פורסם במקור ב“הפועל הצעיר”, 3 יוני 1909
היה היו שני שודדים. וישבו השודדים ביער עב, אפל ומסובך אשר אך בדי-עמל חדרו קוי השמש מבעד לקווצות-תלתליו הירוקים, אבל בינות לעפאיו פרחו וישוטטו בעלי-כנף שונים, שהתנוססו בשלל צבעיהם וינעימו לזמן שירים מתוקים ובלתי-מובנים, שגִווני השמש והשמים היו משתפכים מתוכם.
הם התנועעו במרום ענפי הצמרות, ומלמטה, מעֹמֶק אפלת עֲבִי היער, היתה יכולה עין השודדים לשלוט בדליות העצים ולראות, כמה דקות ורכות הן, כמה נוחות הן להשבר ובאיזו שפעת אור-יקרות שטופות הן הדליות הללו. לעתים היתה מתעוררת תשוּקה גם בלב השודדים לטפס ולעלות שמה, אלא שאיזו יראה ומֹרֶךְ-לב לא נתנום למלאות את מחשבתם וככה הורגלו השודדים באפלת היער וכל-כך דבקה נפשם בה, עד שגם קרני הירח, בחדרם אליהם, הבהילום וידריכו אותם מנוחה.
ויהי אחד השודדים כביר-כח, חזק ומאמץ בעצמו, כי שלשה אלים – ואולי גם יותר – הגינו עליו, והשני היה קצר-קומה ורך-לב ורזה, כי חסה רק בצל אל אחד, ואף גם הוא חושך-גשם ותבנית.
רבות בשנים בלו שני השודדים ביער, והוי ואבוי היה לאותו ההלך, אשר קרה מקרהו לעבור יחידי בגבולות ממשלתם.
ובלילה, ברחף הירח מאחרי מפלש העבים השקופים ובשלחו את מבטו המעורפל מבעד לעלים, שהתלחשו באיזה סוד-שיח טמיר, אהבו שני השודדים לשוחח על דא ועל הא, לטיל ארוכות וקצרות על הצפרים המזמרות שירים סתומים ונשגבים מבינה, על העלים המלחשים רזים בלתי-נפתרים, ואפילו על האלהים, על האל היחיד ועל המשולש ביחידותו, וגם על אלהים רבים אהבו הם לדבר. אבל ביותר אהבו שני השודדים להוציא ממקומות-מטמוניהם את הבזה, אשר שללו, ולהסתכל בה לאור הירח הכהה בתאוה עזה ורעבתנית.
-ראה-נא, - אמר פעם אחת השודד החזק בשקלו על ידו ענק יקר וקונטר: - ראה, באיזה שלל-גִווּנים מרהיבי עין משתפכות ומבריקות אבני-החן! הענק הזה עלה לי בזול, אני הסירותיו מעל צואר אחד, צואר יפה ומלא, צואר לבן וזקוף! אבל תמורת הענק הזה ענדתי לו ענק אחר תחתיו, ענק צר ואדום, אשר ירד ונזל בפניני אלמוגיו הגדולים על השָדַיִם הרכות והענוגות. – ותברקנה דמעות בעיני השודד החזק, אבל על שפתיו רחף צחוק, ויהי מלא תעלומה ואיום כברק עיניו, ויהי כולו אומר ג’דֶל וח’סֶן
ויתכוץ מפחד-פתאם השודד החלש, אפס כי הביט, הביט מתוך התרפסות, בחרדת-כבוד ובהתפעלות על רעהו האדיר, וברתעו מפניו כמעט קט לאחוריו, פזר משקו את כל הונו וידובב בדממה כמו עלצמו: הנה גם אני אינני מהטפשים! איך מברקת השרשרת הזאת לאור הירח! והטבעות האלה והעגילים! כשמשות קטנות מתנוצצים הדינרים והמתגלגלים ומצלצלים בהתגוללם! אני מסובבם וחוזר וזורקם, והם עונים לי באלפי גווּניהם כמבעד איזה חלום-קסם ועוברים דרך אצבעותי כזרם של זהב קלוח! כל זה גזלתי מיד אחד, אחרי אשר חנקתיו, והלז, אף הוא חלקו לקח זה מאחר, שנחנק על ידו. הוא קרא אלי: “אחי!”. כפי הנראה, כל השודדים אחים הם… שמע, איזו מחשבה נצנצה במוחי: לוּ חיו כל השודדים בשלום ורעות כמונו שנינו, כי עתה אפסו השודדים כליל מן הארץ.
והרעיון הזה מלא פאתם את לב השודד החלש בהרגשה-עצמית כל-כך רכה ומענגת, עד שהתדפק באהבה ובאמון על שכם השודד החזק… “כל השודדים – אחים – וחדלו השודדים מן הארץ!” שנה הוא ושלש תפוש דמיונות ניצימים.
הירח הסתתר מאחרי העבים, אפלת הלילה נעשתה יותר ויותר עבה. איש תועה בודד בא אל עבי היער, - ולפתע פתאם נשמעה צעקתו של מאן דהוא ואנקת-מות. אחרי-כן סחבו גויה מתה ואיזה איש נגזר לנצח מארץ-החיים.
-הבה, תנהו נא לי, לי תן את זה, אם באמת אח הנך, - אמר השודד החזק לחלש בצחוק, שאם תמצא לומא – יש בו הרבה גם מן הרצינות, - הבה … הרואה אותה, כמה כביר-כח הנני וחסון… הבה נתאבק וננסה כוחותינו – ה? היכאב לך – ה? ח-ח! אל תירא ואל תפחד, הן אני הוא אחיך, אני הנני לך אחיך האדיר. הן אני לא אתנך לנפול, לא אהרגך – האף אין זאת?
ויחלוף הליל. ויתחיל היער להתנועע כאגדה ירוקה מלמעלה וכחול גבורים-ענקים נקפא מלמטה, מקום ששרר עוד חושך, אבל חושך הלילה, מקום שהיה אור זרוע, אבל לא אור היום. סרוחים על העשב הרך והטלול ישנו שני השודדים ויחזו חלומות בשנתם. צחוק בטוח של שׂבַע-רצון רחף על השפתים המתולעות, כמו בדם, של השודד החזק, אבל בת-צחוק של בהלה ומשתנית לרגעים רעדה על פני שפתיו החורות של השודד החלש.
-אחי הגדול, לך הגבורה ולך הנצח והעוז, אין לך אלא לקרוץ בעיניך, וכבר הנני נכון למשמעתך בכל לבי ונפשי; הן אתה הוא אחי, אתה רק מתהולל ולא תהרגני נפש, כל השודדים אחים, ואחרי-כן, אחרי-כן – אולי יחדלו כליל השודדים מן הארץ.
החזיון הזה נקלט עמוק במוחו של השודד החלש. עיניו היו עצומות בחזקה. כל גוו רעד כאלו אחזהו השבץ, והשפתים החורות הצטחקו בבת-צחוק, של אמון ומסירות-נפש, כאלו הצטחק זה עתה לא שודד, אלא רק-נולד, שרק עתיד הוא להיות שוד באחרית הימים, ואולי גם היה לא יהיה…
ובמרום הדליות הקטנות התנועעו בעלי-כנף מרובי-הצבעים ויזמרו בקולותיהם המצלצלים שירים, שהשמש והשמים היו חרוזים בהם, ויהפך הכל מלמעלה לשירה, ברק, בושם ותנועה. ומלמטה היה הכל חבור בזרועות התרדמה. שם שררה ערבוביה, לא יון ולא לילה. שנת השודד החזק ערבה עליו ויצטחק בבטחה ובחשיבות. בעותי חלומות הבהילו את שנת השודד הקטן והחלש. פעם הצטחקו שפתיו מתוך בהלה וערמה, ופעם בתמימות ואמון, בדממה התלחשו העצים על צפונות נעלמות. מבעד לחלום דובב הקול שכור-החזיון: “הן אחים אנחנו, אחים כלנו… כל השודדים אחים … ואחרי-כן, אחרי-כן לא יהיו כלל שודדים … קח לך, הכל קח, כל השלל קח לך… הן אתה הוא הגבור, אתה האדיר, אתה הנאפר קצף…. אבל רחמני… אל נא תהרגני נפש…. התעולל בי ועזבני … התהולל מעט והרפני… הן אחים אנחנו…. קח לך, קח, הכל קח!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.