בעמדנו על המצפה לראות ולהראות כל חדש בעניני הישוב, מתבוננים אנו תמיד על המון האורחים הבאים שבוע בשבוע לחוף עירנו יפו, ואשר מספרם תמיד ממאה ומעלה; דורשים אנו לדעת הנסבות שהסבו לבאים הנה, ומשימים עין על מעשיהם ארחם ורבעם מאז דרכה כף רגלם על החוף עד ימצאו מנוח, או עד שובם בדרך אשר באו בה, ומשימים אנו לבבנו גם לשמועות החדשות שמביאים לנו מכה"ע למצא בהם דברי חפץ, ולדאבון לבבנו מוצאים אנו אנדרלמוסיא וערבוב המושגים בכל מבט עינינו, ונחשוב לדבר אך הפעם דברים אחדים על הדבר הזה ואכלו אחינו הדברים ויברכו על הארץ ועל פרי הארץ.

ברגע הראשון בהצג האורחים כף רגלם על יבשת יפו מתחרטים הם על פחזותם לעזוב הארץ אשר לוּמדו אל מנהגיה, משטריה, מושגיה, ואנשיה ושפת תושביה, בראותם ארץ חדשה, מוזרה להם בתנאי החיים אשר בה השונים תכלית שנוי מארצם, ויש אשר יתקצף וקלל יומו ומהר יגמור בדעתו לשוב על עקביו, ובנתנו דעתו לשוב מוצא הוא מגרעות בכל דבר, החוצות צרים, הערבים פראים, בתי המסחר בשפל המדרגה, הלחם, המים, כל מאכל וכל משקה אינם לפי רצונו ולפי טבעו, ובכן גומר הוא את מחשבתו והולך לו אם אך ימצאון עוד שקלים אחדים בצלחתו.

ואשר צלחתו ריקה הולך הוא על כרחו ושלא בטובתו לעבוד באחת המושבות או במסלת הברזל, פיו מלא תלונה תמיד, ומהם מתרגלים מעט מעט אל העבודה הקשה ואל החיים החדשים, ומהם מואסים תכף בעבודתם המפרכת את הגוף, ומחזרים על שני בתי הועד, אשר לחובבי ציון ואשר לעיר. בבכי יבואו ובתחנונים יעלה בידם להשיג מחצית דמי שכר האניה, ומוכרים הם כל אשר להם ומשלמים המחצה השני ושבים על עקבם.

כהראשונים כן השנים שבים ובאים אחרי כן הנה, אחרי שבעם מרורות ותלאות ואחרי אבוד מהם כל אשר להם וקבלו עליהם הדין, וחיים הם חיי צער, ומתחרטים שנית, אך זאת לא תעלה על דעתם לשוב ולשגות באולתם ולעזוב הארץ שנית, וגם בכפם לא דבק מאומה להוצאות הדרך עוד. ואשר לא יעזבו הארץ אף פעם אחת, הם: או המחבבים באמת את הארץ, ואשר יהדותם קודמת ללאומיותם, שחבת הקדש מכשרת אותם לשאת כל יד עמל ותלאה באהבה, והם המעט בין הבאים, או אלה אשר פרי החפש יקר בעיניהם, והם חלק יותר גדול מהראשונים.

בעלי החפש הללו אשר שמו להם את הלאומיות רק לכסות עינים, מרגישים חסרונות הארץ שיחסרו להם; מרגישים הם כי אין למו בתי תיאטראות וקרקסאות, מרגישים הם כי אין למו גני-טיול, בתי משקה כאשר בחו“ל, וכ”ז מרגישים כמחט בבשר החי, אבל גם זאת מרגישים הם כי חפש אין קץ להם פה, חפש מגדרים וסיגים, מעול תורה ומעול ד"א, בעשותם כל מה שלבם חפץ ואין מוחה בידם.

יושבי הארץ האלה עושים רעה עם הארץ ועם אחיהם רב יתר, מאלה ההולכים למו ומוציאים דבת הארץ רעה באזני חו“ל; שלהאחרונים אין שומע, והכל יודעים כי הבשת על עזבם הארץ תשים דבה רעה בפיהם ואומרים הם להצדיק נפשם בעיניהם הם ובעיני רואיהם, והראשונים נותנים את אחיהם לשמצה בעיני בן הנכר תושב הארץ, בהלוקסוס שהם אוחזים בו בשתי ידיהם ומתראים לעשירים, בשעה שהם רק מתעשרים ואין כל, ובמעשיהם הלא-טובים… עד כי כל איש יהודי הנאמן לה' ולעמו בראותו כל אלה בבואו הנה וכבה ממנו זיק האהבה לא”י ונותן הוא היתרון לחו“ל על א”י.

ומי הביא לנו כל אלה?

האנדרלמוסיא והערבוביא! אשמע בנחמה, אם לא שמעתי רבים אומרים “אוי לנו על שברנו כי עזבנו ארצנו שמצאנו בה פרנסתנו ברוח ונגמול חסד עם דלים, ונבא פה לרעב ללחם וליהנות מן הצדקה”, ובשאלי אותם: “מדוע איפוא עשיתם זאת?” ויענו: “רוח הזמן צרר אותנו בכנפיו וקסמו משכנו הנה”. וארא בין הבאים את התימנים, הם אחינו יושבי ארץ תימן, ודלותם רבה באופן זר ומבהיל, ואשאלם גם הם: מדוע באתם הנה? וברוח נמוכה ענוני: “הגיעו הימים שעליהם נאמר: עורי צפון ובואי תימן, ובמעשה אחינו הקודמים אחזנו ונבוא גם אנו לא”י", ואדע גם אני כי דבר ה' הוא, האומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, ולולא שלטה הערבוביא גם בהתימנים, כי אז היו גם הם לברכה בקרב הארץ ולא היו באים אלא שהארץ קולטתם, תחת אשר עתה גם המה אם ימצאו די הוצאות הדרך וחזרו למקומם.

חלק גדול בבריאת האנדרלמוסיא לוקחים מכה"ע הנותנים מקום לכל נער להודיע את אשר לא קרה, ואינם נותנים מקום להמודיע דברים כהויתן, כי לא יאבו הלוך נגד שטף הזמן.

השמועות האחרונות שהביאו לנו מכה“ע ואשר יש לשום לב להן, הם: האגודות שנוסדו בערי הממלכות באירופא לפקח על טובת העניים האֻמללים, ואספת ראשי עמנו בברלין לחקור לדעת המקום המסוגל להביא שמה את אשר תקיא אותם ארץ מולדתם, ודעת לנבון נקל כי יש נותני היתרון לא”י ויש שמים עיניהם בארגנטינא, בראזיליא וכו'. ולולא שלטה הערבוביא גם בזה, כי אז ידעו הכל כי שתי הדעות צודקות או כי שתיהן אינן צודקות; כי שני מושגים הם שמתאחדים בצד ומתרחקים בצד.

הא כיצד? שני המושגים האלה הם: “ישוב א”י" ו“המצאת מקום לעם בני ישראל שיוכלו למצוא לחמם ביגיע כפיהם”. מצוה עלינו להרבות הישוב בא“י, ואף אם בני ישראל יושבים שלוים ושקטים אין אנו פטורין ממצוה הזאת אף רגע אחד, וכל המביא נפש אחת ומשפחה אחת לא”י שראויה היא להיות, הארץ קולטת אותה וגומל חסד הוא עם עמנו וארצנו.

ומצוה עלינו לרחם על אחינו הנודדים ללחם איה, ואף אם לא היתה ארץ ישראל בעולם, גם אז מצוה עלינו לתור להם מקום לעבודה ומנוחה.

ומצוה גוררת מצוה, בהביאנו אחינו הרעבים לאה“ק ועלו בידינו שתי המצות יחד. אבל כל האומר להביא כל אחינו מחו”ל לאה"ק אינו אלא טועה, כי מלבד אשר צר המקום מהכיל אף המחצה מהם, מסופקין אנו מאד אם יוכל המון גדול לראות בה חיים לפי מצבה עתה, אשר טרם הגיעה למדרגה כזאת שהפרנסה תהי מצויה בה אף בקושי ואף בהמצאת אמצעים שונים שבני ישראל ממציאים בשכלם החד בעניני המסחר.

ואם כן איפא על העומדים בראש התנועה לשלוח חלק אחד אחוז מהרבה לאה"ק, ויתר הידות ישלחו אל המקום אשר ימצאו לטוב להם, ובטוחים אנו בהעומדים בראש כי ירכשו להם ידיעות שני המקומות ויתהו על קנקן הנשלחים, לדעת להקצות מקום לכל אחד כראוי לו.

ובכלל ישימו לבם לשלוח לא“י את המזומנים לה, לאמר: אנשים אשר הם יהודים מכף רגלם ועד קדקדם, יהודים שומרי תורה ודת ה', ולא יגרמו במנהגיהם מחלוקת וריב בשערי אה”ק, והיו לברכה בקרב הארץ.

−−−−−−−−−−−−−−−−

קניות חדשות נעשו באדמת א“י, אך טרם נתאשרו כראוי, והננו להזכירן לע”ע בקצרה, ובמאמרים הבאים נדבר עליהן בארך.

מר חנקין קנה תשעים אלף דונם עפ“י שטרי המקנה וערך עשרים ומאה אלף ע”פ ההשערה (כי ע"פ רוב נכתבו בשטרי המקנה, לפנים, פחות מהסכום האמתי) אדמת תשע עשרה כפרים שהם בשלש קבוצות, הקבוץ האחד הוא על גבול גידרה של מר שמעון רוקח אצל חיפה, השני אצל נצרת והשלישי על גבול משעזירי אצל טבריה וכלול בה חלק מעמק יזרעאל. קנית מר חנקין נמכרה רובה במחיר 20 פראנק הדונם. הצירים המינסקים קנו גם הם כפר שבתאי על מיצר משעזירי, ערך שבעה עשר אלף דונם יכיל; ויעלה להם בערך שנים עשר פראנק הדונם. ומעבר לירדן קנו: מר בערמאן, מר עפשטיין ומר מענדילזאהן כמאה ושמונים אלף דונם, ועוד קנו מר בערמאן ומר מענדילזאהן כשעה מדמשק כחמשים אלף דונם, והיא סוריא ודאי, ואומרים שהקניה השניה היא עדית, ותמכר משלשה עד ארבעה פֿראנק, וכל הקונים האלה טרם לקחו שטרי מקנה, וטרם גמרו גמר שלם עם המוכרים, אבל כבר נחשבין הן ברשות הקונים ובע"ה ישארו תחת יד ישראל.

מר עפשטיין קנה ביד מר הרצענשטיין מאה ועשרים אלף דונם מעבר לירדן. ויקנם מר זיידנר ושותפיו ממנו בתתם לו 1¹/₂ פֿראנק על כל דונם, ועליו להוציא על הוצאותיו שטרי המקנה ורשיוני הבניה. אך ועד הפועל מערער על הקניה, ורוצה הוא, כי שליש הנחלה ימכר לאלה אשר חתמו ידיהם בהועד לקחת ממנה בהקנותה, בטרם נקנתה עוד, ובכן מצאו את המכירה למר זיידנר שלא בדין.

לנחלת חדֶרי (היא חצור) כבר נעשתה “מֻצְדַקִיָה”¹ אך הכושנים טרם יצאו, ובני האחוזה, אשר חכו לאדמתם פה ימים רבים באפס מעשה, יצאו להתנחל ולהתישב שם, וחצר גדולה ובתים רבים לה ומרתף גדול, ויתן כל הבא אל הבתים מהמתישבים שטר על 300 רו"כ לערבון, כי יצא משם בכל עת שיצוהו ועד האחוזה הנוסד בידי ועד הפועל. ועוד התקינו, כי כל פורץ גדר הדת יענש פעם ושתים כפי ראות הועד ובשלישית עליו לעזוב את האחוזה אם יעשה ביד רמה.

וחולי עניי האורחים ביפו נעזרו לפי שעה כשלוח חברת “למען ציון” המרבה לעשות חסד בא“י מאד מאד (למרות חורפיה אשר לא ידעו בשת), אלפים וחמש מאות מארק, ואת רופאה שבירושלם, לכונן פה בית חולים לפי שעה. ורופא עדת ישראל פה יבקרם; ומהפתק העדה יתן להם הסמים. וראשי עדת יפו מתחזקים לעשות בית חולים עראי זה לבי”ח של קבע. פעם אחת נאנס מר בלוק, פקיד ראשון לציון, לשלוח עובד חולה ליפו, ולא היה מקום בלתי אם בבית החולים של הנזירות, ורק בהשתדלות גדולה עלתה ביד הפקיד להסיר אותות אמונה אחרת ממראשותי החולה. ועתה בינו נא אחים את תקף צרך בי"ח לעברים ביפו.

שתי פקודות יצאו במשך זמן קצר, אשר שתיהן עשו רשם גדול על הליכות הישוב: הראשונה, כי לא יתנו ליהודי הבא מרוסיא לרדת אל החוף, בלתי אם ערב איש מיושבי הארץ, כי יעזוב האורח מקץ זמן קבוע את הארץ. והפקודה השנית היא, כי אסור לכל יהודי הבא מרוסיא ומארץ יון, לרדת כל עקר על אדמת ארץ ישראל ואין שום ערובה מועלת. הה! את הפקודה הנוראה הזאת הביאונו לדאבון נפשנו בידנו עלינו, ואין איש חיב בדבר, כי אם אנחנו, בשאון ובהמולה ובקולי קולות אשר השמענו על לא דבר. אוי לי אם אֹמר, כי נתקימה בנו המדה שגנו אותה חז"ל: מדת אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. דרך ארץ חסרנו, הכל חסרנו! אך נקוה לה' אשר יפליא עמנו חסדיו כל ימי היותנו, כי יהפך הכל לברכה ומן החוה תצא חטה.

יפו, בחדש תמוז תרנ"א. יעקב גאלדמאן.