קציר
קיץ, חם, שרב,
אך היבול מה רב!
בואו, ראו נא
מה יפה הקמה.
בדגן קומבינים חותרים
את החיטה הם קוצרים.
מפה אל פה ימלא הגדיש
ועוד רב היבול החדיש.
הרבו נא, הרבו נא רינה,
קציר אחד הוא בשנה!
(בן שמונה)
אוניה בין גלים
אוניה בין גלים,
שטה, נעה, למרחקים.
שלום תביא משם,
ומהגולה תשיב אחינו.
אוניה יפה מאוד,
כולה הדר והוד.
אין כמוה לתפארת,
בשאון היא ממהרת
לשוב לארץ הבחירה.
אך הינה אסון נורא!
האוניה טבעה,
אך בלא פחד.
תיכף נתקין חדשה,
בשבעתיים תפארת,
עוד יותר ממהרת,
לקחת שוב אחים מהגולה –
לארץ-ישראל, ארץ הבחירה.
(בן שמונה)
תפוח בגן
תפוח בגן
מה נאה ויפה,
עגלגל ונאווה
תפוח זהב.
בא הרוח,
עננים,
והשמים שחורים,
אך התפוח שלנו
איננו פוחד,
הן הגשם לצון לו חומד!
והגשם בא וגידל את תפוחנו
ונאכלהו יחד כולנו.
(בן שמונה)
עכברים
עכברים, עכברים,
בקפיצה מתחרים,
הינה הם רצים,
למעלה קופצים
הוי, עכברים!
– אי אפשר פה לישון! –
קופץ ילד ראשון
– ואני אומר:
צועק אחר
– הם פשוט מרגיזים
מבלי להגזים!
אך כאשר החלטנו לשכב,
שום עכבר כבר לא קרב,
וככה עלינו הלילה עבר,
מבלי שהפריע לנו אף עכבר.
בואו נתפוס אחד מהם!
ולא רק אחד,
– עליהם! עליהם!
גיבורים גיבורים
אנחנו, ציידי העכברים
הינה הם, הינה הם הילדים
עם עכברים בידיהם עומדים.
(בן שמונה)
מה יום מיומיים?
מה זה? מה יום מיומיים?
לילה במחנה החברה –
פה התאחדו, לאחר שנים,
“בוגרת”, “בינונית” ו“צעירה”!
"המפקד עמוד דום!
עכשיו, עבור לנוח,"
על אף החום
נפגין הכוח.
כל החבריה בשיר ובמחול
לבית-השיטה חוזרים
וכולם נכנסים לאכול.
היום התארגנה חברת הילדים.
(בן תשע)
אב ובנו
יום אחד בחדר,
האב אחרי בנו דוהר.
תפס האב את הקטן
וכבר, מכות על הישבן.
על המעשה עוד תוהה הקטן
ועל חטא שני – מכות על הישבן.
כשהישיר האב את העיניים –
אוי, הן יש חור במכנסיים
– חכה, שובב, בנחת,
אלך ואביא לי חוט ומחט,
את החוט במחט האב משחיל
והבן עומד מביט ככסיל
כפוף עומד השובב
והאב תופר את מכנסיו
רץ מהר האב והביא מספריים
ואת קצה החוט גזר אחת ושתיים.
אז דופק האב לראי, מסמר בקיר
והבן בראי את פניו מכיר.
הוי, מה קרה? המסמר הועף!
הבן בודק את אחוריו
חורים בקיר כבר עד בלי די,
זועם האב, להשתעשע די!
עולה הבן על ראש האב,
תוקע מסמר בגובה רב.
להסתרק רוצה האב
אינו יכול לראות פניו
על הבן עולה האב,
לו ראיתם אז את פניו!
(בן עשר)
גלבוע
עוטה הדר גאון,
ככפיר בדמי עלומיו.
זקוף ראש, בתפארת און,
מה מראה ממרום פסגותיו?
מפסגתו מרום ארץ –
יזרעאל – ססגון צבעים,
שדות, נירים, שיח ועץ,
גגות, משכנות אדם נאים.
גלבוע עטרת ישראל,
הוד קדומים, נסוך תרדמה,
בו גסס גאון ישראל,
עת בדמו רוותה האדמה.
מה תספר, הר קדומים,
על שנות קיומך מעולם?
לאוט תלאט רזי אימים,
גיבורי אומה ומצילי העם.
חרוב חרבת באין יבול,
קללת קדמון תעטה,
חדל ניר וחדל זבול,
מעורטל, ערפל לוטה.
שנים רבות גם עידנים
ניצב אתה כה, גאה ונאדר,
משכן לעיטים בחגווי סלע שוכנים
ועד עולם תישאר עקר.
(בן שתים-עשרה)
בשדה
כלתה חלפה שנה,
הבה נצא לשדה ברינה.
הינה לשדה יוצאים הפלחים,
את האדמה הם פולחים.
היגיעה עונת הזריעה,
בקול, הבה נריע תרועה.
התקדרו פני השמים,
למטה כבר זורמים המים.
והינה היגיע ביופי ובזיו,
בכבודו ובעצמו – האביב!
במחול ובשיר,
נצא לקציר!
ברכה, ברכה, ברכה,
את פרי עמלנו נאסוף בשמחה!
(בן שתים-עשרה)
השושן הגאה
בין כל פרחי הגן,
עמוד עמד שושן.
עמד זקוף וגם נאה,
הרים ראשו, גאה:
– אתם קטנים ואני גדול,
לכן אני עליכם אמשול –
כה אמר השושן,
אל כל פרחי הגן.
אמר אליו הנרקיס החכם:
– אל תתגאה, אתה האדמדם!
יבוא יום וכולנו ניבול
ויחד איתנו גם אתה תקמול!
כך עבר זמן רב,
והשושן קמל בשרב.
והגן עמד שומם,
כך עמד עצוב ודומם.
(בן שתים-עשרה)
הנביא
מתבודד בשעות הערביים,
ישב לו החוזה כבד הרהורים.
ליבו לא ינוח, מביט לשמים,
קשים הרהוריו ומרים.
אבדה תפארת ישראל לעולם,
חדלו מדרך צור-אלוהים,
אחרי תיעובים הלך ליבם,
כבדים ומרים והגיגים.
שוקעת השמש בגון אדמומית
וזהב פז משתפך על יקום.
ויורדת על החוזה מעין עגמומית,
עיניו נעצמות, רק לנום.
שקעה השמש, ליל בא,
חוזר הנביא לעירו הגדולה.
ליבו לא ינוח, רעה לו ניבא,
הלוך ילך ישראל לגולה…
(בן שתים-עשרה)
גלות בבל
שבי הלך יהודה,
כבלים על ידיו
צעירים וזקנים, כל העדה.
אדמו כדם השמים.
דם עוללים הוא הדם,
אשר נשפך בחוצות,
שקט קול קריה ונדם,
חומותיה אבלות ונתוצות.
על נהרות בבל ישבנו
על אדמת טמאים,
שירי תפארת לא שרנו,
אבלים היו השירים ונוגים.
לא לעולם יחיה חומס
גם עדיו הרעה תגיע,
גם עליו יבוא רומס,
כאשר על בבל יגיע!
(בן שתים-עשרה)
איש בסערה
פרוכת כבדה ומאיימת
נובטת במרום שחק
נדמה הרוח כאילמת,
אך השקט אבד ורחק.
ארוכה ומפותלת כנחש עקלתון,
נחה המסילה השוממת.
רחוקה מכל בית מעון,
בשחור רצפותיה מאיימת.
"הו בן-אדם, מהרה!
פן תדביקך סופת אבדון!
והלה, אין מגור בעיניו התכולות,
מלא ידע את אשר לו נכון.
לפתע פרצה הסערה,
כענק ניעור משנתו,
הבריק הברק הנורא,
וענהו הרעם משאגתו.
כבדה החשיכה האטומה,
ממטר זלעפות שוטף.
צמרות העצים משיקות באימה,
וזורם לו הגשם ושוצף.
אבוי ליצורי גוו,
שטפתם הסערה הגואה,
והוא ממשיך בדרכו, הרת האסון,
גיבור ואמיץ נפש.
אך לא לעולם יעמוד כוח,
ולא לעד גבורת זרוע,
גדול היקום ורב כוח,
קטן האדם וחלש.
גברה הסערה על הנודד,
והוא קרס תחתיו למעצבה.
לפרפוריו רק הרוח היתה עד,
באשר כרע, שם גווע.
(בן שתים-עשרה)
מצחצח הנעליים הקטן
הרוח שורקת בארובות הבתים,
מחווירים כוכבים שליחי עלטה,
מלבין קדם משחר מבהיק,
בורח השחור כאחוז בעתה.
אז מבין סדקי המדריגות תבטנה
זוג עינים גדולות ונוגות.
קום, הנער, התעשת נא,
צא מחווחי המעלות!
אז לאיטו יציץ גוף צנום,
רועד מקור, נפחד,
עיניו בירקות בלהב עמום,
שזוף רוח ומכאובים.
בקרן זווית, בין חנות למוסך,
ישב עם אביזריו,
אל כל איש יתחנן, בקול רך
יצחצח לו את נעליו.
עם ערב מונה הוא
את פרוטות הפדיון,
כזאב יבלע את מזונהו,
וישוב אל סתר מדריגות המעון.
(בן שתים-עשרה)
בשדות הקרב
כבה האור בחלונות הכפר,
ועלטה כסתה העולם.
ורק בבקתה, בפאתי הכפר,
מתנצנץ לו נר דועך, נעלם.
ובזאת הבקתה הקטנה,
יושבת האם,
האם האוהבת, הנצחית,
היחידה והנאמנה.
לפתע נפתחה הדלת,
נשמע קול הרוח המייללת.
ובחוץ ילל נכאים,
– קול מבשר רע.
אל החדר פרץ הלוחם
שומר משמרת המולדת
וצלצלה בחדר המלה הקודרת
“תבוסה, תבוסה ומוות!”
ונצנצה בעיניה השאלה,
וידע הפליט את התשובה הנוראה,
את מענהו ללביאה הפצועה
האם, היחידה, האוהבת.
לפתע פרצה הזעקה
אל השפתיים הצרובות:
– והבן?! –
והתשובה נשקפה מעיניו הדועכות.
– והבן איהו, אמור!
הנפל גם הוא בקרב המר?
– כן, נפל הנאמן על במתו חלל,
בהגינו בשערי המכורה –
– כן, בשערי המכורה
נפל בני, הלוחם מלחמת העם
הכול בעד המולדת
הכול, גם בני ו – אני!
(בן שלוש-עשרה)
לילה
ליל תן מיילל
הרוח נושבת
הוי שומר, מה מליל?
שורת משוריינים המחנה סובבת
היכון לקרב
אזור אומץ
בקור, בכפור, ובשרב
נגן על מולדתנו, זו הארץ.
(בן שלוש-עשרה)
מלחמת המכבים
לפני רבות בשנים
נלחמנו עם היונים
אנחנו בחוזק הנשמה
והם בפילים מלומדי מלחמה
וליונים היה מלך אכזר
על היהודים גזרות גזר
ובימים ההם קם גיבור
שואף לחופש ולדרור
נאספו אליו כל העם
כולם אמיצים ושואפי נקם
לקחו חרבות, גם כידונים
הלכו להילחם עם היונים
צחקו היונים על עם ישראל:
“הן ביום אחד אותם נחסל”!
שמעו זאת העם
ובערה חמתם!
שלפו רמחים
וארבו בדרכים
על צבאות היונים התנפלו
ואת חמתם בהם כילו
והמלך זאת שמע
ונתמלא חימה,
אך דבר זה לא עזר,
היונים נסו כבר…
(בן שלוש-עשרה)
אלעזר
גדול ורחב גרם היה
טוב לב ותמים כתינוק.
בת צחוקו טובה וחיה,
שריריו כסלע צוק.
אמיץ היה ועז לבב
לבושו רק שלמה זולה.
אצילי, שלוו ונלבב,
דרכו עדינה וקלה.
עת בין ברכי שחץ כביר,
כרע ונרמס לעפר.
שרירי היה ותמיר,
בעווית את הפיל דקר.
גדול הזעם, רב האף,
אוכל הכאב ודוקר,
לא רוותה הנקמה, גם כי ניגף,
העריץ האכזר, העוכר.
קומו בחורי ישראל,
נקמו את נקמת הדם,
את עול הערית נגולל,
לא נכנע ישראל, לא נרדם!
(בן שלוש-עשרה)
מעות חנוכה ל“תומר”
רבות חשבתי וחשבתי
מה אעשה בכסף שמצאתי,
ונמצאה לי עצה, ממש מתוקה:
לילדים אקנה מעות חנוכה!
מה שקניתי שמעו עכשיו,
אני מבקש מכם קשב רב!
לרמי, הראשון בשורה,
קניתי חוטים לקשירה,
לא יקפוץ עוד מכיסא,
ורק שקט יהיה, כשה!
מתנה נהדרת בתכלית.
ועתה שמעו מה קניתי לדויד.
לדויד, דויד הפרחח,
שמהמנוחה תמיד ברח,
אך עמד תמיד לפני קשיים עצומים,
לכן, לכבוד החג הנעים,
קניתי בשבילו
חור מיוחד ברשת, רק לו,
מהשינה יברח בלי פחד,
ולטייל ילך בנחת.
לדורון, זה החוקר
קניתי המתנה הטובה ביותר
בתל-אביב לי ידיד ורע
שנתן לי עבורו כרטיס לירח…
כיוון שאת סביבתנו כבר ראה,
בוודאי ירצה בזו התשורה
ולשרה זו הבת,
כוס זהב נקנה אחת,
הדמעות בה לאסוף,
כי ניגרות הן עד אין סוף.
לדני המפוזר,
קניתי מגנט מוזר
אך יקום דן משנתו,
הבגדים כבר על ידו,
המגנט עשה הפעולה
באמת פטנט נפלא!
תפוח מגן-העדן,
שמרתי לאבישג מימי קדם,
אך תריח בו, מצב רוחה ישתפר
לא תרגז עוד ואת חברותיה לא תקנטר.
לעידית הביישנית, ממש פחד,
שעון מעורר החלטנו לקנות פה אחד,
תתעורר ותשתתף בשיעור
תענה על הכל, בלי אחור.
על פנינה הזאת אפי חרה,
כי מעולם לא עלה מסרק על שערה,
ועל כן, מתנה זאת לה נביא,
מסרק חשמלי שלא ידעו אפילו נביא.
יסרק המסרק את פנינה מאליו,
לא תצטרך לטרוח מעכשיו.
לשאוליק הנחמד,
מפענח קניתי לכתב היד,
כתב נאה כפתור ופרח,
ממש ממש מימי תרח,
שיוכל לקרוא את החיבור,
מבלי להתבלבל באמצע השיעור.
את מתנתך כבר קיבלת, מאיר,
בהצגה – תפקיד מזהיר
ואחרון אחרון הוא מיכאל
גדול הבישנים בישראל,
על הציורים הנחמדים –
קופסת צבעים מיוחדים!
תמו כל המתנות,
כי אין בידי כסף עוד,
ולכן, מי שלא קיבל חלקו,
אל יפול עליו רוחו.
(בן שלוש-עשרה)
שיר מזמור ללא איכפתניקים
אייכם, אתם הבעליגופים שלנו
הזורים גופיותיכם וגרביכם לכל רוח?
אייכם, מבצרי האדישות וקור הרוח?
קומו איש אחד והתאזרו עוז,
הרי לפניכם כיסוי, זה מקרוב בא!
השתרעו עליו בלי חת!
הניחו עליו נעליכם המרופשות!
הינה משתרעת לרגליכם הריצפה,
זה-עתה-רוחצה, קומו, רפדוה בקליפות בוטניכם!
ועכשיו, האם שכחתם הטעם המשובב
של תמרים רעננים חבויים בשקים,
אשכולות אשכולות בגינת השכן?!
ומה ינעם לחיך מגויאבה בכורה
ירקרקת מטללי לילה?
שמורה ונצורה על ידי חבר, למען בנו הקט?
קומו, נגסוה בשיניכם והיתה לכם לבריאות!
מה קרה? נשפך דיו?
מה יש? וכי אין בידיך בגד כלשהו, כדי לספגו?
אתם אוכלים מנדרינות?
הן לא תיעשה בישראל נבלה,
להטיל הקליפה דווקא לפח אשפה!
הלא כל השומע יצחק!
בני בית-השיטה, בני הכפר,
ילדי טבע נזקקים לפח אשפה?!
בל יעז איש להשאיר חלונו שלם!
הטילו כדור ותתפוצצנה השמשות!
יבוא ויגיע הגשם? לא נורא, אין דבר!
קומו, טנפו הריצפה, הלא תורן יש,
אולי ישטוף אותה בעוד שבוע.
קשקשו על הלוח, התורנית – הכל תנקה!
בבריכת השחייה המים נקיים היום?
מצויין, אפשר לטנף הרגליים בבוץ
וזנוק – לתוך המים!
אל נא תבגדו במסורת ה“לא-איכפתניקים”,
כי קובע הדבר בנפשכם!
היו אמיצים!
(בן שלוש-עשרה)
מקדושי “עיר ההריגה” ועד לוחמי סיני
אכן, גדול ההבדל בין שני אלה אשר ניצבו לעומתי.
האחד – פניו חרושים קמטים,
שערו הקלוש מידלדל, ראשו מקריח,
ראש של “מלמד” לו –
והשני, לוחם סיני, צעיר וחסון,
שחור עיניים ושיער, פרוע בגד
ומעיניו מבצבצת ועולה הגאווה היפה והזכה
על היותו יהודי,
על היותו אחד הלוחמים שלא ימותו על “קידוש השם”,
הוא ילחם על חירות מדינת ישראל ועל בטחונה.
אכן, גדול ורב ההבדל.
נשקפות אלי עיני יהודי זקן, והן קטנות ונבעתות,
מציצות בי בחשד, וכולו רועד כעלה נידף.
ועיניו יודעות לספר על דברים הרבה,
דברים נוראים מאוד, משפילים, אכזריים.
על שחיטת ילדים לעיני אמהותיהם
כשאבי הילד מתחבא מאחורי התנור ושפתיו רוחשות:
"ריבונו של עולם, עד מתי תנסנו בנסיונות קשים אלה?!
עד מתי תייסרנו?
היגיע זמן הגאולה, ריבונו של עולם,
עשה נא ויפוצו אויבינו ולא יגעו בנפשי
וברכושי לא ישלחו ידם, אנא השם, עשה למעננו!
(ובה בשעה נשחט בנו לעיני אמו והוא ממקומו לא זע).
ועיני לוחם סיני, יפות וגיאות וחזקות.
הן יודעות לספר על המרד הגדול של יהודים ברומאיים
הן יודעות לספר על חיות אדם שהוכרעו לפתע
בכלי נשק דלים ומועטים!
הן יודעות לספר על בונקרים בוורשה
על רימונים וכדורים שורקים
שבהם נשטף האוייב בהיכנסו בשער –
ועוד הן יודעות לספר –
על בריחה מן הגולה,
על חלוצים ושומרים, על זרקורים וגדירות-תייל,
על מבט אמיץ לעבר העבר והעתיד,
על הגנה, על מלחמה, על מאבק של חיים ומוות
עם פולש חזק ועצום!
על ניצחון הן יודעות לספר, ניצחון עם קטן על גדול.
יודעות הן לספר על מסה גדולה ומסע גדול לעבר הדרום
הן יודעות לספר על צנחנים עבריים ומטוסי סילון
הממריאים לעבר ארצו של הפולש.
על שטחי מדבר סיני החופשי ועל רצועת עזה המשוחררת,
על אוניות-קרב חובקות ימי עולם, ומגיעות למפרץ אילת,
גם על חברים שנפלו ואינם
הן יודעות לספר,
ועל המוות הניבט מעיני אמהות יהודיות,
אך לא מוות ללא תכלית…
כן, אין אלה אותם יהודים.
הבחור – לוחם סיני,
מצאצאי סבו הנשחט על קידוש השם הוא,
אך מה רב השוני ביניהם!
שוב אין ישראל מדרס לגויים.
בין עמים.
(בן שתים-עשרה)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.