(זכרונות) 🔗
עד עולם לא אשכח את יום שובי אל עמי ואל אלהי.
התזכרו עוד, קוראי היקרים, התזכרו עוד את הרוח, אשר שרר בין בני הנעורים בעמנו לפני עשרת בשנים? רק עשרת בשנים עברו למן העת ההיא, הוי, ומה נשתנו העתים!
הימים הראשונים לא היו טובים מאלה, כי אם רק יפים מהם, טובי עמנו ראו וידעו את הסכנה המרחפת על אומתנו ועל עתידותיה, אבל שמו עפר בפיהם, כי שומע לא היה להם מאתנו. הרוח, אשר החיה את בני נעורינו בדור ההוא, לא מקרבנו יצא כי אם רוח העמים, אשר אנחנו יושבים בתוכם, הוא צרר גם אותנו בכנפיו וינשאנו וינטלנו הלאה, הלאה מצור מחצבתנו;וכיד הדמיון הטובה עלינו בראנו לנו שמים חדשים וארץ חדשה, ונושב בתוכה אנשים חדשים, אשר היו לנו לאחים, ובשם אלהים חדשים מקרוב באו נשבענו, ונאמר בלבבנו: זאת המנוחה וזאת הנחלה לנו, לא נוסיף ועד לרגוז בגוים.
אז, בעבור עלינו הרוח הזה, מה קטן ומה דל היה בעינינו העם, אשׁר מקרבו יצאנו;העם האומלל הזה עם כל צרותיו ותקותיו, עם כל זכרונותיו ומשאות נפשו גם יחד! ומה לנו ולהעם הבודד הזה, אשר באשפתות שפלותו עוד יתברך בלבו, כי בו בחר אלהים להיות סגולה מכל העמים? הנהו נרדף על צואר… כן, מה לנו ולצרותיו הקטנות, אם שבר בני האדם בכלל נגע עד לבנו? היתכן דרכנו, כי נקדיש לו את כוחותינו לחלצהו מן המצר, אשר בא בו באשמתו, בעת אשר תבל ומלואה יחכו לעזרתנו?
ומדוע יתבודד העם הזה במועדיו? מדוע לא יראה את ידי האחים הפרושות אליו מכל עברים? מדוע לא ישׁמע קולם, הקורא אליו יום יום: בוא להתערב בנו, לקחת חלק במלחמותינו ושלותנו, במטרותינו ותקותינו?
רק אהבתו למורשת אבותיו היא תעמוד לשטן לו. שם יתגודדו עמים רבים תחת דגל אחד, עוד מעט יכרתו ברית אחים, עוד מעט ותהפך לכולם שפה אחת לקרוא בשם האחוה והדרור, ורק הוא לבדו יעמוד מנגד ובאהבתו למורשת קדומים יעכב את גאולת בני האדם.
“הלאה, הלאה! אל תביט אחריך!” היה לפתגם על שפת צעירי הדור ההוא, וכן דברתי גם אנכי בחפזי… כן דברתי וכן עשיתי. ובין כותלי בית מדרש החכמות, אשר ישבתי בו כחמש שנים, הרחק מתחום מושב היהודים, לא היה דבר, אשר היה יכול להזכירני את עמי ואת צרותיו, ועל כן גם נשכח כמת מלבי.
* * *
לפני תשע שנים נקריתי לבא עם חיל צבא הרוסים אל אחת מערי בולגריה הצפונית, לא הרחק מפלעוונה העיר. בנשף בערב יום אחד יצאתי החוצה עיף ויגע מעבודתי לשׁאוף רוח ולהחליף כח. יוֹם ענן וערפל, יום חושך וצלמות היה היום הוא. השמים לבשו קדרות, כמו התאבלו על הארץ העלובה, אשר היתה כגן עדן מלפנים, ותהי עתה לארץ אוכלת יושביה ואורחיה, אשר נקבצו באו אליה מצפון ומתימן.
לא קלה ולא מתוקה היא עבודת רופא על שדי קטל. נפצעים ונגפים, חללי חרב וחללי דבר, מנוצחים ולקוחי שבי למאות ולאלפים נקבצו יחד ומתגוֹללים ברפש ודומן לפניך, כלם מיחלים לעזרתך, ובידך אין להושיע, ושאון נאקתם באזניך תמיד מן הבוקר עד הערב ויורד חדרי בטנך וידכא את רוחך… החמלה לא תפליא בין אוהב לאוֹיב, בין מנצחים למנוצחים, אבל גם המות לא יפליא ביניהם;ואלה הגבורים, אשר מאהבתם למלכם ולארץ מולדתם שחקו למות על שדה המערכה וישמחו אלי גיל לשפוך דמם כמים ולמות מות גבורים, פה נשתה גבורתם, כי גדל הכאב מאד. שפות לא ידעת תשמע מסביב, אנקת רוסים ונאקת תורגמים, קול ילל עברים ונהמת רומינים… אבל שפה אחת ודברים אחדים להמות ולמשלחת כל מלאכיו הרעים.
סר וזעף התהלכתי ברחוב שמם ובודד מאנוש. זה מעט פרש הלילה את כנפיו על פני הארץ, ודממת מות שררה בפינת העיר הזאת. ורק קול רעם תותח מעבר פלעוונה החריד לרגעים את הרוח מסביב, והד הרי הבלקנים, העונה לעומתו בקול איום, מעורר זועה וחרדת אלהים… אבל כבר הסכינה אזני לשמוע את הקולות הנעימים האלה, עד כי לא הפריעו את דממת המות, השוררת ברחוב העיר, כאשר לא יפריע צלצל מורה השעות את דממת הליל בחדרנו. הוי מה עזה היא יד ההרגל על רוח האדם! הלא בכל פעם ופעם, אשר יתנו כלי התותח קולם ברעם, כמה נפשות אדם תקמוטנה בלי עת, כמה זכרונות נעימים, כמה תקוות טובות תעלינה בתוהו ותאבדנה?… הלנצח תאכל חרב? שאלתי בנהמת לבי – אי שמים! הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד בראנו, ומדוע נבגד איש באחיו?…
מעבר לפלעוונה נשמע עוד הפעם כלי תותח, ורוכסי הרי הבלקנים עונים לעומתו בהד קולם, אבל השמים התכסו בערפל, ואנכי לא מצאתי מענה…
כמבקש נוחם נשאתי את עיני אל ההרים השאננים העוטרים את העיר מסביב. שם לפאת תימן יתנשאו הבלקנים המכוסים בשלג עולמים ובלבֶן ברק ראשיהם יאירו מעט את חשכת הליל. דומית נצח שוכנת על סלעי איתן אלה, אבל רק למראה עין. האדם בעים רוחו מצא לו מסלה גם בין האיתנים האלה, ובכל אשר יבוא, לרגליו ילך קטב, ודם אחים ישפך כמים…
כנטל אבן הכביד את אכפו על לבי, הוי מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, כי עתה אולי בכיתי ורוַח לי…
קול המון בוכים כקול ענות חלושה נגע פתאום עד אזני מאחר הבתים, אשר בירכתי הרחוב. הקשבתי ואשמע:
וייראוך כל המעשים
וישתחוו לפניך כל הברואים
ויעשו כולם אגודה אחת…
מה זאת? האמנם ראש השנה או יום הכפורים היום, ואנכי לא ידעתי?
זכרתי את יום הכפורים, ואלפי זכרונות נעימים ונוגים התעוררו בקרב לבי;זכרתי את ימי ילדותי, זכרתי את עמי, אשר זה ימים רבים גוֹרשתי מהסתפח בנחלתו;וכמו יד מסותרת משכתני בחזקה לקול הבוכים, ובעוד רגעים אחדים עמדתי על מפתן בית התפילה הפתוח לרוחה.
בחדר קטן וצר עמדו צפופים ושחוחים כעשרים איש באי בימים ומגודלי זקן, ומלבד הטף אשר לרגליהם, כולם עטופים בטליתיהם ועוטים מעיל לבן מעל לבגדיהם. ראיתי את האנשים והנה אנשי מדות כלם, אשר לא ראיתי כמוהם בין בני עמי בארץ מולדתי;אולם גם בהוד פניהם והדרת הכבוד השוכנת על מצחם נבדלו מהם: הכרת פניהם ענתה בהם, כי מגולי ספרד אשר בתורגמה הם. אף כי מוזרים הם לי האנשים האלה, אף כי לא נשמע גם איש את שפת רעהו, בכל זאת ידעה נפשי כי בקרב אַחי אנכי עומד, וכן הייתי בעיניהם. כי רק כרגע התפלאו אל לבושי השרד, אשר לבשתי כאחד מבני הצבא, וימהרו לשוב את תפלתם ואל בכיתם.
אבל מדוע אתם בוכים, אַחי?
מבעד הפתח נשמע עוד הפעם רעם כלי תותח, וחלוני הבית ענו לעומתו בחיל ורעד…
שם על יד פלעוונה שני גוים גדולים ועצומים עומדים במערכה זה מול זה, ובלשון מדברת גדולות ישיחו איש את רעהו;מלועי כלי תותחם ירעימו איש על רעהו נפלאות, והמות הוא המליץ בינותם. ופה עם קטן ודל ישפך שיחו לפני אלהי החיים:
ויעשו כולם אגודה אחת
לעשות רצונך בלבב שלם…
ולא חטאתיו לבד יבכה ישראל ביום דין זה לפני יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי;גם לא על צרכיו המרובים יתחנן העברי היום לפני אביו שבשמים;כי מה ליום הנשגב הזה ולצרכי איש פרטי?… כי אם על עמו המפוזר והמפורד מקצה תבל ועד קצהו, יבקש רחמים כי ישיבהו אלהים אל כבודו ואל מנוחתו:
ובכן תן כבוד ה' לעמך…
ותקוה טובה לדורשיך
ופתחון פה למיחלים לך;
שמחה לארצך…
והעם הקטן והדל הזה, אשר מראש ימי עולם לא חדלו בני עולה לענותו, לא יצעק חמס על מעניו ולא ישאף לנקם בעושי רשע, כי כל ישעו וכל חפצו הוא רק, כי
עולתה תקפץ פיה,
והרשעה כלה כעשן תכלה,
כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.
אבל מדוע יבכו האנשים האלה? תפלה נשגבה וטהורה כזאת – לבכי מה זו עושה?
כשעה שלמה עמדתי משמים בין הבוכים האלה, מעט מעט התרכך לבבי, רגשות, אשר זה ימים רבים לא ידעתי שחרן, החלו להתעורר בקרבי. הוי עד מתי עוד לא תקפץ עולה את פיה, עד מתי תשלוט הרשעה שלטת בבני האדם ותעורר מדנים בין אחים, עד מתי ה', עד מתי?
פתאום שמעתי קול חודר כליות ולב.
עשה למען יונקי שדים שלא חטאו!
עשה למען גמולי חלב שלא פשעו!
עשה למען תינוקות של בית רבן!…
הרפו הרפו, אחי! מנעו קולכם מבכי, פן עוד מעט ויקרע לבי לגזרים.
* * *
– פליטי קאזאנליק אנחנו – ספר לי זקן העדה הנודדת הזאת, אחרי “כל נדרי”, בשפת עבר צחה וברורה.
ידיעת בית רבי בשפה הזאת היא שעמדה לי להתודע אל אחי הרחוקים האלה. ובלילה ההוא נדרתי את נדרי לשום את השפה העבריה כחותם על לבי כל הימים.
"פּליטי קאזאנליק אנחנו, אשר נסנו מעיר מולדתנו לפני ירחים שנים. כמאה וחמישים משפחות גרנו בעיר הזאת מאות בשנים. מרבית אחינו היו חרשי ברזל ונחושת, אבל גם בעלי הון ורכוש רב נמצא בתוכנו, אשר שלחו את ידם בבשול שמן-שושנים. הלא ידעת אם לא שמעת על דבר בקעת קאזאנליק, אשר בשם עמק-שושן תקרא בפי כל;הלא כגן ה' הארץ הפוֹריה הזאת מלפנים וגם היוֹם. עם אחינו הטורקים והבולגרים חיינו בשלום ושלוה כשבת אחים גם יחד. אבל אין משפחה בלי פגם, יאמר משל הקדמוני, ובין צעירי הבולגרים נמצאו אנשים, אשר היו עוינים אותנו בימים האחרונים האלה, על דבר אשר לא התערבנו בריבם עם הטורקים. ועל כן כמעט נראה החלוץ לצבא הרוסים תחת פקודת שר הצבא גורקא במורד הבלקנים תימנה, ויקומו אנשים רקים ופוחזים מצעירי הבולגרים ויתנפלו עלינו בחרבות שלופות לשלול שלל ולבוז בז… רבים מאחינו נפלו בחרב לפני בני עולה אלה, ואנחנו הנשארים הרה נסנו לקראת צבא הרוסים, כי אמרנו אך אנשי חסד הם האנשים האלה, אולי ירחמו עלינו ונשארנו בחיים… תקותנו לא נכזבה. הרוסים, בראותם, כי אין בלבנו כל רע, הטו אלינו חסד ויתנו לנו רשיון להמלט דרך הבלקנים אל ארץ בולגריה הצפוֹנית.
ימים רבים תעינו רעבים וצמאים עם הנשים והטף, אשר ברגלינו, בין רוכסי ההרים ונקיקי הסלעים. וכמעט תמנו לגוע ברעב לולי הציציות האלה שהיו לנו, כלה הזקן את דבריו באספו את ארבע ציציותיו מתחת למדו ובנשקו אותן למו פיו.
– ואיככה איפוא?
– פעם אחת שם אחד מאנשי הצבא, אשר עבר עלינו, את עיניו על הציציות התלויות מתחת למדי, כרגעים אחדים הביט עלי בתמהון, כי על פי בגדינו כטורקים נחשבנו בעיני הרוסים. פתאום אחז איש הצבא ההוא את ידי באהבה, ויען כי לא ידע ספר, על כן לא מצא דרך אחר לפניו להתודע אלי כי אם בקראו בקול רם: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”.
– “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!” ענינו אחריו כולנו כאיש אחד. שמחה נצחת נראתה על פני האיש ההוא, כהרף עין הוציא מילקוטו את שארית הלחם הנמצא אתו ויחלק אותו לילדינו, אשר מרעב ומכפן צפד עורם על עצמותם, וכחץ מקשת עף האִיש ההוא אל רעיו היהודים, אשר מהרו אלינו ויתנו לנו מלחמם איש איש כפי מתנת ידו…
וכה הלכנו מחיל אל חיל, עד בואנו עירה גאבראווה, אשר לרגלי הבלקנים צפונה, ומשם נפזרנו לכל רוח…
– ומה בלבבכם לעשות כיום? ואנה תלכו מפה?
– אל אלהים הוא יודע, מחר ירא ה' וישפוט “מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי ברעב, מי ינוח ומי יגוע”.
הרפו הרפו, אחי, פן עוד מעט ויקרע לבי לגזרים.
ט' תשרי תרמ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.