¹

פורסם ב-“ים” גליונות החבל הימי לישראל, חוברות ו‘-ז’ חשון-כסלו תש"ט, נובמבר-דצמבר 1948

במאמר מאת כותב הטורים האלה, שענינו בכותרתו: “הנגב – שער עתידנו” (“דבר”, דצמבר 1947), נאמר: “ארץ הנגב מהווה למעלה ממחצית שטחה של המדינה היהודית, אך היא עיקר בסיסה הקרקעי ומקור-קליטה-והתערות להמוני ישראל. היא המניחה למדינה היהודית מרחב ויציבות. שעל כן אין תימה, אם עיקר תככיהם של הכוחות הזוממים להצר את צעדינו ולחבל בתקומתנו מופנה לאיזור זה, הצעיר באזורי היאחזותנו החלוצית”.

אפס, דומה כי ההגדרה המובאת לעיל, טעונה השלמה והעמקה בשתי הוראות: ארץ הנגב, הנקנית לנו בסמכות האומות המאוחדות והחתומה בעמלם ובדמם של מיטב חלוצינו ולוחמינו, היא גם הצעירה מבינת היחרתות חשיבותה הראשונה במעלה בהכרתם של ישראל (ההכרה המפגרת אחר ההוויה). חבל זה שהיה בחזקת TERRA INCOGNITA במשך שנים רבות בתשומת לבנו, במאמצינו ההתיישבותיים ובמחשבתנו המדינית-ממלכתית הוא עתה – ובדין – אבן-שתיה, עליה יכון עתידנו כעם וכמדינה. את אשר חזו ראשונים בחוש אינטואיציה, מתגבש והולך בהכרה הכללית והופך את סלע המחלוקת בין ישראל ליריביו ומשנאיו. וכבר במעמד הכ"ט בנובמבר היינו עדים למערכה הנואשת מצד גורמים מדיניים שונים סביב איזור זה – איזור הערבה ומפרץ אילת – אם לכללו בתחומי ישראל, או להניחו בידי השולטים עליו בעקיפין ובמישרין. ואין המדובר, כמובן, בשינוי בעלות בלבד, כי אם בשינוי גורל; כי מפרץ אילת בידי ישראל פירושו, בין היתר, גשר בינה לבין יבשות-הענק של אסיה, אפריקה ואוסטרליה ושילובה עם עמי-הענק, עמי הקדם, המתעוררים לתחיה, ברוב יסורין ועינויים, מתרדמת הדורות ומכבלי “המערב”.

*

יפה אמר מי שאמר, שתמציתה של המלחמה בארץ-ישראל היא בכך, בידי מי תהא השליטה על עקבה-אילת, כלומר על המפרץ בשם זה, הלופת את חצי האי סיני (הזרוע השניה – מפרץ סואץ) והמשתפך אל תוך ים סוף. לא המחצבים ואוצרות הדייג, לא התעשיה (ובכלל זה המוצא למוצרי האשלג בים המלח) והחקלאות ועוד – אף כי ערכם לא יסולא בפז מבחינת התערותו של עמנו, קליטת המוניו ויציבות מדינתו – אלא הקשר הימי, הוא הקובע את ערכה, סגולתה ומשקלה של השליטה על הפס הצר של מימי המפרץ הזה, מפרץ אילת, המחבר בתודעתנו הלאומית את קצה החוט של פאר עבר ישראל בימי מלכיו עם סבר עתידו ותקומתו. קשר זה הוא כפותח אפיקים ואפיקי-מוצא חדשים ובלתי-משוערים למדינתנו, הוא קו-מגן ועורק-חיים אמתי, שבכוחו לקלוט עודפי יצירה-ומרץ לאומיים, העשויים להחנק ולהתנוון ולהסתאב בדמות של גילויי אירידנטה² ומתיחות צבאית מתמדת. נמצא, אפוא, כי מפרץ אילת בידי ישראל משמעות נוספת לו: שילובנו עם ובתוך עולם המזרח הרחוק וקליטת אוצרות מרץ וחיות לאומיים בדרך של יצירה ופיתוח. מפרץ אילת בידי ישראל הוא קניין הקניינים שלנו, השקול – מבחינות רבות – לעומת מפרץ סואץ (ב-1968 יסתיים מועד הזיכיון של חברת תעלת סואץ) בחשבון האימפריאלי הבריטי; שכן הוא לא נועד לנו כקשר אסטרטגי ל“אימפריה”, אלא כעורק חיים ממש, המעמיק את אחיזתנו בכל אדמת המולדת ומחברה עם המזרח, אשר אל חיקו אנו שבים, בכורח וברצון, מכל ארצות נוד וגרדום, והמשלב את עצמאותנו במשפחת עמי המזרח הנתונים בתהליך התעצמותם הם.

*

עם הכללת הנגב עד מפרץ אילת בתחומי המדינה היהודית – כותב י. ברסלבסקי במילואים למהדורה ב' של מחברתו החשובה “עקבה”³ – נוכחנו לדעת מה מרחיקה ראות היתה הסתערותנו הנועזת על שממות הארץ בקצה הדרום הרחוק, כי רק בכוח הסתערות זו קנינו את הזכות המוסרית-המדינית על המוצא אל ים סוף". והוא מוסיף ומסביר ומטעים:

“בלעדי המוצא אל ים סוף, היה הנגב היהודי נכלא בין מצרי מדבר נרחבים והמדינה היהודית היתה מנותקת מארצות אפריקה והאוקיינוס ההודי מבחינה מסחרית ותחבורתית; ולהיפך, בלעדי הנגב היהודי לא היה למוצא אל ים סוף, אשר מרחבי מדבר מפרידים בינו לבין מרכזי הישוב העברי בארץ, אותו ערך חיוני עצום שאנו מיחסים לו. עיר נמל עברית במפרץ אילת ודרכים כבושות מחופי המדינה היהודית בים התיכון (ואולי גם תעלות מים עם נמלי עזה וחיפה, - תכניות שכבר הגו בהן רבים, אף לפני הרצל / א.ש.) – יחישו את תחייתו של היישוב החקלאי בנגב ובערבה, יעודדו את ניצול אוצרות הטבע בשכבותיהם הגיאולוגיות, יהפכו את מפרץ אילת למקור של אספקת דגים ומוצרי דגים לכל ארץ ישראל ויפתחו לפנינו אפיקי-יצוא חדשים לתוצרת ולתעשיה הארצישראלית. מאידך גיסא, יש בתחיית ישוב חקלאי ותעשייתי בנגב ובערבה כדי לעודד את התפתחות של עיר הנמל ואת ישובה”.

והוא מסיים:

“אל מפרץ אילת נשאנו את עינינו שנים רבות. עתה מתחדשות התקוות שתלינו בו ביתר שאת. לבנו מנבא לנו, כי עתיד מדיני וכלכלי נכבד צפוי לו, ועלינו לכבוש בו מקום של כבוד בהקדם”.

כי רק צימאון תקומתנו, כי רק המנוע הכביר של החלוציות העברית, המפרה והגואלת, עשויים להעיר את השממה הרדומה של ערבות הנגב ואת שפונות אילת ומפרצה – הוא מן המוסכמות שאינן צריכות ראייה. אך במציאותנו הגיאו-פוליטית והפוליטית-מלחמתית הנוכחית – משמעות נכבדה נוספת לכיבוש הנגב והמפרץ, להכללתם בידי ישראל ולהחייאתם בכוח העבודה, המדע, ההון והחזון הישראליים.

*

דיה הצצה חטופה במפה בכדי להיווכח, כי שליטתנו על מפרץ אילת מקרבתנו – קרבה של ממש ובנקודות חיוניות – עם עבר הירדן, סעודיה ומצרים, ומסכלת מראש אפשרויות ופיתויים של התנכלות צבאית, בידוד כללי, ניתוק ויצירת חזית גיאו-פוליטית רצופה של עוינים ומשנאים בכוח או בפועל.

אך כשם שכל כוחנו הצבאי אינו אלא פונקציה של כוחנו בהתיישבות ובמשק, הוא הדין בנגב, בערבה ובמפרץ. מפקדו של צבא ההגנה לישראל שפקד על מערכות הגבורה האחרונות בנגב צדק לחלוטין בהטעימו, כי כיבושינו המפוארים בנגב (ואחיזתנו בו בכלל, מני באר שבע, עיר אברהם, ועד לאילת, נמל המלך שלמה) לא תהיה להם אחיזה וסיכוי אלא בכוחו של צבא אחר, העולה מבחינות הרבה על כוחו של צבא סדיר, הלא הוא צבא-העבודה-וההתיישבות הכיבושית. מכאן השילוב העליון בין החשיבות המשקית-התיישבותית והצבאית-אסטרטגית של היאחזותנו בחופי המפרץ, יישובם ופיתוחם – והיא תעודה, אשר כל גורם ציבורי חינוכי בישראל, וראש לכל החבל הימי לישראל – מחובתם להחדירה בהכרתם של המוני בית ישראל. כל אוניה ישראלית בים סוף, כל כפר דייגים לחופי המפרץ – מבצר צבאי הם לנו.

שעל כן לא ייפלא, כי ראש ממשלת ישראל והוא גם איש חזון הים – ובלעדי הים אין מולדת ואין עצמאות ואין קוממיות ואין בטחון ואין חיי-אומה תקינים – הטעים וחזר והטעים, ולא במקרה, את הערך הנעלה והמכריע אשר לשליטתנו על אילת ואת העתידות הגנוזים בו לעתידנו כעם וכמדינה. ואחד מחשובי קציני ההסברה בצבא ההגנה לישראל אמר בפרק זה את הדברים הבאים:

…“הנה זכיתי להתקרב עם החטיבה של צבא ישראל לגבול הלבנון על כל הוד קסמיו. וכאן, דווקא כאן, נתבהרה לי האמת. הקרב המכריע הוא על הנקודה המרוחקת מכאן: אילת. אני יודע, אין אדם נלחם על חזיון ערטילאי. אדם מוסר את נפשו על תמצית הממשות, על מקור החיות לעצמו ולאומה. אולם כמה מאחינו ראו בעיני-בשר ובעיני-רוח את הערבה, את ארץ אדום, את חמדת סיני הכחולה, את אילת, המכונה עקבה?… ביסודו של דבר רואה אני את כוננותנו להלחם על הנגב כבעיית-יסוד של עתיד האומה, כמקור-פרנסה למיליוני מתיישבים, כמפתח לגוי גדול, אשר כה התמעט בדור הכליה. הנס אשר קרה לנו במלחמה לגבולות ארצנו בכ”ט בנובמבר הוא נס אילת. נס גדול היה שם. אני צמא לשכנות יוצרת עם המדבר ועם הים. מימין ומשמאל ומאחור… ואילת היא מטרת מלחמה קשה כקריעת ים סוף. בנקודה רגישה זו קיים ריכוז כוחות עולמיים נגדנו. ואנגליה, היודעת היטב כל כך להפסיד בקרבות, אך לא את הקרב האחרון, סבורה גם הפעם, כי לא תפסיד בקרב על עקבה. בקרב על אילת מקופלת רצינות המלחמה שלנו. זו עלולה להיות ארוכה מאוד –"

לעינינו מתחולל אפוס-יצירה-וגבורה, שראשיתו הקדום בבאר המריבה שנחפרה במדבר באר שבע ואחריתו נרמזה בפסוקיו המופלאים של ספר תהילים:

“יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים - וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט”. (תהילים ק"ז, לד-לח)

רק ב- 1943 נתקעו יתדות ראשונים להתנחלותנו דרומית לבאר טוביה. עתה נפתחה לפנינו ערבת הנגב – שקצותיה סמוכים אל ים המלח וים התיכון וראשה במפרץ אילת על חוף ים סוף – ותהי מסד המדינה היהודית ונקודת המפתח לעתידה ולכושר קיומה במלוא הוראותיהם של מושגים אלה. עוד המערכה (המדינית ואפשר גם הצבאית) על בסוס מעמדנו בנגב במלוא תקפה, - אך אין כל ספק, כי בחופיו של מפרץ המים אשר בין מדבריות סיני וערב טמונה המשמעות הלאומית העליונה, המשקית-ההתיישבותית והאסטרטגית-צבאית, אשר בהתגשמותה של הציונות.

הבחינה השלילית, לאידך, מלמדתנו, כי הפקעתם של הערבה ומפרצה מתחומי ישראל פירושה לא רק קיפוחה של מדינת ישראל, אלא גם הווי סיכון מתמיד לקיומה ולביטחונה, התרקמותו של קן-מזימות ומרצחים, סכנת החנקתנו בנקודה רבת הסיכויים ביותר להתפתחותנו ולעצמאותנו. הקרב על אילת – הוא הקרב על עתידה של מדינת ישראל, על בטחונה ועצמאותה. בו התגלם מלוא החיוניות אשר במערכותינו. אילת – הדרומית בנקודות מדינתנו, היא כנקודת-המסעד הקטנה למנוף-התחייה הגדול והמהפכני של מדינת ישראל.