¹

“בּרגסון” האָמור בּכאן אינו אלא צדדים אחדים בּמחשבת דורנו, שבּרגסון הוא ביטוים המובהק. וא“ו החיבּור בּין שני השמות היקרים אינה באָה להעיד על השפּעה ישרה מן הצרפתּי על העברי, או להיפך, כּי אם על נקודות מגע בּין הגיגו של זה ובין שירתו של זה. ללמדנו, כּי בּיאליק, עם כּל עמידתו בדל”ת אַמות של מסורת ישראל, היה ער וקשור לרוחות המנשבות בּפילוסופיה הכּל-עולמית.

בּרעיון בּרגסון, עולם-המוחשים עשוי לפרוש לפנינו אפשרויות-פּעולה, לפתּוח לנו שערי-מעשה. כּל יצור שכּוח-בּחירתו גדול משל חברו, שמידת-חופש שלו מרובּה משל חברו, אַף עולם-המוחשים שלו הוא יותר עשיר. בּפיזיאולוגיה, הדבר מתבּטא במסכת-עצבים יותר ענפה ומורכּבת.

ואולם הבּחירה המעשית בּין אפשרויות-פּעולה שונות – אותה הבּחירה שהיא פרי כל בּחירותינו הקודמות, – ממעטת את דמות עולמנו, שהרי פסלנו חלקים גדולים ממנו כבלתּי-מועילים לנו.

כּרגיל, אומר בּרגסון, אָנו רואים רק חלק מן הדברים. מכּל רכוש-המראות המזומן לאָדם בּרחוב שהוא עובר בּו, הוא רואה רק את סימני הכּיוון הכּללי המוליכים אל מחוז-חפצו, ולפעמים עינו תופסת משהו בחלון – שעון או עט נובע – שיש לו צורך מיוחד בּו. עתּים אין אנחנו רואים אפילו חלק ניכּר מדבר המעניין אותנו. דיינו שיש לנו תפיסה בו עד כּדי לייחס אותו על סוגו, על מושגו המופשט, כּדי שנדע היאך לטפּל בּו. החנווני מבּיט על אָדם, ומחליט: קונה טוב, קונה גרוע. השופט מבּיט על אָדם, ומחליט: פּושע או זכּאי.

אין אָנו רואים אלא חלק מועט מעצמנו: קצת ממראה-הגוף, זכרונות אחדים, רגש צף על גבּי השטח, – ואת הרגש אין אנחנו תופסים לכל גווניו, אלא כל-כּמה ממנו שיאפשר לנו לייחס אותו על סוגו, לכנות אותו בשם: אהבה, קנאָה, עצבות. ולא עוד, אלא שמן הנכון לומר: הננו רק חלק מעצמנו, היינו, אותו שיעור מועט שנשאַר מאתּנו לאַחר שגזרנו גניזה על כּמה כוחות שבּנו. האופי שלנו כיום הוא תוצאָה לכמה בחירות שבּחרנו מבּין כּמה אפשרויות שבּתוכנו, צמח עני שנשאַר לאַחר כּמה ניכּושים וסיעופים.

ואולם יש שנולד בּן-אָדם שהוא מנותּק בּמידת-מה מן החוויה, ודרך-בּתולים לו עמה. הוא רואה אותה לא כבעל למוד-הרגל, אַף לא כעוגבן הקולט בּכּל רק את הצד המספּק לתאוותו, כּי אם כּאוהב שעיניו רעננות. אין הוא אָץ לייחס דברים על סוגם, כּי אם תּופס אותם בּייחודם, בּהוויתם הפּרטית על שינוייהם רגע-רגע. הוא נכנס בּהם לפני-ולפנים, מזדווג עם חיי-חייהם. ובחיי-עצמו, הוא תופס לא בלבד את הרגש המזדקר, שבּקלות יינתן לו שם, כּי אם את רחשי-הרחשים מסביב לו ומתּחת לו, על תּמורותיהם הדקות.

ראית-בּתולים את העולם – ערנות ורעידה לקראת כּל “לשון המראות” לנשמת-נשמותיה – השגת רחשים פּנימיים וחיצוניים ללא מושג ושם, – האם לא ראויים הדברים להשאָר על בּיאליק בּיתר-צדק ויתר-תּוקף מאשר על משוררים אחרים? וכן הוא מעיד על עצמו:

“כּל מה שהייתי רואה ושומע מסביב, נראה לי כעין חלום, ולבּי היה מתמלא תמהון אלם עם הרהורים שאין להם שם ודמות. תּוהה הייתי על הכּל… קשקוש האורלוגין, הצל והכּתמים על גבּי הקיר, שתיקת חדר ריקן, האַפלולית תּחת המטה, הסנדלים המוטלים שם, הזהרורין הדקין שבּזיו החלון, אָבק פּורח – כּל אלו הם רזי עולם ומסתּורין שצריכים עיון. ואני תועה ואובד בּיניהם כּנמלה זו בּין העשבים… אַף הם חיים להם בּחשאי כמוני ורק לבּי לבדו יש לו עסק עמם… נשמתי היתה נכנסת כּמין דיבּוק בּעבי כל דבר ושוכנת בּתוך עצים ואבנים דוממות, סופגת מהם את הכּל ואינה משיבה כלום”.

ועיין הקטע “וחברי מה רבּו” בשיר “זוהר”. וראה ב“ספיח” היאך הילד מסתּכּל בּקורות הבּוערות בּתנור, מקשיב לפקיעת עורקי-העץ, ומעודד את האש לטפּס וללפּף את האודים. אלה הם דברים נפלאים, מתּמצית-תּמציתה של התּבונה הפּיוטית.

כּתריס כּנגד הצער של עולם חולף ונמס, עמדו כמה שיטות ובנו מושג על זכּרון שאינו מאַבּד כּלום והוא מתקיים לאַחר המות. בּישראל מדובּר על “ספר-זכּרון” שבּו כל המעשים נכתּבים. היו צדיקים, ממאמיני הגלגול, שאָמרו על עצמם, כּי הם זוכרים כּל מה שעבר עליהם בּחייהם עד היותם בּרחם, ומה שעבר עליהם בּרחם, ולפני-כן, בּגלגולים קודמים. בּ“מעשה בשבעה קבּצנים” לרבּי נחמן, כּשנתבּקשו הזקנים “שכּל אחד יספּר מעשה ישן מה שהוא זוכר מזכּרון הראשון, היינו מעת שהתחיל אצלו הזכּרון”, אמר האחד: “מה אספּר לכם? אני זוכר גם כּשחתכו את התּפּוח מן הענף”. אָמר השני: “זהו מעשה ישן? את המעשה הזה אני זוכר גם כּן, אבל אני זוכר גם כּשהיה הנר דולק”. סח השלישי: “אני זוכר גם כּשהתחיל להתרקם הפּרי”. סח הרביעי: “אני זוכר גם כּשהוליכו הגרעין לנטוע הפּרי”. וכן כּולם, עד השמיני שאָמר: “אני זוכר גם המראה של הפּרי קודם שנמשך על הפּרי”. והתּשיעי אָמר: “אני זוכר כּל אלו המעשיות ואני זוכר לאו כלום – און איך גידענק גאָר נישט”… ענו ואָמרו: “זהו מעשה ישן יותר מכּולם!”

תּלמידי בּית-פרויד מדגישים את חשיבות חוויות-הילדות השמורות בּאַל-ידע, ויש שהן קופצות ויוצאות משם כּרוחות מזיקות. בּרגסון מנה כמה טעמים בּזכּרון.

יש שהבּריות קוראים זכּרון למה שהוא באמת הרגל תּנועות מיכאני, כּגון שאני “זוכר” שיר בּעל-פּה. אמור לי מלה ראשונה, ומיד אני מגלגל לפניך את כּל השיר. הבדיל בּרגסון בּין זכּרון מיכאני זה, שהוא מין חקיקה בבשר והוא מוכן לחזור על אותה הפּעולה בכל עת, לבין זכרוני כל צעד וצעד בּלמדי את השיר, שכּל צעד נעשה בזמן מיוחד, ואין צעד דומה לחברו: בּראשונה ידעתּי לגמגם רק מעט מן השיר, בּצעד רביעי וחמישי ידעתּי יותר מכן, בּצעד אַחרון כּבר נמצא השיר שלם בּידי, ואני יכול להסיח דעתּי ממנו מבּלי לאַַבּדו.

כּמו בּית-פרויד סובר בּרגסון, כּי הכּל שמור וזכור אצלנו, אין שום חוויה אובדת, ואפילו נדנוד קל וצדדי שלא שמנו לב אליו כּלל בּשעתּו. החידוש שבּדברי בּרגסון הוא מה שהוא מעלה באינטואיציה שלו על הזכּרון הבּלתּי-מודע. בּתפיסתו, זכרון-העבר הוא במצב של נוזלים הנשפּכים אל תּוך כּל מעשה שלנו. בּכל רגע אָנו חיים את כּל העבר שלנו. הזכּרון האמתּי הוא כולו רוחני, ואין הגבּלות-המקום חלות עליו. אין זכרונות שמורים כּמו בקופסה זה בצד זה, אלא כל הזכרונות מהווים חטיבה אַחת, וכל הזכרונות חדורים איש בּתוך אחיו וחיים איש בּתוך אחיו. הזכּרון הבּלתּי-מודע כּולל לא רק את העבר, אלא גם את ההווה. הזכּרון כּופל את המוחש תּוך כּדי חושנו אותו, אבל אינו נפסד וכלה עם המוחש, כּי אין הוא בן-מינו של זה. אפשר לבטא את זה כך: המוחש יש לו תּפקיד כּפול. מצד אחד הוא מעורר פּעולה במערכת-העצבים ובמנגנון הגופני. מצד שני הוא נספּח אל חיי-הזכרון להעשירם. הפּעולה בוחרת: חיי הזכּרון אינם בּוחרים, אלא מקבּלים את הכּל. הזדקנות הנשמה היא התעשרותה, שכּל העבר שלה מתמיד, וההווה לעולם נוסף עליה. אָמרנו כי הזכּרון הוא לא כקופסה אוצרת בּה זכרונות פּרטיים, אלא הוא כולו רוחני, כּולו תנועה חיה, ואין בּו פירוד לפרטים. מה נעשה בעת שאָנו מעלים בּזכּרון איזה פרט? מנוזלי-הרוח מתבּדל ומקריש אָז הפּרט ההוא; זהו מעשה-הגשמה. מכּאן קרנים להאָרת מהותם של חלומות וגם לביאורה של התּופעה הידועה, שאָנו נכנסים אל מקום חדש לחלוטין, ואָנו בטוחים שאַָנו מכּירים אותו מזכרון קדום.

אם נפּיל את ארג-המחשבות הבּרגסוני על בּיאליק, נמצא כי גם הוא מאַשר את נצחיות הזכרונות. אלא שהוא, לא די שהוא מעלה מתּהום-נשמתו את זכרונות-ילדותו בּחינת תּמונות מוחשיות – הוא גם מארגן ומשכלל את הזכרונות הללו למעשה-אמנות מרהיב; ואל מעשה-האמנות הזה הוא מחדיר את כּל רעננות-הרגש של “בּוקר-חייו במלוא מתקו הראשון”. הוא זיקק וטיהר את ימי-ילדותו כרצונו, וכאילו אָמר לאלהים: כּדמות הזאת ישובּץ זכרון-ילדותי בחיי-נצח שלי! אפשר להעתּיק לשון-הווה שלו ללשון-ציווי:

ואולם בּאחד המקומות, בּחיק תּבל ובאוצר עולם,

בּמקום לא ייכּחד מאום ולא יימחו עקבות דבר,

הלא שמורה עד היום בּעינה ובעצם תּומה,

כּחותם על ימין עליון, דמות ילדותי הקדושה.

אַל תּקרי “שמורה”, אלא “כּך שמור!”

רעיון אחד של בּרגסון הוא שהחומר הוא שטף-פּעולה שמגמת פּניו המנוחה והקבע. החיים הם שטף-פּעולה מהופּך, כּלפּי אי-הבּטיחות והחופש. שניהם אינם מגיעים אל תּכליתם האידיאַלית, אלא מתפּשרים איש עם אָחיו. דחף-החיים, הרץ בּתוך זרם-החומר, מסגל אותו אל עצמו, מארגן בּו אירגונים להבּעת עצמו, אונס את הדומם המיכאני שיהיה כלי נושא-חופש, כּל יצור לפי דרגתו. ומתּוך זיקתם של החיים אל החומר, הם גם נוטלים השפּעה ממנו, ודבק בּהם משהו ממיכאניותו וחוקיותו. אבל יש שהחיים פּורצים את צמצום הכּלים הכּולאים אותם, והם מתעלים לאירגונים חדשים, יותר כּשרים לחופש.

כּיוצא בזה הוא מושג ההלכה והאגדה של בּיאליק. ההלכה הקבועה היא כלי וגילום לאגדה השוטפת;הדין הוא ביטויו האַחרון של הרגש. ואולם, מאידך גיסא, יכול דין הקפוא להזיל מתּוכו רגשות, ולשמש סולם לאגדה חדשה.

בּרגסונית בּרוחה היא המסה העמקנית “גילוי וכיסוי בּלשון”. מה שאָמר בּרגסון על עולם-המוחשים ועולם-הרגשות, שאין אָנו יודעים אלא מקצתם מחמת גישתנו הצרה, התּועלתּית, נאמר על-ידי בּיאליק על עולם-המלים. כּל מלה, כּלולים בּה אוצרות של חוויות והדים ואפשרויות. כּרגיל אין אָנו אלא תופסים קצה אחד של מלה, מפיקים ממנה רק את ערכּה השווקוני, הבּאנאלי.

כּמו בּרגסון, מצער גם בּיאליק על שטחיותו של עולם המלים, בּחינת פּרשה של מושגים סמליים. המושג המילולי אינו אלא מכסה על תּהיית-הנשמה לדור או דורותיים, והתּהייה לעולם עומדת. השכל משתּדל לתת לנו עולם מסודר, אבל כּל הסדרים סופם להיעשות פלסתּר על-ידי עשרה והפקריותה של המציאות. הבּטחון בּמושגים קבועים מוליד את לשון-הפּרוזה. פּריצת הרגשות הסתומים מבּעד לגלדי-סדרי המושג היא סימן ללשון-השירה.

לב בּיאליק, היודע “ערוג וכלות ותמוה דומם”, מזווג את האפשרויות התּהומיות שבּמלה העברית אל הסתּכּלות נפשו רבת-הרזים.