצה אחת עם הכנסייה המקומית, ששמחה לצרף ילד אסופי, לא מוטבל, לחיק הנצרות. עדות מסייעת לתרחיש זה נמצאת במכתבה של סבתא לאמי ב־29.10.1935, שנשלח לוִויצֶ’נזֶה בצפון איטליה:

שמחתי מאוד לשמוע שאת באה אלי עם שתי המלאכיות שלך [פיורנצה וליזטה] ושאת משאירה שמה את שני הבנים. הלוואי שהיית מביאה לכל הפחות את סנדרו הקטן [הייתי אז בן ארבעה חודשים] והיית משאירה אותו אצלי. כך לא הייתם צריכים לשלם עבורו, כי בשביל הקלמן הקטן [רומולו] אתם לא משלמים, כך לפחות אני חושבת. אם זה כך, שיישאר שם עד שסנדרו הקטן יהיה יותר גדול ואז אקח גם אותו אלי.

הדגשתי את המשפט המתייחס לרומולו, כי גם אחרי קריאה שנייה ושלישית הוא נשאר תמוה. חשוב לציין שמכתב זה הוא היחיד שמתייחס לסוגיית התשלומים עבור אחזקתו של רומולו, ולראשונה ניתן גם למצוא בו רמז ל“דילוג” מעל רומולו ולאיסופי במקומו. אני מניח שסבתא הבינה ממכתבים קודמים של אמי, שאינם כמובן ברשותי, שהיא אינה משלמת דמי טיפול עבור רומולו. אמנם סבתא אינה בטוחה בזה (“כך לפחות אני חושבת”), אבל אם אלה הם פני הדברים היא מציעה לקחת אותי אליה ובכך לחסוך את התשלום לאומנת שלי.

הצעתה של סבתא מעוררת שתי שאלות: (א) למה אמי לא שילמה בעד אחזקתו של רומולו, כפי שהיא נהגה כלפי האומנות של אחיותי ושלי? (ב) אם הֵלינה את שכרה של האומנת, כיצד היא נימקה זאת בפני סבתא – ועל סמך מה חשבו השתיים שאפשר לדלג מעל רומולו ולהשאירו בקטנזרו לזמן בלתי מוגבל, בלי לשלם לאומנת?

אני מפנה את תשומת לבך לתאריך כתיבת המכתב: 29 באוקטובר 1935, שנה וארבעה חודשים אחרי התאריך הרשמי למותו של רומולו. האם ניתן להסיק מכך שהנתק התקשורתי בין אמי לאומנת אירע מוקדם יותר מכפי ששיערתי? אני פוסל את האפשרות שאמי ידעה כבר אז על מותו של רומולו, אך העלימה עובדה זו מסבתא. כי אם זה מה שקרה, מדוע טרחה אמי באוקטובר 1940 לברר מה עלה בגורלו של רומולו?

בכבוד רב,

צבי ינאי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 19.5.2004

אני שמח שהעלית את השאלה, היא אחת הקריטיות ביותר בפרשה תמוהה זאת: למה אמי לא ביקרה את רומולו בשבע השנים שחלפו מלידתו ועד קבלת המכתב מעיריית קטנזרו? איך היא יכלה לשאת את הנתק ממנו ומהאומנת, שרק דרכה היתה יכולה לקבל דיווח על בנה? במכתב של סבתא לאמא בראשית 1933 היא תמהה על הפרידה הארוכה של בתה מליזטה ומפיורנצה. בין השאר היא כותבת:

מה אתם שומעים מליזטה? איך תכירו את הילדים שאינכם רואים כבר חודשים? האם אתם כותבים לשם והם כותבים בחזרה? האם נותנים לה אוכל מבקבוק? ואיך אתם חושבים לקחת את טוסקה [פיורנצה] הביתה?

סבתא גילתה דאגה מתמדת גם לרומולו. ניתן לשער שאילו ידעה כי הקשר אתו מנותק זה שנים, היא היתה נותנת לכך ביטוי מפורש במכתביה. לעומת זאת, אמי היתה חייבת לדעת על הנתק, שהרי חליפת המכתבים עם האומנת של רומולו עברה אך ורק דרכה.

אני רוצה לחזור לשאלה אחרת שלא מרפה ממני: למה אמי המתינה עד אוקטובר 1940? למה היא לא פנתה קודם לעיריית קטנזרו לבירור מצבו של רומולו? ותמיהה גדולה יותר: למה היא לא ביקרה אצלו מאז לידתו? אין לי תשובה לשאלות אלו. אחותי פיורנצה תולה את הסיבה בריחוק הגיאוגרפי ובקשיי התעבורה ממרכז איטליה לדרומה. אני מפקפק בכך. למיטב ידיעתי, שירות הרכבות באיטליה התנהל כשורה לפני המלחמה וגם במהלכה. בדקתי באינטרנט את לוח הנסיעות הנוכחי של שירות הרכבות האיטלקי. הנסיעה מאַרֶצוֹ (הסמוכה לקַסטיליוֹן פיוֹרֶנטינוֹ) אל קַטַנזַרוֹ נמשכת בין תשע שעות וחצי ל־14 שעות וחצי, תלוי באיזה מסלול בוחרים. זה מסע לא פשוט, הדורש היעדרות של שלושה ימים מהבית: יומיים נסיעה הלוך ושוב ועוד יום אחד שהייה אצל רומולו. אידה זוכרת שאמא נסעה ב־1941 לבקר את רומולו בקטנזרו ושם נודע לה שהוא נפטר שבע שנים קודם לכן. אינני יודע עד כמה אפשר לסמוך על זיכרונה של אידה, מה גם שהוא לא מתיישב עם הזיכרון שלי – דמעותיה של אמי עם קבלת המכתב מעיריית קטנזרו שנה קודם לכן. אבל גם על הזיכרון שלי אין לסמוך; אפשר שאמי בכתה פעם שנייה בשובה מקטנזרו, לאחר שהובהר לה שבנה אכן נפטר.

נניח לרגע שעדותה של אידה תקֵפה ואמי אכן נסעה לקטנזרו. יש בכך כדי לאשר כביכול את התרחיש הראשון, שלפיו רומולו נפטר במלאות לו שנה, והאומנת הסתירה את מותו מאמי כדי להמשיך ולקבל את שכרה. מצד שני, אפשר שהאומנת אמנם קיבלה את פני אמי, אבל משנכזבה לקבל את שכרה, שהלינו אותו כבר שנים – היא הסתירה מפניה את רומולו. דבר אחד אינו מוטל בספק: באותה עתה אמי לא היתה מסוגלת לשלם את חובה לאומנת. בינואר 1941 עזב אבי את איטליה וחזר להונגריה. אמי נותרה לבדה, ללא אמצעים, ללא מקצוע, ללא תעסוקה ועם ארבעה פיות (שלושתנו ואידה) רעבים להאכיל.

בין שאמי קיבלה את האישור הסופי למותו של רומולו בביקורה בקטנזרו במהלך 1941 ובין שהדבר נודע לה ממכתב העירייה באוקטובר 1940, שני תאריכים אלו סמוכים לעזיבתו של אבא את הבית, וסמיכות זו יש בה כדי לשפוך אור על הפרשה של אחי. מכל מקום, משני התרחישים מצטיירת האומנת כאישה אכזרית, תאבת בצע, שלא היססה לשקר לאמי במצח נחושה ולנצל את מצבה הקשה.

בכבוד רב,

צבי ינאי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 26.5.2004

אני מצטער על הרושם שקיבלת מדברי. אכן התנסחתי בלשון חריפה כלפי האומנת, במיוחד אם הפרשה התגלגלה על פי התרחיש השני. אם נכון הדבר שאמי לא טרחה לבקר את רומולו מאז לידתו, וכבר מינקותו חדלה להעביר לאומנת את שכרה, האומנת היתה רשאית לחשוב שאמי ויתרה על בנה. ככלות הכול, אמי היתה בעיניה עוברת אורח זרה, בוהמיינית, מין גחלילית שמנצנצת לרגע ונבלעת באפלה. ומשהתארך הנתק ביניהן ומכתביה חזרו ריקם, פעלה האומנת לאימוצו של רומולו, אם משום שנקשרה אליו ואם מטעמים תועלתניים, כמי שעשוי בבוא היום לסייע בפרנסתה. אני חושב שאפשרות זו אינה מופרכת מיסודה. אידה משוכנעת שזה בדיוק מה שקרה. היא עצמה נולדה כבת לא חוקית למַדַלֶנה ולפועל איטלקי מהדרום, שאותו אידה מעולם לא ראתה (חמשת אחיה ואחיותיה למחצה זכרו לה תמיד שהיא לא באמת שייכת למשפחה). ביצוע התוכנית לא דרש תחכום גדול מדי מצד האומנת. יש להניח שהיא היתה מוכרת בסביבה כמי שמטפלת בילדים לפרנסתה. זה עשוי להסביר כיצד אמי, אישה זרה בעיר זרה, איתרה אותה לפני או אחרי לידתו של רומולו, אולי באמצעות מודעה בעיתון מקומי או בהמלצתו של בעל המלון, וכיצד ניסיונה כמטפלת עורר באמי מידה מספקת של אמון כדי להפקיד בידה את תינוקה. עדות עקיפה לכך מצאתי בתצלום היחיד שיש בידי מאותה אומנת. כפי שתוכל לראות בצילום המצורף, היא מחזיקה בזרועותיה שני תינוקות. אני מניח שאחד מהם הוא רומולו, שאם לא כן מה עושה תמונה זו בצרור המכתבים של אמי? התינוק השני הוא אולי אחד הילדים שהופקדו בידה למשמרת.

אני רוצה להזכירך גם שעיריית קטנזרו מציינת במכתבה לשגרירות ישראל ברומא במאי 1997 כי רומולו נולד בקטנזרו באורַח מזדמן. השימוש במונח זה, שאפשר להבינו גם כאורח לרגע, אינו שכיח. למיטב הבנתי הוא מדגיש את העובדה שרומולו היה תושב ארעי ואך במקרה נולד בקטנזרו. נסה לדמיין את הסיטואציה: מגיעה לעיר אישה זרה, תושבת בודפשט, רקדנית במקצועה, כורעת ללדת, מפקידה את תינוקה בידי אומנת מקומית, לא חוזרת עוד לראותו ואף לא תובעת אותו ממנה. אם זה מה שקרה, ואם בביתה של האומנת הסתופפו בכל עת ילדים בגילים שונים, היא לא התקשתה להציג את רומולו כבן משפחתה. זה עשוי להסביר מדוע עיריית קטנזרו לא מצאה בספריה כל רישום על מותו של רומולו. כי משהתחוור לאומנת שאמי השלימה עם מותו לכאורה של בנה, היא ביטלה באמצעות הכנסייה את הרישום על מותו.

בכבוד רב,

צבי ינאי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 30.5.2004

אתה שואל למה אין בצרור המכתבים של אמי ולו מכתב אחד מהאומנת. אין לי תשובה. על פי הנרטיב שאומץ במשפחתנו, האומנת דיווחה לאמי באורח שוטף על קצב התפתחותו המהיר של רומולו ודרשה תוספת כסף לקניית בגדים ונעליים. יש להניח שמסרים אלה החלו להישלח לאמי אחרי שנתו הראשונה של רומולו. כלומר, אחרי תאריך מותו הרשמי. אבל לתביעות אלו אין זכר בצרור המכתבים של אמי, וזה עניין מפתיע כשלעצמו, שכן היא שמרה לא רק מכתבים מהמשפחה הגרעינית, כי אם גם פתקים מדודנים, משארי בשר רחוקים ואפילו מסתם מכרים. הכיצד לא נשמרו בו מכתביה של האומנת, החוט היחיד המקשר אותה לבנה? מכל מקום, בהעדר מכתבים מהאומנת אינני יודע את שמה ולא את שם משפחתה, וכמובן גם לא את מקום מגוריה. אינני יודע אם היא היתה רווקה, נשואה, גרושה או אלמנה. כל שיש בידי הוא תמונתה עם שני תינוקות. עם זאת, אני יכול לומר בוודאות שתצלום זה אינו התצלום היחיד של רומולו. במכתב של סבתא לאמי מ־17.12.1933, שנה וחצי לפני לידתי, היא כותבת לה: הילד מאוד חמוד בתמונה, אבל את ממש רק עור ועצמות.

יתר על כן, סבתא הגיבה פעמיים נוספות לתצלומים של רומולו ששלחה לה אמי: ב־15.8.34 (“הקטן מתוק־מתוק ואני מתה לראות אותו”) וב־30.10.34 (“הצילומים יפים מאוד. הקטן מתוק־מתוק”). אם תבחן את התאריכים, הרי שהתמונה האחרונה נשלחה לסבתא שלושה חודשים אחרי תאריך מותו הרשמי של רומולו. אין לי הסבר לכך, רק השערות:

1) התמונות מוכיחות שרומולו לא נפטר ביולי 1934.

2) התמונות צולמו לפני מותו, אך נשלחו לסבתא כעבור חודשים ספורים.

אני תוהה אם יש בצילומים כדי לחזק את התרחיש השני, שלפיו רומולו לא מת וכי הודעתה של עיריית קטנזרו לאמי באוקטובר 1940 היתה שגויה. אחזור ברשותך לתמונות: סבתא מזכירה את רומולו שוב ושוב במכתביה, מתעניינת בשלומו ודואגת לעתידו, עד 1942 – השנה האחרונה לחייה. הייתכן שבמשך שמונה שנים היא לא תבעה מאמי תמונות מעודכנות של רומולו והסתפקה בתצלומים מהשנתיים הראשונות לחייו? זה לא מתקבל על הדעת. ב־1.1.1937 שואלת סבתא את אמי: “מה אתם שומעים ממַרטון הקטן?” ב־4.4.1937 היא שוב מזכירה אותו: “הייתי רוצה כל כך להביא את מרטון הקטן אלי.”

מרטון הוא שמו השני של רומולו, על־שם סבו. ב־9.9.1938 היא כותבת:

לפני שבועיים כתבתי לריבה לַגו דה גַרדָה, אבל כנראה כבר נסעתם משם. בכל אופן, המכתב לא חזר אלי. אולי שלחו אותו אליכם. כתבתי שאני חושבת שלא היית עם הילדות אצל סנדרו, אבל עכשיו שקיבלתי את התמונות אני רואה שהיית שם. איך מצאת את סנדרו? הילדים כל כך מקסימים. רק מרטון הקטן חסר ביניהם, אבל בעזרת השם נהיה יחד בקרוב והוא יהיה אתנו. אני מתארת לעצמי שהילדות המסכנות בכו כשנסעת. הגיע הזמן שהילדים האלה יהיו בבית.

לעולם לא אדע למה סבתא לא עמדה בתוקף על קבלת תמונות של רומולו. סבתא לא נהגה כך לגבי נכדיה האחרים. במכתבה לאמי ב־1933 היא כותבת: “אני מצפה בקוצר רוח לצילום של ליזטה. האם אי אפשר לבקש מהמעון שיצלמו אותה? זה צריך להיות נורא בשבילכם לא לראות אותה. אפילו לא צילום שלה.” יתר על כן, במאי 1939 אמי שולחת לאחיה בפלשתינה “תמונה של שלושת הילדים שצולמה בחורף”. חודש לפני כן, ב־6.4.1939, פּאלי (כינוי החיבה של הדוד) שואל את אמי “איפה האחיין הרביעי שלי”. כוונתו כמובן אלי, שהרי אני אחיינו הרביעי. אבל כשהוא מקבל את התצלום של אחיותי ושלי, הוא לא שואל את אחותו היכן האחיין השלישי שלו, והיא לא מנדבת הסבר לבן החסר בתצלום. למה?

בכבוד רב,

צבי ינאי

פרופ' בנוונוטי הנכבד 4.6.2004

קבל את התנצלותי. אני מבטיח לא לשכוח לצרף הפעם את תצלומה של האומנת. באשר לאמי, טעית בכוונתי. לא ניסיתי לחמוק מהדיון בהתנהגותה, אלא רק לדחות אותו. וזה מה שאני עומד לעשות במכתב זה.

השאלה המרכזית היא למה הושאר (אני נמנע במכוון מהמילה “הופקר”) רומולו במשפחה האומנת. האומנם מסיבה כספית? מסופקני. השנים 36–38 האירו פנים להורי מבחינה כלכלית. באחד ממכתביה סבתא מברכת אותם על קניית מכונית. מטופס העברת בעלות על הרכב מדצמבר 1938, שבוצעה בגָלָרָטֶה (צפונית־מערבית למילאנו), עולה כי אבי קנה מכונית פיאט 520 דגם בֶּרלינָה, בעלת 6 צילינדרים ומנוע 2.5 ליטר. אף שהמכונית היתה יד שנייה, נראה לי שלא חסרו לו מזומנים. אמא הוציאה רישיון נהיגה באפריל 39' בספּוֹלֶטוֹ, מה שאִפשר לה לפטר את הנהג הצמוד. שנתיים לפני כן היא הצטיידה בארון בגדים מפואר, שעורר את מורת רוחה של סבתא. מזה ניתן להבנין שבשנים הללו, לפחות, לא התקשו הורי לשלם את שכרה של האומנת. יתר על כן, ממכתבה של סבתא לאמי ב־29.10.1935 עולה האפשרות שכבר באותה שנה חדלה אמי לשלם לאומנת, מה שמוסיף משנה תוקף לשאלות המציקות ממכתבי הקודם: מדוע הושאר רומולו בקטנזרו; ולמה דילגו מעליו ואספו אותי במקומו.

האומנת מפסקרה

הרשה לי להסביר. כמו רומולו, גם אחיותי ואני עשינו את שנותינו הראשונות במשפחות אומנות, אך משמלאו לנו שנתיים־שלוש נאספנו לחיק המשפחה. סידור כזה עלול להיראות חריג בימינו, אבל אם מביאים בחשבון את חיי הנוודות של הורי, צירוף תינוקות לנדודיהם היה אכזרי יותר מאשר הפקדתנו בידי משפחות אומנות. עד אמצע 1939 לא היה להורי מקום מגורים קבוע. רוצה לומר, לא היתה עיר שממנה יצאו להופעות ואליה חזרו. הם עברו ממקום למקום על פי לוח האירועים שאבא ארגן, השתכנו לימים אחדים במלון בעיר אחת ועברו למלון בעיר אחרת. רק אחרי שגדלנו מעט, ואולי בגלל המלחמה שפרצה בינתיים, השתקענו לכמה שנים בקסטיליון פיורנטינו, המרוחקת 90 קילומטר מפירנצה. אז גם התאפשר צירופה של מטפלת קבועה למשפחה. השתקעותנו באותה עיירה טוסקנית קטנה מחריפה את חידת השארתו של רומולו אצל האומנת. הוא היה אמור להיאסף ב־1936, שנה אחרי שליזטה נאספה מהמשפחה האומנת שלה. זה לא קרה. הורי דילגו מעליו ואספו אותי ב־1938, כאשר מלאו לי שלוש שנים וארבעה חודשים.

את ההסבר לשתי השאלות שהצגתי צריך אם כך לחפש במקום אחר, ואני מציע אותו בזהירות רבה ובמידה ראויה של ספק: אבא לא רצה ברומולו. אידה, העוזרת המסורה שהתגוררה אתנו וטיפלה בנו עד סוף המלחמה, בטוחה בכך. אינני יודע אם אידה מסתמכת על דברים שאמי סיפרה לה או על ויכוחים שפרצו בין הורי. לדבריה, אבא חשד ברומולו שהוא בנו של צועני. אני חייב מיד להוסיף שהוא לא היה החשוד היחידי במשפחה. גם על אחותי ליזטה נהג אבי לומר ברגעי כעס שהיא איננה בתו וכי היא הוחלפה בבית החולים עם בתו האמיתית, אבל זה לא מנע את צירופה למשפחה. למרות שחשדות אלה מופרכים בעיני, אין לבטלם. להערכתי, לאמי היו מעט מאוד הזדמנויות לפלירטים רומנטיים בשנים הרלוונטיות מבחינתו של רומולו, גם אם רצתה בכך. רוב הזמן היתה בהיריון, ושהיותיו הממושכות של אבא ברומא – אם לצורכי אמרגנות ואם לסידור ניירות או לטיפול ברגלו הפצועה – התקיימו בשנים 1935–1940, כלומר אחרי לידתו של רומולו. אני יודע זאת ממכתב של אמי לאחיה ב־10 במאי 1939. בין השאר היא כותבת לו ש“קלמן נוסע לארגן את הקונצרטים בערי השדה, כדי לחסוך לי עבודה, ואז אני ופיורנצה מגיעות להופעה”. דבר אחד אינו מוטל בספק: אבא היה אדם קנאי, והוא לא נצר את קנאתו בלבו. אידה מספרת על התפרצויות קולניות, חוזרות ונשנות, כלפי אמי. יום אחד, מספרת אידה, אבא יצא לטייל אִתה ועם שתי אחיותי. כשהגיעו לפארק הוא אמר לאידה כי עליו לסדר כמה דברים. הוא ביקש להמתין לו עם ליזטה ולקח אתו את פיורנצה. משלא שב, אידה חזרה הביתה עם ליזטה. אמא בכתה ולא ידעה את נפשה. אבא ופיורנצה חזרו כעבור יומיים. אידה חושבת שהוא עשה את זה כדי לעורר את קנאתה של אמא בפיורנצה, שהיתה בתו האהובה.

אבא ואמא בבגדי ערב

באוגוסט 1939 כותבת סבתא לבנה בפלשתינה:

קיבלתי היום מכתב מיוצי. מסכנה, קלמן נורא רע אליה. הוא מענה אותה בקנאתו הקיצונית. ידעתי שהוא כזה עוד מקודם, אבל לא יכולתי לעזור לה. ביקשתי ממנה מספר פעמים שתחזור הביתה, והיא, המסכנה, לא שמעה בקולי. עכשיו היא סובלת את כל המרירות הזאת.

במבט לאחור אני לא מופתע. אמי היתה אישה נאה, צעירה מאבא ב־18 שנה, אלגנטית, בעלת גוף חטוב, שיער בהיר ורגליים מדהימות. אבא חשד בכל מי שהסתכל עליה, והיו רבים כאלה. אידה מספרת שגברים סובבו את ראשם אחריה כשעברה ברחוב. פיורנצה זוכרת שערב אחד, ב־1936 או 1937, סעדו אמי ואבי במסעדה מפוארת. אמי לבשה את שמלת “העטלף”: שמלה שחורה המגיעה עד הרצפה, מחשוף עמוק ושרוולים רחבים, אבנט עם אבזם מוכסף ופרח מלאכותי גדול במפתח המחשוף. בשעה שסעדו ניגש לשולחנם אומברטו השני, יורש העצר של מלך איטליה, וביקש רשות מאבי להזמין את אמא לריקוד. אבי נעתר כמובן לבקשתו והשניים רקדו לעיני כל האורחים במסעדה. אני מביט היום בתצלומיה, במבט מרוחק ככל שאני יכול, ורואה אישה מאוד נאה, לא יפהפייה, אבל דקת גזרה ואלגנטית מאוד. היה לה חזה קטן מכדי שתהיה סקסית, אבל היא התברכה באותה מתנת טבע בלתי ניתנת להגדרה שנוהגים לכנותה “שיק”. זה בולט לעין גם כשהיא לבושה בגדי ערב וגם בבגד פשוט. תוכל לשפוט בעצמך משתי התמונות שאני שולח לך (נוסף על תצלום האומנת ושני התינוקות). אני מפנה את תשומת לבך לרגליה. אני מדגיש זאת, כי גדלתי בילדותי על מיתוס הרגליים המחוטבות של אמא. כל מכריה דיברו בזה.

אינני יודע אם לספקותיו של אבי לגבי רומולו היה בסיס עובדתי או שקנאתו גברה על תבונתו, כפי שקורה לגברים רבים שבנות זוגם צעירות מהם. לדברי אידה, כשהם היו יוצאים יחד היו מחמיאים לו על בתו היפה. כך או כך, אני חושב שהוא הטיל וטו על צירופו של רומולו למשפחה.

הרגליים של אמא; שמלת העטלף

יש בכך כדי להסביר למה פסחו על רומולו והשאירו אותו בקטנזרו ולמה אין בצרור המכתבים של אמי ולו מכתב אחד מהאומנת. אם אכן התקיים קשר מכתבים בין אמי לאומנת, היא דאגה להסתירו מאבי. אולי החביאה את המכתבים ואולי קרעה אותם, כי שום מקום מסתור אינו חסין מפני בן זוג קנאי. האפשרות שמישהו צִנזר אותם אחרי מותה אינו מתקבל על דעתי, כי לאחר עזיבתו של אבא לא היתה לאף אחד סיבה להסתירם. אני אומר זאת אף על פי שברור לי שידו של מישהו בחשה בצרור הזה לפני שהגיע אלי. אני זוכר שבהיותי בן שבע גיליתי באחת המגירות בבית סדרת צילומי עירום אמנותיים של אמי, שנעשו כנראה ב־1941 או ב־1942. הם היו מוצללים חלקית, לא פרונטליים, והציגו גוף מושלם של ספק־אישה ספק־נערה. תצלומים אלה לא נמצאו בצרור המכתבים שהגיע לידי. מישהו העלים אותם. כעבור 55 שנה, כשהזכרתי את התצלומים האלה לפיורנצה, היא הופתעה לגלות שידעתי על קיומם. מתברר שגם היא חיטטה בשעתו במגירות של אמא, אבל נצרה את התצלומים בלבה כסוד כמוס במשך כל השנים הללו. אולי היא חשבה שהם לא נושא ראוי לשיחה עם האח הקטן. מכל מקום, בתום המלחמה, כשעזבנו את קסטיליון פיורנטינו, פיורנצה ארזה אותם יחד עם צרור המכתבים, שאותו הפקידה בידיו של פאלי עם הגעתנו ארצה. סביר להניח שהוא העלים אותם, מאחר שהם לא נמצאו בחפציו אחרי מותו – כנראה מאותה סיבה חינוכית שהביאה את פיורנצה להסתירם מעיני.

באשר לווטו לכאורה שהטיל אבי על צירופו של רומולו למשפחה, נדמה לי שאפשר למצוא לו תימוכין במכתבה של אמי לאחיה ב־16.7.1938, מפיוּמֶה:

ביום ראשון הבא אקח את שתי הילדות לפֶּסקַרָה, היכן שסנדרו הקטן נמצא, אבל אחזור מיד כי קלמן כבר נמצא בגרַדו.

אינני יודע אם אמא התכוונה לפיומה בחבל פּוֹרדֶנוֹנֶה או לעיר הנמל פיומה בקרואטיה, דרומית־מזרחית לטרייסטֶה. ממסלול הקונצרטים של ההורים וגם מהמכתבים האחרים אני נוטה לחשוב שהכוונה היא לפיומה בפורדנונה. המרחק משם לפסקרה הוא פי אחד וחצי מהמרחק מפסקרה לקטנזרו, ופי שניים מהמרחק מקסטיליון פיורנטינו לפסקרה. קשה להעלות על הדעת שאמי תערוך נסיעה כל כך ארוכה אלי, בלוויית שתי בנותיה הקטנות, ולא תעשה מאמץ נוסף כדי לבקר את בנה האחר – שאותו לא ראתה חמש שנים. סבתא, במכתב מ־24.4.1938, שואלת את אמי: “מה שמעת מסנדרו הקטן? האם תגיעו במסגרת הנסיעות שלכם לעיר שמרטון נמצא בה?”

במכתב של אמא לאחיה מספטמבר 38' נחשפת מטרת נסיעתה לפסקרה: להפקיד את שתי אחיותי אצל האומנת שלי. “לקחתי את הילדות מפיומה לסנדרו הקטן,” היא כותבת לאחיה, “והם עכשיו אצל האומנת על שפת הים. שלושתם מרגישים טוב מאוד. בסוף החודש אקח אותם אלי.” יתרה מזו, שלוש שנים קודם לכן, ב־14 ביוני 1935, חמישה ימים אחרי לידתי, אבא ואמא שוהים אתי בפסקרה. מהמען על מעטפת המכתב ששולחת סבתא לאמא ידוע לי היכן התארחו: פסקרה מרכז, רחוב דולפינה 2, ליד דֶה סַנטיס. סבתא מברכת אותם:

ברוך השם שהכול מאחוריכם. שהאל הטוב ייתן לכם כוח ובריאות לגדל את הילדים. אני מאמינה שהם גורמים לך שמחה גדולה, כי באמת הם חמודים, ואת כותבת שגם הרביעי מאוד חמוד ושעכשיו יש לך בשביל מי לחיות ולעבוד.

אני מניח שאמי, ואולי גם אבי, התעכבו בפסקרה לפחות שבועיים אחרי לידתי. מה מנע מהם, לפחות מאחד מהם, לנסוע לקטנזרו כדי לבקר את רומולו? גם אם נקבל את דבריה של אמי שהיה עליה לחזור מיד לאבא בגרדו, היא היתה יכולה לבקר את רומולו כאשר שבה לפסקרה בסוף אוקטובר, אלא אם כן נמנע ממנה הדבר. רמז לכך עולה ממכתבה של סבתא לאמי ב־30.6.1949. במסגרת ניסיונותיה הנואשים לברוח מאוסטריה סבתא מספרת לה על תוכניתה לנסוע לאנגליה דרך איטליה. “אם אסע,” היא כותבת, “ואלוהים יהיה בעזרי, אעבור דרך מרטון ואוציא אותו משם. אבל אם אתם מתנגדים, רק אסתכל עליו.”

האם סבתא ידעה על החרם שהטיל אבא על רומולו? הרושם שלי הוא שאם היה חרם כזה סבתא היתה מודעת לו. בל נשכח, מכתבה נשלח כשמונה חודשים אחרי צירופי למשפחה. מדוע היא מפקפקת ברצונם של הורי להוציא את רומולו מקטנזרו? מדוע היא מוכנה לעשות מאמץ כזה רק כדי להסתכל עליו? יתר על כן, אם אכן היתה שותפה לסוד, יש בזה כדי להבהיר מדוע היא נטתה לחשוב (כפי שכתבה ב־29.10.1935) שאמי אינה משלמת בעבור קלמן הקטן. וכאן אני מגיע לראיה הנסיבתית החזקה ביותר בפרשה זו. אני מפנה את תשומת לבך לשני מועדים: תאריך הודעתה של עיריית קטנזרו לאמי על מותו של רומולו (26.10.1940) וביקורה בקטנזרו ב־1941 (על פי עדותה של אידה). לדעתי, שני אירועים אלה קשורים במועד עזיבתו של אבי את איטליה בינואר 1941, כי רק ערב נסיעתו להונגריה ולאחריה הרהיבה אמי עוז לברר מה עלה בגורלו של רומולו ואף לנסוע בעצמה לקטנזרו. חשוב לציין שאמי התעתדה לנסוע בעקבות אבי להונגריה. לכן טבעי הדבר בעיני שלפני עזיבתה את איטליה, אולי לבלי שוב, היא רצתה לדעת מה עלה בגורלו של בנה. אמא הרי ידעה שגם אם רומולו בחיים – היא לא תוכל לקחת אותו עם שאר ילדיה להונגריה.

בכבוד רב,

צבי ינאי

רומולו היקר 3.7.2004

אני לא צריך לספר לך מה עשה לי מכתבך, במיוחד אחרי שתיקתך שהתמשכה ארבעה שבועות. ידעתי שאם תזהה את האומנת בצילום ששלחתי לך, תיאלץ לבחור באחת מן השתיים: לנתק מגע, או להגיב כפי שהגבת. לשמחתי בחרת באפשרות השנייה. אני תוהה מה שינה את יחסך לפרשה זו, שאותה הגדרת בהתחלה כצירוף מקרים. אם תרשה לי לנחש, בשני הנתונים – שמך הפרטי ולידתך בקטנזרו – לא היה די לשכנע אותך. האם היה זה תאריך לידתך, או שתמונת האומנת היא זאת שהתרסקה בפניך? באשר לי, היתה לי תחושה כבר מההתחלה שזה אתה. ידעתי זאת בוודאות מתאריך לידתך המדויק, שאותו הגנבתי במתכוון למכתבי מה־17 באפריל. אילולא היית אחי היית משיב לי מיד שלא נולדת ב־19 באפריל 1933, ובכך הקוֹרֶספּוֹנדֶנציה שלנו היתה מגיעה לסיומה.

אני מבין שאינך רוצה לדבר על עצמך בהווה, מטעמים השמורים אתך. אין לי ברֵרה אלא לקבל זאת, כפי שקיבלתי את בקשתך להימנע מפרסום החלקים האישיים במכתביך. הייתי מאוד רוצה לדעת על ילדותך ועל חייך הבוגרים (אתה נשוי? יש לך ילדים?), לראות איך אתה נראה ולמי מאתנו אתה דומה, אבל לא רק בגלל סקרנות לשמה. הופעתך הפתאומית בחיי אחרי 69 שנים של היעדרות אינה קלה גם לי. אני חייב לעצמי הסבר למה שתקתי כל השנים הללו, למה גיליתי בך עניין רק בשלב כה מאוחר בחיי. אפשר למצוא צידוק ל־15 השנים הראשונות שלי בישראל: היה עלי להתמודד עם קשיים רבים בכוחות עצמי, לרכוש שפה זרה, לקיים טקסים נוצריים במחתרת, למחוק את העבר – לרבות השפה האיטלקית – ולאמץ זהות חדשה, לעבור את השירות הצבאי ללא משפחה תומכת, לדבוק בהיסטוריה של עם זר, שעד אז לא ידעתי עליו דבר, ולהיטמע במהירות בישראליות הבוטה של אותם ימים. כל זה כדי להכות שורש בארץ משונה, שהפכה מתוך ברירת מחדל למולדתי החדשה. אבל הצורך הזה למחוק את העבר אין בו כדי להצדיק את אדישותי לגורלך בחמישים השנים הבאות. אף על פי כן, היית נוכח תמיד בחיי. נוכחות פסיבית אמנם, אבל קיימת.

שלך, סנדרו

נ.ב. לבקשתך אשלח את המכתבים הבאים לכתובת המייל הפרטית שלך.

9.7.2004 רומולו היקר

אני מכבד את שתיקתך. בנסיבות דומות, הייתי מתקשה כמוך לנהל שיחה אינטימית על חיי. ככלות הכול, שנינו זרים זה לזה אף שאנחנו אחים. אבל אני כן חש חובה לספר לך כל מה שידוע לי על ההורים שלא הכרת, על הדוד פאלי שלא ידעת על קיומו, על מה שאירע לי ולאחיותיך בשנות המלחמה ההיא, ומשהו גם על השנים הראשונות שאחריה. בראש ובראשונה אני חושב שחובה עליך להכיר את סבתא, אישה פשוטה ומקסימה שלא חדלה לדאוג לך ולשאול עליך במכתביה. לו רק מהטעם הזה כדאי לך לעיין בצרור המכתבים של אמא. הוא תורגם בעמל רב בידי ידידה קרובה שלי, אגי יואלי, אישה מאוד מיוחדת, פסלת קרמיקה במקצועה, ילידת צ’כיה. היא עצמה עברה את השואה במחנות המוות בסבל שקשה לתארו. הקושי הגדול בשבילה לא היה פענוח האותיות המחוקות במכתבים של סבתא וגם לא מלאכת התרגום, אלא הזדהותה עם התקופה ועם הנפשות הפועלות בסיפור שלנו. אלה החיו בה מראות קשים וזיכרונות מרים, הצרובים בלבה יותר מחמישים שנה.

אני מאוד מקווה שבהמשך התכתבותנו תרגיש נינוח מספיק כדי לחשוף מעט מעברך, ולו פרטים קטנים ולקוניים. מהמעט שהסכמת לכתוב למדתי שהשלמת את לימודיך התיכוניים בפנימייה הפרנציסקנית ברֶג’וֹ די קַלַבּריָה ולימודים גבוהים באוניברסיטת רומא. במיוחד ריגשה אותי הידיעה ששם האומנת שלך הוא קלרה בנוונוטי. חשתי כמו ארכיאולוג המגלה פיסת קלף עתיקה או שבר כד מתקופה קדומה. העובדה שהתגוררת עם קלרה בכפר קריצ’י, המרוחק שמונה קילומטרים מקטנזרו, היתה מאוד חשובה בעיני. היא מאשרת את הודעתה של עיריית קטנזרו לשגרירות שלנו ברומא, שלא היית אף פעם תושב קטנזרו. מצד שני, לא הופתעתי לקרוא במכתבך שרק בגיל ארבע נודע לך שקלרה איננה אמך. אני מתאר לעצמי שכל הילדים שטיפלה בהם קראו לה אמא, כפי שקראתי לאומנת שלי בשלוש השנים וחצי ששהיתי אצלה בפסקרה (לצערי, אינני זוכר את שמה). לא קשה לתאר מה הרגשת כשקלרה גילתה לך, ברגע של כעס, את סודך. כתבת שהיא היתה מוכנה לומר לך רק שאביך זמר ואמך רקדנית. קרוב לוודאי שהיא לא ידעה הרבה יותר מזה על אמא, מלבד התרשמותה מלבושה האלגנטי וממבטאה הזר.

אני רק יכול להצטער בשבילך שקלרה מצאה לנכון לומר לילד בן ארבע שהוריו הפקירו אותו, גם אם חשבה כך. מצער לא פחות שלא ידעת שיש לך אחים, אחיות וסבתא שאוהבים אותך, אף שמעולם לא פגשו בך.

אני חייב להודות שהפתעת אותי. האישה עם שני התינוקות בזרועותיה איננה קלרה בנוונוטי? אם אתה בטוח בכך, והרי אין עד מהימן ממך בעניין זה, משמע שהאישה בצילום היא האומנת שלי מפסקרה, ואחד משני התינוקות הוא אני. במבט שני, אני באמת מוצא דמיון ביני לבין התינוק מימין.

כתבת כי מה ששכנע אותך שאתה אחי הוא תאריך לידתך שציינתי במכתב, וכן זיהויה של אמא עם תמונת הפוסטר שלה, שמצאת בחדר השינה של קלרה כשהיית בן שש. עכשיו תורי להפתיע אותך. אני מחזיק בידי את הפוסטר המקורי של אמא. קרוב לוודאי שאמא נתנה לקלרה העתק ממנו למזכרת לפני שעזבה את קטנזרו. אינני מופתע ששמרת עליו כל השנים הללו, גם אני הייתי נוהג כמוך. העותק שבידי דהוי ומרוט כמו שלך, אבל נשמר בו הכיתוב שלא הצלחת לפענח בתחתית התמונה. הוא מציין את שמה ואת עיסוקה של אמא: יוצי גלמבוש, פרימה בלרינה מבודפשט.

שלך, סנדרו

14.7.2004 רומולו היקר

כל מה שידוע לי על אמא, מלבד זיכרונות אישיים, בא מצרור המכתבים. היא נולדה ב־2.12.1912 אבל הציגה את עצמה כילידת 1913, מאחר ששנאה את המחשבה שימים ספורים בלוח השנה מזקינים אותה בשנה שלמה. אינני יודע מי היתה אמא באמת: נערה קלת דעת, כעדותו של אחיה, שהעדיפה ריקוד על פני לימודים, או שמא צעירה בת 18, תאבת חיים, בועטת קצת במוסכמות, מתעלמת מעצותיהם של מבוגרים ומתחלחלת מהמחשבה על עבודה משמימה בחנות המחוכים של סבתא. ואז היא הולכת שבי אחרי זמר בן 36 (אבא נולד ב־24.5.1894), שהיא פוגשת בבית קפה בהונגריה (לדברי אידה), והוא פותח לה דלת מילוט מהחנות בגרַץ לערים הקסומות של איטליה. נערה שבגיל 19 ילדה את תינוקה הראשון ובגיל 23 היתה כבר אמא לארבעה ילדים. לצִדה בן זוג נרגן, קנאי, הסובל מכאבים כרוניים בברכו מאז שנפצע במלחמת העולם הראשונה, איש הרואה את הקריירה האופראית שלו נפרטת לפרוטות במשאים ומתנים מייגעים עם תיאטראות קטנים בערי השדה הנידחות של איטליה.

יש בידי כמה מסמכים המלמדים דווקא על התחלה מוזיקלית ברגל ימין. מודעה שהתפרסמה בגֶ’נוֹבה ב־26.11.1931 מזמינה את הציבור להופעתו של “האמן האקדמי הנודע, מר טוט קלמן, בַּריטוֹן, ולהקתו, בערב זמרה איטלקי־הונגרי בתיאטרון בַּלילָה, בשעה תשע בערב”. מחיר הכרטיס – 10 לירטות. בתוכנית: אריות, רומנסות, שירי מחול, שירים הונגריים מהמאה ה־16, סרנדות, צ’רדשים, אריות צועניות ושירים נוסטלגיים מהפושטה ההונגרית. בפברואר 1934 הוא מבקש להתקבל לאגודה ההונגרית של אמני במה, קרקס וקברט. בטופס הבקשה שמילא בכתב ידו מצוין שהפונה הוא אמן ותיק (מ־1913), למד שירה בבית הספר לאמנויות הבמה בראקוֹש, ועומד להופיע עם להקתו בחודש מרס בפּיאַג’וֹ ובחודש מאי ברומא. אין לי ראיות או עדויות לאיכות שירתו. אני מפקפק מעט ברקע המוזיקלי שלו. כילדים ידענו שהוא הופיע באופרה של בודפשט, אבל מסלולו המוזיקלי לא מעיד על קריירה אופראית בהונגריה, לא כל שכן באיטליה. מוזר בעיני גם שאת לימודי השירה עשה בראקוש, עיירונת קטנה בדרום הונגריה. אם ללמוד שירה, למה לא בסֶגֶד הסמוכה, שהיא עיר גדולה ויש בה אוניברסיטה ידועה.

אינני מתכוון להתווכח אתך על הטינה, המוצדקת מבחינתך, שצברת כלפי אבא ואמא שנטשו אותך. בכל זאת, אדם צריך לשאול את עצמו איזה מחיר גובה ממנו טינה ארוכת ימים כזאת. נדמה לי שאחרי 65 שנה, גם טינה במצב צבירה מוצק מאבדת נוזלים ומצטמקת מעט, ובחלל הצר שלידה מתפנה מקום לצמיחת הבנה, אם לא סליחה. כשתקרא את המכתבים של סבתא ושל אבא תבין למה אני מתכוון. על אבא לא אומר דבר לפני שתקרא את מכתביו, אבל על אמא אני רוצה להקדים ולומר כמה מילים. ספק אם שנינו נוכל להבין מה עובר על אישה צעירה המוצאת את עצמה בגיל 28 לבדה בארץ זרה, ללא בעל, ללא מקצוע וללא סיוע מאיש, מטופלת בארבעה פיות רעבים, חרדה לגורלה של סבתא בגרץ, נתונה ללחצים מצד קרובי משפחתה בהונגריה ובבריטניה הדורשים ממנה לסייע לאמה בכסף ולחלץ אותה מציפורני הנאצים. ויש דבר נוסף שלא כתוב במכתבים: האיום מצד המשטר הפשיסטי. היא חסרת נתינות כלשהי, אין לה אזרחות איטלקית, ובתיקה היא נושאת תעודת לידה המעידה על מוצאה היהודי.

ב־25 בפברואר 1938 מבקשת אמא אשרת שהייה באיטליה. הנציגות הקונסולרית של הונגריה ברומא מנפיקה לה תעודת זהות זמנית, שתוקפה יפוג באוגוסט 1938. והתעודה, כדרכן של תעודות, מכילה מידע רלוונטי על בעליה. סימני היכר: עיניים כחולות, גובה: בינוני, צבע שיער: בלונד. מקום לידה: גרַץ. אזור מגורים: רומא. מקצוע: רקדנית. מצב משפחתי: רווקה. דת: יהודייה. הדגשתי את שני הפרטים האחרונים, כי באותו טופס בקשה שאבא הגיש בפברואר 1934 לאגודה לאמני הבמה רשום מידע סותר:

המבקש מחזיק בדרכון A349־873, שהוצא בשגרירות הונגריה ברומא. אין לו כתובת קבועה. על פי עדותו הוא נשוי, ובמקרה מוות יורשתו היא אשתו.

כלומר, מצבו המשפחתי של אבא ב־1934: נשוי; מצבה של אמא ב־1938: רווקה. אני מזכיר לך, שניהם חיים יחד כבר משנת 1930, ואבי לא נשא אף פעם אישה אחרת. כפי שתראה ממכתביה הזועפים של סבתא וגם ממכתבו של אבי לקונסוליה ההונגרית ברומא באחרית ימיו, אמא כתבה אמת; אבא שיקר. אבל פרט זה מחוויר לעומת הפרט השני. התעמולה האנטישמית בעיתוני איטליה פרצה כבר ב־1937 והתפתחה למתקפה מתוזמרת במרוצת 1938. בין השאר הועלתה תביעה לסגור את שערי האוניברסיטאות בפני סטודנטים יהודים זרים ולמנוע מבוגריהן אזרחות איטלקית. גיל המיועדים לגירוש מקרב היהודים הזרים הועלה מ־60 ל־65 שנה, למעט זוגות מעורבים שנישאו לפני ה־1.10.1938. ואמא, כאמור, לא היתה נשואה לאבא. תוכניתה של סבתא להגר מאוסטריה לאיטליה ירדה מהפרק עם פרסום התקנות החדשות באוקטובר, שהגבילו את שהייתם של יהודים זרים על אדמת איטליה לשלושה חודשים. וכאילו לא די בצווים החדשים להדיר שינה מעיניה, גם ילדים מנישואי תערובת מועמדים לגירוש, אלא אם טרם עברו טקסים דתיים יהודיים. גזרות אלו נבעו לא רק מסיבות אידיאולוגיות, כי אם גם מטעמים רפואיים “מוצקים”: כבר ב־10 בינואר מגלה העיתון “לָה סֶרָה” לקוראיו כי ילדים בני תערובת מועדים לחלות בשחפת. בשניים בספטמבר התפרסם צו מטעם מועצת השרים האוסר על היהודים הזרים להשתקע בתחומי הממלכה האיטלקית – לרבות לוב והאגן האֶגֵאי. אלה שכבר השתקעו בה נדרשו לעזוב בתוך שישה חודשים. אזרחותם של יהודים זרים שקיבלו נתינות איטלקית אחרי אחד בינואר 1919 תילקח מהם. על תלמידים המשתייכים לגזע היהודי נאסר ללמוד בבתי ספר. לילדים יהודים בבתי ספר יסודיים הוקמו כיתות נפרדות.

אני משוכנע שהמסע האנטישמי החיש את החלטתה של אמא לגדל אותנו בחיק הכנסייה הקתולית, אף כי הטקס הרשמי נערך במועד מאוחר יותר. אפשר לעמוד על כך ממכתבה לאחיה בפלשתינה ב־25.8.1939: “הילדים מרגישים טוב. אתה לא מתאר לעצמך כמה פעמים הם מדברים עליך. במיוחד סנדרו, ילד קטן עם לב כל כך טוב. כשסיפרתי לו שאתה חולה הוא התפלל בכנסייה בשבילך.”

בסיום מכתבה היא מתייחסת במישרין לזהותה היהודית: “אחי, ביקשתי ממך יותר מפעם אחת לא לרשום את שם השולח על המעטפה. בעיירה קטנה כמו שלנו [טוֹדי], מכתב מפלשתינה מושך תשומת לב. אסור לאף אחד לדעת לאיזו דת אני שייכת.” פאלי משיב לה שהוא אינו יכול להיעתר לבקשתה, כי החוק המנדטורי בארץ מחייב אותו לרשום את כתובתו על גב המעטפה, מה גם שעל פי הבול ניתן לראות מנין נשלח המכתב. אבל אמא לא משתכנעת מהסברו. ב־10.4.1940, חצי שנה לאחר השתקעותנו בקסטיליון פיורנטינו, היא חוזרת על בקשתה: “הרבה עיניים רואות את המכתב ואני לא רוצה שידעו מהבולים מאין הוא בא.”

אני תוהה אם פרסום חוקי הגזע באוקטובר 1938, האוסרים בין השאר נישואי תערובת בין איטלקים ליהודים, זימנו לאבא עילה לדחות את נישואיו לאמא. מכל מקום, נסה לתאר לעצמך את התמונה הבאה: באיטליה הפשיסטית, בשנה שבה עומדים להתפרסם חוקי הגזע, אמא מתהלכת עם תעודת זהות המסגירה את יהדותה. ב־13.9.1938 היא כותבת לאחיה בפלשתינה: “באיטליה התחילו לרדוף את היהודים. בנו לא נוגעים, כי קלמן לא יהודי.” במרס 39' היא מספרת לו שכל היהודים הזרים חייבים לחזור לארץ מוצאם, אבל “זה לא חל עלינו כי קלמן נוצרי”, ומוסיפה פרט חשוב: “כאן חושבים שגם אני נוצרייה.” בהעדר ניירות מסודרים ומתוך חשש מהמשטרה, אמא נמנעת מהשתתפות בקונצרטים. אבא נאלץ להופיע לבד, ורק בערים הקטנות, מה שגורם לו להיעדר מהבית חודש ואפילו חודשיים ברציפות. מצבם משתפר בנובמבר 1939 אחרי המעבר לקסטיליון פיורנטינו. הם מחדשים את הקונצרטים המשותפים שלהם ומופיעים פעם בשבוע בערי טוסקנה. רק הקריירה הבימתית של אחותי נקטעת באִבּה. פיורנצה, שמגיל חמש נהגה לעלות על הבמה ולפתוח את הופעות ההורים בהצהרה פטריוטית לכבוד הדוצ’ה, נשארת בבית. עד היום היא זוכרת את הנאום שנהגה לשאת בעלותה על הבמה:

Signore e Signori.

Mi chiama Fiorenza.

Sono nata a Firenze.

Cinque anni ho.

Viva il Duce!

Viva l’Italia Fascista![¹]

פיורנצה בהופעה על הבמה

למרות האילוצים הפוליטיים, מצבם הכלכלי עדיין מניח את הדעת. ב־29.4.1938 אמא כותבת לדוד פאלי: “כתוב מה אתה צריך, ואם אוכל אשלח לך.” באוקטובר 1938 היא מדווחת לו מהעיר טודי: “אנחנו בסדר. עובדים ומרוויחים מספק למחייה טובה מאוד ולמלבושים מאוד אלגנטיים, אבל ללא מותרות.” כעבור שבעה חודשים היא כותבת: “אני בבית הבראה עם הילדים, 400 מטר מעל פני הים. אוויר מצוין. אנחנו חיים לא רע, יש לנו הכול, אבל לקנות שמלה חדשה זה לא פשוט.” אחרי השתקעותם בקסטיליון פיורנטינו, אמא מספרת לו שבסתיו האחרון היא אספה את הילד הכי קטן שלה: “בתשעה ביוני הוא יהיה בן ארבע, כך שאנחנו עם שלושה ילדים.” היא שולחת לו את תמונותינו. אף מילה עליך, הילד שהיא עדיין לא אספה, אף שמלאו לך שש שנים. פאלי לא שואל. הוא גם לא מבקש את תמונתך.

שלך, סנדרו

20.7.2004 רומולו היקר

אני מצטער אם נשמעתי מתנשא בשאלת הטינה. כאחיך הצעיר אני לא אמור להטיף לך מוסר. בכל זאת, אינני חושב שאמא שכחה אותך. יותר מזה, לרגע היא לא חשבה לוותר עליך ולא חדלה לקוות להביא אותך אליה. את המכתב לאחיה ממרס 1938, שנשלח מפּוֹרדֶנוֹנֶה – הנקודת הצפונית ביותר כנראה בנדודיהם באיטליה – היא חותמת במילים אלה: “את שני הילדים הקטנים עדיין אני לא יכולה לקחת אלי”. במכתב נוסף מיולי 1939, הפעם מטודי, היא כותבת לו:

לסנדרו, הילד הקטן שלי, מלאו ארבע שנים. רומולו בן שש, רחוק מכאן, בדרום איטליה, אצל משפחה אומנת. אולי אלוהים יעזור לי ולא יעבור הרבה זמן לפני שנוכל לקחת אותו אלינו.

ב־10.4.1940 היא כותבת מקסטיליון פיורנטינו:

הילדים במצב מצוין. הם מרגישים טוב. גרים לבד בווילה. פיורנצה הכי גדולה, היא היתה בת תשע במרס. לליזטה מלאו שמונה שנים בפברואר. סנדרו יהיה בן חמש ביוני, ועוד תמיד רחוק ממני רומולו, שבאפריל יהיה בן שבע. מי יודע מתי אוכל לקחת אותי אלי.

לא קשה לחוש בעצב המציף את המילים. לפני כחודש סיפרתי לך על נסיעתה המפרכת של אמא מפיוּמֶה לפֶּסקַרָה. היא מיטלטלת יותר מ־12 שעות עם שתי ילדות קטנות, מפקידה אותן אצל האומנת שלי, וחוזרת ב־20 באוקטובר לפסקרה כדי לקחת את שלושתנו לצפון. אתה יכול לתאר לעצמך המה הנסיעה הזו היתה עבורה. פעמיים היא נמצאת כל כך קרוב אליך, בלי יכולת לראותך, לא כל שכן לקחת אותך אתנו.

נדמה לי שדי בציטוטים אלה כדי להראות עד כמה אמא רצתה בך. בניגוד לאבא, שמעולם לא הזכיר את שמך במכתביו, היית נוכח תמיד במחשבותיה.

שלך, סנדרו

26.7.2004 רומולו היקר

לא. לא הוצאתי את האפשרות הזאת מכלל חשבון. אם אמא היתה מביאה לידיעתו של אבא את המכתב של עיריית קטנזרו מ־26.10.1940 על מותך, זה היה עשוי להסביר למה, בכל מכתביו לאמא מהונגריה, מינואר 1941 ואילך, הוא לא דרש אף פעם בשלומך. מצד שני, התנכרותו לך אינה דבר חדש. הוא התעלם מקיומך למן לידתך. מציקה לי הרבה יותר השאלה האחרת ששאלת: למה אמא לא דיווחה לסבתא על מותך מיד עם קבלת ההודעה מקטנזרו. אם אמא ראתה לנכון לשתף אותה בסוד חשדותיו המביכים של אבא לגבי אבהותו, מה מנע ממנה לספר לה על מותך, אירוע טרגי שהיא לא היתה אחראית לו ושלא היה בידה למנוע? חשבתי על שני תרחישים אפשריים:

א) אמא מסרבת להאמין במותך. היא ממשיכה לדבוק בנרטיב שאתה חי תחת שם בדוי בקטנזרו. כל עוד היא אינה מאבדת את התקווה לראותך, היא לא משתפת את סבתא בחיבוטיה.

ב) אמא מתביישת לספר לסבתא על חשדותיו של אבא ועל הווטו שהטיל על צירופך למשפחה. היא מסתירה ממנה את מותך כדי לא להודות בכך שלא ביקרה אותך כל השנים הללו, וכי הנתק בינה לבין האומנת שלך נמשך שבע שנים. במילים אחרות, אם אמא היתה מודיעה לסבתא שאינך בין החיים, היא היתה צריכה להודות גם שהוליכה את סבתא שולל שנה אחרי שנה. הייתי מוסיף עוד משהו: אמא חששה מהגינויים שהיא עלולה לספוג מסבתא ומקרובי משפחה על הזנחת תינוקה ואפילו על הפקרתו. באחד המכתבים הבאים של סבתא תראה שאמא הסתירה ממנה גם את הריונה השני ואת לידתה של ליזטה, כדי להימנע מהתוכחה הצפויה.

לדעתי, הכף נוטה לכיוון התרחיש השני, בעיקר בגלל מכתב ששלחה אמא לעיריית אורַדֵיאה בהונגריה באוקטובר 1941, ובו היא מצהירה על היותה אם לשלושה ילדים. מזה אפשר להסיק שאף כי קיוותה שאתה בחיים, רשמית היא השלימה עם חסרונך.

שני התרחישים לא מספקים מענה לשאלה איך זה שסבתא, אשר אינה מסתירה את געגועיה אליך במכתביה, לא ביקשה מאמא תצלום מעודכן שלך. ובכן זה לא לגמרי מדויק. במאי 1940 היא שואלת את אמא: “מה את שומעת ממרטון? מה הם כותבים עליו? הלוואי שהיית מקבלת צילום שלו.”

אינני יודע איך אמא תירצה את אי־היענותה לבקשות של סבתא שנה אחרי שנה, אך תירוציה סיפקו כנראה את סבתא, כי היא לא מנדנדת לה יותר מדי בעניין זה. מכל מקום, חיפשתי רמז למותך במכתביה של סבתא לאמא בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאמצע 1941, התקופה הקריטית בתעלומה זו, וזה מה שהעליתי. ב־10.2.1941 סבתא מזכירה לאמא שהיא אם לארבעה ילדים, ושואלת: “מה יהיה עם מרטון הקטן? האם תשאירי אותו שם או תיקחי אותו אתך?”

מהשאלות עולה כי אמא סיפרה לה על כוונתה לצאת מאיטליה עם ילדיה ולהצטרף לקלמן בהונגריה. בסוף מרס 1941 סבתא חוזרת על שאלתה: “מה יהיה עם מרטון הקטן? אני לא חושבת שכדאי עכשיו להוציא אותו משם. אולי עוד תחזרו לאיטליה כשהכול יירגע.”

היא שואלת עליך שוב במכתביה מיולי ומאוקטובר 1941, וכן מפברואר־מרס 1942. אין לי שמץ ספק שסבתא הלכה אל מותה ב־1942 בידיעה שהנך בין החיים.

רומולו, זה כל מה שהצלחתי לדלות מצרור המכתבים בעניינך. אני מצטער שאין לי תשובות לכל השאלות ששאלת, אבל הגיעה השעה שתתוודע לארבע הדמויות המרכזיות בסאגה המשפחתית שלנו: סבתא, אמא, אבא ופאלי. אולי תמצא אתה בדבריהם תשובות שנעלמו מעיני. אני רוצה להתחיל במכתביה של סבתא לאמא ולאבא, שהם הראשונים בצרור המכתבים מבחינה קלנדרית.

המכתב הראשון נשלח בשלהי 1931, שנה אחרי שאמא עזבה את בית הוריה. הוא לא נושא תאריך וגם לא מען. סבתא לא מצליחה לעקוב אחרי מסע נדודיהם, אבל הנימה הכללית של דבריה מפויסת והיא שמחה באושרם:

הופתעתי מאוד לקבל מכם מכתב מפיזה. כתבתי לנאפולי, ואני מאוד מתפלאת שלא קיבלתם את המכתב האחרון שלי. אני מצטערת שלא באתם הביתה, כי אני מאוד מתגעגעת אליכם. לצערי, שוב בעיית הכסף. אני מתארת לעצמי כמה אתם נאבקים, אבל מוטב לא לדבר על זה. אני מאושרת שאתם מאושרים, ושהקטנה כל כך חכמה ומתוקה. איפה אתם משאירים את הילדה כאשר את הולכת לחזרות או להופעות? ואיך אתה, קלמן? ממכתבך אני למדה שהילדה משמחת אותך מאוד. מי ייתן שתדע רק שמחה.

המכתב השני נשלח לג’נובה בדצמבר 1931. סבתא, כהרגלה, מתעניינת בפכים הקטנים של חייהם. מתלוננת שהם לא כותבים לה, שואלת את אמא אם עלתה קצת במשקל, אם סידרה “את כל הדברים” ואם כתבה לדודה לינה, אחותה של סבתא, וכמובן לא שוכחת לשאול אם יש לה “חדשות מהקטנה”. היא שואלת את אבא לשלומו ומבקשת שגם הוא יכתוב ללינה, יציג את עצמו וישלח לה צילום טוב שלהם עם הילדה. במחשבה שנייה היא מציעה להם לא למהר לקחת את פיורנצה הנמצאת אצל אומנת. ממילא היא מתכוונת לנסוע אליהם, ובאותה הזדמנות לבדוק אם הילדה מוחזקת בתנאים טובים. “אני לא רוצה להתערב,” כותבת להם סבתא, “אבל כשהיא תהיה בת שלוש או ארבע יהיה לכם יותר קל לצרף אותה לנסיעות שלכם.” אולם הכנותיה של סבתא לקראת מעבר לדירה אחרת מעכבות את נסיעתה, ולמרות הבטחתה לא להתערב – היא מבקרת את כוונתם לשכור אומנת לפיורנצה:

האם חשבתם כמה תעלה לכם אומנת, ועוד להזיז כל פעם את משק הבית וארבע נפשות למקום אחר? כמה אתם מרוויחים? לפי החישובים שלי לא הרבה. אולי תחכו קצת עד שאגיע אליכם? יש לי בשבילכם עוזרת שיכולה לשמור על הילדה, לכבס ולבשל. אני חושבת שאתם צריכים משהו יותר מאומנת. את הרי לא תנהלי משק בית מסובך. החזקת דירה בשכירות היא מעשה של קלות דעת. אורחים אין לכם, ואני אשאר אצלכם לכל היותר שמונה ימים. אני רק רוצה לראות מה המצב אצלכם. עושה לי טוב בלב שאתם מאושרים.

לקראת סיום המכתב, סבתא מזכירה לאמא ש“החגים הגדולים” כבר הגיעו ושואלת אם הדליקה נר נשמה. הנר הוא לזכרו של סבא, שנסע לארה"ב ב־1923 ונפטר מהתקף לב בניו יורק ב־24.10.1928. החגים הגדולים הם ראש השנה היהודי ויום הכיפורים, שהוא יום צום קדוש במיוחד ליהודים, המוקדש לתפילה, לבקשת מחילה ולכפרת עוונות.

“עכשיו אכתוב לך איך מכינים רגל קרושה,” חותמת סבתא את מכתבה:

קחי רגליים של עגל או חזיר וחתיכת ראש של עגל. שימי הכול בסיר גדול עם קצת שום ובשלי עד שזה יהיה רך. סנני את זה בצלחות נפרדות. הורידי את הבשר מהעצמות ותחלקי אותו בכל הצלחות. שימי קצת פפריקה ותני לזה להתקרר. עוד משהו, לא הרבה מים, כי זה לא יתקרש. תוודאי שהמים יכסו רק את הבשר. כשאת קונה רגליים, תני לקצב לחתוך אותן לחתיכות, אחרת זה לא ייכנס לך לסיר, ושהוא גם ינקה לך אותן בחנות.

רומולו, ספק אם אתה ער לפארסה החבויה במתכון זה. בשר חזיר הוא המאכל הכי משוקץ ליהודים, והשילוב בין קדושת יום הכיפורים לבין רגל קרושה מבשר חזיר הוא השערורייתי ביותר שיהודי יכול להעלות בדעתו. הגילוי במכתב מבחינתי היה האישור העקיף ליהדותה של סבתא. עד לקריאתו לא הייתי בטוח בכך. מהנרטיב המשפחתי המעורפל שעליו גדלתי לא היה ברור מי במשפחה גוי ומי יהודי. למשל, תמיד חשבתי שסבא הוא גוי מטרנסילבניה, צייר במקצועו (תוכל להתרשם במו עיניך מהדיוקן העצמי שצייר), שהשד יודע איך הגורל הפגיש אותו עם בעלת חנות לגלנטריה בגרץ. אולם העובדה שסבתא אינה מזכירה באף אחד ממכתביה את דתו של בעלה מחזקת את ההערכה שאף הוא היה יהודי. יתר על כן, בתעודת הלידה של הדוד פאלי, שנחתמה ברישום נוטריוני במשרד הרבנות של אזור שטיימַרק/קֶרֶנטֶן/קריין ב־18.4.1915, מעיד הרב ד"ר הרצוג כי “פאול גלמבוש, בנם החוקי של מרטין משה גלמבוש, צייר אמן בגרץ, ואשתו – לואיזה, שם לידה לוי (Löwi), נולד ב־5.1.1913 בגרץ, רחוב סַקַשטרַסֶה 13.”

אינני מכיר גוי שהוטבל בלידתו בשם משה, אלא אם כן השם היהודי הוכנס בידי פאלי – שגם בתעודת הזהות הישראלית שלו שינה, משום מה, את שם אביו מ“מרטון” ל“מרטין”.

הסבא מרטון גלמבוש – דיוקן עצמי

הגילוי המשמעותי במכתבה של סבתא היה עובדת היותה יהודייה. לפיכך גם אני יהודי. על פי ההלכה היהודית, אם סבתא שלי יהודייה אזי גם אמי יהודייה, ולכן גם ילדיה יהודים – בין שאביהם נוצרי, פרוטסטנטי או מוסלמי. כאמור, עניין זה לא היה נהיר לי עד לקריאת מכתבה. לא בכדי טרחתי ב־2001, ערב נישואיה של בתי, להיוועץ עם בר סמכא דתי לגבי כשרותה היהודית. באשר לי, לשאלה היהודית לא היתה משמעות מעשית. כאתיאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית. אני יכול להתחבר לאבל של תשעה באב, המציין את חורבן בית המקדש, כאירוע בעל משמעות היסטורית לעם היהודי – אבל בשום פנים לא כאל יום של תענית וקינה על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה. מחויבותי נתונה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת, הזדהותי עם המדינה אינה בלתי מותנית. היא תישמר כל עוד ישראל תעמוד על החירויות והזכויות הבסיסיות של כל אזרחיה, כל עוד תפעל במסגרת גבולות מדיניים מוכרים ומוסכמים. היא תתפוגג כשישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ותאבד את ערכיה ההומניים והליברליים. במילים אחרות, הזדהותי נתונה בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי.

באשר לך, יש במכתב הזה גילוי אישי מרעיש, כי משמעותו היא שגם אתה יהודי. מהעובדה שעשית את לימודיך התיכוניים בפנימייה פרנציסקנית אינני יכול כמובן לגזור מסקנה כלשהי על אמונתך היום או בעבר, אם בכלל אתה מחזיק באמונה דתית כלשהי. מכל מקום, עברתי ב“יד ושם” בירושלים על עשרות מיקרופילמים של מסמכי משרד הפנים האיטלקי משנת 1939 ואילך. בין השאר, מכילים המסמכים מעקב חודשי אחרי נתינים זרים באיטליה. בכל השנים הללו מדווחת עיריית קטנזרו שלא מתגוררים יהודים בתחומה.

אני תוהה אילו תחושות מעורר בך הגילוי הפתאומי הזה של זהותך כיהודי. אני בספק אם תרצה לומר לי.

המכתב הבא מסבתא לאמא נשלח ללא ציון תאריך. אולי הוא נכתב בתחילת 1932, כי בסיומו סבתא מבקשת מאמא שלא תכעס על כי שכחה לברך אותה ליום הולדתה העשרים, שחל בדצמבר. מכל מקום, בתחילת המכתב סבתא מביעה צער שלא התאפשר לה להיות נוכחת בחתונתם, ומוסיפה שהיתה מגיעה – אפילו ליום אחד – אילו היתה מקבלת מהם הודעה מראש. כאן משתנה נימת המכתב מקצה לקצה:

אני מאוד מתפלאה עליך, קלמן, שאתה כותב שיוצי לא אמרה על זה דבר. סלח לי, אני לא כל כך מאמינה לך וגם מעיזה להטיל ספק. לא הייתי רוצה שהאמון שלי בך, שצמח לאטו, יתקלקל. אני לא רוצה שתכעס עלי, אבל אני מבקשת שתשלח לי את תעודת הנישואים שלכם.

המכתב מסתיים, כאמר, בברכות ליום הולדתה של אמא:

מלאו לך עכשיו 20 שנה, כך שאת יכולה להיות קצת יותר רצינית ואחראית. תדעי לך שכאישה את אחראית לשלום בית. את זה אני אומרת לך בתור אמא, ואני מקווה שתחרטי את הדברים האלה בלבך. בהזדמנות כתבי לי מתי יום ההולדת של קלמן ואת שם הקדוש שלו… אני לא יודעת מתי את נוסעת לקחת את הילדה. יש לך ציפות וציפיות בשבילה? כתבי לי מה את צריכה ומה לשלוח לך. לי אתם לא צריכים לשלוח כלום. אם בכל זאת אתם שולחים כסף אשמור אותו בשבילכם. אני רוצה שיהיה לכולנו בית מהכסף הזה.

המכתב מסתיים אמנם בטון מפויס, אבל אל תיתן לניואנס הזה להטעות אותך. סבתא מפקפקת בכך שהם נישאו כדין, וספק זה הוא כמכוות אש בלבה. החתונה היתה בעיניה לא רק טקס רשמי, החשוב לה ובמיוחד לסביבתה, אלא גם אבן בוחן לאמינותו של אבא, שמלכתחילה לא היתה גדולה. שלא יהיה לך ספק, היא כועסת גם על אמא ששיתפה פעולה עם אבא בהונאתה, מה שבעיניה הוא הוכחה נוספת לחוסר בגרותה של אמא. בכלל, הזיווג הזה בין בתה לבין גוי, שגילו כפול משלה, לא היה כנראה לרוחה של סבתא. עם זאת, עובדת היותו נוצרי פרוטסטנטי לא הפריעה לה במיוחד, מה שאי אפשר לומר על בנה, שקיבל מאוד קשה את נישואיה של אחותו לגוי.

שלך, סנדרו

2.8.2004 רומולו היקר

אוכל להשיב לך רק על שאלה אחת במלואה. כוונתי היא, שאחרי אלפיים שנות גלות של בני העם היהודי, שבמהלכן נרדפו על דתם, נשללו זכויותיהם האזרחיות, גורשו ממדינותיהם ונטבחו במכונת ההשמדה הנאצית, זכותם לתבוע מהעולם מדינה משלהם, מקום מקלט ליהודים באשר הם יהודים. לדוד שלנו, פאלי, מגיעה מדינה. סבתא שלנו, לואיזה, שמתה במחנה ריכוז אחרי שכל המדינות שפנתה אליהן בבקשת מקלט סירבו לתחינותיה הנואשות – היתה ראויה למדינה משלה.

אני רוצה לצטט לך קטע ממכתבו של פאלי לאמא ב־29.7.1937:

אולי את צודקת שאני נוסע לפלשתינה כבשר תותחים, אבל אין בכך כדי לשנות את החלטתי. אפילו דברים קשים מאלה לא היו מרתיעים אותי. לא אהיה היהודי הראשון שמת בפלשתינה וגם לא האחרון, רק חוליה בשרשרת ארוכה… אני רוצה לחיות כאדם חופשי, ואת זה אוכל לעשות רק בפלשתינה. אף אחד לא יאמר לילדים ולנכדים שלי “יהודי מלוכלך”. היה לי מספיק מזה.

באשר לשאלותיך האחרות, אינני יכול להבטיח לך תשובות מלאות. אני מזכיר לך, רק מחצית העובדות נמצאות בידי ולכן עלי להסתמך על אינטרפרטציות והערכות מושכלות. בכל מקרה, אני מקפיד על ציון תאריכי המכתבים כדי שאם תרצה לקבל פעם עותק מהם, תוכל לעבור על הטקסט המלא ואולי להפיק ממנו פירושים אחרים. לשאלתך מנין לי שאבא היה פרוטסטנטי ולא קתולי, אין לי הוכחות ישירות. טרנסילבניה נעשתה פרוטסטנטית כבר במאה ה־17, כך שמתקבל על הדעת שגם אבא היה פרוטסטנטי. אבל אין מבין ששאלה זו חשובה בעיניך, לכן סרקתי מחדש את צרור המכתבים. בידי מסמך מלשכתו של כהן הדת הפרוטסטנטי בסֶגאלוֹם, הונגריה, שנשלח ב־30.10.1935, בתשובה לבקשתו של אבא לקבל את תעודת הלידה של אביו. בנובמבר 1938 כותבת סבתא לאחיה יוז’י שבעלה של יוצי “שייך לדת האוונגלית”. בדצמבר 1939 סבתא גוערת באמא בעניין הנתינות, סוגיה שתרדוף אותם עד הסוף המר:

כמה פעמים כתבתי לך שתסדרו את הנתינות האיטלקית שלכם? כתבי לי איך ייתכן שלקלמן אין ניירות. למה אתם לא הולכים לכומר פרוטסטנטי לבקש עצה? למה את לא מתנצרת? כשקלמן יקבל תעודה של תושב קבע תוכלו מיד להתחתן.

שים לב, סבתא לא מפנה אותה לאחד מאלפי הכמרים הקתולים המתגוררים ברומא, אלא דווקא לכומר פרוטסטנטי, שנדרש מאמץ מיוחד כדי לאתרו בעיר הבירה של איטליה. בתיק הרפואי של אבא בבית החולים ג’וּלָה בהונגריה מחודש מאי 1942 רשום שהוא פרוטסטנטי שנולד בנוג’סַלוֹנטָה (שמה ההונגרי של סַלוֹנטָה, היום ברומניה). ב־9.9.1938 סבתא שואלת את אמא במפורש: “אני רוצה לדעת, בתי המתוקה, אם המרת את דתך ומתי. אף פעם לא שאלתי אותך את השאלה הזאת. אם עשית כך אין דבר, אולי זה לטובה.”

לדעתי, סבתא לא קיבלה אף פעם תשובה חד־משמעית לשאלה זו. ב־1940, במכתבה לפאלי, היא מספרת לו: “השבוע יוצי כתבה לי שהיא נוסעת לרומא לכומר פרוטסטנטי. אני חושבת שהיא רוצה להתנצר. קלמן קיבל נתינות הונגרית, כי הוא נולד בנאג’סַלוֹנטָה ליד קלוּז'.”

אינני יכול לומר לך אם אמא קיבלה עליה את הדת הפרוטסטנטית. פיורנצה יודעת לספר, וגם לי זכור במעומעם, שאמא נסעה ב־1941 לרומא כדי לעבור טקס המרה לדת הקתולית. בשנים 1942 ו־1944 עברנו אחיותי ואני את שלושת הטקסים הקתוליים (Battesimo, Cresima, Communione). אמא הנחתה אותנו לומר שהמרנו את דתנו מפרוטסטנטיות לקתוליות אם נישאל מדוע עברנו את שלושת הטקסים הללו בבת־אחת. בהזדמנות קרובה אשלח לך תצלום יפהפה של אחיותי ושלי, לבושים בבגדים חגיגיים בתום טקס הקרֶזימָה, וגם אספר לך על התעלות הרוח שליוותה אותי באותו יום, אבל אני רוצה לחזור לסבתא. מתוך הציטוטים שהבאתי אתה יכול ללמוד על סובלנותה המופלגת בענייני דת, וזה לא מסתכם במתכון לרגל קרושה מבשר חזיר. ב־12.9.1937 היא כותבת לאמא:

במה שנוגע ליום הכיפורים, יום הצום הגדול, הוא יחול ביום רביעי הבא. ראש השנה היה ב־15.9. אם את רוקדת באותו יום את לא צריכה לצום, אבל את יכולה להגיד יזכור גם בבית שלך.

מכתבה של סבתא מדצמבר 1938 מעיד שהיא לא היתה מעודכנת בכוונותיה של בתה, לא כל שכן במעשיה: “אם כבר הילדים הם קתולים־רומיים, תהיי גם את ותתחתנו, ואז תהיה לכם מנוחה. למה לא? כזה הוא העולם עכשיו. למה הילדים צריכים אמא יהודייה?”

להזכירך, התנצרנו ב־1942. ביולי 1940 סבתא שואלת שוב:

ומה אתך? האם לא עברת עדיין לדת של הילדים שלך? אין שום טעם שתישארי בדת שלך… אם כבר יש לך נתינות [הונגרית], תתנצרי, תתחתנו ותעברו לעיר יותר גדולה, היכן שתוכלי ללמוד כובענות.

ב־1941, לאחר שסבתא גורשה מווינה ללובלין בפולניה, היא עדיין לא בטוחה במעמדה הדתי של אמא. ב־27 באוקטובר, חודשים ספורים לפני מותה, היא שוב שואלת את אמא אם כבר התנצרה. היא עצמה, בגילוי דעת פרגמטי להפליא, מעידה על עצמה באותו מכתב: “לו הייתם נתינים איטלקים יכולתי גם אני להתנצר ולהגיע אליכם.” סבתא לא רק משלימה עם כוונתה של אמא להתנצר, כי אם גם דוחקת בה לעשות את זה מטעמים תועלתניים (“כשקלמן יקבל תעודה של תושב קבע תוכלו מיד להתחתן”).

למרות הדיבורים על המרת דת, סבתא מיידעת את אמא בספטמבר 1939 שראש השנה יחול ב־14 בחודש, ויום הכיפורים יבוא שמונה ימים אחריו. במכתבה מיום 14.10.1940 היא חוזרת ואומרת: “אני מקווה שאת יודעת שבשבוע שעבר היה ראש השנה שלנו, ובשבת הצום הגדול.”

שלך, סנדרו

ברכת חג לאמא: אמא יקרה. ביום חג זה כולנו מאחלים לך אושר ומודים לך על המתנות היפות, שבתור אמא חשבת עלינו טובות.

מכולנו

9.8.2004 רומולו היקר

אשיב תחילה לשאלתך הראשונה. פאלי לא היה אדם דתי. בהיותו בן חמש נשלח מגרץ לבודפשט ללמוד אצל מורה פרטי. סבתא רצתה שיעשה את לימודי הדת אצל רבי, אבל הוא לא מילא את משאלתה. הוא היה ונשאר חילוני עד יום מותו. גילויי האנטישמיות בהונגריה, ולאחר מכן באוסטריה – שאליה שב אחרי שהשלים את לימודיו התיכוניים בבודפשט – קירבו אותו לפלג האקטיביסטי של הציונות. הוא היה חבר בתנועת בית“ר, ארגון הנוער של התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. לאותו זרם אקטיביסטי היתה אוריינטציה ציונית מובהקת, שדגלה בעלייה לארץ ישראל ובהקניית הכשרה צבאית לחבריה. תפיסתו הלאומית־יהודית של פאלי היתה אחד מסלעי המחלוקת בינו לבין סבתא, והיא גם שעמדה ביסוד הנתק בן שבע השנים בינו לבין אמא. אני חושב שהמכתב שהוא שלח לה ב־29.7.1937 ממחנה עבודה של תנועת בית”ר ליד זלצבורג מציג את עמדתו טוב יותר מכל ההסברים שלי.

אמא שלחה לי את מכתבך ואני עונה לך רק עכשיו. אחרי שתיקה של שבע שנים לא קל לי לכתוב ואני לא יודע איך להתחיל את המכתב. כשהתחתנת לפני שבע שנים כתבתי לך. קשה לומר שהמכתב הצטיין בטקט. גם אני קיבלתי ממך מכתב דומה. אי־הבנות והבדלי השקפות יסודיים בינינו הביאו לכך שלא כתבתי לך כל השנים האלה. מה שאני עומד לכתוב לך עכשיו לא תביני, כי זה היה, ותמיד יהיה, עניין זר בשבילך. זה הדבר שקומם אותי כל כך לפני שבע שנים, ולכן כתבתי לך את המכתב ההוא… לפני ארבע שנים הקמתי בגרץ עם עוד שלושה אנשים תנועת נוער ציונית [בית"ר]. זוהי קבוצה ימנית נציונליסטית קיצונית, ומאז יודעים בגרץ שאני נוסע לפלשתינה. הזמן הבשיל לכך, אגיע לשם בכל מחיר, אפילו בדרך לא לגאלית. קיבלתי מהקהילה היהודית בגרץ סכום של 250 שילינג וסכום זהה מהמפלגה. היעלה על הדעת שאסתובב עכשיו לאחור מפני שקצת יורים בפלשתינה?

פאלי מודיע לה שאם לא יקבל אישור כניסה לפלשתינה, הוא ינסה לגנוב את הגבול. “אם אתפס, לכל היותר אשב בבית סוהר ואחר כך יגרשו אותי, או אולי אוכל להישאר שם.”

במכתב אחר לאחותו, גם הוא מ־1937, הוא מתאר את תחושת החנק באוסטריה, הדוהרת לקראת האַנשלוּס עם גרמניה הנאצית:

את מערבבת דת עם לאום. גם עכשיו אני לא יהודי דתי. אני לא יכול לקבל פה עבודה. עבדתי כפועל מקצועי אצל יהודי אחד בבית חרושת למוצרי מתכת ולא קיבלתי פרוטה שחוקה. אחרי זה עבדתי שבעה שבועות בחקלאות וסולקתי כי אין לי נתינות אוסטרית. בעל האדמות, גם הוא יהודי, לא רצה להסתבך עם החוק. אחרי זה עניתי למודעה שחיפשה טכנאי מכונות. הצגתי את עצמי, והכול היה בסדר עד ששאלו אותי לאיזו דת אני שייך. הם לא אמרו שהם לא מקבלים יהודים לעבודה, אבל טענו שהגרמנית שלי לא מושלמת. ככה זה בכל מקום, לא מקבלים אותי לעבודה מפני שאני יהודי או מפני שאין לי ניירות. אם הייתי פונה לשגרירות ההונגרית הם היו צוחקים ממני, כפי שצחקו עלי בשגרירות האוסטרית בבלגרד. ביקשתי מהם כסף לנסיעה הביתה כי נשארתי בלי פרוטה. גם הקהילה היהודית לא נקפה אצבע בשבילי. אני יכול להביא לך הרבה דוגמאות כאלו, אבל את יכולה לקרוא על כל זה בעיתונות.

ובהמשך:

אני נמצא כבר שנה שלמה אצל הדוד ז’יגה בווינה. כמו בשנה שעברה, הוא לא משלם לי כסף, למרות שאני עובד בדיוק כמו כל הפועלים שלו, לרבות שעות נוספות בערבים ובימי חג. הדבר היחידי שאני שומע ממנו הוא שאני אוכל יותר מדי. זה לא נכון. נותנים לי מעט אוכל, ואם אמא לא היתה שולחת לי שילינג אחד או שניים בשבוע לא היה לי כסף לבולים ולסיגריות. כמו שאת רואה, אני לא יכול להיות פה, אפילו לא אצל קרובי משפחה, וגם אצלם אני חייב לעבוד בסתר כי אין לי ניירות. אני לא מקבל ויזה ולכן אני לא יכול לנסוע לחוץ לארץ, כי אינני יכול להוכיח שאני לא זקוק לעבודה לפרנסה. להונגריה לא ייתנו לי בשום אופן להיכנס. אינני יכול לעבוד כמלצר ולא כמדיח כלים ולא כמשרת בדרגה הנמוכה ביותר. אני לא יכול להאריך בכתיבה, כי אשתו של הדוד ז’יגה מתלוננת שאני מבזבז יותר מדי חשמל. הבעיה היא שאין לי זמן לכתוב ביום. אני עובד משעה שבע בבוקר עד שמונה בערב. בגמר העבודה אני הולך הביתה, הליכה של שלושת רבעי שעה, כי הדוד ז’יגה לא נותן לי כסף לנסיעה בטראם. אני מקווה שאת מבינה עכשיו שאין לי ברֵרה אחרת אלא לנסוע לפלשתינה.

אפשר לראות שלמרות תלונותיה התכופות של סבתא על בטלנותו של פאלי, הוא לא ליקק דבש אצל אחיה. מכתבה של סבתא לאמא ב־25.10.1936 מאשש את יחסו של ז’יגה: “פאלי עוד פעם בווינה אצל הדוד ז’יגה, אבל הוא משלם לו כל כך מעט עד שאני מוכרחה לתמוך בו.” עניין התשלום עבור עבודתו בבית הדפוס של אחיה נותר מעורפל. במכתבה מיוני 1935 היא מספרת לאמא: “לא מרצונו הוא עובד ללא שכר. לא קיבלנו עדיין את הנתינות ולכן הוא לא יכול לעבוד.”

כך או כך, כעבור שלוש שנים מתהפך הגלגל. הדוד ז’יגה מבקש מפאלי לחפש לו תעסוקה בבית דפוס בפלשתינה.

פאלי מסיים את מכתבו לאמא בהבהרת הנתק ביניהם:

אני חושב שאת יכולה להבין עכשיו למה כתבתי לך את המכתב ההוא לפני שבע שנים. ידעתי שהילדים שלך לא יהיו יהודים, אפילו לא חברים של יהודים. אולי הם עצמם לא יהיו אנטישמים, אבל הנכדים שלך בטוח יהיו כאלה. זה מה שצפוי מנישואי תערובת. חשבי על זה, הילדים שלנו לא יכירו זה את זה, ואם הגורל יפגיש אותם במקרה, ייתכן שהבנים שלנו ירביצו אחד לשני בגלל הרקע הדתי שלהם. הבנות שלך לא ידברו עם הילדים היהודים שלי. זה מה שמציק לי כל הזמן, וזו הסיבה למכתב שכתבתי אז. אל תחשבי שאני שונא את קלמן מכיוון שהוא לא יהודי. אני לא שונא אותו, ממש לא, אבל גיס יהודי הייתי מקבל יותר ברצון.

המכתב הזה מוכיח שההיסטוריה מכורה לאירוניה, או שהיא סתם אוהבת להתל בשחקניה. פאלי אמנם נסע לפלשתינה בפברואר 1938, אבל זה היה הפרט היחיד כמעט שהתממש בתחזיתו. המפגש הטראומטי של ילדיו עם ילדי אחותו לא אירע מעולם, משום שהוא לא הוליד ילדים. לשניים מילדיה של אמא (פיורנצה ואני) יש אמנם ילדים, אבל הם יהודים כשרים, יש להם חברים יהודים, ונכדינו אינם אנטישמים. בכל זאת, אם להיות הוגן כלפי פאלי, משהו מתחזיתו בכל זאת התממש. שניים מילדיה של אמא אינם יהודים ואינם חיים בישראל: אתה (כך נדמה לי) וליזטה.

שלך, סנדרו

15.8.2004 רומולו היקר

לא, לא מפריע לי לחזור לשאלת הנישואין של הורינו, אם זה רצונך. בשנות האלפיים, חיים משותפים ללא ברית נישואין נתפסים כעניין טריוויאלי, אבל בעיני סבתא – והחברה בתקופתה – חיים בחטא היו לא מקובלים, בלשון המעטה. מכתבה הראשון המתייחס לבעיה זו נשלח לג’נובה ב־17.1.1932:

יום־יום אני מקווה למכתב מכם. לצערי הוא לא מגיע ואני לא יכולה לחכות. אני חושדת שאתם רוצים שוב לסדר אותי. קלמן, נכון שיש כבר ילדה שנייה בדרך? למה אתם לא מתחתנים? נכון שאין לכם נתינות, אבל אם תעשה מה שצריך – אפשר לסדר שתתחתנו. אני מבקשת עכשיו נתינות, ואם לא תתחתנו אבקש בשביל יוצי נתינות אוסטרית. אני תובעת ממך תשובה ישירה. לא אחכה יותר. אם אתה לא הולך לעשות משהו, אקח את גורלה של בתי בידי. לא אתן לה לחיות עם גבר בלי נישואין ואני לא מוכנה לסבול ילדים לא חוקיים. תעשה משהו. אתם כבר כמעט שנתיים ביחד. הגיע הזמן שתמלא את חובתך כג’נטלמן.

אחרי שהביעה דאגה לשלומה של פיורנצה במכתב הקודם ושאלה אם יוכלו לקחת את הילדה אליהם, ביוני 1932 סבתא משגרת מכתב נוסף להורים בבּרֶשיָה. היא מודיעה כי לא תוכל לנסוע אליהם, מחוסר אמצעים. אין זאת אלא שאבא ניסה לפייס אותה והציע לשלם את דמי הנסיעה, אבל משהו כנראה אירע בין המכתב הקודם לנוכחי, משהו שהעכיר את האווירה ביניהם, כי היא כותבת לו: “קלמן, אתה טועה אם אתה חושב שבכסף אפשר לקנות אהבה. אני מודיעה לכם שוב, אל תשלחו כסף.”

תכף לכך היא מוסיפה:

רציתי מאוד שיוצי לא תקנה כל כך הרבה בגדים לעצמה. חשבתי שתשימו כסף בצד. בכל זאת, אולי פעם היא תחזור הביתה. עכשיו היא בטח לא תחזור וגם לא תוכל לחסוך. לצערי, אני לא יכולה לתת. אין לי, ואין לי גם זכות להתערב. אני רק אומרת עוד פעם שטוב לשים כסף בצד. בן אדם לא יודע מה עלול לקרות לו, במיוחד כשיש לו ילדים… אני חיה פה עם פאלי ללא נתינות, והנה גם אַת בלי נתינות. אתם נודדים בעולם כמו צוענים. חס ושלום שיקרה משהו ותצטרכו לצאת מהארץ, אף אחד לא ירצה אתכם בארץ אחרת. המצב בעולם הוא כזה, קלמן, שאתה צריך נתינות כדי שלאשתך ולילדיך תהיה הנתינות שלך. ותסדר את החתונה סוף־סוף, שאוכל קצת להירגע.

המכתב הבא לא איחר להגיע. בתוך שבוע סבתא משגרת אליהם מכתב זועף מאוד:

מכתבכם לא הפתיע אותי, אבל הוא עשה לי רע. פגעתם ברגשות האמהיים שלי. אני לא חושבת שיש אמא בעולם שמשקרים לה כל כך הרבה. אתם לא נותנים בי אמון, אתם גם לא נותנים לי כבוד. איך לא מודיעים לי שנולדה לכם ילדה? מעכשיו כבר לא אאמין לכם.

כפי שניתן לנחש על פי תאריך כתיבת המכתב (20.6.1932), סבתא מתכוונת לליזטה, שבאותו יום כבר מלאו לה ארבעה חודשים. סבתא לא מתכוונת לעבור לסדר היום:

בתי יוצי לא זקוקה לאמא, לא עכשיו ולא בעבר. בת שלא חסרה לה אמא ולא מכבדת אותה בדברי אמת, לא ראויה להיות בת. כששלחתם לי את הצילום שלכם עם טוסקה [פיורנצה] ראיתי מיד שיוצי בהיריון [ראה התצלום המצורף]. שאלתי אתכם על כך ואתם הכחשתם. מה היה יותר פשוט מלכתוב ‘כן, אמא’לה, אני בהיריון, ואם את רוצה אחזור הביתה לזמן מה ואקח אתי גם את הילדה.’ הייתי כל כך מאושרת להגיד לך לבוא. לשקר וסתם להגיד לי לא לבוא בכל פעם שאני רוצה לבוא, זה אומר שאת לא צריכה אהבה של אמא ושאינך זקוקה לשיחות עם אמא שלך. גם אני אהבתי את בעלי המנוח, אבל לא שכחתי את אבי ואת האחים שלי. אני מאוד מאושרת שאתם אוהבים זה את זה, הלוואי שכך זה יישאר.

ההורים עם פיורנצה. ליזטה כבר בבטן

קלמן, אני לא רוצה שהיחסים ביניכם יתקלקלו בגלל שכתבתי שאני לא מאמינה לך. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע באושר שלכם. אני רק ממלאה את חובתי. הבת שלי נעשתה אשתך ללא הסכמתי. היא אשתך הלא חוקית, ואני כאישה הגונה לא יכולה להסכים שהילדה הצעירה שלי תחיה עם גבר ללא נישואין, במיוחד כשיש לה בת. אם הבת שלי לא מסוגלת להיות כנה עם אמא שלה, למה אתה, בתור גבר שאוהב את בתי, לא כתבת לי שיוצי בהיריון? לא אמרתם לי שאתם משקרים. לו הייתי יודעת, יוצי היתה באה אלי עם הקטנה, היתה יולדת כאן, ושתי הבנות היו נשארות אתי… הייתם יכולים לבקר אותנו מפעם לפעם, ומכל הכסף שאתם משלמים עכשיו אפשר היה אפילו לחסוך. אבל אי אפשר לשנות את זה. כבר מההתחלה היו שקרים.

איזה מין גבר אתה, קלמן. לפני שנתיים, כשביקרת את יוצי ואותי, כבר אז חייתם ביחד ובכל זאת לא אמרת לי מילה ולא ביקשת את ידה כמו שצריך. הייתי מסכימה ללא היסוס, והיא היתה מתחתנת אתך כמו כל בחורה ממשפחה טובה. זה דבר שאתה כבר לא יכול לתקן… אני לא יכולה להגיד לך איזו אחריות לקחת על עצמך בכך שלא הודעת לי מראש על הלידה. אם חס וחלילה היה קורה משהו, מה היית עושה? אני מזהירה אותך, ליוצי אסור לרקוד עד שהרופא לא יבדוק ביסודיות את הריאות שלה. אתה מוכרח לחכות עם חידוש הריקודים. היא עלולה לקבל דימום פנימי. אני מבקשת שתיקח את זה לתשומת לבך. גם אם היא מרגישה עכשיו טוב, תנועות הריקוד עלולות לגרום לה דימום פנימי. אני מבקשת ממך לפנות מיד לרופא ולשלוח לי תכף את תעודת הנישואין. אחרי כל מה שקרה אני כבר לא מאמינה בכלום. אם נשאר לכם עוד קצת יושר בלב, תנסו לתקן מה שקרה ואני אנסה להרגיע את עצמי. אבל עליכם לעשות משהו ולא סתם להבטיח כסף. כתבתי לכם כבר כמה פעמים שאני לא צריכה מתנות, ודאי לא כסף. אני רוצה רק אהבה וכנות. אני לא רוצה להיות חותנת, אני רוצה להיות אמא טובה וסבתא מקריבה בשביל הנכדים שלה. אבל אתם מונעים את התענוג הזה ממני.

נ.ב. כשהמכתב הזה נשלח הגיע המכתב שלך. כנראה שאת באמת לא מבינה מה את עושה לעצמך ולילדים שלך בזה שאת מופיע ורוקדת עכשיו. שאלוהים לא יעשה לך את זה, אבל את עלולה להיות חולנית כל חייך. אל תרקדי לפחות חודש. ולך, קלמן, תודה על הצילום, אתה נראה טוב מאוד.

המעברים החדים במכתב בין תוכחה לאהבה מאשרים, לדעתי, את מה שכבר סיפרתי לך על סבתא. היא אמא יהודייה על פי מיטב הפולקלור היהודי – מעצבנת, טרחנית, מרחמת על עצמה, תובענית, דעתנית – אבל תמיד אוהבת. דואגת לבנה למרות ביקורתה עליו, מסורה בכל נפשה לבתה ומתייסרת אִתה על מר גורלה. מכתבה מה־27.6.1932, המופנה לתא דואר בבֶּרגַמוֹ, יכול לשמש דוגמה לכך:

יוצי וקלמן היקרים. תודה על התמונה. צילום יפה מאוד, השמלה יפהפייה. אני שמחה שאתם מלאי תקווה. מי ייתן שתהיו תמיד מאושרים ושתשיגו במהירות את מטרתכם. בקשר לנסיעתי, זה עדיין לא בטוח. אני לא שקטה ממאמר שקראתי היום בעיתון. כתוב בו שרקדנית באיטליה קיבלה 30 שנה מאסר. אני מבקשת מכם, שמרו על עצמכם. מוטב לחיות בצניעות, אבל ביושר. אל תעשו שום דבר נגד החוק. אני מסתכלת כל יום מה כותבים בעיתונים על איטליה… אני לא ישנה בלילות ומחשבות רעות צצות בראשי. כתבו לי על עצמכם ועל הילדים.

אני חושב שהשילוב הקטלני הזה של אהבה־תוכחה נגע באמא בנקודה רגישה. משום כך הסתירה מסבתא את העובדה שלא נישאה לאבא, את הריונותיה התכופים – ולבסוף גם את הודעתה של עיריית קַטַנזַרוֹ על מותך. רק כאשר מצוקותיה גברו עליה היא פתחה את לבה. הסיבה לאותן מצוקות לא תמיד נהירה, כי הן נותרו מרומזות. תוכל לשפוט בעצמך מסדרת מכתבים מסבתא לאמא, שאני מעביר לך ברצף. המכתב הראשון הוא מאוגוסט 1932, וניתן ללמוד ממנו על קרע בין סבתא לבין אבא. אני משער שאבא נעלב מדבריה במכתב הקודם. סבתא, כרגיל, חוששת שאמא שוב בהיריון:

יוצי וקלמן היקרים. אחרי הרבה זמן בכל זאת החלטתי לכתוב לכם. זה נכון שפגעתי בך, קלמן. אולי לא צדקתי. אלוהים יודע שאני רוצה רק בטובתכם. נסה לא לכעוס עלי. תאמין לי, אני לא חותנת, אני אמא ממשית. תתקרב אלי עם הלב שלך. אף פעם לא סובבתי את גבי אליך. איך אני יכולה? אתה חי עם בתי היחידה ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת. אני יודעת שאתה נאבק קשה ושמוטלת עליך אחריות כבדה. ואת, בתי המתוקה, אני יודעת שהכעס שלי גרם לך כאב גדול, אבל חשבתי רק עליכם. עכשיו גמרנו עם כל זה. מי ייתן שתחנכי את ילדייך בשמחה ובבריאות ושתחיי תמיד בהבנה עם קלמן. אבל תיזהרי מעכשיו שלא יהיו לך יותר ילדים. תשמעי מה שאני אומרת לך: שבוע לפני הווסת ושבוע לאחריו אסור לקיים יחסים. ברגע שאת רואה שזה מאחר ביום־יומיים, שימי את הרגליים במים חמים.

ילדתי המתוקה, כתבי לי אם קלמן קרא את המכתב ואיך הוא קיבל את זה. הוא סקרן? אם לא, אכתוב רק לך. הייתי רוצה לדעת איפה הילדים. אני מתארת לעצמי כמה חם שם. הייתי רוצה לקחת ילדה אחת אלי. אני מעדיפה את טוסקה, אבל בעצם לא משנה, את מי שאתם רוצים. הדודה לינה עברה לגור בגרץ. פאלי נמצא בווינה אצל ז’יגה. הוא גמר את הבחינה בציונים טובים. אתן לו עוד שנה ללמוד. אי אפשר להכיר אותו. הוא מאוד דומה לאבא שלו… היי אישה טובה ונאמנה ואמא טובה. האם את לא בהיריון עוד פעם? אלוהים ישמור.

כעבור חודש, סבתא מספרת שסבלה מהתקף קשה של ראומטיזם ברגלה ונזקקה לטיפול בבית חולים. הכאבים תקפו אותה מחדש והיא בקושי מסוגלת לעמוד. לפיכך היא נאלצת לדחות את ביקורה אצלם בנאפולי עד חג המולד, אבל מציעה להם לבוא אליה עם הילדים כדי “לדבר על הכול”. אני מניח שסבתא התכוונה ליישב את ההדורים עם אבא, אבל גם לאושש את אמא מבחינה גופנית:

יוצי, את נראית רע מאוד. הילדה מאוד כבדה ואת מאוד חלשה. העומס המוטל עלייך מהילדים גדול מדי. בשני הצילומים האחרונים את נראית כאילו יש לך שחפת. רק השמלה שלך יפהפייה. למה לא תבואו לכאן לנוח קצת? כתבי גם לדודה לינה.

המכתב הבא הגיע לידי ללא מעטפה, ולכן אין עליו מען ותאריך. תוכנו מעיד שנכתב בתחילת 1933:

יוצי וקלמן היקרים. תודה על המכתב והברכות. הייתי מאוד רוצה לנסוע אליכם, אבל אתם כל כך רחוקים שאני לא מעיזה לקחת על עצמי מסע ארוך כזה. אני צריכה לשמור על בריאותי שלא אקבל מחדש דלקת עצבים. בפעם השנייה זה עלול להיות מסוכן. בכלל, אסור לי להיות חולה כי אין מי שיעבוד במקומי.

מאוד מאוד כואב לי שאתם כל כך רחוקים זו השנה השלישית. הייתי מאוד רוצה שתחזרו הביתה. אולי גם פה הייתם מוצאים עבודה. יוצי, קחי את טוסקה לרופא. צריך לבדוק את הלשון הקטנה שלה, אולי היא קצת מחוברת למקום וניתוח קטן יכול להפריד את החיבור. הייתי כבר רוצה לראות את שתיהן. המצב כאן לא טוב, אבל אני לא רוצה להעציב אתכם. יש לכם מספיק בעיות. איך הצליח הקונצרט שלכם ב־30 בדצמבר? האם קיבלתם את המכתב ששלחתי לנאפולי? תגידו לי, כמה זמן עוד תשוטטו בדרכים?

המכתב הבא הוא משנת 1933. סבתא מודיעה להם שחלתה שוב, מבקשת לדעת מתי יוכלו לקחת את פיורנצה הביתה ומספרת שדודה לינה הופתעה לשמוע “שיש לכם עוד ילדה”. המכתב מסתיים ברמז עוקצני על אמצעי מניעה: “אל תהיו כל כך שמרנים. בדברים אחרים אתם מודרניים.”

נימה פייסנית זו ממשיכה גם במכתבה הבא מתחילת מרס 1933. היחסים עם אבא עדיין מנותקים:

יוצי וקלמן היקרים. סוף־סוף קיבלתי מכם מכתב. רק אלוהים ואני יודעים כמה סבלתי בחודשים שלא ידעתי מה קורה אִתכם. העצבים שלי נפגעו ולא יכולתי יותר. שישה שבועות לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. לא יכולתי לענות על מכתבים. חשדתי שהילד השלישי בדרך, אפילו ראיתי אותך מתה. אני מחכה בקוצר רוח לצילומים. אני מאוד שמחה שהקטנה המתוקה מרגישה בסדר. רציתי לשלוח לה שרשרת, אבל אני חושבת שהיא קטנה מדי לזה. יש לה כבר עגילים? כתבי לי את שם המוסד שליזטה נמצאת בו. מישהי נוסעת לשם ובכוונתי לבקש ממנה לבקר את הילדה.

ועכשיו, קלמן, אכתוב לך כמה שורות. זה נכון שבמכתב האחרון לא היה לך זמן לכתוב, אבל אני שואלת אותך: מתי אתה מתכוון לחזור הביתה? או שאתם מתכוונים לבוא רק להלוויה שלי? אז כבר יהיה מאוחר מדי.

המכתב הבא אף הוא ללא מען ותאריך, אבל מתוכנו אפשר לקבוע שנכתב אחרי 19 באפריל 1933, כי הוא מבטא את כעסה של סבתא על לידתו של ילד נוסף, השלישי ברציפות מאז 1931. לידתך שלך, רומולו.

בתי היקרה. זמן רב חיכיתי למכתב הזה. חבל שכל כך מאוחר החלטת לספר לאמא היקרה שלך את האמת. היה לי חשד, אבל לא יכולתי לדבר עליו כי אף פעם לא נתת לי הזדמנות לכתוב לך באופן פרטי.

על כך שלא שמעתי בקולי כבר נענשת. מי ייתן שתוכלי לבוא הביתה ואז אסלח לך על הכול. בואי בלי הילדים אם את לא מחזיקה יותר מעמד, לפחות עד שתתאוששי ותרוויחי קצת כסף. אם את לא יכולה לעזוב את הילדים, תשתדלי להסתדר עם קלמן ושהוא ידע שאת כותבת לי. אכתוב לשניכם שאני סולחת על הכול ושהנזיפות שנזפתי בכם נעשו לטובתכם. אם את לא יכולה לשכנע את קלמן להרשות לך לנסוע, תשתדלי לברוח הביתה בדרך אחרת. את צריכה כמובן לסדר קודם את הפספורט שלך. את רואה מה עשית? יצור אומלל שכמוך. אני מבקשת ממך, קרעי את המכתב ותזרקי אותו לפח שלא ייפול לידיו של קלמן.

אם תקרא היטב את הקטע הזה, תגלה שהבעיה היא לא עלבונה של סבתא על ששוב הסתירו ממנה את לידתו של ילד חדש. הבעיה האמיתית היא מערכת היחסים העכורה בין ההורים. ייתכן מאוד שלידתך החריפה את המתיחות ביניהם. האם זה משום שאמא הטילה על אבא את האחריות להריונה? אינני יודע. אבל לידתו של תינוק, אפילו לא רצוי, אינה מצדיקה ביטוי חריף כל כך כמו “יצור אומלל שכמוך”. המשך המכתב מחזק אצלי את התחושה שהילד הנוסף גרם להתפרצותם של כעסים ישנים. סבתא מבינה שהעניין נמצא לפני פיצוץ וכי צריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע היריון נוסף:

למה לא כתבת לי מזמן על מה שקורה לך? למה חיכית עד שיהיו לכם שלושה ילדים? מעכשיו תרשמי בדיוק את תאריכי הווסת, ואם זה לא מגיע בזמן תתיישבי במים חמים, ובמצב זה פתחי בשתי אצבעות את הוואגינה כמה פעמים. צריך לעשות הכול שלא יבוא עוד ילד חס וחלילה.

לצערי, אני לא יכולה לשלוח לך כסף כי העסקים הולכים גרוע, וגם הדודה לינה אצלי. חבל שלא כתבת לי לפני ארבעה חודשים, כי אז הדודה לינה לא היתה באה, אבל איחרנו את המועד. עכשיו כבר לא חשוב איך תגיעי הביתה, העיקר שתגיעי. את אומללה, וגם אני אומללה. כל כך רציתי לראות אותך מאושרת. מעכשיו תהיי חכמה. כתבי שאדע מה קורה אתך. עשי הכול כדי שאוכל לכתוב לקלמן.

המכתב הקשה הזה עורר אצלי תהייה, ואני רוצה לשתף אותך. לפני כשלושה חודשים כתבתי לך שאבא הטיל כנראה וטו על צירופך למשפחה, כי חשב שאינך בנו. אבל כשאני רואה את המצוקה שנוצרה בעקבות לידתך – עד כדי העלאת האפשרות של בריחה מהבית – ואת סערת הנפש שהיא חוללה, אני תוהה אם הפכת שלא מרצונך לילד מריבה. רוצה לומר, החרמתך ונידויך מהמשפחה היו מחיר הפיוס בין אבא לאמא, או למצער התנאי להמשך חייהם המשותפים. חשוֹב רק מה היה קורה אם הטיפול במים חמים שהציעה סבתא היה מצליח. לא היתה נוצרת “בעיית רומולו”, כשם שלא נוצרה בעיה בכל אותם מקרים שבהם אמא הפילה את עובריה, והיו רבים כאלה.

שלך, סנדרו

21.8.2004 רומולו היקר

אני מודה שיש משהו בדבריך. אם היית ילד מריבה למה קיבלו אותי, התינוק הבא אחריך? במובן מסוים שנינו באותה סירה, אבל לא הייתי משווה את הדילוג מעליך להטלת מטבע. המשבר בין הורינו, שהגיע כנראה לשיאו אחרי לידתך, לא חזר על עצמו כשאמא הרתה אותי. אפשר שהכעס מיצה את עצמו או שהפעם לא היה גבר שניתן היה לחשוד באבהותו. אין ספק שאבא ראה במשפחה הגדלה ומתרחבת מדי שנה משקל עודף על כרכרת הקריירה שלו, ועם זאת הבין שאינו יכול להטיל רק על אמא את האחריות להריונותיה התכופים. אינני יודע. אני מסכים אתך שהסברה שהעליתי קלושה, אבל לא הייתי דוחה אותה על הסף. במצב כזה של מידע חלקי, המגיע רק מצד אחד שכבר איננו בחיים, צריך להשאיר את כל הכיוונים פתוחים. קראתי פעמיים את המכתב הבא של סבתא לאמא מ־17.12.1933 ומצאתי בו רמז לנושא שיחתנו. המכתב כבר לא מופנה לשניהם אלא נפתח ב“ילדתי החמודה”. רוצה לומר, מתקיים נתק גמור בין אבא לסבתא.

ילדתי החמודה, מהמכתבים שלך אני מבינה שאת לא ביחסים טובים עם קלמן, ואם אני מבינה נכון אתם בכלל לא ביחד. לקחת כבר את הילדים אלייך? ילדים מסכנים, מי יודע מה מחכה להם אם אתם לא מסתדרים ביניכם. אני מבקשת שתכתבי לי מיד ותודיעי לי אם קלמן קורא את המכתבים. הייתי רוצה לכתוב לו מכתב יפה במיוחד ולבקש ממנו שייתן לך לבוא הביתה עם שלושת הילדים.

אני מפנה את תשומתך לבך למילה “ביחד”. אם אני מבין נכון מה שסבתא הבינה, אבא ואמא נפרדו לזמן מה. רמז לכך מופיע בהמשך המכתב: “את נראית לא טוב. אחרי שתתאוששי תוכלי לחזור אליו”.

הדגשתי את המשפט האחרון בגלל הדו־משמעות: האם להבין ממנו שאמא תחזור ותתפייס עם אבא אחרי שתתאושש מהלידה, או שהיא חיה בנפרד ממנו ותחזור אליו לאחר החלמתה? גם המשפט השני מעניין, בעיקר מבחינתך: סבתא מציעה שכל הילדים יועברו אליה. גם אתה. ועם זאת, היא מקווה שהשלום יחזור לשכון ביניהם:

עכשיו, חמודה שלי, נשארה לי תקווה שאת חיה בהרמוניה עם קלמן ושתשתדלי לעשות שלום בינינו. תתאמצי שהוא יאהב אותם ואל תיתנו לו הזדמנות להיות קנאי.

אני ער למילים “קנאי” ו“תתאמצי”. האם סבתא רומזת שיש לאבא סיבה לקנא? אידה סבורה שלאמא היה מישהו בפירנצה, מורה במקצועו, אבל אני מתייחס לרכילות הזאת במידה רבה של ספק. לדעתי, אם לאמא היה מישהו – ואני מאוד מקווה בשבילה שהיה לה – זה קרה אחרי שאבא נסע להונגריה ב־1941. מכל מקום, שתי המילים מחזקות את תסריט הקנאה כמניע להחרמתך. לדברי אידה, אבא נהג לקנות לה בגדים בצבע תכלת, המתאימים לצבע עיניה, אבל כשהיתה לובשת אותם הוא היה מקנא לה, ועל רקע זה פרצו ביניהם מריבות, לפעמים גם אלימות.

סבתא לא שוכחת לדווח לאמא על צרותיה שלה. היא נאלצה לפטר את שתי עוזרותיה בחנות עקב קשיים כלכליים. אחייניתה אילונקה, שהיתה אמורה לבוא מבודפשט כדי לסייע לה בניהול סלון המחוכים, התחתנה בחודש אוגוסט וביטלה את תוכניתה. דודה לינה חלתה ומתחילה להצטער על הצטרפותה לסבתא. העסק מתנהל בקושי, וסבתא מאוד עצבנית. אבל דאגתה העיקרית היתה ונותרה אמא. סבתא נבהלת מהתצלום שאמא שלחה לה:

הילד מאוד חמוד בתמונה, אבל את ממש רק עור ועצמות. היזהרי שלא יהיה לך עוד ילד. תהיי גלויה אתי, כתבי לי אם קלמן קורא את המכתבים שלי. את כבר לא ילדה, את אמא לשלושה ילדים.

את מכתבה היא מסיימת בנשיקות לילדים וגם לקלמן, וחותמת בתוכחה הישנה:

למה את שוב משתמשת בשם הנעורים שלך? אני הרי יודעת שאתם לא נשואים. למה לא ניסיתם להתחתן בנישואין אזרחיים כדי למנוע ילדים לא חוקיים?

שלך, סנדרו

30.8.2004 רומולו היקר

אענה לך תחילה על בעיית ההריונות. אני אמנם הילד האחרון למשפחת טוט, אבל לא ההיריון האחרון. ב־4.12.1935, שישה חודשים בלבד אחרי לידתי, סבתא מביעה חשש שאמא שוב בהיריון:

את כותבת לי שאת עוד לא בהיריון. אלי שלי, השערות שלי סומרות רק מהמחשבה הזאת. זה לא נכון שאי אפשר למנוע את זה. צריך רק ללכת לרופא ולשים טבעת ברחם, או שקלמן ישתמש במגן גומי, וגם זה לא תמיד בטוח. ברגע שאת רואה שאת לא מקבלת וסת, תרוצי לרופא. זה עניין פשוט. מה אתם חושבים לעצמכם? כמה ילדים צריך להביא לעולם? זה נכון שהם נורא חמודים, וכמו שאת כותבת – אין עוד סבתא שיש לה נכדים כל כך יפים. אני מאוד גאה בהם ומבקשת שתנשקי אותם בשמי, ושהשמים יברכו אותם בבריאות, אבל היתה עוד סבתא שהיו לה נכדים יפים וזו הסבתא שלך.

שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1937, סבתא שוב מזהירה את אמא מהריונות נוספים:

כתבת שלא יהיו יותר ילדים. זו מילה גדולה מאישה בת 25. מוכרחים לשמור כל הזמן כדי לא לעשות הפלות מאוחר יותר. זה עלול להיות מסוכן בשבילך. הכי טוב לא להיכנס למצב הזה.

באפריל 1939 היא כותבת לה:

כתבת לי במכתב לפני האחרון שפעם בשנה את בהיריון. מיד ידעתי שעוד פעם את בצרה. מסכנה, מסכנה שלי, מה יהיה אתך? בשם אלוהים, איך את יכולה לרקוד? שישה שבועות בטוח אסור לך לרקוד, כי את עלולה לקבל שטף דם. היזהרי גם שקלמן לא ייגע בך לכל הפחות שלושה חודשים. את עלולה לחלות ולמות, והילדים המסכנים יהיו יתומים. אני יכולה להגיד לך שאנחנו מאוד דואגים לך. אני רק מקווה שקלמן יודע את הסכנות לאישה שעושה כל כך הרבה הפלות.

אני חושש שבעניין זה סבתא העניקה אשראי גדול מדי לאבא. אידה יודעת על שתי הפלות, אחת מהן בבית (אבא דרש ממנה לסלק את העובר המת). היו כמובן יותר. חודש לאחר מכן סבתא מציעה שיטה נוספת למניעת היריון:

כתבתי לך כבר על המלח הזה. את לוקחת אותו בבוקר על בטן ריקה עם חצי כוס מים. שתי הכול. זה צריך להיות באותו יום שבו את אמורה לקבל את המחזור. אם תיקחי את המלח בבוקר – תקבלי בערב את הווסת.

כפי שאתה כבר יודע, גם השיטה השנייה לא הניבה תוצאות. סבתא שוב מביעה את חששה שאמא נכנסה להיריון, אך מודאגת לא פחות מיחסיה עם אבא:

אני מודאגת מאוד מהידיעה שאת לא נוסעת עם קלמן ושהוא כועס עלייך. אני מקווה שאת אישה חכמה שיודעת איך ליישב אי־נעימויות. זו חובתך כאישה. גם הוא מסכן והוא נלחם יחד אתך. כתבי לי על זה.

לגבי שאלתך השנייה, אינני יודע מה מנע את הנישואין. העדר נתינות? יהדותה של אמא? חוסר עניין מצדו של אבא? במכתבה של סבתא לפאלי, בספטמבר 1939, היא מגלה לבנה שהורינו לא נשואים ומצביעה על הסיבה לכך:

הילדים נושאים את שמו של קלמן. הם לא יכולים להתחתן מכיוון שהדרכון של שניהם כבר לא בתוקף. חוץ מזה, גם לקלמן אין נתינות. אם הם היו מתחתנים בשעתו, כשעוד יכלו לעשות זאת, כאשתו של נוצרי יוצי היתה עכשיו מוגנת.

דבר אחד ברור, לא אמא ולא סבתא משלימות עם המצב. לטענתה של אידה, אמא אמרה לה שהיא לא תחזור להונגריה אלא אם כן אבא יתחתן אִתה. ב־1933 חוזרת סבתא לנושא הכאוב, לא לפני שהיא משלימה את סאת הרחמים העצמיים:

אל תכעסו עלי שכל כך הרבה זמן לא כתבתי לכם. הרופא אמר שיש לי מחלת לב, אבל אני מרגישה חולה בנפש. הייתי רוצה למות מהר ככל האפשר. נלחמתי שנים רבות וקיוויתי שיהיו לי חיים יותר מאושרים, אבל ב־1928 [שנת מותו של סבא] – כל התקוות שלי התנפצו לרסיסים. אני מרגישה מיותרת לחלוטין. אני צריכה עוד שנתיים עד שפאלי ישלים את לימודי הבגרות שלו. החובה הזאת לא נובעת מכך שהוא ראוי לאהבה, כי לצערי צריך מזל לילדים טובים, ולי אין.

נוסף על כל הדאגות שלי, אני חושבת הרבה מה יכולה להיות הסיבה שלא התחתנתם. כי אם הייתם נשואים, כבר מזמן הייתם שולחים לי את התעודה הרשמית. אני לא רוצה להתלונן, אבל גם לכם יש חלק בבעיות הנפשיות ובמחלת הלב שלי. לכל הפחות תשתדלו עכשיו להגיד את האמת: מהו המכשול שמונע אתכם מלהתחתן. הרי אני לא מבקשת מכם דבר, להיפך, אני רוצה לעזור לכם. הדבר היחידי שאני רוצה מכם זו האמת לאמיתה.

ב־1934 אמא נקלעת לצרות בגלל בעיות של נתינות והיתרי שהייה באיטליה. סבתא מדווחת לה בינואר על ניסיונותיה להסדיר את האישורים דרך קרובי משפחה באנגליה, אבל היא בספק אם יצליחו, בעיקר משום שהניירות אמורים להיות על שם גברת קלמן טוט, ואילו לאמא אין תעודת נישואין.

בספטמבר 39' היא כותבת לאמא על אחייניתה מאנצי בַּלאש, שהצליחה לברוח מאוסטריה לאנגליה עם אחֶיה ג’ון וג’ורג', ומתרה בה: “הם כמובן לא יודעים שאינך נשואה. אין צורך שתגלי להם זאת.” ביולי 1940 מתעורר בסבתא ניצוץ של תקווה, בעקבות הידיעה שאמא קיבלה סוף־סוף דרכון הונגרי: “האם אני צריכה להבין ששניכם רשומים באותו דרכון? האם קרה מה שמזמן היה צריך לקרות?”

אך דבר לא קרה, ובין עצותיה המעשיות מפברואר 41' מבצבצות אכזבה ומרירות:

כשתגיעי לבודפשט, אם תגיעי, תהיי צנועה. אל תנסי להתבלט. עכשיו ידעו כולם שאת לא נושאת את שמו של קלמן ושאת לא נשואה. את יכולה לשמור את זה בסוד, חוץ מאשר לצורך הרישום במשטרה.

שלך, סנדרו

5.9.2004 רומולו היקר

כפי שכתבתי לך, אינני יודע מה מנע מהם להינשא. ידוע לי שהמצב לא היה פשוט גם לזוגות מעורבים, אף שמספרם באיטליה היה הגבוה באירופה. אפילו אקט ההתבוללות הותקף במאמרים ארסיים בעיתונות. טבילה, נישואין והפניית עורף למסורת היהודית, כך נכתב, לא ישנו את מהותו של הגזע היהודי או יטהרו את דמו. הוותיקן ניסה להשפיע על השלטון הפשיסטי להכיר בנישואין של יהודים שהמירו דתם לקתוליות, אבל נכשל. אף על פי כן, לא מעט כמרים המשיכו לחתן זוגות מעורבים. השאלה למה הורינו לא נישאו נשארת פתוחה. ניתן למצוא התייחסות מעורפלת לבעיית הניירות במכתבה של סבתא לאמא מה־24.2.1938:

חיכיתי זמן רב כדי לשלוח לכם את הניירות האלה. את תעודת הלידה של אבא אני לא שולחת כי היינו זקוקים לה לבקשת הנתינות לפאלי. אולי השבוע יחזירו לי ואז אשלח לך אותה. השאלה היא אם את צריכה את זה בכלל, כי אני שולחת לך את תעודת הנישואין שלנו. בקונסוליה מאוד התפלאו למה את צריכה לתרגם תעודת לידה להונגרית. התעניינתי בקונסוליה האיטלקית בעניין זה והם אמרו שאחרי שש שנים אתם נחשבים לנתינים איטלקיים. בכלל, אם קלמן נתין של איזו ארץ, את – בתור אשתו – מקבלת את הנתינות שלו. כל זה אתם יודעים טוב ממני. אתם יודעים מה קורה כאן. תגידו לי מה לעשות.

אינני יודע אילו ניירות סבתא שלחה ומדוע הם היו נחוצים. גם סבתא לא יודעת. אני מניח שניתן למצוא מידע מדויק ופרטני יותר בסוגיה זו בארכיונים, ואם תרצה אולי נעשה זאת יחד, במועד מאוחר יותר. בדבר אחד אני בטוח: אמא הלכה על חבל דק מאוד. שכניה ומכריה חשבו אותה לנוצרייה, אבל השלטונות ודאי ידעו על יהדותה. זוגות מעורבים שנישאו לפני 1.10.1938 זכו להקלות שלא חלו על הורינו. היא לא היתה נשואה לאבא, והוא לא היה איטלקי. העובדה שהצליחה לשמור על סודה עד יום מותה, ואפילו למצוא עבודה כמתורגמנית במטה הוֶורמאכט באַרֶצו, היא פלא בעיני. עוד אספר לך על כך.

אני רוצה ברשותך לחזור למכתביה של סבתא. היא לא מופתעת לגלות, בינואר 1934, כי אשרת השהייה של אמא באיטליה פקעה, וכך היא כותבת אליהם לפלרמו:

ידעתי מראש שזה מה שיקרה. אם הייתי יודעת שיגרשו אותך לאוסטריה או להונגריה, הייתי נוסעת עד הגבול. למען השם, אל תיקחי את הילדים אתך. אם קלמן לא מביא אותם לכאן, שהוא ידאג להם שמה. את לא יכולה ללכת לאף קרוב משפחה, כי כולם כועסים עלייך. איך יכולת להזניח את הדבר הזה כל כך הרבה זמן? לא ידעת שזה המסמך הכי חשוב? וקלמן, למה הוא לא חשב על זה? יוצא מזה שיש לי מרור. מסכנה את ומסכן אבא שלך, אילו היה רואה זאת בחייו. אלוהים אהב אותו יותר ממני וחסך ממנו את המראה. לקחת את הילדים אלייך? על כל הדברים האלה תכתבי יותר. אני רוצה לכתוב לקלמן, האם הוא מרוויח כסף וממה הוא חי? יש לך ממה לחיות? מי יודע מה עוד מחכה לי פה.

במה שנוגע לפאלי, כל עוד הוא בבית הולך לו טוב, אבל הוא רשע ולא שומע בקולי, בדיוק כמוך. הוא עוד יאכל את הדייסה שהוא מבשל לעצמו, רק שיצא לעולם. העצבים שלי לא יכולים לסבול זאת יותר. אני גמורה. רק הידיעה שאת בצרות מספיקה לי.

המכתב הבא, מ־1934, מעיד כי ההורים מתמודדים עם קשיים כלכליים. הקונצרטים לא כל כך מצליחים. סבתא מזכירה להם שהיו צריכים לחשוב על אפשרות כזאת מראש, והכי כואב לה שאין ביכולתה לעזור להם:

בגלל זה, יוצי, אל תקני כל כך הרבה שמלות. מוטב שתשימי את הכסף בצד. כבר קנית מעיל כחול כהה. כתבת לי על זה, ועכשיו הזמנת עוד אחד. אל תקני דברים יקרים לטוסקה, כי היא תגדל ותוך זמן קצר ממילא זה לא יתאים… מה אתם שומעים מליזטה? האם טוסקה כבר מדברת ברור? כמה שיניים יש לה? הבטחת צילומים ואני מאוד סקרנית לראות אם את נראית טוב יותר. איך נראה קלמן? שמרו על עצמכם שלא יאונה לכם כל רע. במה שנוגע לי, הרגליים עוד לא בסדר. בשבוע הבא אתחיל טיפול בבית החולים. אין לי כאבים אבל אני לא מסוגלת ללכת, וזה רע במיוחד כי אני לא יכולה ללכת לבתי הלקוחות.

ליום הולדתך אני מאחלת לך שתהיי מאושרת, שתהיה לך הרבה בריאות, והעיקר שתוכלי לחנך את ילדייך לשמוע בקול ההורים, כי זה האושר הכי גדול.

בקיץ 1934 שוהים ההורים באישיָה, ליד נאפולי. סבתא רוצה יותר מכול שהם יתיישבו במקום קבוע, יפסיקו את נדודיהם, ייקחו את הילדים אליהם ויעניקו להם אורח חיים נורמלי. היא מציעה להם לקחת מטפלת לילדים ומצטערת שאינה יכולה לקבל תפקיד זה על עצמה. בגילה, היא כותבת להם, אין היא יכולה להתחיל חיים חדשים. מכתבה מחודש אוגוסט הוא תמהיל של מועקה, דאגה אמהית ועצות מעשיות:

הייתי מאוד רוצה לבוא פעם אליכם כדי לראות אתכם ואת הילדים. כמו שאת רואה מכתב היד שלי, אני מאוד עצבנית. אני לא רוצה להעציב אותך, אבל לא אחיה הרבה זמן. בגלל זה אני רוצה לתת לכם כמה עצות טובות. רצוי שתתחילו בגיל צעיר לדאוג לעתיד כדי שיהיה לכם משהו כאשר תהיו זקנים. אני כותבת לכם מניסיון אישי, אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו. מאוד עצוב שאדם מקריב את כל אונו ובריאותו ובסוף אין לו על מי להישען. תנו לילדים ללמוד משהו מועיל, אבל הכי חשוב, תחנכו אותם לפשטות ולצניעות. כי אדם פשוט וצנוע יכול להסתדר מהר יותר בכל מצב… הייתי מאוד רוצה שתשמיני קצת. את נורא רזה. אני מקווה שלא יהיו לך יותר ילדים, זה יהרוג אותי. גם קלמן מאוד רזה, רק הקטן נראה טוב.

הכוונה אליך, רומולו. אמא סיפרה לה כנראה שיש לך תולעים, וסבתא מדריכה אותה מה לעשות:

תעשי לו מרק שום. מועכים את השום עם קצת שמן. שמים בצלחת, מוסיפים מים רותחים ושתי שיניים של שום לצלחת המרק. הכי טוב ללכת לבית מרקחת ולקנות תרופה נגד תולעים. רק לא יותר מדי, כי זה יכול לעשות בעיות בבטן.

בהמשך היא מספרת על ג’ורג‘, בנו של דוד ז’יגה, שנסע לאיטליה עם כלתו הטרייה. סבתא ביקשה ממנו לבקר אצלם באישיה: “תהיו נחמדים אליהם,” היא כותבת. "נתתי לו חבילה קטנה בשבילכם, המכילה את ספר התפילה שלך וצילום שלך עם פאלי כשהייתם קטנים. תראי את התמונה לילדייך… תשלחי לי את הקטן עם ג’ורג’ ותשאירי אצלך את ליזטה."

כפי שאתה רואה, רומולו, המקריות שולטת בחיינו. לכולנו היו יכולים להיות חיים אחרים אילו הדברים הקטנים דווקא היו מתרחשים אחרת. מה היה בגורלך אם אמא, במקום לדווח על התולעים בבטנך, היתה חושפת את מצבך המיוחד, וסבתא היתה משגרת את ג’ורג' לקַטַנזַרוֹ כדי להביא אותך אליה? אפשר שהיית גדל באווירה משפחתית חמה ואוהבת, אבל ייתכן גם שהיית מסיים את חייך עם סבתא בלובלין.

סבתא כותבת שוב ב־30 באוקטובר 1934. היא קיבלה מכתב מאמא ביום השנה למותו של סבא מרטון – היום העצוב ביותר בשנה לגביה. סבתא רוצה לדעת אם אמא הדליקה נר לזכרו ב־24 באוקטובר ושואלת היכן היו בחגים היהודיים, אבל היא מודאגת גם ממחלתו של אבא. נראה שהדאגה לשלומו מביאה אותה לפתוח את המכתב ב“יוצי וקלמן המתוקים”:

המכתב שלך על מחלתו של קלמן עשה אותי עוד יותר עצובה. תיארתי לעצמי שמשהו לא בסדר אתו כי לא הודעת לי איפה אתם. הרי כולנו בני אדם ומשהו יכול לקרות. אני מבקשת, אם קורה משהו כתבו לי, אפילו גלויה… אני מקווה שקלמן יבריא מהר ושהשמים ייתנו לו בריאות. ודאי יש לו דלקת של עצב. שילך לרופא. בכל אופן, שיחזיק את הרגליים חמות… לינה מאוד עצובה שעזבה את בודפשט. ייתכן שזו היתה באמת שגיאה מצדה לבוא אלי… אני מאמינה לך שהיית רוצה את ליזטה הקטנה אצלך, אבל חמודה שלי, עד שלא תתיישבו במקום אחד לא יהיה לכם נוח לנסוע עם שני ילדים. הייתי מקבלת ברצון ילד אחד. את לא שומעת דבר על הילד הקטן?

הכוונה שוב אליך, רומולו. כפי שאמרתי לך, אתה נמצא כל הזמן במחשבותיה. המכתב האחרון משנת 1934 מופנה לאמא בלבד:

ילדה יקרה שלי. לצערי, ההחלטה שלך באה באיחור רב. אומר לך מה שלא אמרתי לך עד עכשיו: את יכולה לבוא. אני לא מסוגלת להגיד לך דבר אחר. רק תבואי. המצב בגרץ גרוע מאוד. העסק הולך רע מאוד, ובדירה החדשה יש המון הוצאות. העצבים שלי נגמרו. נכנסנו לדירה מאוד מוזנחת וצריך לשלם שכר דירה כמו בדירה הישנה. צריך גם לקנות ריהוט, למרות שלינה הביאה אתה הרבה דברים. היא חולנית ורוצה לחזור, כי היא לא יכולה לראות כמה קשה לי… פאלי מסיים עוד מעט את לימודיו ומתכוון לנסוע לפלשתינה, אני מאוד מתגעגעת לראות אותך ואת הילדה, את צריכה קצת מנוחה, את נראית לא טוב. אבל איך את מתארת לעצמך שאוכל לפרנס אותך עם שלושה ילדים.

סבתא לואיזה ושני ילדיה: פאלי ויוצי

למה קלמן לא כותב? לא בסדר שהוא ממשיך להיות ברוגז אתי. לא צדקתי שכעסתי? צריך להביא ילדים לעולם בלי שיהיה להם בית? אבל כל זה עבר. מרגע שיצאו לאוויר העולם צריך לגדל אותם בכוחות משותפים. את וקלמן צריכים סוף־סוף להשתקע במקום אחד. למה לא תישארו באיטליה? אני שומעת שהמצב שם לא רע בכלל. את תתחילי משהו אחר, ואולי גם קלמן… ייתכן שאסע אליכם ואלמד אותך לתפור מחוכים. אם אתם לא יכולים להישאר שם, בואי עם שלושת הילדים ותלמדי מקצוע אחר. כמובן, תצטרכי להביא אתך קצת כסף. קלמן היה צריך לשלוח לי קצת כסף כדי לעזור לי. אני מקווה שהוא לא מחכה שאכתוב לו. הוא צריך לכתוב לי ולהגיד לי מה הוא חושב על העתיד.

אני מודה שקשה לי “לאכול” את המכתב הזה. כמו ברבים ממכתביה, סבתא לא מדייקת בעובדות וגם מעבירה מסרים כפולים. ראשית, זו לא הפעם הראשונה שהיא מזמינה את אמא לבוא אליה עם הילדים. באשר למסרים הכפולים, אבא לא כלול בהזמנה. ה“ברוגז” ביניהם נמשך, אבל סבתא לא פוטרת אותו מחובתו לממן את שהייתה של משפחתו בגרץ; מצבה הכלכלי לא מאפשר לה לפרנס את אמא ואת שלושת ילדיה. מצד שני, היא מציעה לה באותה נשימה להישאר עם אבא באיטליה ולהתחיל שם משהו אחר. סבתא אמנם מייעדת לאמא מקצוע של תפירת מחוכים, אבל מה יעשה אבא? דבר אחד ברור: סבתא לא מאמינה בקריירה האמנותית שלהם.

באשר לך, רומולו, אם אמא היתה נענית להזמנתה של סבתא לבוא לגרץ – זו היתה עשויה להיות ההזדמנות לאסוף אותך מקַטַנזַרוֹ.

שלך, סנדרו

11.9.2004 רומולו היקר

אני מסכים אתך שפאלי ראוי להערכה על נחישותו האידיאולוגית. לפני כחודש סיפרתי לך על מכתבו לאמא מיולי 1937, המפרט את מניעיו לעלות לפלשתינה בכל מחיר. הסיבות שהוא מונה מעוררות אהדה, אף כי לא פטורות מביקורת. התנערותו המוחלטת מאחריותו לסבתא, שעל שולחנה סעד כל השנים, נגועה באנוכיות לא קטנה. אני חושב על סבתא, אישה לא צעירה הסובלת משיגרון כרוני, נאבקת על פרנסתה, תומכת באחות מבוגרת וחולנית וניצבת לפני עתיד פוליטי קודר ומאיים. אינני יודע מה הייתי עושה במקומו. ייתכן שהייתי נוהג כמוהו, אבל לא הייתי מוחל לעצמי על אנוכיותי. למען הגילוי הנאות עלי לציין שאינני אובייקטיבי לגמרי לגבי פאלי, ויש בי לא מעט טינה כלפיו. הוא לא מילא בחיי שום תפקיד חינוכי, ודאי לא רגשי, אף שהיה אמור לעשות זאת, במיוחד באותן שנים קשות של התאקלמותי הפיזית והתרבותית בארץ. אם תרצה, ארחיב על תקופה זו בהמשך.

מהמכתבים של סבתא ניכר שגם היא נושאת מטען לא קטן של מרירות כלפיו, אם כי לא תמיד בצדק. לתלונותיה על בטלנותו של פאלי, למשל, אין ביסוס עובדתי. הבחור מפוטר בגלל יהדותו מכל עבודה שהצליח להשיג, מסתובב בכיסים ריקים, חסר נתינות, ללא ויזה, עובד אצל דודו 11 שעות ביום ללא שכר, לא מקבל אפילו דמי נסיעה בטראם ונאלץ ללכת הביתה ברגל מדי ערב ממקום עבודתו, מרחק שלושת רבעי שעה. אגב, פאלי לא בחל בשום עבודה גם אחרי עלייתו ארצה, וזאת אחרי שעבד שנתיים ללא שכר במסגרת תנועתו הפוליטית.

סבתא התנכרה לצדדים אלה באישיותו, ואולי ראתה דברים שאיננו יודעים עליהם. מצד אחד, היא מצפה בקוצר רוח להיפטר מעונשו, בעיקר בגלל העול הכספי הכרוך במימון לימודיו. מצד שני, היא לא מרוצה מפעילותו הציונית. ברור שהאשראי שלו אצלה קצר. באוקטובר 1934 היא כותבת לאמא: “פאלי היה חודש מחוץ לבית ועכשיו הוא מחכה להיתר כניסה לפלשתינה. אני בעד, כי להחזיק בחור בן 22 בבית זה נטל גדול מדי בשבילי.”

בינואר 1936 היא מצטרפת לפאלי וחבריו, היוצאים לסקי של תשעה ימים. סבתא מבשלת להם ונהנית מהאוויר הצח, אבל גם שם אינה שוכחת לציין ש“פאלי לא הצליח בשום דבר”. בסוף אותה שנה היא כותבת על עבודתו אצל דוד ז’יגה: “פאלי מאוד עקשן. לצערי, אין לו כישרון לעסקים. אני בטוחה שהוא לא היה מסוגל למלא את התפקיד הזה.”

אין לי מושג באיזה תפקיד מדובר. אולי אבא נענה לבקשתה של סבתא והציע איזושהי תעסוקה לפאלי, כי בינואר 1937 היא כותבת לאמא:

הוא כבר בן 24 ואין לו כלום ביד. כתבת לי שהוא יכול לעזור לקלמן, אני חושבת שאת טועה. לפאלי יש דעות מוזרות, מאוד שונות משלך, והוא קשה במגע היומיומי. אבל אם קלמן יהיה נחמד ויתעניין באפשרות למצוא לו תעסוקה כטכנאי בבית חרושת למכונות, זה עשוי להיות טוב בשבילו. אם הוא יימצא בין אנשים זרים שנותנים פקודות – הוא יהיה חייב למלא אותן. אם אתם מסוגלים לעשות זאת, אהיה אסירת תודה. העבודה שלי לא מאפשרת לי לפרנס גם את פאלי.

נראה כי שום דבר מזה לא יצא אל הפועל. פאלי ממשיך להיות מקור דאגה לסבתא. בהעדר נתינות הוא לא יכול לקבל עבודה, וכל שנותר לו לעשות הוא לשבת בטל בבית או לצאת לטיולים. לסבתא אין כסף אפילו למימון קורס נהיגה בשבילו. ב־1937 הוא מודיע לסבתא על החלטתו לנסוע לפלשתינה ועל כוונתו לפגוש את אמא לפני נסיעתו. סבתא כנראה יודעת על הנתק ביניהם. היא מפצירה באמא להיעתר לפגישה, “כי מי יודע מתי יזדמן לכם להיפגש”. היא גם מבקשת ממנה לתת לו קצת כסף.

אלא שהנסיעה לפלשתינה עתידה לצאת לפועל רק כעבור שנה, וסבתא, כאישה מעשית, מגלגלת את הרעיון לשלוח את פאלי לבית ספר ימי באיטליה. במכתבה מפברואר 1937 היא מספרת לאמא שהלימודים שם נמשכים שנתיים אבל אין באפשרותה לממן את מלוא התקופה.

חיטוט במכתבים שפאלי שלח ממחנה בית"ר בזלצבורג משלים את הפרטים החסרים במכתבה של סבתא. ב־29.7.1937 הוא כותב לאמא:

התכוונתי ללמוד בבית ספר לקציני ים, אבל זה היה בא בחשבון אלמלא הייתי נוסע לפלשתינה. בית הספר הימי נמצא בצ’יוויטַוֶוקיָה, 60 ק“מ מרומא. הארגון שלי חתם על חוזה עם הנהלת בית הספר, ולפיו יכולים אנשי בית”ר להתקבל למוסד גם אם אינם בני הלאום האיטלקי. הלימודים נמשכים ארבע שנים. אבל הקורס הקצר נמשך עשרה חודשים בערך ועולה 150 עד 200 לירטות לחודש – כולל שכר לימוד, לינה ואוכל. בסיומו, ואחרי שלוש שנות התמחות, מקבלים הסמכה לרב חובל. התנאי ללימודים הוא התחייבות לשירות של חמש שנים. חתימה על חוזה כזה היתה מפרידה בינינו, שלא לדבר על כך שאמא היתה צריכה לשלם את שכר הלימוד.

באשר לנסיעתי, אינני יודע מתי היא תצא לפועל, הם לא רוצים לגלות לנו. אנחנו אמורים להגיע עד גבול פלשתינה עם ויזה ודרכון חוקיים, ורק שם יסייעו לנו לגנוב את הגבול. אני רוצה להגשים את החלום שלי ולא מוכן לוותר עליו. ייתכן מאוד שניסע דרך טריֶסטֶה. במקרה זה אגיע לשם בכוחות עצמי, ובדרך אוכל לבקר אצלך.

ספרו של רֶנצוֹ דֶה פֶליצֶ’ה Storia degli Ebrei Italiani Sotto il Fascismo משלים את המידע החסר במכתבו של פאלי. בהנחה שהפרק היהודי במשטר הפשיסטי לא נכלל בתחומי התעניינותך (וסליחה אם טעיתי), אני מביא את תמציתה של פרשה מוזרה זו. מוסוליני התייחס בעשור הראשון לשלטונו לרעיון הציוני באהדה מסוימת, מאחר שראה בציונות פתרון אפשרי לבעיית האנטישמיות באירופה – וגם טריז אפשרי בהגמוניה הבריטית במזרח התיכון. ב־1926 הוא הצהיר: “באיטליה איננו מבחינים בין יהודי ללא יהודי בכל תחום שהוא – דתי, פוליטי, צבאי וכלכלי… ציוֹן של היהודים נמצאת כאן, בארצנו היפה, אשר רבים מהם הגנו עליה בגבורה בדמם.” אבל כאשר התברר למשטר הפשיסטי שהזרמים המרכזיים בציונות הם פרו־בריטיים ביסודם, הוא קירב אליו את האופוזיציה הרוויזיוניסטית. ב־1932 הציע זאב ז’בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, להקים באיטליה מרכז הכשרה צבאי למדריכי נוער בית"ר, כחלק ממאמץ עתידי לשחרור פלשתינה מהמנדט הבריטי. בדצמבר 1934, בהמלצת משרד החוץ האיטלקי, פתח בית הספר הימי בצ’יוויטַוֶוקיה את שעריו לצוערים יהודים. במימון חלקי של תנועת האם נרכשה ספינת תרנים בת 635 טונות, והושקה תחת שם חדש: “שרה 1”. באוקטובר 1935 יצאה הספינה להפלגה ראשונה לספרד ולאלג’יר, כשעל סיפונה עשרים צוערים יהודים במדי צבא. המסע נקטע עקב מהומה שהתחוללה בדרך. בסביליה שבספרד הפגינו הצוערים היהודים את רגשותיהם האנטי־נאציים בקולניות יתרה, ואילו באלג’יריה עוררה הופעתם של היהודים במדים מחאה רועשת. הקונסוליה האיטלקית באלג’יר הזהירה את משרד החוץ מפני הנזק שעלול להיגרם ליחסיה של איטליה עם העולם המוסלמי, וזה מיהר להחזיר את הספינה לאיטליה. הקורס השני כלל כבר חמישים קדטים יהודים מרחבי אירופה, אך נתיב ההפלגה הוגבל לנמלים איטלקיים וצרפתיים. בספטמבר 1937 הגיעה “שרה 1” לחופי פלשתינה ועוררה התרגשות רבה בקרב הקהילה היהודית. הספינה קורקעה בינואר 1938. מוסוליני איבד עניין בטריז היהודי בפלשתינה, מה גם שהחליט לאמץ את תורת הגזע הנאצית – תהליך שהגיע לשיאו באותה שנה עם פרסום הגזרות נגד יהודי איטליה.

הרעיון לשלוח את פאלי לבית הספר הימי לא ירד מסדר היום עד סוף 1937, אבל מכתבה של סבתא לאמא סוקר גם חלופות אחרות:

כל מה שאת אומרת על פאלי נכון. הוא יכול לרחוץ כלים או לסחוב שקים, רק שיקבל עבודה. את לא יודעת כמה המצב כאן גרוע. מי שאין לו נתינות לא מקבל עבודה. פאלי לא יכול לקבל נתינות כאן וגם לא בהונגריה, בשביל זה הוא היה צריך לגור שם ארבע־חמש שנים, וגם אז בעזרת הרבה פרוטקציה. לכן אני שוב אומרת לקלמן שיעשה כל מאמץ כדי שתקבלו נתינות איטלקית, ושלא יאחר לעשות זאת אפילו ביום אחד. הוא כבר לא שייך להונגריה, ואורדֵיאה לא תחזור אף פעם להיות הונגרית. תגידי את זה לקלמן, אבל בעדינות, כדי שלא תריבו… אני חושבת שנעשה חילופים. פאלי ייסע אליכם, אולי אצלכם יוכל להיכנס לאיזה בית ספר. הבן של רוזנטל גר בפּוֹ והוא מהנדס בכיר בבית חרושת. אולי הוא יכול לעזור לו. אם שום דבר לא יצליח, אולי נרשום אותו באביב הבא לבית ספר לקציני ים.

אנחנו יודעים היום שכל הרעיונות האלה – לרבות בית הספר הימי – נמוגו ככל שתוכניותיו של פאלי להגר לפלשתינה החלו לקרום עור וגידים. סבתא מקבלת את תוכניתו של בנה ברגשות מעורבים. ביוני 1937 היא כותבת לאמא:

את יכולה לתאר לעצמך באיזה מצב רוח אני. יש לי שני ילדים, ועוד מעט אשאר לבד ועזובה. אם אבא שלכם היה יודע זאת הוא היה מתהפך בקברו. כבר לא נשאר שום דבר, רק שפאלי ייסע… עוד מעט הוא יהיה בן 25 ועדיין לא הרוויח פרוטה. כך זה לא יכול להימשך. לו היה לי כסף לא הייתי מרשה לו לנסוע לפלשתינה, אלא לאנגליה או לשווייץ. הייתי הכי רוצה שייסע לניו יורק, אבל אסור לחלום על זה ואין מה לקוות שאחד הילדים שלי יזכה לראות את הקבר של אבא שלו.

עכשיו את יודעת איזה סבל עובר עלי. העסקים גרועים, פאלי נוסע רחוק, אני לבד לעת זקנה, עם לינה המסכנה. גם היא קיוותה שאתם תטפלו בנו. אני מאוד עצבנית. עדיין לא שילמתי על המעיל שעשיתי בסתיו, כי את כל הכסף נתתי לפאלי. אני מצטערת לגרום לך כאב לב, הרי את לא יכולה לעזור לי ויש לך מספיק דאגות משלך.

האם הילדים היקרים בסדר? כמה אני חושבת עליהם. כשאני קוראת בעיתון שקר אצלכם אני חושבת שאולי אתם בדרכים בלילות. מה יהיה אם תקרה לכם תאונה? אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. אתם עדיין לא מבוטחים. זוהי קלות הדעת הכי גדולה שיש. חלמתי שהיית בבית, הילדים לא היו אתך והיו עלייך סימנים של מכות.

המכתב הזה, אני חייב להודות, מאוד נגע ללבי. שתי תקוותיה של סבתא – שאחד מילדיה יזכה לעלות לקבר בעלה ושילדיה יטפלו בה לעת זקנה – שוקעות במצולות. סבתא נשארת בודדה בגרץ עם לינה החולנית ועם אחייניתה מאנצי, שעומדת להגר בקרוב לאנגליה. במכתבה לאמא בספטמבר 1937 היא מקוננת:

לפני 14 שנה נסע אבא המסכן שלכם לעולם הגדול ולא חזר. שבע שנים אחר כך את עזבת אותי ומאז לא הצלחנו להתראות. שבע שנים אחרי שעזבת, פאלי עוזב אותי. מי יודע מתי אראה אותו.

שבע הוא מספר קסום, מבשר מזל. לא לסבתא. אכזבתה מילדיה היא כפצע פתוח בלבה – ולא מהיום. שנתיים קודם לכן, ביוני 35', היא מזהירה את אמא שלא תחזור על שגיאותיה:

אני רק רוצה לומר לך שתהיי קצת אגואיסטית. אף ילד לא שווה את ההקרבה של הוריו. סבא המסכן, יצא לעולם הגדול כדי לבנות בשבילכם יסודות לחיים טובים יותר. ואני לא נסעתי אחריו כי לא הייתי מוכנה לעזוב אתכם בעד שום הון שבעולם. אילו הייתי אתו, המסכן לא היה מת ואני לא הייתי נשארת לבד. לצערי, לא ידעתי לחנך אחרים. גם קלמן מאשים אותי בזה… נכון שגם האמא החכמה ביותר לא מסוגלת לפעמים לחנך את ילדיה, אבל חוסר האנוכיות שלי נעשה במחשבה תחילה. מצד שני, ילד או ילדה מחונכים היטב לא אמורים לנצל את טוב לבה של אמם. את עצמך כתבת שהייתי אמא טובה מאוד.

אפילו את חפציו האישיים של בעלה ואת הציורים שהשאיר אחריו לא מצליחה סבתא לקבל. ידידתה אירֶן, שחזרה לבודפשט מארה"ב, כותבת לה ביוני 1935 כי מישהו סיפר לה על חפציו של סבא, הנמצאים בניו יורק אצל אדון קוֹמֶלוֹש:

הוא יודע היכן ארגז החפצים הגדול של בעלך, כולל הציורים ואלבום סקיצות עבה, מלא בציורים של שבטים ותרבויות אחרות. את יכולה לתרום את האלבום לאיזשהו מוזיאון בתמורה למשלוח ארגז החפצים הביתה. אינני מבינה למה קומלוש לא שלח לך את הארגז. ביקשתי ממך לא פעם לכתוב לו ולהגיד שהארגז שייך לך. בכל מקרה, אני שולחת לך ציור של זר ורדים על שולחן, שבעלך צייר בביתי. אין עליו חתימה אבל ראיתי איך הוא צייר אותו. פאלי יוכל לחתום בשמו. זו אמנם מזכרת שניתנה לי ושאני מאוד מעריכה, אבל מגיע לך יותר ממני. רואים שזו עבודה של אדם בעל נשמה אצילה, איש שנסע לבד לאמריקה כדי לסלול את הדרך למשפחתו ונפל בשדה הקרב של החיים. יהי זכרו ברוך. את דיוקן הראש אני משאירה אצלי ועוד שני ציורים שהיו אצל הורי.

אבל גם בעניין זה מזלה של סבתא בוגד בה. כעבור חודש מבשרת לה אירן על מותו של קומלוש, ומציעה לדרוש את החפצים והציורים מאלמנתו. אלא שגברת קומלוש לא חשה מחויבות כלפי סבתא, ולמיטב הבנתי סבתא לא פנתה אליה.

לצערי, כפי שכבר כתבתי לך, יש בידי רק הדיוקן העצמי של סבא. אינני חושב שיש טעם לחפש את נכדיה של גברת קומלוש.

שלך, סנדרו

18.9.2004 רומולו היקר

למרבה הצער, תוכניתו של פאלי לבקר אצל אמא בדרכו לפלשתינה לא צלחה. כמו הניסיונות הכושלים של סבתא להיפגש עם אמא, גם ילדיה לא יזכו להיפגש פנים אל פנים. אילו הייתי מאמין בגורל, הייתי יכול לזהות את טביעות אצבעותיו בפגישות המוחמצות הללו. אבל בניגוד לדוד פאלי, אני מאמין בבנאליות של המקריות ובאבסורד של צירופי מקרים, אף שבמקרה זה תחזיתו התאמתה. ביולי 1937 הוא כותב לאמא: “אני שואל את עצמי אם למשפחה שלנו יש מזל ביש לחיות בנפרד, אולי למות בנפרד”. דומה שאמא היתה שותפה לפטליזם שלו, כי היא מגיבה למכתבו בנימה דומה: “הגיע הזמן להציל את המשפחה שלנו מגורל מר.”

מכל מקום, בינואר 1938, לאחר שנכשל בקבלת ויזה אלבנית, פאלי מרים ידיים ומחליט להישאר עם קבוצתו. זו מתכנסת במקום כלשהו באוסטריה ומתכננת לצאת לפלשתינה דרך גוֹריציה, בגבול איטליה־סלובניה. אני חייב להוסיף כמה השלמות. במהלך אותה שנה פעלו הארגונים הציוניים בקדחתנות לפתרון בעיית ההגירה של יהודי אוסטריה לארה“ב ולארץ ישראל. פעילות זו קיפחה את הרוויזיוניסטים, שפרשו ב־1935 מההסתדרות הציונית. כיוון שכך, הם הקימו מנגוננים משלהם לעלייה בלתי לגאלית לפלשתינה. קבוצות של חברי בית”ר נשלחו תחילה ליוון, אך בעקבות לחץ הבריטים על יוון הפליגו קבוצות העולים מנמלים ביוגוסלביה ובאיטליה. נראה שאמא ניסתה ברגע האחרון להניא את פאלי מהנסיעה ללֶבאנט, כי ב־17.1.1938 הוא כותב לה: “יוצי החמודה, זה לא שיגעון שלי אלא חובה מוסרית. לא כל מה שכותבים בעיתונים על פלשתינה נכון.” מרגע זה מתקבל מפאלי רק מידע מקוטע. סבתא, בניגוד לעמדתה הקודמת, מתנגדת לנסיעתו לפלשתינה, מה גם שאין לו אשרת כניסה.

בארבעה בפברואר מקבלת סבתא גלוית אקספרס מפאלי, שבה הוא מודיע לה על יציאתו ברכבת לילית לאיטליה דרך גרץ. “אני חושבת שהוא נוסע לטרייסטה,” כותבת סבתא לאמא, ומבקשת ממנה לפגוש את אחיה בתחנת הרכבת שם. אמא לא הגיעה לטריֶסטה, אבל סבתא הצליחה להיפרד ממנו בתחנת הרכבת של גרץ. ב־24.2.1938 היא מספרת לאמא על הפגישה הקצרה והעצובה ביניהם: “בן מסכן. רק השמים יודעים מה יהיה גורלו. כעת הוא בדרך כבר שבועיים והוא יכתוב רק מפלשתינה. אודיע לך מיד הכול.”

ידוע לי בוודאות שפאלי הגיע לפלשתינה ב־24.2.1938, כי כך מדווחה סבתא לאמא בחודש מרס בעקבות מכתב שקיבלה ממנו:

שׁם יש לו שֵם אחר. אשלח לו את הכתובת שלך והוא כבר יכתוב לך… אני לא יודעת מה לחשוב. האם להודות לאלוהים שהוא לא פה? לצערי, גם שם לא שקט. אני מחכה בקוצר רוח למכתבו השני. אני סקרנית לשמוע מה הוא אומר על מה שקורה כאן עכשיו. אולי אלוהים יעזור דווקא לו.

פאלי שינה את שמו לשאול ינאי, ועוד אחזור לחבלי קליטתו בארץ. אני יכול להבטיח לך שהוא לא ליקק דבש גם פה, אבל הוא הגיע למקום שבו רצה להיות, שבו לא שוללים ממנו את הזכות לעבוד ולהתפרנס. אמנם הארץ היתה עדיין תחת מנדט בריטי אבל חתרה להיות עצמאית, מדינה ריבונית שבה איש לא יאמר לו “יהודי מלוכלך”. את הנחמות האלו אין לאמא ולסבתא. אני רוצה להזכיר לך, 1938 היא שנת האַנשלוּס. גרמניה מספחת את אוסטריה ואילו באיטליה מתפרסמים חוקי הגזע נגד היהודים. כבר מהמכתבים של סבתא לאמא, שקדמו לאותה שנה קשה, תוכל לחוש באימי התקופה ההיא.

שלך, סנדרו

25.9.2004 רומולו היקר

לצערי, אין לי כמעט זיכרונות אישיים מהשנים ההן. הזיכרון הראשון קשור בים של פֶּסקַרָה. בעלה של האומנת (כך אני משער) נטל את ידי והוליך אותי לתוך המים. כשהגענו ללב ים נכנסה טיפת מים מלוחים אל פי. הטעם המלוח הזה, שליווה אותי בכל שנות ילדותי, כרוך בהשתאות מהתעוזה העצומה שבצעידה במים העמוקים עד לב ים. זה קרה כנראה ב־1938, כי לקראת סיומה של אותה שנה צורפתי למשפחה. הייתי אז בן שלוש וחצי. בשנה שבה החלו להישמר הזיכרונות הראשונים שלי, בין פסקרה לקסטיליון פיורנטינו, זכורים לי שני אירועים בפּראטוֹ. באירוע הראשון ביקשתי מאמא ללכת לשירותים. היא הצביעה על גרם מדרגות שמסתיים במסדרון, שבשני קצותיו היו דלתות. פעם אחר פעם עליתי בגרם המדרגות ופניתי ימינה במקום שמאלה, עד שסבלנותה של אמא פקעה. היא משכה אותי במדרגות והטיחה את ראשי בדלת הנכונה. הזיכרון השני קשה יותר. ישנתי במיטה אחת עם אמא ואבא. מפעם לפעם הרטבתי ואף יותר מזה. את טיב העונשים שספגתי אחסוך ממך. אני מניח שבמושגים עכשוויים עברתי התעללות. לפי התפיסה של אותם ימים, מנהגים פסולים עוקרים מן השורש באמצעים פסולים מהם. מלקות נתפסו כעונשים חינוכיים, בבחינת “חוסך שבטו שונא בנו”. איש לא היה מעלה אז בדעתו לגנות את אבא על שטבל את אצבעותיה של פיורנצה בקסת דיו כדי לגמול אותה מהרגלה לכסוס ציפורניים, כשם שחוקן היה מרשם בדוק בעיני אמא למניעת אוננות. על גנֵבת פרוסת לחם, בימים שבהם הרעב שרר בבית, חטפתי מאמא הצלפות שוט, בדרך כלל באמצעות רוכסן ארוך שנגזר מתיק ישן. באותם מקרים שבהם לבי ניבא לי שאני עומד להיענש נהגתי להחביא את הרוכסן ולסייע לה בהתלהבות לחפש אותו, בתקווה לשכך את חמתה. אף על פי כן, עונשי הגוף לא הותירו בי צלקות נפשיות ולא חיסרו מאהבתי לאמא. אולי בעטיים קניתי לי תגובה ספונטנית של רגש אשמה, ובד בבד צורך עז להוכיח את חפותי. לעומת זאת, אבא מעולם לא הרים עלי יד, אך די היה במבט אחד ממנו בארוחת הצהריים כדי שאבלע – בגרון חנוק – את הפלפל הממולא באורז, למרות שתיעבתי את טעמו החלקלק. אם אבא היה אלים, כטענתה של אידה, רק אמא טעמה את נחת זרועו. אבל אל תטעה לחשוב שביתנו היה בית אלים. אמא הרבתה לחבק אותנו והיא גם ידעה לסלוח. ערב אחד היא לקחה את אידה ואת אחיותי לקולנוע בקסטיליון פיורנטינו, ואני נותרתי לבד בבית. ביתנו שכן במרחק קילומטר ויותר מהעיר. משירדה החשכה, נפלה עלי אימה גדולה. פתחתי את המזווה ושתיתי חצי בקבוק ליקר “סטרֶגָה”. אמא מצאה אותי בגילופין, מקיא בשירותים. אמרתי לה שאני סובל מכאבי בטן, אבל ריח האלכוהול שנדף מפי הבהיר לה היטב ממה באמת אני סובל. אף על פי כן לא נענשתי.

סנדרו בן שלוש

התלבטתי לא מעט אם לחשוף בפניך צד זה של חיי המשפחה. לבסוף החלטתי שאין זה מתפקידי להיות הצנזור שלך. איש לא הטיל עלי לייפות את העבר ולהסתיר ממך דברים, שאך הנסיבות המוזרות של נפקדותך מנעו ממך להכירם. אינני מנסה ללמד זכות על אמא בכל מחיר, אבל אי אפשר לנתק את העונשים האלה מההקשר של התקופה. אני משוכנע שהצלפות וכריעה על ברכיים חשופות בפינת החדר היו בעיניה אמצעים חינוכיים ראויים, כפי שסברו כל הפדגוגים בתקופתה. אידה רואה היום את הדברים אחרת, אבל אני חושש שהשיפוט שלה הוא עכשווי. אידה הכירה את הורינו ב־1936 בעיר מולדתה מוֹנסֶליצֶ’ה, ליד פַּדוֹבה. אבא ואמא עצרו לחניית ביניים בעיר והתגוררו בבית מלון שבעליו הכיר את אידה. אמא ביקשה שיסייע לה למצוא צעירה שתוכל לטפל בילדיה ולעזור לה במשק הבית. אידה מצאה חן בעיני אמא והקשר ביניהם נשמר גם כשעברנו להתגורר בפַּדובה, בפריאוּלי ובטודי. כשהיינו בפראטו, אידה עבדה אצל משפחה ברומא. אמא שלחה לה גלויה והזמינה אותה לביקור. משנפתחה הדלת נפלו ליזטה ופיורנצה על צווארה. מאחוריהם התקרב ילד קטן בלונדיני עם פוני, שזה עתה צורף למשפחה. ברגע הראשון הוא קפא על מקומו, ואז, באופן מפתיע, קפץ גם הוא לזרועותיה. קבלת הפנים הנלהבת שערכנו לה הכריעה את הכף. אידה נשארה אתנו עד סיום המלחמה. על מעשיה אחרי מותה של אמא עוד ארחיב את הדיבור. אקדים ואומר רק זאת: אנושיותה, שמחת החיים שלה ותבונתה המעשית כבשו את לבנו. אמא התייחסה אליה כאל בת משפחה. אידה אינה שוכחת שאמא תפרה לה מעיל חורף וקנתה לה בגדים ומתנות קטנות, לרוב דברים פעוטי ערך, אבל היא זוכרת אותם עד היום ברחשי תודה. אינני חושב שהיא התנסתה ביחס חם ואינטימי כל כך בבתים אחרים.

אני רוצה ברשותך לחזור למכתבים של סבתא, מכתבים שעוסקים בפכים הקטנים של החיים, בדאגות, במצוקות, בתקוות ובאכזבות. ידיעתנו את הסוף הצפוי למתכתבים מקנה לפכים קטנים אלה משמעות ועצב עמוקים הרבה יותר מכפי שהיו להם בעת שנכתבו.

באוקטובר 1935, שישה חודשים אחרי הולדתי, סבתא מזמינה את אמא ואת ילדיה להתארח אצלה בגרץ:

אידה, בגב התמונה ששלחה לנו לארץ: “כאשר תתגעגעו ללב של אמא תוכלו להסתכל בתמונה שלי ולהרגיש פחות עצובים”.

הייתי מאוד רוצה שגם קלמן יבוא, הוא יכול לטפל בעצמו כאן. בכל אופן, אתם יודעים הכי טוב מה צריך לעשות, ואם באמת תגיעי – אסע עד הגבול לפגוש אותך. אני מבקשת שלא תשני את התוכניות, כי כולנו מחכים לך בקוצר רוח. במה שנוגע לכסף, אל תדאגי, תהיו אצלנו. לא מספיקה לך הדאגה לילדים? במה את כבר יכולה לעבוד בזמן הקצר כל כך שתשהי אצלנו? חוץ מזה, לינה ואני מתכננות תצוגת אופנה לפני חג המולד, והייתי רוצה שתהיי כאן כשזה יקרה. אנחנו מרגישות טוב יותר, תודה לאל, ומאוד מאושרות שאתן באות. הבנות כך כך חמודות ויפות, אבל אתם מבזבזים יותר מדי כסף על ביגוד. אתם לא חושבים שאתם מפנקים את הילדים יותר מדי? יוצי היקרה, רק שלא תשני את התוכניות ותבואי כמה שיותר מהר.

גם הפגישה הזאת לא יצאה אל הפועל. סבתא מביעה את אכזבתה במכתב מ־4.12.1935. באותה עת אמא נמצאת בוֶורוֹנָה ואבא שוהה ברומא. בעיני סבתא, נסיעתה של אמא לאיטליה היתה מלכתחילה טעות שיש לתקנה – עם או בלי קלמן:

אני מאוד עצובה. כל כך חיכיתי לך, היו לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. לינה ואני עשינו מאמצים רבים לסדר לך דירה. הריהוט ברובו על שמה של לינה ואנחנו רוצות לרשום אותו על שמך, אבל בשביל זה עלייך לבוא לכאן. מה קלמן עושה ברומא? האם ילך לרופאים או שיש לו משהו אחר לסדר? כמה טוב היה אילו יכולת לבוא לכאן ביום ההולדת ה־24 שלך, בזמן שהוא שמה. אני מאחלת לך הרבה שנים טובות, ושאף פעם לא תדעי צער. הלוואי שהילדים ישַׂמחו אותך כשיגדלו, כי אין צער גדול יותר מאשר אכזבת אמא מילדיה. תשתדלי לחזור הביתה בחורף. אל תדאגי לכסף. רק תבואי. את נראית טוב מאוד בצילומים, אבל יש לך כל כך הרבה בגדים שזה נורא. מה שאת לא לובשת, שימי בצד לשתי הבנות כשיגדלו. אפשר לתקן ולהתאים. אני מאוד סקרנית לדעת איך הצליח הקונצרט. לאן אתם נוסעים משם? אתם לא רחוקים מכאן. כתבי מיד כי אני דואגת.

עד למכתב הבא, מינואר 36', עלתה כנראה אפשרות נסיעתה של סבתא לאיטליה. אפשר להבין אותה: פיורנצה כבר בת חמש, ליזטה בת ארבע, אתה בן שלוש ואני בן שנה. והיא לא ראתה איש מאתנו:

את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני רוצה לראות אתכם, במיוחד את הקטנים. לא יכולתי להגיע גם אם הייתי משתדלת. ראשית, הרגליים לא בסדר. שנית, אם אעזוב כאן – העסק ייעצר. חוץ מזה, גם לינה חולה ואולי שוב תקבל שבץ. כמה טוב היה אילו היית באה לכאן עם הילדים. רק תשמרי שלא יבוא עוד קטן אחד. תודה על הצילומים. הילדים מאוד חמודים ומתפתחים יפה. הלוואי שימשיכו כך. האם קלמן מרגיש יותר טוב ברגל? כמה זמן תישארו שם?

הם לא נשארו שם הרבה זמן, כי באוגוסט המען שלהם מתחלף לחבל וֶרצֶ’לי (שם העיר לא ניתן לפענוח), מערבית למילאנו. חלפו כמעט שבעה חודשים מאז המכתב הקודם. סבתא חוששת שמשהו רע קרה להם. חששותיה מתבדים, אבל דאגתה נותרת בעינה:

רואים עלייך שילדת ארבעה ילדים. את נראית לא טוב, וגם קלמן. היית עושה טובה לעצמך אם היית עולה ל־54 ק“ג. זה לא מספיק, את צריכה להגיע ל־58 ק”ג. זה לא יעשה אותך שמנה, ואם יקרה משהו תהיה לך רזרבה. אני מוכרחה לומר שאין לכם הרבה מזל. בתי היקרה, את מאוד מבקשת שאבוא אליכם, אני מאוד רוצה בכך, אבל לצערי אני לא יכולה עדיין לנסוע. הוצאות הנסיעה מגיעות למאה שילינג. הייתי רוצה שתבואי עם שתי הילדות ותישארי כאן עד שתתאוששי. קלמן יוכל בינתיים להיכנס לבית חולים לקבל טיפול ברגליו. זה יעשה טוב לכולכם. אני מבקשת ממך, דברי עם קלמן. אני יכולה לחכות לכם בגבול וגם ללוות אתכם בחזרה. אנא, תעני לי מה את חושבת. מה עם ניירות הנתינות שלכם? את אף פעם לא כותבת לי על הנושא. אם אין לקלמן זמן, סדרי אותם את. אני לא מבינה למה אתם לא מסדרים את הניירות, זה נורא חשוב. מה את שומעת משני הבנים? פיורנצה צריכה להתחיל עוד מעט את בית הספר.

נ.ב.: היתה כאן גברת שאת מכירה. היא ובעלה מוזיקאים. היא שאלה אם קלמן יכול לסדר להם הופעה. נתתי לה את הכתובת שלכם. אם קלמן לא ירצה לענות, כתבי להם את. אני לא יכולה להגיד לכל העולם שהחתן שלי לא רוצה לפגוש אף אחד מגרץ.

המכתבים הבאים עוסקים בענייני דיומא. העסקים של סבתא יגעים ושכר הדירה גבוה. הכנסותיה מסלון המחוכים מאפשרות לה לחיות, לא להרוויח, ורדיפת היהודים באוסטריה לא מקילה את המצב. בינואר 1937 היא פונה לאבא ישירות בעניין הנתינות: “קלמן, קלמן, אל תזניח את זה!” ולבתה היא אומרת: “יוצי היקרה, את צריכה להתרכז בשניים־שלושה דברים: א) נתינות ב) ביטוח תאונות. גם ביטוח חיים צריך לעשות.” היא עצמה הגישה בקשה לקבלת נתינות ומקווה בתמימותה שהשלטונות ייענו לה.

מצבה הבריאותי של הדודה לינה מחמיר. היא מבוגרת ב־12 שנה מסבתא (ב־1937 מלאו לה 71 שנה). סבתא כותבת שאחותה מאושפזת כבר ארבעה שבועות בבית חולים, רתוקה למיטה, בטנה נפוחה, וכל היום היא יושבת ובוכה. סבתא מביאה לה מהבית ירקות מבושלים, חמאה, תה חם, גבינות, וכשהיא משיגה תפוחי עץ היא מכינה לה גם לפתן. סבתא עצמה אינה בקו הבריאות. פעם זו הרגל שמציקה לה, פעם זו מחלת עור או כאבים בכיס המרה, וזאת נוסף על מחלת הלב שהיא סובלת ממנה. אמא מנסה לעזור להן במשלוחי כסף ובגדים, אלא שהבגדים אינם מתאימים וסכומי הכסף זעומים מדי. חוסר יכולתה של אמא לסייע לה מבחינה כספית מעורר אצל סבתא מרירות, המקבלת לעתים ביטוי במכתביה. ב־23.1.1938 היא כותבת לה:

קיבלתי את מכתבך וצר לי שגרמתי לך כאב, אבל לפעמים כל כך מר לי עד שאני שוכחת את עצמי. אני יודעת היטב שאין לכם – וגם לא יכול להיות לכם – כסף. זה בכלל נס שאתם מתקיימים. אני לא רוצה מכם שום דבר. היה לי פשוט רגע של מרירות והתלוננתי באוזנייך. תשכחי מזה.

המצב הכלכלי הרעוע מביא את סבתא להרהורים נוגים. בפברואר 1937 היא כותבת לאמא בגַלַרַטֶה:

הייתי רוצה לספר לך הרבה דברים, אבל אני לא יכולה להעלות את זה על הנייר. קשה לי מאוד לכתוב כי אני עושה הרבה שגיאות. כשפאלי היה כאן הוא תיקן לי את השגיאות, הוא גם היה היחידי שיכולתי להחליף אתו דעות ולהגיד כל מה שיש לי על הלב. אני לא חולה, ובכל זאת קשה לי לנשום. נורא כואב לי שזו השנה השביעית שאת לא בבית ושלא יכולתי להגיע אלייך. אני לא יכולה להשיג דרכון, אבל אני יכולה לנסוע עד הגבול, ואתם תבואו לפגוש אותי. נוכל להיות יחד יום־יומיים. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. השמחה היחידה שלי היא שאני מקבלת ממך מכתבים וצילומים. הילדות כל כך יפות. ליזטה יותר יפה מפיורנצה, נכון?

בעיית הנתינות רודפת אותה כמו רוח רפאים. ההורים שוהים עתה ברֶג’יוֹ אֶמיליָה, אך הם כבר בדרכם למען חדש: בּוֹלוֹניה, שם כבר התגוררו לפני שש שנים, “רחוק מאוד מסנדרו הקטן,” מציינת סבתא, וממשיכה לרדת לחייהם בעניין הנתינות. “שמעתי שכל מי שנולד באיטליה מקבל נתינות איטלקית,” היא כותבת להם באפריל 1937. “לפי זה, לילדייך יש נתינות איטלקית. אני מקווה שזה נכון. לכם אין נתינות, ואם יקרה לכם משהו חס וחלילה לא תוכלו לקבל שום עזרה.”

סבתא מחליטה לנסוע אליהם בקיץ, ומבקשת מהם להשתתף במימון נסיעתה. החיים בגרץ בלתי נסבלים. עסקי המחוכים נעשים יותר ויותר יגעים. מאנצי נסעה לאנגליה, לינה זקנה וחולנית, וסבתא עצמה מרגישה את נטל גילה. הסלון שלה זקוק לידיים נמרצות של אישה צעירה, אבל היא מתקשה למצוא מועמדת מתאימה. סבתא מחפשת הפוגה קצרה מתלאותיה בחיק בתה ונכדיה.

השתיים מסכמות שאמא תשלח לה כרטיס נסיעה ברכבת, שכוחם יפה מ־15 באוגוסט עד אחד בספטמבר. סבתא לא יכולה להשאיר את הדודה לינה לבדה יותר משבועיים. ב־12.9.1937 ההורים מתגוררים כבר בפַּדוֹבה, ונסיעתה של סבתא לאיטליה עולה בעשן:

אני חושבת שלא אוכל לנסוע אלייך. נצטרך לדחות זאת לשנה הבאה. הנסיעה של פאלי עלתה לי הרבה כסף. חוץ מזה הייתי צריכה מאוד מעיל חדש. אפילו אם תשלחי לי כרטיס לא אוכל להשאיר הכול לדודה לינה, כי אם אני לא פה אין הכנסות.

סבתא לא יכלה לדעת שקניית המעיל החדש חיסלה סופית את סיכוייה לפגוש את בתה. אני חושב שאסתפק בזה.

שלך, סנדרו

1.10.2004 רומולו היקר

בהחלט כן. 1938 היא נקודת מפנה מבחינת סבתא. לכאורה אין שינוי, העסקים ממשיכים להתנהל בקושי, לינה נופלת שוב ושוב למשכב וסבתא אינה מרפה ממאמציה לפגוש את אמא. אלא שהכול הופך להיות תזזיתי יותר.

ב־12 במרס 1938 חוצה הצבא הגרמני את הגבול האוסטרי. היטלר מתקבל במחיאות כפיים על ידי המון גדול בלינץ. ב־15 במרס הוא ניצב במרפסת המלון הצופה על כיכר הגיבורים בווינה ומכריז בפני 200 אלף אוסטרים נלהבים על סיפוח אוסטריה והפיכתה לפרובינציה ברייך השלישי. גרץ זוכה לאות הוקרה מיוחד על נאמנותה לרעיון הנציונל־סוציאליסטי. היא מוכרזת כעיר ההתקוממות העממית, העיר היחידה באוסטריה שזכתה לכבוד זה. החגיגות שליוו את כניסת הגרמנים לגרץ נראות אחרת מנקודת מבטה של סבתא. באותו חודש היא כותבת לפאלי:

הגרמנים כבר כאן. לא היית מכיר את העיר, הכול מלא דגלים. כבר חודש וחצי שאין לי עבודה כמעט, ואני לא יודעת עדיין מה יקרה. בכל מקרה נלך מכאן. אני לא יודעת לאן, לבודפשט או ליוצי. מה אתה מייעץ לנו?

כצפוי, סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני לווה בפרעות ביהודים. כבר בשבוע הראשון אולצו יהודי וינה לקרצף את המדרכות במי בור חריפים. בליל הפּרעות ב־4.11.1938 נהרסו 49 בתי כנסת, אלפי יהודים גורשו לדכאו ולבוכנוואלד. ממרס עד ספטמבר 1939 פונו 13,600 משפחות יהודיות מבתיהן ורוכזו בבתים יהודיים. דירותיהן נמסרו למשפחות אריות. יותר מ־4,000 חנויות ובתי עסק יהודיים נבזזו. הפרובינציה החדשה של הרייך השלישי הראתה לאחותה הגדולה שגם היא יודעת להפיק לילות בדולח. גֶרינג דרש מיהודי אוסטריה לעזוב את המדינה. אדולף אייכמן, ששוגר במרס 1938 לווינה, הוכיח את יעילותו ביישום מדיניותו של גרינג. בסוף אותה שנה הוא מוכתר לשליט העליון של יהודי אוסטריה וכממונה על טיהור המדינה מיהודים. במרס 1941 הוא כבר עומד בראש מחלקה IVB־4 בגסטאפו, האחראית לגירוש היהודים מכל ארצות הכיבוש. בין יולי לספטמבר 1938 מהגרים מאוסטריה כ־130,000 יהודים: 31 אלף מתוכם עוזבים לאנגליה, 29 אלף לארה"ב, 9,000 מהגרים לפלשתינה – ביניהם פאלי ו־416 איש מגרץ – השאר מתפזרים לכל קצווי תבל. 70 אלף יהודים מחמיצים את המועד. רובם מוצאים את מותם במחנות הריכוז. סבתא היתה בין המחמיצים. היהודים שנותרו בגרץ הצטוו לעבור לווינה. במרס 1940 הוכרז המחוז כולו נקי מיהודים. אני מפרט את הכרוניקה הזאת כדי להבין את ניסיונותיה הנואשים של סבתא לצאת מהמדינה. כמו כל יהודי אוסטריה, היא חשה שהאדמה בוערת תחת רגליה, אבל לא הצליחה למצוא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט אותה ולא רצתה לנטוש את לינה, אחותה המבוגרת. כשלושה שבועות לפני הפלישה הגרמנית לאוסטריה, סבתא משגרת מכתב לאמא:

תגידו לי בכנות, אוכל לבוא אליכם עם דודה לינה? האם נוכל לעבוד שם? אנחנו לא רוצות בשום פנים ואופן ליפול עליכם למעמסה. ואולי כדאי לנסוע לבודפשט? הבעיה היא שלינה לא רוצה בזה. עכשיו שבת. עד עכשיו לא קרה שום דבר יוצא דופן, כך כבר שלושה שבועות. אין עסקים. אני מבקשת, דברי עם קלמן על זה. אם תחליטו שנבוא אליכם, היית רוצה שנביא את כל הרהיטים?

ב־24 במרס היא כותבת לה:

מכתבך העציב אותי מאוד. אני יודעת שאת בצרה גדולה. אני מרגישה בזה, אולי יהיה לזה פעם פתרון. כן, בתי. הילדים גדלים ושתי הילדות צריכות ללכת לבית הספר, אבל זה בלתי אפשרי כי אתם נמצאים בכל חודש במקום אחר. כשאת קוראת את המכתב הזה את כבר יודעת שהיטלר וחבורתו נכנסו לגרץ. אני לא מצפה מהם לשום דבר טוב. אני בטוחה שיגרשו אותנו… אני לא יודעת לאן אלך. לפאלי אני לא יכולה ללכת, לבודפשט לא מתחשק לי, אלייך לא אוכל לנסוע כי אתם לא נתינים וגם לא נשואים. אני יכולה לנסוע אליכם רק אם תבקשו בקונסוליה מסוימת אישור להגיע אליכם. מה אומר על זה קלמן?… דודה לינה תוכל כנראה לקבל נתינות הונגרית, אבל היא לא רוצה לנסוע לבודפשט בלעדי. מי יודע מה יהיה אתנו כאן. כרגע אני מודאגת מפאלי. אני לא שומעת ממנו. האם הוא כתב לך?

המכתב הבא נשלח לאמא בפּוֹרדֶנוֹנֶה. התאריך הוא 20.4.1938. השגת הניירות הופכת קריטית יותר מתמיד. סבתא מפצירה בהם לפנות אישית למוסוליני:

תודיעי לי מה מספרו של המסמך במיניסטריון, כי בבודפשט לא יכולים להוציא העתק של המסמך לפי השם. המצב כאן נורא. אם לא תקבלו נתינות הונגרית יגרשו אתכם מאיטליה. כל כך הרבה פעמים ביקשתי מכם שתסדרו את הנתינות. הקונסול האיטלקי בגרץ אמר לי שאחרי שש שנות שהייה במקום אחד באיטליה מקבלים אוטומטית את הנתינות. הבעיה שלכם היא שלא שהיתם אף פעם במקום אחד. לעת עתה אין כאן צרות גדולות. אפילו עבודה יש מעט. אנחנו לא רעבות, אבל כל הכסף הולך על אוכל. אני מודאגת יותר מכם. אתם יודעים שבהונגריה מתחילה אותה הצגה. גם הדוד קרול לא סידר את הניירות והוא עומד לפני גירוש. אני אומרת לכם, לכו למוסוליני, או הגישו לו בקשה. תאמינו לי, מוטב לכם להישאר באיטליה.

אין שום מכתב המעיד על פניית ההורים למוסוליני. אני משער שאין מסמך כזה גם בארכיון שלו. בעיות הפרנסה דוחקות יותר והם ממשיכים את נדודיהם ברחבי איטליה. ביולי 1938 הם כבר בפיומה. סבתא מאוכזבת, היא היתה בטוחה שאמא נסעה עם בנותיה לפסקרה, אבל ממכתבה התברר שהיא לא עשתה כן. היא מבקשת לדעת אם שמעה מסנדרו הקטן ושואלת לשלומן של “שתי המלאכיות הקטנות”. סבתא מודאגת גם מפאלי. היא קראה בעיתון שבפלשתינה מתנהלים קרבות קשים עם הרבה פצועים והרוגים, והוא לא כתב לה זמן רב. “רק זה חסר לי,” היא כותבת, “שיקרה משהו לילד הזה. אלוהים יעזור לי ויציל אותו.” אבל דאגתה העיקרית נתונה כתמיד לניירות, לנתינות ולהגירה.

כרגע מחכים לניירות של דודה לינה. כשנקבל אותם אתחיל מיד לסדר את העניינים שלי. אולי יתנו לי פספורט כמלווה על סמך זה שדודה לינה זקנה וחולה. אם אכשל, אנסה לסדר את הפספורט לאיטליה. הבעיה היא שקבלת הפספורט מותנית בהתחייבות שלא אחזור לאוסטריה. אני לא מוכנה לעשות זאת כל עוד לינה כאן. אני בכל זאת מבקשת שתשאלי את קלמן אם אני יכולה לנסוע אליכם. אוכל לעבוד, הילדים יהיו אצלי ואתם תהיו חופשיים לנסוע. אם לא – אסע לפלשתינה… מה אצלכם? משהו זז במיניסטריון? עשיתם שגיאה גדולה כשלא התיישבתם במקום אחד. אילו הייתם עושים כך, יכולתם להיות מזמן נתינים איטלקיים. עכשיו זה חלב שנשפך.

בספטמבר מחליטה סבתא שלינה תיסע לבודפשט. “אני אהיה אצלך או אצל פאלי,” היא כותבת לאמא.

אסע אליכם עם כל החפצים, כדי להבטיח בית חם לילדים ולעשות את כל עבודות משק הבית, לפחות עד שתהיה לכם הכנסה בטוחה… בעיתונות כתוב שהצרות שלנו יתחילו גם אצלכם. מה יהיה אם תגורשו מאיטליה? יש תקווה שתקבלו נתינות הונגרית?… מצב הרוח כאן איום ונורא. מדברים על מלחמה. גם בארץ שפאלי חי בה המצב לא טוב. אם יש לך פיז’מות שקלמן לא משתמש בהן, שלחי אותן לפאלי, מתוקנות כמובן.

כעבור חודש היא מתנצלת על כך שאינה מרבה לכתוב,

אבל את רואה איזה כתב איום יש לי ומלא שגיאות. קיבלתי אתמול מכתב מפאלי. הוא בבית סוהר. הוא היה אמור להשתחרר בשבת, אבל עליו לשלם קודם קנס של 30 לי"ש. זה המון כסף. את מתארת לעצמך כמה אני עצובה. מכאן אי אפשר לשלוח לו כסף, גם אם היה לי. כתבתי לשלושה אנשים בפלשתינה וביקשתי שיעזרו לו. פאלי ביקש לשלוח את המכתבים עבורו לראש פינה, החפצים שלו שם. שאלוהים ייתן והוא ישתחרר. כתבתי לבודפשט וביקשתי את הכתובות באמריקה, אשלח אותך אלייך. תכתבי להם, שלחי להם צילום שלך ושל הילדים, אולי זה יעשה עליהם רושם. אני רוצה שהם ייקחו את פאלי אליהם. כאן, כל מי שיכול בורח. מאנצי לא הצליחה עד עכשיו לצאת. ג’ורג' ואשתו נוסעים בעוד שבועיים לאנגליה. היא תעבוד שם במשק בית.

מהמכתב הבא מתברר שההורים עברו לוורונה. בין השיטין ניתן ללמוד ממנו על משבר נוסף בין אבא לאמא. גם הפעם אינני יודע מה הרקע למשבר הזה, ואם הוא קשור להיעדרויות הממושכות של אבא מהבית. ב־6.10.38 סבתא כותבת לה:

ילדה מתוקה שלי. אני יודעת הכול. לא רק את אשמה במה שקורה לך. גם אני אשמה, לא הייתי צריכה להיות כל כך חלשה. קראתי שוב שני מכתבים שאביך כתב לך. אם היית קוראת אותם ביסודיות בשעתו, הרבה דברים היו נמנעים. הרי לא היית טיפשה, רק לא רצית לשמוע בקולנו. עכשיו, עם ארבעה ילדים לא חוקיים, כבר מאוחר מדי. אילו היית מספרת לי הכל בכנות אחרי הלידה הראשונה, הכול היה יכול להיות אחרת. אני מבקשת ממך, כתבי מיד לפאלי שאני מתנגדת לגיוסו ללגיון הזרים. ארבע שנים התאמצתי שתהיה לו תעודת בגרות, ואחר כך תמכתי בו ארבע שנים שבהן הוא לא הרוויח כלום. ועכשיו, במקום לחפש עבודה במקצוע שלו, להרוויח כסף ולתמוך בי, הוא מתגייס ללגיון הזרים. הוא יעשה לי שבץ. כתבי לו זאת.

שלך, סנדרו

8.10.2004 רומולו היקר

לא, ממש לא. לא היה מחנה של לגיון הזרים בפלשתינה ולא היו לגיונרים בראש פינה, שהיא יישוב שקט, כפרי למחצה, בצפון המדינה. סבתא הזדעקה לחינם והדביקה בבהלתה את בתה. באוקטובר 1938 מזהירה אמא את אחיה: “שלא תלך ללגיון הזרים! זה צבא שנמצא כל הזמן בקו האש. אתה יקר לנו. חשוֹב על אמא.”

עם זאת, אני חושב שלגיון הזרים לא היה רעיון מצוץ מן האצבע. פאלי הכיר באוסטריה את מרסל טוֹבּיאס, שעלה אתו ארצה באותה שנה והצטרף לפלוגת העבודה של בית“ר בראש פינה. טוביאס היה צעיר מפאלי בשנה, אבל כבר גרר מאחוריו עבר עשיר. הוא שירת שנתיים כקצין מצטיין בצבא האוסטרי, אבל מזגו הסוער הביא אותו ב־1934 ללגיון הזרים הצרפתי באלג’יר, שם השתתף בקרבות הלגיון בצפון אפריקה. בעזרת קשריו של אביו השתחרר מהלגיון והפליג ב־1938 לפלשתינה עם חבריו מתנועת בית”ר בווינה. במלחמת העולם השנייה לחם טוביאס בשורות הצבא הבריטי נגד רומל בטוברוק. אך גם כאן התפרץ מזגו הסוער: בקטטה עם סמל בריטי,שנהג להתגולל על יהודים, שבר טוביאס בקבוק בירה על ראשו והרגו. הפרשה, שעוררה סערה בארץ ובבריטניה, הסתיימה בהורדתו בדרגה לטוראי ובמאסר שנה עם עבודת פרך. אחרי שחרורו מבית הסוהר התנדב טוביאס לקומנדו של אורד וינגייט, נלחם תחת פיקודו נגד האיטלקים בחבש ועוטר בשני אותו הצטיינות. הוא הצטרף לבריגדה היהודית, ובתום המלחמה היה פעיל בחבורה סודית של נוקמים יהודים, שחיסלה בשיטתיות עשרות פושעים נאציים במקומות המסתור שלהם. טוביאס נטל חלק במלחמת השחרור של מדינת ישראל וב־1950 מצא עצמו בגדוד הצנחנים שזה עתה הוקם. הוא מונה למפקד פלוגת הטירונים בגדוד, תפקיד שהפך אותו לשם דבר לא רק בקרב אלפי החיילים שעברו תחת ידיו, כי אם גם בצה“ל כולו. פגשתי את טוביאס ב־1952, כשהתגייסתי לצנחנים. פאלי ביקש ממני למסור לו דרישת שלום, אבל מוראו של טוביאס עלי היה כה גדול עד כי לא העזתי להתייצב מולו ולמלא את הבקשה. ב־1964 נשלח מרסל להקים בית ספר לצניחה בנפאל, ומשם יצא לקונגו כראש משלחת משרד הביטחון, כדי לסייע לממשלה בארגון צבאה. ב־1972, באחת מצניחותיו היומיות שם, מצנחו לא נפתח והוא צלל אל מותו. סגן־אלוף מרסל טוביאס סיים את חייו במדים, חגור ברתמת מצנח. מותו הלם להפליא את חייו, חיים של חייל מקצועי בכל רמ”ח איבריו. פאלי העריץ אותו.

כפי שכתבתי, פאלי עלה לישראל ב־24.2.1938. אין בידי תיעוד מפורט של צעדיו, אלא קטעי מידע מהמכתבים שכתב לאמא ומהמכתבים של סבתא ואמא אליו. אמא היא הראשונה לברך אותו על הגעתו לפלשתינה. בשנה הראשונה לשהותו בארץ היא מתעניינת בעבודתו החקלאית, שולחת לו מעט כסף ובגדים ישנים של אבא, ומביעה דאגה נוכח הידיעות המתפרסמות בעיתונות על הרג יהודים בידי ערבים. פאלי מבקש ממנה מאה לירטות, סכום עצום בשבילה, ואמא מבטיחה שתשתדל. בינתיים היא שולחת לו ירחונים בהונגרית, “חיי התיאטרון”, לא לפני שהיא מזהירה אותו מפני התאהבות “בבחורה ערבייה מכוערת”.

ממכתביו לאמא מתברר שהוא נמצא בראש פינה, עם פלוגת בית"ר המונה 60 צעירים ו־15 צעירות מארצות שונות, שהתחייבו לעבוד שנתיים בעבודה חקלאית. בתמורה הם מקבלים מזון ולינה בלבד. אחרי מכירת היבולים הם מתחלקים ב־50% מהכנסות החיטה וב־60% מהכנסות הטבק. תנאים אלה לא מאפשרים לו אפילו לקנות בגדים – לא כל שכן לחסוך כסף. החיים בראש פינה יקרים יותר מאשר בחיפה. בעשרה פיאסטר אפשר לקנות עשרה תפוזים; בחיפה אפשר לקבל תמורת אותו סכום שלושים תפוזים. מאסרו, שאנחנו יודעים עליו לראשונה ממכתבה של סבתא, מעורר חרדה עמוקה גם באמא.

אינני יודע למה פאלי נאסר. אמנם עלה ארצה בעלייה לא לגאלית, שעונשה שישה חודשי מאסר, אבל אין שום אסמכתא שנתפס בגנבת הגבול. חברי בית"ר בראש פינה עבדו ביום במסיק זיתים ובקטיף עלי טבק, אבל בלילות עסקו באימוני נשק והשתתפו בהברחת יהודים לארץ דרך הגבול הסורי. אפשר אפוא שפאלי נאסר על פעילויות מחתרתיות אלו. מכל מקום, באפריל 1939 הוא כותב לאחותו:

אני מתאר לעצמי שנבהלת כאשר שמעת שאני בבית סוהר. זה כבר מאחורי. ישבתי חמישה חודשים. זה לא היה נחמד, אבל גם לא נורא. התנועה הפקידה דמי ערבות ושחררה אותי. חזרתי לפלוגה ואמצֵא אתה עוד עשרה חודשים. בבית הסוהר שמנתי קצת, אבל עכשיו אין לי זקן. אני שזוף ונראה טוב. זה כל מה שאני יכול לספר לכם. יש לכם מכונית? לאן תיסעו אחרי שתגורשו מאיטליה? עניין באמת עצוב. עצוב גם שאמא צריכה לעזוב את ביתה. אני שואל הרבה שאלות, כי חצי שנה לא שמעתי מכם דבר. אם את יכולה, שלחי לי מגזין על תרבות. יש פה ספרייה, אבל רק בעברית, ואני לא שולט מספיק טוב בשפה. חוץ מזה אני לא צריך דבר. הגשמים פסקו ובחצי השנה הקרובה לא תיפול אף טיפת גשם נוספת. חם מאוד. בפלוגה יש היום בנים ובנות יוצאי הונגריה. אני עובד עכשיו במטבח. זו עבודה קשה, אבל זמנית. בקרוב אתחיל לעבוד עם חולים. אתם לא צריכים לדאוג. נכון שאין כאן שלום, אבל גם באירופה עדיין אין.

ואמנם, חודש קודם לכן כתבה לו אמא שאבא עומד לנסוע ב־9 באפריל לרומא, ורק אז ידעו אם יישארו באיטליה או ייאלצו לעזוב. בה בעת היא חרדה לסבתא, הנאלצת לעזוב את ביתה ולהגר לאנגליה. ב־10.5.1939 היא כותבת לו:

בפסחא הייתי חולה מאוד, אבל יצאתי מזה. אנחנו גרים עכשיו בטודי, עיירה קטנה על גבעה גבוהה בחבל ספּוֹלֶטו, שעתיים מרומא. שלומנו טוב, עובדים כל הזמן. ב־3 במאי שלחתי לך 7 עיתונים. אני מקווה שקיבלת אותם. היה בטח נורא בשבילך לא לראות את אור השמש חמישה חודשים. אתה לא מתלונן, והצדק אתך כי איני יכולה לעזור. החיים שלי טובים יותר משל כולכם, אבל הידיעה שאולי אין לכם מה לאכול – מקשה עלי לבלוע את האוכל. אמא כתבה לך שהיא עומדת לקבל את אשרת הנסיעה לאיטליה, כך שהיא תוכל לבקר אותי לפני נסיעתה לאנגליה. אני לא יכולה להאמין שאפגוש אותה. האם אתה עובד במחצבה? זו לא עבודה קשה מדי? האם אתה אוכל בסדר?

ואכן, פאלי מחליף עבודות כמעט באותו קצב שבו הורינו מחליפים מקומות מגורים. בין ספטמבר 1938 למאי 1939 הם הספיקו להתגורר בחמש ערים שונות: פיוּמֶה, לנייגו, לוניגו, ספולטו וטודי. בסוף אוגוסט הם יעברו לקסיטיליון פיורנטינו. במאי 1939 הוא כותב לאמא:

אל תדאגי לי. אני כבר לא עובד במחצבות אבן, התחלתי לעבוד עם חולים. לא חסר לי כלום. יש לי מיטה, מזרן טוב מארבעה חלקים, שמיכה, סדין, כרית, ארונית ליד המיטה. אני הולך בסנדלים, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. מה שחסר לי הוא מקום לבלות ולבזבז קצת כסף. הולכים לישון מוקדם וקמים בארבע בבוקר. ראש פינה היא כפר קטן של 250–300 אנשים. את יכולה לתאר לעצמך מה כבר אפשר לעשות כאן. לפחות אני מדבר הונגרית עם הבנים והבנות יוצאי הונגריה. אני מאושר מדבר אחד, שלא שמעתי בקולכן ובאתי לכאן.

ביולי 1939 היא משיבה לו:

אחי היקר, הרבה זמן לא כתבתי לך, אבל במחשבותי הייתי אתך. אמא כתבה לי על הניתוח שעברת באצבע והייתי מאוד מודאגת. באיזו יד נפגעת? האם אתה כבר בסדר והאם נשארה לך צלקת? אלוהים יהיה בעזרך. אם אינך יכול לכתוב, בקש מחבר הונגרי שיכתבו בשבילך.

אמא כתבה שאולי כבר בשבוע הבא היא תבוא אלינו. סוף־סוף היא קיבלה תעודת מסע לשלושה חודשים. היא תשהה קצת אצלנו, תתאושש מעט ואחר כך תיסע לאנגליה. קלמן היה ברומא, אבל שום דבר לא יצא מזה. הנתינות ההונגרית לא מסודרת, למרות שהשגריר ההונגרי ניסה באופן אישי לעזור. גם לי אין נתינות.

קלמן לא היה בבית מאז. כבר חודש שהוא מופיע לבד בקונצרטים. אנחנו מופיעים בערים קטנות מפחד המשטרה. הילדים שולחים לך הרבה נשיקות ומתפללים בשבילך. אני שולחת לך קופון לבולים. כתוב מיד. המון אהבה אמיתית. מנשקת אותך.

פאלי נחפז להרגיע את אחותו:

מהעובדה שאני כותב לך את יכולה להבין שהאצבע שלי הִבריאה. אני שוב עובד כטבח, אבל רק חצי יום. אחר הצהריים אני עובד כאסיסטנט לרופא. עדיין לא לקחתי חופשה, כי היה עומס רב של חולים. תודה על התמונות. הילדים מאוד חמודים. אני שמח שאמא נוסעת אלייך. לכל הפחות היא תצא מווינה. אני מקווה שכשתקבלי את המכתב הזה כבר תהיה לכם נתינות.

ציפיותיה של אמא להסדרת הנתינות, כמו תקוותיה של סבתא לקבל תעודת מסע, נעשות דומות יותר ויותר להמתנת הסרק של ולדימיר ואֶסטרַגוֹן ב“מחכים לגודו”. בסוף אוגוסט אמא כותבת לפאלי:

שום דבר חדש לגבי הנתינות שלנו. מי יודע אם נוכל לסדר את הניירות בעולם המבולבל הזה. אמא תגיע אלינו בספטמבר. אם אלוהים יעשה נס והניירות יוסדרו, נוכל אולי להביא גם את לינה אלינו… אירמה וז’יגה רוצים להגיע לאיטליה… אני לא מבינה אותם, הרי מפה מגרשים את כל היהודים הזרים. אנחנו חיים בזמנים איומים. אני מקווה שאראה אותך עוד בחיי. אני לא מבינה איך נעשית אסיסטנט רפואי. אין לזה שום קשר עם הדברים שלמדת. היזהר, עוד תהיה רופא.

מכתביו האחרונים של פאלי לאמא עוסקים בעיקר בדיווח הדדי. דומה כי משבר שבע השנים מאחוריהם, אבל לא נראה לי שהבשילה ביניהם אינטימיות אמיתית. זו איננה התכתבות של שיחות נפש וגילוי לב. שניהם דואגים זה לשלומו של זה, אבל לא הרבה יותר מזה. בספטמבר 1939 היא מודיעה לו שאבא מצא מקום מגורים חדש בקסטיליון פיורטינו וכי כבר בשניים בדצמבר מתוכננת להם הופעה בעיירה זו. בשבעה בדצמבר היא כותבת לו באריכות רבה מהרגיל. ביקורה של סבתא אצלה לא יתקיים, וזה סופי. אמא מתייחסת גם למשבר בינה לבין אבא, אם כי גם כאן – כמו במכתבה של סבתא – אינני יודע דבר על נסיבותיו:

אחי היקר. שלחתי לך בולים בשני המכתבים האחרונים, אבל לא הגבת. אולי המכתבים אבדו או שלא התחשק לך לכתוב. על אפשרות שלישית אני לא רוצה לחשוב. אלוהים ישמור עליך מכל פגע.

אמא במצב קשה. ללינה לא נמצא מקום בבית אבות. היא חולה, רגליה התנפחו. אולי היא תתאשפז בבית חולים. אתה יכול לתאר לעצמך באיזה מצב איום ונורא הן נמצאות. אמא שוב רצתה לבוא אלינו לאיטליה, אבל הפעם דחו סופית את בקשתה בגלל יהדותה. גם שהותנו כאן תלויה על בלימה. קלמן לא הצליח לקבל נתינות הונגרית.

אמא כתבה לך בקיץ שקלמן לא היה טוב אלי ושהייתי אומללה ומרירה. כל זה מאחורי. הוא מתנהג טוב ומתאמץ מאוד בשבילנו. הוא מסכן בגלל כאבי הרגליים. חייבים לסלוח לו. אנחנו גרים כאן כבר חודשיים, ואם אלוהים ירצה נוכל להישאר כאן עד סוף החודש. הבית נמצא על צלע הר מחוץ לעיר, מבודד ומוקף פארק גדול. זוהי וילה לא גדולה של ארבעה חדרים ושירותים, אבל מאוד חמודה ועולה לנו פרוטות. האוויר כאן מעולה. אתה יכול לתאר לעצמך כמה טוב כאן לילדים. קלמן כמעט לא בבית בגלל הקונצרטים. יש לנו הופעה אחת בשבוע. יש לי עוזרת קבועה, וזה מאפשר לי להשאיר את הילדים בבית ולהיות שקטה.

כפי שכבר כתבתי לך, החלטתה של סבתא לבטל את נסיעתה לאיטליה בגלל המעיל שרצתה לקנות סתמה את הגולל על ניסיונותיה לפגוש את בתה. בתוך פחות מחודשיים נאסר על יהודי אוסטריה לצאת את גבולות המדינה. גם אמא שגתה בניבוי העתיד. שהותה בקסטיליון פיורנטינו התארכה לשנים מספר. למעשה, עיירה קטנה זו היא מקום מגוריה האחרון, וכאן מסתיימים נדודיה באיטליה.

עוד אחזור בהרחבה לזיכרונות הקשורים בבית הזה, אני רוצה רק לומר – בתגובה לדברי אמא עד “כמה טוב כאן לילדים” – שלא זכור לי הטוב הזה. חייתי שם בבדידות כמעט גמורה, ארבע שנים מתוך אותה תקופה היו שנות מלחמה ורעב, ללא חברים בני גילי, למעט ג’ינו, בנו של הסנדק שלי דינו. פגשתי אותו אחרי 50 שנה, בביקורי השני באיטליה, אבל על הפגישה הזאת אספר לך בנפרד. בקסטיליון פיורנטינו נכחתי בפעם הראשונה בקונצרט של הורינו, אם כי אינני זוכר דבר מאותה הופעה. הולבשתי בבגדים חגיגיים במיוחד והצטוויתי לשבת עם אחיותי בתא צדדי, ביציע שקירותיו מרופדים קטיפה אדומה, כמעט בגובה מנורות הקריסטל שהשתלשלו מהתקרה. הורי הנחו אותי לשבת בגו זקוף ולא להעתיק את מבטי מהבמה, אחרת האנשים בקהל יחשבו שההופעה משעממת אותי. כל כך התאמצתי למלא את הוראותיהם, עד כי חששתי אפילו למצמץ. לא פלא שאינני זוכר דבר מריקודיהם ומשיריהם על הבמה, למעט סרנדה הונגרית המתחילה במילים אלה: “יש ילדה אחת בעולם/ והיא יונתי היקרה./ האל הטוב אוהב אותי מאוד/ והוא נתן אותה לי…”

אני מצטער על הסטייה הקטנה מהתכתובת בין אמא לדוד פאלי. היא מסתיימת באופן מפתיע באפריל 1940. חודש קודם לכן הודיע לה פאלי על כוונתו להאריך את שהייתו בראש פינה, והביע את דאגתו לסבתא:

ברגע שארוויח קצת כסף אשלח אותו לאמא ולדודה לינה דרך בודפשט. אני מניח שאת יודעת על מצבן. האם אינך יכולה לתמוך בהן, ולו במעט, כדי שלא יסבלו לפחות חרפת רעב? אפילו 50 לירטות יספיקו.

אמא משיבה לו ב־10 באפריל. היא פותחת ב“אחי היקר” ומסיימת ב“הרבה נשיקות”. כלומר, יחסה אליו חם ולכאורה אין סיבה קונקרטית להפסקת ההתכתבות. היא שואלת לשלומו ולעבודתו, ומספרת לו על אבא ועל סבתא:

קלמן באותו מצב כמו קודם. אנחנו עוד מרוויחים בסדר, אבל לא מסוגלים לשים בצד אלפיים עד שלושת אלפים לירטות לטיפול ברגליים שלו. אמא מסכנה. נורא איך הגורל התאכזר לה, ואני לא יכולה לעזור לה. לינה חולה. אשלח לה חבילה, אולי שימורים. ייתכן גם שאשלח להן 50 לירטות כל חודש. אם העניינים שלנו היו מסתדרים, הייתי יכולה להביא אותן אלי. הילדים תמיד חושבים עליך. הם מאוד אוהבים אותך, למרות שאינם מכירים אותך.

ב־16.5.1940 משגר פאלי לאחותו את מכתבו האחרון:

אולי את צודקת וזו סתם רשלנות מצִדך שלא קיבלתי מכתב ממך תשעה חודשים. אף פעם לא הבנתי רשלנות. את הכתובת שלך קיבלתי מאילונקה.

אני תוהה מה עלי להבין ממכתב זה. במכתבו הקודם פאלי שואל למה אמא אינה כותבת לו, וגם מתנצל שלא כתב לה באריכות כי אינו יודע היכן היא נמצאת; את כתובתה הנוכחית הוא קיבל מדודניתו אילונקה בבודפשט. במכתבו האחרון הוא מתלונן שלא קיבל ממנה מכתב כבר תשעה חודשים, כלומר מאוגוסט

1. אם נלך מעט לאחור, נמצא שב־7.11.39 פאלי מאשר שקיבל מאמא שני מכתבים ואף ענה עליהם. המכתבים חזרו אליו כיוון שנכתבו בהונגרית, ואילו החוק בארץ מתיר לכתוב רק באנגלית, בצרפתית או בעברית. לכן גם הוא כותב לה באנגלית. אמא לא משיבה לו כנראה על מכתב זה, ודאי לא מטעמי צנזורה, שכן הוא ממשיך להתכתב עם אילונקה עד סוף 1940, ואילו אילונקה מתכתבת עם אמא ב־1943.

אילו היתה בעיית צנזורה, או לחלופין אם אמא פחדה לקבל מכתבים מארץ אויב, היא היתה יכולה לבקש ממנו לשלוח לה את מכתביו דרך הדודנית אילונקה, כפי שסבתא עשתה. גם תוכן המכתבים לא מעיד על חתול שחור שעבר ביניהם. מכתבה האחרון לפאלי מסתיים כאמור ב“הרבה נשיקות”. מכתבו האחרון אליה נפתח ב“יוצי היקרה”. הוא דורש בשלום הילדים, שואל אם הם הולכים כבר לבית הספר ומספר על עבודתו כנגר בניין עצמאי. הנתק הפתאומי הזה מפתיע שבעתיים נוכח הקשיים הגדלים והולכים שאמא נקלעת אליהם מכאן ואילך: מינואר 1941 היא נותרת בגפה, בלי יכולת להיעזר בסבתא, שבעצמה כורעת תחת נטל צרותיה שלה. אך טבעי היה שדווקא עכשיו היא תפנה לאחיה. הסיבה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי לנתק התקשורתי ביניהם היא בקשתו של פאלי שתתמוך כספית בסבתא, כדי למנוע ממנה חרפת רעב. איך שלא תקרא את אותן שורות, הן לא חפות מנימה ביקורתית. כפי שתראה בהמשך, פאלי איננו היחידי המעביר עליה ביקורת מרומזת בעניין זה. אמא אמנם משיבה על מכתבו, ואף שוקלת בחיוב את בקשתו להעביר כסף לסבתא, אבל לא ממשיכה את הקשר אתו. אפשר שהדברים פגעו בה. אם לשפוט מעצמי, אמא מתקשה לספוג ביקורת לא הוגנת.

שלך, סנדרו

14.10.2004 רומולו היקר

אני מסכים אתך שדמותו של פאלי אינה מפוענחת דייה בסיפור הזה, אף שהכרתיו כילד וכמבוגר. כפי שכבר כתבתי לך, פאלי לא מילא תפקיד מכונן או מעצב בחיי. אני חושב שהייתי ילד קוצני מדי בשבילו, אולי ישראלי מדי לטעמו. ילד שהזדהה מהר מדי עם האליטה החברתית של ההתיישבות העובדת, זו שראתה בעצמה (במידה רבה של צדק) את מי שיישבה את שממותיה של ארץ האבות, הקימה מדינה ונושאת באחריות לביטחונה. כשאני מוסיף לכך את העובדה שפאלי נאלץ להסתיר את השקפותיו הרוויזיוניסטיות, שהיו מוקצות באותה עת בעיני ההנהגה המדינית, אני יכול להבין חלק מניכורו הרגשי כלפי. מכל מקום, יחסיו עם פיורנצה היו חמים יותר, אולי מפני שהיתה מבוגרת ממני ואולי משום שנותרה בלבה אירופית כמוהו. קרבתו אליה קיבלה ביטוי מעשי גם במתת הכסף שהעניק לה בחתונתה ב־1955. כשהתחתנתי ב־1960 לא קיבלתי ממנו דבר. אם אתה קולט כאן צליל מריר משהו אינך רחוק מן האמת. אבל זוהי מרירות לטנטית, היא לא היתה קיימת כשהדברים קרו, אלא נבנתה במחשבה לאחור ובניתוח שלאחר מעשה. אני חושב שהצורך הדוחק שלי לצקת תוכן ישראלי בחלל הגדול שהותירו מותה של אמא והסתלקותו של ישו הרחיק אותי לא רק מפאלי, אלא גם מכל מי שהייתי עשוי לפתח כלפיו קרבה רגשית רבה מדי. חשתי באותה עת שיהיה עלי לעבור את החיים לבדי ולפיכך יש לחסום דברים שעלולים לרכך – ואפילו לסדוק – את קליפות המגן. אף על פי כן, גישתי למשפחה ה“מאמצת” בקיבוץ היתה שונה מיחסי לפאלי. להם הכרתי תודה בשל דאגתם – שכלל לא היתה מובנת מאליה – בזמן שמאחיה של אמא לא קיבלתי אפילו את זה, אף שציפיתי ליותר. כשהתגייסתי לצבא ידעתי שלא אחזור לקיבוץ, ולכן דחיתי את התמיכה החומרית שהקיבוץ מעניק לבניו בכל תקופת שירותם הצבאי. סירובי נראה לי נכון מבחינה מצפונית ומוסרית, אבל בגינו נאלצתי לכבס את בגדי ולהטליא את גרבי במו ידי. דמי הכיס שקיבלנו מהצבא היו זעומים והספיקו בקושי לקניית סיגריות. להשלמת הגירעון הפיננסי נהגתי אחת לחודש להתארח אצל פאלי לסוף שבוע. סדר היום היה קבוע מראש: ביום שישי בערב אני נשאר בדירתו והוא יוצא לשחק קלפים עם ידידיו; בשבת בבוקר אני מלווה אותו למגרש הטניס ובוהה במשך שלוש שעות בשחקנים; בערב הולכים לקולנוע לראות סרט; ביום ראשון בבוקר הוא שולף מארנקו שטר של חמש לירות, ואני – לאחר סירוב טקסי קבוע – נעתר לו ומקבל את הכסף. לא חשתי נוח בטקס הזה, משום שדמי הכיס האלה היו הסיבה העיקרית לביקורי אצלו, אבל הכסף הזה אִפשר לי לאזן את תקציבי הדל. ב־1955 יצאתי מהצבא לחיים האזרחיים עם מענק שחרור של 30 לירות. אחותי ליזטה לקחה אותי לחנות בגדים בחיפה ושכנעה אותי לקנות מכנסי קורדרוי בצבע תכלת, בטענה ניצחת שאני עני מכדי להרשות לעצמי לקנות בגדים זולים. המכנסיים עלו 30 לירות. בכיסי נותרו שתי לירות. את המכנסיים לבשתי רק פעם אחת. בשלושת החודשים הראשונים לשחרורי התארחתי בבית ידידים שעשו יחד אתי את השירות הצבאי. ביתרת השנה לנתי בספינת דייגים נטושה בנמל חיפה, כשאני ניזון מדגים שדגתי בלילות. השינה על ספינה נטושה נבעה כמובן מאילוצים כספיים, אבל ראיתי בה גם חלק ממסע לגילוי עולם שלא הכרתי בקיבוץ. לכן לא היה בלבי דבר נגד פאלי על שלא בא לעזרתי. עם זאת, לא עלה בדעתו להציע לי חלופה לשינה תחת כיפת השמים, למרות שהתגורר במרחק שני קילומטרים מהנמל. כפי שאמרתי, פאלי לא היה חשוב לחיי כשם שאני לא הייתי חשוב לחייו. במבט לאחור אני חושב שהיה עליו למלא תפקיד יותר מרכזי בחייהם של שלושת אחייניו שהופקדו בידיו, על פי דרישתו, אחרי מות אחותו. זה גם מה שציפו ממנו אילונקה, מרטלי, אידה וסבתא – עוד טרם מותה של אמא. הדברים נאמרים לו במפורש בשני מכתבים של סבתא אליו, באוגוסט 1939 ובאפריל 1940. אני מעביר לך את הקטעים הרלוונטיים:

בן יקר שלי, החיים עוד לפניך, מחכים לך עוד הרבה קשיים. בדודה לינה לא תצטרך לתמוך, אבל מוטלת עליך אחריות וחובה כלפי יוצי עד שהילדים יגדלו… אני מבקשת ממך לא לשכוח שיש לך רק אחות אחת. כשמצבך יוטב, אל תשכח לשלוח לילדים של יוצי משהו. שיֵדעו שיש להם דוד.

בחגיגת הבר מצווה שלי בקיבוץ העניק לי פאלי שעון “דוֹקסָה” במתנה. שמחתי מאוד. דוקסה נתפסה כפירמה מאוד נחשבת באותם ימים, מה גם שהיה לשעון לוח ספרות רומיות, אבל שִמחתי הֶחמיצה כאשר פאלי טרח להסביר לי שהוא קנה במתכוון דגם זול, כי ממילא אני עתיד לקלקל אותו. באותם ימים, טקסי בר מצווה לילדי קיבוצים לא נשאו אופי דתי ולא נערכו בבתי כנסת, כמקובל בעיר, אבל הם נחגגו במסיבה גדולה, בהשתתפות כל חברי הקיבוץ, והילדים היו מאוד נרגשים לקראתה. פאלי קנה לי חליפת קיץ חומה, שכללה ז’קט ומכנסיים קצרים שהגיעו עד הברכיים. זו היתה חליפה עירונית במובן הכי מזעזע של המילה, כי באותה עת אורך המכנסיים הקצרים של בני הקיבוצים עבר בקושי את קו המפשעה. מיהרתי להחביא את החליפה בעומק הארונית שלי, אבל לא נטרתי לו על כך. ידעתי שהוא לא מודע לאופנה הקיבוצית. מהשעון – נפגעתי.

אני רוצה לקוות שהמשקע העכור משהו שנותר בי כלפי פאלי לא השפיע לרעה על תיאורו. אמרתי לך כבר שסבתא היתה לטעמי ביקורתית מדי כלפיו. גם אחרי נסיעתו לפלשתינה היא ממשיכה לדאוג לבריאותו ולמלא כמיטב יכולתה את מחסורו. היא רוצה לדעת מי מבשל לו ומי מכבס את בגדיו, וגם דואגת שיתלבש יפה, כי היא אינה רוצה שייראה “שלומפר”. עם זאת, היא אינה מוצאת בו את הסגולות שהיתה רוצה למצוא: חריצות, שקדנות, אחריות ורצינות. היא ביקורתית כלפי נטייתו להנאות החיים, וכתיבתו העצלה מותירה אותה במתח מתמיד. מעל הכול היא לא מוחלת לו על שנטש אותה למען האידיאלים הציוניים, ובכך עשה פלסתר את מחויבותו הראשונה במעלה כלפיה. הנה מכתב טיפוסי של סבתא לפאלי בפלשתינה משנת 1940. שים לב למשפט “לך הרי שום דבר לא מצליח”:

אני שמחה מאוד שמצאת את כל חפציך בחבילה. מה שנשאר אשלח לך במנות קטנות עם אנשים שנוסעים לפלשתינה. הבנים של הורן עובדים אצל אירה בישראל ומרוויחים כסף. לך הרי שום דבר לא מצליח. כל כך הרבה פעמים ביקשתי ממך לכתוב איך אתה חי. האם יש לך צורך בבגדים שנשארו כאן? האם אתה צריך את חליפת הסקי עם הנעליים הכבדות? אם כן, אשלח לך אותן. מה עשית עם הבגדים של קלמן, אתה יכול להשתמש בפיז’מה? אם אתה צריך משהו, כתוב ליוצי או לי ונסדר את זה.

שמעתי מגברת אחת, שנכדתה נסעה לפלשתינה, שהיא יכולה להביא אליה את הוריה. גם אני הייתי רוצה לבוא. פה אי אפשר להישאר וליוצי אני לא יכולה לנסוע כי גם שם מתחילות צרות.

סבתא התרשמה כנראה שפאלי לא מעריך את מאמציה. לדעתי היא טעתה, אבל הוא לא טרח להעמיד אותה על טעותה, מה גם שכתיבתו הקמצנית לא משדרת לה הכרת תודה. סבתא לא שוכחת להזכיר לו מה עומד מאחורי החבילות שהוא מקבל:

שמחת לקבל את הדברים? אתה לא מראה שמחה משום דבר. שלא תחשוב שיש לי כסף. אנחנו חיות ממכירת הרהיטים. אני מאוד שמחה שאני יכולה לשלוח משהו, כי את הכסף הזה אני חוסכת מעצמי ומלינה. אם חס וחלילה אשאר בלי כסף, ואולי גם אשב בבית סוהר, אבקש ממך כסף.

סבתא יודעת היטב שסיכוייה לזכות בעזרה כספית ממנו קלושים, אם לא אפסיים. רק ב־1940 הוא מצליח לסייע לה מעט באמצעות הדודנית אילונקה בבודפשט. אך תלונתה מתמקדת בעיקר בהפסקות הארוכות בין דיווחיו:

סוף־סוף הגיע ממך סימן חיים. תודה לאל שאתה כבר חופשי. לא הבנתי על מה נכלאת. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה נדודי שינה היו לי וללינה בגללך, ואתה עוד כותב שאין לך מה לכתוב. איך זה יכול להיות? אתה עוד בפלוגה? למה אתה לא עובד במקצוע שלך? הגיע הזמן שתתחיל לעבוד במשהו רציני. חשוב על זה שהבגדים שלך לא יחזיקו מעמד בלי סוף, ואז מה יהיה? אני לא רוצה שתיראה כמו קבצן.

ביוני 1940 משחררת סבתא סוף־סוף את המשפט הגואל: “אני מאמינה שיֵצא ממך משהו”, ניגודה הגמור של התובנה “לך הרי שום דבר לא מצליח”. אבל לפני שפאלי מספיק להתענג על המשפט הנדיר הזה, מוסיף הדוד קרול הערה צוננת בשולי מכתבה של סבתא:

קראתי בשמחה שאתה עובד ומרוויח. מצד שני, אתה כותב שבכוונתך לצאת לחופשה. אני מרגיש חובה לעצמי להציע לך לוותר על החופשה. את הכסף הזה תשלח לאמא שלך. אני חושב שלא תהיה מסוגל לשלם לעולם את הריבית דריבית על הכסף שעלית לאמא שלך. אני שוב מבקש ממך, אל תשכח את אמך המסכנה.

אני משער שפאלי לא עמד בציפיותיה של סבתא – קל וחומר אחרי התאלמנותה. היא ייחלה לעצמה כל מה שאם יהודייה בפולקלור היהודי מצפה מבנה: שיהיה כרוך אחריה, שימצא תעסוקה מכובדת, שידאג לה ולאחותה לעת זִקנה, בקיצור – שיתיישב בכיסא הפנוי של ראש המשפחה. אבל במקום ילד חמודות היא קיבלה נער מרדן, קרוב לעצמו. את ציפיותיה ממנו היא לא יכולה להפנות לבתה, שהרי בנות הולכות בעקבות בעליהן, ובמקרה הפרטי של אמא – ברור שהישועה לא תוכל לבוא ממנה. “על יוצי אפשר לרחם,” היא כותבת לבנה באוגוסט 1939, “היא כל כך צעירה וכבר כבלה את עצמה.” ציפיותיה מפאלי גוועות ככל שנוקפות השנים; היא מבינה שהרעיון הציוני גובר אצלו על הכול. פאלי מודה בכך במפורש במכתבו לאמא ביולי 1937, בתגובה לניסיונה להניאו מהנסיעה לפלשתינה: “לא, יוציקה היקרה, את זה איש בעולם לא יכול לדרוש ממני, לא את, לא אמא ולא הדודה לינה.”

אני יכול להבין ללבו של פאלי, אבל גם ללבה של סבתא. היא לא מהססת להבהיר את תחושותיה. “עם שני הילדים שיש לי,” היא כותבת לו, “אני יכולה לעבוד כמשרתת או לקבץ נדבות.”

אני חושב שסבתא נתפסה לשגיאה שהורים רבים שוגים בה, שגיאת הסימטריה כביכול בין דאגת ההורים לילדיהם הקטנים לבין דאגת הילדים הבוגרים להוריהם הזקנים. בשני המקרים, צד אחד הוא חסר אונים ותלוי בצד השני. ההבדל הוא שהורים מגשימים משהו חשוב מעצמם בגידול תינוקם, ואילו הטיפול בהורים זקנים הוא ברוב המקרים טורח עקר. אינני חושב אפוא ששפטתי את פאלי לחומרה. רוב הזמן התייחסתי אליו בחיבה, מהולה אולי בשמינית פטרוניות. ב־1956, ערב יציאתי לאליפות העולם בצניחה חופשית, עשיתי מחווה כלפיו ושיניתי את שמי מטוט לינאי – כשם המשפחה העברי שהוא אימץ לעצמו בארץ. קיבלתי את ההסבר של פיורנצה, שלפיו רווקותו המתמשכת לא הכשירה אותו לתפקיד הורה, לא כל שכן למילוי החלל שהותיר מותה של אמא. פאלי ניהל שגרת חיים זעיר־בורגנית כרווק, ולאחר מכן כאיש נשוי. הוא היה גבר נאה – למרות קרחתו. היה לו גוף אתלטי, שפם גזום בקפידה וציפורניים מטופחות שעליהן היתה גאוותו. המדפים בדירתו היו גדושים צעצועים חברתיים, מזכרות, כמה אלבומים, אף לא ספר אחד. עקבתי אחרי נישואיו במבט משועשע, בעיקר כאשר נגרר אין אונים – אם כי בהשלמה – אחרי ההשתטויות של אשתו. הוא היה בן 54, היא בת 42; הוא היה מאופק ופדנטי בעבודתו, היא ארגנטינאית חמת מזג ודברנית כמעט כפייתית. שרטוט הצנרת הפנימית במפעלי תעשייה, באמצעות סרגל חישוב ומחוגה, הלם את נטייתו לסדר וסיפק לחלוטין את שאיפותיו. גם את טיוליהם המשותפים בחו"ל תכנן פאלי לפרטי פרטים. את תוכנית הטיול הוא נהג לרשום בכתב יד נקי על נייר משובץ, בשורות ישרות זו מתחת לזו: מועדי היציאה והכניסה של הרכבות בערים השונות, הזמנת חדרים בבתי מלון, הקצאת מכסה מדויקת של שעות וימים לסיורים ולבילויים באתרים המתוכננים לביקור, וכיוצא באלה. תוכניותיו המוקפדות החזיקו מעמד בדרך כלל יום אחד, לכל היותר יומיים, למעשה עד שאשתו היתה מתעקשת להתעכב באתר אחד יותר מהמתוכנן. העיכוב הפיל את לוחות הזמנים המדוקדקים של הטיול כולו כמו אבני דומינו. גישתי המשועשעת כלפיו פינתה את מקומה לכעס כשהתחמק פעם אחר פעם מתרגום צרור המכתבים. לתומי חשבתי שזו חובתו כלפינו, ולא פחות מזה כלפי אחותו ואמו. פיורנצה יצאה להגנתו. היא נהגה לומר שמה שהיה – היה, ואין טעם לחפור בעבר. עד היום לא עיינה בצרור המכתבים שהיא הביאה במו ידיה לארץ. זה קשה לה מדי. היחסים עם פאלי נקלעו למשבר כאשר אשתו האשימה אותנו, בתזזית האופיינית לה, בכפיוּת טובה כלפיו על כל מה שעשה בשבילנו. מהמעט שסיפרתי לך על תקופת החניכה שלי אצל פאלי, אתה יכול לתאר לעצמך מה הרגשתי. הטינה הלטנטית התפוצצה בבת־אחת. מאותו יום הפכה החיבה לפאלי ליחס קורקטי.

שלך, סנדרו

)

פאלי עם ליזטה ופיורנצה

20.10.2004 רומולו היקר

שאלת למה אני מתעקש לקרוא לו פאלי ולא דוד. אינני יודע. בחייו נהגתי דווקא לקרוא לו בכינוי החיבה באצ’י, דוד בהונגרית. אחרי מותו הוא הפך אצלי לפאלי, שגם הוא כינוי חיבה, אבל פחות אינטימי מדוד. בשנתיים האחרונות לחייו ריחמתי עליו. הוא הסתגר בעצמו, התעטף בשתיקה ושקע בדכדוך. הבידוד שכפה על עצמו הלך והתעבה עם הזמן. כדי לעודד את רוחו מסגרה אשתו את התעודות, התצלומים והסמלים מתקופת בית"ר ותלתה את הקולאז' בחדרו. באמצעותו התוודעתי לראשונה לעברו הרוויזיוניסטי. התמונות והסמלים הבהירו לי את מחיר שתיקתו תחת שלטונה של המפלגה הסוציאליסטית, שרדפה את יוצאי תנועתו. הדוד הא־פוליטי התגלה בערוב ימיו כאיש הימין, שנוא נפשה של התנועה הקיבוצית. הניסיון הפתטי משהו לגייס את עברו כדי לחזק את רוחו נשבר פעם אחר פעם בהתקפי זעם על אשתו. ניסיתי לדבר על לבו, הזכרתי לו את השנים היפות שעשו יחד, את נסיעתם לגרץ ואת טיוליהם ברחבי תבל, את ידידיו הוותיקים, את מסיבות הפורים שהיו אהובות עליו, את ההערכה שרוחשים לו. פאלי הקשיב, אבל נשאר מכונס בשתיקתו, אולי בעלבונו. הטפתי לו מוסר כמו לילד שסרח, דיברתי אתו על כבוד עצמי, על תרבות הנימוסים שהוא גדל עליה, על ההישגים שהשיג בחייו. מחלתו השיבה לו מעט מהחיבה שרחשתי לו בילדותי, אבל מבחינתו זה היה כנראה מאוחר מדי. אינני יודע אם קלט את הדברים שאמרתי או אטם את עצמו לעולם. אני חושב שהוא קלט, אבל הדברים לא חדרו ללבו, הם היו שייכים למקום אחר, בעיקר לזמן אחר. מצבו הנפשי החמיר אחרי שאושפז בבית חולים סיעודי בצפת. כעסיו התפוגגו, אבל דכדוכו גבר. הוא היה מודע לאין אונים שלו – רתוק למיטה, תלוי בסייעניות הנוהגות בו כמו בילד מפגר. הוא בחר לקבור את עצמו עמוק בשתיקתו. פאלי נפטר ב־15 בדצמבר 1991. בהלוויה סירבתי לקרוע את כנף בגדי ולקרוא קדיש על קברו, כמקובל בהלוויות יהודיות. מילות התפילה בארמית היו זרות לאוזני כפי שהיו לפאלי בחייו. הוא האמין בלאומיות יהודית, לא בדת היהודית. אני חושב שבשתיקתי כיבדתי את רצונו. עזבתי את בית הקברות כמו אחרי לוויה של אדם זר. אף שהיה דודי, מעולם לא שיתף אותי בתחושותיו ואני לא חלקתי אתו את תחושותי. כל השאלות שלא נשאלו וכל התשובות שלא ניתנו ירדו עמו לקבר.

אתה לא צריך להאיץ בי לגבי הגלגולים שעברו על אבא. הוא יחזור למרכז הבמה ב־1941 לאחר שיעזוב את איטליה. לא אחסיר דבר, אני מבטיח לך. תחילה אשיב על שאלתך בקשר לצרור המכתבים. אני יכול לשים את האצבע על אירוע ספציפי שעורר את סקרנותי לצרור הזה. זו היתה תוכנית רדיו שבה התבקשתי להעלות זיכרונות הקשורים בצלילים. קיוויתי שהוצאת הזיכרונות לאור יום תמוסס מחסום סמוי שמנע בעדי לבקר באיטליה יותר משלושים שנה, שהרי על פניו לא היתה לי סיבה להחרים אותה. לא נשאתי זיכרונות ילדות קשים, המשטר הפשיסטי לא עולל לי עוול אישי כבד יותר מאשר לאיטלקים רבים אחרים. כמובן, לא ידעתי אז על הפשיזם מה שאני יודע היום. המחסום שניצב בדרכי לאיטליה סייע לי בשעתו לדחוק הצידה את הזיכרונות ה“גלותיים”. הוא היה חשוב לגיבושה המהיר של זהותי הישראלית, אך המחסום נשאר על כנו גם אחרי שלא היה בו צורך. את קשר המכתבים עם אידה ניתקתי שלוש שנים אחרי בואי לארץ, סמוך מאוד להחלטתי להיפרד מישו וחבר קדושיו. אחרי שהגענו לקיבוץ שלחה לנו אידה צילום פורטרט וכתבה על גבו: “כאשר תחושו בביתכם הקטן געגועים ללב של אמא, תוכלו להסתכל בתמונה שלי ולהרגיש פחות עצובים.” אבל משהתקשיתי להביע את געגועי אליה באיטלקית – שהפכה בפי בזמן קצר להפליא לשפה רצוצה – דחיתי את העזרה שהציעו אחיותי כדי לא לחשוף את רגשותי בפניהן. העדפתי נתק מוחלט על פני דברי נימוס סתמיים. כשאחותי ליזטה הראתה לי צילום של מצבת הקבר של אמא באַרֶצו, לעגתי לרגשנותה. איבדתי עניין בעבר הרחוק שהתרחש בארץ נוכרייה. מעת לעת הרהרתי כיצד אגיב אם יתאמתי הסיפורים על נפילתו של אבא בשבי הרוסי, והוא יופיע יום אחד בישראל ויציג עצמו כאבי: ליפול על צווארו או פשוט ללחוץ את ידו כמו לאדם זר. קיוויתי מאוד שסיטואציה מביכה כזאת תיחסך ממני. כשנעתרתי להזמנת הרדיו לא היתה לי סיבה להרגיש מאוים מביקור חוזר במחוזות ילדותי. בטחתי במיומנות שפיתחתי לאיתור מוקדם של סדקים בקליפות המגן, ולא פחות מזה, סמכתי על הטכניקה לסתימתם מבעוד מועד. מניסיוני למדתי לחסום דרכם של זרים למעגלים פנימיים שאין מהם נסיגה.

נושא התוכנית היה אופרות של ילדות. פתחתי בצלילי הקוואלֶרייה הקלה של סוּפֶּה, כי כך דמיינתי בילדותי את אבא במלחמת העולם הראשונה: דוהר בחרב שלופה לצלילי הקוואלרייה הקלה, בראש פלוגת פרשים אוסטרו־הונגרים. לא היה לי בדל ראיה לאמיתותו של סיפור זה, גם לא התכוונתי לאמת אותו. ידיעת העבר היתה בעיני חסרת חשיבות להווה ועוד פחות מזה לעתיד. אמרתי בתוכנית הרדיו שאת הדברים החשובים באמת טורח הטבע לצרוב בזיכרון הגנטי. כך הוא עשה לצבי הים, היודעים לחזור ממרחק אלפי קילומטרים לאי קטן באוקיאנוס השקט שבו נולדו. כל מה שמצוי מחוץ לזיכרון הגנטי שייך לפינוק עצמי ולהתרפקות רגשית. אם דין כל הזיכרונות להימוג בזרם הזמן, אמרתי למאזינים, אין זה מן החוכמה לפעול נגד טבע הדברים. עם זאת הייתי הגון די הצורך להבהיר שאפשר שהיגיון זה אינו אלא תכסיס של השכל לחסום את הרגשות, וכי השתתפותי בתוכנית אולי תיתן לי לגיטימציה להציץ אל העבר בלי להפר את טבע הדברים. בעניין אחד הייתי בטוח: רציתי שביקורי באיטליה ישאיר את אירועי העבר מקוטעים, חלקיים ומעורפלים כפי שהיו, אפילו כוזבים. מצדי אבא יכול היה להמשיך עד קץ הימים לדהור לצלילי הקאוולרייה הקלה בראש חיל הפרשים.

ההימור על תוכנית הרדיו הצליח מעל המשוער. הוא קירב אותי מחדש לאופרות אחרי נתק של שלושים שנה. מה שנראה לי כקיטש רגשני, נתפס אחרי האזנה שנייה ושלישית כמאמץ נואש של גיל הנעורים לדבוק בטוטליות של החיים ולדחות כל פשרה שהיא פחות מהשלם, מהכולל ומהמלא. האריות המפורסמות דלו מזיכרוני את המפגש הראשון בילדותי עם האופרות. לימים הבנתי שהמפגש הזה חולל תמורה עמוקה בעולמי, שהכיל עד אז רק נסיכים ונסיכות, מכשפים ומכשפות, עולם שהיה מחולק ללא פשרות בין לבן לשחור. האופרות פתחו לפני עולם שהטוב והרע משמשים בו בערבוביה, מתובל בתבלינים חריפים של מצוקות אוהבים ותעתועי גורל. דרך הליצנים של לֶאוֹנקַוואלוֹ, טוסקה ומאדאם באטרפליי של פוצ’יני התוודעתי לראשונה ליצרים העזים של שנאה ונקמה, עורמה ואירוניה, עולם של רמייה ובגידה – אך גם של הזדככות, ומעל לכול לעימות הבלתי נמנע עם גזֵרת הגורל. אהבתם הטרגית של טוסקה ומריו, הנישאת בעצב אינסופי על כנפי האריה הנפלאה על הכוכבים הנוצצים, הציבה את טוסקה לצדה של מרגריטה, שחילצה אחרי מותה את פאוסט אהובה מהחוזה שכרת עם השטן. אמרתי בתוכנית הרדיו שהקיטש העלילתי באופרות אינו דבר מגונה, כי הוא מאפשר לפרק זמן קצר ביותר לצבוע את החיים במכחול רך, לפני שהמכחול מתקשה לעופרת דקה, בבואה לתאר את החלומות הסדוקים. הימים שביליתי במרתפי התקליטייה של הרדיו, וההאזנה החוזרת לקוקטייל המשכר של וֶרדי ופּוּצ’יני, ריככו את העופרת הקשיחה והחזירו אותי לעולמן הקסום של אופרות הילדות.

התפייסות רגעית זאת עם העבר הניבה פירות מעשיים. באמצעות המרכזייה הבינלאומית איתרתי את מספר הטלפון של אידה בטורינו ושוחחתי אתה, שיחה ראשונה אחרי יותר משלושים שנה. ב־1977, חודשיים אחרי שידור התוכנית, נסעתי לאיטליה. מטרות הנסיעה היו מאוד מצומצמות: לשבור את הטאבו על ביקור באיטליה; להפיג את החשש מהזיכרונות; ולהתייצב מול שולחן האבן העגול, הרוֹטוֹנדָה, בקצה השדרה המובילה מביתנו בקסטיליון פיורנטינו לאחוזה של משפחת גריפוֹני. בפעם הראשונה נפרדתי מהרוטונדה ביוני 1944, ערב נסיגתנו עם הגרמנים צפונה מפני כוחות הברית הקרבים. חשתי אז במעומעם שאני עומד לפני תהפוכות גדולות בחיי, אך גם ידעתי שהרוטונדה תמתין לשובי בדיוק באותו מקום שהיא נמצאת בו. אני חושב ששולחן האבן היה לי אז, בעולמו של ילד בן תשע, מה שכוכב הצפון הוא להולכים במדבר: נקודה יציבה, בלתי משתנה, המאפשרת להם לחזור לנקודת ההתחלה ולנווט את דרכם מחדש בנתיב הנכון. הביקור החוזר ברוטונדה ביוני 1945 בלוויית חיילי הבריגדה היהודית הראה עד כמה שגיתי בקריאת השולחן העגול. רק שלוש אופציות עמדו לפני טרם הנסיעה צפונה: בית יתומים, הצטרפות לאילונקה בהונגריה או נסיעה לביתה של אידה. כששבתי לרוטונדה בגמר המלחמה הצטמצמו האפשרויות לאחת: נסיעה לפלשתינה. לימים הבנתי שאנחנו נוטים להגזים בהערכת חופש הפעולה שלנו ובמניין דרגות החופש העומדות לרשותנו. בהגיענו לצומת בחיינו אנו חוזרים ובוחרים – בדרך כלל – בדרכים המוכתבות לנו מראש בידי פחדינו ונטיות לבנו.

שדרת העצים המובילה לאחוזת גריפוני

1977, ביקור חוזר ברוטונדה

הביקור באיטליה לא נועד לחשוף דברים חדשים על עברי או לנער את האבק מהזיכרונות. מטעם זה לא הכבדתי על אידה בשאלות ובחקירות באותם יומיים שעשיתי בביתה בטורינו. ממילא הספיקה לשכוח את רוב הדברים שידעה. כל שרציתי היה לנסוע לקסטיליון פיורנטינו, לסמן V ביומן ולחזור. הרכבת של 12.35 מפירנצה לקסטיליון פיורנטינו לא עצרה באַרֶצוֹ. לא הצטערתי. בכל מקרה לא התכוונתי לבקר בבית העלמין שבו קבורה אמא. הרכבת עשתה את דרכה בעמק ארוך, חוצה פעם אחר פעם נהר חום ועצל. הנוף היה מוכר לי יותר מתוך גלויות וכתבות על טוסקנה מאשר מזיכרונות ילדות: בתים חד־קומתיים, נוצצים בגשם הקל שירד בבוקר, בוסתנים מטופחים של עצי שקד ושזיף, גפנים מטפסות על כלונסאות. למיטב זיכרוני עשיתי בילדותי את הדרך הזאת לא פעם, אך התמונות לא נצרבו בתודעתי. גם תחנת הרכבת בקסטיליון פיורנטינו היתה זרה לי. זכרתי שכדי להגיע לביתנו שעל הגבעה צריך לעלות ברחוב הניצב לתחנת הרכבת. הרחוב מסתיים בחומה גבוהה, עתיקה למראה, אבל לא מצאתי את השביל המוליך אל הבית. החלטתי להמשיך עם הכביש העוקף את הגבעה משמאל, ואז, אחרי אחד העיקולים, ראיתי לפתע את שני החלונות בחזית הבית הדו־קומתי של וילֶטה בַּצֶ’רנֶה מביטים בי. בילדותי הם נדמו לי כעיניו של זקן מופלג, העוקבות אחרי בחומרה יתרה. עתה הם היו סתם חלונות. נפרדתי מהכביש וחציתי את השדה ספוג הגשם היישר לעברו, ולאחר רבע שעה הגעתי לווילטה בצ’רנה שבה גרנו. שום דבר בבית לא היה מוכר לי. כאלו הוכיתי באמנזיה. חיפשתי את השדרה המובילה לווילה של גריפוני. מה שנותר מהדרך הכבושה והמטופחת היה בקושי שביל מכוסה צמחי בר. ידעתי רק שאם זו השדרה, אני אמור לפגוש בסופה את הרוטונדה מוקפת ברושים גבוהים. אחרי כמה דקות הליכה גיליתי שולחן אבן עגול ומאחוריו ברושים, אבל האם זוהי הרוטונדה? השולחן ניצב על סוללה, בעוד שלמיטב זיכרוני הרוטונדה עמדה על מישור. אחרי כמה צעדים מצאתי שולחן אבן עגול נוסף. לא זכרתי שהיו שתי רוטונדות. האם אני בכלל במקום הנכון? בדרך חזרה עצרתי ליד איכר שעבד בשדה. שאלתי אם הכיר את ארסיליה ודינדו, זוג איכרים שגרו במפלס התחתון של הווילטה והיו מאוד מיודדים אתנו. לשמחתי הוא הנהן בחיוב. שאלתי אם הם חיים עדיין. הוא שוב הנהן בחיוב. הוא המשיך להנהן בראשו גם כששאלתי אותו מהיכן הוא.

חזרתי לרחוב הראשי. נותרה לי חצי שעה עד להגעת הרכבת לפירנצה. אילו רציתי, הייתי יכול להישאר ללילה בקסטיליון פיורנטינו. שום דבר לא חיכה לי בבית המלון הקטן ברחוב אנטוניוני 67 בפירנצה. נכנסתי לבית קפה והזמנתי קפוצ’ינו. חבורת אנשים הסבה ליד אחד השולחנות. לאחר היסוס קל ניגשתי אליהם ושאלתי אם הם ילידי המקום. שניים השיבו בחיוב. שאלתי אותם אם הם זוכרים זוג אמנים, זמר ורקדנית, שהתגוררו על הגבעה ליד אחוזת גריפוני. אני יודע שהורינו היו מוכרים בעיירה. כרזותיהם קישטו את קירות הבתים לפני הופעותיהם. בידי תמונה של אמא במקומון של קסטיליון פיורנטינו ומתחתיה כיתוב על הופעתה של הרקדנית מהאופרה בבודפשט בערב איטלקי־הונגרי בתיאטרון טיפֶרנאטֶה. הם החליפו מבטים והנידו ראשם לשלילה. חזרתי לשולחני באנחת רווחה. העבר נותר בדיוק כפי שרציתי שיהיה: מעורפל, קטוע, חסר ודאות. לא נסעתי לאיטליה כדי לאחות חוטים פרומים. באתי כדי למצוא את הרוטונדה וכדי לסמן V ביומן. אינני בטוח שמצאתי את השולחן, אבל את היומן סימנתי.

שלך, סנדרו

27.10.2004 רומולו היקר

לא, ממש לא. חזרתי לאיטליה ב־1993, וזה היה ביקור שונה לחלוטין מהראשון. הפעם לא נסעתי לסמן V ביומן, אלא להשתתף בטקס הענקת אות חסידת אומות העולם לאידה וכדי להחיות את הזיכרונות. אדווח לך בפרוטרוט על הביקור השני, אבל ברשותך אני רוצה לחזור לסבתא. שמונה חודשים אחרי האנשלוס היא עדיין מאמינה ששערי כל הארצות פתוחים לפניה. ב־1.11.1938 היא כותבת ליוז’י בארה“ב, קרוב משפחה כנראה: “כשמרטון המסכן מת, חזרתי לגרץ והתחלתי לעבוד. יש לי סלון יפה, אבל כיהודייה אני לא יכולה לחיות כאן. אנחנו מוכרחים לעזוב.” בסוף מכתבה היא מפצירה ביוז’י לעזור לפאלי להגיע אליהם וכן לבדוק אם היא זכאית לנתינות אמריקנית בגין התקופה שבעלה התגורר בארה”ב. אולם קצב המאורעות בעוכריה. חודש לאחר מכן היא כותבת לאמא: “אנחנו חייבים לעזוב את גרץ. אודיע לך איפה נהיה. הפספורט של דודה לינה לא מסודר עדיין… להונגריה לא אוכל לנסוע ואם יגרשו אותנו נעבור לדוד ז’יגה בווינה.” על חזית המעטפה מוטבעת חותמת צלב הקרס ועליו הכיתוב: “עיר ההתקוממות העממית”.

ב־15 בדצמבר היא מספרת לאמא על שמועות הרוחשות בקהילה, שלפיהן עומדים לגרש את כל יהודי גרץ:

לפני שלושה ימים לקחו 400 גברים ללילה שלם, הִכו אותם מכות רצח ועכשיו מחזיקים אותם כבני ערובה עד שיקבלו סכום עתק לשחרורם. אין ספק שאסור לנו להישאר בארץ הזאת, אבל כל הגבולות סגורים. נשים מעל גיל 65 שיישארו בגרץ יגורשו לווינה למעון. אני אוכל לחיות עם זה, אבל הדודה לינה לא. ייתכן שיהיה אפשר להסדיר את הישארותנו כאן לזמן מה, אבל לא יהיה לי ממה לחיות, כי בגרץ לא יישארו נשים יהודיות, ולנשים נוצריות אסור להיכנס לחנויות של יהודים.

צץ לי רעיון להינשא בנישואין פיקטיביים למישהו שיש לו פספורט. הדוד קרול והדוד מישה עובדים על זה, עד כה בלי תוצאות. אולי את תפגשי איש כזה, בלי התחייבויות. זה איום ונורא שאין לאדם ארץ. זו הסיבה שאני כל כך מוטרדת שאין לכם נתינות. אילו היה לך דרכון היית מגיעה הביתה לפחות פעם אחת. מה יקרה אם יגרשו אתכם?

בסוף דצמבר מקבלת סבתא צו גירוש ל־1.3.39. רישיון העסק עומד להישלל ממנה בתוך ימים ספורים. את הגירוש ניתן לדחות מעט, אבל היא עדיין לא תופסת את חומרת מצבה. על פי תוכניתה, לינה תשהה במעון הקשישים בווינה עד שתקבל נתינות הונגרית, ואז תיסע לבודפשט או לבית אבות באנגליה. “גם בי מעוניינת גברת אחת באנגליה לעבודות משק בית,” היא כותבת לאמא, “אני מתכוונת להגיע לשם בעוד חודשיים. אשתדל להביא גם אתכם לאנגליה. אני מקווה שקלמן לא מתנגד.”

חרף הלחץ והמהומה סביבה, סבתא לא שוכחת להזכיר להם לסדר את הניירות ומביעה דאגה לשלום ילדיה ונכדיה:

הגיע הזמן שתתיישבו במקום אחד. הילדים המסכנים צריכים לגור במקום נורמלי וללכת סוף־סוף לבית ספר. צר לי שאתם צריכים להיאבק כל כך הרבה ושקלמן יצא לעולם הרחב בלי אף דוקומנט. אני מבקשת ממך, שמרי על הניירות כי זה מאוד חשוב. אני שולחת אלייך את הכתובות באמריקה. כתבי להם מיד באריכות מכתב שייגע בלבם. תבקשי שייקחו אליהם את פאלי או את קלמן.

באפריל 1939 היא נוזפת באמא שלא כתבה עדיין לאמריקה, אבל יש לה גם בשורות טובות. בתוך חודש היא עומדת לנסוע לאנגליה:

אגור ליד לונדון, באזור הווילות, אצל אישה מאוד נחמדה. היא כותבת לי מכתבים מקסימים. יש לה ילד בן שלושה חודשים. בעלה מורה ומנגן על עוגב… אם השם יעזור, אביא אתכם לאנגליה. כתבי לי פעמיים בשבוע לפחות כדי שאוכל לשלוח לכם כמה דברים לפני נסיעתי.

דאגתה של סבתא נתונה לאמא שעבר הפלה קשה, מלווה במצוקה נפשית:

חליתי ממה שכתבת לי. אני בטוחה שהדברים יסתדרו כשנהיה ביחד. אני רק מבקשת ממך, שמרי על עצמך, אל תרקדי. הכול יהיה בסדר.

נסיעתה לאנגליה בחודש מאי נראית ודאית יותר מאי פעם. סבתא מקווה גם לקבל ויזה לאיטליה כדי לבקר את אמא בדרכה לאנגליה. האישה האנגלייה מצפה לה בקוצר רוח, וכשתתמקם שם היא תוכל להביא אליה את אמא והילדים, וגם את פאלי. אלא שאשרת הנסיעה לאנגליה מתעכבת והמצב בגרץ מידרדר במהירות. היא מספרת על כך במכתבה לפאלי:

המצב אצלנו איום ונורא. אין עבודה וגם אסור לנו לקבל עבודה. סגרו את בית הקהילה. שני הבנים של הֶרלינגֶר נאסרו. הרב, החזן, עורכי הדין, בעלי החנויות – כולם סובלים קשה. המצב בלתי נסבל. בווינה המצב עוד יותר קשה. הדוד ז’יגה אובד עצות. ג’ורג' (אַרפַּד) במצב נפשי איום. המכתב שלך הגיע פתוח ואני שואלת את עצמי אם הם פתחו גם את המכתב שלי… באשר לנו, הדודה לינה לא רוצה לנסוע ליוצי. זה באמת לא קל לארח שתי זקנות, אבל גם בבודפשט זה לא קל… הדבר החשוב ביותר כרגע הוא שאין לי דרכון, וגם אם אקבל רישיון עבודה לא אוכל לנסוע ליוצי. אנחנו מחכות עד שהפספורט של לינה יסודר.

ואמנם המשטרה בגרץ עוקבת אחרי התכתובת של סבתא. היא מזמנת אותה פעמיים לחקירה בקשר לבקשתו של פאלי לקבל דרכון אוסטרי. לא פלא שסבתא מתייחסת לצרות של פאלי בארץ בפרספקטיבה שונה. היא מדווחת לאמא ששלומו טוב, עובד קשה במרפאה, אבל “גורלם של מאות אנשים צעירים קשה משלו”. זהו אחד מאותם מכתבים המעידים על יחסה האמביוולנטי של סבתא לפאלי. היא שכחה שלא היתה לפאלי חלופה אמיתית, ומציגה את נסיעתו לפלשתינה כבריחה:

הוא לא היה צריך לברוח מהבית. כמובן, איש לא שיער את המצב שהתפתח כאן. בכל אופן, 25 שנה הלך לו טוב. אמנם לא היתה לו מכונית, אבל היה לו אוכל, בגדים, סיים את לימודיו והוא מספיק צעיר לדאוג לעתידו. הלוואי שהיה קצת יותר חרוץ והיה כותב גם לאמריקה. יכול להיות שהם היו דואגים להביא אותו אליהם במקום לנסוע לפלשתינה. אולי זה עוד יקרה. אני רוצה שגם את תכתבי להם.

ב־23 במאי 1939 סבתא מקבלת צו גירוש לא רק מגרץ, כי אם גם מכל אדמת גרמניה. מועד ביצוע הצו: 10 ביולי. בשלושה ביוני היא אמורה לנסוע עם דודה לינה לווינה, שם הן אמורות להתארח זמנית אצל הדוד ז’יגה. אשרת הכניסה המתמהמהת לאנגליה מקבלת דחיפות קריטית:

אתמול כתבתי לאנגליה בבקשה לשלוח לי מיד היתר כניסה. מאנצי כבר שם. כתבתי גם לגברת האנגלייה שאצלה אני עתידה לעבוד. אני מקווה שאלוהים יהיה בעזרי, כי הם מגרשים מאוסטריה רק אנשים בלי ניירות. מה תעשו אם יקרה אצלכם אותו דבר? הלוואי שהיתה לכם כבר הנתינות. אין צורך לספר לכם איזו התרגשות עוברת עלי. אני לא יודעת אפילו מה לכתוב, כי איני יודעת מה יקרה אתי. יש לי הרבה עבודה, גם דודה לינה עוזרת מאוד להשלמת העבודות. אני עוד צריכה ללכת לקונסוליה האיטלקית, אולי ירשו לי להגיע אלייך ולהישאר אצלכם עד שאקבל את הניירות מאנגליה.

ואכן, מאנצי נמצאת באנגליה כבר ממאי 1939. היא עובדת בניקיון ביתו של לורד מכובד. ג’ורג' מנהל את משק הבית ואשתו מועסקת כטבחית. גם את אחיהם ג’ון הם מתכוונים להביא לאנגליה. רק ענייניה של סבתא ממשיכים להיות יגעים. בחודש יוני כל היהודים שגורשו מגרץ מכונסים בווינה. היא מדווחת לפאלי על השמועה שעומדים לגרש את היהודים למקום בלתי ידוע. סבתא ולינה מתארחות לפי שעה אצל הדוד ז’יגה, עד לסיום בניית האגף החדש במעון הקשישים. גם מהקונסוליה האיטלקית אין חדש. הבעיה הבוערת היא העדר מזומנים. סבתא ולינה לא יכולות להרשות לעצמן להתארח אצל ז’יגה ואשתו אירמה יותר מדי זמן. האופטימיות של סבתא מתחילה להתערער:

אנחנו צועדים לקראת זוועות. הלב נשבר שאין לי בית. הלוואי שהייתי כבר באנגליה. אני מקווה שתגיעו לשם.

למרות הלחץ שהיא נתונה בו, סבתא מתמוגגת מהתמונות שאמא שולחת לה: “הילדים כל כך יקרים, כל כך מתוקים. הלוואי שהייתי אצלכם והייתי רואה אותם במו עיני. ליזטה ילדה יפהפייה. פיורנצה נראית בדיוק כמוך. גם סנדרו דומה לך מאוד.”

סבתא לא שוכחת אותך, רומולו. כשהיא תיסע לאיטליה בכוונתה לעבור דרך קַטַנזַרוֹ ולהוציא אותך משם, אבל אם אמא ואבא יתנגדו היא תיסע אליך “רק כדי להסתכל בך”. אינני יודע מה היתה תשובת ההורים. אני מניח שהביעו התנגדות לביקורה בקטנזרו או התעלמו מהצעתה. אולי חשבו שנסיעתה של סבתא אליהם אינה ריאלית. ב־15.7.1939 קורה הבלתי ייאמן: סבתא מקבלת אשרת שהייה באיטליה לשלושה חודשים, אם כי משך שהייתה אצלם תלוי בעיתוי קבלת הניירות מאנגליה:

אם אקבל רישיון כניסה לאנגליה אסע לשם מיד. הייתי יכולה לקבל את האישור מזמן, אבל ג’ון טס לאנגליה ועכשיו הם אוספים כסף מכל מכריהם. אני שנייה בסדר העדיפות. נוסף על כך, לאישה שאני עומדת לעבוד אצלה אין מספיק כסף למימון האשרה. מאנצי מאוד משתדלת. אולי בעוד כמה זמן הכול יסתדר.

ילדים יקרים, כתבו לי מיד את שם הבנק שלכם, כי במקרה שיגרשו אותי מכאן אוכל לנסוע אליכם ללא שהות. אם אתם עומדים לשנות כתובת הודיעו לי מיד. כתבי לי גם מה אומר קלמן. האם הוא רואה את ביקורי בעין יפה? כתבי לי את האמת.

לקראת סוף יולי, במכתבה לפאלי, היא מוסיפה פרטים על הקשיים הנערמים בדרכה לאנגליה:

אצלנו צרה גדולה. הגברת מאנגליה שביקשה להעסיק אותי לא קיבלה אישור, כי הערבות הכספית שנתנה לא מספיקה. עכשיו אני צריכה לחפש מישהו שיכול לסדר ערבות כספית, וזה מסובך כי גם ג’ון שוהה שם באופן לא חוקי וזקוק לערבות כספית כדי שלא יגורש. אתה יכול לתאר לעצמך את מצבי. אישור הכניסה שלי לאיטליה לא הגיע. יוצי מחכה לי.

ב־30 ביולי סבתא מעריכה שתוכל לצאת לאנגליה בתחילת ספטמבר, אחרי הביקור המתוכנן אצל אמא באיטליה. דודה לינה התקבלה בינתיים למעון הקשישים. הדוד ז’יגה ורעייתו מבקשים מאמא לברר באילו ערים באיטליה יש מפעלים לגלופות דפוס. בכוונתם להתיישב באחת הערים הללו ולמצוא בה תעסוקה. אמא שולחת לסבתא קצת כסף ומעיל פרווה ישן. מתנתה לא מתקבלת בעין יפה:

קיבלתי את המכתב, את החבילה וגם את הפרווה. אני מתפלאת שלבשת פרווה כזאת. חבל ששלחת אותה אלי. אנסה למכור אותה, כי אני לא אלבש את זה. מעיל החורף של לינה נמצא כעת אצל החייט להתאמה בשבילי. למרות זאת אני מודה לך ששלחת את המעיל. אני רק מצטערת שזה כרוך בכל כך הרבה קשיים בדואר.

ארבעה ימים בשבוע אני מביאה ללינה ירקות, אבל עכשיו אסרו עליהם לחמם אוכל והיא לא יכולה לאכול מה שהם נותנים. אני מביאה לה תה, חמאה, גבינה, ולפעמים צלי עגל. אם אני מצליחה להשיג תפוחי עץ, אני מביאה לה כדי שתכין לפתן. תארי לעצמך מה יקרה לדודה לינה אם לא יהיה לנו כסף. מצבה הגופני רע מאוד. היא מקבלת הרבה זריקות. הוציאו ממנה 18 ליטר מים ועדיין נשארה לה בטן נפוחה. היא כבר לא יכולה להתנועע. היא כל הזמן יושבת ובוכה.

גם המזון שסבתא מקבלת במטבח העממי של הקהילה היהודית אינו טוב בהרבה. באוגוסט 1939 היא מפרטת במכתבה לפאלי את התפריט השבועי:

ביום שני מקבלים שעועית, ביום שלישי אורז יבש. ביום רביעי פולנטה או סולת מבושלת במים. ביום חמישי ירק לא אכיל, ביום שישי נותנים משהו איום עם תפוח אדמה. בשבת מחלקים צ’ולנט, חלה, ואיזושהי עוגה יבשה ולפתן שזיפים. מרק לא מקבלים. גם ביום ראשון לא, וכשנותנים מרק הוא קרוב יותר למים פושרים. כל אחד מקבל רבע כיכר לחם ליום. תוספות אין. לפעמים נותנים אטריות עם סוכר וקינמון.

חרף תמונה עגומה זו, סבתא יודעת שעלולים לבוא ימים קשים יותר. את מכתבה לאמא היא חותמת במילים אלה:

ילדה יקרה שלי, את כותבת שקל לך יותר לשלוח 50 לירטות מאשר חבילה. אם החבילות מהוות בעיה, אל תשלחי לי. גם כסף אל תשלחי, כי את חוסכת את זה מפיך. כרגע אני לא צריכה. אם המצב יחמיר אבקש ממך עזרה. בבקשה ממך, שימי קצת כסף בצד. ייתכן שאצטרך את זה. לעת עתה יש לי עוד קצת עבודה.

אני מאושרת שאצל קלמן הכול בסדר. תשתדלי להיות אתו בסדר ותעשי מה שהוא אומר. אני גם שמחה שתופרים לו מעיל וחליפה חדשים. עד שהעניינים שלכם לא יסתדרו לא תהיה לי מנוחה. כתבי לי גם על זה וגם על הילדים היקרים.

ב־11.9.39 דומה שנסתם הגולל על ביקורה המתוכנן של סבתא באיטליה:

אין לי רישיון מהמיניסטריון, ובינתיים יצא חוק חדש האוסר על יהודים לנסוע לאיטליה. הקונסול הגיש בקשה אישית לרומא בענייני. אולי אקבל תשובה חיובית, אבל אתם שוב עוברים למקום חדש, ואם אקבל תשובה מהקונסול לא תהיה לי הכתובת שלכם.

המשך המכתב מעיד כי ההפלה שאמא עברה באפריל העכירה ככל הנראה את יחסיה עם אבא. סבתא, אף שהעולם סביבה מתמוטט, לא חדלה לדאוג לבתה:

אני חושבת עלייך הרבה. אין לי עצות בשבילך. האלטרנטיבה היא להישאר לבד, וזה מצב בלתי נסבל בעיני. סיפרתי לפאלי על מצבך העגום. גם הוא חושב שאין לך ברֵרה. לבד, ללא מקצוע ביד, לא תוכלי לפרנס את הילדים. נוכל לדבר על זה בפרוטרוט כשאהיה אצלך. עד אז התאזרי בסבלנות. הפתרון הטוב ביותר הוא לנסוע לאנגליה ולהכניס שם את הילדים למוסד חינוכי. אני שולחת לך את הכתובת של מאנצי. את יכולה לכתוב לה בהונגרית או בגרמנית, אבל אל תגידי לה שאת רוצה לנסוע לאנגליה, כי הם ייבהלו. הם שואלים כל הזמן למה אני לא אצלך, ואני משיבה שאני לא יכולה להישאר זמן ארוך באיטליה כי אין לי נתינות וגם לכם אין. כמובן, הם לא יודעים שאת לא נשואה. אין צורך שתגלי להם זאת.

אני עושה הכול כדי להגיע לאנגליה. כשאהיה שם אוכל לקחת את הילדים אלי, אבל את רואה כמה שהגורל נגדנו. והמלחמה הזאת, מי יודע מתי תיגמר. העיקר שנהיה בקשר. פרסמתי מודעה בעיתון שאני מוכנה לקבל עבודות קטנות, ובאמת קיבלתי. כתבי הכול בפרטי פרטים. באיזה מצב רוח חזר קלמן? אולי הוא עצבני כי הוא נאבק יותר מדי והתעייף? רק תיזהרי לא להיכנס להיריון. מי ייתן ובשנה החדשה יהיה לך טוב יותר. שאלוהים יאחד אותנו ושיהיו לנו עוד כמה שנים מאושרות ביחד. שלחי אלי מיד את הכתובת החדשה שלכם. זה חשוב לי וגם לך, שלא תצטרכי ללכת כל כך הרבה פעמים לדואר.

תקוותה של סבתא להתאחד עם בתה באיטליה מתבדה פעם אחר פעם בגין הניירות החסרים. סבתא מפנה אליה אצבע מאשימה:

ג’ורג' כתב שהיית יכולה לסדר הכול אם היית מגישה בקשה שאתם זקוקים לי לשמור על הילדים כשאתם בנסיעות. לצערי לא עשיתם את זה… איזה אסון כל הדבר הזה. אם הייתם רשומים במקום אחד ואם הייתם מופיעים באותו מקום אפילו פעם בשנה הייתם יכולים להיות נתינים איטלקים היום. ההתנהגות של קלמן בלתי נסלחת. את בלי נתינות וגם הוא. רציתי לקנות משהו לילדים היקרים, אבל ליהודים כאן אסור לקנות כלום, אפילו לא ממתקים במעדניות.

הלחץ על אמא לתמוך בסבתא מתחזק ככל שמצבה של סבתא מחמיר. כמו הדוד קרול, שנזף בפאלי על עזרתו המעטה לסבתא, גם ג’ורג' נוטל לעצמו את החירות לנזוף באמא. בעתיד יצטרפו קרובי משפחה נוספים לרשימה. בינתיים, סבתא נאלצת לעזוב את מעונה הזמני ומכתבה לאמא מחודש דצמבר משדר ייאוש. כדי לחמוק מציפורני האוסטרים, היא מוכנה לנסוע אפילו לפלשתינה:

בשמונה בדצמבר קיבלתי סוף־סוף סימן חיים ממך. לו היית יודעת מה עובר עלי. איזה ימים נוראים. אני לא יכולה לישון בלילה וכל הזמן אני חושבת עליכם, איפה אתם ומה שלומכם. אני מבקשת ממך שזה לא יקרה שנית. פשוט תמסרי לי את הכתובת שלכם. המצב כאן הוא כזה שהיינו צריכים לצאת מהבית. ליהודים ונוצרים אסור להתגורר באותו בניין. אנחנו גרים כבר חודש בדירה אחרת. מאוד עצוב כאן. לינה שכבה 12 ביום בבית חולים, היא סובלת מאוד. אף על פי כן שלחו אותה הביתה, כי בית החולים היהודי מלא ואילו בתי חולים רגילים לא מקבלים יהודים. היום, 11 בדצמבר בבוקר, אני מכניסה את לינה לבית האבות היהודי החדש. מסכנה, היא מאוד לא אוהבת את הסידור הזה, אבל אי אפשר לטפל בה בבית. גם הכסף שהבאנו מגרץ עומד להיגמר.

אני צריכה לעשות הכול כדי לצאת, לא נותנים לנו מנוח לרגע. ג’ורג' רצה להוציא אותי מכאן, אבל ברגע האחרון לא קיבל רישיון, כי רכושו לא הספיק לקבלת אורחת. הוא כתב שהיית צריכה לנסות לעשות יותר כדי לקחת אותי אלייך. הוא אומר כי מכיוון שקלמן נוצרי הוא היה יכול לסדר את העניינים האלה. בסך הכול זו החובה שלכם. כמובן, הם לא יודעים שקלמן לא יכול לעשות משהו. עכשיו, כשדודה לינה בבית אבות, אעשה הכול כדי להגיע לפלשתינה.

אבל סבתא עדיין לא איבדה תקווה לנסוע לאיטליה. כעבור שבועיים היא כותבת לאמא:

קיבלתי את המכתב והצילומים ומאוד שמחתי. כמה שסנדרו הקטן מתוק. אני סובלת מאוד מהידיעה שילדים יפים אלה לא הולכים לבית הספר. אני רק מחכה להיות אצלכם. חשבתי לגור עם הילדים בעיר קטנה, זולה, עם בתי ספר כמובן, שבה אוכל לעבוד קצת, ואז תוכלו לנסוע אפילו לשלושה־ארבעה חודשים. כפי שאת יודעת אני חסכנית ויכולה לחיות מסכום כסף קטן.

כתבת שאת לא שולחת צילום שלך כי את נראית לא טוב. אני מקווה שאת לא חולה או בהיריון. איך קלמן? האם הוא שואל לפעמים לשלומי? האם פיורנצה לא נוסעת אִתכם? מזמן רציתי לכתוב לך שלא תכווני את פיורנצה לריקוד. שלא תהיה לך ילדה שמסתובבת לבד בעולם. שלא יהיו לה חיים כמו שלכם, חיים של צוענים. לא סתם אמר אביך שהוא לא רוצה ילדים אמנים. לצערי, לא הייתי מספיק תקיפה אתך, אבל זה כבר לא ניתן לתיקון. לכל הפחות נציל את ילדייך מהגורל הזה. שיגמרו בית ספר, שיהיה להם מקצוע טוב ביד ושיסתובבו עם אנשים מכובדים. זו התקווה והבקשה שלי.

דודה לינה קיבלה עשר זריקות והוטב לה, אבל עדיין לא יכולה ללכת. היא מאוד הזדקנה. אני משיגה בקושי מזון, יש לי כרטיס אחד לקניות, וכל מה שאני מקבלת אני חולקת אִתה. לפעמים אני מקבלת חבילה עם נקניק גדול, כמו שהייתי מקבלת ממרטון. את אולי זוכרת. מאילונקה קיבלנו אווז קטן וזה היה טוב מאוד, כי יש בו שומן. לכל כרטיס מוקצבים 60 גרם שומן, ומזה אי אפשר לבשל.

היהודים, ואני בתוכם, אוכלים במטבח עממי. 28 אלף יהודים מקבלים אוכל בעשרה מטבחים. רובם אוכלים במקום. אנחנו מביאים את האוכל הביתה ומשפרים אותו עד כמה שאפשר, כי האוכל גרוע מאוד. אין עבודה ולא מקבלים בגדים, כי ליהודים אסור לעבוד. מפאלי לא שמעתי חמישה חודשים. לי הוא לא יכול לכתוב, אבל הוא היה יכול לכתוב לאילונקה. שאלי אותו אם הוא עובד במקצוע שלו. פאולה, אמא של אילונקה, מתה.

בפברואר 1940 היא מספרת לפאלי על האפשרות שכל היהודים שרוכזו בווינה יגורשו ליעד בלתי ידוע. אחייניתה אילונקה הזמינה אותה לבוא לבודפשט, אבל סבתא דוחה את הזמנתה. היא לא יכולה להשאיר את לינה לבד: “אשאר כאן עד כמה שאוכל, עד שיגרשו אותי.” בסוף אפריל ברור לה כבר שקִצה של לינה קרוב. היא כותבת לפאלי:

דודה לינה המסכנה. היא כבר לא תצא מהמעון. היא מאוד חלשה וחולה. לצערי, אני לא יכולה לעשות דבר למענה. שתינו סובלות מאוד מזה. קיבלתי עכשיו צו גירוש. מצבנו חסר תקווה. רק הזמן יראה מה יהיה אתנו. אם לא יהיה לי לאן ללכת באופן חוקי, אבוא אליך. אודה לך אם תשלח קצת כסף לאילונקה כדי שהיא תקנה מצרכים לחבילה.

וכאילו לא די לה בצרותיה, גם המצב אצל אמא מחמיר שוב. כך ניתן ללמוד ממכתבה לאמא. אני משער שנכתב ביולי 1940:

קיבלתי את המכתב שהעברת אלי דרך אירמה. הבנתי שאת סובלת מאוד. אני סובלת יחד אתך. אני לא מפסיקה להרגיש נקיפות מצפון על שלא הייתי מספיק חזקה אתך ונתתי לך לצאת אל העולם. אני יודעת שעשית עסקה גרועה מאוד ושרע לך. הלוואי שהיית כנה אתי מההתחלה, והיית חוזרת הביתה אחרי הלידה הראשונה יחד עם הילדה. לצערי, תמיד שיקרת לי. גם כשהיית ילדה לא היית גלויה אתי. עכשיו לא נותר לך אלא לסבול, אבל הייתי רוצה לחלוק אתך את הסבל הזה, כי אני אשמה בו.

אני כאן כבר 13 חודשים, ועדיין לא קיבלתי ממך אפילו חבילה קטנה. אני יודעת שאת לא יכולה להרשות לעצמך. אני פשוט מתביישת מדודה האס שגרה אתי. יש לה בת בפריז ששולחת לה שלוש חבילות בחודש. אני לא דורשת ממך הרבה. אבל פעם אחת את יכולה לשלוח לי שני תפוזים בחבילה.

אין לי שום אפשרות לדעת מה אירע בין אמא לאבא. האם היה זה משבר מתמשך שהחל בהפלה, או אחת המריבות התקופתיות שלהם? סבתא שואלת את אמא ממה היא חיה ומה כתב לה קלמן, ואני מתקשה להבין מה מסתתר מאחורי שאלותיה. האם אבא חי בנפרד מאמא, והיא נותרה ללא מקורות כספיים משלה? היכן אבא נמצא? האם הוא כה רחוק ממנה עד כי הקשר ביניהם מתנהל באמצעות מכתבים? על רקע זה, שהוא ככל הנראה משברי, תלונתה של סבתא על שאמא אינה שולחת לה אפילו שני תפוזים דקרה לבטח את לבה.

חידת היעלמותו של אבא מתעצמת למקרא מכתב נוסף של סבתא לאמא, שנשלח כנראה סמוך למכתב הקודם. אני תוהה מה פשר המשפט “יקרה מה שמזמן היה צריך לקרות” – האם היא מתכוונת לפרידה פורמלית ביניהם?

אני מודאגת שאין לך שום ידיעה מקלמן. מתי כתב לך בפעם האחרונה, ומאיפה? איך הבריאות שלך? אני מבקשת ממך, החזיקי מעמד והשתדלי לעשות הכול למען הילדים. מסכנים, כבר צריכים לסבול כל כך. כמה אני מצטערת שלא למדת מקצוע. היית כבר יכולה להיות מורה לריקוד ולפתוח בית ספר למחול. פיורנצה היתה צריכה ללכת לכיתה ראשונה של בית ספר יותר גבוה. שנהיה כבר ביחד בעזרת השם כשאגיע אליכם. כרגע הדאגה העיקרית שלי היא שקלמן ייתן סימן חיים ושיקרה מה שמזמן היה צריך לקרות.

הזמן לא פועל לטובתה של סבתא. הפחד מפני הבאות הולך ומתעצם. בפברואר 1940 היא מודיעה שאספקת הפחם נפסקה והקור מציק לה. היא מודה לאמא על כוונתה לשלוח לה משהו, אך חוששת שזה יבוא על חשבון האוכל לנכדיה. סבתא לא מבינה איך אמא מכלכלת שש נפשות מהכנסתו של אדם אחד:

אם זה באמת לא קשה לך, כפי שאת אומרת, שלחי לדודה לינה סרדינים או קצת גבינה טובה, חמאה ואולי – אם את יכולה – עוף לא מבושל, כי אולי אצלכם זה לא עולה כל כך הרבה כסף. אילונקה שלחה לנו מהונגריה שומן אווז. מה שחסר הכי הרבה כאן זה שומן. מקבלים 150 גרם לחודש וזה לא מספיק, אני לא יכולה לבשל עם זה כלום. למרות הכול אל תדאגי. נעבור גם את זה. רק שאלוהים יעזור לעניינים ברומא להסתדר.

במכתב של סבתא מסוף אפריל מתגלה רמז ראשון לסיבת היעדרותו של אבא. הוא סובל מהכאבים הכרוניים ברגלו ומנסה – ללא הצלחה – לקבל טיפול. סבלו מעורר את רחמיה של סבתא. “חבל שאין לכם מספיק כסף,” היא כותבת, “כדי לאשפז אותו לחודש בבית חולים.”

התיק ששלחת לי הגיע אלי היום. תודה לך, למרות שזה לא מה שאני צריכה, אבל אולי עוד אפשר לצבוע ולשנות אותו. אני מבקשת ממך, אל תשלחי לי חבילות. חשבי רק על הילדים ועל קלמן המסכן… צר לי שהוא לא יכול לטפל ברגליים שלו. חבל שאין לכם מספיק כסף כדי לאשפז אותו לחודש בבית חולים.

מנסים לעזור לי להגיע לבודפשט. נראה מה יֵצא מזה. אני לא משאירה ברצון את לינה לבד, אבל אני בעצם מגורשת, ואם אין לי כתובת אחרת הם ישלחו אותי לפלשתינה למרות שאני לא רוצה בזה.

ביולי 1940 מדווחת סבתא על מצבה של לינה: לאחרונה קיבלה 18 זריקות. היא היתה מאושפזת 12 ימים בבית חולים, אבל אין מרפא למחלתה והיא נשלחת בחזרה למעון. מצבה מעמיד בספק את תקוותה של סבתא להגר מאוסטריה – גם אם יגיעו האישורים המתאימים. למזלה, היא מצליחה לשרוד בזכות עבודתה כתופרת.

קיבלתי את שני המכתבים ואת התצלומים. קלמן מאוד הזדקן. לא פלא, לא פשוט להתפרנס מהמקצוע שלו. פלא שהוא בכלל מצליח להתקיים. אני אומרת לך זאת כדי שאף ילד שלך לא יהיה אמן. שילמדו מקצוע. וגם לך אני מייעצת להתחיל ללמוד כובענות. את צעירה, וכאשר הילדים ילכו לבית הספר עוד יגיעו ימים קשים. חס ושלום שמשהו יקרה לקלמן. חשוב שתשתדלי להסתדר אתו. אני יודעת שקשה לך ואם לא היו לך ילדים הכול היה נראה אחרת. אבל עכשיו, שאלוהים ייתן לכם בריאות וייתן לך כוח לגדל את הילדים, כי האוצר הגדול ביותר של אמא הוא ילדים טובים שיתמכו בה כשתזדקן. אל תקוממי אותם נגד האבא שלהם, כי הוא מתמודד מספיק ומאבקים רבים עוד מחכים לו.

אינני יודע מי אמר לסבתא שאמא מקוממת את ילדיה נגד אבא. אני מניח שהמקור איננו אמא, ודאי לא אבא – שאתו אין לסבתא קשר מכתבים כבר זמן רב. אולי סבתא הסיקה זאת ממכתביה של אמא. מכל מקום, לאחיותי ולי לא זכורים דיבורים נגד אבא מצד אמא. גם הפעם ניתן לקרוא בין השיטין את מפח נפשה של סבתא מילדיה. ילדים טובים הם אלה שתומכים בהוריהם לעת זִקנה. יוצי ופאלי לא היו כאלה.

המכתב הבא, מ־3.8.1940, מדיף אופטימיות זהירה. סבתא קיבלה צילומים מעודכנים שלנו. כולנו נראים לה מקסימים, והיא רק מצֵרה על היעדרך מהצילומים. חזותה של אמא השתפרה, אם כי לא יזיק לה להשמין עוד קצת. סבתא מצטערת שאינה יכולה לנסוע אלינו, אך נסיעתה לא תסתייע כל עוד אין להורים נתינות. פאלי שלח לאילונקה לירה שטרלינג, כדי שתקנה בכסף הזה חבילה לסבתא, והיא מסיימת בתקווה שיושבו ההדורים בין אמא לאבא. השאלה שהיא מציגה, “האם אתם ביחד עכשיו”, מלמדת על פרידה שהיתה בין אבא לאמא, ולא רק לצורך הטיפול ברגלו. חודשיים אחר כך היא שואלת: “מתי כבר יסתדרו העניינים ביניכם? למה לא כתבת לי שאת לא עובדת עכשיו עם קלמן?”

אין לי הסבר להפסקת הופעותיהם המשותפות. האם בגלל חולשתה הגופנית של אמא, יחסיהם המעורערים או החשש מהמשטרה? סבתא לא מפרטת. היא מודה לאמא על הכסף ששלחה לה, אבל מפצירה בה לחדול מכך. היא שמחה שאמא חושבת עליה, אבל בסכומים שהיא שולחת אי אפשר לקנות באוסטריה משהו בעל ערך, ואילו באיטליה היא יכולה לפרנס את עצמה ואת ילדיה ארבעה ימים באותו סכום. סבתא זקוקה למצרכי מזון, והיא תהיה מאושרת אם אמא תשלח לה פעם בחודש חבילת מצרכים, כפי שעושה הדוד קרול בהונגריה מהכסף שפאלי מעביר לו.

בנובמבר 1940 מספרת סבתא שמצבה של לינה כמעט אנוש. הבשורה היחידה שמעודדת את רוחה היא שלנכדיה לא חסר כלום, ואפילו קנו להם נעליים חדשות. “אני מאוד מקווה שאתם מבינים זה את זו ושאתם מסתדרים טוב ביניכם. מי ייתן שזה יימשך כך,” חותמת סבתא את מכתבה.

איחוליה של סבתא כמו נענים. בצרור המכתבים מצאתי מכתב מפתיע מאמא לאבא, מיום 23.11.1940, המכתב היחידי בקורספונדציה שלהם שנשלח ממנה אליו ולא ממנו אליה. אינני יודע כיצד הסתפח מכתב זה לצרור המכתבים. האם אבא החזיר אותו בתיקו כששב הביתה, והמכתב נותר ברשותה אחרי שעזב את איטליה בינואר 1941? ואם כן, היכן המכתבים האחרים שאמא ודאי כתבה לו? אבא נמצא באַסקוֹלי, צפונית לפֶּסקַרָה עיר מולדתי. אני מניח שהוא ארגן לעצמו הופעת יחיד, שהרי הם חדלו להופיע יחד על הבמה. לא סביר שאבא נמצא באסקולי כדי להסדיר את ניירותיו או לטפל רגלו; לשם כך היה עליו לנסוע לרומא.

המכתב נפתח ב“אהובי” וממשיך בסגנון כנוע להפליא, עד כדי התבטלות עצמית. כתלמידה חרוצה המונה לפני מורתה את שיעורי הבית שהכינה, אמא פורטת לפניו את תבונת כפיה ואת חריצותה כעקרת בית יעילה וחסכונית. אני מביא את מכתבה במלואו:

אהובי. קיבלתי ממך היום עוד מכתב מ־20 בחודש. אתמול כתבתי לך וגם צירפתי עיתון. קניתי פחמים לתנור ועצים להסקה. קשה מאוד להשיג פחמים ועצים. בעיר אין כמעט עצים להסקה. בכל זאת אני קונה כל פעם קצת, כדי שלא יחסר לנו. היום שוב קר והייתי צריכה לחמם. במכתב שהגיע אלי היום אתה כותב שמוטב לי לא לנסוע אליך. אז עכשיו אני יודעת ואני לא מתכוונת לנסוע אליך יותר.

אני מתכוונת לקנות עוף וביצים, אבל לא אקנה יותר שינקן. ראשית זה לא מבושל, אם כי הילדים אוכלים את זה. הבעיה היא שקשה לחתוך יפה שינקן לא מבושל. חוץ מזה עוד לא נגענו בנקניק הסלמי מהחבילה ששלחת. אבל אם אתה חושב אחרת, אקנה את כל זה.

אם תוכל לחזור עד 20 בחודש נוכל להכין יחד את עץ האשוח. אני לא רוצה לערב את פיורנצה בהכנות. היא כל כך מאושרת באמונתה בישו הקטן. אחפש כאן עץ אשוח. הכנתי שמן ואשים אותו בצד. בסוף החודש אקבל כלי למדידת שמן. זה יעלה הרבה כסף, אבל לפחות נהיה בטוחים. הכול פוחדים מהחורף ומהעוני שיביא אתו. הכסף אוזל. הכול הלך למשק הבית. עכשיו יש בבית מספיק מצרכים.

אני מאוד שמחה שאתה נראה טוב בחליפה שלך. הייתי מאוד רוצה לראות אותה. איזה מזל יש לך שאתה בחבל אסקולי. שמעתי שהפלצינו פסקואלה פֶדֶרָלֶה מנובַרָה נמצא בפרמי. אולי תבדוק אם כדאי לנסוע לשם?

כתוב לעתים תכופות. ליזטה וסנדרו שולחים לך נשיקות. פיורנצה בפירנצה. הרבה נשיקות ואהבה.

המכתב הזה מעורר לא מעט תמיהות, אבל קודם אני רוצה להבהיר את עניין עץ האשוח. אחיותי ואני האמנו שמלאכים פושטים על בתי העיר בליל חג המולד, מתגנבים חרש־חרש בחצות לבתים דרך הארובות, ומקשטים את עצי האשוח בסרטים נוצצים, בנורות צבעוניות ובכדורים ססגוניים. לא אחת שמענו רחשים מבעד לדלת הנעולה, ושעות אלה עברו עלינו במתח ובחשבון נפש נוקב: האם מעשינו הרעים יזכו אותנו בפוזמקאות מלאים פחמים לרגלי האשוח, או שמא נמצא שם מתנות עטופות בנייר צבעוני כגמול על מעשינו הטובים? ממרחק השנים, אירועי חג המולד מתמזגים אצלי עם ביקורה של הבֶּפאנָה ימים אחדים אחרי החג, אותה מכשפה ארוכת חוטם, הרוכבת על מטאטא ומשלשלת מארובות הגג מתנות או פחמים לפוזמקאות של הילדים. אני זוכר במעומעם את שיר הילדים:

La befana vien di notte

Con le scarpe tutte rotte

Col capello alla romana

Viva viva la Befana¹

ועכשיו לתמיהות. אני מתקשה להבין את הטון הכנוע של המכתב. ממכתביה הקודמים של סבתא אליה ניתן לעמוד על משבר יחסים לא פשוט בין הורינו. “הבנתי שאת סובלת מאוד”, היא כותבת לה ביולי 1940, “אני יודעת שעשית עסקה גרועה מאוד ושרע לך”. והנה במכתב הנוכחי אמא מנסה לפתות את אבא בתמונה משפחתית אידילית סביב עץ האשוח, בחדר מוסק כהלכה. האם היא ידעה כבר אז על כוונתו של אבא לחזור בעוד חודשיים להונגריה וניסתה להניאו מהתוכנית בגישה פייסנית, או שמא החליטה לאמץ את עצתה של סבתא “להשתדל להבין” את אבא? על מה מעיד אותו משפט סתום שיותר היא לא מתכוונת לנסוע אליו? האם כבר נסעה אליו בעבר בניסיון לפייסו או רק ביקשה להימצא לידו? ובכלל, למה אבא נאלץ לעזוב את איטליה? למה לא אמא? הרי הוא בעל דרכון הונגרי, מדינה שאהדה את המשטר הפשיסטי, ואילו היא היתה לא רק חסרת נתינות, ללא דרכון, אלא גם החזיקה בתעודת לידה של יהודייה. למה הוא גורש ולה הותר להישאר?

שלך, סנדרו

3.11.2004 רומולו היקר

אתה מעלה שוב שאלה שאין לי עליה מענה. חליפת המכתבים בין סבתא לפאלי נפסקת ב־1940. הוא מקבל ממנה חמישה מכתבים, ואילו מכתביו – הנשלחים אליה דרך הדודנית אילונקה – לא מגיעים משום מה ליעדם, למגינת לבה של סבתא. מכתבה האחרון אליו משקף את מורת רוחה. הוא לא נושא תאריך, אבל ניתן לשער שנכתב באמצע 1940:

שוב אתה נותן לי לחכות יותר מדי זמן לקבלת אות חיים ממך. את מצבנו אי אפשר לתאר במלים. דודה לינה לעולם לא תבריא, אבל המעון הוא המקום הנכון בשבילה. למזלנו אני עובדת קצת ואנחנו חיים מזה. אני מסתדרת די טוב עם הדוד ז’יגה ואירמה, וגם עם הדודה האס, שאִתה אני חולקת חדר.

איך אצלך? מצאת עבודה טובה? היכן אתה כעת? אחותך יוצי כותבת שלא קיבלה ממך מכתב, אבל שלחה לך תמונה של בנה הקטן. הוא כל כך יפה שזה לא יתואר, וגם גדול כל כך לגיל חמש. היא שלחה גם תצלום של קלמן. הוא מאוד הזדקן.

בינואר 1940 סבתא מתלוננת שלא שמעה מפאלי כבר חמישה חודשים. ב־14.6.1940 אילונקה מספרת לאמא שהיא מתכתבת עם פאלי ומעבירה את מכתביו לסבתא. הנתק המלא מתחיל ב־1941. בחודש פברואר היא כותבת לאמא ששלושה מכתבים מפאלי, שנשלחו אליה דרך אילונקה, אבדו. אני רוצה לספר לך על אירועי אותה שנה, עד כמה שאפשר באופן כרונולוגי. האמן לי, אגיע לכל השאלות שמציקות לך. אני מתחיל באבא.

בידי שני מסמכים המפריכים את ההאשמות שסבתא הטיחה בו על שהזניח את הסדרת ניירותיו – לרבות נתינותו ההונגרית. כפי שכבר כתבתי לך, באוקטובר 1935 הוא פונה ללשכת כהן הדת הפרוטסטנטי בסגאלום בבקשה לקבל את תעודת הלידה של אביו. פקיד הלשכה משיב באדיבות ראויה לציון:

המועצה העבירה אלי את בקשתך לקבל את תעודת הלידה של אביך. שכחת שעל המסמך צריך גם בול כדי שהוא יהיה בר תוקף. את הכסף לבול בינלאומי צריך להעביר ללשכה. את הבקשה היית צריך להגיש עד 10 בנובמבר כדי לא לאחר את מועד ההרשמה. אני אשלם בשבילך את הכסף לבול הבינלאומי ואני סומך על מעמדך ועל האינטליגנציה שלך, הניכרת במכתבך, ואשלח לך את המסמך… אנא שלח לי 15 פנגו עם קבלת התעודה.

שבועיים לאחר מכן מקבל אבא מכתב מפרד אולדר, כהן הדת בנוג’סַלוֹנטָה.

אני שולח לך את המסמך שביקשת. אני מקווה שהוא יגיע אליך בזמן ולא תיגרם לך אי־נעימות מהאיחור בהגשת הבקשה. העובדה שאתה זוכר לטובה את עיר מולדתך נוגעת ללבי. מצד שני, אך טבעי הוא שהחיים בחו"ל מחזקים את משמעות הבית, המולדת והשייכות. ראש המקהלה שלנו, ריבלה, זוכר אותך היטב כאחד התלמידים האהובים עליו.

אדוני האמן, המשך לנצור בלבך את הזיכרונות הטובים של הבית כקמע קדוש ושמור על קומה זקופה ועל גאוותך, כראוי להונגרי קלוויניסט עקשן וקשה עורף. הבולים שהדבקתי על המסמך עולים 100 פנגו. אני מאחל לך, אדון אמן נכבד, שתרגיש טוב באיטליה ושתצליח במסע הופעותיך בערים האיטלקיות.

אני מניח שלא היה די בשני המסמכים להסדרת נתינותו. ב־29.1.1941, בדרכו להונגריה, אבא שולח מבית המלון “בונאוויה” בפיוּמֶה אות חיים ראשון לאמא:

הגעתי לכאן היום בצהריים. מאחר שאין להשיג דירה בהשכרה ביקשתי חדר בבית מלון, אבל הם סירבו עד שלא אירשם במשטרה. במשטרה הודיעו לי שאני חייב לצאת מהמחוז עד 6 בפברואר. האינטרס שלי ושלך הוא שאגיע הביתה מהר ככל האפשר. באהבה רבה, קלמן.

זהו המכתב הראשון של אבא לאחר גירושו מאיטליה. כשהוא אומר “הביתה” הוא מתכוון להונגריה. אין שום התכתבות מוקדמת בין סבתא לאמא המתריעה במפורש על עזיבתו. שבועיים קודם לכן שולחת סבתא גלויה לאמא, מתלוננת שלא קיבלה ממנה סימן חיים, ומביעה תקווה שהקונצרטים של חג המולד וסילבסטר עברו בהצלחה. מאחר שאנחנו יודעים כי ב־29.1.1941 אבא כבר בדרכו להונגריה, יש להניח שאמא ידעה על צו הגירוש שהוצא נגדו כבר בתחילת החודש. באותו יום משגרת סבתא מכתב נוסף, וממנו אפשר אולי להבין שגם סבתא יודעת על כך: “אני פוחדת שיהיו לכם צרות. את יודעת שיש עונשים חמורים על דברים כאלה, ומזה אני מאוד פוחדת. את כמובן לא הולכת עם קלמן, או שחס ושלום יש משהו חדש?”

שני המשפטים האחרונים קשים לפענוח. האם היא מזהירה את אמא שלא להצטרף לאבא? מצד שני, סבתא לא היתה פוטרת צעד מז’ורי כזה במשפט סתום למחצה. עובדה שהיא מיד חוזרת לדברי שגרה:

את כותבת לי ששתי הילדות מסיימות כיתה ג‘, אבל פיורנצה צריכה להיות בכיתה ד’. האם הן הולכות לבית ספר או לומדות בבית? רק תדאגי שהן ילמדו. זה הכי חשוב. רק שלא יהיו אמניות. בכל מלאכה שיעסקו טוב שיהיו מאחוריהן לימודים. גם לי זה חסר מאוד, בעיקר בכתיבה. אילו ידעתי טוב יותר לכתוב, יכולתי להיות בקשר הדוק יותר עם הקרובים באמריקה, ואז אולי היו דואגים לכך שאת ופאלי תיסעו אליהם. אבל פאלי לא היה מוכן לכתוב להם, למרות שארבע שנים הוא לא עשה כלום בעולם. לצערי זה הכול היסטוריה. עכשיו הוא סובל מהתוצאות. גם שתינו… שמחתי מאוד שקלמן היה בבית. אני מקווה שעכשיו אתם מבינים טוב אחד את השני. מה קנית לילדים ולקלמן? קני רק דברים פרקטיים. תהיי חסכנית.

מן המכתב עולה שאבא בילה אתנו את חג המולד. כנראה המכתב המפויס של אמא עשה את שלו. הבשורה המרה מגיעה לסבתא זמן קצר אחר כך. בפברואר היא כותבת לאמא:

היום, עשרה בפברואר, קיבלתי את מכתבך וקשה לי לכתוב מה אני מרגישה. הכול קורה כפי שניבאתי לפני עשר שנים: צריך נתינות. עכשיו את רואה מה קורה בגלל שלא השגתם נתינות. אולי תשמעי סוף־סוף בקולי ולא תיתני לקלמן לנסוע לבדו? מה תעשי בלעדיו? אין לך כלום ביד. מה יהיה עם מרטון הקטן? האם תשאירי אותו באיטליה או תיקחי אותו אתך? יש לך כסף להסתדר עד שקלמן יוכל לשלוח לך כסף?

עתה הדברים מתבהרים. אבא גורש מאיטליה כי לא היתה לו נתינות, מכל מקום זה מה שאמא מוסרת לסבתא. בהמשך תראה שאמא משנה את גרסתה, אבל עוד אגיע לכך. ושוב עולה התמיהה למה גרזן הגירוש הונף על אבא ולא על אמא – שאף היא היתה חסרת נתינות. על כל פנים, לסבתא ברור שאמא חייבת לעזוב את איטליה עם ילדיה. העובדה שהיא שואלת “מה יהיה עם מרטון הקטן” מוכיחה שסבתא ערה למעמדך השונה. מצד שני, שאלתה אם בכוונת אמא לקחת אותך להונגריה מעידה שהיא אינה מודעת לחרם שהוטל עליך – אם היה כזה. יותר מזה, היא אינה יודעת על המכתב מעיריית קַטַנזַרוֹ, שלפיו אינך בחיים כבר שש שנים. כאן אני מוכרח להביע שוב את תמיהתי – למה אמא אינה מנצלת את עיתוי עזיבתנו הקרובה כדי לגלות לסבתא על מותך. זאת ההזדמנות המתאימה ביותר לספר לה את האמת. למה היא לא עושה זאת? כפי שאמרתי, לדעתי היא לא האמינה שמתת. לחלופין, היא השלימה עם מותך, אבל חששה מתגובתה הקשה של סבתא לכשיתגלה לה שאמא הסתירה ממנה את האמת כל השנים הללו. להזכירך, רק לפני שמונה חודשים סבתא כתבה לה: “לצערי, תמיד שיקרת לי.” אמא לא רצתה לפתוח חזית שנייה מול סבתא. די היה לה במהומה שחוללה עזיבתו של אבא.

מכל מקום, סבתא מייעצת לאמא לבקש עזרה מהדוד קרול ומאילוש כשתגיע לבודפשט, ולהשביעם לשמור בסוד את היותה אישה לא נשואה. היא גם מבקשת ממנה שוב להתקשר לקרובים באמריקה. מתברר שהיא עדיין מאמינה בפתרון האמריקני למצוקות של בני משפחתה. עכשיו אני מבין גם את שורשי המיתוס שצמח אחרי מותה של אמא, על דוד מיליונר החי באמריקה שייקח אותנו אליו. המכתב ממשיך ומתאר את צרותיה של סבתא, שהן ללא ספק קשות אף מאלה של אמא. הדודה לינה מתה ב־4 בפברואר, בשעה 7.30 בערב. כעבור שעה קיבלה סבתא פקודת גירוש מווינה בתוך ארבעה ימים:

כבר עברו שישה ימים מאז שדודה לינה נפטרה. מסכנה, תמיד אמרה לי שאשאר כאן כל עוד היא בחיים. וזה הדבר היחידי שיצא לה נכון. מה היא לא היתה נותנת כדי לראות פעם אחת את הילדים שלך… ועכשיו הגיע גם המכתב שבו את מודיעה שאתם צריכים לעזוב את הבית שלכם. זה עשה אותי אומללה. אני לא מפסיקה לחשוב על גורלי המר. אנחנו משפחה אומללה שאין כמותה בעולם. אני חוששת שלא נתראה בחיים האלה.

אני כבר לא בבית. אני נמצאת יחד עם האחרים במקום שאסור לצאת ממנו. את יכולה לתאר לעצמך את מצבי. כבר נקבע מועד לטרנספורט שלי. כתבי לדוד ז’יגה או לאירמה והם יעבירו לי את המכתבים כל עוד הם כאן. אני לא חושבת שאת צריכה לנסוע לווינה. אותי כבר לא תראי פה. מצד שני, אם לא יעבירו אותי מכאן בקרוב אשמח מאוד לפגוש אותך, אפילו ליום אחד. אם תגיעי, אנסה לסדר אישור יציאה זמני כדי שנוכל להתראות. תבקשי מדודה אירמה את הכתובות של כל מי שאת צריכה לכתוב להם. אני מנשקת אותך ואת הילדים ומברכת את ליזטה ליום הולדתה.

“המקום שאסור לצאת ממנו” הוא כנראה אחד ממחנות האיסוף שבהם רוכזו המיועדים להישלח למחנות הריכוז בגרמניה ובפולין. מהמקום ההוא, שחוקרי השואה מתארים את התנאים בו כתת־אנושיים, היא שולחת ב־10 בפברואר מכתב לאמא. כמה ימים לאחר מכן גורשו מווינה 5,000 יהודים בחמישה משלוחים למחוז קיֶילצֶה בפולין. ב־28 בפברואר 1941 מגיע תורה של סבתא לצאת בטרנספורט הראשון ללובלין. את הידיעה על כך מקבלת אמא מאירמה כעבור שבועיים, ב־13 במרס:

בתשובה למכתבך אני מודיעה לך שאמא שלך הנחמדה, גיסתי החביבה, כבר איננה כאן 14 יום. קיבלנו ממנה שלוש ידיעות. אין לה כסף. אני מבקשת ממך, הודיעי לנו מתי את עוברת דרך וינה. אנחנו רוצים לראות אותך, לפחות בתחנת הרכבת, אם עדיין נהיה כאן. גם אנחנו נוסעים עוד מעט מכאן. הכתובת של אמך היא: יוּדֶנרַט אופּולֶה, עבור לואיזה גלמבוש שרה, לובלין, פולין.

המניע מאחורי כוונתה של אמא לנסוע לווינה מטריד אותי. כבר במכתבה האחרון סבתא מחווה דעה שלילית על כוונתה של אמא לנסוע לווינה. משמע, אמא התכוונה לנסוע לפני שנודע לה על מותה של דודה לינה ועל צו הגירוש שקיבלה סבתא. מכאן אני מסיק שהנסיעה לווינה קשורה בעזיבתו של אבא ובכוונתה של אמא לנסוע בעקבותיו, ולאו דווקא ברצונה להיות ליד סבתא בשעותיה הקשות. עם זאת, בפרשת הדרכים שאמא נמצאת בה, עז רצונה לפגוש את סבתא. הבעיה היא, שהנסיעה לבודפשט דרך וינה מאריכה את המסע ומייקרת אותו. לכן, במכתבה מ־10 בפברואר סבתא מנסה להניא אותה מהרעיון, מה גם שהיא כבר עצורה במחנה האיסוף, אבל תשמח לראותה ולו ליום אחד. במכתבה השני לאמא, שנכתב כנראה במחצית מרס, חל שינוי בעמדתה: סבתא אומרת לה במפורש לא לנסוע דרך וינה ומפנה אותה לקרובים (כנראה לדוד קרול ולאילוש) שיעזרו לה להסתדר בבודפשט. הבעיות המטרידות את סבתא הן הניירות של אמא ובעיקר חוסר מזומנים: “האם יש לך בכלל כסף להתקיים,” היא מקשה. ייתכן שהיא מתייחסת לחששה של אמא שיהיה עליה לעזוב את ביתה בקסטיליון פיורנטינו מחוסר אפשרות לשלם את שכר הדירה.

סבתא חותמת את מכתבה בתקווה שאבא ידאג להביא את אמא אליו עם הילדים בזמן הקרוב. אבל אמא קרועה בין דאגתה לעצמה ולילדיה לבין חרדתה לגורלה של סבתא. במר רוחה היא שולחת מכתב נזעם לאירמה, וזו משיבה לה בתדהמה:

מכתבך זעזע אותי. אני כל כך אוהבת את אמך היקרה, שאת יכולה להיות בטוחה שעשיתי הכול כדי לעזור לה. את מתארת לעצמך משהו אחר? הרי כתבנו לך לפני חודש שאמא שלך גורשה. גברת האס נמצאת עם אמא והיא כותבת לנו הרבה. שלחנו לאמא שלך קצת כסף ודברים נוספים, והיא כבר מרגישה יותר טוב, אבל בזמן האחרון נאסר לשלוח דברים. הדוד ז’יגה ינסה מחר לשלוח שוב חבילה. אני מבקשת ממך, יוצי היקרה, הירגעי.

אמא שלך אישה נחמדה, טובה וחכמה וגם חרוצה. היא לא תאבד את אומץ רוחה. אל תדאגי, במקום שבו אמך נמצאת אפשר להשיג הכול. אנחנו מעבירים לה את כל המכתבים שאת שולחת לנו. היא לא יכולה לכתוב משם. אבל את כן יכולה לכתוב לה לפי הכתובת שיש לך. היי אמיצה. כולנו צריכים להיות אמיצים.

עתה, כשסבתא נמצאת בלובלין שבפולין, תוכניתה של אמא לנסוע להונגריה דרך וינה יורדת כמובן מהפרק. אני משער גם שאמא לא רצתה לנחות על קרובי משפחתה בבודפשט עם שלושת ילדיה. היא העדיפה להמתין להזמנה מאבא. המכתבים שאמא מקבלת ממנו בחודשיים הראשונים לאחר עזיבתו מפיחים בה תקווה. ב־31.1.1941 הוא כותב לה מפיומה:

מחר בבוקר אני יוצא מכאן לבודפשט. בקונסוליה ההונגרית המקומית כבר קיבלו הודעה מהמשטרה שאני חייב לעזוב. הקונסול היה נחמד אלי. הוא הלווה לי 200 לירטות. הסכום הזה נועד לוויזה יוגוסלבית ולכרטיס ברכבת עד הגבול ההונגרי. בגבול ייקחו את הדרכון שלי וישלחו אותו אלי לאורדיאה אחרי שאשלם 53 פנגו, שזה שווה ערך ל־200 לירטות.

אגיע לבודפשט ביום שישי בלילה, ובשבת אלך למיניסטריון להסדיר את הניירות. אחר כך אסע לאורדיאה. כתבי לי לתיבת דואר שם על שם קלמן טוט, אמן ושחקן. אני מקווה ששלומכם טוב. אשתדל בכל כוחי ובמהירות האפשרית לסדר את העניינים שלנו. אני מקווה לראותכם במהרה באורדיאה. בעיני רוחי אני רואה את הדירה הקטנה שלנו. נמצא בה מקום מקלט. הרבה נשיקות לילדים.

הדבר המדהים אותי במכתב הוא שאבא מגיע לפיומה ללא פרוטה בכיסו. את הלירטות האחרונות הוא שילם בעד החדר במלון והוא זקוק להלוואה של 200 לירטות עבור הוויזה והכרטיס לרכבת. אי אפשר שלא לתמוה איך הגיע למצב כזה של חסרון כיס. כנראה לא היו לו הופעות מאז חג המולד בקסטיליון פיורנטינו. אבל זה גם אומר שכבר בהגיעו אלינו, בחג המולד, הוא היה אביון.

למחרת חל שינוי קל בתוכניתו. במקום לנסוע ישירות לבודפשט הוא יוצא ברכבת הבוקר למוּראקֶרֶסטוּר, בגבול הונגריה־קרואטיה – לא לפני שהוא משיג 200 לירטות מראש עיריית פיומה:

קניתי הרבה אספקה קטנה – סבון, משחת נעליים, קרם ניוֵואָה וקצת מצרכי מזון – שיספיקו לי עד אורדיאה. רציתי לקנות בפיומה עוד קצת כסף הונגרי, אבל לא הצלחתי. בדיקת המשטרה בגבול ההונגרי נערכת בעיר הקרובה הבאה. את הדרכון שלי לקחו ונתנו לי במקומו תעודת מסע, שתאפשר לי לנסוע עד אורדיאה. מפה לא יכולתי לנסוע ברכבת לבודפשט, ואולי מוטב כך. אם הכול ילך כשורה אסע לאורדיאה בבוקר. המשטרה פה מתייחסת אלי בחביבות. את הדרכון שלי הם לא שולחים לאורדיאה, אלא למחלקת ההגירה של משרד הפנים בבודפשט, להם עלי לשלם 53 פנגו, אבל אני בספק גדול אם אקבל אי פעם את הדרכון בחזרה.

כזכור לך, הקונסול ההונגרי בפיומה הלווה לו 53 פנגו ונטל את דרכונו כערבות להלוואה. אין שום סיבה גלויה לעין שהשלטונות לא יחזירו לו את דרכונו, אלא אם כן אבא התכוון מלכתחילה לא להחזיר את ההלוואה ולוותר על דרכונו. חבל לבזבז כסף טוב על דרכון שממילא לא יזדקק לו בזמן הקרוב. מכל מקום, עם יתרת הכסף שקיבל מראש עיריית פיומה בכיסו ומזוודה מלאה אספקה קטנה, אבא היה אופטימי דיו להזמין את אמא להצטרף אליו:

הכי חשוב שתיסעי בהקדם לרומא. תלכי לשגרירות ובקשי מיד דרכון, או תעודה כלשהי עם תמונה, אפילו אם היא תקפה לנסיעת הלוך בלבד. בקשי מהשגרירות שייתנו לך ולילדים כרטיס נסיעה עד אורדיאה. תגידי שאשלח להם את הכסף מפה.

אני משער שאבא העריך בצדק שהשגרירות ברומא לא תבדוק אצל הקונסול ההונגרי בפיומה מה קורה להלוואות שהוא מבטיח להחזיר. אבל בין הפִּסקה הקודמה לפסקה הבאה, משהו גורם לו לשקול את דעתו מחדש:

יוציקה שלי, אני מבקש ממך, אם זה באפשרותך, אל תבואי לכאן מיד. תני לי זמן להסתדר. אכתוב לך כל הזמן, ואם יהיה באפשרותי אשלח לך גם כסף. אם את לא יכולה להישאר שם, בואו ישר לאורדיאה. כתבי אלי לדואר שם. אני מחבק ומנשק אותך ואת הילדים. אני אתך ואִתכם כל הזמן, גם כשקלמן רחוק הוא חש הרבה אהבה והרבה דאגה אליכם.

לא חולף יום והוא מריץ מבודפשט מכתב שלישי לאמא:

היום בעשר הגעתי לכאן. בגלל השלגים שירדו ללא הרף היה איחור של שלוש שעות. התגלחתי ומיד הלכתי למשרד החוץ, הפתוח לקהל רק משעה 12 בצהריים. שם הודיעו לי שאת הניירות והבקשות שלי העבירו למשרד הדתות. המשרד נמצא בפֶּשט. הגעתי אליו בשעה 13.00 והם כבר היו סגורים. נאמר לי לבוא ביום שני, בשעה 12.00. להם קל לומר לי את זה, אבל מה אעשה עד יום שני בצהריים?

הרכבת לאורדיאה יוצאת אחת ליום ב־12.30. אני מקווה להספיק לסדר הכול כדי לתפוס את הרכבת הזאת. ביררתי אצל הפקיד ממשרד החוץ את הסיכוי שלי לקבל נתינות. הוא הבטיח לי סיכוי של מאה אחוז. כשהם לא רוצים להעניק נתינות, הם לא מזמינים את האנשים אליהם. אני מקווה שזו אמת וכך באמת יהיה.

קר פה מאוד, והשלג יורד ללא הפסקה. עם הרגליים שלי קשה לי ללכת בשלג. ליתר ביטחון התקנתי את הברזל לטיפוס הרים על מקל ההליכה שלי. אני כבר מאוד־מאוד רוצה לראות אתכם. רק לפני כמה ימים עזבתי את קסטיליון פיורנטינו וכבר נראה לי המון זמן. הלוואי שהכול יסתדר באורדיאה.

יוציקה, שלחי לאורדיאה את המכתב שקיבלנו ממוסדות המִנהל האזורי. אולי אזדקק לו. אם נוח לך יותר, כתבי לי למי לכתוב בשגרירות ברומא, אולי לד"ר מיקן. המון אהבה, מחבק ומנשק אתכם.

אי אפשר שלא להתרשם מנימת דבריו החמה כלפי אמא. הימים האחרונים שעשה אתנו בקסטיליון פיורנטינו נשכחו ממני, אבל אני זוכר במעומעם את יום עזיבתו. ירד שלג כבד ואנחנו הצטופפנו ליד החלון ועקבנו אחריו בתחושה כבדה, עד כמה שאני זוכר אפילו מפחידה, עד שנעלם בשביל הלבן היורד לעיירה. אני משער שבמהלך החודש שבו אבא היה אתנו בבית, מחג המולד ועד נסיעתו לפיומה, היה לאמא ולו זמן רב כדי לשוחח על הנסיעה, ואם לשפוט מנימת מכתביו – ניתן להניח ששרתה אוויר טובה ביניהם. ואולי אני טועה.

מכל מקום, גם אם שרתה ביניהם אידיליה, היא לא האריכה ימים. אני משער שתגובתה של אמא להצעתו שתמתין בסבלנות בקסטיליון פיורנטינו עד שיסדיר את ענייניו בהונגריה היתה נזעמת. איך בדיוק הוא ציפה שהיא תאכיל את ילדיה ואת אידה? מכתבו הבא, ששני דפיו הראשונים חסרים, עוסק בסידורים המעשיים לנסיעתנו:

קחי אוכל כמה שצריך. לא תוכלי להשיג מטבע הונגרי באיטליה, אבל בתחנת הרכבת בבודפשט יש חנות להחלפת כסף. פנגו אחד שווה 4 לירטות. מרק שווה 6.5 לירטות. לסבלים ההונגרים תשלמי רבע פנגו לכל חבילה. האוכל והביגוד פה הרבה יותר זולים.

האווירה בהונגריה מאוד מיליטנטית. השתתפותנו במלחמה היא כנראה בלתי נמנעת. אני מאוד שמח שבימים האחרונים האיטלקים מחטיפים מכות נמרצות ליוונים ולאנגלים. האביב הבא יביא לנו בוודאות ניצחון גדול, כי כל המדינות הבלקניות – כולל הונגריה – ילמדו אותם לקח וינצחו את האנגלים.

יוציקה, אם את יכולה – הישארי שם, כי אם תזדרזו להגיע נצטרך לגור בבית מלון. הרבה נשיקות לכולכם. יקרים שלי – פיורנצה, ליזטה וסנדרו.

אינני זוכר את הכנותיה של אמא לנסיעה להונגריה, אבל אני משער שבאותה עת הבשילה החלטתה לעבור דרך וינה כדי לראות את סבתא.

שלך, סנדרו

8.11.2004 רומולו היקר

נשמעת לי מאוד מזועזע מהשקפותיו של אבא. הקפטן הנועז בחיל הפרשים ההוסארי מימי ילדותי היה בעצם לאומן הונגרי, אוהד הפשיזם האיטלקי. במקומך לא הייתי מתפלא. כיליד טרנסילבניה הוא כאב את קריעת חבל מולדתו מהונגריה הגדולה ומסירתה לרומניה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הלאומנים ההונגרים קידמו בתרועות שמחה את הסכם וינה 1938, שאילץ את צ’כוסלובקיה לוותר על חבל פֶלדיבֶק לטובת הונגריה ואִפשר למיעוט ההונגרי בדרום סלובקיה ובקַרפַּטיה הרוסית להסתפח מחדש למולדת הגדולה. כידוע לך, ועידת וינה השנייה ב־1940 השיבה את האדמה הגזולה של טרנסילבניה לחיקה של הונגריה. ב־21.3.1941 מפרסמת עיריית נוג’סַלוֹנטָה, עיר הולדתו של אבא, את ההודעה הבאה בעיתון המקומי:

ביום ראשון, בשעה 11 בבוקר, 30 במרס, תתקיים באולם הגדול של המועדון בעירנו הרצאה על ידידות איטליה־הונגריה בחסות ראש העיר, ד"ר הדדי. בהזמנה האישית ששלח ראש העירייה נאמר כי הפגישה תיפתח בתפילה ולאחריה תושמע הרצאה לאומית ותרבותית על קשרינו עם איטליה. למפגש הזמין המזכיר הראשי של העירייה את כל נכבדי העיר, שנענו להזמנה בשמחה והבטיחו את תמיכתם. מצפים שתושבים מכל מגזרי האוכלוסייה ימלאו את האולם עד אפס מקום.

העניין הרב בהרצאה נובע מכך שכל הונגרי חייב להתעדכן בפרטי הידידות שהעם האיטלקי רוחש לנו. את ההרצאה יישא לשמחתנו מר טוט קלמן, יליד נוג’סַלוֹנטָה, שחזר משהייה בת עשרים שנה באיטליה, שם מילא תפקיד פעיל בטיפוח קשרי הידידות בין שני העמים.

על עבודתו של טוט קלמן נכתבו טורים רבים בעיתונות האיטלקית. הוא יחלוק את רשמיו מאיטליה עם בני עיר הולדתו, רשמים שעד כה לא פורסמו.

נוסח ההודעה מעיד בעליל על עיתונות מקומית הסמוכה על שולחנו של ראש העירייה. היא מכילה הגזמות על משך שהייתו של אבא באיטליה, על כתבות לרוב שהתפרסמו עליו ועל תרומתו הגדולה לידידות בין שני העמים. נוסח ההזמנה של ראש עיריית נוג’סַלוֹנטָה להרצאה דומה להפליא לידיעה בעיתונות. היא קוראת לתושבים הנכבדים לשמוע על הקשרים התרבותיים־לאומיים בין איטליה להונגריה ומדגישה שהמרצה המהולל יספר על הרגשות החמים ועל אחוות האחים השוררת בין העם ההונגרי לעם האיטלקי. ההכנסות מההרצאה יוקדשו לקורבנות השיטפונות שפקדו את נוג’סַלוֹנטָה. ראש העירייה חותם את הזמנתו במילים אלה: “אני מבקש ודורש מתושבי העיר לבוא בהמוניהם.”

יומיים לאחר מכן מתפרסמת כתבת המשך, הכוללת ריאיון עם המרצה, מר טוט קלמן, על תוכן ההרצאה שהוא עומד לשאת:

“אני רוצה שהרצאתי תתרום לקירוב הלבבות בין שני העמים. חשוב שנדע כי האיטלקים אוהבים אותנו. החזרת חבלי המולדת ברומניה ובסלובקיה היתה חגיגה עבור תושבי החבלים האלה, כמו בשבילנו. בגלל זה, ובראש ובראשונה אנחנו, שהשתחררנו מכבלי העבדות, צריכים לאהוב את האיטלקים. זאת נוכל לעשות רק על ידי כך שנכיר אותם. על כך אני מרצה ביום ראשון. האיטלקים ראויים להתעניינותנו בהם כפי שהם מתעניינים בנו. בשש השנים האחרונות לשהותי באיטליה הרציתי פעמים רבות. בכל מקום גילו הקהל והמפלגה הפשיסטית עניין רב בהונגריה. עלינו להכיר להם תודה על חיבתם, כי היא חסרת פניות ולא נועדה לשרת אינטרסים. אני מקווה שאנשי נוג’סַלוֹנטָה, עיר הולדתי, יכירו בכך ויבואו לשמוע מניסיוני העשיר.”

טוט קלמן הרחיב לבקשתנו את הדיבור על איטליה. דבר זה בלבד הוא ערובה לשביעות הרצון שיפיקו המאזינים מההרצאה. באמצעות הרצאתו נכיר לא רק את איטליה, אלא גם איש משלנו שהאיטלקים הכירו לפנינו. בשש השנים האחרונות שירתו טוט קלמן ומשפחתו את עניינה של הונגריה באיטליה. העיתונות האיטלקית פרסמה פעמים רבות את תצלומה של בתו, פיורנצה, אחת משלושת ילדיו. פיורנצה החמודה הופיעה בריקודים לפני הקהל האיטלקי. בכיתוב מתחת לצילום נכתב כך: “פיורנצה הנאה, בת השלוש, בתו של טוט קלמן, בלרינה קטנה”. בידיעה על הופעת האב והבת נכתב בעיתונות האיטלקית: “העמקת היחסים הפוליטיים והתרבותיים של איטליה והונגריה”.

טוט קלמן ההונגרי, קורבן חוזה השלום בטריאנוֹן, עבד קשה עשרים שנה למען הידידות בין איטליה להונגריה, ואפילו גייס את בתו הקטנה למטרה זו. בכך תרם תרומה גדולה לקירוב שתי המדינות. באמצעותו תרמה גם העיירה נוג’סַלוֹנטָה את תרומתה לידידות זו.

אם כתבה זו נשמעת לך כמו סאטירה של גוגול על עיירות נידחות ברוסיה, אינך מסתכן בטעות גדולה מדי. אבל בשביל אבא זה היה חשוב, כי היא פתחה לפניו מקור הכנסה כמרצה בעיירות המחוז על יחסי איטליה־הונגריה. כפי שתראה, הוא יזדקק לכל פנגו מהכנסות אלו.

בפברואר 1941 אבא משגר מכתב נוסף לאמא ומדווח לה על פעילותו, מוטב לומר פעלתנותו, בעשרת הימים האחרונים. המכתב אִפשר לי להכיר לראשונה את בני משפחתו של אבא. לצערי, המכתב נרטב וקשה לפענחו. מענו הזמני של אבא היה באורדיאה, נפת ביהור, בירת המחוז שאליו משתייכת נוג’סַלוֹנטָה:

הנתינות שלי מובטחת. את הניירות יחזירו לי רק אם הכול יאושר במשרדי החוץ, הדתות והפנים. את כל הניירות האלו ישלחו לשגרירות. כנראה שאצטרך לנסוע פעם נוספת לבודפשט כדי לזרז את העניינים.

מיום שני עד רביעי התרוצצתי בין שלושת המשרדים. אילו היה לי כסף הייתי נשאר בבודפשט. נאלצתי למשכן את נרתיק הסיגריות וקיבלתי תמורתו 15 פנגו. לאורדיאה הגעתי ברכבת ביום ראשון בבוקר, אחרי נסיעה של 12 שעות. הרכבת היתה ארוכה, לפחות 50 קרונות, מכיוון שהגרמנים משתמשים במסילה הזאת רוב הזמן. היה קור אימים בדרך. הגעתי עייף מאוד ועדיין לא ביקרתי את משפחתי. התאכסנתי בבית מלון כדי להתגלח ולהחליף בגדים, וב־12 בצהריים הלכתי לבית שלנו באוֹריוֹצָ’ה. לא מצאתי שם איש מבני המשפחה, והדיירים לא ידעו לומר לי היכן הם מתגוררים עכשיו. משם הלכתי לאחותי הגדולה, יוצי, ושם מצאתי את המשפחה.

אחותי המסכנה, היא קיבלה התקף בכי כשראתה אותי ולקח הרבה זמן עד שנרגעה. היא סיפרה לי שמכרו את ביתנו לפני 18 שנה. את מחצית הכסף ממכירת הבית אמא לקחה לעצמה, ואת החצי השני היא נתנה ליוצי. מהכסף הזה הם קנו בית קטן ובו שיכנו גם את אחותי הקטנה וילמה ואת אבא. מסכן אבא, הוא נפטר לפני שמונה שנים אחרי מחלה ממושכת.

אורדיאה נעשתה רגועה יותר תחת השלטון הרומני. וילמה עברה לבוקרשט ופתחה שם מתפרה. הלך לה טוב מאוד עד שאירעו רעידות אדמה והיא ברחה משם בלי פרוטה בכיסה. הבן של יוצי, בֶּלָה, נמצא כבר חמש שנים בבוקרשט. הוא צלם מצטיין. הבת של יוצי, גם שמה יוצי, נמצאת אף היא בבוקרשט ועובדת כתופרת מצטיינת. אחותי לא הסכימה בקלות שהיא תעבור לעיר הגדולה. היא היתה רק בת 16, אבל מצבה הכספי היה קשה, מה גם שבבוקרשט נמצאים וילמה ובלה. שני ילדיה של יוצי התגוררו שלוש שנים אצל וילמה, והכול היה נפלא. לפתע, לפני שנה בערך, קיבלה בתה של יוצי דלקת בעצב הרגל. אחותי נסעה מיד לבוקרשט, לקחה אותה לבית החולים ונשארה לידה עשרה חודשים. רק לפני שישה ימים היא החזירה את בתה הביתה, אבל היא עדיין מתקשה ללכת.

נשארתי יומיים אצל אחותי והספקתי לפגוש את וילמה, את בעלה ואת בתם הגדולה. תארי לעצמך, לא ראיתי אותם מ־1919. מסכנה אמא שלי. היא השתגעה לעת זקנה וחיה לבד כבר 15 שנה. לאחרונה לקחה לה גבר בן 55. יוציקה, ממש לא להאמין. בכל השנים שהיא חיה בנפרד מאבא ועד מותו, אחיותי לא דיברו אתה. לפני שנה, כשמלאו לה 70, אמא התעוורה. אחותי יוצי הזמינה אותה להתגורר בביתה, אבל אמא סירבה. ביום שישי בבוקר ביקרתי אותה. את לא מתארת לעצמך כמה היא שמחה. היא לא יכלה לראות אותי, אבל כבר מהמילה הראשונה שהוצאתי מהפה היא זיהתה אותי. מסכנה, כל כך חלשה, היא מבלה את רוב הזמן במיטה.

את הגבר שחי אתה זרקתי מהבית. קבעתי עם אחותי שאמא תעבור לגור אתה – בין שתרצה ובין שתסרב. אצלה היא תוכל לקבל טיפול מסור כל עוד היא בחיים. הכרחתי את אמא למכור את ביתה ולעבור לגור אצל יוצי. שלא תחשבי שהבית של אמא הוא ארמון. יש לה עשרה דיירי משנה המשלמים לה שכר דירה, מ־6 פנגו לדירה קטנה ועד 18 פנגו לדירה גדולה. הבעיה היא שרוב הדיירים עניים והם תמיד חייבים לה כסף. ניסיון חייה גרם לה לאבד אמון בבני אדם ולחשוד בכל אחד. היא ביקשה ממני שאציל אותה.

אל תכעסי עלי, יוציקה. לא שכחתי אתכם לרגע. בזמן האחרון התגייסתי כולי לסידור ענייניה של אמי. מצאתי ערמה של ניירת שצריך למלא ולשלוח בדחיפות. איש לא טיפל בזה, ואני שקוע כולי בעבודה. רק היום גמרתי לסדר את הדברים היותר דחופים של אמי. פרסמתי מודעה שהבית מוצע להשכרה. אם הכול ילך בסדר, אמא תעבור לגור אצל יוצי ב־15 בחודש.

אני מאמין שממחר אתחיל לעסוק בענייני. מחר אלך לדואר, אולי אמצא מכתב ממך. אני לא שקט. נרדמתי לפנות בוקר. אני מחכה בקוצר רוח לראות אתכם. אל תחשבי לרגע שהיינו יכולים לגור בבית של אמא. הדירות בבית לא מיועדות לנו. כתבי לסניף הדואר, כי המען הנוכחי ישתנה ברגע שאעביר את אמי לבית אחותי. ספרי לי הכול. אכתוב לך שוב היום או מחר. העניין המשותף שלנו יסתדר בתוך זמן קצר. הניירות שלך ושל הורייך נמצאים בשגרירות ברומא. תשתדלי לקבל אותם בחזרה, כי אנחנו זקוקים להם בשביל הנישואין. באהבה רבה, אני מנשק אתכם.

ובכן, המכתב הזה מעניין בעיני מכמה בחינות. ראשית, מצבו הכספי של אבא בכי רע אם הוא צריך למשכן את נרתיק הסיגריות שלו תמורת 15 פנגו. שנית, הקללה הפיננסית רובצת על משפחתו של אבא כמו על המשפחה מצד אמא. אין מה להשוות בין הסבתות. אמא של אבא היתה טיפוס מוזר גם לפני ש“השתגעה”, וכפי שתראה – היא טיפוס כזה, שלא הייתי רוצה לשמור את מכתביה גם אם היתה מורישה לי שני צרורות. אם ממחצית הבית הישן היא קנתה לעצמה בית דירות רחב ידיים, בזמן שבתה יוצי קנתה מהמחצית שלה בית קטן, שבו היא מתגוררת עם אחותה וילמה, עם אביה, עם בעלה ושני ילדיה, אני מניח שהיה לסבתא כסף נוסף בצד. נישול האב מהנכס המשותף היה כנראה אקט מאוד מכוער מצדה, כי הוא הביא את בתה יוצי לנתק את יחסיה עמה. כדי להשלים את דיוקנה הוסף את קמצנותה המופלגת ואת העובדה שבגיל 70 היא לוקחת לה מאהב צעיר ממנה ב־15 שנה.

מה שהפתיע אותי במכתב הזה הוא המהירות שבה אבא לוקח פיקוד על העניינים. הבן האובד נעדר עשרים שנה מהבית, מתוכן הוא מטייל לו עשר שנים ברחבי איטליה, וכשהוא חוזר – בטרם הספיק לחמם את כיסא האורחים – הוא מגרש את המאהב מהבית, משכנע את אמו לעבור לבית אחותו, מסדיר את ניירותיה ומעמיד את בית הדירות שלה להשכרה. מה שאחותו לא הצליחה לעשות ב־15 שנה, הוא עושה ביומיים. אני משער שפרץ מפתיע זה של מנהיגות נטע באבא אופטימיות גם לגבי עניינינו, כי הפעם הניירות הדרושים לו אינם קשורים בהסדרת הדרכון והנתינות, אלא במתן גושפנקה רשמית לזוגיות עם אמא. אני מניח שאילו היה לו כסף לקניית טבעת, הוא היה משלשל אותה למעטפה.

ההתכתבות האינטנסיבית בין אבא לאמא ממשיכה להתנהל ללא הפרעות. ב־14.2.1941 הוא משגר מכתב נוסף, לפני שמכתבו הקודם מגיע אליה. הוא מתאר לה בקצרה את תוכנו ומבהיר שלא יוכל לבקש תמיכה כספית מאמו ומאחיותיו. סופו של המכתב אבד, אבל מהעמוד שנותר ניתן להעריך שאמא שאבה ממנו עידוד, אף שהיא דחקה כנראה באבא להאיץ את מהלך הדברים:

התפתחות העניינים תלויה אך ורק בזריזותי וביכולתי להסתדר. יש לי אפשרות להתפתח כאן הן כאמן והן כאיש עסקים. אוכל להתקדם לאט־לאט, כמו באיטליה. בעדיפות ראשונה אני רוצה לעשות דברים שיכניסו לנו כסף, למשל הרצאות. מזל גדול שאני נוצרי.

מחר אלך לפגוש את ראש המפלגה הלאומית. אם ייתן לי גיבוי אעלה על דרך המלך. אם זה לא ילך, אתחיל לארגן קונצרטים של שירים הונגריים־איטלקיים בכל רחבי טרנסילבניה – גם בלי אישור מאיגוד השחקנים. נוסף על כך יוצא כאן עיתון התיאטרון של אורדיאה. ייתכן שאוכל לעשות בזה משהו, אבל זה בא בחשבון רק אם תהיה לי נתינות. לסיכום, אני צריך להחזיק מעמד זמן קצר, ואחר כך יהיה לי כל הכסף שאני צריך.

אני מאוד מבקש ממך, יוציקה שלי, אם זה רק אפשרי מבחינתך, הישארי שם. את יכולה להתחיל למכור דברים שלא חיוניים לך כרגע. אל תבקשי דרכון מהשגרירות ברומא, אלא כרטיס ישיר לאורדיאה. תשאלי על הרכבת הישירה לווינה או לבודפשט. שתי הרכבות עוצרות באורדיאה. אני משער שהשגרירות לא תסרב לבקשתך.

אינני יודע אם תסכים אתי, אבל בעיני משפט המפתח הוא “מזל גדול שאני נוצרי”. ב־1940 חיו באורדיאה 21,000 יהודים, הריכוז היהודי השני בגודלו בהונגריה. החוקים האנטי־יהודיים הראשונים בהונגריה, המגבילים את פעילות היהודים במקצועות חופשיים ובכלכלה, נחקקו כבר ב־1938, במסגרת חוק היהודים הראשון. ב־1939 נחקק חוק היהודים השני, שהחמיר את ההגבלות על היהודים. בשנתיים הבאות הונהגה גם עבודת כפייה ייחודית ליהודים, במסגרת גדודים שעסקו בסלילת כבישים, חפירת תעלות ובניית מפעלים. ב־1941 נחקק חוק היהודים השלישי, שהביא את הגזרות האנטישמיות לשיאן ואסר בין השאר נישואין בין יהודים לנוצרים. למזלו של אבא הוא היה נוצרי, אבל אמא היתה יהודייה, והוא הצהיר על כוונתו להביא אותה אליו ולשאת אותה לאישה.

הדבר השני שצד את עיני היה תוכניתו לצאת בסדרת קונצרטים בכל רחבי טרנסילבניה גם ללא אישור מאיגוד השחקנים. אני מזכיר לך, בינואר 1934 אבא הגיש מועמדות לאיגוד הארטיסטים, הקרקס והקברט ההונגרי. מזכירות האיגוד שלחה לו טפסים והודיעה כי החברות באיגוד עולה 32 פנגו, דמי החבר החודשיים שני פנגו, וחצי פנגו לבול פטירה, על כל מקרה. מזכירות האיגוד ציינה במפורש שהתעודה תישלח לו אחרי קבלת התשלום. אם אתה שואל אותי, הוא לא עמד בדרישות הכספיות. כשצריך לשלם יש לאבא בעיה, כפי שראינו עם החזרת ההלוואה לקונסוליה ההונגרית בפיומה.

האופטימיות של אבא היתה אפוא בקו עלייה, אבל לא שיבשה את הגיונו. הוא חשש שהגעתנו להונגריה באותה עת, שמשמעותה ארבע נפשות להאכיל ולשכן, עלולה לסכל את התבססותו הכלכלית. לכן הוא מנחה את אמא להתחיל בהכנות מעשיות לנסיעה, אבל לעכב מעט את היציאה לדרך. ההנחיה הזאת היתה במקום, כי המכתב הבא, שנכתב כעבור עשרה ימים, מראה שהדרך לעצמאות כלכלית זרועה חתחתים. המכתב נשלח מביהַרקֶרֶסטֶש, צפונית־מזרחית לאורדיאה:

יוציקה היקרה, מאז המכתב האחרון קרו לי דברים רבים. בשבוע שעבר היינו אמורים להעביר את אמא לבית אחותי. ברגע האחרון שינתה אמא את דעתה. היא מעדיפה להישאר בחוסר כול בדירתה המלוכלכת. הגעתי למסקנה שאין טעם בדיבורים. האמת היא שגם אני רציתי לצאת מביתה, אבל מכיוון שנשארתי בלי כסף רציתי להפקיד בבית עבוט את החליפה שלי. הבעיה היא שאין בית עבוט באורדיאה.

עלייך לדעת שאמא מאוד קמצנית, כך היה מאז ומתמיד. בשבוע הראשון לשהותי בביתה היא התאפקה, אבל בשבוע השני היא סירבה לתת לי אפילו פנגו אחד לקניית סיגריות בטענה שאין לה. את יכולה לתאר לעצמך באיזה מצב אני נמצא. יוצי הלוותה לי 10 פנגו, אבל אין לי לב לבקש ממנה עוד, כי היא צריכה לשלם לרופא המבקר אצלה שלוש פעמים בשבוע כדי להזריק לבתה תרופות, וזה עולה לה הון תועפות. אחותי הקטנה וילמה מסכנה. היא אלמנה וענייה כמו עכבר כנסייה. אין לה עבודה והיא תלויה כריחיים על צווארה של יוצי. נאלצתי לשאת הרצאה גדולה באוזני אמי כדי שתלווה לי 5 פנגו, דמי נסיעה למקום שבו היה עלי להרצות.

לא להאמין. בתוך עשרה ימים מצטמקות תוכניותיו של אבא לכדי פשיטת יד. אפשר להתנחם בדבר אחד, שסבא שלנו, שאף הוא היה ממוצא טרנסילבני, נשא לאישה את סבתא לואיזה ולא את הסבתא השנייה. חכה, זה לא הכול:

לפני שבוע הרציתי בכפר קטן ומלוכלך, לאחר שקיבלתי מראש המחוז רשות להופיע שם. את יחסי הציבור ארגנתי כמו באיטליה. באו תשעה אנשים, מהם שלושה חברים שלי מבית הספר. לא הרציתי, כמובן, אבל את 37 הפנגו ששילמו לי מראש לא החזרתי. כשחזרתי למחרת לאורדיאה החזרתי לאמי את חמשת הפנגו שלוויתי ממנה. אתמול הרציתי לראשונה על יחסי הונגריה־איטליה. ההרצאה היתה בבית קפה. האמת היא שהגעתי לכאן בעיתוי לא טוב, בדיוק כשנגמרו נשפי המסכות. בכל זאת הרווחתי 42 פנגו. מכאן אסע לתת שתי הרצאות ואחר כך אחזור לאורדיאה. טוב שהתחלתי את ההרצאות בהונגרית במקומות קטנים. היה לי מאוד מוזר לחזור ולדבר הונגרית. באורדיאה אַרצה בתיאטרון בשבת אחר הצהריים לפני קהל גדול. אגב, אחרי שהוצאתי בסֶגאלוֹם את הניירות של אבא וסבא נסעתי לנאג’סַלונטָה, שם נמצאות תעודות הלידה של אמא וסבתא מצד אמא.

יוציקה, אם אפשר, החזיקי מעמד עד מרס. עד אז אצבור קצת כסף ואשיג דירה נחמדה בשבילכם. אני מבקש ממך, בשום פנים אל תביאי ציוד מטבח. תמכרי הכול. אשיג לכם כאן כל מה שדרוש. תביאי אתך את הבגדים והנעליים. הרבה אהבה לכולם. מחבק ומנשק, קלמן.

אינני יודע מה הרגשת כשקראת את שני המכתבים האחרונים של אבא. אני חשתי רחמים. תאר לעצמך, איש בן 47 שראה עולם וידע חיים יפים, נאלץ להתחנן לאמו שתלווה לו פנגו אחד לקניית סיגריות. תזרים המזומנים שלו לא יכול היה להיות קטסטרופלי יותר. הנכסים שלו הם מעיל עליון שהוא לא מצליח למשכן והרצאות לקהלים של תשעה אנשים. ספק אם במקומו הייתי מחזיר את דמי ההרצאה ששולמו מראש. בדבר אחד תסכים אתי: הוא לא בטלן, הוא באמת משתדל ומתכוון בכנות להביא אותנו אליו. לכן טענתה של אידה שאבא ברח מאיטליה ונטש אותנו לא מתקבלת על דעתי. אדם שנוטש את אשתו וילדיו לא מדבר אליהם בלשון אוהבת כל כך. הוא לא היה מנחה את אמא מה למכור ומה לקחת לקראת איחודם מחדש בהונגריה אלמלא התכוון לכך ברצינות. הבעיה היא שגם אמא סובלת מתזרים מזומנים קטסטרופלי. אין לה הכנסות משלה ועליה להאכיל חמישה פיות רעבים. נימת הסיום האופטימית בסוף מכתבו אולי מנחמת אותה קצת, אבל לא פותרת את בעיותיה. מכתבו הבא נשלח מאורדיאה במרס 1941, זמן רב יחסית אחרי מכתבו הקודם:

יוציקה היקרה שלי. אני מחכה בקוצר רוח למכתבייך. כשלא הגיע ממך מכתב כבר רציתי לכתוב למשפחת גריפוני ולברר מה קרה לך. לפני ימים אחדים הגיע אלי המכתב. מה שכתבת על ליזו ופיו חימם את לבי. הייתי חולה, לא משהו מיוחד, רק הצרות הישנות בתוספת שלשול והצטננות. רק היום הוצאתי את המכתב מהדואר. נסעתי ל[?] ושם חליתי. הקור והרוחות העזות עשו את שלהם. חמישה ימים שכבתי בלי יכולת לזוז. משם נסעתי לסגאלום להופעה. המחלה הרסה לי את שתי ההופעות. במקום להרוויח בזבזתי את מעט הכסף שהיה לי. חזרתי לאורדיאה ב־8 במרס ואחיותי אמרו לי שרזיתי מאוד.

מסכנה אמא שלי. כמה היתה רוצה שתהיו כאן. כמו שכבר כתבתי לך, אני לא יכול לקבל ממנה שום תמיכה כספית. אם הדיירים שלה היו משלמים בזמן ההכנסות היו מגיעות ל־120 פנגו בחודש לפני ניכוי מס, ביטוח ותשלום למכבי אש, ניקוי ארובות ומִסי מים. המִסים מסתכמים בחצי מההכנסות. לו היה לי הייתי נותן לה כסף. זה המצב גם אצל אחיותי. בעלה של יוצי מובטל. הרומנים לקחו הכול לפני שעזבו את אורדיאה. הם הוציאו את כל הציוד מבתי החרושת ועקב כך העיר נותרה ללא תעסוקה. הכול חיים בצניעות. לתיאטרון באים בין 20 ל־50 צופים, כולל המוזמנים. אחרי תשע בערב אורדיאה מתה. אומרים שזה זמני, שבאביב בתי החרושת יתחילו לפעול מחדש והאבטלה תבוא אל קִצה. באשר לי, אינני יכול לצערי לדווח על שום התפתחויות, רק על תוכניות. אתם מוכרחים לחכות בסבלנות עד שאוכל למצוא מקורות פרנסה גם בשבילכם. בעוד עשרה ימים עד שבועיים אנסה לעשות משהו באורדיאה, ואם אראה שאין כאן סיכוי אלך לעיר אחרת.

אני מאוד מצטער שדודה לינה מתה. אני מתאר לעצמי שלאמא המסכנה שלך עוד יותר קשה עכשיו. שאלוהים יעזור לנו ואז נוכל לעזור לאמא שלך. כאן, בהונגריה, יותר קל לי. אני לא צריך אשרת שהייה ולא רישיון עבודה. המשטרה לא מתלבשת עלי. זוהי הארץ שלי וזוהי המדינה שלי. המצב הכספי לא טוב, אבל אני מעז להאמין שבתוך זמן קצר השמים יתבהרו מעלי וכמובן גם מעליכם.

יוציקה, ברגע שאראה שאוכל להרוויח כאן, אפילו רווח צנוע, אכתוב לך לבוא מיד. אני חוזר על בקשתי, אל תביאי אתך כלום פרט לבגדים. תמכרי הכול. נעליים אפשר לקבל כאן רק תמורת תלושים, ואם את מוסרת נעליים ישנות לתיקון מדביקים להן סוליות עץ, כי כאן אין עורות. אני מקווה שבתוך מספר ימים אוכל להודיע לכם על התפתחויות חיוביות. פירוש הדבר שתוכלו לצאת מיד לדרך ולבוא אלי. הרבה נשיקות לפיו, ליזו וסנדרו, ילדי היקרים.

ב־25.3.1941 הוא שולח לאמא מכתב קצר מנוג’סַלוֹנטָה ובו, סוף־סוף, הבשורה המיוחלת:

יוציקה היקרה. מעיר הולדתי אני שולח לך הרבה אהבה. המאמצים שלי נשאו פרי. אתם יכולים לבוא אלי מיד. סעי לרומא וסדרי הכול. העבירי לי מיד את הכתובת של קרובי המשפחה שלך בבודפשט כדי שאוכל לכתוב אליהם. אני רוצה לשלוח לך כסף לבודפשט. תמכרי כל דבר מיותר. באורדיאה אפשר להשיג הכול.

יוציקה, אני מתאפק בקושי עד שאראה אתכם. כתבי לי מיד ותצאו משם מהר ככל האפשר. בתקווה לפגוש אתכם בקרוב־קרוב ולראות אתכם במהרה. הרבה אהבה, מנשק אתכם, קלמן.

אני יכול כמעט לשמוע את אנחת הרווחה של אמא כשקראה את המכתב. אבא לא מסביר מה קרה בין מכתבו הקודר הקודם לבין מכתבו הנוכחי ששינה את מצבו הפיננסי, עד כדי העברת כסף לבודפשט בשביל אמא. אינני זוכר שהיו התפרצויות שמחה בבית בעקבות המכתב. ייתכן שבסמוך לאותו יום קיבלה אמא את הודעתה של אירמה, שב־28 בפברואר יצא הטרנספורט של סבתא ללובלין. המכתבים שאמא כתבה לאבא בפברואר הגיעו לידיו רק בסוף מרס, אחרי שובו לאורדיאה, כלומר לפני שאמא ידעה על הטרנספורט. לכן אין במכתבו מ־31.3.1941 התייחסות למאורע הקשה הזה. הוא ממשיך בנימה האופטימית של מכתבו הקודם:

יוציקה היקרה, הגעתי היום מנוג’סַלוֹנטָה. פה, באורדיאה, חיכו לי המכתבים שלך מ־5 ומ־14 בחודש. אם מישהו מבין אותם זה אני. לצערי הם מגיעים לכאן באיחור. לא רק האיטלקים מצנזרים את המכתבים, גם ההונגרים עושים זאת. אמי ואחיותי קיבלו אותי יפה, אבל אינני יכול לצפות מהן לתמיכה כספית או מוראלית. בלית ברֵרה אני נאלץ להישען רק על עצמי, אבל קשיי ההתחלה כבר מאחורי. דאגתי כבר לכל הניירות הדרושים – עד ההורים של אמא ואבא. יש לי אפילו תעודות נישואין של שני הזוגות. אני חוזר על מה שכתבתי לך לפני חמישה ימים: בואי מיד. אני מחכה בקוצר רוח לכתובת בבודפשט כדי להעביר לשם בשבילכם 100 פנגו. אמרי לי באיזה שם להשתמש – בשם של הורייך, גלמבוש, או בשם שלי, טוט.

קני כרטיסים עד בודפשט. שם תנוחו קצת. אני עובד ואמשיך לעבוד בשבילכם עם כל הלב גם בעתיד. ילדי היקרים, פיורנצה, ליזטה וסנדרו, אני רוצה לראותכם מהר ככל האפשר ועוד יותר מהר כאן בהונגריה, במולדת שלי. הרבה נשיקות מבַּבּוֹ שלכם. עכשיו כבר אין שום מכשול לחברותי באגודת האמנים והעיתונאים. יוציקה, כתבי לי מיד מתי תגיעי לבודפשט. את העניין של אמך נסדר מכאן, בינתיים אל תכתבי לה על זה. נשיקות.

אני שמח ששני המכתבים האלה נשמרו בצרור של אמא, כי הם מפריכים לחלוטין את הטענה בדבר יחסו המנוכר של אבא כלפיה, ולא פחות מזה את האשמה שהפקיר אותה. אבל האידיליה הקצרצרה מגיעה לקִצה במכתבו השלישי, מחודש מאי.

"יוציקה היקרה. הערב קיבלתי את המברק שבו את מודיעה לי שאינך יכולה לקבל דרכון. הדרכון שלי נלקח ממני, אבל לא בלתי נמנע שאקבל אותו בחזרה אם אחזיר את 53 הפנגו שלוויתי מהקונסוליה ההונגרית בפיומה.

כדי להשיב לעצמי את הדרכון אזדקק למאה פנגו, שיכסו גם את כרטיס הרכבת לבודפשט הלוך ושוב וגם את הוצאות השהייה שם. חוץ מזה, ב־17 במאי אני עומד להרצות באורדיאה. הצלחת ההרצאה תלויה בפרסום המוקדם שאעשה לה. אני עסוק גם בכתיבת מאמר למדריך שיופיע באורדיאה ושעומד לצאת לאור ב־20 במאי. אקבל תמורתו 200 פנגו, סכום שיספיק לנסיעה לבודפשט. ההכנסות מההרצאה ב־17 במאי לא בטוחות. נוסף על כך יש לי הוצאות שוטפות המסתכמות בשמונה עד עשרה פנגו ליום.

לאחיותי אין גרוש על הנשמה. הרומנים לקחו מהן הכול. בעלה של אחותי מובטל, בתם חולה והם מוציאים הרבה כסף על רופאים ותרופות. אחותי הקטנה אלמנה ומתפרנסת בקושי מתפירה. על כל עזרה כספית שקיבלתי מהן היה עלי להשיב סכום כפול. כשאני ישן על הספה בחדרה של אמא היא גובה ממני 2 פנגו, ואם אני אוכל אצלה ארוחת ערב היא דורשת תשלום גם עבור הארוחה.

זה שלושה ימים שאני לא מתגורר אצל אמא. ביום שני עברתי להתגורר במלון אמקה, שם אני משלם מחיר מוזל של שני פנגו ליום תמורת חדר יפה עם מים קרים וחמים. לא יכולתי לשאת יותר את הנדנודים של אמא. היא מטילה עלי כל הזמן תפקידים בענייניה, וזה גוזל ממני לא רק זמן כי אם גם כסף. לא יכולתי יותר לסבול את סחיטת הכספים המתמדת מצִדה. לדוגמה, לפני שבוע ביטחתי את הבית נגד שרֵפות. שילמתי 7.40 פנגו מכיסי. זה לא הרבה, אבל בשבילי זה סכום לא מבוטל. מטרתי לחסוך כסף כדי למנוע מעצמנו מחסור כאשר תגיעו לכאן. ממילא התכוונתי להישאר אצל אמי רק עד שתודיעי לי את מועד בואך המדויק. בכוונתי לשכור בשבילנו דירה בת שני חדרים ומטבח.

יוצי יקרה, את מכתבך מעשרה באפריל קיבלתי ב־26 באפריל. כתבת בו שב־27 באפריל, לכל המאוחר, את נוסעת לבודפשט. ובאמת, ב־26 באפריל שלחתי את המכתב שלי לבודפשט ולא לקסטיליון פיורנטינו. זה היה מכתב ארוך מאוד ומאז אני מחכה לתשובתך. כבר חששתי שקרה לכם משהו ולכן החלטתי לשלוח לך מברק. אוכל להיות בבודפשט לכל המוקדם ב־25 במאי. למען האמת, אם אתם לא באים אלי עכשיו אין לי חשק גדול להשתקע באורדיאה. גם המחלה שלי מדאיגה אותי. לפעמים אני נאלץ לשכב ימים שלמים במיטה. כשזה קורה, מאוד קר לי. אני מפחד להזניח את הטיפול. לדעת הרופאים אני צריך לשכב חודשיים. אבל אין לי כסף למימון הטיפול.

יוציקה, אם אתם יכולים, אני ממליץ לכם להישאר באיטליה. בכסף הראשון שארוויח אטפל בעצמי. אחרי שאבריא אשתדל בכל כוחי להביא אתכם לכאן או לחזור אליכם. המלחמה כבר לא יכולה להימשך זמן רב. את יודעת שהייתי המאושר באדם לראות אתכם כאן לצדי. את יודעת שגם באיטליה הייתי חולה ובקושי יכולתי ללכת, ובכל זאת נסעתי לכל מקום להרוויח כסף.

יוציקה היקרה, עני על המכתב הזה במברק. תודיעי לי מה החלטת. אם תגידי לי שאתם נשארים, אסע מכאן לבודפשט, לסֶגֶד או לקלוז' לקבל טיפול. אל תהיי עצובה. היי חכמה. התחילי להיאבק בחיים. תסמכי עלי, אני תמיד עומד לצדך. אני רוצה לעבוד בשבילכם. מנשק אותך ואת פיוֹ, ליזטה וסנדרו. קלמן שלך.

פיקניק בטבע בחוג הידידים של גריפוני (משמאל). בימין התמונה: אמא ושלושתנו.

מעניין אותי מה עולה בדעתך כשאתה קורא את המכתב הזה. אני נזכרתי בדבריה של סבתא במכתב לאמא ב־10.2.1941: “אנחנו משפחה אומללה שאין כמותה בעולם.” חסרון הכיס הארור רודף את בני המשפחה, על שני ענפיה, כמו רוח רעה. תוכניות לא חסרות לאבא, אבל המציאות היא שאמו גובה ממנו תשלום עבור לינה וארוחה בביתה. בל נשכח, אבא עדיין לא פדה את נרתיק הסיגריות שמִשכן בבודפשט. כאילו לא די בכל אלה, המחלה הישנה חוזרת להציק לו. אינני יודע מה טיבה של מחלה זו. כשהיינו ילדים אמרו לנו שהכאבים ברגלו נובעים מרסיס של פגז שפגע בברכו. כמו הסיפורים על לחימתו בחיל הפרשים ההוסארי במלחמת העולם הראשונה, נפילתו בשבי במלחמת העולם השנייה ומוצאו הצועני, אינני בטוח גם באמיתות הסיפור הזה. מיתוסים ואגדות היו מאז ומתמיד מקצה השיפורים של המציאות. כך או כך, תפוח האדמה הלוהט שהוא מטיל לחיקה של אמא הוא הדבר האחרון שהיא היתה צריכה. עתה היא ניצבת בפני דילמה: לדחות את נסיעתה להונגריה בכמה חודשים כדי לאפשר לאבא לטפל בעצמו, או לעמוד על מועד הנסיעה המתוכנן. הבעיה היא ששניהם לא יודעים בכמה חודשים מדובר, שהרי הטיפול אמור לעלות הרבה כסף שאין לו ושאותו הוא עדיין לא הרוויח. עברו של אבא מלמד שהוא לא יודע לעשות כסף, לכן הבטחתו להביא אותה אליו לכשיבריא, או לחלופין לחזור לאיטליה, כמוה כשבועה חתומה על קרח. אני לא יכול כמובן לדבר בשמה של אמא, אבל במקומה המשפט האחרון במכתבו היה מקומם אותי: “אל תהיי עצובה. היי חכמה. התחילי להיאבק בחיים”. מה זאת אומרת להיות חכמה? בהעדר הכנסות, מהן האלטרנטיבות העומדות לפניה? ולמה הוא מתכוון שהיא צריכה להתחיל להיאבק בחיים? מה עשתה אמא עד עכשיו, ומה היא עושה עכשיו, אם לא להיאבק בחיים? אבל באופן פרדוקסלי, כפי שקורה הרבה פעמים, זו היתה העצה הטובה ביותר שהיא קיבלה ממנו, טובה יותר מהצעתו למכור מיד את כל המיטלטלין ולהצטופף אתו ועם שלושת ילדיה בדירה שכורה בת שני חדרים באורדיאה.

שלך, סנדרו

15.11.2004 רומולו היקר

לא הייתי אומר שאבא נטה לפנטז. אני חושב שהוא נתפס, כמו רבים מאתנו, למשאלות לבו. להגנתו ייאמר שהן לא היו משוללות בסיס. ככלות הכול, מה כבר יכול לעשות זמר קונצרטים שנקלע בעת מלחמה לעיירות ולכפרים עניים בטרנסילבניה, שדולדלה תחת עשרים שנות שלטון רומני – אם לא להופיע בקונצרטים, לכתוב מאמרים ולהרצות? אל תשכח, לאבא היה ניסיון של עשר שנים באמרגנות. הוא ידע למי צריך לפנות, ממי לשכור אולם וכיצד לפרסם מופעי תרבות. הוא רק לא הבין שחזון הברית איטליה־הונגריה מעניין את תושביה המרודים של טרנסילבניה כמו שלג דאשתקד. הוא כן העריך נכונה שעליו לשקם את בריאותו לפני שיפתח בהסתערותו הפוליטית־אמנותית. אני לא בטוח שאמא היתה במצב נפשי וכלכלי הולם להסכים להיגיון זה. לכן כתבתי כי אמירתו המרגיזה “התחילי להיאבק בחיים” היתה נבונה למרות הכול. אמא הבינה שישועתה לא תבוא ממנו. היא התחילה ללמד גרמנית בקסטיליון פיורנטינו ובסביבתה, שפה שהביקוש לה גבר בעקבות השתלטותה ההדרגתית של גרמניה על איטליה, ואשר הפכה לשפת חובה שנייה בבתי ספר רבים. אני מניח גם שג’ינו גריפוני, בעל האחוזה – ששימש מנהל בית הספר העירוני בקסטיליון פיורנטינו – עזר לה למצוא תלמידים. כך גם הסנדקית של פיורנצה, אלדה ניקוֹליני מפירנצה ושתי אחיותיה אֶדה ומריה, שאליהן אמא התוודעה כאשר שכרו מעון קיץ מגריפוני בווילטה בּצֶ’רנָה. אני משער גם שחברותיה של אמא – המורה טוֹטָה פּאני ואחותה פרננדה, הסנדקית של ליזטה – סייעו לה. כפי שאפשר לראות מהתצלומים ששרדו מאותה תקופה, האחיות ניקוליני, אמא והאחיות פאני היו חלק מחבורה של נשים וגברים שנפגשה בסופי שבוע ובחגים אצל ג’ינו גריפוני, יצאו יחד לפיקניקים ושמרו על קשר הדוק ביניהם. בהמשך אתאר לך באריכות את חיינו בקסטיליון פיורנטינו, לא עכשיו. אני עומד ערב השנה הקריטית בחייהם של אבא ושל סבתא, ואני חושב שלא יהיה נכון לקטוע את הרצף. למעשה, הוא חדל להיות רצף והופך מכאן ואילך לטפטוף קטוע, הן מצד התוכן והן מהצד הכרונולוגי. אני מעביר לך במלואו את מכתבו של אבא מ־15.5.1941:

יוציקה היקרה. היום אחר הצהריים קיבלתי את מכתבך מ־27.4. מהמברק שלך הבנתי שברומא סירבו לעזור לך להגיע אלי. אני יכול לתאר לעצמי באיזה מצב איום את נמצאת, אבל מכיוון שהנתינות שלי לא מסודרת לא אוכל לעשות למענכם כלום. אין מה לעשות, כנראה שהשנה הזאת היא שנת הוויתורים. כמו שכתבתי לך במכתבי הקודם רצוי שתישארי באיטליה. אם היית באה היו מציקים לך מכיוון שאת זרה. לי נותנים מנוחה רק משום שנולדתי כאן ואני ממשפחה נוצרית ארית. אפשר להתנחם במחשבה שהמלחמה הזאת לא תימשך זמן רב, ולאחריה הכול יהיה יותר קל.

את כותבת שאני כבר מסודר. את הסידור הזה אני לא מאחל לשונאים שלי. אמי ואחיותי כאן ובכל זאת אני נאלץ לגור בבית מלון. אמא היתה מאירה לי פנים אם הייתי משלם לה 10 פנגו וקונה לה שני חזירים. אחיותי מנצלות אותי בלי בושה, ומכיוון שאתם לא יכולים לבוא אסתלק מכאן מהר ככל האפשר. אני לא יכול להרשות לעצמי להתגורר בבית מלון ולאכול במסעדה.

את חושבת שאני טובל בקערת דבש. את טועה. אתם סובלים שם ואני סובל כאן. אני רץ מבוקר עד ערב אחרי הכסף. אני מכבס את הכביסה שלי, פולה כינים שהבאתי אתי מהבית של אמא ובערבים כותב. יש לי כניסה חופשית לקולנוע ולתיאטרון, אבל לא ביקרתי שם אפילו פעם אחת. אני לבד כמו כלב שוטה, מעשן המון ונעשה עצבני וחולה. אני חושש שחבר הילדות שפגשתי בנאפולי ב־1934 צדק כשהזהיר אותי שאחיה רק עוד כמה חודשים. עברו מאז שבע שנים, אבל אני מרגיש שאם לא אמהר לעזור לעצמי יקרה לי משהו רציני.

את ודאי מבינה ששיקום מצבי הבריאותי הוא לא רק האינטרס שלי אלא גם שלכם. לצורך כך עלי להשיג 1,500–2,000 פנגו לאשפוז של חודש וחצי עד חודשיים. סכום כזה לא אוכל להרוויח בזמן קצר באורדיאה. אני רוצה לעבור לקלוז' ושם ארפא את עצמי. ב־17 בחודש אשא שתי הרצאות שלא יכניסו לי הרבה כסף ועוד אחת כעבור שבוע. בעוד שבוע יופיע גם המדריך של אורדיאה. אחכה עד שיצא לאור ואחר כך אברח מכאן כמה שיותר מהר.

יוצי שלי, עד שלא נהיה שוב ביחד אני מציע לך ללכת לאַרֶצוֹ. ספרי לריקו את כל האמת. הוא איש טוב ויעשה עבורכם כל מה שביכולתו. אל תחשבי שהחיים כאן טובים יותר מאשר באיטליה. במונחים של לירטות, הכול כאן מאוד יקר. היין הכי זול עולה 2.40 פנגו. בפברואר הלחם היה עדיין לבן, ועכשיו הוא נראה כמו באיטליה.

יוציקה, נסי לקבל את הדין. את צריכה לחיות כי יש לך ילדים, חנכי אותם להיות ישרים. לא בושה להיות עניים, רק לא נעים. בקשי את הניירות שלך מהוֹרבֵּט. נתתי לו אותם. הדברים שלך לא נשלחו לבודפשט. ברכות לבביות לפיורנצה, ליזטה וסנדרו. הרבה אהבה, קלמן.

כל מי שקורא מכתב זה מבין שהונגריה התרחקה מאמא מרחק כה גדול, שרק נס יכול לקרב אותה אליה מחדש. אינני יודע כמובן מה עוד נכתב במברק שאמא שלחה לאבא, מלבד הודעתה שלא תקבל אשרת נסיעה להונגריה. הניירות הנמצאים אצל הורבט, כנראה פקיד בשגרירות ההונגרית ברומא, רלוונטיים לנוכחותה באיטליה ולא לנסיעתה להונגריה. אבא מנסה לנחם אותה בכל דרך אפשרית: גם הוא לא מלקק דבש; משפחתו מתנכרת לו; חייו עלובים ובודדים. אילו היתה באה היו מציקה לה מאחר שהיא “זרה”, מילת קוד להיותה יהודייה; ובכלל – המלחמה עומדת להסתיים בקרוב והכול יחזור לקדמותו. המשימה הראשונה העומדת עתה לפניו היא להתרפא. אם ישיב לעצמו את בריאותו, יוכל להרוויח כסף ולהתאחד מחדש עם משפחתו.

אינני יודע מיהו אותו ריקו המתגורר באַרֶצוֹ. האם הוא הידיד שניהל – לדברי אידה – קשר רומנטי עם אמא? אין לדעת. פיורנצה זוכרת שבגמר הלימודים ב־1942 אמא לקחה אותנו לטיול בפירנצה, כפרס על ציונינו הטובים. לאידה היא תפרה שמלה. בפירנצה היא הביאה אותנו לדירה של ידיד משפחה. אינני יודע אם זה היה ריקו, אבל היתה לו מקלחת, וכולנו התקלחנו בה לפי התור. פיורנצה זוכרת את האירוע כי בבית התרחצנו בגיגית. אני זוכר את ריקו לטובה בגלל ארוחת צהריים במסעדה. זה היה קרוב לוודאי בשלהי 1943, בתקופה שרעבנו ללחם. הבטן שלנו קרקרה מרעב, אבל הנימוסים שנטעו בנו חייבו אותנו לדחות את הזמנתו לסעוד אתו בטענה שאיננו רעבים. ריקו הזמין צלחת עמוסה תפוחי אדמה אפויים ובזוקים בפפריקה, לצד רצועות כבד בקר מטוגן בבצל בסגנון ונציאני. הוא הציע לנו משחק: רצועת כבד אחת לו, שלוש לנו; תפוח אדמה אחד לו, שלושה לנו. המשחק גבר בקלות על סירובנו. כבר מהסיבוב השני התעלמנו ממנהגו לדלג בכל פעם על תורו. צלחתו התרוקנה במהירות. אחר כך הזמין לנו קינוח, אבל אני זוכר רק את רצועות הכבד ואת תפוחי האדמה האפויים בפפריקה. בשנים שחלפו מאז אכלתי עשרות פעמים כבד בקר מטוגן בבצל במסעדות שונות. אף מנה לא דמתה בטעמה לכבד הוונציאני של ריקו. כבר יותר מעשר שנים אינני מזמין במסעדות כבד מטוגן בבצל. אני רוצה להאמין שריקו היה חבר קרוב של אמא. היו לה מכרים לא מעטים, ספק אם היה לה ידיד אמת אחר מלבדו.

למרבה הפלא, אמא עדיין לא נואשה מהבאתנו להונגריה. ב־20 במאי היא שולחת לאבא מברק שבו היא כנראה תובעת ממנו להעמיד את נסיעתנו אליו בראש סולם העדיפויות. משום מה המברק מגיע אליו כעבור שלושה שבועות. ב־16.6.1941 הוא משיב לה:

יוציקה היקרה. ליזטה, פיורנצה וסנדרו היקרים. הגורל מתעלל בנו. מי יודע מתי אוכל לראותכם. האמיני לי, יוצי היקרה שלי, שעשיתי הכול להביא אתכם אלי. עכשיו רק השגרירות ההונגרית ברומא יכולה לעזור. לו היינו נשואים היה לנו יותר קל, אבל במצב הנוכחי אין כמעט סיכוי שנתראה בקרוב. אני חי מהיום למחר. בקלוז' אוכל לקבל עבודה כעיתונאי רק בסתיו. כבר יומיים שאני בבודפשט ואינני רואה סיכוי לקבל עבודה. רציתי לבקר אצל קרובי משפחתך בבודפשט, אבל אינני יודע את שמותיהם ולא את כתובתם.

יוצי היקרה, האמיני באל הטוב. הוא לא נוטש אף אחד. גם אם אני רחוק מכם אני חושב עליכם באהבה גדלה והולכת. עלייך, יוצי, ועל פיו, ליזטה וסנדרו הקטן.

נ.ב. כתבי לאורדיאה. אינני יודע היכן יהיו מגורי הקבע שלי. אבקש מהם להעביר אלי את המכתבים. חיבוקים ונשיקות, קלמן.

אחרי מכתב זה משתרר נתק תקשורתי הנמשך חמישה חודשים. אני רוצה ברשותך לנצל את ההפוגה כדי לחזור לסבתא. ממכתבה לאמא בסוף מרס 1941 אפשר להתרשם שהיא לא נותנת סיכוי גדול לנסיעתנו להונגריה. “חלב שנשפך”, היא כותבת לאמא, ולא יכולה להתאפק מלהזכיר לה את אזהרותיה בעבר: “הייתם צריכים לדעת מראש. לו רק הייתם נשארים במקום אחד יכולתם לקבל נתינות איטלקית.” את מכתבה היא מסיימת בנימה נוגה, אבל לא מיואשת:

אף אחד לא יודע כמה זמן נישאר כאן ומה יהיה אתנו אחר כך. שמרי על עצמך ועל הילדים. אני מנשקת אלף פעמים את פיורנצה ליום הולדתה. אני מאוד דואגת לילדים. נשיקות לכולכם. כתובתי: Luise Galambos, Opole Kreis, Pulawi, District Lublin, Polen.

אני רוצה לספר לך בכמה מילים על אוֹפּוֹלֶה שבמחוז לובלין. אחרי נפילת העיר בידי הגרמנים, בספטמבר 1939, החלו לרכז בה יהודים מהנפות השכנות, נוסף על 4,300 יהודים שהתגוררו בה ערב מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1941 הובאו לאופולה 2,000 יהודים מווינה בשני משלוחים גדולים. סבתא היתה באחד מהם. במרס 1941 עלה מספר היהודים באופולה ל־9,000. הגרמנים החליטו להקים גטו מוקף חומה באזור הישן של העיר. מצוקת הדיור היתה גדולה. על שטח של 12 דונם עמדו 300 בתים, ובכל חדר התגוררו בממוצע 9 נפשות. עד חורף 1941–1942 יכלו גויים פולנים להיכנס לגטו ולהביא אתם דברי מזון, אבל הכרזת המלחמה על רוסיה החמירה את מצב היהודים באופולה.

במאי 1941 מקבלת אמא דרישת שלום מהדודה אירמה. היא כותבת לה שקשר המכתבים עם סבתא מתנהל כסדרו וכי הם שולחים לה לעתים קרובות חבילות וקצת כסף. גם האחיינית אילונקה ואחיה קרול בבודפשט עושים כמיטב יכולתם לעזור לסבתא, אף כי עצרו לאחרונה את משלוחי החבילות לשם לזמן בלתי ידוע. בריאותה של סבתא טובה, והיא מבקשת לא לדאוג לה.

המכתב הבא של סבתא הועבר לאמא דרך אירמה. הוא לא נושא תאריך, אבל אפשר להניח שנכתב בסוף חודש יוני או בתחילת יולי, שכן סבתא מוטרדת מכך שאמא לא שומעת מאבא; זוהי תקופת הנתק התקשורתי ביניהם. סבתא חרדה על שאיננו מנהלים חיים נורמליים, לא מבקרים בקביעות בבית הספר ולא שומעים דבר אודותיך, מרטון הקטן, הנמצא עדיין בקטנזרו. היא מציעה לאמא לפתוח בית ספר לריקודים ומביעה דאגה משתיקתו המתמשכת של אבא: “שקלמן ייתן סימן חיים. הלוואי שיקרה מה שמזמן היה צריך לקרות.” זה עוד אחד מהמשפטים הסתומים של סבתא: מה צריך לקרות שמזמן היה צריך לקרות? לסבתא פתרונים. היא מרגיעה את אמא שלא תהיה עצובה על שאינה יכולה לשלוח חבילות: “זה לא חשוב. אני גם לא רוצה שתשלחי. אפילו בולים לא. אולי בכל זאת אוכל לנסוע אלייך. רק כתבי, כי אני רוצה לדעת אם קלמן כתב כבר או לא.”

תמימותה של סבתא מכמירת לב. היא מתייחסת ללובלין כאל נקודת מעבר, כפי שהיתה לה וינה, ולא כתחנה אחרונה לפני הכבשנים של בֶּלזֶ’ץ' ומאיידַנֶק. היא ממשיכה להאמין שאופציית הנסיעה לאיטליה עדיין פתוחה לפניה. מכתבה של אירמה לאמא ביוני 1941 מעיד על אפסותה של תקווה זו. המצב באוֹפּוֹלֶה החמיר. מנות המזון קוצצו וכניסת הפולנים לגטו הוגבלה. ההרעה במצבה של סבתא מעבירה את כובד האחריות לשלומה אל כתפיה של אמא:

ממכתבך לאילונקה הבנו שאת חולה. איך את מסתדרת עם הרגל הפגועה? אמך המסכנה דואגת וגם אנחנו לא שקטים. קיבלנו ממנה מכתבים מאוד עצובים. אי אפשר לתאר עד כמה הם עצובים. מפה אסור לשלוח כלום לשם. גם מהונגריה לא מתירים לשלוח דברים. אולי את יכולה לשלוח לשם כסף? גם בגדים ישנים יכולים לעזור. תעשי מה שאת יכולה, כי אמא שלך בצרה. כל עוד היה אפשר אנחנו שלחנו ולא רצינו להדאיג אותך. עכשיו אנחנו מיואשים. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, עשי מיד משהו בשבילה לפני שיהיה מאוחר.

אני יכול למנות את פעימות הלב שאמא החסירה למקרא המכתב. אם אבא הותיר לה כסף כלשהו לפני נסיעתו להונגריה, הוא לבטח כלה מזמן. אני לא מוציא מכלל אפשרות שהיא החלה כבר במתן שיעורים בגרמנית, אבל אפילו כן זה היה מקור כספי דל מאוד. אני זוכר את עצמי באותה עת במצב של רעב תמידי. אמא סיפרה לנו על אדם שנהג להשליך לפח פירורי לחם שנותרו על שולחנו אחרי הארוחה. אחרי מותו, כשהתדפק על שערי גן העדן, הוא הצטווה לחזור לכדור הארץ עם שק גדול שתחתיתו פרומה. שערי השמים, נאמר לו, ייפתחו לפניו רק אחרי שימלא את השק בפירורי לחם. אירמה לא ידעה שאנחנו מלקטים פירורי לחם מהשולחן כשהטילה על אמא את הדאגה לסבתא. בעקבות המכתב, אמא שופכת את לבה לפני דודניתה אילונקה. מסיבות שונות, הקשר ביניהן ידע עליות ומורדות. על אחת מהן אפשר לעמוד ממכתב שאילונקה שלחה לאמא ביוני 1940. היא מזכירה את אי־ההבנות בעבר ומדגישה את החיבה ביניהן: “שתינו חשות אהבה זו כלפי זו ושומעות ברצון זו על זו, בעיקר כשאיננו יודעות מתי נתראה. יוציקה, את לא צריכה להחזיר לי את ההלוואה. כתבי לי על הכול.” שנה לאחר מכן, ביולי 1941, היא מנסה לעודד את רוחה:

יוציקה היקרה. העברתי את מכתבך מיד לדוד ז’יגה כדי שישלח אותו לאמך, כי רק כך אפשר להתכתב. זה נורא כמה שאת לבד עם הילדים. אבל לכל דבר יש סוף. היי חזקה יוציקה, את כל כך צעירה ויש לך זמן להתגבר על הכול בחיים. מצבה של דודה לואיזה המסכנה מאוד עצוב. אנחנו מתכתבים כל הזמן. אבא שלח לה כסף. הוא התרוצץ בבנקים עד שהצליח לשלוח לה שוב 30 פנגו. כאן זה הרבה כסף, אבל שם זה כלום. מיד אחר כך אבא שלח לה 40 פנגו, אבל כעבור שבועיים ביטלו את ההעברה והכסף הוחזר לו, למעט העמלה. מסכנה אמא שלך. מי יודע מה יהיה אִתה. אבא מנסה לעשות כל שביכולתו. אולי פאלי יוכל לעזור. כתבתי לו לפני חודשיים, אבל הוא לא ענה. סלון הכובעים שפתחתי מאוד מצליח. יורי אחי חי יפה עם אשתו. אנחנו נוסעים כל סוף שבוע לבקר את אחותי בּורישקָה ואת התינוקת שנולדה להם.

באותו חודש שולחת סבתא מכתב לאמא, שיש בו כדי לשכך את דאגתה. השימוש המחודש שהיא עושה ב“אמרתי לך” מעיד שסבתא לואיזה חזרה לעצמה, וכמובן היא לא שוכחת אותך:

ילדה יקרה. שמחתי מאוד לקבל את מכתבך. טוב שאת כותבת לי לא לדאוג לך, אבל מה תיארת לעצמך, שלא אדאג? את חושבת שאני לא יודעת את מצבך? קלמן עזב לפני שישה חודשים. מה הטעם שאבוא עכשיו בטענות? לפני שנים אמרתי לך שצריך להשיג נתינות, ואתם לא עשיתם כלום. איזה מצב זה להיות בלי פרוטה, עם הילדים ובלי לדעת איפה קלמן. איזו עבודה הוא חושב שיוכל להשיג?

את לא צריכה לדאוג לי. הדודה אירמה מאוד נחמדה, דואגת לי מאוד, אבל הם לא יכולים לעזור לי. מפעם לפעם הם שולחים לי משהו מהבגדים שלי, ואני מוכרת אותם כאן. מזה אני חיה. הדוד ז’יגה והדוד קרול שלחו לי קצת כסף, אבל אני לא מחכה לכסף נוסף מדוד קרול. דודה מאנצי, ברטה והרמינה שלחו לי 42 פנגו. זה לא הרבה, אבל יותר טוב מכלום. אני חושבת שלא ביקשתי ממך אף פעם כסף, וגם עכשיו אני לא רוצה שתשלחי לי. המצב שלי לא עד כדי כך רע. רק שלא יהיה יותר גרוע.

את כותבת לי שלא מזמן קיבלת פספורט חדש משותף עם קלמן. האם קלמן לקח את הפספורט אתו? ממה המסכן חי שם? מפאלי לא שומעים כלום. שאלוהים ייתן שהכול יהיה לטובה. אני לא חושבת שהונגריה היא פתרון בשבילך. מוטב לכם להיות איפה שאתם.

ילדה מתוקה שלי, שמרי על עצמך ועל ילדייך. הלוואי שהייתי יכולה לשלוח לכם משהו. אם יש לך בגדים מיותרים של הילדים, שלחי אותם אלי, כי אני יכולה למכור אותם כאן. האם את שומעת משהו ממרטון הקטן?

אבל הידיעות שמתקבלות מאירמה ב־14.9.1941 לא מבשרות טובות. היא דואגת מאוד לגורלה של סבתא. ההגבלות החמירו מאז המכתב הקודם. אסור לשלוח לה כסף וגם לא בגדים משומשים. סבתא לא מזכירה את הקשיים האלה במכתבה לאמא מאוקטובר 1941. היא רק מודה שהיא עצבנית והיתה מאוד רוצה להיות אתנו. בינתיים נודע לה שאירן מתה באמריקה וזה מעלה שוב את המחדל הגדול בעיניה, שלא כתבו לה ובשל כך נסתם הגולל על החלום האמריקני. האשם העיקרי הוא כמובן פאלי, אבל עכשיו מאוחר מדי. דאגתה העיקרית מתמקדת באמא שנשארה לבד עם ילדיה, והיא מפגיזה אותה בשאלות:

מה עם קלמן? הוא כתב? מאין כתב ומה הוא אומר? ממה אתם מתקיימים? כתבי לי את האמת. למה קלמן היה מוכרח לנסוע? האם את מרוויחה משהו? בקשי מאילונקה שתחפש את פאלי דרך הצלב האדום. מה שלום הילדים? שמרי עליהם. לפנייך עוד חיים שלמים. אני רק מבקשת אותך שתחנכי את הילדים טוב. דאגי לכך שהם יישארו תמיד ביחד ושישמעו בקולך. מה יהיה אתכם אם קלמן לא יכתוב? האם נפרדתם בכעס או ביחסים טובים? מה את שומעת ממרטון הקטן? רק שלא תהיי חולה.

ב־6.11.1941 כותבים הדוד ז’יגה ואשתו אירמה לאמא. אל תשאל אותי איך הם עושים זאת, וגם לא כיצד הצליחו להיחלץ מהטרנספורט ואיך הם ממשיכים לחיות בווינה – בלי לרדת אפילו למחתרת. עובדה, הם מצליחים להעביר מכתבים בין אמא וסבתא, ונוסף על כך שולחים מפעם לפעם לסבתא בלובלין כספים, חבילות בגדים ומזון משלהם ומהדוד קרול בהונגריה. עבור אמא הם הצינור העיקרי לקשר שלה עם סבתא, אבל גם מקור לרגשי אשמה:

יוצי היקרה. תודה על המכתב והצילומים. זה מאוד יפה שאת מלמדת בעצמך את ילדייך. תודה לאל שאת, הילדים ואמא שלך בסדר. אני יכולה להבין את רצונך לראות שוב את אמך אחרי 12 שנים של פרידה ואני מתפללת שרצונך יתגשם. כמה שהיא מתגעגעת לראות את נכדיה האהובים. אני מחבקת ומנשקת אותך בחיבה ומקווה שהגורל יאיר לנו פנים.

מדבריה הקצרים של אירמה ניתן להבין שאמא הודיעה לה על כוונתה לנסוע עם ילדיה ללובלין כדי לפגוש את סבתא. הרעיון הזה כל כך הזוי שאפשר להסבירו רק כצעד של ייאוש או כנאיביות מוחלטת. איך אמא התכוונה לצאת לפולין, אם אפילו להונגריה אינה יכולה לנסוע? ונניח שתצליח להגיע לשם, מי ערב לה שלא תיכלא עם ילדיה בגטו של אופולה? הלוא המסמך הרשמי היחידי שהיא מחזיקה הוא תעודת לידה, המציינת במפורש את יהדותה. ובכלל, מנין היא התכוונה להשיג את הכסף לנסיעה ארוכה ויקרה כזאת? לי אין ספק שלאמא לא היה צל של מושג על מחנות הריכוז שהחלו לקום על אדמת פולין, לא כל שכן על ייעודם. אבל אני חושב שמה שתרם לא מעט לייאושה היו הרמזים מצד קרוביה להגדיל את תמיכתה בסבתא, בדומה ללחץ שהופעל על פאלי. דבריו של הדוד ז’יגה בסוף מכתבה של אירמה מדברים בעד עצמם:

המצב פה לא טוב. גם לאמא שלך לא טוב. עצוב מאוד שאת לא יכולה לעשות כלום בשבילה. קרול שולח לך קצת כסף. שמעתי שהנסיעה לאיטליה מותרת עכשיו. אולי את יכולה לעשות משהו. דרישת שלום לכולכם.

אם אתה שואל לדעתי, יש לא מעט נבזות במכתב קצר זה. ז’יגה אמור לדעת באיזה מצב קטסטרופלי אמא נתונה. יתר על כן, הוא מציין שהדוד קרול בבודפשט, אחיה של סבתא ואביה של אילונקה, שולח מעט כסף, משמע אמא עצמה נזקקת באופן נואש לכסף. אם כך, למה הוא מתכוון בשאלה אם היא יכולה לעשות משהו? לשלוח לסבתא כסף שאין לה להאכלת ילדיה? ולמה הוא מתכוון באמירתו שהנסיעה לאיטליה מותרת עכשיו? מותרת למי – לסבתא או לעצמו ולאירמה אשתו?

כעבור חודש, ב־10.12.1941, אילונקה מספרת לאמא מעט על עצמה. ממכתב קודם אנו יודעים שהיא, בעלה ובנה חיים בדירה בת שלושה חדרים, שאותה הם חולקים עם אביה, עם אחיה יורי ועם אחותה יוליש. ביחד שש נפשות:

יוציקה היקרה. אני עונה באיחור על מכתבך כי לא היה לי זמן. אני קמה מוקדם, מכינה ארוחת בוקר, עושה קניות ובתשע בבוקר מתחילה לתפור. כבר חמישה חודשים אנחנו תופרות עד שעות הערב המאוחרות. יש לי עוזרת לעבודות בית ומטפלת גרמניה לילד. את יכולה להבין שכאשר מגיע הלילה לא נשאר לי חשק לכתוב מכתבים.

יוציקה, אני מאוד שמחה שאתם בסדר. חבל שאת לא יודעת כלום על בעלך. אם אפשר לחפש אותו מכאן אשמח לעזור. יש לי גם הכתובת של פאלי ואנסה למצוא אותו דרך הצלב האדום. מסכנה אמא שלך, רק לחשוב על מה שעובר עליה עושה לי רע. אולי פעם זה ייגמר ויהיו לה עוד כמה שנים טובות. אכתוב היום ללואיזה דרך ז’יגה. אבא שלי עושה את המקסימום. ברגע שהוא מצליח לחסוך כסף, בסביבות 30 פנגו לחודש, הוא מיד שולח. הוא כבר שלח כסף שלוש פעמים, אבל אינני יודעת אם זה הגיע אליה. פעם אספנו כסף במשפחה, אבל המצב היום קשה וזה כבר לא מתאפשר.

יוציקה, הייתי רוצה שתהיי פה. היינו יכולות להיות חברות טובות, למרות הבדלי הגיל בינינו, אבל בנפשי אני צעירה ויש לי קשר טוב עם צעירים.

בין דצמבר 1941 למרס 1942 נפסקת חליפת המכתבים בין וינה, לובלין ובודפשט. את הסיבה לכך צריך כנראה לתלות במחלתה של סבתא. ידוע לי ממקורות תיעודיים שבחורף 1942 פרצה בגטו מגפת טיפוס שגבתה 300 קורבנות. אין זאת אלא שסבתא נדבקה במחלה אך החלימה, כי בסוף פברואר או בתחילת מרס 1942 אמא מקבלת ממנה מכתב:

ילדים יקרים. הייתי מאוד חולה ועדיין לא הבראתי. המכתב שלך מאוד העציב אותי. אני אוכלת את עצמי בגללו. לצערי, מאוחר מדי. חזיתי הכול מראש. לא היה לי מזל עם הילדים שלי. פאלי לא היה צריך להיות היכן שהוא עכשיו. אם רק לא היה עצלן והיה כותב לאירן באמריקה היה לו עכשיו טוב ואולי אני הייתי שם. לא שמעתי ממנו 16 חודשים, ואילו ממך באות החדשות ה“מרנינות” שקלמן הראה סימן חיים אחרי חודשים של היעלמות, ואפילו לא התעניין ממה את חיה.

גם אני לא יודעת ממה את מתקיימת. ממתן שיעורים אי אפשר לחיות. כתבי לי הכול. האם כבר התנצרת? אמרתי לך, סדרי לעצמך בעל חדש, לא כמוני, שידאג לילדים שלך. אני כבר שנה פה, במקום שאלוהים נטש.

כתבת בגלויה שאת שולחת לי חבילה. אני מאוד שמחה שאת יכולה להרשות לעצמך. עד היום לא קיבלתי ממך כלום. לא ביקשתי כי יש לך מספיק בעיות על הראש. מאז שאני חולה הידיים שלי קשורות. בנובמבר, במשך ארבעה שבועות, הייתי בין חיים למוות, ועכשיו אני חלשה מכדי לעבוד לפרנסתי. אני חיה ממה שקרול וז’יגה שולחים. כתבי להם. מפעם לפעם אני מקבלת בגדים חדשים גם מאילונקה.

אני רוצה צילומים שלכם. אני רוצה לדעת כל מה שאפשר עליכם. מה את שומעת ממרטון הקטן? האם יש לך חֶברה? את מי את רואה?

אינני יודעת מה כתבה לה אמא שכל כך העציב אותה. כנראה הידיעה שקיבלה מאבא, שאראה לך בהמשך, ובלי ספק מצוקתה הכלכלית שגברה עם כניסת אלפי פליטים נוספים לגטו. סבתא חשה שהיא נמצאת במקום שאלוהים שכח אותו, ומקום נורא זה נותן לה פתחון פה לקבול על שלא קיבלה אף חבילה מאמא, אף שהיא מודעת היטב למצוקתה. זה הדבר האחרון שאמא ציפתה לשמוע. וכאילו לא די בכך בא מכתבה של אירמה מה־25.2.1942 ומציב סימן שאלה במקום הכי רגיש שאפשר – אהבתה לסבתא. אינני יודע אם אירמה כתבה מה שכתבה בזדון או מתוך תחושה שגויה שאמא לא משתדלת מספיק. בכל מקרה, דבריה לא רק פוגעים כי אם גם מעליבים:

המכתב של אמך העציב אותנו מאוד. כשתקראי אותו תתעצבי גם את. שלחת לאמא את מה שהבטחת? אם לא, עשי זאת מהר. את חייבת לדעת שהדוד קרול, אילונקה ואחרים מאוד משתדלים לעזור לאמא שלך. את, בתור בתה, חייבת לעשות משהו. אני בטוחה שתעשי זאת. מהמכתבים שלך משתמעת אהבה אמיתית של בת. בבקשה ממך, הראי לאמא שלך את אהבתך, הראי לה אהבת בת מהי. יש לך אמא נהדרת, היא בודדה וחולה. שלחי לה כל מה שאת יכולה. בשביל אמא אין שמחה יותר גדולה מאהבת בתה. אלוהים יגמול לך ולילדייך.

את יודעת כבר במה חולה בעלך? ודאי גם לך קשה, אבל את מאוד צעירה ויש לך הרבה רצון. עם רצון אפשר לעשות הכול.

נ.ב. עשינו כל מה שאפשר בשביל אמא שלך.

כל מה שאפשר אינו מספיק במקום שאלוהים נטש אותו. ביוני 1942 כותבת אילונקה לאמא:

יוציקה היקרה. קיבלתי את כל מכתבייך ואני חושבת עלייך הרבה. אני מאוד מרחמת עלייך שאת לבד בארץ זרה עם הילדים הקטנים. אני יודעת שמאוד כואב לך. גם הלב שלי מתכווץ למחשבה שאמא שלך המסכנה כבר איננה. היא לחמה וסבלה כל חייה, ועתה מתה לבד. הכסף שאבא שלח לה חזר. את יכולה לתאר לעצמך כמה זה כואב לאבי המסכן. הדבר היחידי שמנחם אותו שהוא הצליח לעזור לה עד הרגע האחרון. דוד ז’יגה כתב לנו שגם את שלחת כסף וחבילה. מסכנה, הלוואי שהיתה מקבלת את זה.

מותה של סבתא לואיזה הלם בי כאילו אירע הדבר בעת קריאת מכתבה של אילונקה. דרך 90 המכתבים של סבתא התוודעתי אליה כאילו חיה אתי מילדותי. עקבתי אחרי ניסיונותיה הנואשים להגר מגרץ ולאחר מכן מווינה ואפילו מלובלין; התכווצתי מדבריה: “זה איום ונורא שאין לאדם ארץ”; כאבתי את כישלונותיה החוזרים ונשנים לפגוש את בתה ולראות בפעם הראשונה את ארבעת נכדיה; ליוויתי את חלומה הנכזב לפתוח בחיים חדשים באמריקה, הארץ המובטחת; את מרירותה הגדולה כלפי בנה, שלא נעתר להפצרותיה החוזרות ונשנות לכתוב לקרובים באמריקה והתכחש לצוואה הלא כתובה שהשאיר אחריו בעלה, ש“נסע לבד לאמריקה כדי לסלול את הדרך למשפחתו”. אילו רק היה כותב לאירֶן, קובלת סבתא באוזני אמא, אילו רק לא היה עצלן כזה, “הוא היה יכול להביא אותי ואותך אליהם”.

וכל אותה עת ידעתי את שנבצר ממנה לדעת, אך היטיבה להבין: שנאמנותה לאחותה תעלה לה בחייה. הקשבתי לעלבונה, למרירותה, לטרוניותיה, כאלו ישבתי לידה בעת כתיבת המכתבים; הייתי אתה במחלתה ובעבודתה בסלון המחוכים; גיחכתי לעצותיה כיצד להימנע מהיריון וכיצד להכין רגל קרושה מחזיר; התפעלתי מהפרוזה שלה, המשתווה בפשטותה ובישירותה לכתיבתו של פרימו לוי בבואה לתאר את לובלין, המקום שאלוהים נטש. 90 המכתבים של לואיזה העניקו לי סבתא שלא הכרתי, ארבעים שנה אחרי מותה.

שלך, סנדרו

21.11.2004 רומולו היקר

אני לא מופתע מכך שנכבשת לקסמה של סבתא לואיזה, במיוחד אתה. היא לא חדלה לחשוב עליך ולהתגעגע אליך, אפילו במכתבה האחרון היא מזכירה אותך. לדאבוני, אין שום מסמך או מכתב הנוקב בתאריך המדויק של פטירתה או למצער מציין את סיבת מותה. גם מהמכתבים של אמא ושל אילונקה לפאלי לא ניתן ללמוד דבר. מכתבה של אילונקה המודיע לפאלי כי מכתביו האחרונים לסבתא לא הגיעו לידיה הוא מ־7.10.1940. התכתובת ביניהם מתחדשת חלקית בשנת 1945. מכתבו האחרון של פאלי לאמא נשלח ב־16.5.1940. מכתבה האחרון אליו הוא מ־10.4.1940. גם ההתכתבות של פאלי עם סבתא נפסקה ב־1940. אין לי הסבר לנתק התקשורתי מצד פאלי, ודווקא ב־1940. האם חדל לכתוב משום שנעלב מהטענות שאינו עושה די למען אמו, או בגלל אירועים אישיים, ואולי סתם בשל עצלות? באוקטובר 1941 סבתא מציעה לאמא לחפש את פאלי באמצעות הצלב האדום. במכתבה של אילונקה לאמא מיוני 1942 היא כותבת: “על פאלי איני יודעת כלום. אני מניחה שאין לו זמן בשבילי, אבל אשתדל לקבל עליו מידע.” אני רק יכול להצטער על כך שצרור המכתבים לא הגיע לידי לפני מותו של פאלי. אני מבטיח לך שלא הייתי מניח לו עד שהיה מסביר מה קרה ב־1940 ולמה הוא ניתק כל מגע עם סבתא, אמא ואילונקה.

ניסיונותינו לברר בינואר 1994 דרך הצלב האדום מה עלה בגורלה של סבתא העלו חרס. הצלב האדום ידע להגיד שסבתא נולדה ב־28.12.1878 וגורשה מווינה עם הטרנספורט הראשון לאוֹפּוֹלֶה ב־15 בפברואר 1941. הם לא מצאו תיעוד מפורט יותר. מהאופן שבו אוזכר מותה במכתבה של אילונקה, ברור מעל לכל ספק שהיא הניחה כי אמא כבר יודעת על מות אמה ממקור אחר. גם עדותה של אידה מחזקת סברה זו. לדבריה, אמא סיפרה לה שסבתא מתה במחנה ריכוז במשרפות. יתר על כן, דומה שקיבלה מבעוד מועד אזהרה על הסכנה האורבת לסבתא, כי לדברי אידה אמא התפללה בכנסייה עשרה ימים רצופים לשלומה של סבתא. היא אפילו נדרה נדר אם אלוהים ייעתר לתפילתה. היא לא גילתה לאידה את סוד הנדר, אבל כשנודע לה על מות אמה – היא כמעט התמוטטה.

מכל מקום, בצרור המכתבים של אמא לא נמצא מכתב או מברק מאדם כלשהו המבשר לה על מותה של סבתא. אין לי הסבר לחסרונו של מכתב כזה. החורים האלה בצרור המכתבים של אמא יכולים להוציא אדם מדעתו. בדבר אחד אין ספק: סבתא הלכה לעולמה בין מכתבה האחרון לאמא בתחילת מרס 1942 לבין מכתבה של אילונקה לאמא בחודש יוני. יותר מזה אינני יודע. גם לא את סיבת מותה. אני כן יודע שההשמדה השיטתית של יהודי אופולה ולובלין החלה באוקטובר 1941 עם הקמתו של מחנה מאיידנק. ההוצאות להורג נעשו בירי רובים ביער, על שפת תעלות עמוקות ששימשו קבר המוני. במאי 1942 הותקנו במאיידנק שתי מקלחות גז ושני תנורים לשרפת הגופות, שפעלו ללא הפסק בקצב של מאה גוויות ביממה. תנאי החיים במחנה נועדו מראש להחיש את מות האסירים. המזון שחולק להם הגיע בקושי לרבע מהכמות הקריטית לקיום. בימי גשם וסערה הם נדרשו לעשות את ארוחותיהם בחוץ. מסדרי הבוקר נערכו במגרש המסדרים בשעה 4.30. חולים שלא יכלו לעמוד הצטוו לשכב בבוץ ואחר כך נשלחו לסלקציה: מי שלא היה מסוגל לעבור בריצה לפני השולחן של ועדת המיון הוצא להורג. חולים בטיפוס נורו מיד. את הילדים דאגו הגרמנים להרגיע. בכניסה למקלחות הגז חילקו להם סוכריות. בספטמבר 1943 כבר עמדו שבע מקלחות גז וקרמטוריום עם חמישה תנורים. מחנה מאיידנק נסגר ביולי 1944, עם התקרבות הצבא הסובייטי. כל המסמכים – לרבות שמות האסירים – הושמדו בידי הגרמנים לפני נסיגתם. ההערכה היא שבמאיידנק חוסלו 100 אלף פולנים ו־200 אלף יהודים. אין זה מן הנמנע שסבתא נמנתה עליהם, אם כי אני נוטה לחשוב שהיא נרצחה במחנה בֶּלזֶ’ץ, בדרום מחוז לובלין. ממסמכי השואה ידוע כי ב־31.3.1942 הוחל בגירוש יהודים מאופולה למחנות השמדה. 1,950 יהודים הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק, הסמוכה לחומת הגטו. מהכיכר הובלו לתחנת הרכבת הסמוכה, הועלו על קרונות משא והוסעו לבֶּלזֶ’ץ. אני רוצה לתאר לך בכמה משפטים את המקום הזה. בשלב ראשון פעלו בו שלוש מקלחות גז, מאחורי דלת עץ מסיבית שגובהה 1.80 מטרים ורוחבה 1.1 מטרים. חרכי הדלת נאטמו בסרטי גומי. ממול, בקצה השני של החדר, היה פתח שדרכו הוצאו הגופות. צינור פליטה ממנוע דיזל חיצוני הזרים למקלחת פחמן חד־חמצני. בסוף פברואר 1942 נוסתה פעולתן של מקלחות הגז על קבוצת יהודים. ב־17 במרס הסתיימו הרצות הניסיון בהצלחה והחלה ההשמדה ההמונית. בארבעת השבועות הראשונים להפעלת מתקני הגז נרצחו בבֶּלזֶ’ץ 80,000 יהודים, מתוכם 30,000 מגטו לובלין. טכניקת ההשמדה בבֶּלזֶ’ץ היתה קצרה ויעילה, החל בהגעת רכבת המשא לתחנה וכלה בהוצאת הגופות מתאי הגזים. כל קרון הכיל בממוצע 130 גברים, נשים וילדים, שעשו את דרכם לבלז’ץ במחנק נורא, ללא מים וללא שירותים. עם עצירת הרכבת הורדו הנוסעים מהקרונות והצטוו בצעקות ובדחיפות לעמוד במסדר. קצינים גרמנים בישרו להם על הגעתם למחנה עבודה ופקדו עליהם למסור חפצים בעלי ערך לפני שיעברו חיטוי נגד מחלות. אחרי שהגברים הופרדו מהנשים הורו להם להתפשט ולהיכנס למקלחות, תחת מטר הצלפות ומכות מידי שוטרים גרמנים ואוקראינים. כעבור 20–30 דקות, כולם כבר היו מתים. בדצמבר 1942 הופסקה פעולת ההשמדה במחנה. מי שנותרו בחיים נשלחו לסוביבור ולטרבלינקה. סך כל הנרצחים בבלז’ץ הגיע ל־600 אלף. באביב 1943 הוציאו הגרמנים את שרידי הגופות מהקברים ההמוניים ושרפו אותם בכבשנים. חלקי עצמות ששרדו את הלהבות נגרסו ונקברו יחד עם האפר. בתום המשימה פורק המחנה ועקבות הטבח הועלמו. האסירים שסייעו במלאכת הטשטוש נשלחו למותם בסוביבור. גטו אופולה נסגר ב־24.10.1942.

אילונקה דומיאן, הדודנית של אמא

כאמור, אינני יודע אם גם סבתא עברה את ההליך הזה, או שגופה לא עמד בסבל של חיי המחנה. אילונקה לא מתייחסת לדרכה האחרונה של סבתא, גם לא בחלקו השני של המכתב. היא מתעניינת בשלום הילדים של אמא, שואלת על אבא, חוקרת ממה אמא מתפרנסת, מתלוננת שפאלי לא כותב לה ומסיימת במילים נוגעות ללב:

יוציקה, אני לא שוכחת אותך. מי ייתן והיית על ידי, כי אחרי הילדים שלך אני האדם הכי קרוב לך. עוד תגיעי לזה שלא תהיי לבד. אלוהים ידאג לכך. תראי שעוד ניפגש. אל תיתני לעצמך ליפול.

מכתב נוסף ואחרון של אילונקה נשלח לאמא באוגוסט 1943:

יוציקה היקרה. אני שמחה תמיד לקבל ממך מכתב. הפעם יותר מתמיד, אני חושבת עליכם הרבה. אם אלוהים ייתן לנו שקט ואם המלחמה תיגמר, אסע אליכם. אני רוצה לראות אתכם, לדבר אתך, לתכנן ביחד את צעדייך הבאים ולעזור לך ככל יכולתי. זו משאלתי. יש לי הרגשה שאת רוצה לחזור לכאן. תמצאי פה תנאים טובים לחינוך ילדייך הקטנים, ואני אעזור לך ככל יכולתי. אני מקווה שגם פאלי ישוב פעם לכאן ואז נהיה כולנו יחד. מי שיישאר בחיים.

האמיני לי, יוציקה, יש לי רגשות מאוד אמהיים כלפייך. אני מרגישה שאני חייבת את זה לדודה לואיזה. אנחנו מחכים לך כמו לבת. אל תדאגי, את לא אבודה. רק שהעולם יחדל לבעור. יוציקה, השנה לא נסענו אליך, כי לא יכולתי להשאיר את בעלי בבית. בעלי גרפיקאי והוא מאוד אוהב לרקוד. הוא אומר שאם תבואי אלינו, תפתחו יחד בית ספר לריקודים. אבא שלי מאוד שמח לשמוע שאני מעורבת במצבך. דם זה לא מים, ואת הקרובה היחידה שלו.

אינני יודע מה השיבה לה אמא ולמה חליפת המכתבים ביניהן הסתיימה באוגוסט 1943. הפרט המדהים במכתב זה הוא התנצלותה של אילונקה על שלא נסעה לבקר את אמא באיטליה, כפי שהתכוונה לעשות, מהטעם הפרוזאי שלא יכלה להשאיר את בעלה לבד בבית. אני מקווה שאתה ער לתאריכים. אנחנו מדברים על 1943, ואילו אילונקה מתנהגת כאילו אין מלחמה וכאילו היהודים לא נרדפים על ידי הנאצים בכל רחבי אירופה. אין לי הסבר לזה, ועוד פחות מזה להתכתבותה התמוהה עם הגרמנים בקשר לסידורי נסיעתנו להונגריה אחרי מותה של אמא ב־1944. אבל אני מסכים אתך שעלי לשוב קודם לאבא.

כזכור לך, מכתבו האחרון נשלח לאמא ביוני 1941. נקל לראות מתוכן דבריו שהוא מרים ידיים. “עשיתי הכול כדי להביא אתכם אלי,” הוא כותב, “אבל הגורל מתעלל בנו.” בסוף מכתבו הוא מבקש ממנה להאמין באל הטוב: “הוא לא נוטש אף אחד.” אבא לא יודע שהאל הטוב עומד לנטוש בקרוב מאוד את סבתא. לסיום הוא כותב: “לו היינו נשואים היה לנו קל יותר.” אילו סבתא היתה קוראת את מכתבו, היא ודאי היתה מגיבה ב“אמרתי לכם”.

כאמור, אחרי הפסקה של חמישה חודשים מתחדש הקשר בין אבא לאמא. המכתב הוא מ־24.11.1941, כתובתו למשלוח מכתבים עד 20 בינואר 1942 היא המחלקה הנוירולוגית בבית החולים המלכותי בג’ולה (דרומית־מערבית לנוֹג’סַלוֹנטָה):

יוציקה היקרה, סוף־סוף קיבלתי ממך ידיעה. עזבתי את אורדיאה בחודש מאי והשארתי בדואר הוראה להעביר אלי את המכתבים. אני פה כבר שלושה שבועות. באתי מאוֹרוֹשַהזָה אחרי הרעה שחלה במצב בריאותי, עד כדי כך שלא הייתי מסוגל ללכת, כמו שקרה לי באיטליה. גם היד שלי היתה משותקת, וכמו כן איבדתי כמעט לגמרי את יכולת הדיבור. במצב הזה מצאתי את עצמי לפני חודש, חולה, בלי עזרה, בעיר זרה. מחר ימלאו שלושה שבועות לתחילת הטיפול במחלקת העצבים. מצבי השתפר, אבל להחלמה מלאה כנראה לא אגיע אף פעם.

היום הביאו לי למיטה את מכתבך למנהל האזורי של אורדיאה. הם שאלו אם את אשתי החוקית. השבתי בשלילה. כאן אי אפשר לשקר. שאלו אם השגרירות ברומא מכירה אותנו. השבתי בחיוב. שאלו למה את לא חוזרת הביתה. אמרתי להם שהשגרירות לא נתנה לך אשרת כניסה. במברק האחרון שקיבלתי ממך כתבתי לי שנסיעתך אלינו לא בטוחה. חבל שלא עשית מה שביקשתי ממך. מכתבך הזיק לך. מנהל המחוז פשוט העביר את המכתב למשטרה, והם שלחו איגרת גדושה שאלות לשגרירות ההונגרית ברומא, שם יודעים עלינו את האמת.

חתמת על המכתב בשם גברת טוט קלמן, במקום יוליה גלמבוש, ולא ציינת שאנחנו לא נשואים. כתבת למנהל האזורי שנטשתי אותך ואת שלושת ילדי. זה לא נכון. האמת היא שאותי גירשו ולכם השגרירות לא אפשרה לבוא לכאן. האמיני לי שחיכיתי לך והאמנתי שתצליחי לסדר את אשרת הנסיעה לכאן. אני לא אשם בהתנהגותה של השגרירות. לא יכולתי לעשות כלום בשבילכם.

בינתיים יצא חוק האוסר על הונגרים להתחתן עם יהודיות. זו הסיבה שהמלצתי לך להישאר באיטליה, שם הרבה יותר טוב מאשר כאן ומכל מקום אחר. אל תשכחי שבהונגריה היו מתייחסים אלייך כאל נתין זר, כפי שבאיטליה את נחשבת לזרה משום שנולדת בגרץ.

אל תחשבי שמשהו השתנה ביחסי אלייך. לו היית נוצרייה הייתי יכול לסדר את העניינים במהירות וללא בעיות. במצב הזה, יוציקה, עלינו להמתין לסיום המלחמה. את תראי שגם גורלנו ישתנה.

אם כן, אבא התאשפז בבית חולים, אבל לא ביוזמתו ולא משום שהשיג את אלפיים הפנגו שנדרשו לטיפול יסודי בברכו, אלא מפני שחלה הרעה פתאומית בבריאותו. אינני יודע למה בחר להתאשפז בג’ולה ולא בקלוז', כפי שהתכוון לעשות. אין זאת אלא שההחמרה במצבו לא הותירה לו הרבה ברֵרות. שלא כבמכתבו הקודם, הוא כבר לא מקווה להחלמה מלאה ולי לא נותר אלא לתהות על טיב מחלתו. מה הקשר בין ברכו הפצועה לשיתוק ביד ולאובדן כושר הדיבור? למה הוא מאושפז במחלקה הנויורולוגית ולא באורתופדית או בכירורגית? אבא קושר את מחלתו הנוכחית בכאבים הישנים ברגלו, אבל בכל המכתבים מתקופת שהותו באיטליה, שבהם הוזכרו הכאבים ברגלו וקשיי הליכתו, לא צוין שהוא לקה גם בשיתוק בידו ובאובדן יכולת הדיבור. שלושת התסמינים הללו מעידים בעליל על אירוע מוחי.

ביקשתי משני נוירוכירורגים ישראלים לנסות ולאבחן את מחלתו של אבא על פי הסימנים המפורטים במכתב. הראשון הסכים אתי שהם מצביעים בבירור על אירוע מוחי, אבל לא שלל קשר אפשרי בין פציעתו הישנה בברך לבין האירוע המוחי. לדבריו ייתכן שבברכו הפגועה של אבא התפתחה דלקת מפרקים, והאזור המודלק שלח תסחיפים למוח. קדחת השיגרון, הוסיף אותו מומחה, היא מחלה מאוד נדירה לגילו, וזה מחזק את הסברה שהתפתחה בברך הפגועה קדחת השיגרון שסבל ממנה בעשר השנים שעשה באיטליה. כפי שתראה בהמשך, אבא אושפז בפעם הראשונה במחלקה הנוירולוגית ובפעם השנייה במחלקה הכירורגית. לדעת המומחה, קדחת השיגרון עשויה להסביר זאת: אשפוזו הראשון במחלקה הנוירולוגית נבע מהאירוע המוחי, וההרעה במצב הברך דרשה אולי התערבות כירורגית. המומחה השני חולק על הדיאגנוזה של עמיתו. הוא גורס שתסחיפים מדלקת כרונית בברך מתנקזים למערכת הוורידית ומתרכזים בריאות. להערכתו, הסיכוי שתסחיפים אלה יעברו למערכת העורקית הוא קטן ביותר.

אני חייב לציין שתהיות אלו אינן היחידות שעולות ממכתביו האחרונים של אבא. העובדה שב־24.11.1941 הוא כותב לאמא “סוף־סוף קיבלתי ידיעה ממך” עשויה להעיד שהנתק ביניהם, שנמשך חמישה חודשים, בא ביוזמתה. אני יכול לשער שאמא איבדה את סבלנותה בעקבות מכתבו מחודש יוני, שם הודיע לה שכלו כל התקוות להביאה להונגריה וכי אין הוא רואה סיכוי שיתראו בקרוב. ככל הנראה, אמא, במר לבה, גינתה אותו על שאינו עושה די כדי להביאנו להונגריה. אבל זו רק השערה. ייתכן שמה שהגדיש אצלה את הסאה היה אמירתו שהכול היה יכול להיות קל יותר אילו היו נשואים. כאלו אמא אשמה שלא נשא אותה לאישה. והיא, שספגה גערות מסבתא כל שני וחמישי על שאינה נישאת לו, אמורה עתה להצטדק על חטא לא שלה. יתר על כן, טענתו כי הזיקה לעניינה בכך שהציגה את עצמה בפני מנהלת המחוז כאשתו החוקית אולי נכונה, אבל ודאי לא ראויה לגינוי, שהרי הוא עצמו כתב בטופס המועמדות לאגודה לאמני הבמה כבר בפברואר 1934 שהוא נשוי. בדבר אחד אין לטעות, הדחיות החוזרות ונשנות של נסיעתה אליו מרטו את עצביה של אמא. אפשר שכמוצא אחרון היא חשבה שאם תאשים אותו בפני מנהלת המחוז בנטישת אשתו וילדיו באיטליה, יכפו עליו להביא את משפחתו להונגריה. ככלות הכול, אמא היתה אזרחית לשעבר של הממלכה האוסטרו־הונגרית, הוא היה נתין הונגרי, מגיע לה ולילדיה לחיות במולדתם. תוכניתה, כפי שעולה ממכתבו של אבא, לא רק שלא צלחה, היא הרעה את מצבה. מעמדה האישי ממילא לא ניתן לשינוי בגלל החוק החדש האוסר נישואי תערובת, פרטי מוצאה היו רשומים עתה במשטרה וחקירה בעניינה עלולה היתה להיפתח בשגרירות הונגריה ברומא. פירוש הדבר שאפסו סיכוייה לקבל אשרת נסיעה להונגריה. חמור מזה, המידע בדבר מוצאה היהודי נגיש עתה למשטרה החשאית הגרמנית.

במאי 1942, חצי שנה לאחר מכתבו האחרון של אבא לאמא, מודיעה מזכירות בית החולים ג’ולה לאמא:

לגברת גלמבוש יוליה

קסטיליון פיורנטינו

אַרֶצו.

הנדון: אשפוזים של טוט קלמן בבית החולים

בתשובה לשאלתך הרינו להודיע כי טוט קלמן, עיתונאי מובטל, שנולד בנאג’סלונטה ב־24 במאי 1894, פרוטסטנטי, אושפז במחלקה הנוירולוגית של בית החולים המלכותי בג’ולה מ־5.11.1941 עד 3.1.1942. הוא אושפז וטופל במחלקה הכירורגית מ־2.3.1942 עד 4.5.1942. בהתאם לטופס שמילא עם כניסתו לבית החולים, כתובתו היא אורושהזה, כיכר קוֹשוּט 12.

המכתב מבית החולים נשלח בתשובה לפנייתה של אמא אליהם לברר מה עלה בגורלו של אבא. ייתכן שמכתבו אליה מנובמבר עורר בה משהו. אינני יכול להגיד מה. צער, רחמים או מחויבות. שנה וחצי חלפו מאז פתחה את מכתבה אליו ב“אהובי”. מאז קרו דברים רבים, אשר הותירו בה כעס ומרירות, ואלה חלחלו למכתביה, מכתבים לאיש שהשאיר אותה לבד עם ילדיה. אינני יודע אם כתבה לו לכתובתו החדשה באורושהזה, אם סיפרה לו על מותה של סבתא לואיזה ועל מותך שלך. אני בספק. הוא לא מזכיר את מותה של סבתא במכתבו להוד מעלת היועץ בשגרירות ההונגרית ברומא ב־25.11.1942. אבא מודה לו על התעניינותו במצבו ומביע נכונות להשיב בחפץ לב על שאלותיו:

מאז שחזרתי הביתה אושפזתי שלוש פעמים, כל פעם לחודשיים. מצב בריאותי במקום שישתפר מחמיר והולך. זה ניכר לעין. הטיפול היה כרוך בהרבה מאוד זריקות. הן רופפו את שיני וכולן נשרו. להליכה אני זקוק לשני מקלות. אין לי מספיק בגדים ואני כמעט לא אוכל. המעט שיש לי לא מספיק מזין. אני גר בחדר בלי חימום. כל זה החמיר מאוד את מצבי.

אמי בת 74, עיוורת, ואין מי שיתמוך בה. אחיותי, אחת תופרת, אלמנה, בקושי מתפרנסת. האחות השנייה נשואה לבעל מלאכה עני. כל פרוטה שהם מרוויחים משמשת לרופאים ותרופות, לטיפול בילדתם החולה. איש מבני משפחתי לא יכול לתמוך בי.

מהן משאלותי לעתיד? המעט שאני רוצה הוא להתרפא במידה מספקת כדי ללכת עם מקל אחד. אחר כך, אם הנסיבות ירשו לי, הייתי רוצה לפגוש את יוליה גלמבוש. כמובן, אם היא תסכים. אם הרשויות ההונגריות יאפשרו לי, הייתי רוצה להינשא לה, להפוך אותה לאשתי. כתבתי לה זאת הרבה פעמים. בשעתו, עשיתי כל מאמץ דרך השגרירות שלנו ברומא כדי להעניק לה ולילדינו את שמי באופן חוקי. לצערי, לא הצלחתי. בהוקרה רבה לאדוני הנכבד, טוט קלמן.

כשסיימתי לקרוא את השורות הקצרות האלו דימיתי לרגע שאני קורא קטע בספר איוב. ספק אם היה בעולם אדם בודד ממנו כשכתב את המכתב הזה להוד מעלתו היועץ. ב־10.2.1941 כתבה סבתא לאמא: “אנחנו משפחה אומללה.” דבריה הולמים גם את משפחתו של אבא. מפתק לא מתוארך ולא ממוען של משרד הסעד עולה כי אמו האריכה ימים בעליבות דומה לשלו: “הגברת טוט שַנדוֹר היא בת 83, עיוורת וחסרת אמצעים. כתובתה: אורדיאה, Bastya u.lo sz 10, Bihar. אין בידינו פרטים אחרים הנוגעים למשפחת טוט.”

בשנה שחלפה מאז מכתבו האחרון לאמא ב־24.11.1941 לא הוחלפו ביניהם מכתבים נוספים, ואם כתב לה – מכתביו לא נענו וגם לא נשמרו. משאלותיו בשלהי 1942 מינימליות: ללכת עם מקל אחד. שאיפותיו בטווח הקצר: להיפגש עם אמא, ואם יאפשרו לו – להתחתן אתה. בשביל איש ללא שיניים, רעב, המתהלך בבגדים מרופטים בעזרת שני מקלות, שאיפותיו נראות מקסימליות.

אינני יודע מה אירע לאבא אחרי פנייתו ליועץ השגרירות ההונגרית ברומא. במכתבו הוא מציין כי מאז שחרורו מבית החולים הוא אושפז שלוש פעמים נוספות, כל פעם לחודשיים. אינני יודע מה דִרדר את בריאותו. לפי הרשומות של בית החולים ג’ולה אבא אושפז אצלם פעמיים ושוחרר סופית במאי

1. היכן אם כך היה מאושפז שלוש פעמים אחרי שחרורו מג’ולה ועד ה־25 בנובמבר 1942? האם בבית חולים באורושהזה, אם היה כזה, או פשוט סידרו לו מיטה במעון עירוני לחסרי בית? במצבו הגופני הירוד, כפי שהוא מתאר במכתב לשגרירות, ספק אם היה יכול לשרוד זמן רב מחוץ לכותלי בית חולים, אבל אינני יודע היכן תמו חייו.

לפני שבועות אחדים כתבתי למנהל בית החולים בג’ולה וביקשתי את עזרתו בניסיוני להתחקות אחרי חודשי חייו האחרונים של העיתונאי המובטל קלמן טוט. פירטתי את תאריכי אשפוזו במחלקה הנוירולוגית ובמחלקה הכירורגית וכן את כתובתו של אבא באורושהזה. ציינתי כי מאז שחרורו מבית החולים שלהם ב־4.5.1942 הוא אושפז שלוש פעמים נוספות, בלי לציין היכן. בסיום מכתבי ביקשתי ממנו לנסות לאתר בארכיב בית החולים רשומות מאותה תקופה העוסקות באבי. כעבור שבועיים קיבלתי ממנהל בית החולים בג’ולה, ד"ר ג’וזף קוֹבַץ', תשובה אדיבה אבל צפויה:

אדון ינאי הנכבד. צר לי להודיע לך שאיננו מסוגלים להיענות לבקשתך באשר לדוקומנטציה הקשורה באביך. כל הניירת של בית החולים מהשנים 1941–1942, ומשנות המלחמה בכלל, אבדה.

בשלהי 1942 העביר היועץ הקונסולרי ברומא לאמא את המכתב שאבא שלח ליועץ השגרירות. אינני יודע אם אמא התכוונה למלא את משאלתו להיפגש אתה, לא כל שכן להינשא לו, כי ב־18.1.1943 היא מקבלת מהשגרירות ההונגרית ברומא את כתובתו של אבא באורושהזה. אם הדבר נעשה לבקשתה הוא מעורר סימן שאלה, מאחר שקיבלה את הכתובת מבית החולים ג’ולה כבר במאי 1942. מכל מקום, מכתב זה חותם את נוכחותו של אבא בצרור המכתבים של אמא. אני משער שהוא נפטר בסוף 1942 או בתחילת 1943, בשנתו ה־47 או ה־48, קרוב לוודאי במעון לחסרי בית באורושהזה או בחדרו העלוב והלא מוסק בכיכר קושוט 12. אם אמא כתבה לו לשם, איש לא טרח להחזיר לה את המכתב ולציין שהנמען, קלמן טוט, נפטר. אמא לא יידעה אותנו על מחלתו ולא דיווחה לנו על מצבו. משעה שנסיעתנו להונגריה ירדה מהפרק, אמא לא חלקה אתנו את משאה. עובדה, בפגישתנו עם מריה מרטלי בבולוניה, ביוני 1944, שנה וחצי לפחות אחרי מותו, הפצרנו בה לבקש מהצלב האדום להתחקות אחרי עקבותיו של אבא. כמו על פי הסכמה שבשתיקה איש לא דיבר עליו בביתנו שבקסטיליון פיורנטינו. אבא נמחק מספר המשפחה כאילו היה אורח מזדמן שנטה ללון לזמן מה בביתנו, ובבוקר מושלג אחד של טוסקנה קם ונעלם כלא היה בערבות הפושטה בהונגריה.

היום, באיחור של 62 שנים, אני רוצה לומר לו: “היה שלום, קפטן בחיל הפרשים ההוסארי. נוח לך בשלום על משכבך.” העובדה שאין ממש בסיפור על חיל הפרשים איננה סיבה מספקת שלא להאמין בו.

שלך, סנדרו

28.11.2004 רומולו היקר

זיכרון מדומה: אבא במשחק ביליארד

אין לי כל טענה על כך שאתה ממשיך לנטור לו. במקומך אולי הייתי גם אני פחות סלחני. אם אכן אבא הטיל וטו על צירופך למשפחה הוא עשה מעשה אכזרי ובלתי נסלח, אבל אל תשכח שזו רק השערה. אילו היה לי קצת יותר מידע מכפי שיש לי ייתכן שהיה צץ הסבר אחר להשארתך בקטנזרו. בסופו של דבר, שנינו לא יודעים מי היה אבא. האם היה האדם שאידה תיעבה, ושאילונקה מאוד לא רצתה לראותו בחיים בתום המלחמה – כדי לא להזיק לנו יותר מכפי שכבר הזיק – או שהוא האדם ממכתביו מהונגריה, המייחל בכל מאודו להתאחד עם ילדיו, רוחש אהבה לאמא ומשאלתו האחרונה היא לראותה? לצערי אינני יכול לדלות מזיכרוני עדות ראייה או שמיעה לכאן או לכאן. למעט המבט הנוקב בשבתנו בארוחות צהריים, כשהפלפל הממולא באורז תקוע לי בגרון, כל מה שאני זוכר ממנו לקוח כנראה מתצלומים ישנים. לפעמים אני מדמה אותו לבוש מעיל ארוך שחור, מחויך קמעה, נשען ביד אחת על מקל ואוחז בידו השנייה בכף ידי, אבל אותה תחושה עמומה של היזכרות מחלחלת בי גם למראה התצלום שבו הוא רוכן על שולחן ביליארד כשסיגריה נעוצה בפיו. אני יודע בוודאות שאבא לא לקח אותי לשחק ביליארד, ועל כן עלי לקבוע בצער שאני זוכר אותו יותר כדמות דו־ממדית מהתמונות מאשר כיצור תלת־ממדי מהחיים. כל שאני יודע עליו בא מצרור המכתבים. ממה שהוא כתב ומהדברים שסבתא כתבה עליו מצטיירת דמות לא חביבה במיוחד. אני גם מוכן להניח שהוא נהג בעניינים רבים בחוסר אחריות, ללא ספק היה קנאי ונתון להתקפי כעס, אבל אינני שוכח שהתפרצויות הכעס היו קשורות בהתקפי הכאב הכרוניים ברגלו. אינני מתעלם גם מכך שאת פרקי הזמן שבין ההתקפים הוא לא העביר בבטלה בבתי קפה, אלא בעבודה קשה ובהתרוצצויות ממקום למקום. אני משוכנע שאבא לא היה טיפוס של בוהמיין קל דעת. על פי המשל הידוע, הוא היה החרגול המזמר, אבל גם הנמלה החרוצה. הוא היה המבצע, המפיק, המפרסם והאמרגן של הופעותיהם האמנותיות. בהיעדרויותיו הארוכות מהבית הוא לא ניהל חיים נהנתניים ולא התגורר בבתי מלון מפוארים. עובדה, הוא יצא מאיטליה ללא פרוטה בכיסו, פשוטו כמשמעו. לא בכדי הוא מִשכן את דרכונו תמורת 53 פנגו. אני לא יכול לשכוח גם את התלאות, ההשפלות וייסורי הגוף שעברו עליו בהונגריה. כל שאני רוצה לומר הוא ששנינו מבוגרים היום ביותר מעשרים שנה מאבא ביום מותו. חוק ההתיישנות ראוי שיחול גם על עבֵרות שאינן פליליות.

זיכרון דו־ממדי עם אבא

בדבר אחד אני בטוח, אמא אימצה בלית ברֵרה את עצתו של אבא להיות חכמה ולהתחיל להיאבק בחיים. אני חושב שששת החודשים הראשונים של 1941 היו הקשים בחייה. במשך כל התקופה הזאת היא ישבה על מזוודות, מוכנה בכל רגע לקנות כרטיסי רכבת ולהצטרף אליו. במרס הוא שיגר לה אור ירוק למכור הכול ולנסוע לרומא. באפריל היא כבר היתה אמורה להיות בבודפשט. רק בחודש יוני הבינה סופית שאפשר לפרוק את המזוודות. הונגריה התרחקה ממנה מרחק שנות אור. הבטחתו של אבא מחודש מאי 1941 שהיא יכולה לסמוך עליו התפוררה לאבק. היא ידעה שאת מלחמת ההישרדות שלה ושל ילדיה הקטנים היא תיאלץ לנהל בעצמה.

אחרי עזיבתו אמא נתנה מספר הופעות יחיד בפירנצה, אבל חדלה מכך מהר, כנראה מחוסר ניסיונה באמרגנות. בלית ברֵרה היא התחילה לתת שיעורים בגרמנית לתלמידים פרטיים ובהמשך הרחיבה את ההוראה גם למנהלים במפעלים בסביבה, בעקבות תקנה ממשלתית שהפכה את הגרמנית לשפה שנייה באיטליה. אני מניח שידידיה בקסטיליון פיורנטינו, באַרֶצוֹ ובפירנצה סייעו לה למצוא תלמידים. מבחינות רבות החיים בקסטיליון פיורנטינו היו נוחים לה. מצד אחד היתה רחוקה מעיני המשטרה הפשיסטית, ומצד שני היתה קרובה כדי דקות אחדות ברכבת לאַרֶצוֹ וכמחצית השעה לפירנצה.

אני רוצה לספר לך קצת על קסטיליון פיורנטינו. זוהי עיירה קטנה ואינטימית, בת 15 אלף נפשות, נשענת בגבה על שרשרת הרים ופונה בחזיתה לעמק קיאנָה, על כפריו הפזורים בו כמו אגודות פרחים. על פי יומנו של ג’ינו גריפוני, הגבעה הירוקה ארוכת הזרוע ממערב לקסטיליון פיורנטינו היתה זרועה כפרים קטנים – על כנסיותיהם הבוהקות בלובנן. אנחנו התגוררנו בשיפוליה של גבעת קסטיליון, מרחק 20 דקות הליכה מלב העיר. ליורדים בתחנת הרכבת היה קשה להחמיץ את ביתנו, כי הוא בלט בבדידותו בטבור הגבעה ממולה. כל שצריך היה לעשות כדי להגיע אלינו הוא לטפס בכביש העולה מהתחנה, עד לחומת אבנים שתחמה את אדמות האחוזה של משפחת גריפוני. פשפש קטן היה קרוע בחומה ומעט אחריו שער גדול עשוי סורגי ברזל. משעול עפר המשיך במקום שהכביש הסתיים וטיפס במעלה הגבעה עד פתח הבית. משני צדי המשעול התנשאו עצי ערמון; מימינו ומשמאלו השתרעו שדות בור, ומעט גפנים ונטיעות פרי. על פי רוב העדפתי את המשעול הישר והקצר על פני דרך העפר הארוכה שעקפה את הבית מימין. הכביש שחצה את הגבעה משמאל היה פסול בעיני, מפני שאחרי אחד הפיתולים מתגלה הבית בכל מוראו. כפי שכתבתי לך, שני החלונות הקרועים בחזית האבן הישנה נדמו לי כעיניים בפניו של זקן זועף וקמוט מצח העוקבות אחרי במבט מוכיח, מטעמים שאף פעם לא התבהרו לי. הואיל וכך, כל מה שנמצא בצדה השני של הגבעה היה בעבורי טֶרה אינקוֹגניטָה.

מעקה המדרגות בקצה המשעול הוליך לקומה העליונה שבה גרנו, בית בן 4 חדרים, אבל ללא מים זורמים. את המים לשתייה ולרחצה שאבנו מבור מים בחצר של זוג איכרים, אֶרסיליה ודינדוֹ, שהתגוררו מתחתינו. שביל נפרד שהתפצל מהמשעול הוביל לכניסה שלהם. המטבח שלנו היה מצויד בתנור עצים מלבני, שעליו בישלה אמא את האוכל, אבל כשרצתה לאפות עוגת שטרודל היא הכינה את הבצק ושלחה את פיורנצה לאפות אותו במאפייה בקסטיליון פיורנטינו. בבית הצמוד לשלנו התגורר זוג צעיר עם תינוק. על עיסוקם החשאי אספר לך בהמשך. שדרת עצים הובילה היישר מביתנו לאחוזה של משפחת גריפוני, בעלי הבית של הבַּצֶ’רנה. בקצה השדרה ניצב שולחן האבן העגול, הרוטונדה, שעליו כבר סיפרתי לך.

כאמור, ההליכה במשעול היתה עדיפה בעיני, אף כי גם הוא עורר בי חרדות. לא אחת חשתי שמישהו עוקב אחרי בצעדים חרישיים, מה שגרם לי להחיש את צעדי ולשרוק או לדבר אל עצמי בקול רם כדי לחזק את לבי. בדרך כלל נהגתי לצעוד בתנופת ידיים מודגשת, אבל באחת הפעמים הנפתי במרץ רב מדי את ידי הימנית לאחור ונגעתי במשהו. בו ברגע נזכרתי בדבריה של אמא שלכל אדם יש מלאך פרטי המלווה אותו לכל מקום ושומר עליו יום ולילה. חששתי כמובן להפנות את ראשי לאחור, אף שידעתי שמלאכי שרת אינם גלויים לעין, אבל את כל הדרך עד פתח הבית עשיתי בבקשת מחילה מהמלאך, בניסיונות שכנוע שפגעתי בו בלי כוונה.

אחיותי ואני בטקס הקרזימה הקדוש

פיורנצה לרגלי הצלוב

ב־1942 אימצנו את הדת הקתולית ועברנו ברצף את שלושת הטקסים הנוצריים הנערכים בנפרד לתינוקות, לבני שלוש ולבני שבע. טקס הקרֶזימה, לפי מנהג טוסקנה, כרוך בענידת סרט לבן על המצח לילדים ובהינומה של כלה לילדות. את הטקס השלישי, הקוֹמוּניוֹן, עברו אחיותי לבד, ורק אחרי מותה של אמא, ב־1944, אידה לקחה אותי לכנסייה בכפר סמוך ושם עברתי גם אני את הטקס. כפי שתראה בתמונה, אנחנו מצולמים בתלבושת טקסית ליד הרוטונדה. חרדת היום ניכרת היטב בפני, למעשה נתקפתי חרדה כבר כמה ימים קודם לכן, כאשר הכומר הבהיר לי שלחם הקודש הוא בשרו של ישו. חששתי מאוד שאנגוס את דיסקית הלחם לפני שהיא תימס על לשוני. שוב ושוב הרצתי במוחי את איברי גופו של ישו העלולים להינזק מנגיסת שיני. בסופו של דבר הטקס עבר בשלום, ולחם הקודש נמס לאטו על לשוני ונעלם. עד שעות אחר הצהריים המאוחרות התנסיתי בתחושה של ריחוף, כאילו אבד לי המשקל. גופי התמלא טוהר בלתי ניתן לתיאור, המחשבות התבהרו והתחושות הזדככו. כל שהייתי צריך כדי לרחף בפועל היה זוג כנפיים. לדאבוני, אווריריות זו התנדפה ככל שנקפו השעות. לעת ערב חזר אלי גופי ותחושת הטוהר הסתלקה ממני לבלי שוב. כבר לא הייתי בטוח, כמו אך לפני שעות אחדות, שלא אצטרך לשהות בפּוּרגַטוֹריו לפני שדלתות גן העדן ייפתחו לפני.

שלך, סנדרו

5.12.2004 רומולו היקר

אתה טועה לחלוטין. לא היה שמץ העמדת פנים באמונה שלי. כאבתי את ייסוריו של ישו והזדהיתי עם בשורת החסד והסליחה שלו; אהבתי את המדונה, האמנתי לסיפורי השליחים והערצתי את מעשי הקדושים. אינני יכול כמובן לדבר בשמה של אמא. ייתכן שהמרת הדת היתה חלק מתוכנית ההישרדות שלה. לגבַּי ולגבֵּי אחיותי היא היתה אמונה תמה. לווידוי השבועי אצל הכומר ניגשתי בפיק ברכיים, ואת המחילות שהעניק לי קיבלתי בהקלה גדולה. עשיתי בלב שלם את מטלותי בכנסייה כשמש בקודש, לבוש שמלה שחורה ארוכה ומעליה חולצת מלמלה לבנה. במיוחד אהבתי לצעוד לפני הכומר עם פעמון הקטורת ונשמתי בשקיקה את העשן הלבן שהיתמר ממנו. בתקופה מסוימת השתוקקתי להקדיש את חיי לעבודת האל כדי לשמר את טוהר הלב ולהגביר את הטוב בעולם. בכל לילה לפני השינה נהגנו לכרוע ברך לרגלי המיטה ולשאת תפילה בהונגרית. אני זוכר רק את שתי המילים הראשונות, “יוֹ אישטֶנֶה”, אבל פיורנצה זוכרת את התפילה במלואה:

“אלוהים הטוב, עיני כמעט עצומות, אבל שלך פקוחות. בזמן שאני ישן שמור על הורי, על הדודים ועל הסבים שלי ועל כל האנשים הטובים בעולם. אמן.”

אני חושב שחיֵינו בקסטיליון פיורנטינו נכנסו לשגרה במחצית השנייה של 1941, משהתברר לנו שהנסיעה להונגריה לא תצא אל הפועל. נרשמנו לבית הספר, ובסופי שבוע יצאנו מפעם לפעם לטיולים בסביבה עם ג’ינו גריפוני וחוג ידידים מצומצם, שהיה מורכב רובו ככולו מרווקות ורווקים בגילים שונים, ללא ילדים בני גילנו. אפשר לומר שאת כל זמני עשיתי ללא חברת ילדים. חברַי לכיתה לא נטו לטפס לגבעה כדי לבקר אותי ואני לא ביקרתי בבתיהם בעיר. אינני יודע למה. אפשר שנוכחותנו המקוטעת בבית הספר מנעה יצירת קשרים חברתיים אמיצים, אם כי אני נוטה לחשוב שהסיבה האמיתית היתה זרותנו. בעיני התושבים המקומיים היינו ילדיה של אישה הונגרייה, שזה מקרוב באה, רקדנית שבעלה נעלם בלי להשאיר עקבות. אני מניח שגם המרת הדת מפרוטסטנטית לקתולית הוסיפה לנו ממד של זרוּת. במרחק מאתיים צעדים מאתנו התגוררו ג’ינו וג’וליו, נכדיהם של ג’ינו גריפוני ובניהם של דינו וסופיה גריפוני, אבל למיטב זיכרוני לא נוצרו בינינו קשרים כלשהם. לא זכור לי שביקרתי בביתם, והם לא ביקרו בביתנו. כל שידעתי הוא שהגריפונים גרים מעבר לתלולית שמאחורי הברושים של הרוטונדה. אינני זוכר את דינו וילדיו מצטרפים לטיולי סוף השבוע של ג’ינו, וזה כשלעצמו נראה לי היום מעט מוזר. דינו, שמלאו לו באותה עת 37 שנה, היה בעליה של הווילטה בַּצֶ’רנֶה שבה התגוררנו. הוא גם התכבד להיות הסנדק שלי בטקס הקרֶזימה והעניק לי טבעת במתנה. זה היה מעשה החסד היחידי שהוא עשה עמי, כפי שתראה בהמשך. גם המתנה תקועה בזיכרוני לרעה, מאחר שהתקשיתי להסיר אותה מאצבעי, ומאז סירבתי לענוד טבעות. קשר החברות היחידי שזכור לי מאותה תקופה נוצר עם בתם הקטנה של משפחת פּלגריני, זוג איכרים שהתגוררו במעלה הגבעה ואשר בביתם מצאנו מקלט ב־1944 עם גבור ההפצצות של מטוסי כוחות הברית על קסטיליון פיורנטינו. אחיותי היו עסוקות בדרך כלל בענייניהן, והיו מתפנות אלי רק כשפרצה ביניהן מריבה. אורח החיים המבודד בווילטה בצ’רנה הותיר לי זמן רב לשגות בחלומות. מישהו גילה לי שאפשר לממש חלומות. כל שצריך לעשות הוא לתפוס את החלום ביד ולסגור עליו את האגרוף עד הצהריים. לדאבוני, מעולם לא הצלחתי להחזיק את היד קפוצה עד השעה הגורלית. בניתי גם צוללות ומטוסים מבוץ, אך את רוב עִתותי השקעתי בקריאת עלילות מצוירות בעיתוני יחדים. בשעות הערב שקעתי בספרים ובהזיות על מלכים ונסיכים עשויים ללא חת, עלמות חן ומכשפות מרושעות. כה עז היה רצוני להידמות לאביר, עד כי ייחלתי בסתר לבי שביתנו יעלה באש כדי שאוכל לחלץ את אמא מהלהבות. הבית לא עלה באש, אבל אמא דאגה לפרנס את דמיוני בסדרות ספרים שהכילו אגדות ויצירות מופת מעובדות לגיל הרך, מאוירות בצבעים ססגוניים. דרך ספרים אלה התוודעתי לגיבורים קלאסיים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, מאכילס ועד פרומתאוס, מיוליוס קיסר ועד קליאופטרה; וגם לגיבורים נוספים, מפינוקיו ועד שלושת המוסקטרים, ודרכם לגוליבר, פאוסט, דנטה אליגיירי, רומיאו ויוליה. בגיל קצת יותר מתקדם פגשתי את גיבורי “הלב” של דֶה־אַמיצ’יס, ספר שמותח קו חד בין הטוב לרע, בין הנכון לשגוי, בין החובה להשתמטות, ומעל לכול צובע בצבעים מוסרניים עזים ערכים כגון מולדת, חברות, חמלה, אהבת אם וכיבוד אב. “המתופף הקטן מסרדיניה”, “הצופה הקטן מלוֹמבַּרדיה”, ו“הפטריוט הקטן מפַּדוֹבָה” העלו את ההקרבה למולדת לדרגת ערך עליון, שרק המסירות למשפחה משתווה לו. במיוחד שבה את לבי מעשה ההקרבה של “הפקיד הקטן מפירנצה”, המדיר שינה מעיניו בלילות – ללא ידיעת אביו – כדי לעזור לו בהעתקת כתובות של מנויים, אך ננזף על עייפותו בכיתה ונתפס ככפוי טובה. הסיפור הזה סחט מעיני דמעות כל אימת שקראתיו. רק בעיון חוזר, שנים רבות אחרי אותה קריאה תמימה ונקייה מכל ביקורת, נדהמתי לגלות את עיסת השמאלץ החבויה בדפי יומנו של אנריקו ואת ריחו הדוחה של הקיטש הלאומני בסיפורי המופת החודשיים. “המוקיר את הדגל בצעירותו יֵדע להגן עליו בבגרותו,” אומר חייל קשיש שנטל חלק במלחמת קְרים, בשעה שהילדים צופים במצעד הצבאי. שהרי על פי דה־אמיצ’יס, ראש הממשל קאבוּר נמנה עם אנשי המופת משום ששיגר את צבא פּיֶימוֹנטֶה להילחם באי קרים למען מטרה שאין נעלה ממנה: תהילתה הצבאית של איטליה. בקריאה שנייה מתגלה בית הספר הווירטואלי של דה־אמיצ’יס כאוטופיה פדגוגית, שכל גיבוריה גדולים מהחיים: האמהות במסירותן, האבות במוסרניותם, המורים בהקרבתם, התלמידים בטוב לבם, וכמובן החיילים בנאמנותם למולדת. דרך דמויות אלו, הממלאות את דפי הספר, מעביר דה־אמיצ’יס לקוראיו מופתי ציות והקרבה, כיבוד וכבוד, גבורה ותהילה, כשמעליהם מרחפת דמותה של האם האיטלקייה – רחם צייתן, לב גדול ורחום ומסירות אין קץ.

אלא שבראשה של אמא ריחפו סיפורי מופת אחרים, ובראשם “לורד פונטלרוי הקטן”. לכן הניחה לשערי לגלוש עד כתפי והלבישה אותי מכנסי קטיפה שחורים קצרים וחולצה לבנה עם צווארון מסולסל. אם תשים לב, זוהי החליפה שלבשתי בטקס הקרזימה. אינני יודע מה קסם לאמא יותר בסיפור הזה: הילד העני והדחוי שנעשה לורד עשיר, או גינוני האצולה שטיפחו בו. עד היום, נימוסי השולחן שלי מסתכמים במה שאמא הקנתה לי בילדותי בהשפעת הלורד פונטלרוי, למעט הזרת הכפופה קמעה באוויר בעת אחיזת ספל התה. על התנועה החיננית הזאת ויתרתי. לא התמרדתי נגד הלורד פונטלרוי אלא כאשר הולבשתי בחצאית של אחותי עקב מחסור זמני במכנסיים. הודות לשערי הארוך כמעט נפתחו לפני שעריה של קריירה אופראית. להקה שהגיעה לקסטיליון פיורנטינו כדי להציג את מאדאם באטרפליי של פוצ’יני נזקקה לילד מקומי שיגלם את בנם בן השלוש של באטרפליי ופִּינקֶרטוֹן. כבעל שיער ארוך ומתולתל, ואולי גם בזכות עברה הבימתי של אמא, נבחרתי לתפקיד. לא נדרשתי לשיר, אלא רק לנופף בדגלה של אמריקה בקבלת הפנים שעורכת באטרפליי לפינקרטון הבוגדני אחרי היעדרות של שלוש שנים. אולם הזמרת התקשתה לשאת אותי בזרועותיה ולשיר בעת ובעונה אחת. הצטערתי, לא כל כך בגלל ההחמצה האופראית כמו על התאבדותה של באטרפליי.

אינני יודע כמה זמן נמשכה ההפוגה הנינוחה של אמא בקסטיליון פיורנטינו. חצי שנה, אולי שנה. מצבנו הכלכלי התייצב קמעה, אבל לא לזמן רב, אולי עד אחרי הטיול לאגם טרַזימֶנו. השתכַּנו לכמה ימים בכפר דייגים קטן לחופי האגם והשתכשכנו כל היום במים. שם פגשנו בחור יווני נמוך קומה שחיזר בהתלהבות אחרי אמא. דמותו נחרתה בזיכרוני לא בגלל חיזוריו הנלהבים וגם לא בשל קופסת רחת לקום שנתן לנו. מה שקנה את עולמו בעיני היה שטיח השיער שכיסה בצפיפות רבה את פלג גופו העליון – לרבות השכמות.

חופשה אחרונה באגם טרזימנו

זמן לא רב אחרי שחזרנו לקסטיליון פיורנטינו התגלו אצל אמא תסמינים ראשונים של תעוקת לב. קרוב לוודאי שהבשורה המרה על מותה של סבתא החישה את הופעתם. אפשר גם שהרעיון של אמא להפגיש את אחיותי עם משפחה יהודית, שהתגוררה בקסטיליון פיורנטינו או בסביבתה הקרובה, היה קשור במותה של סבתא. אולם, אם מטרת המפגש היתה לקרב אותנו ליהדות – הניסיון נחל כישלון חרוץ. מנהגי השולחן של אותה משפחה וההיגיינה הירודה בביתם הותירו רושם רע על אחיותי. בעקבות רשמיהן, המושג “יהודי” התקבע בזיכרוני כדבר מה פחוּת – גבוה אך מעט מהצוענים שהכול ראו בהם גנבים וחוטפי ילדים, אנשים שאינם מקפידים בניקיונם.

אני משער שמחלתה של אמא צמצמה באורח ניכר את עבודת ההוראה שלה. כיתוּת רגליה בין בתי התלמידים, ובמיוחד הטיפוס במעלה הגבעה אל ביתנו, נעשו קשים לה. חשתי את מחלתה דרך הרעב שהציק לי, רעב שניסיתי ללא הצלחה להשקיט באמצעות חבושים ואגסי בוסר שקטפתי בהיחבא ממטעי האיכרים. הללו היו מודעים היטב למצבנו. מפעם לפעם אידה שלחה אותי לקנות מהם ביצה או חצי כיכר לחם. קצתם נהנו לראות את העירונים מחזרים על פתחיהם, פיצוי־מה על כינוי הגנאי Contadino – עובד אדמה בור – שהוטח בהם בימי שלום. לפעמים, בגבור עלי הרעב, הייתי מבקר אצלם על דעת עצמי כדי לבקש פרוסת לחם מרוחה בשמן זית.

כזכור לך, ב־25 ביולי 1943 איטליה כולה נרעשה. המועצה העליונה של התנועה הפשיסטית הפנתה עורף למנהיגה. מוסוליני הודח בידי המלך ונכלא, ובמקומו מונה המרשל בַּדוֹליוֹ לראש הממשלה. ב־8 בספטמבר התפרסמה ההודעה הרשמית על חתימת הסכם לשביתת נשק בין איטליה לכוחות הברית, שהיה למעשה כניעה ללא תנאי. כל פעמוני הכנסיות בקסטיליון פיורנטינו צלצלו. רבים יצאו לרחוב והריעו בשמחה. אמא בכתה. כפי שאמרתי לך, לא הבנתי אז אם בכתה משמחה או מעצב. ככלות הכול, לא הכרתי דבר אחר זולת הפשיזם. ההורים עצמם הופיעו לפני חיילים איטלקים שנלחמו בחבש בשנות ה־30. לימים אידה לימדה אותנו שיר מאותם ימים, שהילל את ניצחונו המזהיר של מוסוליני בחבש ואת כינונה של הקיסרות האיטלקית. אני מעלה בכתב את מילות השיר למקרה ששכחת או שלא הכרת אותו:

Facetta nera

della Abissinia

aspetta e spera

che giallora s’avvicina

quando seremo vicina a te

tu griderai evviva il Duce

Evviva il Re²

בדיוק בקריאות אלו – יחי הדוּצֶ’ה, יחי המלך – נהגו לסיים את המסדרים של תנועות הנוער הפשיסטיות שהתקיימו בקסטיליון פיורנטינו. אני מצרף תצלום שלי במדי ייצוג מאותם ימים, כשאני מצדיע במועל יד.

הצדעה לכבוד הדוצ’ה

אחד המסדרים הללו נחרת במיוחד בזיכרוני משום שאחרי הקריאה המשולשת של המסדר כולו, VIVA IL DUCE, מישהו בקהל צעק בקול רם: VIVA IL RE, קריאה שסחטה מחיאות כפיים נלהבות. להזכירך, על פי החוקה האיטלקית המלך ויטוריו עמנואלֶה השלישי היה המפקד העליון של כוחות היבשה, הים והאוויר. איטלקים רבים לא אהבו את דחיקתו אל מאחורי הקלעים בידי מוסוליני ושמרו חיבה למלכם. את זה לא ידעתי אז, כמובן. לא הבנתי את המבוכה שנפלה בקהל ולמה הקריאה בשמו של המלך נחשבה להתרסה כלפי מוסוליני. להגנתי אוכל לומר שנמניתי עם שכבת הילדים הצעירה של הנוער הפשיסטי, שכונתה בכינוי חיבה טוֹפּוֹלינוֹ, ובתור שכזה התקשיתי לעמוד על הדקויות הפוליטיות של אותו אירוע. ביקשתי הסברים מאמא אך היא התחמקה מתשובה. כמו כולם הערצתי את מוסוליני, אבל חיבתי היתה נתונה למלך, בשל שפמו העבות שקצותיו מחודדים כלפי מעלה, ובמיוחד בשל קומתו הנמוכה שלא התעלתה בהרבה על שלי.

בריחתם המבוהלת של המלך ומרשל בַּדוֹליוֹ מרומא יום אחרי ההודעה על שביתת הנשק, תחילה בשיירת מכוניות לפֶּסקַרָה ומשם בספינה לבּרינדיזי, אפשרה לגרמנים להשתלט כמעט בן יום על צפון איטליה ומרכזה. ב־14 בספטמבר סיימו הגרמנים את פירוקן המלא של 56 דיוויזיות איטלקיות ועוד 29 באופן חלקי. מוסוליני שוחרר מכלאו והקים בעיר סאלו, לחופי אגם דה גרדה את הרפובליקה הפשיסטית החדשה בראשותו, אבל הכול ידעו שזוהי ממשלת בובות. במיוחד חשו בכך יותר ממיליון אזרחים ושבויים איטלקיים שהועברו לעבודה כפייה בגרמניה, ובהם גם אחד האחים של אידה. המהפך השלטוני הורגש היטב בקסטיליון פיורנטינו. הגבעות התמלאו עריקים, חבורות של פורקי עול ופרטיזנים. הפיקוד הגרמני הקים באַרֶצוֹ מטה אזורי, ובתחנת הרכבת של קסטיליון פיורנטינו הוצבה כיתת חיילים של הוֶורמאכט. לאמא היתה סיבה מיוחד לחשוש מהשתלטות הגרמנים על טוסקנה, אבל באופן פרדוקסלי הגעת הגרמנים לקסטיליון פיורנטינו שיפרה את מצבנו. הגרמנים נזקקו בדחיפות למתרגמים, ואיכשהו נודע להם על מורה הונגרייה בעיירה השולטת בשפתם. אינני יודע איך אמא עברה את המבחן הארי של הגרמנים, בהתחשב בכך שהחזיקה בתעודת זהות זמנית שבה נרשם במפורש מוצאה היהודי. יתר על כן, כנתינה זרה תנועותיה היו מאוד מוגבלות גם קודם לכן. אפילו נסיעה ליום אחד מקסטיליון פיורנטינו לפירנצה חייבה אישור מראש. אין זה מן הנמנע שאמא זכתה באמון המטה הגרמני בארֶצו בזכות קטעי העיתונות שאבא שלח מהונגריה על פעילותו הנמרצת למען הידוק היחסים בין הונגריה לאיטליה הפשיסטית. אני משער שגם שערה הבלונדי ועיניה הכחולות עשו את שלהם, מה גם שבעקבות האנשלוס אמא הפכה להיות אזרחית הרייך השלישי. כך או כך, אמא התקבלה לעבודה כמתורגמנית במטה האזורי של הצבא הגרמני באַרֶצוֹ, ומשבריאותה התרופפה הם שלחו מדי בוקר מכונית מאַרֶצוֹ, שאספה אותה מביתה והחזירה אותה בערב, ואף סיפקו לה אישור בכתב:

גברת יוליה גלמבוש, המתגוררת בקסטיליון פיורנטינו, משרתת כתורגמנית ביחידה זו. גברת גלמבוש רשאית להשתמש בכלי רכב של הוורמאכט לצורך נסיעותיה לכאן ובחזרה. תוקף האישור עד 31.10.1943.

על החתום

מִפקדת הוורמאכט באַרֶצוֹ

באמתחתה של אידה סיפור מפתיע מאותה תקופה. ממסמכים שעברו תחת ידה של אמא במטה הגרמני היא ידעה מראש על צווי גירוש שעומדים להוציא נגד יהודים באזור. היא היתה שולחת את אידה לבתיהם ערב הגירוש כדי להזהירם מפני הבאות. אני מאוד רוצה להאמין לסיפור הזה, אבל מפקפק באמיתותו. אינני בטוח שאמא הכירה משפחות יהודיות בקסטיליון פיורנטינו – למעט אותה משפחה שאירחה של ליזטה ופיורנצה לסעודת שבת. נוכחותם של יהודים בעיר אינה מוזכרת בצווים ובבּוּלֶטינים הגרמניים באותה תקופה.

כך או כך, בתוך זמן קצר פתחה הווילטה שלנו את שעריה לידידים מחיל המצב הגרמני בקסטיליון פיורנטינו. בזיכרוני חרותה דמותו החביבה של פרנץ קרמר, נַגָד גרמני נאה, נמוך קומה, נוטה מעט להשמנה, בעל עיניים כחולות ושיער בלונדי, שביקר בביתנו לעתים מזומנות, במיוחד בתקופה שאמא היתה מאושפזת בבית החולים, והרבָּה להתחבק ולהשתעשע אתנו. אני חושב שפרנץ ואידה התאהבו זה בזה, אף שהתאמצו מאוד להסתיר את חיבתם ההדדית מעינינו. חבריו של פרנץ הביאו מפעם לפעם שימורי מזון ולחם שחור. באלה לא היה די להשקיט את רעבוננו, אבל זה היה כל מה שיכולנו לקוות לו.

שלך, סנדרו

12.12.2004 רומולו היקר

תראה, כילדים לא חשנו עוינות מצד התושבים עקב ביקוריהם התכופים של חיילי הוורמאכט בביתנו. זה לא אומר הרבה, כי קשרינו עם תושבי העיירה היו מצומצמים ממילא. אבל יומנו של ג’ינו גריפוני, הסוקר את אירועי המלחמה בקסטיליון פיורנטינו, מתייחס אלינו בהערה הבאה: “בעיר לא ראו בעין יפה משפחה זו, מאחר שהגרמנים ששירתו בתחנת הרכבת, וחבריהם שעברו בעיר, ביקרו לעתים קרובות בביתם.” ביקורת זו לא הגיעה לידיעתנו, אולי משום שהושמעה בחדרי חדרים – אם בכלל – שהרי איטליה הפשיסטית היתה בת בריתה של גרמניה, ורוב תושבי קסטיליון פיורנטינו היו פשיסטים או אוהדי הפשיזם. היו גם אחרים, כמובן, אבל היום קשה לאמוד את מספרם. בבית הצמוד לנו גר זוג צעיר עם תינוק, שהייתי נכנס ויוצא בביתם. כל מי שבא אלינו חלף לאורך החלון הארוך של קומת המרתף שלהם. רק בתום הקרבות, כשחזרנו בלוויית חיילי הבריגדה היהודית לקסטיליון פיורנטינו, נודע לנו שאותו שכן צעיר היה פרטיזן. המרתף שפנה לחצר הכניסה שלנו שימש לו בית מלאכה לתיקון משדרים, ולא סתם מקלטי רדיו כפי שחשבתי לתומי. אני מניח שהשכן החביב לא אהב את המצעד היומי של חיילי הוורמאכט לפני חלונו, בעיקר לא את ביקוריו של פריץ, הזכור לי בגלל סמל הגולגולת על כומתתו. אמנם לא חשתי בהסתייגות כלשהי מצדו, אבל השכן לא חסך מאתנו את נקמתו: הוא בזז את ארגז החפצים שהטמנו בבור לפני שעזבנו את קסטיליון פיורנטינו – בור שהוא עצמו סייע בחפירתו. כששבנו לבית, מצאנו את הארגז פרוץ. כל בגדיה של אמא ותכשיטיה נעלמו.

מתחתינו, בקומת הקרקע, התגורר זוג איכרים, אֶרסיליה ודינדוֹ, שהועסקו על ידי דינו גריפוני בעבודות תחזוקה של הווילטה. ביומנו של אביו, ג’ינו גריפוני, כתוב כי בחודש יוני 1944, ימים אחדים לאחר שעזבנו לצפון, חיפשה המשטרה את בנה של ארסיליה שהיה רשום אצלם כנפקד מהצבא, וקרוב לוודאי שנחשד גם בהשתייכות למחתרת. הם ניסו לסחוט מפיה של ארסיליה המסכנה את מקום מחבואו, ומשלא נענו הכו ופצעו אותה. ארסיליה ודינדו היו מאוד חביבים עלינו ואנחנו עליהם, ובמשך כל תקופת המלחמה לא חשתי בעוינות כלשהי מצדם. בביקור החוזר בקסטיליון פיורנטינו עם חיילי הבריגדה, רצתי לעברם בקריאות שמחה, אבל כשהגעתי אליהם הפנה דינדו את גבו אלי ופלט קללה עסיסית: Cazzo. זה היה הגידוף הגס ביותר ששמעתי מעודי, אולי מעט פחות מ־Stronzo – שאותו לא העזתי אפילו להגות במחשבתי. לא הבנתי את פשר הקללה, אבל היא צרבה את זיכרוני כמו צליפת שוט. עוד אשוב ליומנו של ג’ינו גריפוני. כשניפגש – אם בכלל – אראה לך אותו, אולי תגלה בו דברים שלא מצאתי. אינני מוציא מכלל אפשרות שהחמרתי עם ג’ינו, אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

אידה היתה הראשונה שעמדה על מחלתה של אמא מתלונותיה החוזרות ונשנות על כאבים בחזה וחולשה כללית. הדברים הגיעו במהרה גם לידיעתנו. נהגנו לקדם את פניה בדלת הכניסה בידיים שלובות מאחורי הגב ולדבר בינינו בלחש כדי לא להפריע את מנוחתה. משהזדמנה ביצה טרייה לידינו, אידה היתה מקציפה את החלבון בנפרד ואחר כך מערבבת אותו עם החלמון המעורבל בסוכר. כל אחד מאתנו קיבל טעימה על קצה הכפית ממזון מלכים זה לפני שהוא הוגש לאמא.

ערב אחד היא לא חזרה הביתה. לאידה נמסר שהיא אושפזה בבית החולים של הוורמאכט. מהרגע הראשון התייחסו הגרמנים לאמא כאל בת ארצם. אידה קיבלה היתר מיוחד לנסוע מדי ערב לבית החולים כדי לסעוד אותה בחולייה, ומדי פעם שלחו מכונית צבאית לקסטיליון פיורנטינו להביא גם אותנו ואף דאגו להאכילנו כרוב מבושל בקימל. עד היום אינני יכול לשאת את ריח התבשיל הזה, אבל לחם היה בשפע וגם תפוחי אדמה. לאמא פינו חדר פרטי, והרופא המטפל, קצין גרמני בדרגת סרן, דאג לה באופן אישי. ד“ר וולף היה גבר נאה, גבה קומה ובעל הופעה מרשימה. אידה בטוחה שהוא התאהב באמא וגם היא לא נשארה אדישה כלפיו. אינני בטוח עד כמה ניתן לסמוך על התרשמותה של אידה. חולים מפתחים לעתים קרובות יחס אישי לרופאיהם. אני נוטה לחשוב שאמא נטתה לו חיבה, בעיקר הכרת תודה. היא היתה בודדה, חלשה, מיואשת מהמחשבה שילדיה נותרו לבד, ללא אמצעים, עם עוזרת צעירה חסרת מקצוע וניסיון חיים. ידידיה מקסטיליון פיורנטינו, אַרֶצו ופירנצה לא הפגינו נוכחות מרשימה בבית החולים. איש ממשפחת גריפוני לא ביקר אצלה. אמא ידעה שאין היא יכולה לתלות תקוות בקרובי משפחתה, שנפוצו לכל עבר מאימת הנאצים. בדצמבר 1943 מנסה הדודה ג’ני לעודד את רוחה. במכתבה היא מביעה את הערצתה למרץ ולכוח הרצון של אמא, אבל המרץ של אמא אזל במהירות. אני מניח שייאושה גבר לאחר שנודע לה על החלטת המטה הגרמני לפנות את בית החולים מאַרֶצוֹ. אמא הועברה לבית החולים העירוני ושוכנה באולם ארוך וקודר שהכיל עשרות מיטות. אחרי שנפרדה מד”ר וולף היא אמרה לאידה שקצה בחייה. משאלתה התמלאה מהר יותר מכפי ששיערה.

ב־19 בדצמבר 1943, זמן קצר אחרי אשפוזה בבית החולים העירוני, ספגה קסטיליון פיורנטינו הפצצה כבדה. כמו בכל יום ראשון, היינו אמורים לבקר בכנסייה כדי להתפלל לשלומה של אמא. לאידה היתה באותו יום נבואת לב קודרת ונמנענו מהליכה לתפילה, ואכן הפצצות החריבו כליל את הכנסייה. הפצועים שהובהלו לבית החולים באַרֶצוֹ החרידו את אמא. היא ירדה מהמיטה והפצירה באחד האמבולנסים החוזרים להסיעה לקסטיליון פיורנטינו. אינני יודע כיצד הצליחה להגיע לווילטה בצ’רנה, אבל אידה מעידה שכאשר אמא פתחה את דלת הבית וראתה אותנו בריאים ושלמים – היא התעלפה בזרועותיה.

על מה שקרה באותו יום בקסטיליון פיורנטינו ניתן ללמוד מיומנם של ג’ינו גריפוני ודון אנג’לו – כומר העדה של פיאַבוֹצ’יה – שראה אור ב־1988 תחת הכותרת: “כדי לא לשכוח”.³ תושבי קסטיליון פיורנטינו התרגלו לעקוב אחר המבנים הצפופים של מטוסים שחלפו בגובה רב מעל העיירה בדרכם צפונה, אבל ב־19 בדצמבר 1943, בשעה 1.30 בצהריים, נשברה השגרה. מבנה של 36 מפציצים רוקן את מטענו הקטלני על העיירה. בין הבניינים שחטפו פגיעה ישירה ונחרבו עד היסוד היו בית חולים, כנסייה ושני בתי ספר – בית הספר על שם סנטה קיארה ובית הספר סֶריסטוֹרי, שבו למדנו אחיותי ואני. השאלה שנותרה עד היום ללא מענה היא למה הופצצה קסטיליון פיורנטינו. סברות כרס לא חסרו: הריסת מלאי רפואי שאוחסן בבית החולים, פגיעה במאה חיילי מיליציה פשיסטים שהועברו לעיירה מאַרֶצוֹ כמה ימים קודם לכן, חיסול המחסנים של משפחת קסטלוצ’י שסחרה עם גרמניה. היו אף מי שתירצו את ההפצצה ברצונם של הבריטים להעניש את תושבי העיירה על אירוחו של פיוֹרֶנצו אַמַטוֹרי, סרן צעיר ביחידת המוּסקֶטיֶירים של מוסוליני.

נקל להבין שאף אחת מסברות אלו לא היתה יכולה להיות סיבה מספקת לשיגור 36 מפציצים כבדים לעבר קסטיליון פיורנטינו. הסברו של דון אנג’לו היה כנראה קרוב יותר לאמת: הטייסים האמריקנים טעו בניווט והחליפו את ארֶצו בקסטיליון פיורנטינו. מכלל הגיחות האוויריות על העיירה נהרגו 108 אזרחים, רובם מההפצצה ב־19 בדצמבר. בסריסטורי, בית הספר של ג’ינו גריפוני, נהרגו באותו יום 20 תלמידים.

ההפצצה הגדולה תפסה אותנו בבית, אבל ככל שתכפו ההפצצות על העיירה למדתי להעריך – על פי מיקום המטוסים בשמים – אם הפצצות עומדות ליפול על העיר או לדלג עליה. כשהערכתי שאנחנו עלולים להיות המטרה, ברחתי לשדה הפתוח. שם, משוחרר מהקירות הסוגרים ומתחושת הקלאוסטרופוביה, הרגשתי בטוח, אם כי לא פטור מהמועקה בעומק הבטן שליוותה את הזמזום המונוטוני של עשרות מפציצים המשייטים בגובה רב.

על פי יומנו של גריפוני, החיים בקסטיליון פיורנטינו השתנו שינוי ניכר עוד לפני ההפצצה של ה־19 בדצמבר, למעשה זמן קצר אחרי ההפיכה של מרשל בדוליו. כבר ב־14 בספטמבר הוטל עוצר על תושבי העיירה משעה 10 בערב עד 6 בבוקר. ההגבלות הביטחוניות הוחמרו – לרבות איסור מוחלט על נשיאת נשק מכל סוג שהוא. צווי חירום איימו להוציא להורג בירייה את כל מי שיסתיר מורדים או לא ידווח עליהם. ב־25 באוקטובר נאסר על תושבי העיירה להאזין לשידורי הבי.בי.סי. עונשי מאסר וקנסות כספיים הוטלו על כל מי שלא מסר בהמות משא שברשותו לצבא הגרמני. בין הקומוניקטים הראשונים מטעם מפקד כוחות הוורמאכט באַרֶצוֹ היה צו החרמה של כל משדרי הרדיו־טלגרף שברשות גופים ואנשים פרטיים. אני תוהה אם ג’ינו גריפוני ידע על המשדרים במרתף הבית של שכננו הצעיר. מסופקני. ג’ינו לא היה מסתכן בהוצאה להורג ובהחרמת רכושו.

פעמיים או שלוש בשבוע נסענו ברכבת לבית החולים באַרֶצוֹ. אמא נחלשה מביקור לביקור, אבל לא הערכנו עד כמה מצבה חמור. ברכבת נהגתי להתפלל לשלומה ולקנח בשיר Mamma son tanto felice, משיריו היותר מפורסמים והיותר סנטימנטליים של הטנור האיטלקי בנימינו ג’ילי. מילות השיר ביטאו את רחשי לבי: רצון עז לראות את אמא ולא להשאירה לבד. כמו מרקו ב“מהאַפֶּנינים עד האנדים” של דה־אמיצ’יס, הייתי מוכן לחצות חצי עולם כדי לראותה בריאה. אבל במצבה שירים כבר לא עזרו, גם לא תפילות. ב־9 בינואר הוזעקנו לבית החולים. אידה, שלא סרה ממיטתה של אמא בימיה האחרונים, המתינה לנו. “היא ידעה שתבואו,” אמרה לי 50 שנה אחרי אותו יום. “ברגע שנכנסתם לאולם היא זיהתה אתכם. חיבקתם אותה בשקט וכולכם פרצתם בבכי.”

מיד אחר כך היא שקעה בתרדמה. באחת הפעמים שנפקחו עיניה היא בהתה בנו והליטה את פניה בייאוש. הדבר האחרון שאמא עשתה היה לחפון את הידיים שלנו ושל אידה בכף ידה. היא כבר לא יכלה לדבר. אידה הבינה שהיא רצתה לומר לה לא לעזוב אותנו ולעשות הכול שנהיה תמיד ביחד. זה מה שעשיתי, אמרה אידה. אני חושב שאידה ירדה לסוף דעתה של אמא. היא לא ידעה שבקשה דומה הפנתה סבתא לאמא ב־27.10.1941: “דאגי לכך שהם יישארו תמיד ביחד”. אחרי כמה דקות אמא איבדה את הכרתה ומתה בזרועותיה של פיורנצה. הוּצאנו מהאולם, וכשנקראנו לשוב היא שכבה על גבה. עיניה היו עצומות. שמיכה בהירה היתה מתוחה על גופה. מישהו דחק בי מאחור להתקרב למיטה ולנשק את אמא. פחדתי שהמוות ידבק בי, אבל ידעתי שעלי למלא את חובתי. פניה היו צהובים ומצחה קר. היא נראתה צעירה מ־32 שנות חייה.

אינני בטוח שמותה נקלט לאשורו במוחי באותו רגע, גם לא בימים שלאחר מכן. למגינת לבי, ערב קבורתה הייתי עסוק בעצמי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי צועד אחרי ארונה והכול מסתכלים עלי ברחמים, וכבר תהיתי מה לעשות באלף הלירטות שנותרו בארנקה של אמא. העברתי בראשי את רשימת המאכלים והצעצועים שאוכל לקנות בסכום זה, שנראה אז בעיני כהון עתק. אבל טרם הספקתי לסכם את רשימת המשאלות נתקפתי רגשי אשמה על שמחשבותי נתונות לעצמי ולא לאמא. רק כעבור עשרה חודשים, כשהתארחנו ערב אחד אצל משפחת אַלֶגרי במונסליצ’ה, השיג אותי מותה. ישבתי לבדי במטבח, רכון על תצלומים ישנים של אמא, ולפתע שטף אותי גל אדיר של געגועים אליה. זה היה הרגע שהבנתי שלא אראה אותה יותר. טבעתי בדמעות. מבחינתי, אמא מתה במונסליצ’ה.

להלוויה באו מכרים וידידים של אמא, ביניהם אנשי ורמאכט לא מעטים. קברה כוסה בזרי פרחים. אידה לא זוכרת אם נכח מישהו ממשפחת גריפוני. ד"ר וולף הגיע במיוחד להלוויה, שלף מכיסו ארנק ונתן לאידה סכום כסף בשבילנו. איש ממשפחת גריפוני לא הציע לנו עזרה או חסות. גם לא דינו, שהיה סנדקי, ועל פי המסורת הטוסקנית היה אמור למלא את מקום ההורים בהעדרם. הגריפונים לא היו לידנו כבר בימים ובלילות שבהם אידה סעדה את אמא בבית החולים. קורינה, ידידתה של אידה, לקחה אותנו לביתה ודאגה לנו. כל כובד ההחלטה באשר לעתידנו נפל בבת אחת על כתפיה הצרות של אידה, בעצמה נערה בת 24, רחוקה ממשפחתה, ללא כסף ומקצוע, יודעת בקושי קרוא וכתוב. הסנדקיות של אחיותי, הפרופסוריות לפילוסופיה ולמדעים אלדה ניקוליני ואחותה פרננדה פאני מפירנצה, הציעו לאידה להכניס אותנו לבית היתומים בארצו. אידה התנגדה; היא זכרה את בקשתה האילמת של אמא יום קודם לכן, כשחפנה את ידינו בידה. התעקשותה של אידה להישאר אתנו נותרה חידה בעיני. איש לא היה מטיל בה דופי אם היתה מרימה ידיה נוכח המשא שנחת בחיקה. כל שהיה עליה לעשות הוא להניח את המשא הזה על מפתנם של הסנדק והסנדקיות, או לחלופין למסור אותנו לרשויות הסעד ולהתחיל לעשות לביתה. אם אתה שואל לדעתי, רומולו, בזה מתמצה ייחודה של אידה, והוא מתחבר במחשבתי לדמותו המופלאה של לורנצו בקובץ סיפוריו של פרימו לוי “זמן שאול”⁴. לורנצו, פועל בניין איטלקי מופנם, חסר השכלה וכבד דיבור, שהובא על ידי הגרמנים לאושוויץ לבצע עבודות בנייה ותחזוקה במחנה, פוגש במקום מקולל זה את פרימו לוי, אינטלקטואל יהודי צעיר מטורינו. משנודע ללורנצו שיהודי כחוש זה, מְזֵה רעב ובעל שתי ידיים שמאליות, הוא בן חבל פיימונטה כמוהו, הוא פורש עליו את חסותו. לורנצו מגניב מדי יום קרומי לחם ושיירי מרק לפרימו לוי, ומתמיד במעשה אסור ומסוכן זה עד יום עבודתו האחרון באושוויץ. לפני שהוא עוזב את המחנה, לוי מבקש ממנו לבקר את אמו בטורינו ולמסור לה שעודנו בחיים. הוא גם מפציר בו לקבל גמול כספי מאמו בעבור כל מה שעשה למענו. לורנצו אכן מבקר אצל אמו של פרימו לוי, לאחר שעשה ברגל את כל הדרך מאושוויץ לטורינו, אבל מסרב לקבל ממנה כסף, אפילו לא דמי נסיעה לרכבת מטורינו לעיירתו פוֹסאנו. כשפרימו לוי משתחרר מאושוויץ הוא נוסע לפוסאנו ומוצא את לורנצו, אדם כבוי, שותה לשוכרה ומתפרנס בקושי ממסחר זעיר בגרוטאות ברזל. לוי מנסה לסדר לו עבודה קבועה וקלה יותר, אבל לורנצו דוחה את עזרתו. כעבור זמן מה נופל לורנצו למשכב. לוי מצליח בעזרת קשריו לשריין לו מיטה בבית חולים, אבל לורנצו נוטש את בית החולים לאחר שהרופאים מסרבים לספק לו יין, ואחרי ימים אחדים הוא נפטר. פרימו לוי סבור שלורנצו מת משום שהחיים לא עניינו אותו עוד, והוא סופד לו במשפט קצר ונפלא: “אנושיותו היתה ללא רבב.” אינני מכיר ארבע מילים קולעות מאלה כדי לתאר את אידה בּרוּנֶלוֹ לֶנטי: אנושיותה היתה ללא רבב.

בספטמבר 1992, בעקבות תוכנית רדיו פופולרית שעסקה בילדותי, הגשנו למוסד “יד ושם” בקשה להכיר באידה ברונלו כחסידת אומות העולם. אות חסידי אומות העולם, שעד היום הוענק ל־21 אלף אנשים מ־42 מדינות, נועד לבטא את הכרת התודה של מדינת ישראל ושל העם היהודי בכלל ללא־יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בתקופת השואה, ולא פחות מזה – להמחיש שניתן היה לשמור על צלם אנוש גם תחת אימי המשטר הנאצי. תוכנית רדיו נוספת, שבמסגרתה סיפרה הפסלת אגי יואלי על תחושותיה כשתרגמה את צרור המכתבים של אמא, תרמה את שלה. ב־24 בפברואר 1993 החליט “יד ושם” להכיר באידה ברונלו לנטי כחסידת אומות העולם. ההודעה נשלחה אליה באפריל 1993, והיא הוזמנה לפגישה עם אבי פזנר, שגריר ישראל ברומא. בביקורי הראשון אצל אידה ב־1977 היא הראתה לי בגאווה גדולה גזיר עיתון מ־Corriere Israelitico מ־2 בפברואר 1950, על צעירה ממונסליצ’ה שטיפלה בשלושה יתומים ממשפחה יהודית בקסטיליון פיורנטינו, “ומתוך ביטוי נאצל של אחווה אנושית לקחה אותם עמה למונסליצ’ה וטיפלה בהם עד סוף המלחמה”. אידה סיפרה לי בהתרגשות על פגישתה עם הרב הראשי של יהודי איטליה ועל הכבוד שחלק לה בעצם נכונותו לפגוש אותה. הוא לחץ את ידה ואמר לה שלא היא צריכה להודות לו, אלא הוא אסיר תודה לה על מה שעשתה. קיוויתי שאות חסידי אומות העולם ייחרת בזיכרונה כמו הכרת התודה של הרב 43 שנה קודם לכן.

בסוף אפריל 1993 נסעתי לטורינו, לטקס הרשמי של הענקת האות לאידה על ידי קונסול ישראל במילנו. אולם הקולנוע היה מלא אנשים שבאו לראות את בת עירם. לראשונה בחייה התבקשה אידה לעמוד מול מצלמות הטלוויזיה ולדבר למיקרופונים שנדחקו לעברה. היא עמדה במבחן בטבעיות, כמי שמורגל בכך כל ימיו. בפתיחת הטקס היא עלתה לבמה לקבל את מגילת הקלף של חסידי אומות העולם מידי הקונסול ואחר כך גוללה בלא כל התרגשות את סיפורה לקהל באולם. הערב הסתיים בהקרנת סרטו של ספילברג “רשימת שינדלר”. כשנדלקו האורות באולם קם הקהל על רגליו והריע לה. לא היה צל של ספק שהצופים הזדהו עם אחד מעיתוני טורינו, שכינה את אידה “שינדלר הקטן”. לסיפורה של אידה יש אפילוג שני. ביולי 1993 היא קיבלה הזמנה מ“יד ושם” לבקר בארץ עם משלחת ייצוגית של חסידי אומות העולם מכל הארצות שהיו תחת הכיבוש הגרמני. אידה נטעה עץ הנושא את שמה בשדרת חסידי אומות העולם ב“יד ושם”, ושמה הונצח במצבת אבן.

רומולו היקר, אני תוהה אם לא ראוי לחתום כאן את התכתבותנו. היה לי חשוב שתכיר את הוריך ושתתוודע לדוד פאלי ולאילונקה. בראש ובראשונה רציתי שתכיר את סבתא לואיזה, שגם אני לא זכיתי לפגוש אותה אלא באמצעות מכתביה, ואף על פי כן נשביתי בקסמה. בצדק או שלא בצדק אני חש שמילאתי את חובי כלפיך. שבדיווח הזה יש משום פיצוי על נטישתך בקטנזרו, שעד היום נותרה חידה בעיני, ועל ניתוקך מהמשפחה. מלכתחילה לא התכוונתי להטריד אותך בחיי, אלא ליידע אותך בקורות המשפחה. אבין בהחלט ללבך אם תחליט להסתפק במה שהעברתי לך. אנא, מסור לי את החלטתך.

שלך, סנדרו

18.12.2004 רומולו היקר

שמחתי לקרוא שהחלטת להרחיב את היכרותך עם פרימו לוי בעקבות מכתבי האחרון. אם תרשה לי משפט אחרון, אני חושב שאת זרע התאבדותו ב־1987 צריך לחפש בזוועה שנגלתה לו בפלנטה של אושוויץ על המין האנושי, אבל לא אטריח אותך עכשיו בניתוח מפורט. הוקל לי מאוד לדעת שתיאור רגעיה האחרונים של אמא נגע ללבך. אני רוצה לקוות שהוא גם קירב אותך אליה. זכור מה שאמרתי לך, אין אנשים רעים בסיפור המשפחתי שלנו. הנסיבות היו רעות, חסרות סיכוי ובעיקר אומללות. לבקשתך אני ממשיך במקום שהפסקתי, בקסטיליון פיורנטינו. הברֵרה הרצינית שעמדה לפנינו, ושנראתה לכאורה מעשית, היתה להיענות להזמנתה הנרגשת של אילונקה להצטרף למשפחתה בבודפשט. אני מזכיר לך את מכתבה מ־10.8.1943 שבו היא מפצירה באמא לחזור להונגריה ומבטיחה לדאוג לה ולילדיה. “יש לי רגשות מאוד אמהיים אלייך,” היא כותבת. “שנינו מחכים לך כמו לבת… אני מרגישה כאילו אני חייבת זאת לדודה לואיזה המסכנה… את לא אבודה.”

כמובן, לאיש מאתנו לא היה מושג על רדיפת יהודים בהונגריה, וגם אם היינו יודעים – זה לא נגע בנו, שהרי אנחנו היינו נוצרים. העניין הוא שאילונקה עצמה לא שיערה את ממדי האסון העומד להתרגש על יהודי בודפשט. מכל מקום, היה מנוי וגמור אתנו לנסוע לאילונקה. התחלנו ללמוד כמה משפטים בהונגרית ואף תרגלנו את קידת הנימוסין שנקוד לה בפגישתנו. על רצינות כוונתנו תוכל ללמוד ממכתבה של אילונקה ב־15.8.1944. היא כותבת שמכתבנו הגיע אליה ב־14 באפריל, למענה החדש בבודפשט, רחוב נוג’מזו (Nagynezo) 12.

כשקראתי את מכתבה תמהתי על כי נדרשו לה ארבעה חודשים כדי להשיב על מכתבנו, אבל במחשבה שנייה נזכרתי בכמה אירועים קריטיים שאירעו במדינתה שבועות אחדים קודם לכן: ב־19 במרס כבשו הגרמנים את הונגריה; פֶרֶנץ סַאלַאשי, מנהיג מפלגת צלב החץ ההונגרית, קיבל יד חופשית להשליט טרור ברחובותיה של בודפשט ולרצוח יהודים במקומות המסתור שלהם; אדולף אייכמן הגיע לבודפשט כדי להאיץ את גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ. להזכירך, במחצית חודש מאי הוחל בגירושים המוניים של יהודים מהפריפריה, ועד 8 ביולי גורשו למחנות המוות 450 אלף איש מכלל 800 אלף היהודים שחיו בגבולות “הונגריה הגדולה”. בנובמבר 1944 נענתה ממשלתו של פרנץ סאלאשי לתביעתו של אייכמן לגייס מאה אלף נשים וגברים יהודים בגילאי 16–60 כדי להקים באוסטריה שישה מפעלים תת־קרקעיים לייצור מטוסים. בהעדר קרונות רכבת פנויים, הוצעדו 80 אלף נשים וגברים בצעדה רגלית בת 200 ק"מ שכונתה “מצעד המוות”. את תשובתה של אילונקה צריך אפוא לקרוא על רקע רצף מבעית זה של מאורעות. בפתח מכתבה היא מביעה את התרגשותה מקבלת מכתבנו ובעיקר את שמחתה על שהיא יכולה להעניק לנו מעט שלווה ותקווה לעתיד. ניתן להקיש מכך שהבענו תקווה למצוא אצלה מנוחה ונחלה. אולם המשך מכתבה הרחיק תקוות אלו מאתנו והלאה:

אני מפצירה בכם שוב, היו חזקים, קוו לטוב והתפללו לאלוהים שישמור אתכם בחיים. אנחנו נמצאים היום במצב קשה ואיננו יכולים לעשות כלום למענכם, אבל האל הטוב ידאג להשאירכם בחיים. אתם תגיעו אלי, יהיה מה שיהיה.

בתי היקרה פיורנצה, עשי כל שבידך, בקשי מאידה טובת הלב לעזור לך לנקוט את הצעדים הדרושים אצל הרשויות כדי שיאפשרו לכם לחזור להונגריה. אני כבר אדאג לשאר הדברים. אם לא תמצאו אותי, יש לי אחות נוצרייה שתחכה לכם ושאצלה תוכלו להתגורר, מה גם שאתם עצמכם נוצרים. תוכלו למצוא אותנו היכן שהגורל יביא אתכם אלינו. יש לנו אמונה גדולה באל שלא ינטוש ילדים יתומים. אני מעבירה לכם את הכתובת של אחותי. אם לא תמצאו אותי אל תהססו לגשת אליה. אני מבקשת מכם שוב, אל תשכחו להביא אִתכם את הכתובת של הדוד פאלי בפלשתינה, כי אם ירצה האל נחפש אותו אחרי המלחמה כדי לעזור לו בכוחות משותפים.

מנשקת אתכם בהרבה אהבה, מדודכם יוזף, מדודתכם אילונקה ומהדודנים שלכם שרוצים כל כך בטובתכם.

אני חייב לציין שמכתבה של אילונקה נראה לי מנותק לחלוטין מהמציאות, שלא לומר נאיבי. יש באילונקה תימהוניות מסוימת המזכירה את דמותו הקנדידיאנית של גיאורג קֶבֶש ב“ללא גורל” של אימרֶה קֶרטֶס,⁵ העוסק בהונגריה של אותם ימים. מצד אחד היא מודיעה לנו שאינה יכולה לעשות דבר למעננו, ובאותה נשימה עצמה מפצירה בנו לעשות הכול כדי לנסוע אליה בהקדם, אף שאינה יודעת אפילו אם נוכל למצוא אותה. אחרי המלחמה היא כתבה לפאלי כי העובדה שחמשת אחיה ואחיותיה שרדו היא נס. אבל זה לא מנע ממנה להזמין אותנו אליה, תוך התעלמות מעשרות אלפי יהודים מתבוללים שגדשו באותם ימים את הרכבות לאושוויץ. ותכף לכך היא מעלה על הנייר משפט סתום, אך פטליסטי בנימתו: “תוכלו למצוא אותנו היכן שהגורל יביא אתכם אלינו.” ואולי איננו צריכים להיות מופתעים ממשפט כזה, שהרי אילונקה מאמינה באל הטוב שלא ינטוש ילדים יתומים, אף כי עשרות אלפי ילדים הונגרים כבר נרצחו באותה עת ועמדו להירצח בידי הנאצים ואנשי צלב החץ.

אינני יודע מתי הגיע מכתבה של אילונקה לידינו. לבטח אחרי שעזבנו את קסטיליון פיורנטינו, ועל כן לא היתה לו השפעה על החלטותינו ביוני

1. שבוע אחרי פטירתה של אמא הופצצה קסטיליון פיורנטינו שוב. משפחת גריפוני הכשירה מקום מגורים אלטרנטיבי ב“מגדל”, מצודה נטושה מימי הביניים על שם הברון קוזימו סֶריסטוֹרי, ששכנה בכפר ויטיאנו, במרחק בטוח מהעיירה. ככל שנקף הזמן וחזית המלחמה התקדמה לעברנו, הלכו ותכפו ההפצצות מהאוויר על קסטיליון פיורנטינו – בעיקר על תחנת הרכבת והשכונות הסמוכות לה. בעקבות קריסתו של בית הספר סריסטורי, ג’ינו התחיל להעביר לשני נכדיו שיעורים בביתו, ובהמשך צירף אליהם עוד ארבעה תלמידים. אינני זוכר אם נמנינו עם קבוצת תלמידים זו, אף כי אינני מוציא אפשרות זו מכלל חשבון, שכן דינו וילדיו התגוררו מפעם לפעם בווילטה שלנו. באחד הימים נפלה פצצה בקרבת מקום, חלונות הבית נשברו והאוויר התמלא עשן וריח שרוף. אחת המשרתות של משפחת גריפוני נפצעה מרסיס. קמה בהלה גדולה ובני משפחת גריפוני החליטו לעשות את הלילה בביתו של האיכר פלגריני. ג’ינו כותב ביומנו שארבע משפחות מהעיר שהו כבר אצל הפלגרינים, “ביניהן ילדיה של גברת הונגרייה שנפטרה חודשים אחדים קודם לכן, ואשר בחודשים האחרונים לחייה שימשה מתורגמנית בפיקוד הגרמני באַרֶצוֹ. שתי הבנות היו חמודות מאוד ואינטליגנטיות. הילד השתתף בשעתו בשיעורים שלי. שלושתם טופלו בידי אומנת חרוצה, אידה, שנשארה בחברתם מתוך חיבה לשמה.”

אני רוצה להתעכב קמעה על התייחסותו הלקונית אלינו, הממשיכה הערה אחרת ביומנו על כך שתושבי העיר לא ראו בעין יפה את ביקורי הגרמנים בביתנו. ותחילה כמה מילים על ג’ינו גריפוני, הפטריארך המזדקן של המשפחה. הוא היה דמות מוכרת בקסטיליון פיורנטינו ובכפרי הסביבה – בעיקר בזכות תפקידו כמנהל בית ספר. אני מניח שגריפוני היה בוהמיין במושגים מקומיים. באחד התצלומים שהשאיר אחריו הוא לובש חליפת ספורט אופנתית, בתמונה אחרת הוא רוכב על אופנוע, בשלישית הוא מצולם עם תלמידיו. עמידתו הבוטחת מפגינה שביעות רצון עצמית: יד אחת תחובה בכיס מכנסיו והוא מישיר מבט למצלמה.

ג’ינו גריפוני במיטבו

מה שהפריע לי בקטע זה, שקראתיו לראשונה ב־1993 בבית מלון בפירנצה, היה נימתו המנוכרת כלפי מי שהיתה שכנתו של ג’ינו גריפוני ומבאי ביתו משנת 1939, אישה שנמנתה עם חוג ידידיו הקבועים, הסבה בשעות ערביים עם משפחתו סביב הרוטונדה, ויצאה עם חבורתו לטיולים בטבע. פתאום אין לה שם. לכולם יש, גם לאידה, רק לא לה. אמא היא סתם גברת הונגרייה, משל היתה אישה זרה שהתעכבה ימים ספורים בקסטיליון פיורנטינו והמשיכה הלאה. ג’ינו מתאר את יחסם השלילי של תושבי העיר כלפי אמא בשל קשריה עם הגרמנים, אבל מתעלם משותפו לספר, דון אנג’לו נונציאטי, שהחזיק בעמדה פרו־גרמנית ופרו־פשיסטית. כמוהו היו ודאי לא מעטים בקסטיליון פיורנטינו, כמו בכל עיר אחרת באיטליה. ג’ינו מתעלם גם מהסוחרים, מבעלי העסקים ומפקידי העירייה שקיימו קשרים הדוקים עם הגרמנים ועם הפשיסטים כאחד. ככל שהמשכתי לקרוא ביומן, התבהרה לעיני כוונתו של המחבר ליישר קו עם המפה הפוליטית החדשה של איטליה. לא רק את חשבונו עשה, כי אם גם את חשבונם של רבים מתושבי קסטיליון פיורנטינו, אשר ימים אחדים לפני כניסת כוחות הברית לעיירה עלו להרים ושבו אליה כפרטיזנים כשרים: “כתבתי רשימות אלה,” כותב ג’ינו גריפוני, “לא כדי שיעיינו בהן עכשיו, כשהמאורעות טריים בזיכרוננו, אלא כדי שמי שהיום ילדים לא ילכו שולל בהתבגרם אחרי סיפורי תהילה של כותבי בדותות.” אלא שג’ינו גריפוני ידע שאת יומנו יקראו גם בני עירו שחוו את המלחמה על בשרם, ואשר על כן דאג למקם את עצמו בצדה הנקי מכל רבב של ההיסטוריה.

בשבועות האחרונים של הקרבות עשו רבים מתושבי קסטיליון פיורנטינו את לילותיהם במעלה הגבעה תחת כיפת הרקיע. משם יכלו לצפות בפצצות התאורה שהוטלו על אַרֶצוֹ והאירו אותה באור יום. ב־14 במאי הופצצה שכונת פועלים הסמוכה למסילת הרכבת בדרום העיירה. פחד ומבוכה השתלטו במהירות על סדר היום האזרחי. חבורות של חיילים ומיליציות פרטיות נהגו לנקוש בדלתות הבתים בחיפוש אחרי מזון. העונשים נגד אוחזי נשק, עריקים ונותני מחסה הוחמרו ככל שגבר רעם התותחים מעבר לעמק. מטוסי קרב צלפו בשיירות הצבא הגרמני והפציצו מטרות אסטרטגיות. המולת הקרב האיצה את בריחת התושבים מבתיהם בעיר ובכפרים הסמוכים. חוליות של הצבא הגרמני, שסרקו את הגבעות בחיפוש אחרי עריקים ופרטיזנים, עוררו את עוינותם של האיכרים כלפיהם. גם הרכבות החוצות את העיירה בדרכן לגרמניה, עמוסות חומרי גלם, רהיטים, ציוד משרדי, צמר וגבינות, לא הוסיפו להם אוהדים באזור. ג’ינו מעיד שעד אותה עת נהנו הגרמנים מהערכה גבוהה, אלא שזו התפוגגה והלכה נוכח הרכבות עמוסות הביזה. המראות הללו, כתב ג’ינו, פגעו בדימוי של הגרמנים כבעלי ברית הנלחמים בשבילנו ולמעננו. גם המצב הכלכלי המידרדר עשה את שלו. קצבאות המזון הדלות הגבירו את הרעב, והמכירה הפרטית נאסרה בתכלית האיסור. בביתם של הפלגרינים, כותב ג’ינו ביומנו, גובר החשש. “הילדים ההונגרים והאומנת שלהם מודאגים עקב יציאתם הקרובה של הגרמנים, שאותם הם אהבו לא מטעמים פוליטיים, אלא בגלל המזון שקיבלו מהם. למעשה, סגל הכוח הגרמני שהוצב בתחנת הרכבת ביקר באורח קבוע את הילדים והביא עמו מצרכי אוכל. והם, המסכנים, לא היה להם מקור תמיכה אחר. אמם המסכנה מתה בבית חולים גרמני בטיפולם המסור של רופאים צבאיים, שעשו כל שביכולתם וגם נתנו דעתם על המשפחה, אבל הם הועברו למקום אחר.”

זוהי פסקה שהייתי רוצה להתעכב עליה. החודשים הראשונים אחרי מותה של אמא היו מן הקשים שידענו. בלילות התגנבתי למלונת הכלבים של דינו גריפוני כדי להחליף את הלחם העבש שהביאו לנו הגרמנים בלחם הרך שהוא אפה לכלבים. בתקופה ההיא ביקרנו מפעם לפעם אצל איכרים בכפרי הסביבה כדי לקבל מהם לחם חסד ואולי גם ביצה. אחת לכמה זמן ביקרתי בבית הספר ושם נאלצתי לעבור טקס משפיל כדי לקבל בטטה מבושלת מאחד הילדים האמידים יותר. בכל התקופה הקשה הזאת, שנמשכה מ־1943 עד אמצע 1944, לא קיבלנו סיוע ממשפחת גריפוני, אף שנהנתה באותה עת משפע של מזון. מדי כמה ימים נהג ג’ינו לערוך ביקור אצל הורי תלמידיו בכפרים והיה חוזר משם עמוס בכל טוב.

הסימנים של טרם קץ ניכרו בעליל בקסטיליון פיורנטינו כבר בסוף חודש מאי. הכביש הראשי לאַרֶצוֹ התמלא שיירות צבאיות של מכוניות, שריוניות, אמבולנסים, ובעקבותיהם עדרים של פרות, פרדות וסוסים. אלפי חיילים ועריקים פלשו לבניינים ולבתים פרטיים נטושים ובזזו אותם מכל חפץ בעל ערך. חיילים גרמנים החרימו מכוניות, אופנועים ואפילו אופניים. גם אמבולנסים ומכוניות להלוויות מתים הוחרמו. בכפרים נותרו מעט בתים שלא נאלצו לארח חיילים לימים מספר. בעוזבם נטלו עמם תרנגולות, אווזים, ארנבות, חמורים, סוסים, פרדות ומעל לכול בקר. מפקדיהם שהשתכנו בווילות לא התאמצו במיוחד להשליט סדר ומשמעת. ערב 9 ביוני הפציץ מטוס בודד את תחנת הרכבת ועורר בהלה רבה. “אידה והילדים ההונגרים,” כותב ג’ינו, “מדברים בחרדה על עתידם. מי יושיעם? הגרמנים מסוללת התותחים הסמוכה באים לעתים קרובות לבקרם. אבל שלא כמו חבריהם מהתחנה, אין בפיהם דברי נחמה.”

לילדים ההונגרים היתה סיבה טובה לדאגה. איטליה הובסה, הגרמנים עמדו לסגת, וכדברי ג’ינו לא היו בפיהם דברי נחמה. האויב הבריטי, שהפציץ ללא רחם בתי ספר, כנסיות ושכונות פועלים, עמד בפתח. את השאלה מי יושיע את היתומים מפנה ג’ינו גריפוני לשמים, לא לעצמו.

ב־12 ביוני התדפק על דלת חווילתו סמל גרמני גבה קומה, ממושקף ולבוש בקפידה. הוא הודיע בנימוס על החרמת הקומה העליונה של הווילה לטובת חבורת הפיקוד של יחידת תובלה שעמדה להגיע לקסטיליון פיורנטינו. כעבור ארבעה ימים הוא הפקיע את המבנה כולו וביקש מג’ינו לעזוב את הבית. “כחייל ותיק,” הסביר, אחרי שראה חרב קצינים ממלחמת העולם הראשונה תלויה על הקיר, “אדוני ודאי מבין את צורכי המלחמה.” ג’ינו לא מחה. שלא כמשרתת ביתו שברחה כדי שלא תיאלץ לשרת גרמנים, הוא העביר את זמנו בשיחות מדיניות עם הסרג’נט עמנואלֶה ולא הסתיר את התפעלותו מהאיטלקית הרהוטה השגורה בפיו ומנועם הליכותיו. עם זאת, ג’ינו ממהר לתקן את הרושם העלול להיווצר באשר לעמדתו הפטריוטית בתיאור פגישתו עם קצין גרמני ושני נַגָדים שהתארחו בביתו. לאחר שיחה לבבית בצרפתית הוזמן ג’ינו להסב אתם ועם עמנואלה למשתה אינטימי בסלון. ג’ינו סירב בטענה כי בהיותו איטלקי הוא כואב ומושפל מכדי ליטול חלק במשתאות. “מדינתנו נאשמת שלא בצדק בבגידה,” אמר לנַגד. “הצבא שלנו פורק והתבזה. אלה ימים של דמעות. אני מודה לך על הזמנתך ומבקש את סליחתך על שאינני יכול לשמוח.” למחרת ניצבה ליד שער הבית עגלה מלאה עצים להסקה, מתנה מסגל הפיקוד הגרמני. תקרית מסוג אחר היתה לו עם עמנואלה. הלה יצא לסיבוב היכרות בגבעה וחזר עם אווז. אונדינה, בתו של ג’ינו, נזפה בו על שהוא גוזל את מזונם של איכרים מסכנים. “זה מעשה לא ראוי לחייל גרמני,” אמרה לו. עמנואלה הנזוף הזעיק את בנם הצעיר של פלגריני, שעבר במקום, וביקש ממנו להחזיר את האווז לבעליו.

אני מדגיש את האפיזודה השולית הזאת ביומנו של ג’ינו משני טעמים. היא מעידה על מערכת היחסים בין משפחת גריפוני לכובש הגרמני שפלש לביתם, והיא מראה גם משהו על טיבו של עמנואלה שפרס עלינו את חסותו. אינני יודע כיצד היה נוהג בנו אילו ידע שאנחנו יהודים, ואם היה מגלה כלפינו את אותה מידה של רחמים שגילה כלפי האיכרים המסכנים. אני רוצה לקוות שהוא לא היה מאבד צלם אנוש. במהלך הימים הבאים התרוקנה הגבעה מפטרולים גרמניים. עומסי התנועה בכביש הראשי העידו על קִרבת החזית לקסטיליון פיורנטינו. ג’ינו מגיע למסקנה שאין טעם להמתין עוד. הוא אורז את חפצי ביתו היותר חשובים, ובעזרת הנַגָד וחייליו מחביא אותה בווילטה בצ’רנה. עתה נותר לו פנאי לקונן על מולדתו: “איטליה המסכנה. דמך החי הוא זה הניתז בזרם מהעורק הזה, וחילות הברית הם אלה שפוגעים בך באכזריות כזאת.”

קינה קצרה זו ממקמת את ג’ינו גריפוני במרכז המפה הפוסט־פשיסטית, כאחת הדמויות הפטריוטיות של דה־אמיצ’יס. רוצה לומר, ג’ינו תמיד היה ותמיד יהיה לצד המולדת, למראשותיה של איטליה הסובלת והמדממת. כגיבוריו של דה־אמיצ’יס, ג’ינו מתעלם בקינתו מהעובדה שאיטליה נכנסה למלחמה לא כארץ כבושה דוגמת פולין וצ’כיה, אלא כשותפה גאה בציר ברלין־טוקיו־רומא. לא מקרה הוא שיומנו של ג’ינו מתחיל ב־1943 ולא ב־10 ביוני 1940. איטלקים רבים היו שותפים לאופוריה של מוסוליני בפתיחת המלחמה. עתה, כשהמלחמה קרבה לקִצה, ואיטליה הכבושה בידי בת בריתה היתה למשל ולשנינה בפי כול, נוח לג’ינו לאמץ עמדה הומניסטית החוצה מדינות ופוליטיקה. הוא מקונן על שוד הבהמות מהאיכרים המסכנים, שאותן “הם אוהבים כמו את המשפחה, כמו את האדמה”, ותוקף את הגרמנים שאינם מבינים כי מעשי הביזה שלהם מקימים עליהם את האיטלקים. עם זאת, כקצין גאה ממלחמת העולם הראשונה הוא מעריך את קור רוחם ומקצועיותם של חיילי הסוללה האנטי־אווירית הממוקמת ליד הווילה שלו.

ב־18 ביוני 1944 הודיעו דייריו הגרמניים של ג’ינו על הסתלקותם מקסטיליון פיורנטינו ביום המחרת. הנַגָד המליץ לג’ינו להישאר בחווילה, אבל ג’ינו החליט להצטרף למשפחתו המורחבת שהתמקמה עם משרתים וידידים ב“מגדל”. המקום, שהוכשר מבעוד מועד בידי דינו לימי הקרב הקריטיים על קסטיליון פיורנטינו, היה מצויד בכל הדרוש לשהייה ממושכת: גבינות צאן ובקר, ביצים, תרנגולות, נקניקים ובשר. בדיעבד הסתבר שהחלטת הגריפונים היתה נבונה. הגרמנים הנסוגים פשטו על חוות האיכרים והחרימו כל דבר אכיל. הגבעות שרצו עריקים, פרטיזנים וסתם צעירים אנרכיסטים שלא ראו עצמם מחויבים לשום שלטון אלא לעצמם.

גורל הילדים ההונגרים נגע ללבו של עמנואלה וַייסהַר. הוא התוודע אלינו בעת שהותו אצל ג’ינו ועד מהרה התחבב עלינו ואנו עליו. משהסביר לנו את הפירוש האטימולוגי של שם משפחתו התחלנו לכנותו “שיער לבן” (Capelli Bianchi). לא בכדי עמנואלה הוא היחיד מבין ידידינו הגרמנים שתצלומו נשמר אתנו. כשנמסר לו מועד התפנותה של יחידתו מקסטיליון פיורנטינו לבולוניה הוא דחק באידה להסכים להחזרתנו למולדתנו, כלומר לגרמניה, שהרי אוסטריה היתה חבל ברייך השלישי. אידה סירבה. מצד שני, היא לא רצתה להישאר בקסטיליון פיורנטינו. סיפורי הזוועה שהפיצו השלטונות על התנהגותם הברברית של כוחות הברית באזורים הכבושים עשתה גם היא את שלה. אידה אמרה לעמנואלה שברצונה להביא אותנו לבית אמה המתגוררת במונסליצ’ה, עיירה קטנה לא הרחק מפדובה, שם תמתין לאיחודנו עם אילונקה בבודפשט. וכאן מתגלה עוד אחת מאותן אי־בהירויות שמאפיינות, לצערי, את החומר המקוטע שברשותי. להזכירך, בינואר 1944, זמן קצר אחרי מותה של אמא, כתבנו לאילונקה על רצוננו לנסוע אליה לבודפשט. מכתבנו הגיע לידיה ב־14 באפריל, אבל בשל נסיבות המקום והזמן היא השיבה עליו רק ב־15 באוגוסט. מזה ניתן להניח שמכתבה הגיע אלינו לכל המוקדם בספטמבר 1944, שלושה חודשים אחרי שעזבנו את קסטיליון פיורנטינו. בין מכתבנו מחודש ינואר, שהגיע לידה באפריל, לבין מכתבה אלינו באוגוסט 1944, היא קיבלה מכתב מעמנואלה וייסהר, הנושא את התאריך 28 ביוני 1944:

סמל עמנואלֶה וַייסהַר

משפחת דומיאן היקרה. ברצוני להעביר אליכם את הכתובת של פיורנצה, ליזטה וסנדרו. התאפשר לי להעביר את הילדים מקסטיליון פיורנטינו לפדובה, שם הם נמצאים עכשיו בביתה של המשרתת של יוצי. הכתובת שלה היא: אידה ברונלו, רחוב סן ביאג’ו 8, מונסליצ’ה, מחוז פדובה.

הרגשתי כי מחובתי להביא את ילדיה של יוליה למקום בטוח. אהיה אסיר תודה לכם אם תוכלו לטפל בעניין זה כדי שהילדים יוכלו לחזור להונגריה בהקדם האפשרי. את הניירות וההמלצות של מטה הצבא הגרמני באַרֶצוֹ הצלחתי להשיג מכיוון שיוליה עבדה תקופה ארוכה במטה.

אהיה אסיר תודה לכם אם תוכלו להודיע לי בהקדם היכן יימצאו הילדים אחרי הגעתם להונגריה, ואם אפשר – לעדכן אותי באופן שוטף על שלומם.

בידידות, עמנואלה וייסהר, רחוב אדולף היטלר 17/1, אהינגן/דונהו.

אינני יודע מדוע עמנואלה מסר לאילונקה את כתובתו האזרחית בגרמניה ולא את כתובת יחידתו בבולוניה. אני משער שידע כי כתובתו הצבאית הינה ארעית. השערה זו מוצאת אישור במכתבו אלינו ב־19 באוגוסט 1944:

ילדים יקרים. אני מוצב עכשיו ליד בולוניה ובתוך זמן קצר נעבור להילחם בצרפת. חבל שאינני יכול להישאר באיטליה. ממכתבכם הבנתי שאתם בסדר. כתבו לי במהירות. הרבה ברכות ונשיקות, שלכם, עמנואלה.

בכוונתי לשוב לאפיזודה ההונגרית שלנו, אחרי הפרק הטוסקני שעומד לפני סיומו. יומיים לפני עזיבתנו את קסטיליון פיורנטינו ארזנו בארגז מסע גדול את כל החפצים שנראו לנו חשובים. בין היתר – שמלות ערב של אמא, תכשיטים (רובם ככולם מזויפים, שאם לא כן אמא היתה מוכרת אותם בימים שרעבנו ללחם) ואפילו ספרים וחוברות מצוירות שאהבנו, מפופאי ומיקי מאוס ועד פוטו־רומנים שהיו חביבים על ליזטה ופיורנצה. את הארגז הכבד טמַנו עמוק באדמה באחד החדרים הקרקעיים של הווילטה. אני משער שהחפירה נעשתה יחד עם ג’ינו, שכאמור נעזר בחיילים הגרמנים שהתארחו בביתו כדי לטמון את חפצי הערך שלו בווילטה. ב־19 ביוני עזבנו את קסטיליון פיורנטינו, לא לפני שהתייצבתי לפני הרוטונדה ונדרתי לחזור ולעמוד מולה אחרי שהכול ייגמר. כמובן לא יכולתי לדעת אז שהפרק הטוסקני בחיי הסתיים. Capelli Bianchi העלה אותנו על אמבולנס עירוני, שהוחרם כמה ימים קודם לכן לטובת המאמץ המלחמתי, והגענו אתו לאַרֶצוֹ. שם, בתיאום מוקדם עם מפקדיו ביחידה, עלינו על אחת המשאיות בשיירה צבאית שעשתה דרכה לצפון. לקחנו אתנו רק מזוודה.

שלך, סנדרו

31.12.2004 רומולו היקר

שאלתך הטרידה גם אותי לא מעט. כפי שיכולת להיווכח, המקריות מילאה תפקיד בחיינו, אבל לא תמיד לרעה. ההבדל בין עולם ששולטת בו מקריות לבין עולם שנשלט מלמעלה הוא שבעולם הראשון אתה שולט שליטה חלקית בחייך ואילו בעולם השני אתה נשלט בידי כוונות וכוחות נסתרים. אני מעדיף את העולם הראשון, למרות אקראיותו. שווה בנפשך מה היה קורה אילו אילונקה היתה משיבה לנו באפריל, סמוך לקבלת מכתבנו, ולא באוגוסט. אנחנו, שלא ידענו דבר על יהדותנו, היינו מוסרים ללא חשש את מכתבה לעמנואלה, מה שהיה מעמיד אותו על מוצאנו היהודי. אינני חושב שאידה היתה עוצרת בעדנו, כי ספק אם היתה מבינה ממכתבה של אילונקה שתוכנו מסגיר את יהדותה. לדברי אידה, אמא גילתה לה את סוד מוצאנו לפני מותה, אבל גם אם זיכרונה אינו בוגד בה הדבר נודע לה בוודאות רק אחרי מותה של אמא, מהמסמכים שהיא הפקידה בידה. השאלה היא מתי התגלה לה הסוד, האם במהלך ששת החודשים בקסטיליון פיורנטינו אחרי מותה של אמא או רק אחרי הגעתנו למונסליצ’ה, כאשר אידה התבקשה להציג את המסמכים בעירייה, כתנאי לקבלת סעד. השאלה החשובה בעיני היא מה היה עמנואלה עושה אילו נודע לו על יהדותנו. האם היה נשאר Capelli Bianchi החביב והנדיב, או שהיה מתנער מאתנו, ואולי מסגיר את אילונקה לשלטונות הגרמניים בהונגריה? את התשובה לא נדע לעולם. אני רוצה להאמין שעמנואלה נמנה עם אותם גרמנים שלא איבדו צלם אנוש, וכמוהו פרנץ קרמר מחיל המצב הגרמני בתחנת הרכבת של קסטיליון פיורנטינו. אני מודע לכך שלא ניתן להקיש מהפרט אל הכלל, קל וחומר אל הכלל היהודי. יתר על כן, אינני מרשה לעצמי לשכוח שגם רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, היה איש משפחה חם, מארח למופת וחובב סוסים. עם כל זאת, אינני מקבל את ההכללות על אופיו הרצחני של העם הגרמני. אני רוצה להפנות אותך לספרו של סבסטיאן הפנר, “סיפור של גרמני – 1914–1933”.⁶

זהו יומן אישי המתעד את עליית התנועה הנאצית לשלטון דרך עיניו של סטודנט צעיר למשפטים. ראשיתה במפלגה קיקיונית ובלתי רלוונטית לחיים הפוליטיים בגרמניה, המונהגת בידי דמות מוקיונית, וסופה בתרחיש מפלצתי שכפה את עצמו על העם הגרמני. “לאן בעצם נעלמו הגרמנים?” שואל הפנר. “הרי ב־5 במארס 1933 עוד הצביע הרוב נגד היטלר. מה קרה לרוב הזה? האם מתו כולם? האם בלעה אותם האדמה? או שמא בשלב מאוחר זה הפכו גם הם לנאצים? איך קרה ששום תגובה ממשית לא באה מצידם?” הפנר עזב את גרמניה ב־1938 וחזר אליה ב־1954. ניתוחיו את התקופה ואת בני עמו נוקבים וצלולים להפליא. בגמר לימודיו הוא מוצא עצמו במחנה לחינוך אידיאולוגי של המשטר הנאצי ביוּטֶרבּוֹג. השתתפותו היא תנאי להסמכתו כעורך דין. “היינו נתונים בידם של הנאצים לשבט או לחסד. כל מנגוני ההגנה שלנו קרסו, כל התנגדות קולקטיבית היתה חסרת סיכוי, וכל התנגדות אישית לא היתה אלא סוג של התאבדות. רדפו אותנו עד לחרך האחרון שבחיינו הפרטיים. מהומה ומבוכה שלטו בכול, ואיש לא יכול היה לדעת מתי זה ייגמר… עיסקה קטנה עם השטן ושוב לא השתייכת לכלואים ולנרדפים.” הפנר נרתע מכל קרבה לנאצים, והוא מחליט לאמץ את אמרתו של סטנדאל ולהישאר “טהור ונקי”.

נדמה לי שאני יכול להבין את תחושתו של הפנר. כמי שחווה בילדותו את הצד החביב של הגרמנים, סירבתי לתבוע פיצויים מגרמניה. סברתי שלא יהיה הוגן לתבוע פיצויים ממי שעמדו לצדי בקסטיליון פיורנטינו. זה היה לפני שידעתי על סבתא ועל הדוד פאלי, אבל גם אחרי שנודע לי – דעתי לא השתנתה באופן עקרוני. תבין, אני חושב שלפאלי הגיע פיצוי מלא על מה שעוללו לו חוקי הגזע, לא כל שכן לסבתא – אילו היתה נשארת בחיים – אבל אינני חושב שמגיעים לי פיצויים על העוול שנגרם להם. אלא שהאהדה המסויגת לגרמנים התרסקה במהלך משפטו של אדולף אייכמן בירושלים ב־1961, משפט שהציב מולי את הזוועה הנאצית במערומיה. אולי זה יישמע לך מוזר, אבל בקיבוץ לא הִרבּו לעסוק בשואה, לבטח לא הצעירים. השואה היתה לדידנו אירוע זר ומנוכר לישראליות שלנו. היא הצטיירה כסיפור המשך עלוב ומשמים לפרעות שפרעו עמי אירופה ביהודים במרוצת ההיסטוריה, ואשר הסתיימו תמיד בתבוסת היהודים. ההיסטוריה שבחרתי לאמץ היתה בת חמישים שנה, אולי כפול מזה. היא החלה בראשוני המתיישבים בארץ שגברו על הפורעים הערבים, והסתיימה בניצחונו של דור הבנים במלחמת העצמאות על צבאותיהן של שבע מדינות ערביות. לא החלוצים הראשונים ולא צאצאיהם נשאו על גבם חטוטרת של רגשי נחיתות וזיכרון קולקטיבי של רדיפות. האמירה “כצאן לטבח” הלמה את דימוים של יהודים גלותיים, כנועים ורפי שרירים, לא את הישראלים. שלוש שנים אחרי הגעתי לארץ כבר בזתי לארבעה ילדים מהונגריה, פליטי שואה, שהובאו לקיבוץ. הכשרות הנוער ששהו ברמת דוד בחופשות הקיץ שלהן, ובעיקר יחידות הפלמ“ח שעשו את הקיבוץ בסיס לאימוניהן, היו מודל הייחוס שלי. הם ייצגו בעיני את הטיפוס הישראלי החדש שדחק לשולי ההיסטוריה את היהודי הישן. הצבר הישראלי, יליד הארץ, הציג לא רק פרופיל חדש, כי אם גם הומור שונה ושפה ייחודית לו – שורשית, תמציתית, ישירה, נקייה מהצטעצעות לשונית, חסכונית במליצות וקמצנית בשבחים עצמיים, כזו המציבה את העשייה לפני המילה ולועגת לעירונים החיוורים והרכרוכיים. לא היה לנו ספק שאם בגטאות היו מוצבות כמה מחלקות של אנשי פלמ”ח, הביטוי “כצאן לטבח” לא היה בא לאוויר העולם. ילידי הארץ לא היו מסכימים לצעוד בקומה שפופה אל מותם ולא היו ממלאים את קרונות הרכבת ללא התנגדות. הזדהינו עם המורדים בגטו ורשה, ליווינו את הפרטיזנים היהודים שלחמו ביערות נגד הגרמנים והתעלמנו ככל האפשר מהיהודים שצעדו עם צרורותיהם העלובים למחנות המוות.

משפטו של אדולף אייכמן זעזע אותי עד כדי הדרת שינה מעיני והפך את תמונת השואה על פיה. סיפורי הזוועה שפיורנצה דחתה כתעמולה אנטי גרמנית זולה צרבו בבשרי כמכוות אש. נצמדתי לשידורי הרדיו מבית המשפט, ומה שהחסרתי קראתי בשקיקה למחרת היום בעיתונים. באותם חודשים ארוכים לא חשבתי על שום דבר זולת המשפט. מעדויותיהם הנוראות של ניצולי השואה, שעלו על הדוכן בזה אחר זה, התוודעתי לראשונה לא רק לזוועה הנאצית, אלא גם לשטניות של מכונת ההשמדה שמוטטה את כוח ההתנגדות של הקורבנות. אני בספק אם נתת דעתך על הפרט הזניח שישראל עצמה לא היתה רחוקה כל כך מהכיבוש הגרמני. אחרי ניצחונו באל עלמיין ביוני 1942 עמד רומל במרחק מאה קילומטרים מאלכסנדריה. כיבוש מצרים היה פותח לפניו את הדרך לפלשתינה ממדבר סיני. “ההגנה” והפלמ“ח נערכו להגנה בנגב וברכס הכרמל. שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו היישוב היהודי היה נכבש בידי הגייסות של רומל. האם תושבי תל אביב היו נוהגים כמו קומץ המורדים בגטו ורשה, או כמו רוב תושביו שהלכו כ”צאן לטבח" לכבשנים. שאלה זו ניצבה לפני בכל חריפותה בפרשת גטו וילנה, ואני רוצה לשתף אותך באחת הדילמות שטרפו את שנתי באותה עת: עד כמה מיעוט לוחמני רשאי לכפות את דעתו על הכלל.

פרשת גטו וילנה נחשפה לציבור במשפט אייכמן, בעדותו של המשורר אבא קובנר, מראשי המחתרת היהודית בגטו. בקרב יושבי הגטו כבר נפוצו שמועות שאלפי מגורשים הוצאו להורג בפּוֹנאר, אבל הרוב סירבו להאמין. קובנר העיד שחברי תנועות הנוער רצו ללחום בגרמנים “למען כבודנו, למען היישוב שבתוכו אנחנו חיים”. הרוב לא נענה לקריאת הקרב שלהם. בכרוז שהוא מפיץ ב־1.1.1942 הוא כותב: “אל נלך כצאן לטבח, נוער יהודי. אל תאמינו למוליכים אתכם שולל. מ־80,000 יהודי ירושלים דליטא נשארו רק 20,000… כל הדרכים מובילות לפונאר, ופונאר היא מוות. מיואשים, קרעו מעיניכם את האשליה.” ואז אירע משהו שהביא לעימות חזיתי בין חברי המחתרת לבין מי שקובנר מכנה “מוליכי השולל”. ביולי 1943 נתפס יצחק ויטנברג, מפקד הארגון הלוחם, בידי הגסטאפו, אבל תכף לכך שוחרר על ידי המחתרת. הגרמנים הודיע לגַנס, מפקד המשטרה היהודית בגטו, שאם ויטנברג לא יימסר לידם עד שלוש לפנות בוקר – הם יחריבו את הגטו על כל יושביו. קובנר קרא לכולם לצאת לרחובות ולהילחם, כי ממילא מנוי וגמור עם הגרמנים להשמיד את כל יהודי הגטו. גנס ונכבדי הגטו ניסו לשדל את קובנר להסגיר את ויטנברג לידי הגרמנים ולמנוע בכך את השמדת הגטו. כשתחנוניהם לא עזרו צר ההמון על אנשי המחתרת ואיים עליהם במקלות ובגרזנים, אבל המחתרת בשלה: לארגון לוחם אסור להסגיר את מפקדו. בכל זאת, הלחץ עשה את שלו. לפנות בוקר יצאו חברי מטה הארגון למחבואו של ויטנברג והציגו לפניו את הדילמה. הוא שאל לרצונם. קובנר השיב לו שאם ייתן פקודה – הם יילחמו נגד אחיהם בגטו. ויטנברג לא היה מוכן לתת פקודה כזאת והסגיר את עצמו לידי הגרמנים. “ההיסטוריונים ישפטו אותנו לגנאי או לזכוּת,” אמר קובנר בסיום עדותו במשפט אייכמן, וזו אכן הכריעה נגדו. אין לדעת אם הגרמנים היו מממשים את איומם להשמיד את כל תושבי הגטו. רצח תושבי הכפר לידיצ’ה בצ’כוסלובקיה הוכיח שהם מסוגלים לכך. מצד שני, אזהרתו של קובנר ליהודי הגטו לא התממשה: 6,000 גברים, נשים וילדים שרדו את גטו וילנה. צאצאיהם מונים היום עשרות אלפים, אבל עמדתו של קובנר מקוממת גם אם היו נותרים רק מאה אנשים בחיים. כל אחד מיהודי הגטו היה זכאי להאמין שהוא יימנה עם הניצולים. קובנר לא היה רשאי לשלול מהם את התקווה – גם לא את האשליה. זכותו של קובנר למות בכבוד ולתבוע ממרצחיו מחיר כבד. אבל החלטתו, מכובדת ככל שתהיה, צריכה לחייב אך ורק אותו. קובנר דרש מיהודי הגטו מות גיבורים, הם רצו לחיות. אנשים פשוטים לא עובדים בשירות ההיסטוריה והכבוד, אלא למען שגרת יומם. בסופו של דבר, האשליה העצמית התבררה כדרך נכונה יותר מהכבוד.

מסקנה זו, שהגעתי אליה במהלך משפטו של אדולף אייכמן, היתה שונה בתכלית מהשקפתי המיליטנטית לפני המשפט. בצל הארעיות והאקראיות של החיים בכלל ושל החיים תחת הכיבוש הנאצי בפרט, הבחירה באשליה עצמית קיבלה בעיני ממדים של זכות יסוד. רשמתי לעצמי את המקרה המזעזע של עורך דין לוריא ואשתו שהשקו את ילדם ברעל לפני ששתו אותו בעצמם. אבל מנת הרעל היתה קטנה מדי בשבילם. הם ניצלו ובנם מת. כמו קובנר, הם היו משוכנעים שמותם בלתי נמנע, וכמו קובנר הם טעו. תהיתי בלבי מעשיו של מי מבטאים גבורה גדולה יותר, אלה של קובנר או אלה של האישה הקשישה שנשאה את נכדה בן השנה בזרועותיה בדרכה לחפיר מלא יהודים ירויים בעודה שרה לו שירים. התינוק צחק עד שנורה למוות עם סבתו.

סיטואציות מקאבריות כגון אלה, שמשפט אייכמן סיפק בגודש קשה מנשוא, המשיכו להסעיר את נפשי זמן רב אחרי תום המשפט. עקבתי אחרי מאבקיהן של תנועות המחתרת בארצות הכיבוש הגרמני בניסיון לעמוד על הבסיס המוסרי שלהן. שאלתי את עצמי מי נתן להן את הזכות להקריב מאה בני ערובה בגין התנקשות בחייל גרמני בודד שחייו או מותו חסרי חשיבות לתוצאות המלחמה. רשמתי לפני את קביעתו של ז’אן־ז’אק רוסו, השוללת את זכותו של אזרח לוותר על חירותו; בדקתי עם עצמי אם אין בקביעה זו כדי להעניק למחתרת את התוקף המוסרי לפעולותיה, שהרי בהעדר שלטון נבחר חובתו של כל אזרח להילחם להשבת חירותו. ניסיתי לגבש לעצמי עקרונות שייתנו מענה לקשת רחבה של דילמות מוסריות, החל ברצח האכזרי של לוּמוּמבָּה בקונגו, דרך זכותם של הבורים על חלקים מאדמת אפריקה וכלה בהרג חסר הבחנה של אזרחים אלג’יריים בידי מחתרת ה־FLN במאבקה האלים לעצמאות. אבל כל כמה שהרחקתי עדותי לארצות אחרות ולאנשים אחרים, מצאתי את עצמי חוזר לאייכמן. בנובמבר 1960 התפרסמו בירחון “לייף” שיחות שקיים העיתונאי ההולנדי זאסן עם אייכמן בארגנטינה, חמש שנים קודם לכן. אמירותיו של אייכמן בריאיון היו בוטות ונחרצות הרבה יותר מדבריו בבית המשפט בירושלים. “את שלי עשיתי,” הוא גילה למראיין, שחי אף הוא במסתור בגין עברו באס.אס: “אם הפסדנו במלחמה – אני את המלחמה שלי לא הפסדתי ואלך בשמחה אל הבור בידיעה שגררתי אחרי חמישה מיליון יהודים.” אייכמן הודה במפורש שהיה מוקסם מהתפקיד שהוטל עליו ולא מילא אותו “כמקבל פקודה ותו לא”. את פעולתו נגד היהודים תירץ בכך ש“הם גנבו מאתנו את נשמת החיים”.

במשפטו הציג אייכמן דיוקן אחר – פונקציונר ממושמע הסר למרותה של המדינה: “כל עוד חיים אנשים בסדרי החברה הקיימים לא נמצא פתרון כולל, זולת סדרי מדינה המבוססים על ציות להוראות. שום משטר אינו יכול לסמוך על מרגלים ובוגדים.” אייכמן דחה את שאלתו של התובע הראשי אם הוא רואה את עצמו שותף לרצח מיליונים: “לא, בכך אינני יכול להודות. בשאלת האשמה האנושית הריני מתדיין עם עצמי… אשמתי היא צייתנותי, כניעתי לחובת השירות ולחובת השירות המלחמתי, לשבועת האמונים לדגל.” באשר לסוגיית האשמה, אייכמן מפליג עד למקורותיה המטאפיזיים: “הייתי כלי שרת בידי כוחות עליונים וסמכויות עליונות, בידי הגורל שאינו יודע רחם.”

למרות הדיוקן הדוחה שהציג אייכמן בעדותו, התנגדתי לתלייתו – לא רק מתוקף עמדה עקרונית שאין מתקנים עוולה של רצח בהריגה ממוסדת, אלא משום שאותו זרע מזוקק של רוע שנבט בגרמניה עלול בנסיבות מסוימות לנבוט בכל מקום, כי משהו ממנו טמון בחולשותיו וביצריו של כל אדם – במיוחד בהתמזגו עם ההמון. באותם לילות טרופי שינה הגעתי למסקנה שתלייתו של אייכמן היא מענה שגוי לפשעיו, גם משום שהיא מדחיקה את השאלה הבלתי נמנעת: איך בני אדם יכולים להידרדר לשפל אנושי עמוק כל כך? עדותו של יחיאל דינור לא מָשה ממני. דינור הוא סופר שכתב ספרים מצמררים על אושוויץ בשם המושאל ק. צטניק, שפירושו בגרמנית אסיר מחנות ריכוז, ורק במשפט אייכמן נחשף שמו האמיתי. אני מעביר לך קטע מעדותו הקצרה על הכרוניקה ב“פלנטה אושוויץ” לפני שצנח בעילפון על דוכן העדים:

אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ, כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר – קצטניק. הם לבשו שם לבוש של הפלנטה הקרויה אושוויץ.

אף על פי כן מצאתי את עצמי מסכים עם סֶרוַוציוס, סניגורו של אייכמן, שמטרת המשפט הושגה בעצם הרשעתו. חשבתי אז שהעונש הראוי לאייכמן הוא כליאתו עד סוף ימיו בכלוב הזכוכית שהגן עליו בעת המשפט, כדי שאנשים יוכלו לעבור על פניו ולהציגו לילדיהם ונכדיהם. באשר לגרמניה, תחושתי היתה שהתגובה ההולמת לפשעיה היא החרמתה לשנות דור ומחיקתה מתודעת העם היהודי. אני רוצה שתבין, אינני שומר טינה לגרמנים שהיו ילדים בתקופת המלחמה, לא כל שכן לדור הצעיר בימינו. אני מסתייג מהישות המופשטת הקרויה גרמניה, שבשמה ולמען מורשתה יצא היטלר למלחמה אשר קיפדה את חייהם של עשרות מיליוני אנשים, לרבות שישה מיליון יהודים.

שלך, סנדרו

5.1.2005 רומולו היקר

אינני בטוח שהשאלה המרכזית בספרו של הפנר היא איך לא הבחין העם הגרמני במה שעושים לו ובמה שנעשה בשמו. אני חושב שרבים הבחינו במה שקורה סביבם, אבל ביכרו לצמצם את שדה הראייה שלהם לד' אמותיהם. אינני רוצה לשפוט את הגרמנים לחומרה יתרה כי לא עמדתי במקומם. אני יכול רק לקוות שהייתי נוהג אחרת, לפחות כמו הפנר. אותי העסיקה השאלה איך רעיונותיו המעוותים של היטלר הצליחו לכבוש את לבו ואת שכלו של העם הגרמני, כי את נטיות הלב והשכל יכול אדם לשמור לעצמו ואין הוא צריך לחשוש מהעלאתם אלא מעצמו. בין שאר הספרים על היטלר שקראתי באותה תקופה מצאתי בשיחותיו הסודיות⁷ את הרציונל הבא: “מאז ומתמיד כפה החזק את רצונו. זהו חוק הטבע… אם לא נקפיד על חוקי הטבע יום יבוא והחיות יטרפו אותנו, אחרי כן החרקים יטרפו את החיות והחיידקים יאכלו את החרקים. בסופו של דבר לא יישארו בעולם אלא חיידקים.” בעדותו במשפטי נירנברג⁸ תרגם גרינג את “חוק הטבע” של היטלר למישור המדיני: “למילת כבוד יש משמעות בעולם העסקים, אבל כשמדובר באינטרסים של המדינה המוסר הוא מילה ריקה… כאשר למדינה נקרית הזדמנות להיבנות על חשבון שכניה, היא לא תימנע לנצל אותה בגלל מילת כבוד שנתנה.”

כדי להביא תפיסות עולם מעוותות אלו לכלל משנה שלמה, די לחבר להן את ההיגיון המהופך של הימלר, כפי שהשתקף בנאום למפקדי אס.אס בפוזנן ב־4 באוקטובר 1943 על השמדת העם היהודי: “רק כמה מן הנמצאים כאן יודעים מה פשר הדבר כשמונחות יחדיו 100 גוויות, 500 גוויות או אלף גוויות זו ליד זו. לעמוד בכל אלה ולהישאר הגונים.”

בנימוקיו לגזר הדין במשפט אייכמן טען סרווציוס כי “מתוך מכלול ההקשרים יש ללמוד את הלקח”. סרווציוס לא ציין אם במכלול הזה נכלל גם אנטון שמידט, קצין גרמני ממוצא אוסטרי שסייע למחתרת היהודית בווילנה ושילם על כך בחייו. שאלתי את עצמי למה אותו זרע מזוקק של רוע שנבט בגרמנים רבים כל כך לא צמח גם אצל אנטון שמידט. למה “ההיפנוזה המדינית” שגזרה על אייכמן צייתנות מוחלטת לצווי המדינה, כדברי סרווציוס, החמיצה את הפנר.

בסופה של התדיינות פנימית ארוכה נותרתי עם שאלתו של גדעון האוזנר, התובע הראשי מטעם מדינת ישראל במשפט אייכמן: “מה קרה לעם הגרמני, מאיזה חומר קורצו הללו, אשר זה היה פועלם ואלה היו מעשיהם?” שאלה זו, שנשאלה גם במשפטי נירנברג, נותרה עד היום ללא מענה. הפנר מנסה לספק לה תשובה חלקית. במחנה לחינוך אידיאולוגי הוא שומע את חבריו לקורס מתרברבים שצריך לפוצץ את פריז. הפנר מתענה בלילות במיטתו וחושב כיצד היה עליו להגיב: “מה הייתי צריך להגיד? ‘זוועה, זה לא אנושי, אתה לא יודע מה אתה סח’… הם אפילו לא היו מתרגזים. רק מתרחקים. צוחקים. או אולי מושכים בכתפיים… מה יכול היה באמת לנפץ את שריון האטימות ולהציל את נשמתי?” הפנר מצביע על משהו קונקרטי יותר מחוסר טעם. הוא מתוודע למה שהוא מכנה “מלכודת הרֵעוּת”.

היה זה אושר לרוץ יחד בבוקר על המגרש, לעמוד יחד עירומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים… ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת ה’רעוּת' הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האישיות – ובידי הנאצים זה אכן מה שהיתה. זה היה כוח־המשיכה העיקרי, הפיתיון הגדול של הנאצים. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל־כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל’חברים', והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה; בהיטלר יוּגֶנד, בס"א, בצבא, באלפי מחנות וארגונים. כך גזלו מהם משהו שאין לו תחליף, ושעל חסרונו לא יפצה שום אושר שברעות.

הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי תנחומים למי שנתון בתנאים בלתי־אנושיים. היא הופכת את הבלתי־נסבל לנסבל; תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות…. היא מדרדרת ומשחיתה את האדם יותר מכל אלכוהול או אופיום… קריאות ה’אחווה' הגורפות, שבהן פיתו הנאצים את הגרמנים, הרסו את העם הזה יותר מכל דבר אחר.

אני רוצה להסתייג ממסקנתו של הפנר לגבי הרעוּת. חברות יכולה להוליד גם דברים יפים, אציליים ובעיקר אלטרואיסטיים. אני משער שבעניין זה אתה מסכים אתי. הבעיה היא שהרעות הופכת פרי באושים כאשר היא מצמיחה מתוכה את הקונפורמיזם. אותה נהִייה לקונצנזוס חמים ומוגן, המביא את הפרט לטשטוש זהותו ולהטמעתה באנונימיות של ההמון. ב“מות דנטון” של גיאורג ביכנר⁹ מגיע דנטון למסקנה שההמון צמא הדם אינו טוב ממי שהוא מעלה על הגיליוטינה. בתמורה להתמזגותו בהמון זוכה הפרט לתחושת השתייכות. הוא לא בודד, הוא חלק מההרמוניה הכללית, הוא כאותה נמלה הזוכה לפרומון של המלכה בתמורה לביטול עצמאותה.

השירות בצבא זימן לי דוגמאות לא מעטות לכוח ההשחתה הטמון בקונפורמיזם ובאחוות לוחמים. אני רוצה להעלות בפניך אחת מהן. ב­1953, בהיותי חייל צעיר בגדוד הצנחנים, שמעתי מפי לוחמים שחזרו מפעולתם בקיבּיה על הרג של עשרות כפריים פלסטיניים. רבים בגדוד חשו לא נוח מהתוצאה הקטלנית, אבל ביטאו את ביקורתם בחצי פה או בכלל לא. איש לא רצה להיות מוקע כמי שמוציא דיבת היחידה רעה. חמור מזה – כמי שפוגע באחוות הלוחמים. במלחמת ששת הימים ב­1967 שירַתּי בצנחנים כאיש מילואים. את השעות הראשונות של הקרב עשינו בכיבוש מחנה צבאי סורי ברמת הגולן, סמוך לכפר פיק. במהלך טיהור בונקר תת־קרקעי יצאו מתוכו חיילים סורים בידיים מורמות. אחד הסמלים ביחידה רצה לירות בהם. אגלה לך סוד, עלינו לרמת הגולן חדורי תיעוב כלפי הסורים על אינספור התקריות שיזמו נגדנו ועל כתישת יישובי הגבול בירי ארטילרי. התחושה הכללית בקרב החיילים היתה שהפעם לא מגלים רחמים כלפי הסורים. בכל זאת, כשראיתי את החיילים יוצאים מהבונקר, מאובקים, פצועים ומטושטשים, מנעתי את הריגתם. הנה לך אפיזודה אחת מני רבות המדגישה את כוחה המשחרר של האזרחות מהקונפורמיזם הצבאי. במלחמת ששת הימים לא הייתי אדם מוסרי יותר מאשר 14 שנה קודם, אבל הייתי מבוגר יותר, אזרח במדי צבא, ועל כן משוחרר יותר מהצורך העז להשתייך ומהרצון להיטמע בחיקו החם של הקונצנזוס המשתק.

שלך, סנדרו

13.1.2005 רומולו היקר

אני חולק עליך. ישראל אינה פחות מוסרית מכל מדינה אחרת, ואולי יותר מוסרית מהרבה מדינות אחרות. כמו רבים אחרים אני מגנה את יחסם המביש של מתנחלים יהודים כלפי פלסטינים בשטחים הכבושים. אני חושב שהתנהגותם ממיטה קלון על כל בעל מצפון בישראל. עם זאת, לא מוכרת לי מדינה שהתנסתה בפעולות עוינות נגדה יותר ממאה שנה ברציפות, לרבות איוּם מתמיד על עצם קיומה, רצח חסר הבחנה של אזרחיה בידי ארגוני טרור ותעמולת שטנה המשתווה בנבזותה לתעמולה האנטישמית של דֶר שטירמֶר בתקופה הנאצית. אף על פי כן מתאפשרת בה ביקורת חופשית ומתקיים בה שיח פנימי בלתי פוסק על הקודים האתיים שלה במלחמתה המתמשכת באויביה. מה שאני רוצה לומר לך הוא שהסכסוך הישראלי־פלסטיני מורכב הרבה יותר מכפי שנדמה במבט שטחי, גם אם נתעלם מהפנאטים ומנושאי דברו של אלוהים בשני המחנות. אוסיף רק זאת, כי אינני רוצה להיכנס לעומק הוויכוח הפוליטי: יש כאן התנגשות חזיתית בין שני נרטיבים מנוגדים שכל אחד מהם צודק ומוסרי מנקודת ראותו. יש מצבים כאלה בהיסטוריה. השואה ממלאה תפקיד מכריע בהבאת שני הנרטיבים האלה לכדי עימות טרגי. לאף אחד משני הנרטיבים אין טענה מוסרית מכרעת על זולתו, לכן מתחייבת פשרה.

אני רוצה ברשותך להיפרד מעמנואלה, כי לא שבנו לראותו אחרי פרידתנו בבולוניה. פיורנצה משוכנעת כי שמעה מפי אידה שהוא ביקר במונסליצ’ה ב­1957 והתעניין בגורלנו, ורק אז נודע לו שהגענו לפלשתינה במקום להונגריה. אידה מכחישה. אם יש בסיפור הזה קורטוב אמת, הוא ודאי לקה בהלם. ניסיתי לאחרונה לאתר אותו על פי כתובתו האזרחית בגרמניה: באהינגן/דונהו, רחוב אדולף היטלר 17/1, אבל הניסיון לא צלח.

מריה מרטלי. טוב הלב אינו דבר מובן מאליו.

כפי שאמרתי לך, הנסיעה צפונה התארכה ואת רובה עשינו בגשם עז. בדרך צלפו על השיירה מטוסי קרב של בנות הברית, ובאחד מעיקולי הכביש נקלענו למארב של פרטיזנים. אידה הוציאה את ראשה מבעד ליריעת הברזנט האחורית וצעקה לעבר המארב לא לירות בנו כי אנחנו פליטים הונגרים. אינני יודע אם צעקותיה השפיעו על הפרטיזנים, ומדוע היא חשבה שלפליטים הונגרים יש חסינות אצל הפרטיזנים. מכל מקום יצאנו מהמארב בשלום. לבולוניה הגענו בשעות הערב וחנינו בחצר של מפעל הריבות של משפחת מרטלי, מפעל ותיק ובעל מוניטין שנוסד ב­1840. היינו רטובים מהגשם, קפואים מקור ובעיקר רעבים. בעלת המפעל, מריה מרטלי, שראתה אותנו מכווצים במשאית, הזמינה אותנו לביתה והציעה לנו משקה חם ואוכל. סיפורנו, ואולי יותר מזה – מראֵנו – נגע ללבה. באותו לילה סעדנו על שולחנה סעודה שכמוה לא אכלנו מפרוץ המלחמה. טעם הריבה שמור עמי עד היום. אני חייב לספר לך בכמה מילים על מריה מרטֶלי. שלושת בניה של אישה מיוחדת זו שירתו באותה עת בצבא האיטלקי, הראשון בצפון אפריקה, השני בחזית הרוסית והשלישי נפל בשבי. היא עצמה עמדה בראש נשיאות הצלב האדום בבולוניה ובתוקף תפקידה פגשה לבטח מאות יתומים, אלא שאותו מפגש לילי מקרי אתנו צרב את לבה, גם את לבי. יש דברים שהזמן לא עושה אותם מובנים יותר. טוּב הלב הוא אחד מהם. מרטלי ניסתה לשכנע את אידה להשאיר אצלה את ליזטה, אבל אידה סירבה להפריד בינינו. למחרת היום המשכנו למונסליצ’ה, עיירה קטנה דרומית לפדובה, אך מעורבותה של מרטלי בחיינו נמשכה עד שנות ה־60. היא התכתבה עם אילונקה בהונגריה, עם מאנצי בבריטניה ועם פאלי בישראל על עתידנו. בתוקף תפקידה כנשיאת הצלב האדום היא ניסתה גם להתחקות אחרי עקבותיו של אבא. את מכתביה אלינו היא נהגה לחתום בכינוי סבתא, ולפיורנצה היא שלחה בקביעות דפי קריאה וכתיבה כדי שתוכל ללמד את ילדיה איטלקית.

כבר מתחנת הרכבת של מונסליצ’ה אפשר לראות את שני הצוקים המתנשאים משני צדי העיירה: ריקו ורוקו. מהתחנה עולים ברחוב פטררקיה עד פיאצה מאציני ומשם פונים שמאלה לרחוב XVIII באפריל. הרחוב הראשון מימין הוא סַן בּיאג’ו, לא ממש רחוב אלא סמטת אבנים צרה המתעקלת בחדות שמאלה ועולה בעלייה מתונה עד סופה. צדו הימני של סן ביאג’ו חסום בחומה גבוהה, שהיא קירה החיצוני של תשלובת בניינים ששימשו במאה ה־15 בתי פאר לאצילי פדובה, ובמרכז ארמון מרצ’לו, ששופץ ב­1935 בידי ויטוריו צ’יני. על קיום הארמון לא ידעתי בילדותי. איש לא טרח לספר לי מה נמצא מעבר לחומה העתיקה של סן ביאג’ו. רק באפריל 1993, בביקורי במונסליצ’ה, צפיתי בשכיות החמדה של הארמון, בשריוני האבירים, בכלי הנשק העתיקים וברהיטים המפוארים. אין זאת אלא שאידה עצמה לא ידעה על הארמונות הללו, ואם ידעה – כל מה שמעבר לחומה היה ממילא מחוץ לעולמה. ביתה של מַדַלֶנָה ברונלו, אמה של אידה, שכן בקצה הסמטה, בצד שמאל. את הפגישה אִתה אני זוכר היטב. היא היתה אישה רזה, ממוצעת קומה, בעלת שיער חלק, מאפיר במקצת, ובמרכז פניה חוטם נשרי שכמעט נשק לשפתה העליונה. היא לבשה שמלה שחורה מוכתמת בשומן, חגרה על מותניה סינר אפור, ומשמלתה הארוכה בצבצו רגליים רזות וסדוקות. מדלנה ברונלו נדמתה לי בפגישה הראשונה כַּמכשפה שהגישה תפוח מורעל לשלגייה. קבלת הפנים היתה חמוצה, אם כי לימים הבנתי שזה היה המפגן הלבבי ביותר שהיתה מסוגלת לו. השבועיים הראשונים עברו עלינו ברוממות רוח. אחרי הלחם המעופש של הגרמנים והחבושים הבוסריים, אכלנו בכל פה לחמניות פריכות מקמח לבן וצלחות מלאות פולנטה חמה. המחסור הקשה טרם הגיע לצפון. השבועיים הראשונים לבואנו היו ימי חג גם למדלנה. היא הציגה אותנו בפני כל דרי הרחוב כצעצועים נדירים שנפלו משום מקום לחיקה. במיוחד התגאתה באיטלקית התקנית שלנו, שכמעט לא דמתה לניב המקומי. גם נימוסינו שבו את לבה. אמרנו בבקשה ותודה על כל צעד ושעל, אכלנו בפה סגור והשתמשנו בסכין ובמזלג כבני טובים לכל דבר. דיירי הרחוב החמיאו למדלנה על חינוכנו ונימוסינו, אבל התמוגגותה לא האריכה ימים. קצבת הסעד שקיבלה לא הספיקה לארבעה פיות נוספים, והיא החלה לרטון ולהזעיף פנים על הנטל שנפל בחלקה. אידה מצאה עבודות מזדמנות ככובסת, לפעמים בשכר ולפעמים תמורת צנצנת ריבה, אבל גם בזה לא היה די. ירח הדבש שלי עם מדלנה הסתיים בעקבות הערה שהערתי לה בארוחת הערב על אפה הנוטף לתוך הפולנטה. מדלנה צרכה דרך קבע טבק הרחה, שאותו החזיקה בקופסת פח עגולה שחוקה מרוב שימוש. אחת לכמה זמן היתה שולפת את הקופסה מכיס שמלתה, קומצת קמצוץ אבקה בין האגודל לאצבע, מקרבת אותו לנחיר אחד ושואפת שאיפה עמוקה. על כל הפעולות האלו חזרה לטובת הנחיר השני. הטיפות שנזלו מאפה הנשרי היו חומות וגדולות. מפרספקטיבה כה ארוכה של שנים אני נזהר מלבוא חשבון עם מדלנה. החיים לא היטיבו אִתה. היא ילדה שישה ילדים, הבכור ב­1907. אידה, הצעירה בילדיה, נולדה ב­1920, אבל לאבא אחר. בעלה של מדלנה נטש אותה וחזר בגפו לדרום. כל ילדיה נולדו במונסליצ’ה, אבל עם הזמן נפוצו לכל עבר. מדלנה היתה אישה קשה, היו לה סיבות טובות להיות ממורמרת. טבק ההרחה היה הפינוק היחידי שהרשתה לעצמה, ואני השבַּתּי את שמחתה. על מצבנו, חודש אחרי הגעתנו למונסליצ’ה, ניתן לעמוד ממכתבו של היועץ המשפטי של עיריית מונסליצ’ה ב­9.7.1944 לקונסול ההונגרי בוונציה:

אדון נכבד. ראש עיריית מונסליצ’ה הביא לידיעתי כי במחוז שלנו מתגוררים אצל אידה ברונלו, בת 23, בתה של מדלנה, ילדיהם של קלמן טוט ויוליה גלמבוש, הקטינים פיורנצה טוט שנולדה בפירנצה ב­־10 במרס 1931, ליזטה טוט שנולדה בסן רֶמו ב­־15 בפברואר 1932 וסנדרו טוט שנולד בפסקרה ב­־9 ביוני

1. הילדים הם בעלי אזרחות הונגרית, ללא הורים וללא אמצעי קיום.

נודע לנו מאידה ברונלו שהקטינים התייתמו מאמם לפני כחודשיים ושהו זמן מה באַרֶצוֹ. אביהם עדיין חי בהונגריה, אבל התנער מאחריותו כלפיהם. מפיה של אותה ברונלו נודע לנו שהקטינים הם ילדיהם הביולוגיים של הורים שלא באו בברית הנישואין. כמו כן, יש להם דוד ודודה בהונגריה שכתובתם היא: יוזף דומיאן, Prater viii. N. 65, fsz 5, Budapest. הדודה כתבה לברונלו שהיא מוכנה לקלוט את הילדים.

בהתאם לחוזה הדו־־צדדי בין איטליה לאוסטריה־־הונגריה מיום 12 ביוני 1902, המתייחס למשמורת של קטינים, סעיף 3, לרבות אותם מקרים שהוריהם אינם יכולים לממש את הורותם, כמו במקרה הנוכחי, החוק האיטלקי רואה באומנת את האחראית לטיפולם. טוט קלמן נמצא בהונגריה, אבל אין שום ידיעה על גורלו, והוא מינה את אידה ברונלו לאומנת שלהם. והיא, למרות אמצעיה הדלים, מגלה דאגה כנה לשלומם אחרי שנים שחיה אִתם ואף עבדה כמשרתת בבית אמם המנוחה.

הקטינים נמצאים בביתה של ברונלו במצב מעורר רחמים. הם ישנים בחדר אחד עם שלושה אנשים מבוגרים, בסביבה מאוד לא בריאה ומסוכנת להתפתחותם המוסרית. הם ישנים על מזרן ללא מצעים ואת מזונם הם מקבלים ממוסדות סעד. האם המנוחה, הגברת גלמבוש, לא השאירה כסף. אי לכך הקטינים הללו סמוכים לגמרי על שולחנם של מוסדות סעד ציבוריים מכיוון שעדיין אינם יכולים לפרנס את עצמם.

המשרתת ברונלו מסרה לי שאין ברשותה הדרכון של האם המנוחה. ככל הנראה הוא אבד במותה. היא לא הבינה את חשיבות המסמכים, זאת בהתחשב בהשכלתה המוגבלת. מכל מקום, מהניירות שמצאתי אצלה יחד עם תעודת הפטירה של האם, תעודת מסע לזרים ואישור שהייה של האם, אין צל של ספק לגבי אזרחותם ההונגרית של שלושת הילדים.

על פי סעיף שמונה של ההסכם הדו־צדדי בקשר למשמורת על יתומים, אני מבקש ממשרדכם לנקוט את כל האמצעים להשבת הילדים למולדתם במסגרת אמצעיכם הצנועים ומכוח הרגש האנושי והסולידריות כלפי אומה ידידותית. ההחזרה יכולה להתבצע על ידי ליווים ממונסליצ’ה ליעדם בהונגריה בהשגחת אדם שימונה על ידי הקונסוליה ואשר יסייע לקטינים במסעם. לחלופין, ניתן למוסרם להשגחת מלווה מטעם שירות הרכבות עד סוף התחום האיטלקי. בגבול הונגריה הם יימסרו לנציג גרמני, ואילו המשך מסעם בהונגריה יהיה באחריות דודתם של הילדים, לאחר שהמלווים ההונגרים יודיעו לה על בואם.

במסגרת אפשרויותינו נהיה מוכנים לעשות כל מאמץ כדי לסייע בהשבת הילדים למולדתם. אני מצפה לקבל בדואר חוזר את אישורכם להצעתנו, המקבלת דחיפות משנה בגלל התנאים הלא היגייניים שהילדים שרויים בהם.

אני מתקשה לזכור מי היה המבוגר השלישי, אם היה כזה, שלן אתנו בחדר ואיזו סכנה מוסרית נשקפה לנו. באשר לתנאים הלא היגייניים, אין ביכולתי לשפוט. כפי שאתה יכול להתרשם מתיאורו של היועץ המשפטי, מצבנו לא היה מלבב. ב­21.9.1944 מגיב הקונסול הכללי של הקונסוליה ההונגרית למכתבו של ראש עיריית מונסליצ’ה:

אדון נכבד, בתשובה לבקשתה של עיריית ונציה להשבת הקטינים טוט בעלי האזרחות ההונגרית למולדתם, יש לי הכבוד לבקש מכבודו להעביר לקונסוליה שלנו את הפרטים האישיים של הקטינים, דהיינו: הורות האב והאם, מקום ותאריך לידתם, כתובת מגורים נוכחית והכתובת האחרונה של ההורים בהונגריה. כמו כן, הדרכון ההונגרי של האב או של האם שנפטרה וכן כל מסמך אחר הנמצא ברשותם המאשש את אזרחותם ההונגרית. ברגשי כבוד, הקונסול הכללי ההונגרי.

כפי שעיניך רואות, האפיזודה ההונגרית מסרבת לגווע. הקטע הסוריאליסטי במכתבו של היועץ המשפטי קשור בהצעתו להחזירנו להונגריה. מדובר ביולי 1944, כאשר גירוש היהודים מבודפשט צובר תאוצה לקראת שיאו הטרגי, וכל מי שרק יכול מתחפר במחבואו. בדיוק בזמן הקריטי הזה אילונקה אמורה לנסוע מבודפשט לגבול הונגריה־אוסטריה כדי לקבל מידיו של נציג השלטון הגרמני את ילדיה היהודים של יוצי גלמבוש. אינני יודע אם מכתבו של הקונסול ההונגרי הגיע לידיה של אילונקה, אבל יש לי אסמכתא עקיפה לכך. ביולי 1946 כותבת אילונקה לפאלי כי קיבלה מכתבים רבים בענייננו לפני סוף המלחמה, אבל קצרה ידה מלהושיע:

הדבר היחידי שיכולתי לעשות אז הוא לענות על מכתביהם ולבקש מהם לעזור ליתומים. יותר מזה לא יכולתי לעשות, כי אנו עצמנו היינו אז בלוע המוות. נס ששרדנו.

במכתבה לפאלי חודש לאחר מכן האסמכתא מפורשת הרבה יותר:

פאלי היקר, הייתי רוצה לדעת אם יוצי היתה חולה ואיך היא מתה. באותו זמן קיבלתי הודעה מהשגרירות הגרמנית שמחזירים את הילדים אלי הביתה. יותר מזה אני לא יודעת עד היום. אולי הילדים סיפרו לך.

משהו חיובי יצא מהיוזמה הזאת למרות הכול. באוקטובר 1944 שולח היועץ המשפטי של הקונסוליה ההונגרית באיטליה מכתב לפיורנצה:

אני מתכבד להודיעך ששלחתי לעירייה בוונציה אלף לירטות, בצירוף הערה להעביר לך את הכסף. כמו כן ביקשתי מהקונסוליה שיעזרו לכם לחזור להונגריה. אבקשך להודיעני מה מצבם של שאר הילדים ואם אתם זקוקים לעוד כסף.

ב­9.12.1944 מעבירה הקונסוליה ההונגרית בטריֶסטה אלף לירטות למחלקה המשפטית של מונסליצ’ה עבור הקטינים טוט, אך לא שוכחת להעלות את סוגיית החזרתנו להונגריה:

כדי לאפשר את החזרת הקטינים למולדתם בעזרת תעודת מסע שתונפק על ידי הקונסוליה שלנו, ביקשנו מכבודו להעביר אלינו בטובו את הפרטים האישיים של הילדים, אבל עד כה לא נענינו. במקביל פנינו ישירות לפיורנצה טוט, המתגוררת אצל אידה ברונלו, ברחוב ביאג’ו 8, מונסליצ’ה, למלא שאלון עם פרטים אישיים, וגם בקשה זו טרם נענתה. חוץ מזה, הריני למסור כי שר החוץ ההונגרי אישר את החזרת הילדים להונגריה לאחר שנתינותם ההונגרית תאושר, זאת אף על פי שהוריהם לא באו בברית הנישואין ועל פי החוק האזרחות נקבעת לפי האם.

בסיטואציה יוצאת דופן זו, החזרת הילדים למולדתם מסובכת מאוד, בהעדר תנועה תקינה של רכבות, ואילו גרמניה לא סיפקה ויזה למלווה. יש אפשרות שמשאית של המשלחת ההונגרית בבלאג’יו תצא בקרוב להונגריה. עם קצת מזל, השיבה למולדת תצא לפועל ובלבד שהקונסוליה שלנו תקבל את הניירות הדרושים במועד.

אינני יודע מה מנע את מימושה של היוזמה ההונגרית. אני מניח שחלקנו בהכשלתה היה מכריע, מכיוון שלא סיפקנו את הנתונים הדרושים. אני חושד שלראש עיריית מונסליצ’ה היתה יד בעניין. זמן לא רב אחרי הגעתנו למונסליצ’ה אידה מסרה לו מסמכים שהיו ברשותה, המעידים על מוצאנו היהודי. מסירת המסמכים סותרת את דברי היועץ המשפטי של עיריית מונסליצ’ה לקונסול ההונגרי בוונציה, שעל פיהם אידה לא הבינה את חשיבותם. מכל מקום, ראש העירייה היטיב להבין מאתנו מה עלול לצפות לנו בהונגריה.

המעניין הוא שהיוזמה ההונגרית נמשכה גם אחרי כניעת הכוחות הגרמניים באיטליה ב­29.4.1945. בחודש מאי שיגר התובע הכללי של ונציה מכתב ליועץ המשפטי של עיריית מונסליצ’ה בקשר להחזרת הקטינים טוט למולדתם:

בהמשך להודעה מיום 11 בנובמבר 1944, שמספרה 5808, אבקשך לספק לי מידע אם הילדים הקטינים ממשפחת טוט הוחזרו למולדתם.

מסמך זה חותם את הפרק האיטלקי באפיזודה ההונגרית, שהסתיימה בהצעה ההזויה של אילונקה. אפשר שרמז כלשהו להתנהגותה מצוי במכתבה לפאלי מיום 30.8.1946, שבו היא מזכירה את ההודעה שקיבלה בדצמבר 1944 מהשגרירות הגרמנית על החזרתנו להונגריה ומנסה לשכנע את פאלי לשלוח אותנו אליה: “המילייה שלנו הוא של בורגנות זעירה. זה נכון שבעלי אחראי לַחלק הארי של אווירה זו ובגלל זה הם לא יכולים ליפול לידיים יותר טובות.” רמז שני לאפשרות שיוזף דומיאן היה גוי מתקבל ממכתבה של אילונקה לפאלי מ­13.9.1946, שבו היא מודה לו על הסיגריות ששלח לבעלה: “הוא הראה את הסיגריות לכל אחד וסיפר שזה בא ישר מהיהודים.” אם בעלה, יוזף דומיאן, אכן היה גוי, אפשר שהיא הצליחה באמצעותו להסתיר את יהדותה.

הרווח שלנו מפרשה זו היה אלף הלירטות שקיבלנו. אינני יודע לכמה זמן הספיק הכסף, אני יכול רק לקבוע שהוא לא שיפר את יחסה של מדלנה אלינו. ערב חג המולד 1944 האזנו בדריכות לרחשים שעלו מהחדר הסמוך בעת שהמלאכים עסקו בקישוט עץ האשוח. לא היו לנו ציפיות מוגזמות, הערכנו שגרבי המתנות יהיו הפעם קטנים ולא תפוחים במיוחד, אבל קיווינו למצוא בהם לכל הפחות ממתקים. ואז נפתחה הדלת ומדלנה נכנסה למטבח זועפת כהרגלה. אחרי רגע חזרה, נעצה בנו מבט וסיננה מתחת לאפה הנשרי שהרחשים בחדר הסמוך הם לא של מלאכי שרת אלא של אידה ושלה, הטורחות משעות הבוקר על קישוט האשוח, וכי את הכסף לקניית הקישוטים היא לא קיבלה מהמלאכים אלא הוציאה מכיסה. סירבנו להאמין לה. אחרי עזיבתו של אבא, אמא לא שיתפה את פיורנצה בהכנות לקישוט האשוח משום שהיא “כל כך מאושרת באמונתה בישו הקטן”, אבל קולה של מדלנה גבר על מחאותינו. את ליל חג המולד בחורף 1944 עשינו ברחובות הקרים והשוממים של מונסליצ’ה, משוטטים ללא מטרה, שלובי ידיים ובוכים. אידה בכתה יחד אתנו.

ככל שהתקרבו כוחות הברית לעמק הפּו גברו גם ההפצצות האוויריות. היו לילות שעשינו במערה ארוכה בבסיס הצוק של רוקו יחד עם אלפי תושבים מפוחדים. בביקורי במונסליצ’ה באפריל 1993 ניסיתי לאתר את המערה בעזרתה של מסלדה, שכנתה של מדלנה. דלת דירתה של מדלנה, עד כמה שאפשר לכנות את לוחות העץ המתפוררים דלת, היתה נעולה ולא ניסיתי לפותחה. על פי הנחייתה של מסלדה עקפתי את גוש הבתים של סן ביאג’ו מאחור וחציתי שדה ירוק הנושק ללוחות הבזלת הגדולים של הצוק. שם, אחרי עבודת בילוש קצרה, גיליתי את פתח המערה. הוא היה הרבה יותר קטן מכפי שזכרתי, כלל לא דמה לפתח הגדול שקלט אלפי תושבים לקראת סיום המלחמה, אבל תקרתה הגבוהה של המערה, למרות העפר שגבה על קרקעיתה במרוצת השנים, לא הותירה ספק באשר לייעודה המקורי.

מי שפטר אותנו מעונשה של מדלנה היה מטוס בריטי בודד, שזכה לכינוי “פיפו”. מטוס זה נהג לחוג מדי לילה מעל מונסליצ’ה ולשחרר פצצות באורח מזדמן על בתיה. אני מניח ש“פיפו” היה חלק מלוחמה פסיכולוגית שניהלו כוחות הברית, בלא מעט הצלחה, נגד העורף האזרחי. לילה אחד הפציץ “פיפו” את בית הקולנוע שהיה מלא עד אפס מקום בחיילים גרמנים. רגעים ספורים לפני ההפצצה, כך אמרו תושבי העיר אחרי האירוע, מישהו מאנשי המחתרת פתח לרווחה את דלתות הכניסה של בית הקולנוע שלוש פעמים ברציפות כדי לסמן ל“פיפו” את המטרה. מראה הגוויות שמילאו ביום המחרת את תעלת המים הסמוכה לבית הקולנוע היה מזוויע. אידה נתקפה בהלה ומשפחת אַלֶגרי הזמינו אותנו להתגורר בביתם. אם המשפחה, קארינה, ושלוש בנותיה – וילמה, האידה וגבריאלה – נקשרו לאידה בקשרי חיבה כשעבדה בשירותם לפני בואה אלינו. הבן ברונו, חבר פעיל בתנועה הפשיסטית, היה מושא הערצתי בשל מדיו המגוהצים. הוא נתן לי לשחק באקדחו ואף הבטיח לתת לי אותו במתנה בבוא היום. ככל הנראה ברונו נטה חיבה לפיורנצה, כי הוא התכתב אִתה אחרי עלייתנו ארצה. אינני זוכר כמה זמן שהינו אצל האלגרים, אבל מה שהוציא אותנו מביתם הוא מה שהביא אותנו להתארח אצלם: הפחד מההפצצות האוויריות. באחד הלילות הטיל “פיפו” פצצת זרחן שנחתה בקרבת ביתה של משפחת אלגרי. הרחוב כולו עלה בלהבות ולרגע דימיתי ששערי הגיהינום נפתחו לרווחה. הלהבות התנשאו עד הקומות העליונות של הבתים, גבשושיות זרחן נדבקו לקירות הבתים ולאבני הרחוב ומיאנו להיכבות. אידה, שהתפרנסה באותה עת מעבודות כביסה ביחידות הגרמניות שהיו מוצבות בעיירה, הגיעה למסקנה שלב העיר הוא מקום מסוכן מדי בשבילנו וגמרה אומר לפזר אותנו במקומות שונים. ליזטה נמסרה למשפחת איכרים בכפר סמוך; פיורנצה עברה לביתו של מפקד המשטרה המקומית, שהתגורר עם אשתו בווילה יפה בפרברי העיירה, אבל בתוך ימים ספורים חזרה למדלנה לאחר שבעל הבית ניסה לאנוס אותה; אותי מסרו לקולוניה סולריום, בית מחסה לילדים יתומים על שמו של ג’ורג’יו צ’יני, בנו של סנטור צ’יני, אשר בין כתליו עשיתי את החודשים האחרונים של המלחמה. הסנטור צ’יני (בעליו של ארמון מרצ’לו) היה דמות ציבורית ידועה בשל עושרו ואשתו היפה, אידה בורלי, שחקנית פופולרית מימי הסרט האילם. קולוניה סולריום נוהל בשעתו בידי נזירות, אבל שימשו בו גם כמרים בתפקידי הוראה. תלמידי הסולריום, רובם ככולם מבתים עניים, לבשו בגדים אפורים מכוערים, כמקובל בבתי יתומים, וראשיהם גולחו מחמת הכינים. משמעת הלימודים היתה קפדנית, אבל בהפסקות הותר לנו לשחק כדורגל עם הכמרים. שיעורי הדת והתפילות תפסו מקום מרכזי בתוכנית הלימודים של הסולריום, וכל ארוחה נפתחה בתפילת הודיה ליושב במרומים. ארוחות הבוקר והערב כללו לחם ונוזל חום דמוי קקאו בקעריות פח עמוקות. את הלחם הקשה בצענו לחתיכות קטנות והשרינו אותן בנוזל החום עד שהתרככו. עד היום המאכל המועדף עלי הוא לחם טבול בקקאו או בחלב.

הזמן בקולוניה סולריום חלף במהירות וללא אירועים מיוחדים. כניסת כוחות הברית למונסליצ’ה היתה כמובן אירוע סוחף מבחינתנו, כמו לכל תושבי העיר. צפיתי עם כל התלמידים בכניסת טורי המכוניות לעיר מגבעה נמוכה מאחורי הסולריום. התושבים הצטופפו בצדי הדרך, נופפו בידיהם וקראו קריאות שמחה. הנשים בקהל הפריחו נשיקות באוויר לחיילים שעל הרכבים והשליכו לעברם פרחים. מתלולית העפר שעליה שכבתי ליוויתי את החגיגה בסקרנות מהולה בתחושת בגידה נוכח קריאות הגיל כלפי מי שהיו אך אתמול אויבינו. אולם האזהרות המוקדמות בעיתונות ובשידורי הרדיו מפני הברבריות של האויב הבריטי לא התממשו. החיילים נראו מחויכים ונפנפו בידיהם לקהל המריע. אט­־אט גלשנו מהגבעה והתערבנו בקהל. כמו רבים אחרים הושטתי יד לעבר אחת המכוניות וקיבלתי מחייל בריטי שני ריבועי שוקולד. טעמם היה מתוק להפליא, לא כמו שוקולד הציקוריה החמצמץ שהוצע במשורה בחנויות, אבל תחושת הבגידה לא הרפתה ממני. ידעתי שאני עושה מעשה עלוב, לא דומה כלל להתנהגותו הגאה של “הפטריוט הקטן מפדובה” אצל דה־־אמיצ’יס, שהשליך על ראשם של נוסעי הספינה את מטבעות הכסף שנידבו לו אחרי שהחלו לדבר סרה באיטליה ובעם האיטלקי.

שלך, סנדרו

18.1.2005 רומולו היקר

לא פגעת הפעם. האופציה ההונגרית שבקה חיים. אילונקה גם לא היתה שותפה ליוזמת התובע הכללי של ונציה במאי 1945 לחדש את המאמצים להחזירנו להונגריה. למעשה היא איבדה את הקשר אתנו במחצית 1944. ב­־16.10.1945 היא פונה לאידה באמצעות הצלב האדום ההונגרי: “כולנו בחיים. אני מאוד דואגת לכם. מה קורה אִתכם? ברגע שאקבל מכם תשובה אעשה את כל הסידורים הדרושים כדי להביא אתכם.” את הכתובת שלנו בארץ היא קיבלה ביוני 1946 ממריה מרטלי. מזה תוכל להבין שלא היה לה כל קשר לאיתורנו על ידי הבריגדה היהודית ולהבאתנו לארץ. אבל מוטב לתת לעדויותיהם של חיילי הבריגדה לדבר בעד עצמן.

בפברואר 1945 כותב לפאלי ידיד נעורים המשרת ביחידה 604 באיטליה. הוא מתלונן על הכתב הלא קריא ומלא השגיאות של פאלי, מתלוצץ על רווקותו ומספר לו על אירוסיו עם חיילת ישראלית המשרתת במצרים ועל כוונתם להתיישב בקדש נפתלי. אחרי עוד כמה שורות בטלות על תוכניותיו בתום המלחמה ועל הסניוריטות היפות באיטליה, הוא מגיע לענייננו:

את בקשתך אמלא בזמן הקרוב ביותר. אני חושב להיות שמה בקרוב. את מכתבך אני אראה לאחותך כדי שתהיה לה הוכחה שלא סתם באתי. ובכן לוקח אני את עניינך בידי ומבטיח לך לעשות הכול כדי שתקבל ממנה ידיעות טובות. ידידי, מה נשמע עם האמא שלך בהונגריה? יש לך איזה ידיעות ממנה? טרגדיה נוראה עברה עליהם ועלינו. אני יש לי הרושם שהפסדתי את כל בני משפחתי. בעצם אין לי מה לחכות יותר. הנה עברו כבר כמה שנים של המלחמה הרוסית ואלי עוד לא הגיעו שום ידיעות מהם.

אני חייב להסב את תשומת לבך לכמה עניינים תמוהים במכתב זה. שנה אחרי מותה של אמא, פאלי עדיין אינו יודע מה עלה בגורלה. יתרה מזו, ממכתבו של הידיד נובע שפאלי אינו יודע גם שסבתא כבר אינה בחיים שלוש שנים! אני מזכיר לך שקשר המכתבים של פאלי עם אמא, סבתא ואילונקה נפסק ב­1940. והנה, ב­1945 הוא מתעניין בגורלן ומתחיל בחיפושים אחריהן. כבר הבעתי את תמיהתי על הנתק הממושך בין פאלי לאחותו ולאמו, אבל אינני יכול שלא לחזור ולהעלותה במשנה תוקף נוכח העובדה שבמזוודת קרטון ישנה של פאלי מצאתי עשרות חוברות ועיתונים ישנים מטעם הסוכנות היהודית, מהתקופה שבין יולי 1945 לאוגוסט 1946, המכילים רשימות ארוכות של שמות ניצולים ממחנות המוות, באותיות קטנות וצפופות, לצד מדורים לחיפוש קרובים, רשימות פליטים וכן ספר המכיל 60 אלף שמות של ניצולים. עיתון “הארץ” מיום 28 באוקטובר 1945 כתב על ספר זה במאמרו הראשי:

לפנינו ספר מיוחד במינו. אין בו “טקסט”, אין בו “סיפור” ואין בו “עלילה”. ספר ללא התחלה וללא סוף, אבל קשה לתאר ספר טרגי מזה. שישים אלף “גיבורים” יש בו, ורק שני דברים נמסרים כאן על אודותם: מהיכן באו והיכן נמצאו. אבל ספק אם יש עוד ספר בעולם שרבבות יקראו בו באותה מתיחות איומה כפי שיקראו בספר זה.

עברתי על העיתונים הצהובים מיושן של “דבר לקרוב ולרחוק” שהיו במזוודה והתרכזתי ברשימות מאיטליה ומלובלין. את השמות המתחילים באות ט' (טוט) קראתי אחד־אחד בתקווה למצוא את שמותינו. את השמות המתחילים באות ג' (גלמבוש לואיזה) חיפשתי ברשימת הנספים. בגיליון מ­19 ביולי 1945 מתפרסמת רשימת כל העולים בספינה הבריטית “מַטַרוֹאה”, אשר אספה פליטים מצרפת ומאיטליה ועגנה בנמל חיפה ביום ראשון, 15 ביולי

1. תחת האות ט' מופיעים שמותינו – פלורנצה (השגיאה במקור), ליזטה וסנדרו טוט. איסוף העיתונים והחוברות מעיד בעליל כי פאלי חיפש ברצינות ובשיטתיות את עקבות מכריו וקרוביו. יתר על כן, ב­26.6.1945 שולח הג’וינט בירושלים מכתב לפרנץ לוי בע"מ בחיפה (כנראה ידיד של פאלי), המאשר את בקשתו לבירור מצבם של יתומי יוליה גלמבוש במונסליצ’ה ומודיע לו כי הטיפול בבקשתו הועבר למשרדי הג’וינט ברומא. השאלה היא למה פאלי הקיץ מאוחר כל כך, למה ניתק למשך חמש שנים כל קשר עם אמא, עם סבתא ועם אילונקה. הסברה כי המלחמה מנעה קשר מכתבים בין פלשתינה להונגריה אין בה ממש, מאחר שבין שתי המדינות התקיים קשר קבוע דרך הצלב האדום גם אחרי עלייתה של מפלגת צלב החץ ההונגרית לשלטון. את התשובה לנתק התמוה הזה לא נדע אף פעם. ספק אם הוא נבע מעצלנות, כפי שייחסה לו סבתא, או מחוסר אכפתיות. תחושתי היא כי היתה סיבה יותר עמוקה.

ב­28.2.1945 מקבל פאלי מכתב מחייל הבריגדה ארנסט שפיץ, אלחוטאי ביחידה 643. המכתב נשלח לכתובת שמסרה פיורנצה לראש עיירית מונסליצ’ה, והוא העבירה לחיילי הבריגדה:

במונסליצ’ה, ליד פדובה, נמצאים שלושה ילדים: פיורנצה, ליזטה וסנדרו טוט, היתומים של יוליה גלמבוש. מאביהם אין חדשות. היינו רוצים לדעת מה כוונותיך לגביהם כדודם של הילדים. לפי שעה תומכים בילדים אנשים נחמדים מאוד, אבל לא על בסיס מסודר. אתה יכול לכתוב אלי ואני אעביר את מכתבך הלאה.

נ.ב. רק עכשיו נודע לי שעוד לפני שאמם של הילדים מתה, הם התנצרו. אתה, כדוד שלהם, הנך האדם היחידי שיכול להחזיר את הילדים האלה ליהדות. הג’וינט וגם אנחנו, החיילים הפלשתינאים, מוכנים לתת ההזדמנות למטרה הזאת, כי קיימת אפשרות לשלוח את הילדים לברשיה, ויותר מאוחר להעביר אותם לפלשתינה.

אתה צריך להבין שאחת המטרות המרכזיות של הבריגדה היהודית באירופה היתה לסייע לעלייה לגאלית ולא לגאלית של ניצולי שואה לפלשתינה, ולאתר ילדים יהודים שהסתתרו במנזרים או שאומצו בידי משפחות נוצריות. כאשר יחידה 643 של ארנסט שפיץ הגיעה לפדובה, פרנס הקהילה היהודית, קַלַבּרֶזֶה, יצר קשר עם מרדכי שיפמן, חברו של שפיץ, וגילה לו שבמונסליצ’ה הסמוכה מתגוררים שלושה יתומים יהודים. שיפמן יצא עם קצין יהודי ממוצא סקוטי למונסליצ’ה והודיע לנוטריון של העירייה שיש בידו ייפוי כוח מדודם של הילדים בפלשתינה לקחת את הילדים. באחד ביולי 1945 מדווח שיפמן לפאלי בחיפה על שלושת אחייניו:

עם מרדכי שיפמן, בימים הראשונים במחנה הבריגדה

אם כי מכתבך לא היה מכוון אלי באופן אישי, הריני בכל זאת רואה כחובתי אני לענות לך, משום שהייתי אני האיש שטיפלתי בילדי אחותך, הנני לכן להביא את הדברים לידיעתך כפי שהם ידועים לי. לאחותך שלושה ילדים; שתי ילדות בנות 14, 13 וילד בן 10. שמותיהם פיורנצה, ליזטה וסנדרו. יודעני כי רצונך גם לדעת מה טיב הילדים, ובכדי לענות לך על כך מספיק לספר לך כי לאחר ששהו במחננו ימים מספר, נקשרו אליהם בחורינו כל כך, עד כי הפרידה מהם קשתה מאוד מאוד, כי יפים הם, אינטליגנטים ונחמדים עד בלי גבול.

השתדלתי לא לדבר עם הילדים הרבה על עברם, אולם כפי שנודע לי מהרבה שיחות אִתם, עזב אותם אביהם ב­־1940 ונסע להונגריה. עד 1942 התקיים אתו קשר מכתבים. מאז שנה זו אבדו עקבותיו ולא נודעו עד היום הזה. אמם אשר חלתה (המחלה אינה ידועה לי, לצערי) מתה בחולייה ב­־1943, ואז נותרו הילדים לבדם בכפר סמוך לאַרֶצוֹ עם המחנכת שלהם, נערה כפרייה פשוטה, אולם טובת לב. המשרתת, בראותה כי בודדה היא בכפר הזר, לקחה את הילדים ובקשיים עצומים, בגלל חוסר קווי תחבורה תקינים באיטליה כבר בשנה ההיא, עשתה את דרכה לכפר מולדתה מונסליצ’ה, ליד פדובה. החזיקה קודם את הילדים בבית אמה האלמנה ולבסוף פנתה לעזרה למוסדות שבכפר. השופט המקומי קיבל את האפוטרופסות על הילדים. את הילד, סנדרו, מסרו למוסד חינוכי המנוהל על ידי נזירות. הילדות שהו תקופות קצרות בבית ידידים ומכרי המחנכת.

נמנעתי לדבר עם הילדים על תקופה זו, אולם נראה לי כי היתה זו בשבילם תקופת סבל עצומה, כי מחוץ לחוסר בית עברו גם תקופת הפצצות של בנות הברית, הרעבה וחורבן. לזכותם של השופט המקומי והכנסייה יש לזקוף את העובדה כי הילדים חיים. הם עשו הכול למען הצילם, זייפו תעודות בכל מיני צורות למען לא ייפלו חלילה לידי הנאצים. חינוכם, אשר גם בבית אמם היה רחוק מלהיות יהודי; הילד למשל הוא לא נימול. הילדות ידעו מעט על קיום יהודי, ובשיחה – כששמעו על הזוועות במחנות המוות בגרמניה – התבטאה הגדולה, ילדה חיננית וחמודה, כי זוהי לדעתה פרופגנדה ולא יותר. עם מעברם לכפר התקרבו להיות נוצרים יותר ויותר. כשנפגשנו אִתם נשאה פיורנצה צלב גדול על צווארה. הילד היה לבוש אצטלת מנזר והיו מבקרים תכופות בכנסייה.

כששהתה יחידתנו בפדובה, סיפרו לנו נציגי הקהילה כי מוסדות הכפר פנו אליהם בבקשת עזרה לקיום הילדים בעתיד. החלטנו שהקהילה תענה כי עזרה אינה יכולה לתת, אולם החיילים הארץ ישראלים מוכנים לעזור על ידי כך שיקבלו את הילדים ויכניסום למוסד חינוכי משלהם ברומא לפני העברתם ארצה. עם בוא התשובה מטעם הקהילה (היה זה כבר לאחר שנכתב המכתב אליך) נסעתי גם אני. הציגוני בפני האפוטרופוס כנציגך אתה ונציג המוסדות היהודיים בארץ ישראל אשר כולם יחד מעוניינים בהעברת הילדים ארצה. אחרי משא ומתן ארוך הסכים האפוטרופוס למסור הילדים לרשותנו בתנאי שנעבירם אליך. לקראת העברתם אליך ישהו הילדים בבית הילדים על שם סולד הנמצא ליד רומא. הילדים הובאו מיד למחננו. דאגנו להלבשתם ולהנעלתם. טיפלנו בהם למען יבריאו קצת מאותו סבל אשר עבר עליהם. לאחר ששהו אצלנו כשבועיים הועברו לרומא. נסע אִתם אחד מאנשינו ללוותם והוא טרם חזר משם. המוסדות הציוניים באיטליה יטפלו כמובן בהעלאת הילדים, אולם רצוי שגם אתה מצדך תפנה למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

עד אז הנני להודיעך כי הילדים ימצאו תמיד אצלנו החיילים בית חם, טיפול ודאגה למען ייטב להם. את כתובתם ברומא איני יודע עדיין. לכשאקבלה אשלח לך מיד.

תסכים אתי שמכתבו של שיפמן מעניין מכמה וכמה בחינות. בראש ובראשונה בשל התרשמותו הבלתי אמצעית ממצבנו. נוסף על כך הוא מאשר את דבריה של אידה על פנייתה למוסדות סעד בפדובה ובמונסליצ’ה ועל מעורבותם של פונקציונרים נוספים בעירייה – לרבות הכנסייה – בהסתרת זהותנו היהודית מפני הנאצים. במובלע הוא גם מעיד על השיטות שנקטה הבריגדה היהודית באירופה כדי לחלץ ילדים יהודים מידי הנצרות.

לפגישתנו הראשונה עם חיילי הבריגדה היהודית קדמו שני מהלכים שנחתו עלינו בהפתעה גמורה. בראשון שבהם אני מסתמך על עדותה של פיורנצה, מאחר שהוא פרח כליל מזיכרוני. שלושתנו הוזמנו עם אידה ללשכתו של ראש העירייה, שללא כל גינוני טקס בישר לנו על יהדותנו. אינני זוכר מה היתה תגובתי לגילוי המרעיש. בפסיביות ששרתה עלי למן מותה של אמא לא הייתי מתרגש גם אם היה מבשר לנו על היותנו סינים, אבל פיורנצה קיבלה את הגילוי בזעזוע עמוק. היא מחתה בקול רם: “אני יהודייה? מה פתאום!” ראש העירייה השיב לה שעל פי המסמכים שבידו, שאותם קיבל מאידה בשובה למונסליצ’ה, יהדותנו אינה מוטלת בספק. הוא הוסיף ואמר שדיווח עלינו לחיילי הבריגדה, והתעניין לדעת אם יש לנו קרובי משפחה והיכן הם נמצאים. השבנו לו שיש לנו דודה רחוקה בהונגריה ודוד קרוב בפלשתינה. ראש העירייה ביקש את כתובתו של פאלי בארץ ואחר כך נפרד מאתנו לשלום והבטיח למסור לחיילי הבריגדה את המידע שהעברנו לו.

המשא ומתן שניהלו חיילי הבריגדה עם האפוטרופוס שמונה לנו מטעם עיריית מונסליצ’ה לא הובא לידיעתנו. על כוונתם של החיילים לשלוח אותנו לפלשתינה נודע לנו בפגישה השנייה שהתקיימה בלשכתו של ראש העירייה. פיורנצה הזדעזעה מעצם הרעיון. היא תמהה לא פעם באוזני אמא מה לדוד ולפלשתינה שבאסיה ולמה אינו חי אתנו באיטליה. אסיה נדמתה לה יבשת מוזרה, רחוקה ודוחה, ללא מכנה תרבותי משותף עם אירופה. פיורנצה הודיעה בתקיפות שהיא מסרבת לנסוע לפלשתינה, אך ראש העירייה הסביר לה שאין ביכולתה של אידה להמשיך ולפרנס אותנו. אם אינך רוצה לנסוע לפלשתינה, אמר לה, תצטרכי להיכנס לבית יתומים. שם תלמדי מקצוע ובבוא היום תוכלי להתפרנס ממנו. פיורנצה ראתה לנגד עיניה בית יתומים נוסח צ’רלס דיקנס, שתלמידיו מוכים באכזריות, רעבים ללחם, ועם התבגרותם מועסקים כמשרתים בבתיהם של עשירים קשי לב לכל ימי חייהם. דיקנס הכריע את הכף ופיורנצה נתנה את הסכמתה לפלשתינה.

כאמור, האפיזודה הזאת בלשכתו של ראש העירייה פרחה מזיכרוני כליל. ההלם שלי התרחש בקולוניה סולריום כאשר נקראתי למשרדה של הנזירה הראשית. עצם הזימון היה מפתיע ואפילו מדאיג, שהרי עד לאותו בוקר לא ראיתיה ואף את שמה לא ידעתי. כשנכנסתי למשרד היא עמדה ליד לוח קיר שחור ולצדה שני חיילים בריטים במדים. היא סימנה לי להתקרב ואמרה שהחיילים באו לקחת אותי לדוד שלי בפלשתינה. אחר כך פרשה מפה גיאוגרפית על הלוח והצביעה בעזרת שרביט על כתם ורוד בחוף המזרחי של הים התיכון. היא לא ביקשה את הסכמתי להפליג לאותו כתם, ואם היתה מבקשת ממילא לא הייתי יודע מה להשיב לה. איש לא שאל את פי גם בהחלטות הקודמות: אבא עזב את הבית ללא הסכמתי, אמא מתה בלי לשאול לדעתי, אידה הביאה אותי למונסליצ’ה בלי להתייעץ אתי, עכשיו שני החיילים האלה עומדים לקחת אותי לפלשתינה, אלא שהפעם התקשיתי להסתיר את דאגתי. המפה היתה בקנה מידה מאוד גדול, והכתם הוורוד שעליו הצביעה הנזירה הראשית היה ממש זעיר, לא מספיק אפילו למדרך של שתי רגליים. הבנתי שלכשאגיע לפלשתינה איאלץ לעמוד על רגל אחת לסירוגין כדי לא להרטיב את רגלי השנייה בים. לימים גילה לי שיפמן כי למראה הופעתי העלובה, בגלימה אפורה ובראש מגולח, גמלה בלבו ההחלטה להוציא אותי משם לאלתר. מאחר שלא החזקתי חפצים אישיים בסולריום יצאנו ממשרדה של הנזירה הראשית היישר למכונית הצבאית שהמתינה לנו בחוץ.

החיים עם אידה במחנה צבאי של הבריגדה בפרברי פדובה האירו לנו פנים מהרגע הראשון. החיילים קידמו את פנינו בחיוכים ובחיבוקים. היתה תחושה של חגיגה מתמשכת. כבר ביום השני קלקלתי את קיבתי מאכילה יתרה של שוקולד. התקשיתי להאמין ששפע כזה של ממתקים אפשרי – ועוד בחינם. בתוך יומיים תפרו לי מכנסיים קצרים וחולצה ממדי חאקי צבאיים, קנו לי נעליים ואף העניקו לי כומתה צבאית שאותה חבשתי בגאווה רבה. שני חיילים דוברי איטלקית מונו לנו כמלווים צמודים, אבל הכול התייחסו אלינו בלבביות רבה. שיפמן נטל על עצמו להאיר את עינינו למוראות המלחמה מזווית הפוכה מזו שהכרנו, אבל פיורנצה התעקשה לדחות את סיפורי הזוועה במחנות הריכוז וההשמדה השיטתית שהתנהלה בהם כתעמולה זולה. ככלות הכול היא היטיבה להכיר את הגרמנים מהם. בהמשך, כשחנינו חניית ביניים באחד ממחנות הבריגדה בדרכנו לרומא, היא פגשה לראשונה פליטים יהודים, כחושים להחריד, חלקם לבושים בבגדים המפוספסים של אסירי מחנות הריכוז, והמראה שלהם הפחיד אותה מאוד. מרדכי שיפמן, שלמה סבר ושמשון, מהחיילים היותר קרובים לנו, לא התווכחו אִתה ולא ניסו להעמיד אותה על טעותה. הם גם לא ניסו לערער את אמונתנו הנוצרית, אף ששיפמן בא מבית מסורתי ומראה הצלב שענדה פיורנצה על צווארה ודאי לא נעם לו. ליזטה ענדה צלב דומה, אבל הבינה בחושיה המחודדים שמקומו לא יכירנו במקום הזה. כבר ביום השני לשהותנו במחנה היא תלשה את הצלב מצווארה והשליכה אותו לשיחים, חרף גערותיה של פיורנצה. באשר לי, הייתי קטן מדי מכדי לפרש את המבטים שננעצו בי במקלחת, אבל הבנתי מפיורנצה שעלינו להסתיר את אמונתנו פן נגורש בחזרה למונסליצ’ה ומשם לבית יתומים. רק בהגיענו למוסד החינוכי על שם הנרייטה סולד ברומא נודע לי לראשונה מאחד הילדים שכל היהודים נימולים. דיווחתי לאחיותי על התגלית המרעישה והזהרתי אותן מפני התערטלות ליד נשים יהודיות, פן יתברר שגם בבשרן הוטל סימן יהודי מסתורי כלשהו. אותו ילד המשיך להדיר שינה מעיני כאשר גילה לי שאת הביצה הקשה צריכים לפרוס לשבע פרוסות לפני שאוכלים אותה וכי יש ספר שלם של מצוות שכל היהודים חייבים בהן. קיומם של סימנים יהודיים סמויים ושל מצוות עלומות הצליח להפחיד אותי, וכפי שתראה בהמשך גם למרר לא מעט את חיי. חיילי הבריגדה התעלמו ממנהגינו הזרים וניסו להנעים את זמננו ככל שיכלו. הם הסיעו אותנו לשיט מענג בגונדולות של ונציה והרבו לטייל אתנו בפדובה ובסביבתה. ב­1993 חזרתי לפדובה והפעם קלטתי כל מה שנעלם מעיני ב­1945 – בתי העיר העתיקה המוקפת חומה, הבזיליקות המהודרות, בתי הקפה הקטנים, החנויות המוארות והסמטאות הצרות המרוצפות אבן. מאחורי אחת הבזיליקות יוצא גשרון קטן, פּוֹנטֶה וֶקיוֹ, ומאחוריו גן טרֶבֶס הקסום שחוצה אותו תעלת מים. עצים גבוהים מצִלים על הגן מכל עבר וערוגות פרחים מעטרות את הדשא הירוק בצבעי אדום וזהב. באחת מפינות הגן ניצב ביתן עגול ובמרכזו שולחן אבן, משל נוצר בכוונה תחילה למפגשי אוהבים. בפדובה התראו הורינו לראשונה עם אידה בבית מלון קטן ליד גן וכנסייה. אידה אינה זוכרת אם היה זה מלון אֶל ג’יארינֶטו, ליד הגן הבוטני בפרטו דה לה־ואלה, או מלון מיניון. אני מעדיף כמובן את מלון מיניון הצמוד לגן טרבס. אני משער שאבא ואמא טיילו בגן הזה ב­1936, כשחנו בעיר לרגל הופעותיהם, אולי אף נפשו לשעה קלה בביתן העגול, אבל אידה קוטעת ביובש את הסחף הרומנטי. במלון הזה, היא מגלה לי, הכה אבא את אמא במקלו באחד מהתקפי הקנאה שלו. לפני יציאתי את פדובה נכנסתי לבזיליקה של סן אנטוניו, פטרונה של פדובה והקדוש הפרטי של אידה. בלב הבזיליקה, שהיא מהיפות בפדובה, מוצב ארונו של אנטוניו הקדוש. הרצפה סביבו מכוסה מכתבי מאמינים המבקשים על קרובי משפחתם. תצלומי ילדים שהחלימו בזכותו ממחלתם תלויים על הקירות, וצמודים להם מכתבי תודה ולבבות מוכספים לאין ספור. תמימותם של המאמינים מעוררת חיוך, אך גם נוגעת ללב. אידה אינה קתולית אדוקה וגם לא הולכת לווידוי. על מה כבר יש לי להתוודות, היא אומרת לי, ואני מסכים אִתה. אבל בסן אנטוניו היא מאמינה ואני מדליק נר לשלומה.

בחלוף חודש בקירוב הושגו אישורי הנסיעה שלנו לרומא והוסדרו ניירותינו להפלגה לפלשתינה. שלא כבמקרים רבים אחרים, שבהם הבריגדה באיטליה הבריחה פליטי שואה יהודים במשאיות מצוידות בניירות מזויפים מנמלי יציאה חשאיים, ההפלגה שלנו לפלשתינה נועדה להיות לגאלית. בדרכנו לרומא התעכבנו לימים אחדים במחנות הבריגדה היהודית שהיו פזורים בדרך. מישהו החליט לעברת את שמי לצבי, והשם הזה דבק בי עד היום למורת רוחי. בסַנטָה קוֹלוֹמבָּה, ליד סיֶינה, השתהינו זמן רב יותר מאשר במחנות האחרים. סנטה קולומבה שימשה את הבריגדה כמחנה מעבר לפליטים יהודים בדרכם לפלשתינה. בחוברת שראתה אור ב­1990 מטעם חיילי הפלוגה העברית למיפוי 524, מצאתי את דיווחו של משה פֶּבזנֶר:

פלוגתנו, כפלוגות ארצישראליות אחרות, סייעה ככל יכולתה לפליטים היהודים שהתקבצו באיטליה. כמובן שהסיוע לא היה רשמי ולא היה מקובל על דעת שלטונות צבא הוד מלכותו. באחד הימים הופיעה בפלוגה בחורה איטלקייה ועמה שני ילדים, ילד וילדה, בני 8–10 לערך. הילדים היו יהודים. הוריהם היו מהונגריה והם הפקידו את ילדיהם בידי אותה משפחה איטלקית בכפר שבסביבות ונציה, להצילם מידי הגרמנים. ההורים נעלמו. הילדים גדלו במשפחת האיכרים האיטלקית והיו כבניה. בת המשפחה, אידה, חינכה אותם ובתום המלחמה מצאה לנכון להביאם לחיילים היהודים ולהשיבם אל עמם.

הקשר בין אידה והילדים היה הדוק ועז. אידה ידעה שעליה למסור את הילדים, ובכל זאת קשה היתה עליה הפרידה מהם. גם הילדים, שהיו שניהם חביבים ונבונים מאוד, הבינו שעליהם להיפרד ממשפחתם המאמצת, והפרידה היתה קשה. אידה לימדה את הילדים לשיר, ועכשיו שרו ביחד שירים איטלקיים מלודיים וסנטימנטליים, וכל חיילי הפלוגה הקשיבו להם ברגש. בעיני, ואולי גם בעיני אחרים, היו אידה ושני הילדים מעין התגלות של טוב ויופי בזמנים הקודרים ההם. אפילו שיר סנטימנטלי כתבתי עליהם בפולנית. נדמה לי ש… התאהבתי באידה. היא לא היתה יפה, אפילו חסרת חן. היתה בחורה פשוטה ולא מלומדת, אך טוב הלב שקרן ממנה ואהבתה לילדים היהודים ריגשו את לבי הצעיר. אידה נפרדה מהילדים ושבה לכפרה. הילדים נשארו אצלנו והגיעו לארץ. את אידה לא ראיתי עוד.

בסנטה קולומבה נקשרנו בקשר חם במיוחד לשלמה רוביץ, חייל ביחידת ההנדסה 524. הפרידה ממנו היתה קשה לנו, גם לו. על המפגש אתנו דיווח לאשתו ב­1 ביולי 1945, זמן קצר אחרי עזיבתנו. במכתבו הוא מתאר את הופעתם של שלושה ילדים יתומים במחנה ואת תקציר קורותיהם, ומתייחס לאידה במילים אלה: “אני מתקשה להבין ולהאמין שיש עוד אנשים כאלה בעולם הזה.”

סנטה קולומבה שוכנת במרחק לא רב מקסטיליון פיורנטינו. אידה ביקשה ממלווינו לעבור דרך העיירה כדי לאסוף את החפצים שקברנו באדמה לפני יציאתנו לצפון. על פגישתי המאכזבת עם האיכרים ארסיליה ודינדו כבר כתבתי לך. אני משער שלראות אותנו שבים בלוויית חיילים בריטים, שנה אחרי שעזבנו את המקום בלוויית חיילים גרמנים, היה יותר מדי בשבילם. כזכור לך, גם אני חשתי לא נוח עם המעבר המהיר הזה מצד לצד, אבל הייתי קטן מכדי להבין שרגשות לאומיים גוברים על רגשות פרטיים. אני מניח שביקרנו גם בביתם של הגריפונים, אם כי איני זוכר מפגש כזה. הבור בווילטה בצ’רנה שבו קברנו את ארגז החפצים שלנו היה ריק. סביבו היו מפוזרים קרעי עיתונים ושניים־שלושה ספרים. את “הלב” של דה­־אמיצ’יס לקחתי אתי. פיורנצה לקחה את צרור המכתבים. מישהו סיפר לה שכמה נשים בעיירה נראו לבושות בבגדיה האלגנטיים של אמא. אינני רוצה לחשוד בכשרים, אבל קשה לי להניח שמעשה הביזה נעשה ללא ידיעתו של ג’ינו גריפוני, ואולי אף בהסכמתו. ככלות הכול, הוא היה הבעלים של הווילטה וגם הוא טמן את חפצי הערך שלו באותו מקום, ולמיטב ידיעתי באותו יום.

ביומנו מתאר ג’ינו גריפוני את הקרבות המתנהלים סביב קסטיליון פיורנטינו. בשבילים עוקפים הוא עושה דרכו עם בני משפחתו לבצ’רנה, המוגנת יותר מהווילה שלו מרסיסי הארטילריה המתעופפים באוויר. הבצ’רנה מלאה פליטים, אבל דינו, כבעל המקום, מפנה מקום לבני משפחתו. “ילדיה של הגברת ההונגרייה כבר לא גרו בווילטה,” מזכיר אותנו ג’ינו ביומנו, “מאחר שהגרמנים מהמטה, ובמיוחד הסמל עמנואלה, לקחו אותם לוונציה באישור מפקדיהם.” ב­4 ביולי נכנסות היחידות הבריטיות הראשונות לקסטיליון פיורנטינו. התושבים מקבלים במחיאות כפיים את הכוחות “המשחררים” (המרכאות במקור), בתקווה להחזרת השמן, הלחם, הפסטה והקפה לחנויות הריקות. העיר מתמלאת בצעירים חגורים באקדחים, המצהירים על עצמם שהם פרטיזנים. ג’ינו גריפוני מעיר באירוניה כי אם הצהרתם היתה כנה לא היו צריכים להימצא גרמנים אפילו בגרמניה. הוא עצמו קושר קשרי ידידות אמיצים עם השליטים החדשים. סגן המושל הבריטי של העיירה מתארח בביתו, אולם התקדמותם האיטית של הכוחות הבריטיים באזור אַרֶצוֹ אינה לרוחו של ג’ינו. כקפיטן בחיל הרגלים במלחמת העולם הראשונה הוא מגייס את ניסיונו ומציע לבריטים לשלוח להרים יחידה עם עשרה תותחים כדי לחסל את כיסי ההתנגדות הגרמניים. בנו, דינו, מבקש אישור להצטרף עם אקדחו לפטרול בריטי כדי ללכוד חיילים גרמנים שמשוטטים באזור. ב­17 ביולי, בשוך הקרבות בעמק קיאנה, שבים ג’ינו ובני משפחתו לביתם. ג’ינו מוצא את חדרי הווילה שלו הפוכים ומלוכלכים, מעשה ידם של חיילים ניו זילנדים שהשתכנו בהם. הוא מנקה את הבית ומתקן את הנזקים. בתו אונדינה וילדיה עוברים לגור בווילטה בצ’רנה, “בביתה של ההונגרייה, הגברת יוצי”.

זוהי הפעם הראשונה ביומנו, בעמוד 90, שהוא מזכיר את אמא בשמה. הגעתי לעמוד זה בשעות המאוחרות של הלילה, במלון קטן בפירנצה, בביקורי השני באיטליה באפריל 1993, והוא עורר את חמתי. פתאום ג’ינו נזכר שלאישה ההונגרייה, כפי שכינה את אמא לכל אורך הספר, יש שם. באותו בוקר ביקרתי בווילה של גריפוני. נקשתי בדלת ואישה לבנת שיער פתחה את הדלת. התחלתי לומר לה שגרתי לפני שנים רבות בשכנותה, אך עוד לפני שסיימתי את דברי היא זיהתה אותי וקראה בשמי. זו היתה סופיה, אלמנתו של סנדקי דינו. בסלון ביתה פגשתי את בנה, ג’ינו, בן גילי, ואת אשתו הנאה לואיג’ינה. הפגישה היתה לבבית, אבל שטחית, כדרכם של מפגשים מסוג זה. במהלך השיחה שלפה לואיג’ינה את יומנו של הסבא ג’ינו גריפוני מכוננית הספרים ואמרה לי שכל האירועים בקסטיליון פיורנטינו בין השנים 1943–1945 מתועדים בו. שאלתי את לואיג’ינה אם ניתן להשיגו בחנות ספרים בעיר, אבל מסתבר שהוא אזל מזמן והספר שבידה הוא אחד העותקים האחרונים. אחרי שנפרדנו ממנה לשלום והתחלנו לצעוד בשדרה היא רצה אחרינו ונתנה לי ברוב חביבותה את היומן. בשובי ארצה כתבתי להם מכתב קצר:

משפחת גריפוני היקרה. אני זוכר את המפגש המפתיע אתכם בנעימות רבה ואני רוצה להודות לכם על האירוח הלבבי. חבל שאינני יכול לומר דברים דומים על ימי ילדותי בקסטיליון פיורנטינו. זכור לי שבלילות החלפתי את הלחם הקשה והעבש שלנו בלחם של הכלבים שלכם, כי הוא היה טעים הרבה יותר. זיכרון בנאלי זה מביא אותי להעריך עוד יותר את טוב לבה של אידה, אשר למרות גילה הצעיר, חוסר ניסיונה, אמצעיה הדלים ומוראות המלחמה, לקחה על עצמה את האחריות לשלושה יתומים יהודים קטנים.

אני רוצה שוב להודות לכם על הכנסת האורחים ובמיוחד ללואיג’ינה.

למכתב זה צירפתי אלבום על ישראל ותצלום של הסבא ג’ינו עם אמא וחוג ידידיו. ביקשתי את עזרתם בזיהוי האנשים בתמונה. כפי שאתה יכול להיווכח במו עיניך, ניסחתי את מכתבי בריסון רב. לא הטחתי בהם את התנכרותם לנו ואת התעלמותם ממצבה הקשה של אמא. ציינתי רק את האפיזודה של החלפת הלחמים, אבל אני מניח שאזכורו, לצד קילוסה של אידה, הבהיר את כוונתי. מכתבי לא נענה. לא ציפיתי שייענה. למרות הכול אני אסיר תודה לג’ינו גריפוני. בזכות ה“לא לשכוח”, שמה של הגברת ההונגרייה שהתגוררה ארבע שנים בחווילתו לא נשכח מיד. חוב גדול מזה אני חייב לו על הטיולים שערך עמה ועם חוג ידידיו בחיק הטבע. בטיולים אלה בגבעות של הבצ’רנה אימצתי את אהבתה של אמא לתכלת של פרחי העולש ולסגול העמוק של הסיגליות.

למחרת היום ביקרתי בבית העלמין של אַרֶצוֹ. המראה היה מהמם. אלפי מצבות מקושטות בתמונות צבעוניות של הנפטרים ובזרי פרחים יצרו בזאר ססגוני שכמוהו לא ראיתי מעודי, לבטח לא בבית קברות. הקיר המזרחי של בית העלמין, על ארבעת מפלסיו, היה עטור בעשרות אלפי לוחות קטנים עם שמות הנפטרים שעצמותיהם הוצאו מהקבר אחרי שלושים שנה ונטמנו בקיר. עצמותיה של אמא הוצאו מהקבר ב­19 בינואר 1977. לא היה כל סיכוי למצוא את הלוח של אמא בשיטוט אקראי בין אלפי השמות. הממונה על בית העלמין שלף מארון ישן את ספרי הרישום משנות המלחמה ובאחד מהם מצאתי את שמה של אמא לצד תאריך קבורתה, כפי שנכתב במקורו בכתב יד לפני 49 שנים: “גלמבוש יוליה, טוט, מקום לידה: גרץ, אוסטריה, 9 בינואר 1944”. בעזרת הממונה איתרתי את לוח השיש של אמא במפלס השני של הקיר המזרחי והנחתי זר פרחים בגביע הצמוד ללוח. לימים נזכרתי בדבריו של ג’רמי ב“כלבים שחורים” של איאן מקיואן:¹⁰ “במובן מסוים אתה נשאר יתום כל חייך.”

שלך, סנדרו

לוח זכרון אם מחבר הספר

24.1.2005 רומולו היקר

המחשבה על הבאת עצמותיה של אמא לקבורה בישראל לא חלפה אף פעם בראשי. מאחר שאתה שואל, אנסה למצוא לכך הסבר. אם אמא נטמנה בבית קברות נוצרי על פי אמונתה זהו המקום הנכון למנוחתה. גם היום, אחרי קריאה שנייה ושלישית בצרור המכתבים, אינני בטוח שאמא דבקה בדת הקתולית אך ורק מכורח הנסיבות. אם המרת הדת נועדה להגן עליה מפני חוקי הגזע, למה היא טרחה לכתוב כמה וכמה פעמים לאחיה שילדיה התפללו לשלומו בכנסייה? אמא הרי ידעה שהמרת דתה היתה למורת רוחו של פאלי – עד כדי ניתוק כל קשר אִתה במשך שבע שנים. כפי שתראה בהמשך, שאלת האמונה – של אמא ושלנו – עולה במכתביהן של אידה ושל אדה ניקוליני לפאלי. מצד שני, לא יכולתי לשאול את פיה היכן היתה מבכרת להיקבר – בבית עלמין באַרֶצוֹ, שבו אין מי שירענן את הפרחים על קברה או ליד ילדיה ונכדיה בארץ – קרוב לוודאי שהיתה בוחרת באפשרות השנייה. ב־1978 ביקרו פאלי ורעייתו במחנה דכאו. במשך כל הסיור לא הוציא הגה מפיו. לקראת סוף מסעם הם פקדו את בית העלמין באַרֶצוֹ. שם, נוכח השלט הנושא את שם אחותו, הוא לא הצליח לכבוש את דמעותיו. תמוה בעיני שפאלי לא יזם את הבאת עצמותיה של אחותו לארץ, שהרי הוא היה יהודי במוצהר ובמעשה.

אני מתקרב לסיום הפרק האיטלקי. המסע המענג עם חיילי הבריגדה הגיע לקִצו ברומא. צורפנו לקבוצת פליטים גדולה במוסד החינוכי על שם הנרייטה סולד, בהמתנה להפלגת אונייה לפלשתינה. רומא היתה גם תחנתנו האחרונה עם אידה. חיילי הבריגדה ניסו לשכנעה להצטרף אלינו, אחד החיילים אף הציע לה נישואים, אבל היא סירבה. לפיורנצה הסבירה שאינה רוצה שיקרה לה מה שקרה לאמא, שבאה לירח דבש באיטליה ולא חזרה הביתה. אני חושב שאידה חששה לעזוב את איטליה לארץ רחוקה, שמנהגיה ושפתה זרים לה. הפרידה ממנה היתה קשה לכולנו, לי במיוחד. אידה הפכה בשנתיים האחרונות לאדם הקרוב לי ביותר אחרי אמא. כשהמשאית הצבאית שהחזירה אותה לפדובה החלה לנסוע, רצתי בעקבותיה עד שנעלמה מעיני בעיקול הכביש. לימים סיפרה לי אידה שלבה נקרע בראותה אותי רץ שטוף דמעות אחרי המשאית וקורא בשמה. כאותן דבורים האוטמות את הזחלים שלהן בתאי הכוורת עד שמגיעה שעתם להגיח מהם כדבורים, אטמתי את אידה בתא נפרד, לצד תאים אטומים אחרים בכוורת שלי. כשהגיחה מהם היא היתה רק זיכרון.

למחרת היום כבר עשינו את דרכנו במשאיות לנאפולי כדי לעלות על סיפונה של האונייה “מַטַרוֹאה”, שהגיעה ממרסיי עמוסה פליטי שואה. אילו היו מקבצים את סיפוריהם האישיים של נוסעי האונייה לספר, הוא יכול היה לתפוס מקום מרכזי בספריית התוגה של החברה האנושית. בין הפליטים שעלו לאונייה במרסיי היה ילד בן שמונה, ישראל מאיר לאו, שהפך לימים לרב הראשי של מדינת ישראל. ישראל, או בכינויו לוליק, ואחיו הבוגר נפתלי, שרדו את מחנה המוות בוכנוולד לאחר שאיבדו את אביהם, את אמם ואת אחיהם שמואל. באחד מרגעיו הקשים במחנה עודד לוליק את רוחו בתפילה, אשר בנסיבות הזמן והמקום עשויה להיתפס בעיניים חילוניות כביטוי נלעג של אמונה מופרכת במעורבות האל בעולם: “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי… כי חילצת נפשי ממוות”. תפילתו הסתיימה בדברי הלל ליושב במרומים: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”.¹¹ עמידתו של הרב לאו מאחורי תפילתו של לוליק הקטן נפלאה מבינתי. לאיזו נחמה הוא מצפה מאל ששלח את הוריו ואת אחיו לכבשנים, ועוד להודות לו על שהציל את נפשו? אמנם בראיונות שונים שהעניק הרב לאו במרוצת השנים הוא הודה ששאל עצמו לא אחת למה נגזר על אמו, על אביו ועל אחיו למות ועליו עצמו לחיות. אבל משלא מצא מענה לשאלותיו הוא השלים עם הֶסתר הפנים של האל בקלישאה החבוטה שדרכי האל נפלאו ממנו. בצידוק דין זה, נטול יושרה אינטלקטואלית והוגנות מוסרית, מגיע הרב לאו למסקנה מוזרה שאין חלופה לקבלת הדין, כי אם הכול היה נהיר לו, זיקתו כלפי האל היתה זיקה של חברות ולא של אלוהות. לפיכך אין בשאלות אלו, שלעולם ייוותרו ללא מענה, כדי לפגום באמונתו.

ברשותך, אני רוצה לערב בסוגיה זו ישראלי נוסף, פרופסור שלום רוזנברג, מחשובי התיאולוגים בארץ. באחת מדרשותיו על פרשת השבוע בעיתון “מעריב”, העוסקת בקריעת ים סוף, הוא דן במחשבה הקבלית המבחינה בין “נס צורך גבוה” לבין “נס צורך הדיוט”. נס צורך הדיוט נועד להראות לבני ישראל איך חילץ אותם האל משעבודם. נס צורך גבוה בא להורות לאנושות שקיימת מציאות מעבר לעולם הטבע, כלומר שיש מקור לערכי האמת והטוב, מעבר להבלי האלילות שאינם אלא השלכות התאוות והחולשות האנושיות על העולם השמימי.

אני מודה ומתוודה בקושי שלי להאמין כי מתן הכשר לרצח שישה מיליון יהודים, או אפילו הפניית עורף לטבח מתמשך של חפים מפשע, יכול עקרונית להיות קשור בדרך כלשהי עם אל המזוהה כמקור ערכי האמת, הצדק והטוב. הבעיה היא שאמונתו של אדם מאמין חדלה להיות מותנית בדבר. “האמונה,” אומר רוזנברג, “היא הוודאות הסובייקטיבית במצב של אי־ודאות אובייקטיבית. ודאות באמת חיונית שלא ניתן להוכיח באמצעות המדע… רק מי שיאמין יוכל לראות את הנס, לקבל את ההתגלות, למשש את ההשגחה, להרגיש את קרבת האלוהים.”

אני מסכים עם רוזנברג. לאמיתו של דבר, המאמין הדתי קרוב יותר לאמן מאשר למדען. גם האמן רואה לפעמים את המציאות באופן שאיש מלבדו אינו רואה. הוא פועל מתוך אמונה פנימית ביצירתו, ולפיכך אמיתותה לא זקוקה להוכחה מדעית. רוזנברג רק אינו מציין את הסכנה הטמונה בוודאות הסובייקטיבית של ידיעת האמת, שכן בניגוד לאי־ודאות אובייקטיבית היא אומדת את ודאותה במונחים מוחלטים. ומשאדם משוכנע שהאמת שלו מוחלטת הוא נעשה לא רק עיוור לפִרכותיה, כי אם גם עלול לנסות לכפותה על מי שמחזיקים באמונות הלוקות באי־ודאות אובייקטיבית. במכתב גלוי ששלח ישעיה ברלין לידיד ב­1981 הוא אומר:

דברים מעטים הזיקו יותר מאשר האמונה מצדם של פרטים או קבוצות שהוא או היא או הם מחזיקים בבעלות מלאה על האמת… וכי אלה החולקים עליהם לא רק שוגים כי אם גם רשעים או מטורפים… זוהי יהירות נוראה ומסוכנת להאמין שרק אתה צודק, שיש לך עין קסומה הרואה את האמת וכי האחרים אינם יכולים להיות צודקים אם הם חולקים עליך.¹²

אני מזדהה לחלוטין עם ברלין. מי שעמדו בראש מלחמות הדת האמינו בקיומה של תשובת אמת אחת למחלוקות ביניהם. מסונוורים מצדקתם, עיוורים לדיסוננס הקוגניטיבי של אל משותף לשני מחנות הנִצים, יצאו לטבוח זה בזה. וזה דבר מופלא, כי אם שני המחנות נושאים את דברו של אותו אל, אזי אחד מהם – אם לא שניהם – שוגה בהבנת הרצון האלוהי. סתירה זו היא בעיני סיבה מספקת להעדיף את שיטתו של קאנט להתנהלות מוסרית. כפי שהספקת להבין מבין השורות, אני מצדד ברציונליות. בעיני היא לא רק שיטת מחשבה על טבע הדברים, היא גם קריאה תקיפה לעצמאותו ולריבונותו של השכל בניסיונו להבין את טבע האדם ואת טבע העולם ללא קביים מיסטיים ומטאפיזיים. אף שלא שאלת אותי, אומר לך את דעתי: מה שעדיין איננו מבינים, ואולי אף פעם לא נבין, נובע לא מחוסר יכולתנו להשיג את פועלו של בורא עולם, אלא ממגבלותיה ומאילוציה של החשיבה המדעית. בכל אופן, אני דוחה את ניסיונם של חסידי האל להפוך אותי למעין דמות קולנועית שאינה מודעת לקיומו של הבמאי, אף שהוא מדריך את מעשיה וחורץ את גורלה.

אני רוצה להפנות אותך לאחד מסיפוריו של פרימו לוי, “זמן שאול”. הוא מתאר את הסלקציה האחרונה באושוויץ זמן קצר לפני שחרור המחנה בידי הרוסים. באותה סלקציה כשלו הגרמנים בטעויות לא טיפוסיות להם, ומספר לא מבוטל של אסירים כשירים נשלחו למשרפות יחד עם חולים וזקנים. בתום הסלקציה שבו הנדונים לכבשנים אל הצריף יחד עם בני המזל שקיבלו ארכת חיים נוספת. קון הקשיש מודה לאלוהים על שהסלקציה פסחה עליו. את תפילתו הוא נושא ליד בֶפו, צעיר יווני בן 20, שנדון באותה סלקציה להישלח לתאי הגזים. פרימו לוי מלין על תפילת ההודיה של קון, שהרי אותו אל שהציל את חייו הוא זה שחרץ את דינו של בפו למוות, והוא אומר: “אילו הייתי אלוהים הייתי יורק על תפילתו של קון.”

אלכסנדר דונט כותב ב“קול מתוך האפר”¹³: “נוכח גילויי הרשע הבלתי נתפסים קראנו: ‘אלוהים כל יכול, אל רחום וחנון, אייכה?’ חיפשנוהו ולא מצאנוהו.” בניגוד לקון הזקן, דונט לא חושב שאירע לו נס. הוא תובע לדעת היכן היה אלוהים כשכל זה קרה. האל ששיגר מלאך כדי לעצור את אברהם מלהנחית את המאכלת על צווארו של יצחק איחר להגיע למאיידנק, לבֶּלזֶ’ץ, לבוכנוולד ולאושוויץ. לא רק הוא איחר. שישה מיליון מלאכים איחרו להגיע ליעדם באותם ימים נוראים. תשובתו של אלוהים לישעיה (נ"ה, ט'), “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם,” לא מספקת את דונט, לא אחרי מיליון וחצי ילדים שנספו בתאי הגזים. רבנים מנסים להרגיע את נהמת לבו: כל מה שבא מידו של בורא עולם בא מתוך חסד, גם כשמעשיו נסתרים מעינינו, אבל דונט בשלו. אם האל הוא כל יכול ואם הוא מתיר את הרע ואת הסבל של חפים מפשע, אזי אלוהים איננו יכול להיות טוב ואיננו יכול להיות צודק. “להאמין באלוהים אחרי אושוויץ,” אומר דונט, “זה עלבון לאינטליגנציה שלנו.” אני רוצה להשלים את קו מחשבתו של דונט. אם אלוהים מעורב בעולם יש לתבוע אותו בבית הדין הבינלאומי בהאג על פשעים נגד האנושות. אם הוא שותק כמו קיר – אני מבכר להתפלל לקיר.

אני מתנצל על הגלישה למחלוקת הישנה הזו בין רציונליות לאמונה, מחלוקת שאין כל סיכוי ליישבה. רציתי להצביע בכך על הסמליות שבין לוליק לביני, שני ילדים שעלו באותה ספינה לפלשתינה. יתומים, בני אותו גיל בערך, האחד נצר לשושלת רבנים מפוארת, שממשיך לדבוק באמונתו חרף כל האסונות שפקדו אותו. השני ממשיך אף הוא לדבוק באמונתו האחרת, בלי לדעת שעל פי ההלכה היהודית הוא משתייך לדת של לוליק, אבל ניצני המרי והספקנות ביושב במרומים – נוצרי כיהודי – כבר מקננים בו. גם ההפלגה ב“מטרואה” נתפסת להם במשמעויות שונות: זה רואה בה מימוש צוואתו של אביו וזה רואה בה מפנה סתמי נוסף במסלול חייו המפותל. האחד נרגש מהידיעה שהוא עומד להגשים את חלומו, עלייה לארץ הקודש, השני חש כמי שנשלח לארץ גזֵרה, רחוקה אלפי קילומטרים מהרוטונדה, חרד פן אמונתו תיחשף בצעד לא זהיר של מעיכת הביצה הקשה במזלג במקום פריסתה לשבע פרוסות בסכין. לראשון ממתינים אח וקהילה חרדית חמה, הדוברת שפה המוכרת לו מהבית, שרה זמירות ידועות לו ומתפללת מאותו סידור תפילה. השני נוחת לתוך שפה עוינת, לחיקה של דת זרה, לחסותו של דוד שאינו מכיר ולעתיד בלתי ידוע. כבר בירידה בכבש האונייה הוא מוצא עצמו נבוך למראה קטטה אלימה בין שני סבלים בנמל, בסתירה גמורה להבטחתם של חיילי הבריגדה כי בפלשתינה חיים רק אנשים טובים. ותכף לכך מתווספת לו חרדה חדשה פן ייכשלו מאמציו ויעשה מעשה שיביא לגירושו מהארץ החדשה. רק מראה הרציף הגדול של הנמל מעודד את רוחו: החשש שייאלץ לעמוד בפלשתינה על רגל אחת לסירוגין בגלל ממדיה הזעירים התבדה.

על הרציף ניצבו שולחנות ומאחוריהם ישבו פקידים בריטיים עם רשימות נוסעים מסודרות לפי האלפבית. פיורנצה הובילה אותנו לשולחן המיועד לנוסעים ששם משפחתם מתחיל באות ט'. כשנשאלה לדתה היא החלה לומר “קתולית”, אבל נעצרה אחרי שלוש האותיות הראשונות – CAT – ותיקנה מיד ל­־EBREA. בטופס העולה שלה, השמור עמה עד היום, מופיעות האותיות CAT מחוקות בקו, לצד המילה JEW. אוטובוסים שנשכרו בידי הצבא הבריטי הסיעו אותנו למחנה צבאי בעתלית. זה היה מחנה גדול, מוקף בשלוש גדרות תיל קוצני וסביבו שישה מגדלי שמירה, מאוישים בידי חיילים בריטים, מצוידים בנשק ובזרקורים. שטח המחנה היה מאוכלס בשמונים צריפי מגורים, חדרי אוכל, מקלחות ושירותים. במרכזו התנשא צריף פח בן שלוש קומות לחיטוי בגדיהם של העולים ולהזלפת די.די.טי. על גופם. לא צריך דמיון רב כדי לשער את מועקתם של ניצולי מחנות המוות בהיכנסם לצריף קודר זה, שעל גגו מתנוססת ארובה עשנה. כמו בפרוצדורה ההיא, הגברים הופרדו מהנשים, התפשטו עירומים והופנו למקלחות – לא לפני שהשליכו את בגדיהם לדודי קיטור גדולים.

המחנה בעתלית שימש בין השנים 1938–1948 מחנה מעצר לפליטים יהודים מארצות הכיבוש הנאצי שנתפסו בידי הכוחות הבריטיים בים וביבשה, עת ניסו לגנוב את הגבול לפלשתינה. על פי המדיניות הבריטית, כפי שנוסחה ב“ספר הלבן”, הותרה עלייתם של 1,500 יהודים בשנה. מכסה זעומה זו לא נתנה מענה לגלי הפליטים שהשתחררו ממחנות הריכוז. עתלית שימשה אפוא מחנה מעצר לפליטי השואה שהגיעו בהמוניהם לחופי הארץ בדרכים לא לגאליות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוגלו העולים הלא חוקיים למאוריציוס, ואילו אחריה הם גורשו בחזרה לאירופה או לקפריסין. המעטים שהגיעו במסגרת המכסה המותרת נכלאו בעתלית לתקופת זמן מוגבלת לצורך זיהוי מחלות מידבקות ולטיפול רפואי לפני שחרורם מהמחנה. עם בואנו למחנה הקצו לנו מקומות שינה בצריפים שהכילו 30 עד 40 דרגשי עץ צפופים ועליהם מזרני קש, אבל החום הלוהט של חודש יולי סיכל כל אפשרות להימצא בצריפים בשעות היום. את הימים עשינו בחוץ מתחת לכל צל מזדמן, מסתגלים ככל יכולתנו למציאות החדשה, לטעמם של התפוזים, תפוחי העץ, הענבים, העגבניות והשמנת. את האשכוליות המרירות ואת הגויאבות המצחינות למדתי לאהוב כעבור זמן רב. הימים הראשונים עברו בציפייה קצרת רוח לביקורו של פאלי. מדי יום ניצבנו ליד שער המחנה בתקווה לזהותו בין עשרות האנשים שצבאו על הגדרות בניסיון לאתר את קרוביהם. יום אחד נפל מבטי על אדם קירח שעמד בצד. נזכרתי בדבריה של אמא כי בצעירותו שחה פאלי בדנובה ונדבק במחלת הכולרה אשר גרמה לו להתקרח. הצבעתי לעברו ואמרתי לפיורנצה שזה הדוד פאלי, אף שהקרחת עשתה אותו מבוגר מ­32 שנותיו. הפגישה משני צדי הגדר היתה נרגשת, אך הפכה במהרה למאופקת בהעדר שפה משותפת. פאלי לא דיבר מילה באיטלקית ואנחנו לא ידענו הונגרית, למעט כמה משפטי תפילה ושניים־שלושה שירים. פיורנצה, שהתכוננה מבעוד מועד לפגישה, חזרה ואמרה לו “דראגה בּאצ’י” (דוד יקר), לא מעבר לזה. בביקוריו הבאים הוא הביא אתו חבר ששירת בבריגדה באיטליה ושימש לו מתורגמן. בתום תקופת ההסגר, שארכה כשבועיים, השתכַּנו באורח זמני במוסד לילדים עולים בהר הכרמל בחיפה עד להסדרת מקום קבע לקליטתנו. פאלי ביקר אותנו כל יום אחרי שעות עבודתו, לקח אותנו לטיולים בחיפה וקנה לנו בגדים. הקשר אתו נעשה נינוח יותר ואפילו חמים. ניסינו להכניס אותו לחלל הריק שהותירו אחריהן אמא ואידה. ב­6 באוגוסט נמצא לנו מקום מגורים קבוע: רמת דוד, קיבוץ קטן בעמק יזרעאל. על חבלי קליטתנו ברמת דוד אכתוב לך במכתב הבא.

שלך, סנדרו

30.1.2005 רומולו היקר

אתה צודק בהערתך, גם תורת המיתרים לא ניתנת לאימות ניסויי ותצפיתי. אומר לך יותר מזה, בהנחה שיש לך עניין בנושאים אלה. איינשטיין טען שאף כי המדע מתחיל ומסתיים בניסויים, בתווך שביניהם יש משהו שאינו נגיש לטלסקופים ולמיקרוסקופים, אלא רק לשכל. ההבדל הוא, אם להמשיך את קו מחשבתו האפלטוני של איינשטיין, שגם התווך הדדוקטיבי הזה, שניתן להשיגו באמצעות השכל והאינטואציה, חייב בסופו של דבר לעמוד במבחן ניסויי או תצפיתי. ואכן, תורת היחסות הכללית ותורת היחסות הפרטית של איינשטיין עמדו במבחנים אלה. אתן לך דוגמה נוספת. הכול מדברים היום על קיומה של אנרגיה אפלה, המאיצה את התפשטות היקום ומספקת תשובה אפשרית לגירעון הגדול במסת החומר בעולם, אבל אין בידינו אלא השערות קלושות באשר לאופן פעולתה של אנרגיה אדירה זו ולמנגנון שחולל אותה. כדי למצוא תשובה לשאלות כגון אלו איינשטיין מציע לפיזיקאי לקפוץ אל הבלתי נודע, לתוך האפלה של התודעה שבה חבויים הדמיון והאינטואיציה. “תפקידו העליון של הפיזיקאי,” אומר איינשטיין, “הוא להגיע לחוקים אוניברסליים בסיסיים אשר מהם ניתן לבנות את היקום בפעולה דדוקטיבית טהורה.”

הייתי אומר שנקודת החיבור בין ההשקפה המדעית לאמונה הדתית נמצאת במקום הזה. שתיהן חותרות לסיבה הראשונית לקיום העולם, סיבה שלא ניתן לגזור מהניסיון ולא מתהליך לוגי צרוף: מכאן עיקרון מחשבתי דדוקטיבי־רציונלי ומכאן עיקרון מחשבתי דדוקטיבי־טרנסצנדנטי. ההבדל הגדול ביניהם הוא שהעיקרון הראשון כפוף למתודה המדעית על כל המתחייב ממנה. למשל, הוא חייב לעמוד במבחן הלכידות המתמטית ובמבחן האמפירי (ניסויי או תצפיתי). לעומת זאת, העיקרון השני, הדתי, אינו נדרש לבחינה אמפירית ולהצגת המנגנונים הפועלים בשירותו. במילים אחרות, ההסבר הדתי מתיימר להסביר הכול, אך לאמיתו של דבר אינו מסביר דבר על העולם בשל היותו חף מכל מידע.

אני חוזר ברשותך לסוף מכתבי הקודם. רמת דוד הוא אחד הקיבוצים הוותיקים בעמק יזרעאל. מייסדיו עלו לארץ ב­1920 מהעיר בריסק שבפולין. בשנים הראשונות לעלייתם נדדו ממקום למקום כקבוצת עבודה שעסקה בסלילת כבישים ובהכשרת קרקע לבנייה. התמזגותם עם קבוצת חלוצים אחרת סללה את הדרך להקמת קיבוץ משלהם. קיבוץ הוא יישוב חקלאי הפועל על פי עקרונות של שוויונות כלכלית וסולידריות חברתית מלאה. חבריו עובדים בענפי המשק השונים שלא בעבור שכר, למעט תקציב אישי מינימלי לקניות קטנות. הקיבוץ דואג למלא את כל צורכי חבריו, לרבות דיור, ריהוט, ביגוד, מזון, כביסה, תחבורה ושירותי בריאות. הרווח הכספי מגידולי השדה, ממשק החי ומהתעשייה מושקע בפיתוחו הכלכלי של הקיבוץ וברווחתו. כל ההחלטות הקשורות בפעילותו השוטפת של הקיבוץ, בתוכניות הפיתוח החברתיות והמשקיות, בקבלת חברים חדשים, במינוי אנשים לתפקידי ניהול בענפי המשק השונים מוכרעות בהצבעה דמוקרטית באספת חברים. במקומות שונים בעולם נעשו ניסיונות דומים להקמת קהילות שתפניות ושוויוניות דוגמת הקיבוץ, בהשפעת רעיונות טולסטויאניים, נרודניקיים ושלל אוטופיות חברתיות שצצו בצרפת, באיטליה וברוסיה, אך נעלמו כלעומת שבאו. רק בישראל הן התמסדו מבחינה חברתית וכלכלית ואף קנו לעצמן מעמד מרכזי בפוליטיקה הישראלית, בכלכלתה, ובעיקר בצבא ובמערכת הביטחון. ב­1926 התמקמה קבוצת המייסדים בעין בֶּדה, בוסתן קטן ליד נהלל שננטש בידי קבוצת עבודה אחרת. ב­1929 העתיקה הקבוצה את יישובה לגבעה סמוכה, שנקראה על שמו של ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד. עין בדה ננטשה, אבל נותרה מוקד משיכה לילדי הקיבוץ. משׂוּכות הסברס הגבוהות המקיפות אותה ושיחי הפטל הצומחים פרא לצד עצי הדר ותאנה היוו מקום משחקים אידיאלי. תנים וחתולי בר ששוטטו בו בלילות אך הוסיפו לו נופך מסתורין בעיני הילדים.

כל ידיעותינו על הקיבוץ לפני הגעתנו לרמת דוד באוגוסט 1945 הסתכמו בידיעה שאין בו קניין פרטי וכל הרכוש שייך לכולם. את פנינו קידם מזכיר המשק, שמעון יוּציס. לאחר דברי ברכה קצרים בשפה שלא הבנו הוא סימן לנו ללכת בעקבותיו לחדר שהוקצה לנו. המדרכות הצרות, שכמותן לא ראיתי מעודי, נדמו לי ככבישים במדינת גמדים. הימים הבאים עברו בעיקר בהתבוננות ובניסיון לקלוט את אורחות החיים החדשים. כל אחד מאתנו נמסר לאחריותה של משפחה בקיבוץ, שהיתה אמורה לשמש לנו משפחה אומנת, כתובת לפתרון בעיות וגם מקום להעביר בו את שעות הערב עד מועד השינה בבתי הילדים. אותי אימצה משפחת יוציס, שעלתה לארץ מבסרביה ונמנתה עם גרעין הקבוצה בעין בדה. שמעון, אף כי הכול כינוהו בשם משפחתו יוציס, היה איש גרום, ממעט בדיבור, חבוש תמיד כובע קסקט ומהלך בבגדי עבודה ונעליים גבוהות גם אחרי שעות העבודה, כמו חייל שאינו פושט את מדיו בתום משמרתו. יוציס מילא תפקידים רבים בקיבוץ, אבל את רוב שנותיו עשה כלולן, טרוד בענייני אפרוחים ופרגיות מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות, למורת רוחה של רעייתו ריבה. אם הייתי מתבקש להציג אדם המסמל באישיותו ובהתנהלותו את רעיון הצניעות, השוויון והסולידריות, הייתי מצביע עליו ללא היסוס. יוציס סירב להכניס לביתו רדיו שהקיבוץ רכש עבורו כל עוד לא נמצא די כסף לקניית מקלטי רדיו לכל החברים. מאותו טעם עצמו סירב להתקין בביתו מקלט טלוויזיה, עד שהשתכנע כי הטלוויזיה חיונית לביקוריהם של נכדיו בביתו. הגילויים הראשונים של התרופפות הלכידות החברתית בקיבוץ, אשר כרסמה בערכי השוויון והסולידריות, לא השפיעו על ראייתו את שיטת החיים הקיבוצות כעליונה על פני כל שיטת חיים אחרת, גם כאשר מאבקו ברפיון הרעיוני הפך למלחמת מאסף של איש אחד. תהליך מואץ של הפרטת שירותים ועבודות, שהוא המינוח המכובס לגסיסת הרעיון השוויוני, פוקד בעשור האחרון את מרבית הקיבוצים. מותו של יוציס ב­1984 חסך לו את המראות הכואבים של התפוררות הרעיון שלהגשמתו הקדיש 64 שנים מ­84 שנות חייו. בשנות ה־30 של המאה הקודמת, במלאת עשר שנים לייסוד הקיבוץ, הוא כתב בעלון הפנימי: “מה גדולה זכותנו בתור מניחי היסוד ליישוב עברי כפרי לקבוצתנו בארץ ישראל. אנו נהיה אבותיהם האנונימיים של הדורות הבאים ביישוב הזה.” יוציס לא שיער שהאנונימיות תפקוד את האבות המייסדים מוקדם הרבה יותר מכפי שחזה.

ריבה היתה האישה השלישית בחיי אחרי אמא ואידה. פחות רהוטה מבעלה, אבל בכל הקשור לעשייה ולעקרונות הם היו תאומי נפש. כמו יוציס, שנמנע מהחצנת רגשות כלפי בתו פן יחטא במשוא פנים כלפי ילדים אחרים בקיבוץ, גם ריבה כבשה את רגשותיה כלפי בתה דיתה, אולי אף החמירה ממנו – משום עבודתה כמטפלת בבית הילדים. יוציס וריבה לא קנו בובה לבתם בכל שנות ילדותה בגלל עקרון השוויוניות. דיתה לא קראה מעודה לריבה אמא, אלא בשמה, וריבה לא נישקה אף פעם את בתה. אותי ריבה כי חיבקה, אולי משום שנראיתי לה בודד ופגיע יותר.

אני חייב להסביר לך משהו, אולי לעצמי. כיבוש רגשות והימנעות מחשיפתם בפרהסיה לא היו בלעדיים לריבה ויוציס. זו היתה נורמה מקובלת אצל רבים מאנשי העלייה השנייה והשלישית. אני חושב שנורמה זו התפתחה בשנותיהם הראשונות בארץ, תוך כדי מאבקם במחלות, במצוקות פרנסה, בשכנים עוינים ובאדמה סרבנית. במציאות תובענית כזאת, שאינה נוטה חסד לאנשים בעלי עור דק, הבעת רגשות מבטאת חולשת גוף ורפיון רוח, וזהו הדבר האחרון שאנשים קשי יום יכולים להרשות לעצמם. מידה זו של איפוק הונחלה, לטוב או לרע, גם לדור הבנים והנכדים של אנשי העלייה השלישית. אפשר להיווכח בה עד היום בהלוויות של בני קיבוצים, בעיקר חיילים שנפלו בפעילות ביטחונית. איש אינו זועק על פי הקבר ולא מורט את שערו, גם לא ההורים. לכל היותר מותר בכי חרישי, והשקט העצור הזה חודר לעצמותיהם של הנוכחים ומטלטל את הנפש יותר מכל זעקה קולנית. עם זאת, לא הייתי רוצה לתלות את האיפוק הרגשי הזה אך ורק בגורמים סביבתיים. מי שמכבדים באמת את רחשי לבם ומזהים רגשות עם זרמי עומק, בהכרח מסתייגים מפטפוטי אהבה מילוליים ומגילויים מוחצנים – הנובעים מרובד רדוד שמתחת לפני השטח. לגבי דידם, רגשות שייכים לרשות הפרט של החוויה הפנימית שלא ניתן לדבר אותה אלא לחוות אותה. מכאן שאין צורך להחצין אותם במופגן.

אינני יודע מה במחסום הרגשי של ריבה ויוציס היה אידיאולוגי ומה היה סביבתי. איש לא ראה אותם אוחזים ידיים או מתחבקים, קל וחומר מתנשקים. באחד מביקורי בקיבוץ עם בני בן השלוש הוא חיבק את יוציס ונשק לו על שפתיו. יוציס נרתע לאחור והסביר לו שלא בריא לנשק אנשים בפה. הפגיעוּת של יוציס התגלתה ב־1971, בעקבות מותה של ריבה ממחלה קשה. היא נפרדה ממנו בשתי מילים: “שלום לעולם.” יוציס לא ידע להחליט לאיזו משתי המשמעויות היא התכוונה. אני חושב שאני יודע. את דברי ההספד שלו ב“דפים לזכרה” הוא חתם במילים: “בלי ריבה, יוציס”. רצון החיים אבד לו, אף שהמשיך להעסיק את עצמו בעבודות ציבוריות כמעט עד סוף ימיו.

כאמור, אני עצמי לא חשתי בחסך רגשי מצד יוציס וריבה, גם משום שמלכתחילה לא ראיתי בהם הורים במובן המלא של המילה, וגם משום שעמדו מאחורי כחומה בצורה ורבו את ריבי עם כל העולם. קשריהן של ליזטה ופיורנצה עם המשפחות האומנות שלהן התפוגגו זמן קצר אחרי שעזבו את הקיבוץ. הקשר שלי עם ריבה ויוציס התמיד עד יום מותם, שנים רבות אחרי עזיבתי את הקיבוץ, ובמובן מסוים ממשיך להתקיים גם היום דרך בתם דיתה.

התאקלמותי בקיבוץ לא היתה קלה. כבר בימים הראשונים עמדתי על הפער בין עקרון השוויוניות לבין הפרקטיקה שלו, כשנטלתי אופניים שניצבו על המדרכה והתחלתי לרכוב עליהם להנאתי. לא חלפה אלא דקה ושמעתי מאחורי צעקות של ילדים. רגע לאחר מכן מצאתי את עצמי שוכב על הארץ ומעלי גוהר ילד בפנים אדומות מכעס. מאמצי להסביר לו את רעיון השוויוניות, כפי שהבנתי אז, נוסח שלי־שלך ושלך־שלי אך הגבירו את זעמו, מה גם שהמילים הסתרסו בפי ל“שֶלקָ־שֶלקי” ועוררו את לעגו. עד מהרה למדתי שאף כי הכול שווים בקיבוץ יש שווים יותר. יש מי שיכולים להרשות לעצמם לרכוש לילדיהם בובות מדברות, אופניים וגלגיליות משוכללות, ויש מי שצריכים להסתפק בתחליפים. בדרך כלל, ילדיהם של השווים יותר הם גם אלה שהקיבוץ מממן להם שיעורי נגינה, בין שהם מחוננים ובין שאף כלי נגינה שמעמידים לרשותם לא מצליח לחשוף את כישרונם הגנוז. משביקשתי להצטרף לתלמידים המוזיקליים נדחיתי בטענה שאין לקיבוץ כסף לממן את שיעורי. עניין זה ציער אותי מאוד. למוזיקה היתה השפעה מאגית עלי, היא עוררה בי התעלות קרובה לחוויה דתית, פעמים רבות עד סף הדמעות. כמו ריצ’רד השלישי שהיה מוכן למכור את ממלכתו תמורת סוס, הייתי מוכן למשכן את עתידי תמורת נגינה בכינור.

מחסום השפה בחודשים הראשונים לשהותי בקיבוץ כפה עלי הסתגרות. פאלי נהג לבקר אותנו בשבתות. למרות חזותו העירונית הוא רכש את אמון הילדים בזכות הסכמתו לשפוט במשחקי הכדורגל, ובעיקר הודות לנכונותו ללוותנו לבריכה של קיבוץ גבת השכן, שהשחייה בה הותנתה בנוכחות אדם מבוגר. בגד הים עם כתפיות שלבש, נוסח שנות ה־30, עורר לבושתי הגדולה צחקוקים רבים, אבל הנקודות שצבר בתור מלווה עשו את שלהן בריסון לעגם של הילדים. באשר לי, הנמכתי את ציפיותי ממנו. מגבלות השפה בחודשים הראשונים מנעו בעד לשוחח אתו על מצוקותי. כשגברתי על מגבלות אלו הבנתי שפאלי אינו משענת לעת צרה וגם לא כתובת לשיחה. ריבה רצתה מאוד לשוחח, אבל מחסום השפה חצץ בינינו. פיורנצה וליזטה חיו רוב הזמן בעולם משלהן, רבות ומתפייסות ביניהן לסירוגין. כשרבו ניסתה כל אחת מהן למשוך אותי לצדה, ולזמן מה חשתי מחוזר ומאושר, אבל משהתפייסו ביניהן שבו להתכנס בעולמן. באחת ההתפייסויות הללו הטיחו בי שאני מיותר ושמבחינתן אני יכול להיעלם. זה מה שעשיתי. לבוש מכנסיים קצרים וגופייה צעדתי לצומת נהלל־נצרת במחשבה לעלות על אוטובוס לחיפה ולהיעלם. לא היו לי תוכניות מעבר לזה. לא התכוונתי לבוא לפאלי, אלא למצוא ספסל פנוי בגן ציבורי ולהעביר עליו את הלילה. את צעדי הבאים השארתי לבוקר. כשהגעתי לצומת נזכרתי שאין לי כסף לדמי נסיעה. השעה היתה שש לפנות ערב. בתחנת האיסוף המתינו גבר ושתי נשים. נעמדתי לידם והמתנתי לבוא האוטובוס. תכננתי לטפס בסולם האחורי לגגו ולהגיע בשלום לחיפה. אלא שהאוטובוס נצרת־חיפה התמהמה. הערב ירד, מונית עצרה בתחנה ואספה לתוכה את הגבר ושתי הנשים. בהחלטה של רגע התיישבתי על הפגוש האחורי בגבי לכיוון הנסיעה ואחזתי בשתי ידי בפס המתכת. אבל הפגוש היה צר יותר משחשבתי ואחרי כמה דקות הפכה הישיבה לבלתי נסבלת. חשבתי שאם אניח את רגלי על הכביש, המונית תמשיך בנסיעתה ואני אשאר לעמוד על הכביש. חוק ההתמדה של גליליאו לא הוזכר בספרים המאוירים שקיבלתי בילדותי. ברגע שהרפיתי מהפגוש נחַתּי על הכביש והתגלגלתי שלוש פעמים לאחור. למזלי לא שברתי את מפרקתי. את הדרך חזרה לרמת דוד עשיתי בחושך, שרוט ודומע. משהגעתי לשערי הקיבוץ הסתבר לי שהיעלמותי עשתה לה כנפיים והכול יצאו לחפש אותי. פיורנצה וליזטה ניסו לשווא לדובב אותי. ריבה, שלא ידעה על המריבה שפרצה ביני לבין אחיותי, היתה מאוד מודאגת, אך גם היא לא הצליחה להציל מפי דבר. מישהו אמר לה שבקרב קבוצת עולים מטורקיה בקיבוץ הסמוך יש יודעי איטלקית. היא גררה אותי לשם ואיתרה את דובר האיטלקית, אבל סירבתי לענות על שאלותיו. אינני בטוח שהייתי יכול להסביר לו למה ברחתי מהקיבוץ, גם אילו רציתי. ברחתי כי לא היה לי על מי להתרפק ולהשיח את עצבוני, ואת זה לא רציתי לומר לאדם זר, ודאי לא להזיל דמעות בחיקו, אולי בחיקה של ריבה – אילו רק יכולתי לדבר אִתה. היא היתה נסערת, חשתי את זה בעוצמת הלפיתה בידי. הכרתי לה תודה על דאגתה, אבל ריבה לא ידעה איטלקית ואני לא ידעתי עברית במידה מספקת כדי לגולל באוזניה את צער עולמי.

שלך, סנדרו

שמעון וריבה יוציס

6.2.2005 רומולו היקר

כן, אני מתאר לעצמי שלא התקשית להבין. השנה הראשונה בקיבוץ עברה עלינו באומללות לא קטנה. רכישת השפה התקדמה אמנם בצעדים מהירים, אבל שיבושי הלשון – ובעיקר המבטא – חשפו את קלוני כבר במילים הראשונות. לימים התאמצתי נואשות להבליע את הרי"ש המתגלגלת, ללא הועיל. כל זה עשה אותי קורבן טבעי להתעללות מצד הילדים: גם זר, גם עולה חדש, גם חלש. הצירוף הזה היה קטלני. כל מי שרצו עשו בי כרצונם, לרבות ילדות בנות גילי ואף צעירות ממני. חמש שנות מלחמה הותירו את רישומן בגופי. אי־ידיעת השפה הושיבה אותי בכיתה ג‘, אף שהייתי בן עשר, מבוגר מבני כיתתי. מדי בוקר נהגתי לעקוב אחרי כניסת הילדים לכיתה. מה שהחזיקו בידיהם שימש אותם במהלך היום להכאתי. פעם זה היה ענף עץ ופעם רצועת עור. בורותי בהוויות עולם אך העמיקה את זרותי בעיניהם. יום אחד הביא אחד הילדים קונדום משומש לכיתה ושאל בהיתממות את המורה לפשרו. המורה שרה, אישה צעירה ובעלת יופי מעודן, שזה עתה סיימה סמינר למורים ונשכרה ללמד את כיתות ב’ וג' בקיבוץ, נטתה להסמיק בקלות כל אימת שהופתעה מאירוע לא צפוי, וזה מה שקרה לה בתגובה לשאלת התלמיד. בהפסקה שאלתי את בעל הקונדום לתכליתו של הבלון המדולדל שהציג למורה. ההסבר שקיבלתי היה מופרך לחלוטין. סירבתי להאמין שדרושים מעשים אוויליים כאלה כדי להוליד ילדים. הסברתי לו באריכות על חסידות הנושאות במקורן תינוקות עטופים בסדין לבן ומחליקות אותם מהגגות לתוך הבתים דרך ארובת האח. הוא השיב לי שאין ארובות בבתי הקיבוץ ובכל זאת נולדים ילדים. המורה שרה עזבה את בית הספר בתום שנת הלמודים ולא חזרתי לראותה. בספטמבר 1947 קיבלתי ממנה מכתב, שבצדו האחד היה מודפס ציור שמן של מורלנד לואיס (קטע נוף מהעיירה קַרנַק שלחופי בריטני). בגב התדפיס היא כתבה באותיות תמות וגדולות: “צבי יקירי, אני מברכת אותך בשנה טובה, שנת אושר והצלחה בלימודים. מורתך בכתה ג'”. אילו הייתי מבוגר קצת יותר הייתי נושא אותה לאישה.

חודשים ספורים אחרי סיפור החסידות נקלעתי לאירוע מביך ממנו לאין שיעור בפרשת “לך לך” בספר בראשית. כבר סיפרתי לך שרק ברומא נודע לי שכל היהודים נימולים. כיוון שכך נשמרתי מחשיפת מערומי במקלחת המשותפת בקיבוץ פן אגורש מהארץ. הדבר האחרון שרציתי היה לחזור לבית המחסה קולוניה סולריום. צניעותי לא נעלמה מעיני הילדים, שהתעקשו לחקור בעניין, מה שהגביר עוד יותר את רגישותי. כשהמורה קראה את פרשת “לך לך”, שבה מצווה אלוהים על אברהם למול את בשר עורלתו כאות וסימן לברית ביניהם, היה נדמה לי שכל הכיתה מתבוננת בסומק שעלה בלחיי. לעזרתי בא פגם גופני מולד שדרש התערבות כירורגית. שנה אחרי בואי לקיבוץ נותחתי בבית החולים בעפולה לסילוק הפגם המולד. באותה הזדמנות תוקן גם הפגם הגויי לשביעות רצונו של אברהם אבינו, אבל מהמבוכה לא נפטרתי. שנים אחרי אותו אירוע כירורגי, כל אימת שמילת הברית הוזכרה בכיתה חזר הסומק ללחיי. עם זאת, חרף המבוכה שהסבה לי פרשה זו, היא היתה החלק הקל במעבר החשאי בין שתי הדתות. בספטמבר 1945, חודשיים אחרי בואנו לקיבוץ, שלחה אדה ניקוליני, הסנדקית של פיורנצה, מכתב לפאלי:

אדון נכבד. ילדי אחותך עומדים לעזוב את איטליה כדי להתאחד עם קרוב משפחתם שעד היום לא פגשו, אבל שמעו את אמם מדברת עליו בחיבה. הם ילדים טובים ואני בטוחה כי תאהב אותם כאילו היו ילדיך.

אחייניך נולדו וגדלו באיטליה, שאת שפתם הם מיטיבים לדבר. אמם, אחותך, המירה את דתה לדת הקתולית בסוף שנת 1941, ובמותה מצאה ניחומים בפסוקי קודש נוצריים. גם פיורנצה, ליזטה וסנדרו עזבו את הדת הפרוטסטנטית שבחיקה נולדו ואימצו ב־1942 את הדת הנוצרית.

אי־לכך, אחייניך, על פי רצון אמם ועל פי מבוקשם, הם נוצרים קתולים. אני יודעת כי בקוראך להביאם אליך העמדת תנאי שייעשו יהודים. זכותך להביא אליך את אחייניך, אשר בשעה זו ייתכן שהם גם יתומים מאבא. אבל אין לך חובה ולא זכות לפגוע בנשמתם ולהכריחם להיות יהודים.

בשם האהבה שאתה רוחש לאחותך ולמען זכרה שאתה נוצר בלבך, היא שקבורה בבית קברות קתולי באיטליה, אני מפצירה בך לא לגרום לאחייניך להתכחש לדת אשר אמם מצאה בה נחמה כה גדולה בחייה הקשים ורבי התלאות. לפחות המתן עד שהילדים יתבגרו ויוכלו בבוא העת לקבל בעצמם את ההחלטה לגבי צעד כל כך חשוב לחייהם לא רק בעולם הזה, כי אם גם בעולם הבא.

אני אומרת לך את זה מכיוון שהכרתי את אחותך, רחשתי לה אהבה רבה ויש לי רגשות חזקים לאחייניך, אשר באושרם אני חפצה. בכבוד רב, אדה ניקולני.

מכתבה של אדה ניקוליני מרשים. הוא מנוסח בנימוס אבל בתקיפות. ניקוליני מכירה בזכותו של פאלי עלינו, אבל לא על נשמותינו הנוצריות. כקתולית אדוקה, כסנדקית של פיורנצה וכידידת המשפחה היא עומדת על זכותה לדבר בשמה של אמא, שמתה באמונתה הנוצרית, ובשם ילדיה שקיבלו עליהם את הדת הקתולית. הפשרה שהיא מציעה לפאלי, לאפשר לנו לגדול באמונתנו הנוצרית ובבוא העת לתת לנו להחליט בעצמנו על דרכנו האמונית, נראית לה הוגנת. אני משוכנע שפאלי לא טרח להשיב על מכתבה, אבל אצלי הוא מותיר כמה סימני שאלה. האומנם התנה פאלי את בואנו לארץ בהמרת דתנו לדת היהודית? לא מצאתי סימוכין לתנאי הזה במכתביהם של אנשי הבריגדה, שרק דרכם הוא יכול היה להציג את תנאיו. להערכתי התנאי הזה נולד במוחה של ניקוליני. הוא הדין לגבי פסוקי הקודש שאמא מלמלה על ערש דווי. ניקוליני לא היתה שם, אני חושש שהיא מדברת מהרהורי לבה, ואולי אידה סיפרה לה. דבר אחד עולה בוודאות מהמכתב: אמא לא גילתה לאדה ניקוליני את מוצאה היהודי. היא טעתה גם באשר להשפעה שהיא מייחסת לפאלי על אמונתנו. העניין לא היה כלל בידו, אף כי לזכותו ייאמר שהוא גילה סבלנות ורגישות למצבנו. בשנתיים הראשונות לשהותנו בקיבוץ הוא סייע לפיורנצה ולליזטה לבקר בכנסיות בחיפה כדי לאפשר להן להתפלל. אינני יודע למה לא הייתי בסוד הביקורים האלה, אולי מפני שהתקיימו בחשאיות ואולי מפני שהייתי טרוד מדי בהסתרת זהותי. כפי שכבר אמרתי לך נשמרתי מכל משמר מלהתערטל במקלחת ובשירותים, אבל הסכנה ארבה לי גם במקומות אחרים. נצרתי את דברי הילד ממחנה המעבר ברומא בדבר קיומו של ספר שלם של מצוות שכל היהודים חייבים בהן. מכיוון שתלמידי בית הספר בקיבוץ עשו את ארוחות הצהריים שלהם בחדר אוכל משותף, הערכתי שזה רק עניין של זמן עד שזהותי תיחשף ברבים. הפתרון היה לחקות את מנהגי האכילה של יושב ראש השולחן שנמנה עם התלמידים הבוגרים של בית הספר. עקבתי אחרי כל תנועותיו והקפדתי לעשות כמוהו: המלחתי את הבשר יחד אתו, מרחתי את פרוסות הלחם במרגרינה, חתכתי את העגבניות והמלפפונים באותו אופן, הנחתי את הסכין והמזלג על השולחן באותה זווית וקינחתי את הארוחה יחד אתו בלפתן. הבעיה היתה החמיצה שהוגשה פעמיים או שלוש בשבוע. כבר ממבט ראשון נרתעתי מצבעה האדום, לא בכדי. הנוזל האדום נחסם בגרוני, באותו מקום שבו נתקע הפלפל הממולא של אמא, עד שהמבט מאבא דחק אותו לוושט. לא היה לי ספק בחשיבותה הדתית של החמיצה, לכן נהגתי ללגום אותה בלי לנשום דרך האף כדי לא לחוש בטעמה. שאבתי מעט עידוד מהעובדה שהקיבוצניקים עצמם לא הקפידו על מצוות הדת, מאחר שהם נהגו למעוך את הביצה הקשה במזלג או לאכול אותה בשתיים־שלוש נגיסות. קיוויתי שהחמיצה תלך בעקבות הביצה, מה שבאמת קרה בתוך חודשים אחדים. קושי גדול יותר הציב לפנינו חג המולד שעמד בפתח. פיורנצה החליטה לקיים את החג כהלכתו. היא הכינה מבעוד מועד בובות של שלושת המאגים, כוכב השביט, הפרה, הטלה וכמובן המדונה וישו בעריסת העץ. ארונית הבגדים שימשה משכן לכבוּדה הזאת וגושי דשא שעקרנו מהמדשאה ריפדו את רצפת הארונית. סיכמנו מבעוד מועד לצאת בחשאי ממסיבת החנוכה בחדר האוכל של בית הספר ולהיפגש ליד הארונית. פיורנצה הדליקה נרות חנוכה ונעצה אותם ברצפת הדשא. התפללנו בדבקות, ובתום המיסה הקצרה מיהרנו להעלים את עקבות החג ולהחזיר את הבגדים לארונית.

אני מניח שהאנוסים בספרד במאה ה־16 קיימו את פולחניהם בחשאיות דומה, אף כי החשש שנגורש מהארץ היה בלעדי לי. להערכתי, פיורנצה וליזטה היו מקבלות את הגירוש בנפש חפצה, במיוחד פיורנצה שלא מצאה את מקומה בסביבה החדשה. הכול היה זר לה – השפה, האקלים, אורח החיים, הנימוסים וההליכות, התרבות והבגדים. לו היו שואלים לדעתה היא היתה עוזבת לאלתר את הארץ וחוזרת לאיטליה. היא התכתבה בעניין זה עם משפחת בַּלאש באנגליה, עם הסנדקיות בפירנצה, עם מריה מרטלי בבולוניה ובעיקר עם אילונקה בבודפשט. היא תינתה באוזניהן את צרותיה והביעה את געגועיה העזים לאירופה. אילונקה הפצירה בפאלי למלא את רצונה של אמא לפני מותה לכנס את ילדיה אצלה. הקשר בין אילונקה לאמא התהדק לאחר שיושרו ההדורים ביניהן, כפי שקראת במכתבה לפאלי מפברואר 1940. אילונקה סיפרה לו על מכתב שאביה קיבל מאמא, שבו היא מבקשת ממנו להגיד לבתו לשכוח מהברוגז ביניהן ולכתוב לה, כי היא תמיד רחשה לה אהבה. אילונקה מזכירה לפאלי את המפגש המשפחתי בגרץ:

האם אתה יודע במה מדובר? כשביקרתי בשעתו אצלכם נפגעתי מבעלה. אני מודה שלא שכחתי את התקרית הזאת ועקב כך גם לא התעניינתי בשלומה של יוצי. אבל עכשיו, כשהיא ביקשה שאכתוב לה, אעשה זאת בשמחה.

באוגוסט 1943, בעקבות מותה של סבתא, היא מזמינה את אמא במילים נרגשות לבוא אליה עם ילדיה. היא מעודדת אותה לא להרגיש אבודה ומביעה את רגשותיה האמהיים כלפיה. ב־1945, חודשים ספורים אחרי עלייתנו לפלשתינה, היא מגיבה על מכתב ששלחתי לה, שלצערי תוכנו פרח מזיכרוני:

ילד קטן שלי, אני מודה לך על מכתבך המקסים. אנדרֶאַש שלי כבר חסר סבלנות לפגוש את האח הקטן שלו. הוא בן 12, הולך לגימנסיה, מדבר אנגלית וגרמנית והציונים שלו מצוינים. הוא מחכה לך בקוצר רוח. תלמדו ותשחקו ביחד, ולי יהיו שני בנים ושתי בנות. היה ילד טוב, ילד שלי, ותראה כמה טוב יהיה לנו כשתהיה כאן. האל ישמור עליך. מחבקת ומנשקת אותך, דודה אילונקה.

ב־1946 היא שולחת לנו מכתב נוסף המגלה את רגשותיה האמהיים כלפינו:

פיורנצה היקרה. שמחתי מאוד לקבל ממך מכתב. את ודאי מרגישה כמה אני אוהבת אתכם ודואגת לכם. אני בטוחה שהאל לא יעזוב אתכם, וכשתגיעו אלי לא ניפרד יותר. את יודעת כמה אני מחכה לכם. בת אחי היא ילדה חכמה, יפה ועדינה. היא בת 14 והיא תהיה חברה טובה לכם. רק חכו בסבלנות ושמעו בקולו של דוד פאלי. עוד נהיה כולנו יחד. ליזטה היקרה, בעיני את כמו מלאך מהשמים. מאוד הייתי רוצה לראותך.

אולם במרוצת אותה שנה אילונקה מבינה שמאמציה לאחד את ילדיה של יוצי עם משפחתה לא יהיו קלים. מעיד על כך המכתב שהיא שולחת לפאלי ביוני 1946:

שמחתי לקבל את המכתב והתצלומים. כמה שהילדים יפים. פיורנצה נראית בדיוק כמו יוצי, ממש גברת. ליזטה מתוקה, ולסנדרו אני מאחלת ליום הולדתו את כל האושר בעולם. באמת רואים בעיניים שלך כמה אהבה אתה מרעיף עליהם, רואים שיש לך הבנה לילדים ושתהיו מאושרים. כל זה די מכאיב לי, כי אני מתחילה להבין שהם לא יהיו אתי. הם נראים כל כך יפים ואינטליגנטיים. מסכנות לואיזה ויוצי שלא זכו לראותם. רק מהמחשבה הזאת אני בוכה.

לא כתבתי לך שנעלבתי ממכתבך הצונן והקצר. כתב לי שעלי להביא בחשבון שלא נראה זה את זו בחיים. הבנתי ממך שאתה לא מעוניין בקשר אתי. מאוד נעלבתי והפסקתי לכתוב לזמן מה, אבל עכשיו אני מרגישה צורך לכתוב לך ולספר לך מה מעיק עלי. מצפוני לא מניח לי לא לדעת מה קורה עם הילדים. אתה צודק שהחלום שלי שנהיה כולנו ביחד לא יכול להתממש כרגע, אבל זכותי לחלום על סמך אהבתי לילדים. הרי יוצי רצתה להשאיר אותם אצלי.

לא ברור לי עד היום כיצד אילונקה ראתה בעיניו של פאלי את האהבה שהוא מרעיף על אחייניו ואת הבנתו בילדים. תכיפות ביקוריו בקיבוץ באותה עת הידלדלה מפעם בשבוע לפעם בשבועיים, ולאחר מכן לפעם בחודש. תקופת החניכה שלי אצלו היתה קרובה לסיומה. כידוע לך, גם הזיכרון הוא בעיני המסתכל. פיורנצה זוכרת את פאלי בצבעים הרבה יותר נלבבים משלי. היא יודעת לספר על טיולים בטבע ועל משחקים משותפים. דבריה נאמנים עלי. אין בי גם טינה כלפיו על כי פטר עצמו מאחריות כלפינו בכך שמסר אותנו מיד לקיבוץ. הכנסתו הדלה באותה עת לא אפשרה לו לקלוט אותנו בדירתו הצנועה ולפרנס אותנו ממשכורתו. אני מתייחס לצד הרגשי, לא החומרי. בחודשים הראשונים לשהותנו בקיבוץ, כאשר עדיין נהג לבקר אותנו מדי שבוע, היינו ממתינים לו שעה ארוכה בשער הקיבוץ כדי לקדם את פניו, ומשהיה יורד מהאוטובוס היינו רצים אליו בקריאות צהלה. לחסך שמאחורי קריאות אלה לא היה לפאלי מענה, קרוב לוודאי שלא באשמתו, ככלות הכול הוא היה רווק. אידה חשה בחסך הזה מרחוק. בפברואר 1946 היא אזרה עוז לפנות אליו במישרין:

אדון נכבד. אני מבקשת את סליחתו על שאני מרשה לעצמי לכתוב אליו. את כתובתו קיבלתי מאחייניתו הנחמדה פיורנצה. אני מקווה שאדוני שמע עלי מהילדים. אני מבקשת ממנו לא לכעוס עלי שאני כותבת אליו באיטלקית, אבל אני לא מכירה שפה אחרת.

שמעתי מהילדים על טוב לבו. תיארתי לעצמי שזה יהיה כך, כי שמעתי עליו מאחותו המסכנה שהוא האח האהוב עליה ושהוא האדם הכי טוב. הייתי לצדה עד לרגע האחרון של חייה. אני יכולה להגיד לו שהיא היתה אישה נהדרת ואמא יוצאת מן הכלל. היא הקריבה את חייה למען ילדיה. אין עוד אישה בעולם אמיצה ואצילית ממנה. ילדיה בטח ירשו ממנה את התכונות הטובות שלה.

בל יחשוב שאלו מילים ריקות. אני אומרת אותן כמי שהכירה ואהבה את אחותו הרבה שנים. בשנתיים שעברו ממותה טיפלתי בילדים מבחינה נפשית וגופנית. אינני רוצה ממנו לעצמי שום דבר. כל מה שעשיתי עשיתי מכל הלב, מונעת על ידי יצר אמהי כלפי הילדים היקרים ואינני מחכה לתשלום על כך.

אני מבקשת ממנו להעניק לילדים את כל החיבה שבאפשרותו וביכולתו לתת, בעיקר לסנדרו הקטן, שהוא כל כך רגיש. אולי אינני צריכה לומר לו את זה, מכיוון שהוא יודע טוב ממני איך צריך להתנהג לילדים. הייתי רוצה מאוד להיות עם הילדים. לצערי, המרחק גדול מדי. אני מקווה שמכתב זה לא יכעיס ולא ישעמם אותו. אני מברכת אותו, אידה ברונלו.

נ.ב. אודה לו אם יעביר לסנדרו את המכתב ששלחה לו הדודה אילונקה מהונגריה.

לצערי, לא מצאתי בחפצי את מכתבה של אילונקה. אין לו זכר בצרור המכתבים וגם לא בתיבת המכתבים הפרטית של פיורנצה. לאילונקה היה מענה לחסכים שלנו. היא שפעה חיבה אמהית ומאוד השתוקקה להרעיף אותה עלינו, אולם הפצרותיה החוזרות ונשנות בפאלי לשלוח אותנו אליה היו לצנינים בעיניו. ביולי 1946 היא כותבת לנו:

ילדים יקרים שלי. כתבתי בפעם השלישית לדוד שלכם ולא קיבלתי תשובה. מה קורה לו? אנא כתבו לי כי אני מאוד מודאגת. השבוע קיבלתי מכתב יפה מאוד בצרפתית ממריה מרטלי בבולוניה, שבו היא מודיעה לי שאתם בסדר וגם מסרה לי את כתובתכם.

חמודים שלי, אני חושבת עליכם תמיד. היו סבלנים. אתם תהיו הילדים שלי. תשמרו אחד על השני.

ב־18.7.1946 מתחדש הקשר בין אילונקה לפאלי. מתברר שהוא לא קיבל את מכתבה המגולל את קורות משפחתה. אבל בין השיטין מתגלה שוב המניע הלאומי מאחורי סירובו של פאלי לאפשר את איחודנו עם אילונקה:

פאלי היקר. קודם כול אני רוצה לומר לך כמה חשוב לי שהילדים לא מסתובבים לבד בעולם הגדול. הם לא נעלמו ממחשבותי אף רגע, גם כשחיינו היו בסכנה קיצונית ולא ידעתי מה עלה בגורלם. אבל כשחלפה הסכנה, הדבר הראשון שעלה בדעתי היה לחפש אותם. אני יודעת שאני רוצה להיות אִתם ושהם זקוקים לי.

יוצי המסכנה. רצונה האחרון היה שהילדים היקרים יהיו אצלי. היא חשבה שכאן המקום הכי טוב בשבילם. פאלי שלי, אתה כותב לי שהבית שלנו הוא בפלשתינה, אבל אולי אנחנו יודעים טוב ממך איפה הבית שלנו.

החדשות מפלשתינה לא משמחות. בחיפה יש מהומות ואני מבקשת ממך, למען הילדים, אל תתערב בפוליטיקה ואל תתחבר לשום תנועה פוליטית. כי אם יקרה לך משהו הילדים יישארו בעולם ללא תמיכה. אני סומכת עליך, כי אתה חכם. אני מבקשת ממך שתתרגם את המכתב הזה לילדים.

זה ששרדנו את המלחמה הוא נס. אנחנו שישה אחים ואחיות. כולנו – הבעלים, הנשים והילדים – נשארנו בחיים, יחד עם אבא שהיום הוא בן

1. כולנו ברחנו והתפזרנו לכל עבר, אבל בסוף המלחמה התאחדנו מחדש. לא כמו האמא המסכנה שלך שמתה בלובלין, ושאִתה שמרנו על קשר עד הרגע האחרון.

באשר לנו, יש לנו בן, אנדראש. הוא בן 13 והולך לגימנסיה. הוא אינטליגנטי, יודע שפות וגם נאה. בעלי מעצב מודעות, אבל זה לא הזמן למקצוע הזה. לכן אני מוכרת כובעים, אבל גם מזה קשה להתפרנס. מה שהכי חסר לנו זה אוכל. מה שתוכל לשלוח לנו – נשמח. אין לך מושג מה זה לקבל חבילה בהונגריה. רק שזה לא יהיה על חשבון הילדים.

בנספח למכתב מודה בעלה של אילונקה לפאלי על הסיגריות המשובחות ששלח לו ומציין שהתחיל לתרגל את האיטלקית שלו כדי שיהיה לו קל יותר לתקשר אתנו, אבל לאור הנסיבות הוא מבין שזה לא עומד לקרות. אילונקה, בניגוד לבעלה, לא איבדה את תקוותה להביא אותנו אליה. באוגוסט 1946 היא כותבת לפאלי באריכות:

פאלי היקר שלי. שמחתי מאוד לקבל את מכתבך. מה שאתה כותב על קלמן מאוד מעניין. גם מריה ברטלי מבולוניה כתבה לי ששמעה שקלמן נמצא בשבי הרוסי. בדיוק התכוונתי לשאול אותך אם הדוקומנטים של יוצי קיימים, כי כדי לקבל מידע על קלמן אני צריכה לדעת מתי הוא נולד וגם את שם אמו. חוץ מזה, בלאו הכי רציתי לדעת עליו בשביל הילדים. חשוב מאוד להווה ולעתיד שלהם שידעו מה עלה בגורל אביהם. אני לא יודעת מה אתה חושב על זה, ואני מבקשת ממך שלא תכעס עלי, אבל מאוד לא הייתי רוצה שיהיה בחיים. לא היה יוצא שום טוב לילדים אם גורלם היה נקשר לשלו.

פאלינקה, היה סבלני עד שהגורל ייטול ממך את המשא הכבד הזה ואת כובד האחריות שהוטלה על כתפיך. דבר אחד אל תשכח, אני אתך ואולי יקל עליך אם אומר לך שאני אוהבת את הילדים. כשקיבלתי את הידיעה על פטירתה של יוצי ושהילדים נשארו ללא כול, התעוררה בי אהבה גדולה אליהם. היה לי קשה מאוד שלא יכולתי לעזור להם. אתה לא מתאר לעצמך מה הידיעה שהילדים אצלך עשתה לי. בעלי רצה מיד לקחת יחד אתי אחריות לשלושת הילדים. הם זקוקים לאמא. משהו חייב לזוז, עלינו להיות כולנו ביחד. תמצאו בי את כל האהבה שצריך.

פאלי היקר, הייתי רוצה לדעת אם יוצי היתה חולה ואיך היא מתה. באותו זמן קיבלתי הודעה מהשגרירות הגרמנית שמחזירים את הילדים אלי הביתה. יותר מזה אינני יודעת. אולי הילדים סיפרו לך. לצערי, זה כבר לא משנה. אני לא רוצה אפילו לחשוב עד כמה איום הדבר שיצור צעיר ומקסים כזה, מלא חיים וכישרון, איננו עוד.

איך הילדים? הם הולכים לבית הספר? האם התרגלו אליך? האם הם מקבלים את המכתבים שאני שולחת להם דרכך? תגיד לפיורנצה לכתוב באיטלקית ואנחנו נתרגם אותם. הייתי רוצה שהילדים יתרגלו אלינו באמצעות המכתבים, שידעו שיש להם גם פה משפחה.

פאלינקה, קיבלתי את ארבעת הבולים ואני מאוד שמחה ומודה לך עליהם. אתה כותב גם שחבילה נמצאת בדרך ואני מודה לך על כך מראש. אנשים רבים כאן קיבלו חבילות, בעיקר מאמריקה – אבל גם מפלשתינה. אני שמחה שכתבת למאנצי. אני מקווה ששלומה טוב. אחרי המלחמה האיומה הזאת טוב לדעת מי נשאר בחיים מהמשפחה.

פאלינקה, הייתי שולחת לך ברצון עיתונים מכאן, אם זה מעניין אותך ואם בכלל הונגריה והפוליטיקה שלה מעניינות אותך. נעם לי לקרוא שאתה משחק טניס. זה ספורט של ג’נטלמנים וגם מתאים לאישיות שלך. דבר אחד אני לא מבינה, למה אתה לא מתחתן.

אני מתאר לעצמי שחלק מהדברים במכתב סתומים לך. אין לי מושג מהו מקור השמועה שאבא נפל בשבי הרוסי. הונגריה הצטרפה אמנם לגרמניה במלחמתה נגד הרוסים, אבל אבא לא היה כשיר לשירות צבאי בגלל גילו ובעיקר בגלל מצב בריאותו. כל שאני יודע הוא שהשמועה הזאת ליוותה אותנו שנים ארוכות. בשלב מסוים אף שכנעתי את עצמי להאמין שהוא נלחם בצד הרוסי. אני חושב שהשמועה נבעה משני מקורות: פעילותו לחיזוק הברית בין הונגריה לאיטליה אחרי שובו להונגריה; והיעלמותו ב־1942. מכל מקום, לסיפור השבי אין שום אחיזה במציאות, כפי שניתן לראות ממכתביו לאמא. דינה כדין השמועה שפאלי הקריח בגיל צעיר ממחלת הכולרה שלקה בה בשחותו במי הדנובה. מה שלא ניתן לטעות בו במכתבה של אילונקה הוא סלידתה מאבא. היא מאוד לא רצתה שהוא יהיה בחיים, לטובתנו כמובן. ייתכן שצדקה.

אינני יודע מהו המשא הכבד שנפל על פאלי, שהרי תכף להגעתנו ארצה נמסרנו לקיבוץ, ושהייתנו שם מומנה בידי הסוכנות היהודית. אין ספק שביקוריו אצלנו שיבשו את שגרת השבתות שלו, שיבוש שאינני מזלזל בו, במיוחד לא אצל רווק מאורגן ומסודר כמוהו, אבל לא הייתי קורא לזה משא כבד. הערה נוספת קשורה בך. במכתבה של אילונקה לפאלי מ־9.2.1940 היא מדברת על שלושת ילדיה של יוצי ועוד אחד אצל אומנת, ואילו במכתב הנוכחי היא מדברת על רצונה לקחת אחריות לשלושת הילדים. משמע הידיעה על מותך, או אולי על נטישתך, הגיעה גם אליה, אבל ממי ומתי? ועוד משהו: פאלי, בניגוד לאילונקה, לא סבר שחשוב לשוחח אתנו על אבא, גם לא על אמא. אני תוהה אם הוא מילא את בקשתה של אילונקה לקרוא לנו את המכתבים ששלחה לו. אולי כן, כי באחד ממכתביה היא מביעה את שמחתה על מכתבים שקיבלה מאתנו. אני רק יכול להצטער שאינני זוכר לא את מכתביה ולא את מכתבינו. אין לי גם הסבר למה הם לא נשמרו. ולבסוף, אילונקה מזכירה את ההודעה שקיבלה מהשגרירות הגרמנית בתחילת 1944 שמחזירים את הילדים אליה הביתה. משמע, הגרמנים לא ידעו על יהדותה.

במכתב הבא, מספטמבר 1946, אילונקה מודה לפאלי על החבילה ששלח לה ומחמיאה לו: “מרווק לא מצפים לתשומת לב כזאת.” היא מספרת לו שכתבה לקרוב משפחה באורושהזה וביקשה ממנו לברר כל מה שאפשר בעניינו של קלמן. היא גם פנתה בעניין זה למאנצי באנגליה ולג’ולה בהונגריה. הערה זו מפתיעה מאוד. מנין יודעת אילונקה על בית החולים ג’ולה שבו אושפז אבא? ומנין לה שאורושהזה היא מקום מגוריו האחרון של אבא? האפשרות היחידה היא שאמא דיווחה לה על כך, שכן אם פאלי היה מעיין במכתביו של אבא הוא היה מגיע כמוני למסקנה שאבא לא יכול היה לשרוד מעבר לשנת 1943.

למרות שאילונקה השלימה לכאורה עם הישארותנו בישראל, היא מחדשת פעם אחר פעם את לחצה על פאלי לשלוח אותנו אליה:

בטח קיבלת מכתב ממאנצי. מסכנה. היא מאוד סובלת. היא לא יכולה לסלוח לעצמה שלא הביאה את הדודה לואיזה אליה ללונדון. אני מבינה ממכתביה שחייה קשים. גם לאחים שלה, ג’ורג' וג’ון, לא היו חיים קלים. שניהם רצו שיוצי תשלח אליהם את אחד הילדים, אבל מאנצי לא יכלה לקחת על עצמה את הנטל הזה, היא לא מספיק חזקה לחנך ילדים. שלושתם הבטיחו לי עזרה כספית אם אקח את הילדים אלי. כאלו שאני זקוקה לתמיכתם כדי לקבל החלטה שכבר מזמן קיבלתי.

פאלי היקר, עכשיו שהילדים כתבו לי אני מרגישה שהם אוהבים אותי. לו היו יודעים כמה אני מחכה להם. דעתי היא שהם צריכים לבוא אלי לבודפשט. המצב כאן קשה, אבל בעוד שנה הכול ישתפר ויסתדר. נכון שהכול רוצים לצאת מכאן, אבל לא לפלשתינה, כי יהודים שונאים להיות בין יהודים. גם אני לא רוצה לנסוע לפלשתינה. אני בטוחה שהילדים ישמחו להיות כאן. אולי בעוד כמה שנים כולנו נגיע לאמריקה.

ואתה, פאלי, אתה לא רוצה לחזור לכאן? הרי בפלשתינה לא מלקקים דבש. כאן אתה יכול למצוא עבודה ולהיות ליד הילדים. אני לא רוצה להשפיע עליך, אבל הייתי מאוד רוצה שבעניין הילדים נגיע להסכמה. הם זקוקים לאמא, ובי הם ימצאו אמא. בהתחלה יהיה לי קשה מבחינה כלכלית, אבל יש להניח שהדברים יסתדרו. כמובן, זה קצת אגואיסטי מצדי לרצות שלעת זקנה יהיו לידי ארבעה ילדים. ועוד משהו, מאנצי עשויה להצטרף אלינו, כי היא מאוד בודדה, למרות שהאחים שלה שם. יחד היינו מחנכים את הילדים. הכול תלוי בך. אני מאוד מבקשת ממך לחשוב על זה. אנא, ענה לי בפרוטרוט. למה אתה לא מתחתן? אל תישאר רווק. אתה צריך אישה נחמדה. אתה מכיר את הפתגם הישן שרווק חי כמו אדון ומת כמו כלב.

אם היה לך ספק כלשהו לגבי יחסה של אילונקה ליהודים בכלל ולפלשתינה בפרט, מכתב זה מבהיר היטב את עמדתה. אגב, רבים מיהודי בודפשט חשבו כמוה. לא בכדי אחוז ניכר מהם נישאו בנישואי תערובת. מכתבה לפאלי מינואר 1948 ממשיך בקו של קודמו:

אינני יודעת איך לכתוב לך אחרי נתק של חצי שנה. המצב בהונגריה קשה מאוד מבחינה כלכלית. אחותי יוליש ואני פתחנו חנות מכולת ומעדנייה לפני שמונה חודשים. זה לא קל לעמוד על הרגליים כל היום. בערב אנחנו חוזרות הביתה רצוצות בגוף ובנפש, אבל לא מתרגשות מזה. לא היה לי כוח לכתוב מכתבים, אבל תאמין לי שלא היה לילה שלא חשבתי עליכם, מה גם שמפלשתינה מגיעות חדשות רעות מאוד. הזמנתי את מאנצי אלי, אבל לא בטוח שהיא תיענה להזמנה. גורלה מר מאוד.

אתה בטח צוחק על תחושתי שעוד נהיה ביחד. לא מזמן חזרה להונגריה משפחה מחיפה וסיפרה דברים מאוד לא נעימים על מה שקורה אצלכם. אצלנו המצב הכלכלי משתפר כל הזמן. חבל שהילדים לא כאן. כתוב לי על הילדים. האם הם עוד בקיבוץ? האם פיורנצה לומדת? ומה עם ליזטה וסנדרו הקטן?

אילונקה אינה מרפה מפאלי גם במכתבה מחודש מאי:

פאלינקה, שמחתי מאוד לקבל ממך מכתב. אני שומעת דברים נוראים על פלשתינה. התרגשתי מאוד ממה שכתבת. אנחנו כבר עברנו את מה שאתם עוברים עכשיו.

אתה כותב שליזטה כבר שמונה חודשים רחוקה מכם. למה היא צריכה ללכת? אני מתקשה להבין את זה. אני מפצירה בך לשלוח את ליזטה אלי. אם לשם כך צריך לסדר ניירות אעשה זאת. אני מבטיחה לך שיהיה לה טוב אצלי לפחות כמו אצל אמא שלה. כולם אומרים שאני דומה בטבע שלי ללואיזה. אם ליזטה תרצה אחר כך לחזור אליכם היא תוכל לעשות זאת, או שכולכם תבואו אלי ונהיה כולנו ביחד. ברוך השם, מצבנו מתחיל להשתפר. בסוף גם מאנצי תבוא אלינו. פאלינקה, אל תשליך את הרעיון הזה לפח. תעשה משהו שליזטה תשתחרר מיד מהצבא.

אינני יודע מה דעתך על ניסיונותיה הבלתי נלאים של אילונקה להביא אותנו אליה. מבחינה רעיונית אני קרוב כמובן לעמדתו של פאלי. שנים ספורות אחרי השואה, שמחקה כמעט כליל את יהדות הונגריה, אני תמה על הסתייגותה המוחלטת של אילונקה מהרעיון הציוני, ועוד יותר מדבקותה בהונגריה, כאילו לא נספו 600 אלף יהודים הונגרים בשואה וכאילו לא מילאה הז’נדרמריה ההונגרית תפקיד מרכזי במעשה השמדה אכזרי זה. עם זאת, צריך לזכור שלרגשות האנטי ציוניים ביהדות הונגריה יש שורשים היסטוריים. במאה ה־18, כאשר התנועה המדיארית איחדה בכפייה את המיעוטים הרבים לממלכה הונגרית מאוחדת, קידמו היהודים בברכה את האיחוד, כי ראו בו הזדמנות להיטמע במדינה ההונגרית בלי לוותר על דתם. בציונות ראו ניסיון התבדלות מהאומה ההונגרית ומקור אפשרי לעידוד האנטישמיות. אגב, מעניין שאחיה של אילונקה, יורי, היה קרוב יותר לעמדתו של פאלי, כי בספטמבר 1946, בשולי מכתבה של אחותו לפאלי, הוא כותב:

כל כך הרבה זמן לא התראינו עד כי אינני יודע איך להתחיל את הסיפור שלי. אני נשוי שש שנים, הייתי שבוי ברוסיה וגם בלאגֶר בגרמניה (מאוטהאוזן). אבל תודה לאל, נשארתי בחיים בתוך כל הטירוף הזה, ועכשיו אני מחכה לתינוק שייוולד בכריסטמס הקרוב. הייתי מאוד רוצה לעזוב את הונגריה, לא מסיבות חומריות, אלא בגלל היותי יהודי. אני שונא את אירופה. אם לא קשה לך כתוב לי איך אפשר להגיע אליכם ומה האפשרויות שם.

אינני יודע מה פאלי השיב לו, אם השיב לו. עם זאת, אינני יכול שלא להעריץ את התמדתה של אילונקה בניסיונה להביא אותנו אליה. אין ספק שהיא רחשה לנו אהבה כנה ועמוקה. כשקראתי את מכתביה בפעם הראשונה תהיתי מה היה קורה אילו מאמציה היו נושאים פרי. קרוב לוודאי שהיינו היום אזרחים הונגרים. השאלה היא אם היינו נשארים יהודים. אילונקה היתה מודעת לעמדתן האופוזיציונית של פיורנצה וליזטה לפאלי. לליזטה חסרו הכּנסיות, לפיורנצה חסרה אירופה, והן נתנו ביטוי לכמיהתן במכתביהן לאילונקה, למרטלי, למאנצי ולאחיות ניקוליני. משאלתן האירופית מחזקת את ידיה של אילונקה להמשיך במאמציה. במכתבה לפיורנצה מיוני 1948, לאחר שפאלי לא טרח להשיב לה, היא מעודדת אותה לבוא אליה. אילונקה מגדירה את עצמה כאדם הקרוב אלינו ביותר אחרי אמא:

ילדתי החמודה. פאלי לא ענה לי, ואני מאוד עצבנית מזה. אלוהים ישמור עליכם. מריה מרטלי מבולוניה ביקשה ממני את כתובתה של מאנצי בלונדון. מאנצי כתבה לה שאתם רוצים להגיע לאנגליה. לצערי, עליכם לשכוח מזה. טוב היה לכם להגיע לאנגליה אם הייתי שם, אבל דודה מאנצי היא אישה בודדה. לאחים שלה לא אכפת ממנה. היא מרוויחה את לחמה בקושי ואין לה נתונים מתאימים לחינוך ילדים. היא חולת עצבים ובעצמה זקוקה לטיפול.

אולי ידוע לך שכתבתי לפאלי לנסות להוציא את ליזטה מיד מהקיבוץ ולשלוח אותה אלי. אני מקווה שתלכו בעקבותיה, כי אני רוצה את שלושתכם כאן. נכון שהמצב בהונגריה קשה, אבל אם תהיו לידי נוכל להסתדר יותר בקלות.

ילדתי היקרה, עשי הכול כדי להגיע לכאן בהקדם. לא אירגע עד שתהיו אצלי. אל תשכחי שאני האדם הקרוב ביותר אליכם אחרי אמא. כשתגיעו לכאן תחושו באהבה האמהית שלי. נכון שקל יותר לחיות בלונדון, אבל אין לזה סיכוי. בסופו של דבר, גם דודה מאנצי תגיע אלי. אמנם שני אחיה חיים בלונדון, אבל היא בודדה ומפרנסת את עצמה בעבודה קשה. יש לה רצון עז לעזור לכם, אבל לא היכולת.

לצערי, אינני יכולה לשלוח לכם כלום, כי אין לנו כסף, אבל אם תגיעו לכאן יהיה לכם בית חם ולא תרגישו במחסור. בני, אנדראש, בן 14. הוא יהיה אחיכם הטוב. לאחי יש ילדה בת 16 שמחכה לכם. ילדתי, כתבי לי מה עם פאלי ומה אתכם. נשיקות לסנדרו, לליזטה ולך. באהבה אמהית, אילונקה.

למרטלי נודע ממאנצי באנגליה על כוונתה של אילונקה להביא אותנו להונגריה, ובאוגוסט 1948 היא נזעקת להזהיר את פאלי:

האדון הנכבד פאלי. קיבלתי מהגברת מריה סלומון באלש, בבית איסבורן בלונדון, מכתב שבו היא כותבת על פיורנצה, סנדרו וליזטה טוט. למכתבה היא צירפה איגרת המיועדת לך. אני מתכבדת להעבירה לעיונך.

אם ירדתי לסוף דעתה, גברת סלומון סבורה שהילדים עומדים להגר לבודפשט. אני מפצירה בך לשקול היטב את הסכמתך, זאת לרגל הכיבוש הרוסי שם. אם תרצה אתן לך את כתובת הדודים של הילדים בבודפשט כדי שתוכל להתייעץ אִתם ולבדוק אם הילדים אכן יוכלו להיכנס ולצאת מהונגריה באופן חופשי.

מרטלי לא ידעה כמובן על המחלוקת בעניין זה בין פאלי לאילונקה. בסופו של דבר, יורי, ששנא את אירופה, לא הגיע לארץ; פיורנצה, שנפשה יצאה אל אירופה, נשארה בארץ; אילונקה, שאהבה את הונגריה, מוסרת את כתובתו של פאלי לבנה אנדראש “למקרה שהגורל יביא אותו אי פעם אליך”. רק ליזטה חזרה לאירופה והשתקעה בה.

שלך, סנדרו

12.2.2005 רומולו היקר

השנים הראשונות לבואנו ארצה היו כנראה קשות במיוחד לפיורנצה. נחמת מה לגעגועיה לאירופה היא מצאה בקשרים שקשרנו עם החיילים הבריטים בשדה התעופה הסמוך לרמת דוד, שנהגו לבקר בשבתות בקיבוץ ולהתרועע עם ילדי המשק. אולם גם קשר קלוש זה בא עד מהרה לקצו, ככל שגברו פעולות המחאה של היישוב היהודי נגד המנדט הבריטי בארץ ופעולות התגמול של הבריטים נגד ארגוני ה“הגנה”, האצ“ל והלח”י. פאלי, בשל עברו הרוויזיוניסטי, הסתייג מלכתחילה מהקשרים שלנו עם החיילים הבריטים. גם הקיבוץ חדל לראותם בעין יפה, בעקבות פעולות השיטור של הבריטים בקיבוצים על מתן מסתור ללוחמים ולנשק של ה“הגנה”. לא חלפו שנתיים, והבריטים שהיו אויבינו בתחילת מלחמת העולם השנייה ונעשו ידידינו בסיומה, הפכו מחדש לאויבינו.

מלחמת השחרור חלפה לידנו בלי להותיר צלקות כואבות. יחידה של צבא הלגיון הירדני שהיתה ממוקמת על גבעת עין בדה התפנתה מהמקום לפני פרוץ הקרבות. הכפרים הערביים שמצפון לקיבוץ, מהלול וצפורי, נכבשו ללא קושי לאחר שתושביהם נסו על נפשם. אורוַות הקיבוץ התמלאה סוסים ערביים שנתפסו בכפרים הנטושים. את קולות הירי והפגזים מההתקפה הכבדה של צבאות קאוקג’י על קיבוץ משמר העמק שמענו מרחוק. מדשאות הדשא בקיבוץ בותרו שתי וערב בתעלות קשר ששימשו מסתור לחברי הקיבוץ למקרה של הפגזה או הפצצת מטוסים בריטיים מבסיס חיל האוויר הסמוך. הייתי רגוע לחלוטין, הדי היריות נשמעו לי כמשחק ילדים לעומת המלחמה שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן. לא סבלתי גם ממשטר הצנע שהונהג בשנות המלחמה ולאחריה. לחם שחור וריבת תפוזים היו זמינים לכול בחדר האוכל, מה גם שאפשר היה להתגנב לחדר הקירור של הקיבוץ ולרדות מכדי החלב שכבה עבה של קרום שומני. ביצים וירקות לא חסרו. תרנגולות חולות נשחטו ושימשו למרק. בגדים קרועים הוטלאו במרפאה של הקיבוץ והוחזרו לשימוש. לילדים תפרו בגדים גדולים ממידותיהם כדי שיוכלו לשמש אותם לשנים אחדות. גם הנעליים הבלויות תוקנו ביד אמן בסנדלרייה. שינוי ניכר באיכות חיינו חל בעקבות כיבוש העיר חיפה מידי הערבים. משאית עמוסה שקי סוכר מהמחסנים הנטושים פרקה את מטענה בקיבוץ. הסתובבנו עם כיסים מלאים סוכר לבן ששימש תחליף מצוין לממתקים. הלימודים, הספורט ושעתיים עבודת חובה בחקלאות אחר הצהריים מילאו את הימים בפעילות מתמדת.

געגועי לאירופה התפוגגו עוד לפני פרוץ המלחמה. ראשי היה נתון לבעיה דחופה יותר: התערות מהירה ככל האפשר בסביבה החדשה, שהיתה כרוכה גם בהינתקות מהדת הנוצרית. אני מניח שתהליך זה התחיל כבר במחצית השנייה של 1946, אחרי שברית המילה כבר היתה מאחורי ובכך סולק הסימן החיצוני שקשר אותי לדת האחרת. הקושי המרכזי מבחינתי היה קשור במעמדו של ישו. על פי היהדות, הוא נביא שקר במקרה הטוב ומתחזה במקרה הרע; על פי הנצרות הוא בנו של אלוהים שנשלח לגאול את האנושות. ככל שהתחבטתי בעניין זה לא מצאתי דרך ליישב את המחלוקת בין שתי ההשקפות המנוגדות. גדלתי על ברכי החמלה הנוצרית ונפלתי לחיקו של אל קנא ונוקם, פוקד עוון אבות על בנים ומצווה למחות את עמלק מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק. לא מצאתי ביהדות את נציגו עלי אדמות: אל־אדם החולק את סבלם של בני האדם, מתייסר ביסוריהם ואף על פי כן מורה לחסידיו להגיש את הלחי השנייה. אל התיעוב לבני אנוש המקוללים בחטא הקדמון התוודעתי בשנים מאוחרות יותר, בכתביו של אוגוסטינוס.

ממבוי סתום זה הדרך לגט כריתות לשתי האמונות היתה קצרה. אם שתי הדתות טוענות לאמת בלעדית, אחת מהן טועה. אולי שתיהן. יוציס ניסה באותה עת לקרב אותי ליהדות באמצעות ביקור מפתיע בכותל המערבי. הסמטה לרגלי הכותל היתה צרה מלהכיל את המוני המתפללים. היינו מוקפים אנשים מזוקנים עטויי טליתות, מתנדנדים במקומם וממלמלים מתוך סידורי תפילה מילים בעלות צליל משונה. המחזה היה מפחיד יותר ממסקרן. יוציס, שעזב בנעוריו בית מסורתי כדי להגשים את עצמו ברעיון חילוני, קרא מהסידור בהתכוונות רבה. בקיבוץ לא היה בית כנסת, אבל בשבתות הוא נהג להאזין לפרקי חזנות ששודרו ברדיו. 22 שנות חיים חילוניים לא הצליחו למחוק את היידישקייט שספג בנעוריו. מפעם לפעם הוא ניסה להראות לי באיזו שורה בסידור הוא נמצא. הנהנתי בראשי, אבל בהמולת התפילה לא הצלחתי להבין את הסבריו. הסיטואציה נראתה לי מוזרה, במידה מסוימת מקוממת. הרגשתי שהוא מנסה לקרב אותי לדת זרה שלא היה לי כל רצון להתחבר אליה. כמה חודשים אחרי הביקור בכותל הודעתי לאחיותי על הסתלקותי מאמונתן. הן לא ניסו להניא אותי. את החלל שהותירה הדת תפסו במרוצת הזמן הערכים החילוניים של האידיאה הקיבוצית. המחויבות לשוויון חברתי, לסולידריות ולחמלה אנושית עלו בעיני בקנה אחד עם השאיפה לצדק, לאמת ולטוב בבשורות של השליחים ובסיפורי הקדושים. במקביל השלמתי באופן לא מודע את המעבר מהלאומיות האיטלקית ללאומיות הישראלית, מעבר שסימֵן עבורי גם פרידה סופית מהרוטונדה. לא מן הנמנע שההינתקות מהדת היתה מהירה מדי, וכמו כל מהפך מהיר– תבעה מחירים בתחומים אחרים שלא טרחתי אף פעם להתחקות אחריהם. כעבור שנים חלמתי חלום, שזרותו בלטה על רקע העובדה שבעיית הזהות וההשתייכות שלי חדלה מזמן להעסיק אותי. בחלום, מישהו מידידי הפטיר לעברי שלא נולדתי באיטליה, אלא כאן בישראל. הגילוי הזה הטריד אותי מאוד. אם זה נכון, היכן עשיתי את שנות ילדותי? מה עם אמי, אבי, הגרמנים שביקרו בביתנו, ההפצצות, הבריחה, הקולוניה סולריום – שום דבר מזה לא התרחש? ככל שמבוכתי גברה ראיתי את הדאגה בפניהם של חברי. מישהו ניסה להרגיע אותי ואמר לי שאכן כל זה לא היה ולא נברא. גדלת כאן, אתנו. אמך חיה עד היום, אלא שמחלה קשה פגעה במוחך. איש לא האמין שתחיה. אחרים הצטרפו לשיחה, וככל שהתאמצו לשכנע אותי באמיתות דבריהם גברה חרדתי. חשתי שאני נופל לבור עמוק ושחור, מנותק מהעולם. אני לא אני, לחשתי לעצמי בלי הרף. איך אפשר שהחיים שחייתי היו פרי דמיוני וברגע זה ממש משתלטים עלי חיים אחרים והוויה אחרת? לפתע מצאתי את עצמי בגן שמאחורי הבית, ליד נערה שהיתה קרובה לי באותו זמן. בשנייה של התבהרות ידעתי שאני עומד לחנוק אותה. רציתי להזהיר אותה, אך לא ידעתי מטעם מי, מטעם ההוויה הנוכחית או מטעם ההוויה העומדת לתפוס את מקומה. מי מהן היא האמיתית? רציתי להימלט מגורל שכופה עלי את רצונו, אך לא ידעתי לאן. סוף החלום. אני משאיר לך את פשרו, אף כי נראה לי שהוא די מובן. אני יכול רק לגלות לך ששנים רבות אחרי אותו חלום, כאשר הנצרות התפוגגה אצלי לכדי זיכרון קלוש, כל אימת שנכנסתי לכנסייה וחציתי את רחבת התפילה מצד לצד בלי לקוד לעבר המזבח, חשתי כמו חוזר בשאלה שמעשן את הסיגריה הראשונה שלו בשבת. תחושה כזאת לא פקדה אותי אף פעם בבית הכנסת. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין שבכל ימי חיי ביקרתי פעם אחת בבית כנסת וזה היה ב־1956, במוסקבה, ביקור מאכזב ומנכֵּר. בעקבות דיוני הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות והפשרת היחסים עם המערב, ניצלה ישראל את הסדק הצר שנפתח בחומת הברזל ושיגרה למוסקבה משלחת של ריקודי עם, נבחרות כדורגל וצנחנים. שיגור המשלחות נועד למעשה לחדש את המגעים עם יהדות בריה"מ, שהיתה מנועה מכל קשר עם ישראל תחת שלטונו של סטלין. במטרה זאת עמדה המשלחת שלנו בהצלחה רבה יותר מאשר במשימה הספורטיבית. כשטיילנו ברחובותיה של מוסקבה חלפו על פנינו אנשים שלחשו לעברנו “שלום עליכם”. אחרים עצרו לרגע קט, הזדהו כיהודים ומיהרו הלאה. לא ידענו כיצד להגיב. באנו מארץ שרוב תושביה יהודים ועל כן אינם חשים צורך להצהיר על יהדותם. למי שעצרו לידנו חילקנו עלונים בעברית וברוסית על המשלחת שלנו. חשנו אמפתיה כלפי היהודים המפוחדים האלה, מהולה בזרות. הסתובבנו במוסקבה כישראלים גאים בלאומיותם. בשבת צעדנו לבית הכנסת הגדול של מוסקבה. כותלי בית הכנסת היו עירומים, הרעש וההמולה הזכירו לי אולם מרכזי בתחנת רכבת. המתפללים קראו את התפילה במהירות עצומה, זזו ממקום למקום וקטעו מעת לעת את תפילתם בשיחות חולין עם שכניהם. לא יכולתי להימנע מהשוואות עם התפילה בכנסייה: המלמול החרישי בעצימת עיניים, ההתייחדות האינטימית עם האל, ריח הקטורת, הוויטראז’ים המרהיבים, ציורי הפרסקו על התקרה ופסלי הקדושים הניצבים לאורך כותלי האולם. אחרי שלוש שעות עזבנו את המקום באנחת רווחה.

1956 – אליפות העולם בצניחה חופשית

עם זאת, אני משוכנע שגט הכריתות המהיר שנתתי לדת הנוצרית הוכיח את עצמו יותר מסירובן של פיורנצה וליזטה להינתק ממורשתן. ליזטה עזבה ב־1947 את רמת דוד לקיבוץ מצובה. לטענתה הועברה לשם על ידי הקיבוץ. היא אינה יודעת מדוע, גם הקיבוץ לא. עם פרוץ מלחמת העצמאות היא הצטרפה לפלמ“ח ושירתה במלחמה כחובשת קרבית. לאחר שחרורה נרשמה לבית ספר לאחיות מעשיות, ושם פגשה את בעלה, בחור נמרץ שהתבלט במועצת הפועלים של חיפה כמזכיר המועצה. בחזותו ובאישיותו הוא היה היפוכו הגמור של הפלמ”חניק הגברי שהכירה ברמת דוד, מה גם שהוא בא מבית מסורתי ואהב לסלסל שירי חזנות, אבל ליזטה חיפשה ביטחון כלכלי. הופעתו “העירונית”, עם גוף שלא נחשף לשמש, לא היתה לרוחי, אבל ליזטה הסבירה לי בסבלנות שהמראה החיצוני אינו הדבר החשוב בחיים. ב־1952 היא נישאה לו, אבל נישואיהם לא האריכו ימים. ב־1955 היא הפליגה באונייה לאיטליה מתוך כוונה שלא לחזור. פגישותיה בפירנצה עם אידה ועם הסנדקיות של פיורנצה, אדה ואלדה ניקוליני, לא עלו יפה. גם פגישתה עם הסנדקית שלה ברומא, פרננדה פאני, הסתיימה בלא כלום. ג’ון וג’ורג' בלאש, שהיגרו עם אחותם מאנצי לאנגליה לפני פרוץ המלחמה, הסדירו את כניסתה לאנגליה. שם היא השלימה את לימודיה כאחות מעשית, חזרה רשמית לדת הקתולית, התגרשה דרך עורך דין מבעלה הישראלי ונישאה למהנדס אנגלי צעיר. גם נישואיה השניים עלו על שרטון תוך שלוש שנים. מאז היא חיה בלונדון בגפה. לפני עשר שנים שלחה לי סמל אצולה מצויר של משפחת דיטריך – שהיא הענף הגרמני בשושלת היוחסין של משפחת טוט ההונגרית. אני משער שחנויות לא מעטות ברובע סוהו בלונדון מספקות תעודות יוחסין כאלו לכל דורש, מה שלא הפריע לליזטה להאמין בדם הכחול הזורם בעורקיה.

פיורנצה עזבה את הקיבוץ ב־1948 כדי להירשם לקורס אחיות מוסמכות שנערך מטעם הצבא. במרוצת לימודיה נישאה לקצין בצבא קבע שפגשה בבית החולים. אפשר למצוא בחיבור זה לא מעט אירוניה. פיורנצה, אשר רק לפני שנים אחדות דחתה את סיפורי השואה כפרופגנדה, קשרה את חייה עם אדם שעבר את מוראות השואה בשלושה מחנות מוות: בּירקֶנאוּ, זַקסֶנהַאוּזֶן ומַאוּטהאוּזן. בבירקנאו הוא הצליח לחמוק פעמיים מסלקציית חיסול. בפעם השלישית מזלו בגד בו והוא מצא את עצמו עם 300 יהודים על מפתן מקלחות הגז. בניגוד לרב לאו (לוליק) הוא לא נשא תפילה ולא קרא שמע ישראל. לדבריו, ידע שאין מי שישמע את תפילתו ואין מי שיושיעו. אף על פי כן קרה לו “נס”: מֶנגֶלֶה הופיע ברגע האחרון ושלף אותו מקבוצת הנידונים למוות. לפיורנצה נולדו שני ילדים, אבל גם נישואיה הסתיימו בגירושין אחרי 30 שנה של גרירת רגליים. בכל שנות נישואיהם היא לא סיפרה לו דבר וחצי דבר על ילדותה. להשלמת הסימטריה המשפחתית אומר רק שגם נישואי לא עלו יפה. אני מקווה שנישואיך, אם נישאת, היו מוצלחים יותר, שאם לא כן איאלץ לחפש את שורשי הפירוד של ילדי יוצי וקלמן אי שם בנבכי הגנטיקה. אידה נישאה ב־1960 לאיוו לנטי, עובד בחברת פיאט. נישואיהם היו מאושרים, אך נקטעו לדאבון לב במותו של איוו בספטמבר 1988. מאז היא חיה בגפה בטורינו.

אילונקה השלימה עם הרעיון שילדיה של יוצי לא יגיעו אליה. אמנם במכתבה לפאלי מפברואר 1950 היא עדיין מקווה ש“בסוף נהיה כולנו ביחד”, אבל דבריה חסרים את הלהט הפנימי של מכתביה הקודמים. באותה שנה היא התגרשה מיוזף דומיאן. חנות המכולת שניהלה עם אחותה יוליש נסגרה בשל הקמתן של צרכניות קואופרטיביות בידי המשטר הקומוניסטי. יוליש חלתה במחלת פרקים והטיפול בה בלע את רוב הכנסותיהן. אחותה בורישקה נישאה לנוצרי והתנצרה. שניהם התקבלו לעבודה כפקידים זוטרים במשרד ממשלתי כלשהו. אחיה, יורי, סגר את בית המסחר הסיטונאי לטקסטיל שהיה בבעלותו ועבר לעבוד כפועל בבית חרושת רוסי. אח נוסף, פישטה, התקדם למשרה מפלגתית בכירה במסגרת הדמוקרטיה העממית. לאח אחר, ינה, החרימו את המפעל. אחייניה עזבו את הונגריה לעולם הגדול – לרבות בנה, אנדראש, “התכלית והתקווה היחידה שלי בחיים”. אנדראש נסע ללונדון. בדרך הכיר בגרץ בחורה יהודייה שברחה ממשפחתה והתעתדה לנסוע לדודתה באמריקה. הם התאהבו, נישאו ונסעו לארה"ב. במרס 1957 כותבת אילונקה לפאלי שהיא “אבלה עד שיגעון”. את מה שנותר לה היא מסכמת במשפט אחד: “נשארנו פה אנחנו, ההורים, עזובים, ברגעיה הגרועים ביותר של המדינה.” חלומה הגדול לקבץ סביבה את שארית הפליטה התאדה כמו טל הבוקר. פאלי צדק. הם לא התראו עד יום מותם. גם אנחנו לא זכינו לראות את אילונקה.

היום, 50 שנה אחרי כן, לא אדע לזהות את נכדיו ואת ניניו של הענף ההונגרי גם אם אפגוש בהם בבית קפה. בנו של ינה היגר לפלשתינה ב־1950 ופתח קריירה בימתית. ייתכן שהזדמן לי לראות את סרטיו או את המחזות שביים בלי לדעת מיהו. כל שאני יודע ממכתבה של אילונקה הוא מקום מגוריו אז: רחוב העלייה השניה 15, בת גלים, חיפה, מרחק שני קילומטרים בקו אווירי מדירתו של פאלי. האם הוא ביקר בביתו? מסופקני. מכל מקום, פאלי לא סיפר לנו על כך. מבין קרובי המשפחה האחרים אזכיר רק את מאנצי לבית בלאש בלונדון. שמונה חודשים התגלגלה מבית חולים אחד למשנהו עד שסרטן השד הכריע אותה בגיל 55. מאנצי היגרה מבעוד מועד מגרץ לאנגליה, אבל החיים לא האירו לה פנים, אף לא ליום אחד. במכתביה לאילונקה היא קובלת על יחסם המנוכר של אחיה – לרבות נשיהם וילדיהם. אחיה ג’ון הגיב על מותה בזעזוע עמוק והתקשה להתנחם. הוא נטר טינה לפאלי על שלא הביע לו תנחומים. אילונקה לא מוציאה מכלל חשבון את האפשרות שכעסו נבע מנקיפות מצפון על שהזניח את אחותו בעודה בחיים. אין בכוונתי להרחיב את הדיבור על בני משפחת בלאש, גם לא על יחסיהם המשובשים עם ליזטה לאחר הגירתה לאנגליה, משני טעמים. ראשית, אינני מתכוון לחרוג בסיפורי מגבולות המשפחה הגרעינית. שנית, אינני רוצה לעסוק בחיים הבוגרים של פיורנצה, של ליזטה ושלי, אלא באותם הקשרים המאירים את ילדותנו.

אני רוצה לסיים את הסקירה החטופה הזאת עם אילונקה. צר לי עליה, היא תמיד ביקשה את טובתנו. ב־1955 מתחיל מצבה הבריאותי להידרדר. היא מתאשפזת לחודש בשל מחלת לב ואין בידה לממן את שכר הלימוד של אנדראש העומד לסיים את לימודיו בהנדסה. פאלי נענה לפנייתה לסייע לה. מכתבה האחרון הוא מ־1957. אינני יודע אם האריכה לחיות אחרי שנה זו. ב־1955 היא קיבלה תצלום שלי מפאלי. בתשובתה היא מאחלת לי שאהיה אדם ישר כל חיי. אילו התאפשר לי הייתי אומר לה שעשיתי כמיטב יכולתי למלא את בקשתה. גם על התצלום של פאלי היא מגיבה. מראהו מגלה לה אדם “שופע אהבה, כמו רוח שפורשת כנפיה על הילדים”. והיא חותמת בשולי מכתבה: “אני לא דתייה, אבל אני מאמינה בגורל, והגורל שלך הוא לשמור על הילדים של יוצי.” אני לא יכול שלא לגחך. מכתבה לפאלי מיוני 1956 מסרב למוש מזיכרוני. היא מברכת אותי ליום הולדתי ומתנצלת שאין בידה לקנות לי מתנה. במקום זה היא שולחת לנו מכתב שאמא כתבה לה. “אולי הם יוכלו להחיות בעזרתו את דמותה של אמם,” היא כותבת לפאלי ומוסיפה: “כל פעם שאני קוראת את המכתב הזה אני בוכה.” לא קראתי את המכתב ההוא, ובכל זאת אני חש צביטה בלב. פיורנצה אינה זוכרת שפאלי קרא באוזניה את המכתב, הוא גם לא הפקיד אותו בידיה. המכתב אבד, וכמו מכתבים רבים החסרים בצרור משונה זה הנקוב ככברה אין סיכוי שנמצא אותו, אלא שעל חסרונו של זה אני מֵצר במיוחד.

לזכותו של פאלי ייאמר שהוא התמיד בתמיכתו באילונקה. בתמורה היא ניסתה פעם אחר פעם לשדך לו נשים פנויות מאוסטריה, מהונגריה ומישראל. באחת הפעמים הללו היא מפנה אותו לאישה נאה, מורה לאנגלית ולצרפתית, המתגוררת ברמת הטייסים בתל אביב, לא רחוק מביתי הנוכחי. אילונקה תולה את כישלון מאמציה במחויבותו של פאלי לילדי אחותו. להזכירך, השנה היא 1957, אני בן 22, ברשות עצמי מגיל 17, ליזטה באנגליה, נשואה, פיורנצה בארץ, נשואה ואם לילד. בסופו של דבר פאלי מצא אישה כלבבו, ילידת ארגנטינה, שעשתה מה שכל הנשים לפניה לא הצליחו לעשות: להצחיק אותו גם ברגעים מביכים שכלל לא נראו לו מצחיקים. שמחתי בשמחתו.

שלך, סנדרו

17.2.2005 רומולו היקר

במהפך מהיר מדי התכוונתי לנטישת מערך אחד של ערכים מוחלטים (דתי) והחלפתו במערך ערכים מוחלטים אחר (חילוני). בדיעבד גיליתי ששני המערכים רחוקים משלמות. הגילוי הזה, שהעמיק בגיל ההתבגרות והתרחב בשנים הבאות, הסתיים בהרהורים סקפטיים על טיעונים אבסולוטיים בכלל, ולא פחות מזה באכזבה על שאינני עומד בדרישות החמורות שהצבתי לעצמי. לימים רפתה הביקורת העצמית. תרמה לכך בין השאר הרצאתו של אחד מגדולי הסופרים בארץ, שביכה את מותן של האמונות היפות במאה ה־20 ואת היעלמותם של ציבורים גדולים, שכל אחד מהם לחוד וכולם כאחד היתה להם איזו אמת קולקטיבית גדולה מן החיים. במוקד התקפתו עמד האדם הבורגני הקטן – נציגה העלוב של האנוכיות הטבעית, היפוכו הגמור של בעל האמונה הגדולה. ובכל מסע השטנה שלו כלפי האיש הקטן לא עלתה בדעתו המחשבה שמא לא באיש הקטן האשמה אלא במי שמנסים לכפות עליו אמיתות גדולות מן החיים, אמיתות שאין להן כל אחיזה בטבע האנושי, אלא במחשבתם הערטילאית של מתקני עולם. אלה שיצאו בסיסמה “עולם ישן עדי יסוד נחריבה… את עולמנו אז נקימה”, ובשמה אסרו, עינו, הִגלו ורצחו מיליוני אזרחים רוסים.

עם זאת, לפני שהתגבשה אצלי ההכרה בזכותו של האיש הקטן הזה לחיות את חייו הפשוטים, היה לי חשוב להוכיח לעצמי שהאנושות מתקדמת בהתמדה לעבר הטוב וכי תהליך זה הוא בלתי נמנע, אף שהדרך לקו המטרה עשויה להיות עקלקלה, למודת עליות ומורדות. בהערות שרשמתי לעצמי באותם ימים ניסיתי להבין כיצד נוצר המוסר הפרטי, כיצד התפתח במסגרת התהליך האבולוציוני בטבע שהביא להופעתן של תכונות אחרות, ובאיזה שלב הפך המוסר לתכונה בלעדית וייחודית של התודעה האנושית. ספרו של קונרד לורנץ “על התוקפנות” סייע לי במשימה זו. במנגנוני דיכוי התוקפנות כלפי גוזלים וגורים מצאתי את השורשים הגנטיים למה שעשוי להתפתח בעזרת התודעה לנורמות מוסריות החורגות מתחום המשפחה, באמצעות תהליך תבוני המתקדם מהפרט אל הכלל. לורנץ דחה את טענתו של קאנט כי הצו “לא תרצח” הוא תוצר בלעדי של התבונה, ואני נטיתי להסכים אתו. סברתי ששורשי הטוב נטועים כבר באינסטינקטים, וכי התבונה פעלה בעיקר להרחבתו ולהפיכתו למושג מופשט אוניברסלי. ככלות הכול, רכיבים מוסריים כמו דאגה הדדית, עזרה לחלש וטכניקות פיוס מגוונות קדמו להופעת ההומו סאפיינס. לימים דחיתי חלק ניכר מהפרשנויות של לורנץ, במיוחד את השימוש המוגזם שעשה בהאנשת תכונות של בעלי חיים. במובן מסוים הרחקתי מעבר לו בניסיון לראות בעיבוד האינסטינקטים בתודעה ובעידונם את ראשיתו של תהליך בלתי נמנע: היפרדות התודעה המוסרית מהקיום הפיזי, עד כדי הצבת הכורח המוסרי במדרגה גבוהה יותר מהכורח הגשמי הטבעי. ראיתי בהתגוששות בין שני קטבים אלה מאבק המלווה את האנושות מערש לידתה. הפרוגרס המוסרי היה גלוי לעין: מהפרטי למשפחתי, מהמשפחתי לשבטי וממנו אל העם, אל המדינה ולבסוף אל החברה האנושית כולה. העובדה שהיטלר נדרש לטיעונים – גם אם פסאודו מוסריים – כדי להצדיק את תוקפנותו כלפי צ’כוסלובקיה ופולין יכולה להעיד על תקפותו של תהליך זה. עובדה, אטילה לא חש צורך להצדיק את כיבושיו בתואנות מוסריות.

ספרי ההיסטוריה שימשו לי כמובן כתובת טבעית לביסוס הרעיון של הפרוגרס המוסרי. קראתי בנשימה עצורה את “השלושה שעשו את המהפכה” של בֶּרטראם וולף ואת “עשרת הימים שזעזעו את העולם” של ג’ון ריד. השתכנעתי שהמטרות הנעלות של הסוציאליזם הסתאבו לדיקטטורה בשל החלטתם של הבולשביקים לקדש את האמצעים להשגתן. לא החמצתי כמובן את “נפילתה של האימפריה הרומית” של גיבון, את הרציונל הדטרמיניסטי של טוֹינבּי, את “נפוליאון” של אמיל לודוויג, את “המלחמות הגאליות” של יוליוס קיסר ואת המונוגרפיות של פּלוּטַרך – בעיקר זו שדנה בתהפוכות שעברו על קוֹריוֹלַנוּס. הקריאה היתה אקלקטית לחלוטין. איש לא הנחה אותי. ספריית הקיבוץ פתחה לי את השערים הראשונים, אבל ככל שקניתי לי שליטה בשפה האנגלית התרחבו החיפושים לחנויות של ספרים משומשים. אני חושב ש“שבעת עמודי החוכמה” של ת“א לורנס היה עבורי נקודת מפנה. יחסו האמביוולנטי לגופו, שהוא מציית ובז לו בעת ובעונה אחת, העביר אותי מבלי משים מספרי ההיסטוריה לספרות. הדמויות ההיסטוריות במחזות של שייקספיר, אַייסכילוס ואֶוּריפידס, לצד “בקט” של ז’אן אַנוּאי, הִטו את הכף מהנסיבות ההיסטוריות למאבקים פנימיים שמתחוללים באדם. נפשו המסוכסכת של לורנס הובילה אותי ל”נרקיס וגוֹלדמוּנד" של הֶרמן הֶסֶה. לבי נטה לגולדמונד, המייצג מזיגה מושלמת של חושים ושכל, ומשתמש באינטלקט להרחבת ההנאה החושית, לעומת נרקיס המבין בשכלו ובאמצעות מילים את עוצמת החושים – אך אינו מסוגל לחוות אותם במישרין. ואמנם נרקיס מודה בסוף דרכו בעליונותו של גולדמונד: “אתה חי את חייך במלואם. בידך לאהוב בכל מאודך, לדעת ולטעום את טעמם השלם של החיים. אנו, ההוגים… חיינו דקים וצחיחים… ביתכם הוא האדמה, שלנו הוא האידיאה שלה.”¹⁴

במקביל פניתי בשקיקה לכתבים פילוסופיים, בעיקר של קירקֶגוֹר, הַיידֶגֶר, יוּם, אפלטון וקצת קאנט, בתקווה למצוא תשובות לשאלות שבערו בקרבי ואשר לא מצאתי עם מי ללבנן. דבריו של קירקגור, שלפיהם חייב הפרט בציות גמור לחוק המוסרי האוניברסלי, הותירו בי רושם עז. עם זאת לא הייתי שלם עם נכונותו להכיר במצבים יוצאי דופן, כמו עקדת יצחק, ובלבד שהפרת החוק האוניברסלי תיעשה בחיל וברטט. באשר לקאנט, מצאתי אותו קרוב מדי להבנותי. גישתו למוסר והתפקיד המכריע שהוא מייחס לתודעה בתפיסת המציאות היו מנוסחים לאין שיעור טוב ועמוק משלי. הנחתי אותו בצד כי רציתי להגיע לתובנות אלו בכוחות עצמי, חרף החשש שכל מה שאחשוב ואסיק בעניינים אלה נכתב כבר על ידו. בסופו של דבר, גודש השאלות לעומת דלות התשובות החזירו אותי לספרות. בשלל הדמויות הסוערות של דוסטויבסקי מצאתי בדיוק מה שחיפשתי: את קירילוב ב“שדים”, שרואה בהתאבדות הוכחה עליונה לריבונותו של הרצון החופשי, ואת דמותו האפלה של סטַברוגין, המסוגל ליהנות מהטוב כמו מהרע, ועל כן הוא מפקיד את ההכרעה בידי השכל, אך בסוף מסעו מוצא את גאולתו בסיאוב עצמי. וכמובן, מספר מדהים זה ל“החטא ועונשו”, ל“אחים קרמזוב” ול“סיפורים מבית המוות”, שהאסירים הפליליים המאכלסים אותו העניקו לדוסטויבסקי השראה לרבות מהדמויות בספריו.

מגיבוריו של דוסטויבסקי עברתי לדמויות המיוסרות של פוקנר. אני חושב שקראתי את כל ספריו, אבל “הקול והזעם” הותיר בו את הרושם העמוק ביותר. מלבדו, רק דוסטויבסקי היה מסוגל לכתוב ספר כזה. אחריהם נכבשתי לספריו של קפקא, במיוחד “הטירה”, יותר מאשר “המשפט” ו“הגלגול”, אבל במידה רבה גם ל“פרבולות ופרדוקסים”. הקריאה בספריו של קפקא לוותה במועקה פיזית. דבריה של בעלת הפונדק לק' נגעו בנימים חבויים: “אינך שייך לטירה ולא לכפר. אתה לא כלום. גרוע מזה, אתה זר, אדם בלתי רצוי.”¹⁵ שלא תטעה בי, תחושת הזרות לא התייחסה לתרבות או למנטליות הישראלית שלי. אילו עמדתי במקומו של ק' לא הייתי משחית את זמני בהמתנה לאישור משומר הסף להיכנס בשער. הזרות שלי התייחסה לחיים בכלל, לחידלון המובנה בהם, למוות שמאיין בן רגע כל מה שאדם עושה, חושב וחווה בימי חייו. השפעתו של קפקא עלי היתה אדירה. אני יכול לעמוד על כך ממכתבים שכתבתי באותה עת: הם היו מנוסחים במשפטים מפותלים כמו של ק‘. קפקא סלל עבורי את הדרך לגיבוריו המשמימים של צ’כוב ב“שלוש אחיות” וב“בת השחף”, שאף כי חייהם התנהלו לכאורה על מישור ממשי – הם נקלעו למבוי סתום כמו ק’. הדרך משם לאוֹלבּי ולבקט, בעיקר ל“מחכים לגודו” ול“ימים מאושרים” היתה קצרה. בניגוד לגיבורים של יוֹנֶסקוֹ, ששאל מבקט רק את קליפת האבסורד, גיבוריו של בקט חיים בבועה שנותרת ריקה ככל שממלאים אותה. התנועה היחידה בתוכה נוצרת מגידול מתמיד בנפח האבסורד. שנים לאחר מכן, בדברים שרשמתי בפנקסי אחרי הולדת בני, כתבתי שהאבסורד האמיתי של החיים מתגלה בסקרנותו של ילד קטן. ברי לך ששאלותיו יביאו אותו בסופו של דבר למקום שאתה נמצא בו, לחידלון שאתה עומד להגיע אליו.

ההיכרות עם אולבי, סטרינדברג, בקט וצ’כוב עוררה בי תשוקה עזה לתיאטרון. עד מהרה נוכחתי לדעת שתשוקה זו לא תוכל לבוא על סיפוקה ללא ידיעת השפה הצרפתית. באותה עת אך מעטים מהמחזות של ז’אן קוקטו, ז’אן אַנוּאי, ז’אן ז’ירוֹדוּ, ז’אן זֶ’נֶה, מרסל אֵמֶה, קאמי וסארטר תורגמו לאנגלית. יצאתי לכמה שבועות להתבודד בכפר ערבי נטוש בצפון הארץ, ושם, על מצע עלים באחד מבתי הכפר ולאור נרות, רכשתי בעזרת מילון צרפתי־עברי שליטה מספקת בשפה כדי להתחיל לקרוא מחזות בצרפתית. קבוצה זו של סופרים ומחזאים קירבה אותי לסרטיו של אינגמר ברגמן, לעימות הבלתי פוסק בין החיים לאמנות, ליוהרת השכל ולתום של האנשים הפשוטים החווים את חייהם באמצעות חושיהם ולא בחלל מוחם. אצל ברגמן, האגוצנטריות של האמן טומנת בחובה את זרע עקרותו הנפשית. האמן הוא ערפד המוצץ את מכאובי הסובבים אותו כדי לטוות מהם סיפור. מאז אימצתי לי מנהג של כבדהו וחשדהו כלפי סופרים ומשוררים, הקונים את הריחוק האמנותי מבני אדם בהתנכרות לחוויה הבלתי אמצעית של החיים. זו נתונה לאנשים הפשוטים, האמיתיים יותר, משום שאינם מעבירים את חוויותיהם במסננת היומרנית של השכל. לאגנס, האחות האמצעית ב“זעקות ולחישות”, הגוססת ממחלת הסרטן, האושר הוא “לחוש בנוכחותם של אנשים אהובים”. האמנות חסרה את הבלתי אמצעיות הזאת. היא בנויה ממילים, מסמלים, ממחשבה על הדברים ולא מהדברים עצמם. אצל גיבוריו של ברגמן הקשר בין הגוף לרוח הוא קשר מקולל. בעבורם, שלא כמו דמויותיו של דוסטויבסקי, התאבדות איננה הוכחה לחירותו של המתאבד, אלא הודאה נוספת בתלותה המוחלטת של הרוח בגוף, שכן גם חירות זו אינה נקנית אלא באמצעות הגוף. עובדה זו די בה להפוך אקט זה של רצון חופשי למשהו “נתעב, מבחיל ומשפיל”, כדבריה של קארין, האחות הבכירה. כך גם ב“בושה”, ב“תותי בר”, ב“מבעד לזכוכית אפלה” וב“פרסונה”. הרגשתי שב“זעקות ולחישות” מביא ברגמן למיצוי מלא את הרעיון של העקרות הרגשית ואת החיצוי בין גוף לנפש. “אם אכן תפגשי את האל בעולם הבא,” סופד הכומר לאגנס, “ואם אכן הוא יסב פניו לעברך, ואם אכן תוכלי לדבר אל אותו אלוה בשפתו שלו, ואם אכן יבין אותך – התפללי בעדנו, אנו שנותרנו כאן, עפר מזוהם תחת השמים.”

ניצניה של סערה מנטאלית זו החלו לנבוט בכיתה הראשונה של התיכון. השהייה בכיתה החלה להיראות לי כבזבוז זמן לעומת החיים האמיתיים המתרחשים ממש באותו רגע מחוץ לקיבוץ. לא ידעתי היכן להתחיל את השינוי. היה לי ברור שעליו להתרחש ולבטח כבר מתרחש, אבל ללא השתתפותי. הקיבוץ החל להצטייר בעיני כמקום של אפס מעשה, מים עומדים שלא מתרחש בהם דבר, מקום שבו כל יום דומה לקודמו. בסולידריות ובשוויוניות החברתית ניכרו סדקים שלא ניתנו לטיוח. לא היה עם מי לשוחח על הפערים הגדלים והולכים בין האידיאות היפות למציאות האפורה. המבוגרים היו עסוקים בשגרת יומם, המתבגרים הסתפקו בהוצאת קיטור. ככל שנקפו הימים נכבשתי לקוצר רוח שהתקשיתי לעמוד על טיבו. תהיות הנעורים באשר לכנותו של הרגש לא סרו ממני. “האהבה,” אומרת אחת מנוסעי הרכבת ב“סוֹנָטַת קרוֹיצֶר”¹⁶ של טולסטוי, “היא הערצת האחד או האחת על כל יתר האדם בעולם.” על כך משיב לה אחד מבני שיחה בשאלה: “הערצה יתירה זו במשך כמה זמן? במשך חודש, יומיים או חצי שעה?”

שאלות אלו היו חלק ממכלול גדול של תהיות שלא מצאו מענה בבית הספר. חשתי שאם יש בכלל תשובות, הן נמצאות מחוץ לקיבוץ. חוסר השקט נתן אותותיו בלימודים. שבועיים לפני סיום שנת הלימודים העשירית סולקתי פעם נוספת בעוון התחצפות למורה. הפעם דחיתי את תיווכה של ריבה ולא חזרתי לבית הספר. היה ברור לי שלא אשוב אליו גם בשנת הלימודים הבאה. הייתי בן 16 ומשהו. ביקשתי מסדרן העבודה לשבץ אותי לעבודה מלאה בענף המספוא. קציר התלתן הטרי בחרמש קסם לי מבחינה מקצועית וגופנית. אסביר לך מדוע. פעולת הקצירה נעשית בתנועה מעגלית קצבית ויציבה, כדי להבטיח שהלהב יקצור את גבעולי התלתן קרוב ככל האפשר לקרקע – אך מעט מעל לאבנים העלולות לפגוע בלהב המושחז. אצל קוצר מקצועי, הנפת החרמש בסיום תנופתו מערימה את המספוא הקצור בשורה ישרה לצדו. ככל שהיא ישרה יותר, הסיפוק האסתטי גדול יותר. בגמר הקציר מגיע תורו של חלק מאתגר לא פחות: העמסת התלתן הקצור בקלשון על עגלה שטוחה. מקצוענים יודעים להעמיס את התלתן על העגלה בזווית ישרה עד לגובה שלושה מטרים, ומבנה פריך זה אמור לעמוד בטלטולי הדרך מהשדה עד הרפת בלי לקרוס. והיה גם בונוס לעבודה במספוא: פיתוח שרירי האמה מעניק לך כרטיס כניסה לתחרויות אזוריות בהורדת ידיים.

גיוס מוקדם לצבא החל להצטייר בעיני כאופציה היחידה להסתערות על החיים האמיתיים. עזבתי את הקיבוץ בגיל 17 בידיעה שלא אשוב אליו. דחיתי את ניסיונות השכנוע של ריבה ויוציס שלא להודיע מראש על כוונתי כדי לא להפסיד את ההטבות שהקיבוץ מספק לבנים המשרתים בצבא. חשבתי שזאת תהיה הונאה מצדי להעמיד פנים שאולי אחזור בתום השירות הצבאי. בטירונות לימדו אותי לכבס את המדים הצבאיים, לגהץ ולהטליא גרביים, כך שלא התקשיתי לוותר על הסיוע מהקיבוץ. אני רוצה ברשותך לסכם בכמה משפטים את הפרק הקיבוצי בחיי. אף שרמת דוד לא היה קיבוץ אידיאולוגי מובהק הוא הקנה לי נורמות של כיבוד עבודת כפיים, הערכה ליושרה, הסתייגות מעשירים וסלידה מעניבות. למדתי לשקול בני אדם על פי ערכם האנושי ולא על פי מעמדם החברתי. ריבוי הבתים בעברי גיבש בי יחס פונקציונלי למקום המגורים. בשבילי, בית הוא קודם כול גג, קירות, מיטה, שולחן וכיסאות. יחסי אליו נקבע על פי הספרים שבתוכו. בתקופה שבה נדדתי מיישוב ליישוב על קטנוע נשאתי בתרמילי 7–8 ספרים. כל מקום שהגעתי אליו – בין שהיה אוהל, צריף או חורבה – הפך לבית ברגע שהספרים הונחו על כוננית מאולתרת. עד היום, לבושתי, קירות ביתי חשובים לי מהכלים היפים שבו.

כמו מִימִי ב“לָה בּוֹהֶם”, עזבתי את רמת דוד ללא טינה, ללא מרירות ועם זיכרונות חמים, במיוחד מריבה ויוציס. פני היו נשואות לעתיד, למקום שאוכל להעמיד במבחן את החלומות והיכולות שלי, ולא פחות חשוב – לגלות את נקודות השבירה שלי. רציתי לדעת היכן עוברים גבולות האומץ ומתי אכנע לפחד, באלו מצבים גוברים העייפות הפיזית והעומס הנפשי על כוח הרצון. מעל לכול הייתי סקרן לדעת היכן נגמר הדימוי העצמי ומתחיל העצמי האמיתי. שאלות אלו נותרו עד היום ללא מענה. כמו באהבה, הדבר האמיתי הוא תמיד זה שטרם התנסית בו. ב־1956, בימי האימון הראשונים לקראת אליפות העולם בצניחה חופשית, חשתי שהפחד משתלט עלי. בדקות הארוכות שנדרשו למטוס הסטירמן לצבור גובה ניקרה בי לא אחת המחשבה לבקש מהטייס לחזור על עקבותיו לפני שהוא מגיע לישורת האחרונה, שבמהלכה אני אמור להתנתק מהמושב, ללכת על כנף המטוס ולהמתין לרגע הקפיצה. החלטתי להערים על הפחד בשחרור האחיזה מידית הפתיחה של המצנח כבר ברגע הקפיצה. לא הייתי בטוח שאדע למצוא אותה תוך כדי הנפילה החופשית באוויר, אבל ידעתי שאם אצליח להקדים את הפחד בפחד גדול ממנו אכה אותו בנשקו הוא. התרגיל הצליח. מלחמת ההתשה העמידה את הקלאוסטרופוביה שלי במבחן. הוצבתי ב“בודפשט” – המעוז הצפוני בקו. לילה שלם לא עצמתי עין. כל חמש דקות זינקתי מהדרגש אל מחוץ לבונקר חרף כל מאמצי לשכנע את עצמי שהאוויר מצוי בבונקר בשפע, שפתחי המילוט נמצאים מטרים ספורים מהמיטה וכי אין בסיס רציונלי לקלאוסטרופוביה. הלילה הסתיים בניצחונה המלא של הקלאוסטרופוביה ובהוכחה חותכת לעליונותו של הרגש על השכל. אולם התוצאות החותכות של הלילה הראשון התמוססו בלילה השני. בלילה השלישי כבר ישנתי שנת ישרים. עם זאת אינני יכול לומר שעמדתי במבחן, כי בכל תקופת שירות המילואים באותו מעוז מול פורט סעיד שררה הפסקת אש בינינו לבין המצרים. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. מעוז “בודפשט” ספג חמישה ימים רצופים הרעשת תותחים כבדה. לעולם לא אדע כיצד הייתי עומד במתקפה זו.

החיים בצבא הקבע דמו במובנים רבים לאלה שבקיבוץ, אולי אף מונוטוניים ומוגנים יותר. היה לי ברור גם הפעם שהחיים האמיתיים מתרחשים מחוץ לצבא. היכן בדיוק – לא ידעתי. בפעם הראשונה שהשתחררתי מהשירות הצבאי ניסיתי למצוא אותם במקומות שונים: בספינת דיג, בברֵכות המלח בעתלית ובייבוש אשלגן בים המלח. בהשפעת ספרה של יהודית הנדל, “רחוב המדרגות”, חיפשתי דירה בוואדי ניסנַס בחיפה, רחוב שעולים לאורכו במדרגות ושהיה מאוכלס בעולים חדשים. חשבתי שאת החיים צריך להכיר מלמטה, בקרב אנשים קשי יום. אימצתי אל לבי את הדברים שכתב המשורר ארצ’יבלד מקליש לזכרו של המינגוויי: ספרות אמיתית לא נובעת מחווייתו של מתבודד השואב את השראתו מבדידותו, היא פועל יוצא של התנגשות בין אירועים ממשיים לבין הדמיון. מהר מאוד התבדיתי. נוכחתי לדעת שמאבקו של הדייג הזקן עם הדג הגדול אצל המינגוויי מעניין אותי פחות מהבנת המשמעות של מאבק זה, שהדייג עצמו לא מודע לה. העבודה על ספינת הדיג היתה משמימה יותר מכפי ששיערתי. השעות הארוכות על הגה הספינה במשמרות הלילה רוקנו את מוחי. לא קרה בהן דבר שיכול היה לצוד את עיני ולגרות את מוחי. המסקנה שעדיפה עלי המחשבה על הדברים מאשר הדברים עצמם חלחלה באיטיות ובלא מעט צער להכרתי. חלום נעורי לתיקון העולם חלף לידי כמו רכבת מהירה שעצרה לשעה קלה בתחנה לתדלוק והמשיכה הלאה בלעדי. הבנתי שלא נועדתי לעלות על הרכבת, אלא להישאר על הרציף כמשקיף. החלפתי את הספינה בסירה של אברי, דייג יפה תואר, מלא וגדוש תוכניות להתעשרות מהירה ורעיונות הזויים לכתיבת רב־מכר. שלוש פעמים בשבוע יצאנו לדיג עומק לילי עם חכות קשורות לחוטי ניילון ארוכים. התחלקנו בשלל וגם בספינה הנטושה, ששימשה לו מקום מגורים. את עשרים הדפים הראשונים והיחידים של הרומן שמר אברי במגירה ליד הגה הספינה. מעולם לא ראיתי אותו כותב. רק פעם אחד קרא באוזני את העמוד הראשון של כתב היד ולא חזר על כך. בלילות שבהם לא דגנו נהגנו לבקר את נעמי אדווה בבת גלים. ביתה שימש מוקד לצעירות וצעירים אבודים מכל רחבי הארץ. הסמים, האלכוהול והמין החופשי דימו את המקום בעיני למאורת פריצות, אך כבר בביקור הראשון גמלה בלבי ההחלטה לדחות את הפיתויים על הסף כדי לשמור על מעמדי כמשקיף בר לבב.

אחרי שחרורי משנת שירות בצבא הקבע התנסיתי בחיי נוודות. עברתי מיישוב ליישוב, עובד ללא תמורה כספית שבועות אחדים במקום אחד וממשיך ליישוב הבא. לזמן מה השתעשעתי במחשבה להשתקע באזור מבודד, מנותק מבני אדם, אך גיליתי שהבדידות לא מיטיבה אתי. למדתי שהחיים האמיתיים מתרחשים בתוכי, לא מחוצה לי, אבל כדי להפעילם אני זקוק לסביבה אנושית, לא למגע הדוק מדי עם בני אדם, אלא לידיעה שהם נמצאים בקרבת מקום. פיתגורס חילק את באי האצטדיון במשחקים האולימפיים לשלוש קבוצות: המתחרים, הסוחרים והמשקיפים. הבנתי שאני שייך לקבוצה השלישית – נוכח אבל לא מעורב.

שלך, סנדרו

12.1.2006 רומולו היקר

שנה חלפה ממכתבך האחרון. מִנהלת האוניברסיטה מסרה לי שהעתקת את מקום מגוריך בלי להשאיר כתובת. מאחר שלא פורסמה מודעת אבל מטעם האוניברסיטה על מותך אני מניח שאתה בחיים. אף שחליפת המכתבים בינינו נועד מלכתחילה ליידע אותך בקורות המשפחה, קיוויתי שבשלב כלשהו תתרצה לספר על עצמך: מה עבר עליך, במה אתה עוסק, ובעיקר – אם המכתבים פייסו אותך עם עבר שהיה יכול להיות שלך אילולא נטשו אותך בקטנזרו. רציתי מאוד לדעת עד כמה מחלת לאמא ואולי גם לאבא. כפי שהדברים עומדים עכשיו, חליפת המכתבים שלנו, כמו צרור המכתבים של אמא, מכילה רק 50 אחוז מהמידע, 50 האחוז שלי. באפריל אסע לאיטליה. אשהה כמה ימים אצל אידה ואחר כך אבקר בפסקרה ובקטנזרו. אני יודע שזו ירייה פרועה באפלה, בכל זאת רציתי שתדע. אהיה בקטנזרו ב־19 באפריל, יום הולדתך.

אני שולח לך מתכון לאַרֶנגֶלוֹשקה בכתב ידה של אמא. מצאתי אותו בצרור המכתבים. זהו מאפה הונגרי שאמא נהגה לאפות לאירועים מיוחדים והיה מאוד אהוב עלינו. אני מקווה שטעמו יעביר לך משהו מעבר למילים של מי שכבר איננה בחיים:

א) חומרים: (1) חלמון ביצה, 250 גרם קמח, כוס חלב פושר; (2) 10 גרם שמרים, כפית סוכר, חמאה, שתי שקיות אבקת וניל, 300 גרם אגוזי מלך טחונים.

ב) הכנה: (1) לערבב השמרים עם כפית הסוכר ושליש כוס חלב פושר; (2) להוסיף חלמון של ביצה לקערת הקמח, למזוג את 1 לעיל עם שאר החלב, להוסיף חצי חבילה חמאה (50 גרם) מומסת ופושרת, ללוש חזק את הבצק עד שמתקבלת עיסה אחידה; (3) לשים את הבצק במקום חם ולכסות במגבת.

ג) אפייה: (4) אחרי שעה של תפיחה (או יותר) משטיחים את הבצק על משטח מאובק בקמח (אם הבצק רך מדי מוסיפים לו קצת קמח); (5) להכין תבנית עבה ועמוקה ולמרוח את תחתיתה בחמאה; (6) לטחון אגוזים ולערבב אותם עם סוכר, קצת וניל ולימון מגורד; (7) להמס את החמאה בכלי נפרד; (8) בוצקים מהבצק כדורים בגודל כף וטובלים אותם בחמאה המומסת; (9) מניחים את כדורי הבצק בתבנית עד מילוי כל התחתית; (10) מפזרים על שכבת הכדורים את האגוזים הטחונים עם שאר המרכיבים (6 לעיל); (11) מניחים על שכבת הכדורים הראשונה שכבה שנייה באותה שיטה, עד שהתבנית מתמלאת עד מחצית גובהה כדורים; (12) להניח לבצק לתפוח למשך שעה עד גובה התבנית; (13) לאפות בתנור בחום בינוני (180 מעלות) למשך שעה בקירוב, עד שכדורי הבצק מקבלים צבע חום־זהב.

שלך, סנדרו

תודה מיוחדת לאגי יואלי שעשתה מסע זה לעבר כאילו היה מסעה האישי. תודה לאתי פולק, שסייעה במגעים עם “יד ושם”, ולדליה הוכברג על תמיכתה.