ילקוט “בצלאל”, רבעון לאמנות “בצלאל” בהווה, בעבר ובעתיד, ראש השנה תרפ"ח (1928).
מכמה צדדים עודדוני לכתוב את דברי ימי “בצלאל” בן העשרים. הריני עושה את זה ברצון. רוצה אני לספר כאן לא את העובדות היבשות, יותר מזה: אני רוצה למסור את מצב הנפש של כל אותם הרגעים שהיו כה מכריעים וחשובים בחיי “בצלאל”.
לא במשקלו ובמדתו של חנוני יש להעריך את עבודת “בצלאל”, ובכלל מוקדם הדבר לעשות הערכות כרגע. את זה יעשו בדורות הבאים. כל כמה שיהיו מרוחקים יראו את האור הבהיר שהפיץ “בצלאל” בירושלים האפלה אז, יחושו בהלך הנפש שהוא יצר בתוך הנער העברי בגולה.
“בצלאל” איננו בית ספר במובנם של בתי ספר אחרים לאמנות ולמלאכת אמנות, זהו מוסד שתפקידו לא רק להפיץ אמנות בארץ ישראל, אלא גם ליצור אמנות עברית, יותר נכון: לאסוף את גצי-האמנות היהודית כן בארץ וכן בכל העולם שבו נפוצו במשך 2000 שנה. תפקיד זה אומר: לשלהב את הגצים, לאחדם ולהפיח בהם מהרוח העברית הקמה לתחיה.
במשך עשרים השנים עלה בידי “בצלאל” למלאות חלק גדול מתפקידיו ולהתפרסם בכל העולם, מבלי לשים לב לאמצעים הדלים, כדי כך שהוא נעשה סמל לתחיתנו.
עד כמה שאפשר, אשתדל כאן למסור מרוח “בצלאל”, התהוותו, טרם היותו לדבר שבממש, את ימיו המאושרים והקשים, את חלומותיו הבהירים, את תקוותיו, ואת מלחמתו הקשה, מלחמת הקיום.
לשם כך השתמשתי בכל כתבי ויומני הרבים שכתבתי והדפסתי בזמנים ובמצבי-נפש שונים במשך 20 השנים. בהם, מאמין אנכי, ירגישו את הלך-הרוח של אותו רגע, שבו עבר עלי כל מאורע בחיי “בצלאל”. הודות לכך יזכה ספרי להערכה לא רק בגלל הדיוק ההיסתורי, אלא גם בגלל דיוק ההתרגשות בכל זמן, כשם שפעלו עלי.
לפני ימים הרבה היה הדבר.
באותו תור הזהב בשעה שלא היינו עדיין מורעלים מ“האיזמים” השונים שרודפים זה את זה כאויבים בנפש וקורעים אותנו קרעים קרעים, אז היה לנו רק בית מדרש אחד שבו היינו מתכנשים כלנו כאחד, בשעה אחת ובלב אחד, אמנם היו בתוכנו חברות שונות, חברת “ש”ס“, חברת “משניות”, חברת “עין יעקב” וחברת “תהלים” וכדומיהן, אבל הן נפלגו עפ”י ה“למדנות” בלבד ולא לפי ה“כיס”. קופה אחת של רבי מאיר בעל הנס היתה לכלנו ובפה אחד היינו שואגים אז “לשנה הבאה בירושלם”, ויחד מתפללים היינו בסגרירו של סתו על “טל ומטר”, כמובן לא בעד העירה שלנו, שהיתה אז שרויה במים ומלאה בצה עד טבורו של אדם.
בימים ההם בעודי בר בי רב שמעתי דרשת “מגיד”.
היתה שבת אחרי הסעודה השלישית. בית מדרשנו מלא מפה אל פה יהודי עירתי. עומדים אנו ממש איש על גבי חברו, צפופים ונדחקים כלפי ארון הקודש, מקום שהמגיד עומד שם. פיותינו פעורים, עינינו פקוחות לרוחה, ואנו בולעים מלה מלה מדברי המגיד. דממה, כמעט בלי נשימה עמדנו והקשבנו והקשבנו… ואלמלא האנחה היהודית שהיתה מתפרצת לפרקים מזויות חשכות דומה היה שצללים אלמים מעולם אחר התאספו כאן למקום הקדוש. לוטה היה בית המדרש באפלולית של בין השמשות, רק נגה קרן קלושה של “נר התמיד” האירה הארה כל-שהיא את זהב הפרכת המרוקמה –מלאכתה הנאה של דודתי רחל עבור נשמת בנה היחיד שהלך לעולמו – ונשקף היה במקצת גם המזרח המצועצע, מעשה ידי, שעשיתיו וציירתיו בהתלהבות כה עצומה, קרבן חטאת “על עונותי המרובים”. עצבות מתוקה העיקה על הלב בשעת פרידה זו משבת קודש החביבה השוקעת ובית המדרש קבל צורה של דמיון והזיה, ואלו היו מורגשים בחללו.
והמגיד דרש.
הוא דרש, ונגון של עצב מלא געגועים ותקוות נעימות משתפך מסביב. עומד המגיד ומישב באופן נפלא את כל אותן הקושיות שהקשה קודם לכן, בדרך הפלא ופלא עוד יותר. ופתאם הוא עובר בשיחה על אדות ארץ ישראל, ושיחה זו עולה על הכל, על הכל… הוא, המגיד עצמו, יהודי מארץ ישראל הוא. “משולח” מקופת ר' מאיר בעל הנס – והוא מטיף אמרים על חבת א"י וקדושתה…
מצומצם ומקופל ישבתי בקרן זוית וידי תחת לראשי ולא הרגשתי כלל בעולם הזה. כקול מעולם אחר האזנתי, ואותו העולם חזיתי גם בעיני רוחי.
ראה ראיתי את “כותל המערבי”, מצבת עמנו, מצבה בת אלפים שנה, המורידה דמעות יחד עם אחב"י הבאים מארבע כנפות הארץ לשפוך לפניה את לבם המר; שמע שמעתי נהי בכי תמרורים, של רחל אמנו, שם על אותו קבר בודד שבדרך בית לחם, כשהיא מבכה על בניה שגלו ואינם שבים לגבולם; חזה חזיתי את ארצנו כשהיא זרועה קברות קדושים ועטופה פרדסים נאים, מקום שם בחרף מלבלבים תפוחי זהב, האתרוג ההדר משגשג, והחרובים המתוקים – מאכל העזים הם… כך הזיתי.
ופתאם בא דודי ר' דוב והטיל “והוא רחום” של חול באמצע חללו של ביהמ“ד ובנגונו העצוב הגלני מארץ הזהר והשליכני שוב לתוך עירנו הרפושה והקרירה. זכורני שבאותו רגע גרסה נפשי מאד לראות משהו ואותה ארץ הפלאות, למשמש כל שהוא באצבעותי, באצבעות שלי; ומיד אחרי הבדלה יצאתי יחד עם אבי הזקן, שבודאי גם הוא היה מתאוה לכך, והלכנו לבית מלונו של המשולח, הלכנו במסירות נפש בתוך הבצה העמוקה. וזוכר אני כמה דאב לבי הקטן והרך לכשראיתי שם תיבה אחת קטנה מחוטבה, כביכול, ופְלַג בולבוס על גבה וכתוב עליה “קבר רחל אמנו”, ורשום של גדר שארבעה מטאטאים על גבה היתה דמותו של ה”כותל המערבי". עלבון גדול וחלול הקדש הרגשתי אז, ובלבי נשבעתי לכשאגדל ואדע לציר יפה אעלה ירושלימה ואציר כל זה נאה נאה, להרנין לבותיהם של ישראל.
ושנים, הרבה שנים, עברו. אנכי גדלתי, ולציר ולחטב יפה למדתי, אבל לירושלים לא עליתי, וקברה של רחל אמנו וכותל המערבי לא צירתי ולב אחי בני ישראל לא שמחתי.
זרים למדוני מלאכת מחשבת. את משאת נפשם מסרו לי. ובשבילם יצרתי דברים נאים ובעד משאת נפשם שלהם עבדתי.
האמנות היתה לי למקדש והאמנים לכהניו. ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקדש לפני האמנות הקדושה ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. מלאכת מחשבת היתה לי שפת הנשמה, לשון המובנת לכל בעל נפש יהיה מאיזו אומה שהיא. ואני חפצתי שאמנותי תהא לאנושיות כלה, שתביא שמחה בלב הכל חפצתי.
ושוב עברו שנים, חלפו שנים ומפח נפש השאירו בלבי.
ראיתי את האמנות “הקדושה” שהיא נולדת בטמאה ונמכרת בעד כסף נמאס. עגל הזהב עומד על גפי מרומים וכל האמנים-הכהנים כורעים ומשתחוים לפניו.
וצר וקר נעשה לי בעולם האמנות הזה. עזבתי את אלי. בנפש רצוצה ובלב ריקן וראש מבולבל יצאתי מפריז המעטירה.
ובין הררי פירניה עטופי הענן, בין הסלעים הדוממים שעל שפת ים הארגמן והתכלת, ים התיכון, התחלתי חולם חלום חדש.
חלמתי על כת של אמנים בעלי רוח הקדש, בני חורין הרחוקים מעולם הבורסא ומהכנופיא של מבקרי האמנות שמלאכתם בכך, אמנים שאהבתם טבעית וטבעם “טבעי”, אמנים בריאים בגוף ואמיצים ברוח ופנטסיות של אור במוחם… את לחמנו מיגיע-כפנו נאכל, אך את יצירותינו, יגיע-רוחנו לא נמכר בכסף. כלנו חיים “בשבת אחים” ורק תעודה אחת לפנינו להראות לבני אדם מה נאה הוא וחביב עוצמו של הקדוש ב"ה, וכמה אושר צפון להם לבני אדם לכשיתחילו לחיות כאנשים.
ואז כבר חשבתי את ארץ ישראל למקום קדוש זה, שבו אוכל לגשם את החזיון הזה.
ושוב עברו שנים.
אפקים חדשים נראו לי. החלום החביב גז חיש כחלום, החיים הממשיים הראוני את המציאות המרה – עדיין לא אמנות חסרה לבני-אדם כי אם “דרור לנפש, פת לדל”… שכלם החפשי של בני האדם המציא מכונות מחוכמות, ואותן המכונות עשו את האדם לעבד שאין בו דעת. המכונות הרחיקוהו מעולמו של הקב"ה, הפרישו אותו מעל משפחתו והגלוהו מביתו ומעל שלחנו… היא נטלה מן הפועל לא שכל ורוח כי אם כח עצמותיו וגופו… היא נטלה הימנו גם את שארית נחמתו – “חדות היצירה”. כי בבית החרשת אין האמן יוצר דבר שלם ואיננו רואה אפילו את הדבר מה הוא בשעת גמירתו, ורק עבודה אחת עליו: להחיש בפחזנות של שטן אחרי המכונה, לעבוד לה, למכונה; לדחפה, להזיזה ולהזהר שלא תהא מכסכסת אצבעותיו. מכונה זו מרעילה את הפועל באוירה הרע, מגלידה את נשמתו בקרירות דייקנותה ומקצרת ימיו ושנותיו בפחזנותה הכעסנית.
אותו הטפוס הבריא של בעל-המלאכה הקודם שהיה חושב על מלאכתו ומשכללה ומשפרה, זה שנתן לבני האדם מלאכת מחשבת – איננו עוד. לפיכך אין בה בעבודה שבזמן הזה כל רוח ושום טעם של עצמיות, משום שנטלו אלו מהפועל משעה שנשתעבד זה לשד של ברזל המקיש ונחפז במהירות פראית, והפועל סובב עליו כמטורף בנפשו, ואך רגש אחד מפעפע בו: הצפיה לשריקת החליל, לרגע שיוכל לברוח מתוך גיהנם זה ומלאכי החבלה שבו (המשך יבוא).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.