תדפיס מתוך הספר: “אתגר הריבונות - יצירה והגות בעשור הראשון למדינה”

העורך: מרדכי בר-און;

ירושלים: יד יצחק בן צבי,

תשנ"ט. 

הבית בשדרות רוטשילד 60, ששכנו בו מערכת “בשער”, שבועונה של “מפלגת הפועלים המאוחדת”, משרד “הועד למען השלום”, ועוד שתיים-שלוש לשכות של אותה מפלגה – מרחק כמה צעדים מן השגרירות הסובייטית, צעדים קצת רבים יותר מן הוועד הפועל של ההסתדרות, ובאותה סביבה: קפה “קרלטון”, שבו ישב שלונסקי על וודקה וכתבי-יד, מוקף חסידיו ושוחרי פניו; קפה “מאור”, שבו היו נפגשים בשעות הצהריים אלתרמן, יצחק שדה, מפקדי פלמ“ח לשעבר, סופרים צעירים; משרדי מזכירות מפ”ם, מועדון “תרבות מתקדמת”, “ספרית פועלים” – בית זה היה הומה מאנשים רוב שעות היום והערב. היה זה מעין מטה של תנועה לוחמת, שרחשה בו תכונה של באים ויוצאים: אנשים שטרם פשטו את מדיהם מאז מלחמת השחרור, חברי קיבוצים שהתעכבו בעיר לכמה שעות, פעילי עלייה, פעילי אגודות מקצועיות, סטודנטים, שליחים שחזרו מאירופה או ערב צאתם לשם. היה איזה צימאון להיפגש, לדבר, להחליף דעות, להביע מחאה או תקוות, ליזום יחד פעולות. האוויר היה רווי מתחים. מתחים של מדינה בראשית צעדיה, ש“צלמי פנים” שלה לא עוצבו עדיין:

אֶל מַהוּתָהּ נִדְרֹשׁ לִמְצֹא לָהּ תַו-הֶכֵּר לְהַכְלִילָה וְהִיא חוֹמֶקֶת לֹא נְתְפָּסָה. יִחוּד-לָשׁוֹן-וּכְתָב לֹא יְכִילֵנָה. אֵין יָדוֹ מַשֶׂגֶת. מִתוֹךְ שְׁאוֹן עַם רָב וּמְלָאכוֹתָיו וּמִשְׂחָקָיו, הִנֵּה צוֹפוֹת מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ בְּלִי נֵדָעָה מֵעֲתָּה מִי זֹאת עוֹלָה, אִם הִיא אוֹ זוּלָתָהּ.

כדבר אלתרמן ב“עיר היונה”. מתחים של מעבר חריף בין שתי תקופות: זו שהיתה טבועה בחותם של התנדבות וזו שאך עתה החלה בונה כלים של מדינה מאורגנת. מתחים של העלייה הגדולה, ה“סטיכית”, שכיסתה את הארץ במעברות של צריפים, פחונים, בדונים, אוהלים. מתחים של התנגשות בין מגמות פוליטיות מנוגדות, אויבות זו לזו, על רקע פירוק הפלמ"ח, המשא-ומתן על שילומים, ממלכתיות כנגד רצון להמשיך בקו החלוצי של תנועת העבודה כפי שהונח בערישתה, “אוריינטציות” סותרות – כלפי המערב או כלפי “עולם המחר”.

_________

מאמר זה נלקח ברשות המחבר מגיליון היובל של “מאזניים”. הרצאה ברוח ובתוכן זהים ניתנה על-ידי אהרן מגד גם בכנס “יצירה ורוח בעשור הראשון לתקומת ישראל” שנערך ביד יצחק בן-צבי ב- 18–19 בדצמבר 1994.

“עולם המחר” היה ברית-המועצות, זו ששיחררה את מחצית אירופה מן המגף הנאצי ונתנה מקלט למאות-אלפי יהודים; “עולם המחר” היה “הדמוקרטיות העממיות” החדשות, פולין המתנערת מן החורבות, צ’כוסלובקיה והונגריה הקמות מסיוט הכיבוש הגרמני; “עולם המחר” היה הפרטיזאנים של טיטו, “אלאס” של יוון, הקומוניזם העממי לבוש הבלויים, של איטליה, הקומוניזם הנחוש, האידאולוגי, של צרפת; “עולם המחר” היה “אנשי פנפילוב”, הספרים של שולוחוב וסימונוב, “יונת השלום” של פיקאסו, הציורים של לז’ה ושל בראק, השירים של פול אלואר והרומנים של אראגון; פבלו נרודה, נאזים חיכמת, והווארד פאסט, ריצ’רד רייט, סארטר וקאמי, ה“ניאוריאליזם” של הסרט האיטלקי, אתל ויוליוס רוזנברג ונרדפי המקארתיזם בארצות-הברית… מיטב האנושות, מיטב האנושות; “עולם המחר” היה “תנועת השלום” העולמית, זו שהפסטיבלים שלה, מפועמי רוח נעורים אביבית, רוויית תקוות ממזרח וממערב, נסחפו בגלים אדירים של דגלים, שירה, מחולות, תהלוכות המוניות, סיסמאות של אחווה עולמית…

“בשער” היה ביטאון מפלגתי מובהק, שצעד באדיקות במסלול הצר של האגף השמאלי של המפלגה. ל“אחדות העבודה” לא היה חלק בעריכתו ובעיצוב דמותו, והיה זר לאווירה ולמסורת של “הקיבוץ המאוחד”. דברי הפרשנות, המאמרים התיאורטיים, הכתבות, המקורות – תאמו את ההלכה והמעשה של אנשי “השומר הצעיר” באותה תקופה. המדור היחיד בשבועון, שמעצם טיבו נטה מקו זה והיה פתוח יותר להלכי-רוח שונים, לגוני מחשבה שונים היה המדור הספרותי, בן שני העמודים האמצעיים, שעורכו היה תחילה משה שמיר, ושלאחר מכן הצטרף אליו הח"מ.

סביב מדור זה התלקט “חוג בשער”. חוג זה – שלפגישותיו הדו-שבועיות בשדרות רוטשילד 60 נאספו סופרים ופעילי תרבות ממקומות רבים בארץ, קיבוצים, ערים וצבא – עיקר מטרתו מלכתחילה היתה שמיעת אינפורציה מפי פעילי מפלגה ואנשי ביטחון, ודיונים בעניינים פוליטיים וחברתיים. כך הוזמנו אליו אישים כמו יערי וחזן, גלילי ובן-אהרן, משה סנה, יצחק שדה ועוד, אך במרוצת הזמן עבר בו מרכז הכובד לשיחות בענייני ספרות, ובייחוד בסמיכות להופעותיהם של ספרי המשתתפים בו: ספריהם הראשונים של נתן שחם, חיים גורי, אבא קובנר, שלמה ניצן, ועוד.

בחוג זה נתלכדה הקבוצה שהחליטה – אחר פגישות רבות, באקראי ובזימון, בבתי-קפה ובבתים פרטיים – על הקמת ביטאון ספרותי נפרד, שקורא שמו “משא”.

קבוצה זו – ודבר זה ראוי להדגשה – לא נולדה ב“קריית ספר” ולא צמחה מתוך “מעגלי הספרות”. או “ילקוט הרעים”, לא ליכד אותם טעם ספרותי משותף והיא לא נוצרה כתוצאה מן הצורך או השאיפה להילחם ב“משמרות” שקדמו לה. אגודת הסופרים ובטאונה “מאזניים” לא עניינו אותה. היא ראתה בהם משהו מיושן, מזוקן כלשהו, קופא על שמריו, מנותק מן התכונה הסוערת המתחוללת בארץ (בכל גיליונות דו השבועון “משא” אין למצוא כמעט התקפות על האגודה, או על אישים בה, או על משמרת ותיקה בתור כזו. האופייני היה התעלמות מאלה, מתוך חוסר יחס). מה שליכד אותה היה רקע ביוגרפי משותף (תנועות-הנוער, קיבוץ, ה“הגנה” ופלמ"ח, מלחמת השחרור, תנועת העבודה), השקפת עולם דומה ( ביחס האישי לארץ, לציונות, ליהדות והגולה), והרגשת ייעוד: האמונה שהספרות ה“צעירה”, זו שנוצרת על-ידי בני דור חדש שגדל בארץ ושכל יניקתו מן הארץ, יש בכוחה לעצב את דמותה החברתית והפוליטית של המדינה המתהווה. ההתמרדות המיידית שלה, זו שהניעה אותה לצאת מתוך השבלול של ביטאון מפלגתי להופעה עצמאית, היתה בעיקר כלפי הדוגמטיות המפלגתית של מפ“ם, כלפי האפוטרופסות הרוחנית שלה, נסיונותיה “לכוון”, תביעותיה ל”ריאליזם סוציאליסטי" נוסח ז’דאנוב, או מאמציה לתת “חסות” לספרות הצעירה תחת כנפי “המרכז לתרבות מתקדמת”.

“המרכז לתרבות מתקדמת” ניהל אז פעילות רחבה וענפה, במועדונים, באסיפות, בגיוס “אנשי רוח” לתמיכה במאבקים פוליטייים ולהשתלבותם בתנועה האינטלקטואלית העולמית של השמאל הפרו-קומוניסטי. סביב אישיותו רבת ההשפעה וההשראה של אברהם שלונסקי, התלקטו אז סופרים ואמנים רבים, לאו-דווקא בעלי זהות מפלגתית מפורשת: לאה גולדברג, רפאל אליעז, עזריאל אוכמני, דוד כנעני, א“ב יפה, צבי זוהר, א' קולב, פרנק פלג, פנינה זלצמן, יהלי וגמן, ורדינה שלונסקי, אנשי התיאטרון “הקאמרי”, ציירים, חוקרים ופרופסורים רבים. התארגנות הצעירים (בעלי רקע ביוגרפי וחווייתי שונה) להקמת ביטאון נפרד (נפרד מ“בשער”, מהדף הספרותי של “על המשמר”, מ“אורלוגין”, וכו') נראתה בעיני אלה – בייחוד בעיני שלונסקי עצמו – כ”פרישה" (ימנית כלשהו) מחוג השפעתם. הצעדים הראשונים של “משא” נתקלו אפוא, אם לא בהתנגדות פעילה מצדם, במורת-רוח “סבילה” ובספקנות. רק לאחר חודשים רבים, לאחר ש“משא” ביסס את עצמו וכבש לו שם ומקום כביטאון רב- תפוצה ורב-תהודה, באה ההשלמה אתו.

בט“ו בתמוז תשי”א (19 ביולי 1951) הופיע הגיליון הראשון של הדו-שבועון “משא”, בן 8 העמודים הגדולים. המערכת, שנקבעה בפגישת הקבוצה המייסדת, היתה בת ארבעה: משה שמיר, אהרון מגד, חיים גורי, ט' כרמי; והשניים הראשונים – כעורכים בפעילות מלאה. בדבר המערכת של הגיליון הראשון (שנכתב על-ידי משה שמיר) נאמר בין היתר:

"פני מייסדיו של “משא” אינם להפגנת כוחם בעריכת במה ספרותית או בהנהלתה. ביניהם סופרים שכבר התנסו בכמו אלה, והכל יודעים כי לא מהעדר במת-הדפס נתרקם כאן מה שנתרקם. פני מייסדיו של “משא” לעיצוב דו-שבועון סוציאליסטי, מהפכני ולוחם – וההדגשה על שתי התיבות האחרונות. ההרגשה שריחפה על-פני פגישות היסוד הממושכות שקדמו להקמתה של במה זו, היתה כי הגיע הזמן ללכד את הכוח שנאסף, לנצל את הנסיון שנצבר – ולהתמודד עם תפקידי הדור. אל הבמה הזאת נאספים אפוא לא מבקשי רשות הדיבור, אלא אלה המבקשים לחבר את רשות הדיבור הנתונה להם אל חובת המעשה.

כוונתנו לבנות במה ספרותית שתהא סומכת, יותר מאשר על כל גורם אחר, על מסירותם, התנדבותם וכושר עבודתם של משתתפיה. כל הגורמים האחרים עשויים להכזיב ולרפות ידיים (ונבוני-חיוך נדיב, ראשם בעיקר על קטנות כגון תקציב, נייר, מנהלה, תפוצה וכדומה). אך תקוותנו היא כי כוחו של הגורם האחד, כאמור, ישא ב“משא” גם בעת שייוותר יחידי. משום כך תהא במה זו יותר מכל בגדר משא על כתפי סופרים ואמנים, ובזה ייחודה.

דברים רבים מבדילים את הסופרים ב“משא” איש מרעהו. מזג אישי, דרכי יצירה, סגנון, עולם הדמויות וההשגות, אך בשתיים הם מאוחדים: בהשקפת עולם פוליטית, ובהליכה לקראת מציאת הסינתיזה (איש איש עם נרו אשר בלבבו), הסינתיזה בין השקפת עולמם ובין יצירתם הספרותית."

תוכן העניינים של הגיליון הראשון, יש בו כדי להצביע על המגמה שהנחתה את “משא” מתחילתו – זו של ספרות ואמנות בזיקה הדוקה להתרחשות החברתית והפוליטית בארץ ובעולם: “לביקורת עצמנו ולביקורת הספרות” מאת אהרון מגד; “שיר לברזל” מאת חנוך ברטוב; “אל מול” מאת איתן (תגובה על הענשת פושעים על-ידי “הגלייתם” לאילת); “משבר היצירה, היוצר והביקורת” מאת ג' חן (חיים גליקשטיין); שני שירים מאת חיים גורי (“בלובן המלוח של שפתי”, ו“לאורך השבילים”); שלושה שירים של לורקה ומאמר גדול עליו מאת משה דרורי; “על המוסיקה בקיבוץ” מאת צבי סנונית; “תמרון בנגב” מאת משה שמיר (פרק מתוך “במו ידיו”); “שירה של ז’אנין” מאת ט' כרמי (מתוך “אין פרחים שחורים”); “המצוד על הבסטיליה” מאת ברוך שראל; “דבר אל האמנים” מאת כריסטופר קודוול; “שוק שרב”, שיר מאת אלעזר גרנות; “חגו של קולקטיב יוצר” מאת נתן יונתן (על הצגת “אחי גיבורי התהילה” בקיבוץ שריד); “לדרכה של אמנות הציור יהשראלי” מאת שמעון צבר; לקט ידיעות “מעולם התרבות הסוציאליסטית”; וכן ציורים מאת אברם וולף, ששונה היימן, מרים הלפרין.

מיד עם הופעת הגליונות הראשונים של “משא” נימחו ובטלו כל הספקות שליוו את מייסדיו ערב הקמתו. קבלת הפנים בציבור היתה נלהבת במידה שלא שיערוה; התפוצה היתה ללא תקדים בהיסטוריה של העיתונות הספרותית בארץ – 5,000 עותקים, שמהם רק 2,000 במכירה מאורגת לקיבוצים. העיתון “נחטף” בקיוסקים מיד בימים הראשונים ליציאתו לשוק (בגיליון 3 כבר מופיעה מודעה מטעם המערכת המבקשת מקוראים להחזיר גיליונות קודמים תמורת תשלום, עקב הביקוש הרב). כתבי-יד זרמו למערכת מכל קצות הארץ, מערים מקיבוצים ומן הצבא, ורובם הגדול היו של אנשים צעירים, בראשית צעדיהם בספרות.

הופעת “משא” ענתה על צורך עז שריחף באוויר הארץ של אותם הימים; צורך של יוצרים וצורך של “צרכני תרבות” ושוחריה. היה זה צימאון לביטוי חדש לתקופה חדשה ורבת-תמורות; ביטוי שאינו מתגדר בתחומי “חבורה ספרותית”, אלא פונה לקהל רחב, הרואה את הספרות ואת האמנות כראי לרחשי לבו וכדרך להבעת מצוקותיו, מחאותיו, אמונותיו. הבמות הספרותיות האחרות היו מסוגרות בתוך עצמן, או מכוונות לחוגים מצומצמים. “בשער” היה דוגמטי, כבד ויבש. לעומתם היה “משא” במה פתוחה, קשובה למתרחש בארץ ובעולם, מסבירה פנים לגילויי כישרונות חדשים, עירנית.

חדרי מערכת “משא” – באותו מען, שדרות רוטשילד 60 – הפכו כתובת ו“בית” לרבים. נכנסו ובאו בהם, בכל שעות היום, אלה שראו עצמם שותפים למעשה. יעצו, הציעו, יזמו, התווכחו. לעתים גם לנו בו אנשים שעשו לילה בעיר, או מי שלא היה בית-קבע (כאמיר גלבע, באותם הימים). ומבית זה יצאו גם “שליחים” החוצה: “ערבי משא” נערכו בקיבוצים רבים, בהשתתפות סופרי העיתון ועורכיו, והדרישה לכך עלתה על היכולת לספקה. מטעם “משא” התקיימו “ערבי ספרות” בערים, שקהל רב ומגוון בא אליהם (כך, למשל, היה אולם “בית החלוצות” מלא מפה-אל-פה בערב למלאות שנה ל“משא”; וכן “ביתנו” בחיפה).

בין משתתפי “משא” בשנה הראשונה, היו, נוסף על הנזכרים לעיל: יצחק שדה, ע' הלל, אברהם הוס, אמיר גלבע, זרובבל, שולמית ריפתין (הר-אבן), מתי מגד, עמוס מוסינזון, צבי ארד, אידה צורית, נתן שחם, דוד שחם, מנחם דורמן, עוזר רבין, יוסף בר (בר-יוסף), נסים אלוני, ישראל גור, דניאל בן-נחום, ישראל רינג, דוד ארן, צבי בר-און, חיים פלג, שמואל עדן ועוד.

למן סוף השנה הראשונה לקיומו, ובייחוד עם כניסתו של ט' כרמי (שהחליף את משה שמיר) לעריכה מלאה, נתרחב ונתגוון “משא”, שיפר את צורתו, גדל בו חלק האמנות הפלסטית (קבוצת “אופקים חדשים”, בין היתר, ראתה בו את במתה), ונוספו בו מדורים קבועים חדשים. מאלה כדאי להזכיר את “ילקוט הכזבים” – לקט ה“פולקלור” של הפלמ“ח, שנאסף על-ידי חיים חפר ודן בן-אמוץ (ויצא אחר-כך בספר); “חן המקום” מאת מגן ברושי – על אתרים, נופים, נושאים גיאוגרפיים וארכיאולוגיים בקשרם אל פולקלור ותולדות היישוב; “לשון בני אדם” מאת חיים בלאנק – לחקר העברית המדוברת, עגות שונות, חידושי מלים בלשון העם, סלנג וכד'; “משא קל” מאת חיים חפר – פזמוני תגובה פוליטיים וחברתיים. כל אלה ואחרים שיוו ל”משא" אופי של במה שאינה מצטצמת בספרות אמנות וביקורת בלבד, אלא מנסה להקיף את חיי התרבות בכללם.

שלוש שנים וחצי התקיים “משא” כדו-שבועון, כשתפוצתו נמצאת בקו עלייה מתמיד, חוג משתתפיו מתרחב והולך, וצורתו משתפרת.

עם הפילוג במפ“ם, ב- 1955, התפרקה החבילה. מבחינה מנהלית, לא היתה עוד אפשרות לקיים את “משא” כעיתון עצמאי, והיחסים הפוליטיים השפיעו גם על היחסים בתוך החבורה המייסדת עצמה. ב”חלוקת הנכסים של “המפלגה המאוחדת” נשאר “על המשמר” עיתונה היומי של מפ“ם, ואילו “משא” סופח ל”למרחב" כמוסף הספרותי שלו, בעריכת הח"מ, כשרוב משתתפיו נשארים נאמנים לו גם מעתה ולהבא.

גם במסגרת “למרחב” הוסיף “משא” לרכז סביבו את טובי היוצרים הצעירים, בסיפור, שירה וביקורת, במשך שנים רבות. מעל דפיו הופיעו הסיפורים הראשונים של עמליה כהנא-כרמון, א"ב יהושע, יהודה עמיחי, רחל איתן, יהושע קנז, ישעיהו קורן, דליה הרץ, אידה צורית, אהרן אפלפלד, שמאי גולן, גדעון תלפז, עדי צמח, אבות ישורון, ועוד רבים; וכן שיריהם הראשונים של אהרן אפלפלד, עמוס עוז, ישראל הר, ראובן בן-יוסף, אנדד אלדן, אבנר טריינין, רנה שני, תרצה אתר, הלית ישורון, בת-שבע שריף, אהרן אלמוג, רנה ליטוין, אריאנה הרן, ועוד ועוד.