(מעשה בלי סוף)
אתם אומרים: שביתה, שביתה… אתם מתפלאים על המצאת העת החדשה, על הסגולה הבדוקה ומנוסה נגד אדונים קשים לכוף עליהם הר כגיגית ולאמר: אם תקבלו את תנאינו מוטב, ואם לאו… אתם מתפארים בהמצאה ההיא ואומרים, שהיא אולי הגדולה שבהמצאות שהמציאו החכמים עד עתה, כי תחת אשר כל ההמצאות הועילו רק בכדי להגדיל עוד יותר את הגדולים, להחזיק עוד יותר את החזקים, להעריץ עוד יותר את העריצים, להעשיר עוד יותר את העשירים, לדכא עוד יותר את הנדכאים, לדלדל עוד יותר את הדלים, להחליש עוד יותר את החלשים ולהשפיל עוד יותר את השפלים – הנה ההמצאה החדשה היא להיפך: מטרתה ותכליתה – להחזיק את החלשים, לרומם את השפלים ובכלל מטרתה אך טוב, אך יושר, אך שלום, להתם עריצות מן הארץ ותקיפות מן התבל ולהרבות עושר ואֹשר בבני-אדם, ועוד ועוד מהני מילי מעליותא…
כאלה וכאלה תדברו אלי כל היום ותתפארו בתקופתכם וחכמתכם, ואנכי, מבלי להתוכח עמכם במהותו של דבר ותוצאותיו, אגיד לכם רק זאת, כי אין הענין חדש כל כך, כמו שתדמו, ואך לשוא תתפארו בעתכם החדשה. אפשר אולי, כי בצורתה הנוכחית של השביתה, בסגנונה החריף ביותר, בקיצוניותה המשונה מעט, בהקיפה המרובה ישנו איזה חדוש, אבל בעיקרה, בפנימיותה, בתכנה, כבר היתה לעולמים, ואם נחטט מעט בדברי-הימים נמצא זכר למקרים כאלה. די עם אזכיר לכם את הספור הידוע לכל בר-בי-רב בדבר ההמון הרומי, שיצא את העיר, כלו, מבלי חפצו לעבוד בשביל האצילים, ואשר עליו נשא הזקן “מֶנֶנִיוס” את המשל הידוע בדבר אבריו של אדם, שרבו זה בזה וקראו שביתה. הראש לא חפץ לחשוב, הלב – להרגיש, העינים – לראות, השִנים – ללעוס, הרגלים – ללכת, הידים – לעבוד, יען כי הביאו חשבון וכל אחד בפני עצמו מצא, כי עובד הוא יותר מדי בעד אחרים ואינו נהנה מן הטוב כפי ערכו בעבודה הכללית…
השביתה ההיא, אשר בזמנה בודאי הרעישה עולמות, כנראה, היתה מעין זו השביתה של עכשיו, אשר לא רק “הידים” העובדות, אלא אפילו “העינים” ו“הראשים” אינם חפצים לראות, אינם חפצים לחשוב.
והמשל וגם הנמשל יש להם ענין גדול וחשיבות יתרה גם בימינו אלה…
וגדולה מזו היתה השביתה, אשר עקבותיה אנחנו מוצאים בדברי-ימינו אנחנו, בדברי-ימי-היהודים.
מעשה תספר לנו ההגדה, ושבת… “היצר-הרע” בעצמו!
ואין אנכי נכנס עתה בדקדוקים ובפרטיות של המאורע המשונה הזה, אם היתה השביתה מאונס או מרצון, היינו, אם הכריח אותו היצר-הטוב לשביתה, כמסופר, או מרצונו הטוב קרא שביתה. המעשה היה בזמן כל כך רחוק, וההיסטוריה, וביחוד ההיסטוריה של שביתות אפילו של העבר הבלתי רחוק, נמסרת לנו באופן כל כך משונה וקטוע, עד שאי-אפשר לברר עתה את הפרטים. כשאנכי לעצמי מאמין אנכי, כי מאד אפשר, כי לא כמסופר לנו כך היה, היינו, לא תפשו אותו, ולא אסרו אותו בשלשלאות של ברזל ולא שמו אותו בדוּד של נחשת סגור ומסוגר וחתום בגושפנקא ולא נקרו את עינו האחת… רק שהוא בעצמו קצה נפשו בעבודתו התמידית, שאינה פוסקת יומם ולילה – וקרא שביתה. כי באמת, אם לדבר בינינו לבין עצמנו, הנה מאז ומעולם הוא העובד האמיתי בעד הצבור, בעד הכלל. הגידו מה שתגידו, ואנכי אינני מאמין הרבה בעבודתו של היצר-הטוב. כי היצר-הטוב איסטניס הוא ביותר ומפונק גדול, אוהב הוא את היפה, את המנומס, את ההידור ואת ההרוחה, תמיד הוא “מבושם” ונעלי-יד על אצבעותיו, מתרחק הוא מן המגונה, מן הגסות, וחוש ריח דק מן הדק לו, ואינו סובל אפילו שמץ תערובת של ריח רע… ואשר לזאת הנה על כל צעד ושעל הוא פוגש מכשולים בדרכו, פה לא נאה, שם לא יאה, זה מגונה, זה מאוס, זה יש לו ריח רע… פה צריך להתנהג לפנים משורת-הדין, ושם – לצאת ידי חובת הבריות… וככה הוא מתרחק מן החיים והחיים מתרחקים ממנו. ובכלל צריכים אנחנו להודות, כי הוא חלש, חִוּר וחסר-דמים, ופעולתו רפויה מאד.
מה שאין כן היצר-הרע, הוא אינו מפונק ואינו אסטניס כלל, לפעמים גס ומגושם וכמעט תמיד פשוט בתכלית הפשיטות. איננו מתגאה, איננו מתביש ואינו חרד על כבודו ביותר, אינו מתרחק מן הכעור ומן הדומה לו, אינו בורר את האמצעים ואינו מבקש לו “הרוחות מיוחדות”… לא ישגיח במה שיאמרו הבריות, ובמה שנוגע לו הוא מבטל אותן כעפרא דארעא, אין לו צורך בנעלי-יד, ונגש הוא אל החיים כמו שהם ואוחז אותם בידיו הגסות. ועל-פי-רוב פורץ לו גדר בידיו החזקות ועושה מה שלבו חפץ, קרוב הוא להחיים, קרוב ביותר, והוא-הוא, אם נחפץ או לא נחפץ, מוכרחים אנחנו להודות, העובד האמיתי, המניע את כל גלגליהם. ולולא הוא שהיה לנו כבר עלה עפוש וסרחון על התבל…
והלא רואים אנחנו בבני-אדם, אשר מי, שמפני איזו סבה, רחמנא-ליצלן, או מרוב ימים, אבד לו היצר-הרע, הרי הוא כחרס הנשבר ושוב אין לו תקנה. הנה הוא יושב על התורה ועל העבודה ומסגף את גופו ומתקן את נפשו, אבל אין לו לתבל תקוה ממנו.
ואשר לזאת רואים אנחנו אשר כל מי שיצרו גדול משל חברו, גם הוא בעצמו גדול מחברו…
וכמו האדם הפרטי כן גם עמים שלמים. כל עם ועם שיש לו יצר-הרע גדול משל חברו, הרי גם הוא גדול מחברו ותקיף ממנו והולך וכובש את התבל… ואלה העמים המסתפקים במה שיש להם ואין להם יצר-הרע יותר גדול, הולכים ונכבשים ואין להם תקנה… ובכן, מאמין אנכי, כי היצר-הרע, אשר בעולם העברים לא הבינו ערכו כדבעי, קצה נפשו בעבודתו התמידית, וקרא שביתה. אפשר כי דרש רק עבודה של שמנה שעות, חופש גמור בשבתות וימים-טובים, והעיקר יחס טוב אליו מצד העם, ואולי גם הגדלת השכר, כי הלא את כל הכבוד ואת כל השכר נותנים להמיוחס, להאציל המפונק הבטלן, בעל-הידים הלבנות, להוד מעלתו היצר-הטוב, והיצר-הרע נבזה ושפל… ובכלל בודאי דרש בעתו את כל אותן הדרישות שדורשים השובתים עכשיו בימינו. והיצר-הטוב הבטלן המיוחס, כמובן, לא חפץ לחלק מזכיותיו המרובות לחבריה הגסה ההיא – ואז פרצה השביתה.
היצר-הרע פסק את עבודתו וגלגלי החיים, כמו שתספר לנו ההגדה, עמדו בלכתם. נקפאו בני-אדם ותרדמה נפלה עליהם. אין יוצא ואין בא, אין דורש ואין מבקש, אין תנועה ואין חיים. היצר-הטוב בלבדו לא יכול לברא מאומה אפילו את הצרכים היותר הכרחיים. וכאשר ראו בני-אדם, כי ביצר-הטוב בלבד אי אפשר להתקיים, כי היצר-הרע הוא השאור שבעיסה, הוא היסוד המהוה והמקיים, והיצר-הטוב הוא רק תבלין המוסיף טעם לשבח, עמדו והשלימו לו ליצר-הרע ומלאו את כל דרישותיו.
ומי אז, כנראה, מצודתו פרושה ותקיפותו מרובה ובני-אדם לא נועזו עוד למרות את פיו…
ככה היא דעתי על-דבר המקרה הגדול הזה.
ואין אנכי קובע מסמרות בדבר, אבל כדאי, שיעיינו החוקרים וידרשו ויחקרו היטב ויבארו לנו את פרטי החזיון הזה, העולה בערכו על כמה וכמה חזיונות בדברי-ימינו…
אבל לא ללמוד דברי-הימים באתי בזה. ההיסטוריה וביחוד זו שלנו, מונחת בקרן-זוית, ואין מי משגיח בה, למרות מה שנותנים אותה דוּ-פרסים לשני עתונים ואולי בשביל זה ירד ערכה מאד… ואין מי שם לב ללמודיה. ודוקא בעת ההיא תחת ארץ-אבות מציעים לנו לקבל ולאהב את ארץ הבנים, ותחת שפת אבות – שפה חדשה. וכמעט אשר בזיון לדבר עכשיו בשפת אבות על דבר ארץ-אבות.
לא זאת אמנם כונתי. חפצתי רק להוכיח לצעירינו המתפארים בהמצאתם ותקופתם, כי לא הם הראשונים שגלו את האמיריקה ההיא, וכבר היו לעולמים מקרים ומעשים כאלה ואולי עוד יותר כבירים.
אבל למה לי להתרחק הרבה ולהתעמק בשדרות הדורות, בעת אשר גם מהעבר הקרוב אוכל להביא תניא דמסיעא.
ואף-על-פי שצעיר לימים, אוי לי אם אומר, אינני עוד ועל-פי הדין או גזר-הדין החדש אין לי עוד הרשות לכתוב שורות קצרות – המודה החדשה שבחדשה להבדיל בין זקנה לבחרות – אבל, גם שונאי היותר רעים לא יגידו, כי הנני זקן ביותר. וכמו דאמרי אנשי, עדיין הראש הראשון על כתפותי, ובכל זאת אנכי בעצמי עדיין זוכר בקהלתי, וכל אנשי הקהלה בודאי זוכרים עובדה כזו, אות-באות כזו.
ומעשה שהיה כך היה.
בקהלתי, כמו בכל קהלה קדושה, היה רב מפורסם לגדול, שנהג את נשיאותו ברמה, וכמובן, קבל לפי הערך גם “שכירות” הגונה. הכתב שלו לשכירות גרידא, לבד הכנסות שונות שאינן קצובות, עלה על עשרים זהובים לשבוע. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך, חביבי הקורא, הן לפי הערך בעת ההיא, היתה מטבע גדולה, כי הקהלה בכלל היתה עניה ודלה, כל מסחר מיוחד ותעשיה לא נמצא בה. עשירים היו אצלנו רק מתי-מספר, גם בינונים מעט, ורוב בני-העיר – עניים ואביונים שהתפרנסו בדוחק ובצמצום משונה.
איך נתגלגל גדול כזה לקהלתנו? – אין הדבר ברור למדי, כי היתה הרבנות בקהלתנו, כמו שהדבר נוהג בקהלות שונות, לא ענין של בחירות רק ענין של ירושה, שעברה מאב לבן, דור אחרי דור. ואם בנים לא היו ותעבור הירושה לחתנו לוקח בתו, לנכדו ולפעמים גם לאלמנתו… על סבל הירושה ההיא התרעמו רבים, באמרם, כי לאו כל “יורש” מוכשר ומסוגל לרבנות, ויש אשר נחוץ להעביר נחלה… נמצאו גם כאלה שעוררו נגד “הרבנות” בכלל, באמרם, כי די לקהלתנו במורי-הוראות פשוטים ופרנסים ודיינים לבד, כמו שהדבר נוהג בכמה וכמה קהלות מסודרות, ואין כל צורך ברבנים יושבים על כסא מדִין, המטילים אימה יתרה על הצבור… ואף-על-פי שבסתר לבבם רבו המסכימים לדעתם, בכל זאת לא הועילו דבריהם. ושיטת הירושה נשארה בתקפה, כמו שהיתה לפנים.
ככה, מקדמת דנא, נתיסדה בקהלתנו משפחה רבנית, והתפתחה והתקיימה עד היום הזה.
על אדות ראשית התיסדות המשפחה ההיא שמעתי בימי ילדותי ספורים הרבה. הרב ובני משפחתו ומצדדיו, וביניהם גם מלמדי בחדר, ספרו לי, כי עוד בשכבר הימים, בימי אבי-אבות אבותי, בעת נתיסדה הקהלה, לקחו מיסדי הקהלה אחרי כבוד מקהלה אחרת את ראש המשפחה אז, וישימו את כתר הרבנות על ראשו ועלזרעו אחריו לדורי-דורות, והמשפחה ההיא הועילה הרבה להרחבת הקהלה ואשרה ותקון סדריה.
ומתנגדי הרב אמרו, כי לא היו דברים מעולם: לא קראו אותם ולא לקחו אותם אחרי כבוד מקהלה אחרת, אלא, כי בעלי-אגרוף התפרצו לפנים, בעוד הקהלה היתה קטנה, וישבו על כסא הרבנות ולקחו את רסן ההנהגה בידיהם והנהיגו את רבנותם רק בכוח הזרוע והאגרוף.
כזאת ובכזאת ספרו בקהלתנו, אפס אין זה שייך לעניננו עכשיו.
ומה ששייך לעניננו הוא זה, כי ברבות הימים נתגדלה המשפחה, ויצאו ממנה בנים ובני-בנים, ונכדים ודודים ודודות וקרובים וקרובות ושארי-בשר ומחותנים, משפחה גדולה עצומה, והשכירות שקצבו לו לפנים להרב הראשון לא הספיקה לכלכלת המשפחה הגדולה ההיא וצרכיה המרובים, ומוכרחת היתה הקהלה להוסיף על שכרו, ולקצוב שכר גם לבני-המשפחה. וישימו כמו שהדבר נוהג בתפוצות ישראל, מסים על שמרים, על מלח, על עצי-גפרית, על הכפתורים וצרכי החייטים, על חוטי זפת וצרכי הסנדלרים, על כל חבילה של פשתן, על כל מדה של תבואה, וגם על המרחץ הטילו מס. בקיצור: לא היה דבר מכל סחורה ומכל צרכי הקהלה שלא הטילו עליו מס לשכירת הרב.
ואת כל סבל המסים האלה סבלה הקהלה, כמעט, בדממה. מס של שמרים היה אמנם קשה, אבל הקילו לעצמם, באמרם, כי הלא אופין חלות רק בשבתות וימים-טובים, ובכן מה בכך, אם האוכל חלות ישלם איזה מס. מצאו כי במושג ידוע המס הזה צדק בעיקרו, אדרבא, אם רוצה אתה לאכול חלות – שלם מס. אם מרשה אתה לעצמך מותרות כאלה – מדוע לא תשלם את המס? קשה ממנו מס של מלח. כי מלח דבר השוה לכל נפש בין לעניים ובין לעשירים, מי אינו זקוק למלח? – אבל השכילו להמציא שיטות שלמות בגביות המסים. להחנונים הסבירו, כי לא הם, החנונים, משלמים את המס רק הקהל, הקונים, והם החנונים, משלהם אינם מפסידים מאומה. ולהקהל, להקונים הסבירו, כי באמת, לא הם הקונים משלמים את התוספת אלא החנונים המוכרים. כי רק ההתחרות וההצעה של סחורה והדרישה אחריה הן-הן קוצבות את המחיר בשוק ולא הערך האמיתי של הסחורה. ובכן אם יתרבו החנונים ותתרבה ההתחרות, ממילא יוזילו את המחיר ולא ידקדקו בתוספת המכס, ואם יטמעטו החנונים ותתמעט ההתחרות ותתרבה הדרישה, ממילא יעלו את המחיר אפילו בלא מכס… את צרכי החייטים והסנדלרים מסרו במנוֹפּוֹל לחוכרים שהרבו במחירם. בעת “החכירות” העמידו החוכרים משקה, והקהל היה שמח.
ועוד הפעם ההיסטוריה של החנונים והקונים. להחייטים ולהסנדלרים הסבירו, כי הקהל, “המזמינים”, משלמים את המס, ולהעם – כי החייטים והסנדלרים משלמים… והוא הדין במכס התבועות והפשתים. להסוחרים הסבירו, כי באמת לא הם משלמים את המכס, אלא המוכרים, הגוים, האכרים מן הכפרים שבסביבה הממציאים את תבואתם ואת פשתתם לשוק הם המשלמים.
שמעו זאת הסוחרים בעירנו ונהנו מאד. הם מחזיקים “גדול” על כסא הרבנות ונהנים מתורתו – והגוים משלמים… ככה ידעו הרב ומצדדיו להשקיט את הרוחות ולהרגיע את הלבבות.
ואם לפעמים קפץ איזה אופה מר-נפש, שלא חפץ להכניס את מכס השמרים, או חייט עז פנים שהביא סחורת חוץ, לא מאוצר המוכסן שלו, או חנוני עני שכחש מדה של מלח, הרי אִימו עליהם בקנסות, בחרמות, בקבלת נזיפה, וסוף-סוף מוכרחים היו לקבל את גזר-דינם.
אבל קשה מכל המסים היה המס של בית-המרחץ. המס הזה היה מעין מס ישר ואי-אפשר היה להסתירו ולהעלימו מן העין. הכל ידעו כי משלמים לבלן נוסף על השכר הקבוע עוד פרוטה לגלגלת גדולה, וחצי הפרוטה לגלגלת קטנה. והפרוטה בקהלתנו הדלה, מאין תמצא?
וגם הבלן לא היה שמח בחלקו והתאונן תמיד, כי “היקרות” ממעטת את האורחים, והמס הזה תמיד גרם לסכסוכים.
כי קהלתנו לא היתה מפונקת ביותר, בקהלתנו אפשר היה להתקיים בלי כל: בלא חלות, ואפילו בלא לחם לשֹּבע, בלא בגדים מיוחדים, בלא סנדלרים, רק כי קשה היה להתקיים בלא מרחץ.
אם מפני יוקר השמרים לא עלו החלות יפות – לא השגיחו בזה, אם מפני יוקר המלח היה תבשילם כריר חלמית, לא הקפידו בדבר, אם מפני מכס הבשר והדגים לא טעמו טעם בשר ודגים גם כן לא התאוננו, אבל שבת בלא מרחץ – זה דבר בלתי-אפשרי. ובכל זאת סבלו בדומיה גם את המס הזה, כי אנשי קהלתנו היו מטבעם סבלנים גדולים, וקשה היה להוציאם מסבלנותם. אפס כי חדשה נהייתה בקהלה. החכירה הקודמת כלתה זמנה, ואת המרחץ מסרו בחכירה חדשה. ויען כי משפחת הרב גדלה בינתים, כי נתוספו עליה עוד חתנים ונכדים, וגדלה ההוצאה, ומסים חדשים כמעט שאי אפשר היה להטיל עוד – נמנו וגמרו להוסיף על חכירת המרחץ. הבלן אמנם טען, כי השכירות הגיעה כבר עד מרום קצה ואי-אפשר להוסיף עוד, אבל הגזבר של חצר הרב הסביר לו על-פי ההסברה הישנה, כי הוא מדיליה הלא לא יוסיף מאומה, רק כי יעלה את המחיר… ויעתר הבלן.
אבל פה פקעה סבלנותו של הקהל. הקהל הסבלן הזה, אשר על גבו חרשו חורשים וסבל בדומיה, כאילו אין הדבר נוגע לו, הקהל הזה אשר הטילו מסים וארנוניות על כל מאכל אשר יאכל ועל כל משקה אשר ישתה והוא נשא בדומיה, לא יכול כלכל את ההוספה הקטנה על מס המרחץ – ויתרעם.
ותהי מריבה בין הבלן והקהל. הבלן טען, כי “מגבוה” צוו עליו להעלות את המחיר, וכי יש לו שטר כתוב וחתום בגושפנקא דחצר, והקהל טען – כי אותו, את הקהל, לא שאלו ולא הודיעו ואין הוא יכול ואינו מחויב ואינו רוצה לקבל את ההוספה ההיא. ובעל-כרחו התפרץ לבית-המרחץ, ויתרחץ כנפשו שבעו.
וגדול היה היום הזה בקהלתנו, עת הרגיש הקהל בפעם הראשונה את כחו.
ויתאונן הבלן באזני “החצר” ויבקש את דינו, אבל גם משם יצא וידיו על ראשו, באמרם אליו, כי אין להם לאנשי החצר להתעבר ולהתערב בריב זה.
וכראות הבלן, כי שמוע אין לו גם מגבוה, עמד ועשה דין לעצמו, פסק מלהסיק את המרחץ ולשלם את השכירות. בלשוננו עכשיו – קרא שביתה.
ובערב שבת אחד (אינני זוכר היטב את פרשת השבוע), כאשר גמרו בני הקהלה את עסקיהם והכינו את עצמם לרחיצה ולזיעה וצררו את חבילותיהם וקפלו את כתונותיהם ופזמקאותיהם ויתר “הלבנים” והלכו לבית-המרחץ – וימצאו את המרחץ סגור.
?? –
כן, רבותי, המרחץ היה סגור. מה שלא פללו ולא חלמו הם ואבותיהם ראו בעיניהם. אפשר היה להאמין, כי יהפוך חושך לאור ואור לחושך, אפשר היה להאמין, כי תחרב התבל כלה, אבל כי לא יסיקו את המרחץ בערב-שבת – לבד מערב-שבת חזון, לא פללו ולא חלמו.
והחדשה סבבה כרגע מקצה העיר ועד קצה, ונאספו כל אנשי-הקהלה מאיד ועד אשה, מגדול ועד קטן, לראות את החזון החדש הזה ולהתבונן בו. והנה המרחץ סגור והבלן יושב על המפתן ומקטיר את מקטרתו, ועוזריו על-ידו בטלים מעבודתם, כאילו אין דבר, כאילו לא היה ערב-שבת היום.
וישתוממו מאד, ויתגרדו, ולעומת שבאו כן שבו.
וקדושת השבת נפגמה בקהלתנו.
ולערב-שבת הבא שלח ה“גדול” את שוטריו ושמשיו להבלן להזהירהו ולצוות על ההסקה. אבל הבלן באחת, כי כל זמן שלא ימלאו את דרישותיו הצודקות יעכב את ההסקה, ואין מי שיכול להכריח אותו, כי אין כופין על לאו שאין בו מעשה. ואם חפץ הגדול יכול לשלוח את שמשיו ואת שוטריו ויסיקו הם, אם רק בר-הכי הם…
והשוטרים והשמשים היו אמנם “ברי-הכי” גדולים, יכלו לרדת לנכסי חברם ולהכות מלקות, לסחוב לבית-דין, למכור מטלטלים, והמרחץ לא הוסק גם בערב-שבת הבא.
הקהל עמד על דעתו, הבלן עמד על דעתו והגדול וחצרם עמדו על דעתם. כל אחד לא חפץ לוַתֵּר מתביעותיו וזכיותיו מאומה.
ופה באמת מתחיל אותו המעשה שחפצתי לספר לכם.
המרחץ, רבותי, לא הוסק. וצָרֶבֶת ( Зудъ ) נפלה על כל אנשי-הקהלה ויתחילו להתגרד…
הכל התחילו להרגיש את הצרבת והכל התגרדו. מבעל-המלאכה עד החנוני, מן הבחור היושב בישיבה עד הרב בעצמו ובכבודו.
עזב החייט את מחטו ומספריו – ויתגרד.
עזה הסנדלר את המרצע והסנדלים –ויתגרד.
והשוליא-דנגרא והחרש והמסגר עזבו את מלאכתם – ויתגרדו.
עזב גם החוקר את חקירותיו והדרשן את דרשותיו והלמדן את תורותיו – ויתגרדו.
כללו של דבר: הכל, מן הספירות העליונות שבעליונות עד התחתונות שבתחתונות התחילו להרגיש את הצרבת ולהתגרד…
ובאשר הלכת, ובאשר באת, פגשת בכנופיות של אנשים ונשים, זקנים וצעירים, העומדים ומתוכחים – ומתגרדים.
וגלגלי החיים כמעט שעמדו בקהלתנו.
וכאן אני מסיים את ספורי.
כי אבי החרד מאד על ביטול תורה, ביחוד של תינוקות של בית-רבן, בראותו כי פשתה הצרבת גם בי וכי גם אנכי מתחיל להתגרד… חש וישלחני לישיבה אחרת מעבר לגבול קהלתי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.