(פיליטון מאת דוד ילין שנדפס ב“המליץ” בשנת תרנ"ז)

דרכו של עולם: עורך בישראל שזכה כי עיתונו יוציא שנתו הראשונה, הרי הוא יוצא לתקופת השנה אל קוראיו היקרים, ומשוחח איתם ארוכות וקצרות בו ובעיתונו, בתלאותיו ובתקוותיו, במגמותיו ובמטרותיו, ובכלל בכל הנוגע לכבודו ולעצמו. ואמנם, הגיעו בעצמכם, במשך שנה תמימה היה המסכן הזה, הוא ועיתונו וכל הגיונותיו ועשתונותיו, קודש לישראל כולו, קניין הקהל הנכבד, משך שנה תמימה עבד את עבודת בכלל בלי הרף, ואת “אנוכיותו”, עצמו ובשרו, כבש ועצר בכל מאמצי כוחו בקרן זווית חשכה, ותהי כלא היתה; ועתה כי הרחיב ד' לו ויזכה להוציא שנתו, הלוא יוכל לדרוש מהקהל כי יגמלו לו למצער יום אחד את אשר גמלם הוא שנה שלמה? הוא התעסק כל הימים בהם ובענייניהם, למגדוליהם ועד קטניהם, האם לא מן היושר הוא כי יבוא גם יומו, יום בו ישים כלל ישראל לבו אליו ואל ענייניו הפרטיים?

וכלל ישראל לא קיפח זכותו כלל, ובשנים הטובות היה אף הקהל הנכבד מכוון לבו כנגד היום ההוא, וכל אשר חננו ד' בעט סופרים הראה לעורך השתתפותו בשמחתו; המליץ “הביא בטנא שפת עבר מנחת בכורים ממליצתו”, והמשורר עורך כינורו, והיום היה לחג, “לראש השנה” בכל פרטיו, ו“התקיעות והתרועות” כמובן לא נפקדו גם הן כיום הזה…

אך במי כל הדברים האלה אמורים? – בעורך. העורך הזה שהוא מקדיש כל עתותיו לענייני הכלל, ואשר סוף סוף עיתונו בידו ויכול הוא לעשות בו כאדם העושה בשלו, הוא רשאי להעסיקנו בעסקיו, אבל סופר? סופר – מאן דכר שמיה? מי ומה הוא כי נשים לב אליו ולענייניו? ב"ה לא אלמן ישראל מסופרים הגדלים ככמהים ופטריות בשדה ספרותו, ואבדה כזאת לעלום חוזרת, ומה לו כי יצעק?

ואני עבדכם “מן המודיעים שבירושלים”, סופר פשוט הנני, ומה שהוא עוד גרוע מזה, סופר מודיע חדשות מעירי. ובבוא יומי כיום, בהימלא לי שנה תמימה למיום החילי לכתוב מכתבי, חולה ומרגיש הנני את מוך ערכי מהלאותכם “בכבודי ובעצמי”, וידעתי אף ידעתי כי לא לסופרים אחוז בדרכי העורכים; אך למרות כל רגשותי וידיעותי אלה, הנה ה“אספקלריה” אשר על עיני חותרת וסוללת לה מסילות אל לבי, והנני חש בקרבי כמין רחש וגירוי לכתוב דבר לתקופות שנה.

הידעתם, קוראי, את דבר ה“אספקלריה” אשר על עיני בני האדם?

איש היה בארץ, וישתגע, ויצייר לו בדמיונו כי “ריאה וכבד” תלויים לו בקצה אפו. איש לא ראה את הריאה, איש לא ראה את הכבד, גם מעיני בעלי הראייה היותר טובה נעלמו; אך הוא ראה אותם, וכל עמל אנוש להסיר את הדבר מדמיונו עלה בתוהו! ואנוכי אומר (ומקווה הנני כי אותי לא תתנו למשוגע על השערתי) כי “אספקלריה” תלויה על אף כולנו, איש לא נעדר! והאספקלריה לא רק מאירה ובהירה היא, כי אם גם “מגדלת ומייפה ומשפרת”, כל מום תטהר, כל כתם תסיר, וכל מגרעת תמלא; אך השתמש לא נשתמש בה תמיד. כל הימים היא מקופלת ומונחת בנרתיקה, לא רואה ולא נראה, אבל אך נבוא להביט על עצמנו, והנה היא מתפרצת מנרתיקה וקופצת ועולה מאליה על אפנו, ועינינו תבטנה דרכה.

ולו ראיתם, אחי, בהבט הסופר דרך האספקלריה הזאת על מאמריו אחרי כתבו אותם; לו ראיתם בקראו אותם והם שבים אליו נדפסים, כל אות ואות נוצצת ומברקת, וכל מלה ומלה בהירה ומזהירה, אבני הספיר ויהלום ממש, והדברים שמחים כביום היכתבם; ולו התבוננתם אליו בעצמו ותראו מה יפחד וירחב לבבו ומה יגדל בעיניו ערכו; לו כל אלה ראיתם, כי עתה תדינוני לכף זכות אם נצנצה בי הפעם שמינית שבשמינית גאוה ותאוה להידמות לעורכי, כביכול.

אך במה נשוחח עתה ל“תקופות השנה”?

האדבר על מגמותי ומטרותי? – הנה, ראשית כל דבר, טרם ידעתי אם צריכה להיות למודיע חדשות כל מטרה אחרת מבלעדי הודעת חדשות בעצמה. אמנם ידעתי כי ישנם בקרבנו אנשים החושבים כי גם למודיע צריכה להיות מגמה מסוימת, אשר תהיה לו היא לעיקר והחדשות טפלות לה; מגמה אשר לפיה יברר לו מה להודיע בחצוצרות ובקול שופר ועל מה לעבור בשתיקה; בקצרה: על הסופר להיות לא צייר, המצייר את כל הנראה לעיניו, כי אם צבע הצובע כל דבר בסממנים מיוחדים המוכנים בידו מבראשונה; אך כנגד זה ידעתי כמה קנאה עוררה השיטה הזאת בקרבנו, כמה מדנים הפיחה, וכמה ריבות חרחרה, ועד כמה אנו סובלים מתגרת ידה כל היום. ושנית, הלא תבינו, חביבי, כי אם ישנה מגמה כזאת לסופר, לא ילך להשמיענה על גפי מרומי קרת…

האדבר על תקוותי? – בלי ספק הייתי חפץ, וחפץ מאוד, לקוות כי לימים הבאים אבשרה רק טוב, אשמיע רק ישועה; אך האוכל לקוות לזאת? הבידי דבר כזה? הד ערים הנני, יקירי, בת קול אשר אין לה אלא מה שאוזניה שומעות, והימים המה אשר ידברו, ומי יוכל לדעת מראש את אשר ייטב בעיניהם לדבר?

ועל מה אדברה איפוא? אולי על כל הטוב אשר היטבתי לישראל במכתבי? הנה כל מה שהגדילה אספקלרייתי את ערך ספרותי בעיני, עוד קצרה ידה מהכניס בי רוח שטות כזאת לקיים מצוות “יהללך פיך” אשר לפי הנוסחה החדשה שבמשלי.

ובכן, באין אומר ובאין דברים, אספרה נא באוזניכם מעט מקורותי ומתלאותי במשך השנה הזאת. הן סיפורים אוהב כל אחד מאיתנו לשמוע. אספרה נא וראיתם כי ישנן צרות בעולם אשר לא שערתם אתם ואבותיכם.

                  * *
                    * 

כשמוע קוראי כי סיפורי תלאות הנני אומר לספר באזניכם, ידעתי כי יהיו בהם רבים אשר ידאגו לצערם משך שעה קלה, ואמרו: הלהעציבנו קראת לנו לתקופת השנה?

שלום לכם, קוראי, אל תיראו. ישנן בעולם גם תלאות ומצוקות הרחוקות מאוד מהעיר גם בלב בעלי המידות היותר ותיקים רגשי עצב וחמלה, ולהפך. שוו לנגדכם: ביום סופה וסערה, יום נשיאים ורוח וגשם, עובר לו בשוק איש מסולסל ומצוחצח, בגדיו שחורים ונאווים, נעליו מגוהצות ומבריקות, ועל ראשו “כובע אצטוני” רם ונישא; בידו האחת מקל תפארה, ובשנית צרור פרחים. והוא הולך הלוך ורץ, הלוך והזיע, וכל עצמותיו תאמרנה כי ירא וחרד הוא פן יאחר את המועד, והנה בא הרוח האכזרי וישא כובעו מעל ראשו וישליכהו מאה צעדים אחורנית, והכובע מתגלגל, והולך עקלקלות, ומקיף “הקפות” מדלג ומקפץ, כאילו כל מלאכי חבלה רודפיו, והאיש מתפתל ומכרכר במקלו ובצרורו אחריו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת.

הגידו לי האמת, רבותי, ההייתם מורידים דמעות למראה תלאה כזאת? האם לא היה איש איש מכם מוסיף חידודים ועקיצות ופירושים על כל מראה עיניכם? ומדוע? האומנם אין האיש ראוי לחומלה עליו? או תלאתו איננה תלאה? אך כן הוא דרכו של העולם: כל תלאה שאיננה צרה אמיתית, אך צרה קלה, “צרה בשעתה”, ואשר בעליה הביאוה על עצמם בידיהם, תלאה כזאת איננה עלולה כל כך לעורר רגשי חמלתנו, ואם נוסיף על אלה גם מעט רוח שטות שגרמה לה שתבוא, אז תתעורר בנו גם רוח צחוק, מעין שמחה לאיד: “האלהים נתן לאדם שתי ידיים להגן על כובעו בעת סופה וסערה, ושוטה זה שמשתמש בהן בעת כזאת למקל ולצרור פרחים – תיפח רוחו!”

ואנוכי טרם ידעתי אם רוח חכמה או רוח שטות היתה בי ביום החילי מכתבי ב“המליץ” לבלתי גלות את שמי, רק זאת הנני יודע היטב, כי אך בשלו באו עלי כל קורותי אשר הנני לספר באוזנכם שמץ מהן.

אני אמרתי בלבבי: בעיר כירושלים עירנו, התלוייה כל כך בדעת האחרים, דעת מיניקיה ומשפיעה אשר מחוצה לה; בעיר אשר הפניות רבו כל כך, ואשר כמעט לכל אחד מיושביה ומציבוריה חפץ ועניין להאפיל באורו על חברו ולהתראות בפני הקהל כטהור ונקי מכל האדם – בעיר כזאת – אם חפץ סופר להיות שופט אמת, בלתי משוחד בשוחד דברים והתפארות; אם חפץ הוא לדעת כל דבר על בוריו ולא כפי מה שיתארוהו לו אחרים במחשבה תחילה… בקצרה: אם חפץ הוא להינצל מטרחנות ומנקרנות אחרים, אז אין טוב לו כי אם להיחבא אל הכלים, ולהיות רואה ואינו נראה, ממש כבעל “בוחן צדיק” בשעתו.

אמנם יכול להיות כי גם זאת הראתני רק “אספקלרייתי” במחזה, ובאמת אין איש רודף אחרי סופרים למען יספרו בשער תהילתו. ובכלל אין איש שם לבו אליהם ואל כל פטפוטיהם. “שידברו להם מה שידברו, ועולם כמנהגו נוהג”. איך שיהיה, מעשה שהיה כך היה.

אנכי לא דמיתי מעולם כי יהיה הצב פטפטן. הצב הזה, המסתיר ראשו כולו, בסוחרתו, אך בגשת איש אליו, וקולו לא שמענו מעולם, מאין באה לו פתאום אהבת הדיבור עד כי יכבד עליו לשים מחסום לפיו? אך המושלים החוקרים לכל תכלית ודבר לא נעלם מעיניהם ומאוזניהם, המה מבטיחים נאמנה כי כן הוא הדבר, ובכן המה מספרים לנו לאמור ¹:

"צב ושני בני אווזה חיו יחד ימים רבים, בשלום ובשלווה, על יד נחל מים. ויהי היום וייבש הנחל, ומים לא היו להם לשתות, ויחליטו לנסוע הלאה, לבקש להם מנוח אשר ייטב להם בו. אך היוכל הצב ליישר צעדיו את בני האווזה? את זוחלי ארץ רץ וילאוהו, ואיך יתחרה עם בעלי הכנפיים? ובכן לא מצאו לו ידידיו כל עצה, כי אם לשאתו במוט השניים, הוא יחזיק בשפתיו במוט בתווך, והמה יחזיקו בשני קצותיו ונשאוהו מעל. אך גם בני האווזה ידעו כנראה את הצב ואת משפטו, ויאמרו אליו: “הלא ידענוך, פושק שפתיים! ובכן דע לך כי הפעם החיים והמות ביד הלשון”. והצב ראה את הסכנה הכרוכה בפשיקת שפתיו, ויקבל עליו בכל לבו ובכל נפשו לעצור ברוחו ולידום. רגע עבר והנה הוא מורם למעלה מעלה, והאורחה המשולשת אוחזת דרכה באוויר השמים, והאנשים אשר בארץ למטה ראו כן תמהו: “הפלא ופלא! הביטו –התבוננו – הראיתם מימיכם צב יעוף בשמי מרום? – מי שם לצב כנפים? – אתנו עלי אדמות לא יכול לפסוע פסיעה קלה, ושם מה ממהר הוא דרכו!” ובשומע את כל הקריאות והפליאות האלה, רואה את כל הכנופיה הנאספות להתבונן בו במעשהו, דבריו כאש עצורים בעצמותיו. רגע עלתה בידו להתאפק, רגע התגבר וימשול ברוחו, רגע עצר בדברים, אך יותר מזה לא יכול עוד, אנשים הרבו כל כך לשיח ולהגות בו, עד כי הציקתהו רוח בטנו: “מה לכם פתאים, ככה תביטו בי תתפלאו? הטרם תראו את המוט אשר בפי בנו האווזה נושאי? ואנוכי אמרתי חכמים אתם”… כה סידר לו הצב במוחו את דברי תשובתו, אף על פי לא הספיקו לעבור, כי אף פתח את שפתיו לאמור: “מה” – והנה התגלגל ויושלך משמים לארץ.

ובכן שכחתי כי בעיר ירושלים עירנו, התלוייה כל כך בדעת אחרים, דעת מיניקיה ומשפיעיה אשר מחוצה לה, בעיר אשר הפניות רבו כל כך וכו' וכו' – בעיר כזאת יהיה דבר סופר חדש אשר יצא ממנה לדבר בשער לאחד המקרים החשובים לשיחה בפי כול, ואיש איש יחווה דעתו עליו ועל דבריו, ועל סגנונו, ועל נטייתו אם לטובה ואם לרעה. ואם יהיה הסופר מעלים שמו, אז יחפוש איש איש למצוא מי הוא המסתתר מפניו? והסופר ישמע מהללו וידום, ושמע חרפתו ולא ישיב, איש איש יגיד לו כל אשר בלבו, את האמת המרה בכל מרירותיה, מבלי דעתו היכן הדברים מגיעים; גם אוהביו היותר נאמנים יתקלסו בו ולא ידעו, ויש אשר יגדשו את הסאה, ובחרות אפם בו על העלימו שמו מהם יפקידו עוונו על דבריו – והוא כאילם לא יוכל לפתוח פיו, פן יפתחנו ויצא סודו. ומכאוב כזה מה נורא ואיום! כי אם תאוות הדיבור של הצב עודנה מוטלת בספק, הנה תאוות הדיבור והניצוח של הסופר עומדת למעלה מעל כל ספק – והוא שם בידיים מחסום לפיו!

אך מה אעשה, ואנוכי שכחתי כל אלה, ובשמי לא נודעתי במכתבי.

גליון “המליץ” אשר בו נדפס מכתבי הראשון הגיע, ואני יושב במסיבת רעי בבית הספרים.

“התבשרו, ידידים! מז”ט לכולנו!" קרא אחד מרעי: “מכתבים מירושלים”, מספר א', ועל החתום “מן המודיעים”.

את הרושם אשר עשו הדברים המעטים עלי תוכלו להבין מאליכם. “אספקלרייתי” קפצה תיכף על פני ותחל כבר להתבונן כה וכה, אך רעי שב לדבר ולהטעים את הדברים:

“מכתבים מירושלים”, “מכתבים” בלשון רבים, ומספר קבוע, וסופר מסתתר – זאת חדשה!"

– “כוכב חדש עלה על שמי עירנו!” אמר השני, אחרי כלותו לקרוא את המכתב בקול רם. ואנוכי התבוננתי לדברי הקריאה לדעת אם נדפסו דברי כולם, והנה באו כתומם מבלי כל שינוי ומגרעת; אך רעי הוסיף להתלוצץ: “הגידו! האינכם חשים איך נמלא הבית אורה?”

– אך מה השיגעון הזה אשר השתגע להחל בפתיחה שכזאת? ומה השירים אשר הוא מביא בדבריו? אמר השלישי. אנוכי אומר לכם: אם כוכב הוא, מי יודע אם איננו מהכוכבים בעל הז…

– אם כוכב הוא, אמר הרביעי, מי יודע אם לא מכוכבי לכת הוא: היום בכאן ומחר באספמיה! קיקיונים כאלה ראינו רבים, אשר בין לילה היו ובין לילה – ואינם. צר לי רק על ה“אלף” הקבועה בראש המכתב, כי מי יודע אם נזכה לראות את ה“בית”.

– ומה תאמר אתה? שאליני החמישי.

– אנוכי? אנוכי אומר, כי אם כוכב הוא, אז כשם שאנו רוקדים כנגד הכוכבים ואין אנו יכולים לנגוע בם, כך לא נוכל לנגוע בו לרעה, כי הקדים רפואה למכה ויסתר שמו – או והילחמו בצל אשר לא תוכלו לתפשו! אותם דחיתי בקש, אבל הדימיתי כן גם בלבי? בלבי ידעתי היטב כי יוכלו ויוכלו לנגוע בי לרעה, ואולי עוד יותר מאשר ידמו.

עברו שבועות אחדים, המכתבים מוסיפים “לצאת לאור”, גם השני והשלישי ורביעי כבר “הופיעו”. והימים ימי “תגלחת הנשים”, ימי עשות “שומרי החומות” את העיר כמרקחת – ו“מן המודיעים” מכה אותם שוק על ירך! (ככה ראיתי למצער באספקלרייתי). עתה ניחמו הדוברים עליו עתק, עתה שבו להלל על דבריו, עתה החלה שאלה חדשה, שאלה בכל כובד ראש: “מי הוא זה מן המודיעים? זה לא פלוני, ולא פלוני, את סגנונם כבר ידענו, וזה סגנון מיוחד לו, זה יכול להיות רק פלוני”.

ופלוני זה אחד מבחירי סופרינו, וכל יסוד לא היה לי להתלונן על השערתם; אך הלא תוכלו להבין עד כמה נעים לי לשמוע לא פעם ולא שתים תהילותי נתונות לאיש אחר… כמה פעמים אמרתי בלבי: “הוי פתאים! הלא תכירו את סגנוני, סגנוני אנוכי? הלא תראו את הסימנים האלה והאלה?” אך מה אעשה? הם לא חפצו בשום אופן להכיר ולבחון, ובלבם כבר נקבע הדבר כי אך פלוני הוא, וגם אני נאלצתי לנענע בראשי ולאמור: “אין זה כי אם פלוני”.

“עד מתי מיאנת להודות על האמת? אותנו הלא לא תונה, התחשוב כי ממנו ייפלא הדבר? אנחנו רואים כל אות ואות עומדת וצווחת: “לך אני!” ולמה על הענווה הזאת?”

ככה אמרו פעם אחת אחרים ממכירי אל… פלוני, בהתאספנו כולנו יחד. ופלוני המסכן נשבע להם שבועי שבועות כי אך על חינם תלו בו מכתבים שלא עמל בם ולא כתבם, אך במידה שהוא מוסיף להבטיח להם כי לא הוא האיש, בה במידה יווכחו המה יותר ויותר, כי אך הוא הוא, ואך מפני הענווה הוא מכחיש.

ואנוכי שומע ומחריש.

אך עתה הבנתי ביאור הפתגם: “מילה בסלע משותקא בתרין”, לאמור: אם יש אשר מבטא מילה יעלה לאיש בסלע, הנה יש גם אשר השתיקה תעלה לו בשניים.

“מה נואלו ידידנו אלה!” מלחש לי אחד מהם. “המה אינם חפצים להאמין לפלוני האומר כי לא הוא כותב המכתבים, ומי כמוני יודע עד כמה צדקו דבריו, כי אמנם אנוכי הוא “מן המודיעים”. לך הנני מגלה זאת בסוד”.

מה תחשבו קוראי? מי הגיד הדברים האלה? ולמי?

אחד מסופרינו אמר את הדברים האלה – אלי!

כשל כוחו הסבל. דבר כזה לא שיערתי ולא פיללתי כלל. “אספקלרייתי” החלה להציק לי מאוד, וכבר אמרתי לגלות בקול רם למי “הטבעת האמיתית” ויהי מה! אך כרגע זכרתי את דבר ה“צב” ואת אשר הגיע לו על ככה – ואדום.

את הודעתי אספתי לי תמיד “אגב אורח”; פעם ברחוב, פעם בעגלה, דיבור מזה וחצי דיבור מזה. כי כל הזמן שאין אנשים יודעים כי הדברים נחוצים לנו לדעתם הנה הם כמעיין המתגבר; אבל אך נודעו כי מפיהם אנו חיים, והנה נפסק המעיין, והמים חרבו, ואין מהומה.

ויהי הפעם, ואשב בעגלה את אחד מ“אנשי כללנו”, ונשוחח על עניין שהיה נצרך לי לדעתו, ואסב את הדברים מעט מעט כל פרקי הדבר. בראשונה לא הרגיש לי לחקרו אני אומר, אך בכלותו כמעט את דבריו נזכר פתאום ויאמר: “אך למה לך כל פרטי הדברים האלה?”

– “אין דבר, חפצתי רק לדעת”, עניתיו במבוכה, ואצוו על העגלון להעמיד את העגלה – וארד, כי אמנם מה יכולתי לעשות אם בא בלבו החפץ לחקרני אני הפעם?

חג היום במוסד הפלוני, חג חנוכת הבית, ובין הקרואים נמניתי גם אני גם פלוני.

לו ראיתם, חביבי מזה רבה התכונה לקדם את פניו הוא! המשמשים רצים דחופים, והגבאים ייחפזון, זה מושיט לו יד בחיבה ובבת צחוק, וזה יקרא לו: “בכבוד, פלוני! ישב נא רב פלוני! יקום נא, רב פלוני!”

אנוכי ור' פלוני יודעים שנינו את הסוד, שנינו יודעים על מה כל התכונה הזאת, אך הוא יודע ומצחק לבו, ואנוכי יודע ושותק.

עוד רגע, ושני שרפי קודש נגשו, שני גבאים אחרים באים ולוקחים את פלוני להראותו כל פינות הבית, ולתאר לו כל העמל והטורח אשר עמלו ויגעו – כאומרים: הלא בין תבין את אשר לפניך… והוא המסכן מנענע להם בראשו, כאומר: מי כמוני מבין ויודע – עד כמה נואלתם! ואנוכי בגפי באתי ובגפי עברתי אחריהם, ואיש לא פנה אלי, ואספקלרייתי שבה ללחוש באוזני: “לו ידעו האנשים עד כמה הטיבות אתה להם במאמריך”… אך גם הפעם לא שמתי אליה לב.

“עתה אין כל טעם עוד לדבריו! עתה הוא פשוט מפטפט, במחילת כבודו. על מכתביו הראשונים היה עוד חן החידוש, אך עתה פג טעמו. מי יתן והחריש והיתה לו זאת לחכמה”.

מה תחשבו, קוראי? אל מי באתם בבקורת כזאת על “מן המודיעים”? – אלי!

ואנוכי אמרתי בלבבי: “לו ידעת, ידידי, לפני מי אתה עומד, כי אז היתה אחרת בפיך” – ואדום.

עברו עוד ירחים אחדים, ומכתבים על פני מכתבים באים. עתה כבר נכנס ספק גם בלב ה“מבינים”! “סוף סוף אין זה פלוני! – ומי הוא איפוא?” השאלה החלה שנית לנקר במוחם, וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם; ואך עתה החלו רבים להטות את הכתף לצדי.

פני הדברים השתנו: איש איש מתלחש את רעהו ומתבונן בי, ובקראם את המכתבים, זה קורץ לי בעיניו, וזה מעקם שפתיו בבת צחוק, ואנכי מעמיד פנים כלא מבין רמיזותיהם וקריצותיהם.

בכלל אורו פני רואי, מעט סבר פנים יפות, מעט חנופה ומעט דברי חיבה: “מי יודע? אולי הוא הוא ? – לא טוב להתחרות במצליח דרכו, מי יוכל להחבא משוט לשונם?”

יפה באמת היתה חליפת הדברים בין מנהלי אחד המוסדות וביני בימים ההם.

חג היום במוסדו, יום הולדת, ובתוך הבאים באתי גם אנוכי.

אנוכי הלא אדם פשוט אני, “לא ספרא ולא סייפא”, ומה לי באמת כל חפץ לדעת כל פרטי הבית, מצבו, עמל מתעסקיו וכיוצא בדברים הללו? ומנהלי הבית הן לא עלתה על דעתם כלל כי אנוכי הוא המודיע, ומה להם צורך להגיד לי כל הדברים האלה?

ורק “אגב אורח” המה מספקים לי ומבארים לי כל דבר, רק “אגב אורח” הנם עובדים עמע בכל חלקי הבית… ורק “אגב אורח” שומע גם אנוכי ורושם בזכרוני…

ואנוכי יודע, שהם יודעים, כי אנוכי יודע, שהם יודעים, כי אני, אני הוא; והמה יודעים, כי אנוכי יודע, שהם יודעים, כי אני, אני הוא – ובכל זאת לא אני ולא הם יודעים מאומה.

אהה! – אמרתי בלבי – מה רבו מחזות כאלה בחיינו!

“בחוטמך הכריתך, חביבי! עתה נסה נא להכחישני על פני!” ככה קרא אלי אחד ממכירי בבואו בהול ונדחף הביתה, כארכימדס במוצאו את מידת הגרמים הגווילים במים, ובידו גליון “המליץ”.

– מה לך כי נצעקת ככה?

– כיצד? ראה אתה בעיניך? הנה… הנה… הגם אתה תתנכר?

– הכתוב אומר: אל תען כסיל כאיוולתו; ומה אגידה לך איפוא? רק התפלל אתפלל כי יהי חלקי עם מי שחושדים אותו…

– ויש בו! קפץ מכירי וענה.

“קטנות! דברים בטלים! אותך הלא ידעתי כי אינך “מן המודיעים”, ובכן לך הלא מותר להגיד דברי אמת: מה חדש בכל דבריו עד היום? מה השמיענו עד כה? עוד הפעם מנהגים ישנים ונושנים, ועוד הפעם דברים אשר ידענו אנו ואבותינו, ובמה נושענו?”

ככה דיבר אלי אחד ממכירי ויתבונן בי לראות את הרושם אשר יעשו דבריו עלי. ואנוכי למרות כל זהירותי נוקשתי הפעם, ואבוא בדברים עמו לתומי ולהוכיח לו כי אכן ייטיב סופר בפקחו עיני אחינו בחו"ל לדעת את דרכי ארץ קודשנו ואת החיים בה והליכותיהם מכל דברי מחלוקת ומדנים שלא לעזר ולא להועיל.

והוא נענה לי בראשו במבטי ערמומיה, ולא הוסיף להתווכח כלל, ויצא מלפני וילך בלי תפונה לספר לחבריו את דבר נצחונו.

ואחרון אחרון חביב:

“שפתיים יישק! הפעם אמנם דבש וחלב תחת לשונו, אכן יש קונה עולמו במכתב אחד. התזכור עוד באמרי לך כי “אין טעם לדבריו, וכי החל פשוט לפטפט במחילת כבודו”? אך כשם שמחרפים על הרעה כך מברכים על הטובה. והפעם דבריו מלאים עניין, ולמבקר אמת אסור לקפח שכר כל ברייה, ואפילו שכר סופר מסתתר”.

בלי תפונה תדעו, קוראי, מי הוא מדבר הדברים האלה אלי ובכל תפונה תבינו על מה ולמה מצאו ככה דברי “מן המודיעים” חן בעיניו הפעם…

סוף דבר: בכל הדברים האלה הכרתי מעט יותר לדעת את בני האדם ואת קטנותם ואת קטנותי גם אני, ובבואי חשבון הפעם, לאחרית השנה, הנני מתנחם באמרי כי כל העמל אשר שבעתי עד כה שווה לי בשכרי זה. ומה יוצא מכל דברינו לאחרים?

היוצא מדברינו הוא, כי הסופרים החדשים אשר יאמרו להעלים את שמם באמת מן הקהל, יידעו היטב את אשר לפניהם לפני החילם ללכת בדרך ברקנית זו; ואנוכי, קוראי היקרים, אחרי כי מה שנעשה אין להשיב, “מן המודיעים” הייתי, וכן אהיה לימים הבאים.