נדפס ב“יבנה” גל. א. קרקה תרע"ב

“בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ”. זה סוד חכמת הטבע בכל מקצֹעותיה, קץ ותכלית כל הדעות והסברות, אשר עלו על לב אדם לבאר את המציאות ולגלות את הסבות אשר בעבורם המחזות תלוים זה בזה ומשתלשלים איש מרעהו. כל העולמות אשר השגנו ואשר לא השגנו, נבראו בידי שכל נצחי בחכמה ודעת, זאת היא כל תורת הטבע וכל חוקריו ומגלי עמקותיו מימי אנוש עד היום הזה, ומעתה עד דור אחרון, אינם כי אם מפרשים לפסוק הראשון של תותרת משה, בין שידעוהו ויהגו בו בחרדת קדש, בין שיתעלמו ממנו בשגגה או בזדון.

אם ימצא חוקר הצמחים איזה גרעין עטוף כנפים ואחרי כן יראה, כי בכנפים האלה הרוח מביאה אותו על אדמה פוריה, למען הצמיח שם עץ פרי למינהו, ישמח להכיר את הכליות שבכנפים, כי הנן מכֻונות לתכליתן; ואם יתמה המנתח על הטחוןל שבגוף האדם, למה הוא משמש? הלא יעשה זאת בחזקה, שאין דבר מיֻתר בטבע. ואם יחשוב אדם על איזה חפץ בעולם, כי לא נברא בשכל כי אם היה מתמיד או נעשה במקרה בלי תכנית ותכלית, לא קשה יקשה לו עוד מאומה בצורת החפץ ההוא ולא יסבֹר בו שום סברה, כזאת הננו עושים בדבר עשוי בידי אדם, שאיננו חשוב בעינינו ואיננו מקוים למצא שכליות במעשה ידיו. לו חשב איש מחשבה כזאת על איזה דבר המצוי בטבע, לא התבונן בו ולא הי לו שום מקום לחקֹר בו. ואם אין קשר וחבור בין המקרים השונים של הדבר ההוא, יחלֹם למצא בו חק קבוע ואיך זה יעסֹק בחכמת הטבע המיֻסדת כלה בהנחת חֻקים קימים בחמרים ובנפשות? אבל באמת לא שמענו ולא ראינו מעולם איש שאיננו מחזיק קביעות וחֻקיות בכל הדברים, שאינם עשוים בידי אדם, לא בקני הטפשים ולא בגדולי החכמים.

נמצא שכל איש, המוציא מפיו איזה דבור על השמש המאיר ועל העננים המחשיכים אותו, או על שור העובר לפניו ועל תפוח, אשר יאכל, הנהו כורך תמיד תחת לשונו “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, ואין חלוק, אם הוא מחזיק את עצמו למאמין או לכופר. כל שאלה אשר ישאל איש באחד העמים אשר תחת השמים, בזמן מן הזמנים, לאחר מתן תורה, באיזה מחזה, מחזה טבעי, איננו כי אם מתקשה בפסוק “בראשית ברא”… ובכל דעה, אשר יביע מעצמו או אחרי אחרים, בטבע, הנהו מפרש את הפסוק הזה ומראה את אמתו במשל מיֻחד. נמצא שהכל מודים, שכל דבר, שאיננו עשוי בידי אדם,הוא עשוי בידי שמים; ורק אצל אחרים הרעיון נחבא תחת מפתן ההכרה וחכמי ישראל מבטאים אותו בשפה ברורה. גם אם יאמר השכנזי “ימטר” והפֹלני “מטר נופל”. הנהו מרגיש עברי באמרו “ד' ממטיר”, ורק הם אינם משכלים את דבריהם כמֹהו, חכמינו הספרדים לא העשירו איפֹא את המחשבה הישראלית בהביאם את השיג¹ והשם “טבע” משדה יון אל מחנה ישראל ולא לטשו בזה את השגתנו. ונהפוך הוא, כי השיג “בורא” ברור ומובן (לא מצד עצמו כי אם מיחסו לבריותיו) והשיג “טבע” מכֻסה בערפלי הסוד, ולכן לא נצרכו בתקופות הקודמות למלה כזאת; הנביאים דברו על “ד” “אלוהים” והתנאים והאמוראים אמרו “בריות”, “מעשה בראשית”, “מנהגו של עולם”. וכבר נסה אחד מחכמינו האחרונים, ר' דוד ניט ז“ל (רב בלונדון בסוף המאה החמישית לאלפנו), להחזיר עטרה לישנה. בהאירנו אור ישראל על השם היוני “טבע”, הנשמע בפי כל העמים, ולבשתנו גם בפינו, יתפזרו העננים ונגלתה המחשבה השפונה בעמקי הלבבות לאמר: כלל החקים השכליים הטבועים בשמים וארץ המכֻונים לקיום העולם “ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור”. ואם ישראל השואל, הלא לפי זה צריכים להיות חוקרי הטבע דבקים בד' ומהללים אותו בנפלאותיו? אף אנו נענה, כי כן הוא באמת בחוקרים מקוריים המבינים את עצמם ולא כן בפטפטנים השואבים את השכלתם הרזה מכלי חמישי ושישי. כי הם מאמינים במחברי הספרים, אשר לא יבינום כראוי, ואמונם זאת עומדת אצלם במקום אמונה בד‘. אמת, כי האיש הפשוט קרוב לראות פלאים מהחוקר; כי בראות התם איזה דבר, אשר הוא לא ידע את סבת הויתו, יעמֹד משתומם ויקרא "יד ד’ עשתה זאת”; והחוקר ידע לבאר את סבת הדבר, לאמר ידע דמיון המחזה ההוא עם מחזות אחרים ולצרף את כלם לחֹק אחד. ואם יחכם יותר, יצרף המון חקים פרטיים לחק כללי אחד. וכמדת חכמתו כן יתלכדו הפרטים לכללים מקיפים ומלאים. ואך בהגיעו לקצה גבול באוריו, יודה עוד יותר מהתם “לעושה נפלאות גדולות לבדו”. למה הדבר דומה, לשני גלגלים זה בתוך זה, הפנימי של ידיעה והחיצון של פליאה, הבער עובר מתוך גלגל הידיעה, אשר הוא עומד בו, עד הקפו ברגע ומיד הוא פוגע בגלגל הפליאה ומחל להשתאות ולשבח – והמעמיק מרחיב את גלגל ידיעותיו עד כמה שאפשר לו ואך במדה הזאת ירחב ויגדל גם גלגל פליאותיו.

הערך הזה נוהג באישים וכן בדורות. בדורות האחרונים קנינו לנו נסיון ודעת ופתחנו כמה חלונות במעבה הטבע וכיום נדע המון חקי טבע מוצקים ומחֻכמים אשר תכלית קיום העולם בכללו ופרטיו בולטת בהם. וכל אשר חננו ד' טוב טעם ורגש דק, יכול לראות את הבריאה עין בעין, הנה בדוות ראשונים אף גדול חכמי יון ארסטֹטלס, אשר חדר עמֹק אל מסתרי הטבע, ואף מבלי להגיע אל זבול חקיו (את שיג חקי הטבע לא ידעו הגוים, עד אשר גנב אותו החכם האמסטרדמי² מתהלים וישעיה וימסרהו להם), יכול עוד להסתתר בחביון רזים ולאמר, כי הבורא קודם לבריותיו במעלה ואך לא בזמן, דבר שהפה יכול לדבר והעט יכול לכתֹב אבל אין הלב יכול לחשֹב אותו. ואף אחד מגדולי חכמינו הספדים התלבט הרבה בדבר, עש אשר התפשר עם מורו היוני, שאין מופת חותך לא לבריאה ולא לקדמות העולם ולכן החזיר הדבר אל האמונה והקבלה. בזמננו אין עוד שום חכם, אשר יפקפק בבריאת העולם, כי מצד אחד שבים, בחקירת הקורות והאגדות של כל העמים, עד נקֻדת האפס ומצד אחר מעידים שירי הצמחים והחיים בבטן האדמה, כי נבראו בסדר הכתוב בתורה: בתחלה הצמחים, אחרי כן חיות שפלות ובסוף יונקים. ולכן בשכבת הארץ הקרובה אלינו - עצמות יונקים, קטנים וגדולים, מלבד היצורים הקטנים

והצמחים, בעֹמק האדמה אין עוד יונקים כי אם חיות שפלות וצמחים, בשכבה עמֻקה עוד יותר- רק צמחים. כל אלה כֻסו ע"י מהפכות הזכורות בתורה, בכל יום מששת ימי בראשית, בשם ערב.

אמנם יצאה בדורותינו תורה חדשה מדַרוין האנגלי והֶקל האשכנזי המודים בבריאת העולם ודוחים את הראיות על שכליותו, בהניחם, כי הבריות לא היו לכתחלה מכֻונות לתכליתן, ורק על ידי “מלחמת הקיום” “והתרומה הטבעית” נדחו החלשים מפני החזקים, אשר היו להם במקרה מכשירים טובים וכלי זין במלחמה ולכן התקימו רק אלה המתאימים לתכליתם ואת הסגֻלות, אשר קנו להם, הנחילו אח“כ לזרעם אחריהם. על פרחי השטה הזאת וריקנותה עוד נדבר פעם אחרת אי”ה. עתה נסתפק להראות רק על שגיאה אחת גסה שבה. הלא הדחיה הזאת של מלחמת הקיום הלא תתכן כי אם בחיים, ובדֹחק גם בצמחים, ורק אחרי שיש בהם הכח להצמיח ולהוליד למיניהם, ומה יענו דַרוין וסיעתו על התכליות והשכליות שבדוממים ושבכח ההולדה בדומה, שהיה לפני “התרומה הטבעית” כי הרי כל “התרומה הטבעית” לא נעשתה כי אם על ידי הכח להנחיל למינהו, ונמצא הדבר חוזר חלילה.

אחרי אשר ראינו את שטחיות השטה הזאת, נשוב להעיר, כי ע"י המדע המדֻיק, אשר גדל ורחב מאד, בדורות האחרונים, בכל המקצועות של חכמת הטבע, נעשתה השכליות והתכליות בולטת מאד בכל הבריות. ולא פחות מאשר בימי קדם נוכי כי אנחנו “הנטע אזן הלא ישמע, אם יצר עין הלא יביט” (תהל' צ"ד ט').