לאמא,

אשר אררט נכתב גם לזכרך,

ובמותך לא נחלש בינינו הקשר החי.

חשוב לי לציין, כי כל פנייה אליי תיענה אישית למי שישלחו שאלה או הערה למייל: jonayanshlonsky60@gmail.com

 

בפתח אררט    🔗

לבטים רבים ליוו אותי לאורך שנים רבות עד שהתיישבתי לכתוב את “אררט”, לאחר גיל שבעים. פעמים רבות מאז אני עוצר בעת הכתיבה, ושואל את עצמי: למה? ודאי לא אפתיע אתכם אם אומר כי אין לי על כך תשובה ברורה.

עובדה: מעולם לא דיברתי או כתבתי על אבא־אמא – דב שלונסקי (בּוֹריה) ומאשה – ואהבתם המיוחדת. מעולם לא כתבתי או דיברתי על הקשר שלי עם אברהם שלונסקי, ובשבילי אברם – אחיו של אבי. כמוהו, גם לי קשה לקרוא למולידיי “הורים”, והם היו עבורי תמיד אבא־אמא. מעולם לא התראיינתי לתקשורת בכל הקשור לחיי משפחת שלונסקי, אם כי ביקשו זאת ממני מכל כלי־התקשורת, שהייתי חלק מהם יותר מעשרים שנה. מעולם לא דיברתי או כתבתי על חוויותיי ממאות מיפגשים עם אברהם – בערבי “צוותא” המרתקים, בהם ישבתי פְּעוּר־אוזן, בהצגות בכורה רבות, בימים הרבים של שהותי בביתם של אברהם ומירה בגורדון 50 בתל־אביב, בעיקר בימי השירות בצה“ל ולימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, במיפגשים אוזן־אל־אוזן בארץ ובחו”ל, ובשיחות לילה ארוכות בביתו אחרי מותה של מירה, שנות בדידותו העצובות.

לא סיפרתי לאיש דבר לאורך שנים כה רבות, כי אולי בעומק לבי הסתתר הרצון לכתוב ביום מן הימים את “אררט”. ואכן, התלבטויות קשות התרוצצו בי עד שבחרתי להעלות על הכתב בהווה, כאן ועכשיו, את סיפור חייהם של האנשים אשר באו לארץ מתוך אמונה ויצרו בה עולם־רוח חדש. כך יצרתי אפשרות – לכם ולעצמי – להתוודע מחדש אל האנשים האלה בתקופה מרתקת של התחלה חדשה כאן אחרי עזיבת הבית בחו"ל, בימי העלייה השלישית קְשת־היום בחומר והעשירה ברוח, ובה יצירת שפה עברית במובנה התרבותי הרחב – חיה ותוססת – והקדשת החיים למענה; עידוד ללא גבול של המשוררים הצעירים והשירה הצעירה, התמודדות עם משברים אישיים ולאומיים, ומעל לכל – אהבה ללא תנאי לארץ ולאנשיה, ללשון ולשירה העברית.

לא סיפרתי לאיש – מלבד אברהם – על שיחותיי עם אמא על אבא ועל השלונסקאים. דברים רבים שלמדתי מפיה מובאים כאן ב“אררט”, בצד מובאות ממאות המכתבים שאבא כתב לה. אציין רק כי פעמים רבות היא סיימה את השיחות שלנו באמירה: “חייתי עם אבא שלך עשר שנים נפלאות, והן יספיקו לי עד סוף חיי.”

בחרתי בכתיבתי לשחזר חוויה עצומה של חיים במחיצת בני התקופה, ובעיקר בני משפחתי, שפעלו במוקד החיים החדשים. העדפתי לספר כאן על אנשים שחיו ופעלו בארץ ולהציגם בשמותיהם ולא בשמות שְאוּלים, כי כך סופרו לי הדברים.

בחרתי ב“אררט” כבית־הקפה המייצג, שבו ישבה חבורת האמנים הצעירים ובראשם אברהם דודי. הם ישבו בבתי־קפה רבים, וביניהם “רצקי”, “שלג הלבנון”, “כסית” ועוד. בתי־הקפה האלה שימשו למעשה חדר־העבודה של האמנים, כי רובם חיו בצפיפות שלא איפשרה להם ליצור בבית, וגם היוו מוקד להווי של החבורה, שהיה חלק בלתי נפרד מחייהם.

זהו סיפורה של משפחת שלונסקי מיום הגיע שלושת האחים דב, אברהם ופניה לארץ, בשנת 1921, ולאחר מכן גם אבא־אמא שלהם; ועד מותו של האח הבכור דב בשנת 1947, התאבדותה של לוסיה, אשתו של אברהם, בשנת 1953, ומותם בשנת 1970 של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ומירה, אשתו השנייה של אברהם. במקביל זהו סיפור חייה של חבורת אמנים צעירים ויפי־רוח, שנאבקים בנחישות למען יצירת חיים מלאי תרבות ואהבה גדולה לעברית, גם אם הדבר כרוך במיתקפה מוחצת על אנשי הדור המבוגר.

זהו סיפור החיים כאן בתקופה של מצוקה וחוויה רוחנית עמוקה בימים של יציקת אבני־היסוד לחיים בארץ.

התאבדות    🔗

גיבורי הספר הזה הם דמויות מן החיים, ולכן חשוב לי לפרוש בפניכם בקצרה את הבסיס לדברים שיובאו בהמשך. הקשר שלי עם אברהם ומירה אשתו החל למעשה בחגיגת בר־המצווה שלי בנען, הקיבוץ של אמא. אברהם, שהיה רגיש לעובדה כי אבי הלך לעולמו בהיותי בן תשע, דאג לבוא ולהשתתף בשמחתנו. מאותו יום נוצר בינינו קשר אמיץ, אשר נמשך עד מותו. זכורים לי היטב המיפגשים עמוסי החוויות עם אברהם ומירה, הן בדירתם הקטנטנה ברחוב דיזנגוף 212 והן בביתם ברחוב גורדון 50 בתל־אביב. את סוף תקופת השירות הצבאי שלי עשיתי בבסיס בתל־השומר, ובסופי שבוע רבים – ולעתים גם בימי חול – נסעתי אל ביתם של אברהם ומירה, ולא אל נען קיבוץ מגוריי. בתקופה זו נכחתי במיפגשים רבים במועדון “צוותא”, שאברהם הקים והיה ממוביליו, וצפיתי לצִדו בהצגות־בכורה רבות.

בשנות לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים נסבו השיחות בינינו על עניינים אישיים ועל נושאים ספרותיים. פרופסור שמעון הלקין, ראש החוג לספרות אז, דאג להעביר דרכי לאברהם מדעותיו על הספרות העברית העכשווית. כך בביקוריי אצל אברהם ומירה הייתי פותח: “פרופסור שמעון הלקין ביקש שלא אספר לך ש…” – ומיד מספר מה אמר פרופסור הלקין, ממלא את תפקידי כ“דוור” ביניהם. אני זוכר במיוחד את הקביעה של הלקין: “משורר אשר משירתו נכנסת שורת־שיר אחת להיסטוריה – הוא משורר גדול.”

התמסרות לתרגום    🔗

בשיחות רבות בינינו הבעתי את פליאתי על ההתמסרות המוחלטת של אברהם לתרגום יצירות מהתרבות הרוסית – ומעט גם מהצרפתית והאנגלית – וחשיפתה לקוראי התרבות העברית כאן בארץ. תרגום כל כרכי הרומן “הדוֹן השקט” וכרכי “קרקע בתולה” של מיכאיל שולוחוב (ממש כאבתי בפניו: “למה, למה לבזבז כל־כך הרבה זמן על התרגום הזה?” והוא מעולם לא ענה לי, רק הביט בי בעיניים עצובות); סיפורי איסאק בַּאבֶּל הנהדרים בקיצורם וביכולתם לומר במעט מילים הרבה מאוד; שני השובבים הנחמדים ב“קולה ברוניון” הכל־כך צרפתי של רומן רולן ו“טיל אולנשפיגל” הממזרי של שארל דה־קוסטר; המחזות הרבים שתורגמו מאהבת אמנות התיאטרון, ועוד ועוד. ומעל כולם תרגום־כל־התרגומים – “יבגֶני אונייגין” של אלכסנדר פושקין. בכמה וכמה שיחות אברהם הדגיש בהתרגשות, כי הוא רואה בתרגום יצירת־מופת זו חלק מיצירתו השירית. כל אחד משמונת הפרקים בספר כולל נ“א – כן, חמישים ואחת – סונטות פושקניות מופלאות הנארגות ליצירה הנחשבת לגדולה ביותר של המשורר הרוסי הגדול מכולם. אני כמעט בטוח בכך, שאין אנשים רבים בארץ ובעולם היודעים את פושקין – ובעיקר את “יבגני אונייגין” – כמו שידע אברהם. עשרות רבות של דפי הערות ופירושים קרא אברהם – ותרגם – על יצירתו של פושקין, פרי עטם של חוקרי־ספרות וסופרים: מ' פ' אלכסייב, ד”ל בלאגוי, נ“ל ברודסקי, א' וינוקור, ב' ו' טומאשבסקי, נ”א לרנר, ולדימיר נאבוקוב (כן, ה“אבא” של “לוליטה”, שאברהם הגדיר בפניי כאחד החשובים בחוקרי פושקין), מ"א צציאוולובסקי, י' טיניאנוב, וכן ארבעת כרכי “מילון שפת־פושקין” בהוצאת האקדמיה הסובייטית למדעים.

לאורך השנים, מאז צאת התרגום הראשון של “יבגני אונייגין” בשנת 1937, התקין אברהם עוד כמה מהדורות של הספר. בשנת 1966 הוא כינס את “יבגני אונייגין”, “בוריס גוֹדוּנוֹב”, “האבּיר הכּילַי”, “מוצרט וסַליֶרי”, “אורח הָאבֶן”, “מִשתֶה לעת דֶּבֶר”, “רוּסַלְקָה” וכן מערך שלם של הערות ופירושים. קראתי שירים של אברהם, קראתי מאמרים, שמעתי הרצאות, אך יותר מכל עמדתי משתאה נוכח עבודת־הענק של הדוד שלי בהבאת המיטב של אלכסנדר פושקין אל התרבות העברית.

בתום לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים החלטתי לחיות בלונדון, להקשיב שם לתיאטרון ולנסות להיכנס אל עולם הבמה. 

בשנות השבעים של המאה ה־20 הגיע לשם אברהם פעמיים: בפעם ראשונה, עד בואה של מירה אשתו, הוא גר איתי כמה ימים. אלה היו ימים של שיחות אישיות, שהיוזמה להן באה בעיקר מאברהם. הוא לא פסק לדבר על חייו מאז עלייתו ארצה, על הקשר שלו עם אבא שלי עד מותו, על חייו עם לוסיה והאהבה השיכורה שחש כלפיה לעומת חייו המלאים עם מירה אשר נתנה לו בית, על הקשר המיוחד עם נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, לאה גולדברג, יצחק למדן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן, ועם הסופרים והמשוררים הצעירים בארץ. הוא דיבר על אהבתו לתיאטרון וגם על העתיד הנכון לי עם שובי לארץ, בעקבות השיחה שלי עם פרופסור שמעון הלקין, מורי ורבי, סופר, משורר ואיש ספרות, השביע אותי שלא אשאר בעולם האקדמי למרות ציוניי הגבוהים, כי בסופו של דבר “זה רק להיות מורה.”

שני מספידים    🔗

בפעם שנייה שנפגשנו בלונדון בלטה שיחה אחת שניהלנו והתמשכה אל תוך הלילה. עד היום חידה היא לי מדוע בחר אברהם לשתף אותי בפרטי הפרטים של חייו האישיים: אהבתו העזה ללוסיה, אשתו הראשונה האלכוהוליסטית, דאגתו לה למכון גמילה בשווייץ והתשלומים שהעביר למכון עוד שנים ארוכות אחרי מותה. הוא הילל את אלכסנדר פן על כישרונו, אך לא שכח את מעלליו. הוא ציין את העובדה שראה בדנה כוגן בת לכל דבר. הוא דיבר על נתן אלתרמן (שוב), על הקירבה העמוקה ביניהם ועל המשברים בחייה של בתו תרצה עד סופה בהתאבדות, ועל אורי צבי גרינברג, שדב אבי קירב אל חבורת אררט אך התנהגותו המבישה גרמה לנתק המוחלט שלו עם החבורה והמשך הקשר עם אבי. שוב הפליג וסיפר על הקשר המיוחד עם אבא־אמא שלו ואבא־אמא שלי וקשריו המיוחדים איתם; וכמובן על החיים שלו ושל אבי, שלא היו מלאים עד שמצאו שניהם אהבה גדולה, אולי אסורה, בקשר עם אישה שנייה שעִמה הולידו האחד בת והשני בן.

בתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים למדתי גם אצל לאה גולדברג, במסגרת לימודי־היסוד בספרות. פגישתנו הראשונה מחוץ לכותלי האוניברסיטה התקיימה בשנת 1963, במועדון צוותא־ירושלים, בערב שאברהם הוזמן להרצות בו עם צאת ספר הסיפורים של איסאק באבל, בתרגומו. לאחר מכן, ביוזמתה של לאה, נפגשנו פעמיים נוספות לשיחות, שנסבו בעיקר על הקשר שלה עם אבא שלי ועל מקומו החשוב בחייה. מובן שדובר גם באברהם. חשוב לי לציין כאן, כי אין זה מקרה שאת ההספדים לאבא אחרי מותו כתבו שניים: לאה גולדברג ואליעזר שישא (לא אברהם, שידועה לי רגישותו לנושא המוות וההספדים).

במסגרת שירות המילואים בעיתון “במחנה” היינו עוברים לעבוד במשרדי שבועון “לאישה” יומיים בכל שבוע, כי שם הוכן לדפוס והודפס השבועון הצבאי. בעל בית הדפוס, אלכסנדר מוזס, שמע את שמי והזמין אותי לבוא עִמו אל עליית־הגג, ושם הראה לי עותקים של מרבית כרכי “כתובים” ו“טורים” – כתבי־העת שהוביל אברהם – שהודפסו בשעתו בדפוס מוזס. בשיחות איתו הוא תיאר בעיקר את אברהם ויחסיו המופלאים עִמו ועם עובדי הדפוס, שטרחו על הדפסת ספרי שירה שלו.

משהו צ’כובי    🔗

שיחותיי עם אברהם חלפי, שאהבה נפשי בעיקר בשל רגישותו הנפלאה, נסבו על תיאטרון, שירה וידידותו העמוקה עם דודי אברהם; ולא פעם הוא דיבר באמא שלי, אשר לדבריו היה בה משהו צ’כובי שהוא כיבד מאוד.

אמא היתה דיירת־משנה אצל המֶסקינים – שחקן תיאטרון הבימה אהרון ואשתו סימה – בדירתם ברחוב פרוג, ונקשרו קשרים הדוקים בעיקר בינה לבין סימה מסקין. היא זו ש“נתנה מחסה” ליחסים של אבא ואמא, ודירתה שימשה להם מקום מיפגש אינטימי. בשנותיו האחרונות, כאשר אבא היה חלש מאוד אחרי מחלתו ובביתו־שלו לא נהגו בו בחברות – אמא דאגה לקלח ולהאכיל אותו אצל המסקינים.

חנה רובינא גרה סמוך למסקינים, מרפסת מול מרפסת. במהלך החיים הזדמן לי יותר מפעם אחת להיפגש עם השחקנית. בדרך כלל היא נהגה לדבר בשני נושאים: הסיוע העצום של אברהם לקידום התיאטרון בארץ, והקשר החם שלה עם אבי (לדבריה, “קָרֵב יום” היה הניגון שלהם).

בשנים שבהן היתה בארץ דודתי ורדינה, אחות אבי, שימשתי איש־הקשר המשפחתי עִמה. שאר בני המשפחה היו פחות קרובים אליה. היינו נפגשים פעם בשבוע או שבועיים, ושמעתי מפיה הרבה על בית שלונסקי באוקראינה, חוויותיה מן הקשר עם משפחת שניאורסון החב“דית, שגרה בשכנות ביקטרינוסלב, ובעיקר עם מנחם־מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ', השביעי בשושלת האדמו”רים של חסידות חב"ד. היא סיפרה על ימי הלימודים וצבירת הידע והאנרגיה בתחום המוזיקה בברלין ובפריז, חילוצה במלחמת העולם השנייה ברגע האחרון אל לונדון וחייה שם. רוב דבריה התרכזו באברהם ודב ובאביהם, סבא טוביה, וכמובן במוזיקה ובאמנות. ורדינה היא ששיתפה אותי במרבית הסיפורים האסורים משַׂק־הסודות של המשפחה, שכולם הונְהֲנוּ על־ידי אברהם. איני יכול לסיים את הפיסקה הזו בלא לציין שוַרדינה היתה אשת־רוח – והדגש הוא על “רוח” – במלוא מובן המושג הזה.

אלפי מכתבים    🔗

שיחות רבות מאוד היו לי עם אמא על אבא, וחייהם יחד, הפגישה הראשונה והיעלמותה לאחריה, והפגישה השנייה שהתקיימה אחרי תשע שנים באותו מקום (קפה אררט), שבה נענתה לחיזוריו העקשניים וגילתה לו: “ליובה (בעלת בית־הקפה אררט) כתבה לי עליך כמעט כל שבוע…” היא דיברה על הקשר עם אברהם ומירה, פגישותיהם בבית המסקינים ובביתו הירושלמי של אליעזר שישא, היציאה המשותפת שלה עם אבא לתיאטרון ולקולנוע (אני זוכר את עצמי כילד על ברכי אבא בהצגה “יושע עגל” בתיאטרון “אוהל” וכך בסרט שהתנגן בו השיר “לה־קוקרצ’ה”), ביקוריו אצלנו בנען ובהם בואו הבלתי נשכח ליומי הראשון בכיתה א', כשהייתי בן חמש (הזיכרון חי בי כאילו היה זה היום), ההפלה של אמא ותגובתו הנוראה של אבא, ולבסוף הבשורה על מותו באותו יום שישי ארור־מימים.

חשוב לי להזכיר את אלפי המכתבים אשר אבא כתב לאמא, כמעט מדי יום לאורך אהבתם, ובצִדם פתק־עם־זר־פרחים, כדוגמת מכתב זה מדצמבר 1936:

על התקופה הקצרה של אברהם בעמק יזרעאל והקשר עם יצחק למדן, וכן החודשים שהעביר בגדוד־העבודה בעמק, שמעתי מפיו ולמדתי ממאמריו ומרשימותיו (“ילקוט אשל”), ומההתכתבות עם יצחק למדן, אביגדור המאירי ואחרים (מתועדים בעיקר ב“ספר שלונסקי א'”).

חוויה רוחנית    🔗

בתקופת לימודיי באוניברסיטה סיפר לי אברהם ברגישות רבה על הקשר שלו עם המשורר יצחק למדן ועל הקירבה ביניהם, בצד הקשר שלו עם שמעון הלקין, שהיה חברו של למדן (שלושתם נפגשו ביקטרינוסלב, עיר נעוריו של אברהם).

אירוע שאת עיקרו שמעתי מפיה של מירה, עם השלמות של אברהם, היה ביקורו בארץ של המנצח ארטורו טוסקניני. הוא בא לנצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הארצישראלית (לימים הפילהרמונית הישראלית), שהוקמה ביוזמת הכנר ברוניסלב הוברמן. ההתרגשות היתה עצומה.

ב־26 בדצמבר 1936, כל אנשי חבורת אררט, כולל משפחת שלונסקי המורחבת, הלכו ברגל לחזות ולהאזין לקונצרט שהתקיים בגני התערוכה שמעבר לירקון. ניצוחו הבלתי־נשכח של ארטורו טוסקניני, גדול המנצחים באותה תקופה, והופעתו של הכנר ברוניסלב הוברמן, היו חוויה רוחנית, מאלה שאדם נושא עמו כל חייו.

שיחות רבות שלי עם אברהם נסבו על הצורך שלו להוביל. כך בכתבי העת “כתובים”, “טורים”, “עתים” ו“אורלוגין”; בעיתונים “דבר”, “הארץ” ו“על המשמר”; בהוצאת הספרים “ספרית פועלים” ובמועדון התרבות “צוותא”. הוא סיפר לי, בין השאר, כי לרגל יסוד “ספריית פועלים” בשנת 1939 הוא דיבר על פושקין (שוב עולה פושקין), שבעיניו היה יוצר שאינו מזדמן פעם בדור, אלא פעם באלף שנה. הר־געש־של־שירה, תופעת טבע ראשונית, שבעת ימי השבוע הראשונים שבהם נבראה השירה. זה פושקין. כך גם ראה את שייקספיר, אלוף התיאטרון.

עד השעות הקטנות    🔗

על פרסום השיר הראשון של חיים גורי סיפר לי אברהם בשיחות בנושא האידאולוגיה שלו בעידוד משוררים וסופרים צעירים: משוררי החבורה שלו, סופרי תש“ח, דליה רביקוביץ ומי לא. יותר מפעם אחת שמעתי את הסיפור גם מפיו של חיים גורי, שהעלה זאת גם על הכתב: ”הייתי בן עשרים ושתיים (1945). משה שמיר מסר את שירי לשלונסקי, וכעבור שבועיים השיר פורסם במוסף הספרותי."

בשנים שאחרי מותה של מירה, בעיקר על־פי בקשותיו של אברהם – לרוב ברמז, לא במפורש – נפגשנו לעתים תכופות, ולפעמים ישבנו בגורדון 50 עד השעות הקטנות של הבוקר.

רוב הזמן דיבר אברהם, ודומה כי בשיחות אלה ביקש להעביר לי ממחשבותיו ומרגשותיו ולהביא אירועים חשובים בחייו מנקודת ראותו. עד היום איני בטוח בתשובה לשאלה מדוע היה חשוב לו לספר לי על הצוואה שכתב, על יחסו החם לדנה, בתה של מירה, על אמא־אבא שלי, על טיפשותו בתרגמו את כרכי הרומנים של שולוחוב, על אהבתו למירה והוקרתו לה על כך שהקימה לו בית והיתה שותפה לעולם היצירה שלו.

בין המיפגשים הללו היה גם “ליל הרכילות הגדול” שנמשך משעה אחת עשרה בלילה, עם שובו של אברהם חלפי מהצגה ששיחק בה בתיאטרון “הקאמרי”, עד שש בבוקר המחרת. היה זה לילה פיקנטי במיוחד, שבו החליט אברהם דוֹדי לספר לנו רכילויות “חמות” מעברם של אישים שונים, כגון אחד העם, צינה ומאיר דיזנגוף וזלמן שניאור, וכל זאת תוך הַעֲמָדָה תיאטרלית.

אברהם היה קשור מאוד לאביו טוביה, וזה בולט בצמתים חשובים בחייו המוקדמים, שכוונו על־ידי אביו: חינוכו הראשוני ב“חדר מתוקן”, שליחתו אל מעבר לים ללמוד בגימנסיה הרצליה בארץ, דאגה ללימודיו גם בגימנסיה ביקטרינוסלב, העידוד לפרסם את שיריו הראשונים ולעלות לארץ עם אֶחיו דב ופניה.

מות אביו השפיע עליו מאוד, ונראה כי את מקומו של האב החסר החל ממלא אחיו הבכור דב. הקשר ביניהם היה עמוק ומשמעותי עד יום מותו של דב (1947) ואולי גם בשנים הבאות.

במובנים רבים היתה סימטריה בחייהם: שניהם למדו בילדותם לימודי יהדות ב“חדר מתוקן”, שניהם יצאו ממסגרת זו ולמדו בגימנסיה – אברהם בגימנסיה עברית בארץ ודב באוקראינה. שניהם עלו לארץ קשורים אישה – דב עם לובה, שממנה נולדו לו שני ילדים, ואברהם עם לוסיה. שניהם לא הסתפקו בקשר הנישואין וקשרו את חייהם עם אישה נוספת – אברהם עם מירה ודב עם מאשה. שניהם הולידו ילדים עם האישה האחרת – אברהם את רותי, ודב אותי (וילד נוסף שלא הספיק להיוולד). אך יש ניגודיות אחת בולטת בין אברהם לדב: אברהם דיבר על גַּבְהוּת השירה והאמנות בכלל, וחי ופעל לפי אמונתו זו. דב דיבר על מדע פופולרי, שיש להביאו אל רבים ככל האפשר, וכתב את ספריו כולם בשפה מובנת לרבים.

איני יודע להסביר את הקשר ביני לבין אברהם, אבל אני כן יודע שהוא נוצר ביוזמתו. אולי חש כי הוא חייב זאת לאבי על כל הנתינה שלו לאורך כל השנים – בתמיכתו באברהם בדרך השירה שלו, בעזרה כספית וכלכלית (דב עבד משנת 1927 במחלקת המדידות הבריטית והשתכר יפה מאוד) ובעמידה לצִדו באהבתו למירה, אשתו השנייה.

שעות מופלאות    🔗

סלחו לי, אך חסכתי בספר הזה בתיאורי נוף, תפאורה ולבושם של האנשים, כי המשפחה שלנו היא משפחה של מילים וצלילים, והיה חשוב לי להתרכז בהם.

אררט נכתב גם לזכרה של אמי, אשר גם אחרי מותה לא נחלש בינינו הקשר החי. וגלומה כאן בקשה צנועה: שאחיה עוד כמה שנים ואוכל לכתוב עוד כמה פרקים, ובהם התקופה שהחלה במותה של לוסיה והסתיימה במותו של אברהם. יש בי תחושה עמוקה שבין מוות למוות קיימים חיים מלאי אושר רוחני.

הרשו לי לסיים במחשבה המלווה אותי מאז לימודיי באוניברסיטה ועד היום: יש דברים בחיים שצריך לקרוא פעמיים, ויש יצירות מוזיקליות שצריך להקשיב להן פעמיים. זה המפתח לגילוי הנשגב בתרבות – בספרות או במוזיקה, בציור או בפיסול. כילד, אהבתי מאוד את הגזוז – אותו תרכיז שהוגש בצירוף סודה – האדום, הצהוב ואת והשילוב ביניהם. כאשר בגרתי והתחלתי קורא ספרות בכלל ושירה בפרט, לאורך כל הקריאה ועד היום הזה, הבינותי כי הכתוב הוא התרכיז שממנו מכינים את הגזוז, ותוספת הסודה שממלאת את הכוס עד גדותיה היא פרי הדמיון והחוויה שלי כקורא. ולי חשובה חוויית הטעם שבתוספת והמשקה כולו.

אני מקווה כי גם אתם, הקוראים, תראו במילים הכתובות כאן את המיץ המרוכז. מזגו בעצמכם את הסודה, מלאו את הכוס ותיהנו מהגזוז, הלוא הוא חוויית־הקריאה שלכם בספרי.

אָשְרַי שזכיתי לחיות כאדם אשר מילות השיר, צלילי המוזיקה וצבעי הציור מאשירים את חייו. אני אסיר־תודה על שהתאפשר לי בכתיבת ספר זה לחזור ולחיות עם אנשים־של־רוח, ובעיקר עם בני משפחתי חריפי־השכל, טובי־הדעת, רודפי־החדש ופורצי־הדרך.

לעולם אודה להם על שזיכו אותי בשעות מופלאות של אושר פנימי וחוויות רוחניות שאין מעלה מהן. 

יונתן

שישה ילדי שלונסקי – עומדים מימין לשמאל: אברהם, מניה, דב, פניה. יושבות מימין לשמאל: אידה, ורדינה.

 

1921: אורות של חוף    🔗

“צאו לשלום אל ביתכם החדש. זה המקום היחידי בעולם בשביל כולנו. אנחנו נבוא בעקבותיכם. לוּבָּה ולוסיה יבואו אליכם בעוד כמה חודשים, ובינתיים תראו את אחותכם מניה ואת סבתא חנה, שחיות בארץ כבר כמה שנים. כשתגיעו התחילו מחדש, הולידו ילדים, בנו חיים אמיתיים.”

באלה המילים, על סף ביתם באוקראינה, נפרדים בקיץ תרפ"א (1921) ציפורה וטוביה שלונסקי משני הבנים והבת – דב הבכור, פניה ואברהם, הצעיר בבנים. סבא, אשר־זליג שלונסקי, מביט מן הצד ומקשיב לברכת הדרך של אמא־אבא לשלושת נכדיו, מרוחק מכולם. אך לא לזמן רב, כי בתו, אם הבנים, פונה אליו ומבקשת שייתן להם כמה רובלים לדרך ולמחיה ראשונית בביתם החדש. הוא מסרב וממשיך לשמור על מרחק בטוח מהחבורה.

ואמא ציפורה בשלה: “יש לך די והותר. תן להם.”

הוא לא זז.

היא מרימה קולה: “שיהיה להם לדרך ולהתחלה חדשה שם.”

סבא עדיין לא זז, אבל מפר את שתיקתו: “מה את רוצה ממני?! לרוב האנשים יש תחביב, וכך גם לי. אולי זה תחביב מוזר, אבל בכל זאת תחביב. אני אוסף את המטבעות ואת שטרות־הכסף שהשתכרתי כל חיי. ולמה שאתן להם? למה לקלקל לי את התחביב היחיד שיש לי, התחביב היחיד בחיי? שיאמצו לעצמם תחביב כזה, ולא תצטרכי לבקש בעדם.”

“קמצן־בן־קמצנים,” היא מחזירה לו, “אביר כילַי. איך נולדתי לאבא כזה?!”

לאחר ימים של הפלגה, בשעת ערב מאוחרת, לפתע מפסיק דב שלונסקי את שיח השלושה על סיפון האונייה: “למה פתאום האונייה כל כך נסערת ומתנודדת? הים כל־כך סוער או שאנחנו קְרֵבִים?”

“תמיד זה כך,” משיב לו אחיו אברהם, “סערה היא סימן לטוב. היא המולידה, המחדשת, המתחילה מבראשית.” “האם להביט אל המערב – אל השקיעה, או אל המזרח – אל האורות?” תוהה דב בקול רם. “אני רואה אור. אלה אורות העיר יפו. אנחנו קרבים אל החוף. מעכשיו תזכרו תמיד את קיץ שנת תרפ”א כזמן שבו הגענו אל ביתנו החדש."

“סוף סוף, עוד מעט נהיה בתל־אביב,” מתרגשת פניה. “מעניין אם מניה וסבתא חנה מחכות לנו בחוף.”

“עזבנו בית,” אומר דב בטון מהורהר. “אבל האם הגענו הביתה? כמו בשיר – אתה עובר מבית לבית, אבל לא עוזב את השיר. אברהם, אתה ודאי יודע. כבר פירסמת שיר משלך.”

“זה לא כל־כך פשוט,” משיב לו אברהם, “האם בית בשיר דומה לבית? עוד נראה. ננסה להקים כאן בית ולבנות אותו בעבודת־כפיים, מן היסוד. נעשה כברת דרך, ואז אשיב לך אם הגענו הביתה, אל בית משלנו. בית שבנינו.”

האונייה עוגנת ושלושה האחים נושאים מבט אל החוף. הם מבחינים בשתי דמויות מביטות בהם מן החוף. האם אלו מניה וסבתא? כן! הם יורדים מהאונייה אל חיבוקים, שרק מי שנולד עם נשמה של רוסי יודע מהם. הנשיקות מהולות בדמעות שמחה.

הערב הראשון על קרקע מוצקה נמשך אל לילה של התרגשות ללא שינה. אברהם מבקש לגשת מיד עם בוקר אל גימנסיה הרצליה, שם למד שנה עד גיל מצווה. דב מושך אותו להליכה לאורך החוף, לנשום עוד קצת ים לפני שמתחילים חיים חדשים על היבשה. נעלם שצריך להתמודד איתו בשטח, קשה יותר מפיצוח נעלם במשוואה אלגֶברית, שהוא בקי בה.

פניה נשארת עם הנשים; עם אחותה מניה, שמדברת עם השכנים הערבים מיפו ערבית, כאילו זו שפת־אִמה; וסבתה, שעזבה מזמן את הבית ברוסיה, אולי כדי להכין כאן את הקרקע הבתולה לבואה של המשפחה כולה.

דב ואברהם מביטים סביבם. איש אינו לבוש כמותם, שני זרים הם לאדמה הזו. אברהם, שחי ולמד כאן לפני שבע שנים, מסיר מעט מבגדיו משם ומהלך ללא עניבה חונקת בחום הארץ הזאת. דב נשאר מכונס בחליפה ובעניבה.

“בוא נתפשט,” מציע אברהם, “נתקלף משכבות הבגדים שעלינו, כמו בצל המַשיל את שכבותיו, וניראה כמו אנשים מכאן.”

דב, גנדרן לא קטן, מהסס, אך נענה בחצי־פה: “אולי נרגיש כך מיד במראה החיצוני שלנו, אך תרבות לא משילים ברגע.”

אברהם ודב, יד כל אחד מהם על הכתף שמעבר לצווארו של רעהו, מחזקים אח את אחיו, חולצים בשובבות את הנעליים, פושטים גרביים להליכה יחפים לאורך החוף, להרגיש את חומו של החול העדין, לסגת בקופצנות מן המים הבאים אל החוף בגלים קטנטנים. ניתור של חשש מפני החדש שנקלעו אליו. הם צועדים בשתיקה. יש כל־כך הרבה דברים לומר, דברים שרוצים לומר, אבל השתיקה חוסמת אותם. המחשבות מהירות מהמילים, שנחסמות לפני הגייתן. שקט מהול ברחש גלי־הים.

גימנסיה הרצליה זוהרת במזרח. הם נפרדים איש מכתף אחיו ודב ממשיך לבדו בדרך חזרה אל חדרן של מניה וסבתא. אברהם פונה אל הגימנסיה כאל נערה שאהב בעלומיו. שעת בוקר מוקדמת והנה הוא שוב ממהר אליה. שמונה שנים חלפו מאז נכנס בשער היכל־הלימוד הזה. כאן התאהב בשפה העברית, כאן קיבל מלוא־חופניים מאהבתה המופלאה.

פעמון־של־שמונה מצלצל ותלמידים ממהרים אל הכיתות. אברהם עומד בצד, נצמד לקיר, שלא להפריע לנחפזים אל השיעור. איש כאן אינו מכיר אותו, ורק הקירות זוכרים שהיה כאן פעם – הוא משׂיח עם עצמו. בין הקירות האלה חווה שנת־לימוד מופלאה בגימנסיה עברית. שילוב לימודי התנ"ך על אדמה שבה נולד וחי נוער צמא־דעת, בעברית בלבד. כך משוטט אברהם בכיתות, עובר בחדרים, פותח מעט את דלת הכיתה שלו ומציץ פנימה, כמו לא חלפו השנים. מבטים מופתעים של התלמידים גורמים לו לשוב ולסגור את הדלת. הולך מראשית הגימנסיה ועד סופה. לבד, בהנאה גדולה, בהרגשה של שיבה הביתה.

בדרך חזרה אל חדרן של מניה וסבתא ברחובות שעוברים בהם כירכרות, חמורים רתומים לעגלות ומעט כלי־רכב, על סף הבית החדש, מנקרת בראשו של אברהם רק מחשבה אחת, שהוא מבטא מיד עם כניסתו: “הגעתי למקום שחיים בו בעברית.”

דב ניצב בפתח החדר כמו ציפה לשובו של אברהם, ומשלים את דבריו: “ומשוררים בו עברית!”

ערב בא. לאחר ארוחת־ערב ראשונה בבית החדש יוצאים אברהם ודב אל האוויר הפתוח, ושוב אל חוף הים.

לפתע, ללא הקדמה, שולח אברהם חץ־לשון: “אני הולך לעמק, עמק יזרעאל. לעין חרוד. זהו רצוני, חיים בגדוד־העבודה ועבודת־כפיים.”

“מה לך עבודה כזו,” מגיב דב, המום, “אלה חיים של עבודה באבן, ואתה, לשורר נולדת. אני מקווה שהייאוש לא יפיל אותך בדרך שאתה הולך בה.”

אך אברהם נחוש בהחלטתו. הוא משתוקק לגעת באדמה, להתחיל את החיים כאן על קרקע בתולה. השפה העברית חייבת לדבר בשפת־האדמה. זו העברית האמיתית, זו שממשיכה את שפת התנ"ך.

דב משתומם בינו לבינו על הדחף הזה של אברהם ללכת אל העמק ולהמיר את חיי־העיר בחיי־אוהל, ואת חוף הים באדמה כבדה. הוא מסכם לעצמו: הבחור החליט להיות יזרעאלי. ובקול רם, בניסיון להציב לאברהם מכשול שיעכב אותו מללכת לעמק, הוא שואל: “ואתה הולך בלי לחכות ללוסיה?!”

אברהם מאשר ללא היסוס: “לבדי. מחר בבוקר אצא לדרך אל העמק.”

“החיים בעמק לא ישנו את העובדה שאנחנו לא מכאן,” אומר דב ספק לעצמו ספק לאברהם. “זו אולי המולדת החדשה שלנו, אבל לא ארץ הלידה, הילדות והנעורים שלנו.”

 

1922: בעמק ובחזרה    🔗

חג היום בעמק. קיבוץ עין חרוד עולה לקרקע, ראשון לקיבוצי עמק יזרעאל. אל מעיין־חרוד הנובע מצטרף היום הקיבוץ עין חרוד. העיר תל־אביב מאחורי אברהם, וכבר הכרמל פורץ אל הים. רכבת העמק ממתינה בתחנה בחיפה. בעוד שעה קלה היא יוצאת בדרכה לעין חרוד. חיפה־של־הכרמל מתלבטת בין התמסרותה לים או להר, ומחליטה – לשניהם. אין לה קושי בבחירה, כפי שיש לגבר או אישה שאוהבים יותר מאדם אחד. מאות אלפי שנים, מיליוני שנים, הים וההר כאן לפניה; והיא באה צעירה אל שתי אהבות. כמו שהים וההר השלימו זה עם זה, כך חיפה הצעירה השלימה עם אהבתה הכפולה.

הרכבת מאטה ולבסוף עוצרת בתחנת עין חרוד. אברהם, עדיין בלבושו משם, יורד לאִטו. הוא לבדו, איש לא מקדם את פניו. כך בא אל גדוד־העבודה, שונה אך נחוש להשתלב, להחליף לחאקי, כמו כולם, לעבוד וגם לרקוד.

לפתע צצה מולו בחורה, צווארה גבוה וארוך כמו צווארן של הנשים בציוריו של מודליאני, והיא נאה להפליא. ארוכת־הצוואר קרֵבה אליו להפתעתו, ומתברר שבאה לאסוף אותו אל ביתו החדש – האוהל בקצה המחנה. “זו המיטה שלך, הארגז שלידה הוא ארון הבגדים שלך. קח לך זמן לעצמך, ובוא בערב לחגיגה הגדולה – יום הקמת הקיבוץ הראשון בעמק יזרעאל. אך קודם לחגיגה בוא לארוחה באוהל־האוכל. כפי שאתה נראה, זו תהיה פעם ראשונה בחייך שתאכל סלט מירקות שגדלו באדמת העמק הכבדה, ביצי־עין, חמאה־בת־יום ולחם שחור שמוגשים אל השולחנות. והכל בטעם הנהדר שבאכילת היבול שגידלת במו־ידיך.” והיא נעלמת.

השמש מסיימת את דרכה מערבה. הערב רד. המקום מתמלא אט־אט באנשי גדוד־העבודה מכל האזור. מאות אנשי־הגדוד לבושים בחאקי חגיגי. אברהם, שאך מצא את מקומו בביתו החדש, מתאמץ להשתלב בין חבריו לאוהל. “צריך להתנער מעייפות היום. שעת החגיגה מגיעה,” כך אחד מאנשי העמק שקורץ לאברהם ומזמין אותו לבוא עם כולם אל מוקד החגיגה. כולם עוברים אל השטח החשוף שבקצהו במה מאולתרת. להקת השחקנים החובבנית מתכוננת להופעה שיש בה תערובת של דקלום קטעי שירה ופרוזה ובסופה הכרזה על היאחזות קיבוץ עין חרוד בקרקע.

עין חרוד קם ויוצא לחיים של עבודה, סלילה ואהבת האדמה. את העגלה הזו מובילה חבורת צעירים שבאו לחרוש כאן תלם ראשון ולהניח אבן ועוד אבן עד היותן לכביש, לחיות בין עמק לגלבוע ולהפיק יש מאדמת העמק. בעבודת־כפיים כתבו את הפסוק הראשון בספר עבודת־האדמה הזאת, עבודה קשה מהנץ השחר ועד רדת החמה, מלווה בריקודי הורה עד אור הבוקר.

אברהם יושב בצד ואינו מצטרף אל הרוקדים. גם בבית באוקראינה לא היה בין המחוללים, רק בין יודעי־הניגון. עוד סיבוב ועוד סיבוב, והרוקדים עוצרים לרגע. כל אנשי החבורה מרימים כוסית כאיש אחד: “לחיי העמק, לחיי עין חרוד, לחיי יזרעאל.” על הבמה מתקבצת המקהלה לשירת שירי־הזמר החדשים שנולדו כאן. נשמעים רק קולות אדם נקיים והדיהם החוזרים מן ההר. ושוב חוזרת ההורה הבלתי־פוסקת, יד־על־כתף, יד־על־כתף, מעגל רודף מעגל, כמעט עד אור יום. ואז מתיישבת החבורה במעגל לשעת שירה ביחד אל תוך הבוקר העולה.

אברהם עם עצמו. ההורה מזכירה לו את מיפגש ההתוודעות החב"דית משם, והשירים מזכירים לו ניגונים מבית אבא־אמא, אשר נשארו באוקראינה. הבוקר המפציע נועד לעבודה. האם יראה את זו שלא אמרה את שמה ולה צוואר־מודליאני?

* * *

ערב ראש השנה בפתח. דב, פניה ומניה מצפים על החוף ביפו לבוא האונייה שעל סיפונה הנשים – לובה של דב ולוסיה של אברהם, שהתעכבו בבית באוקראינה. הקיץ עייף ומתנהל בעצלתיים והשמים רגועים ומשתקפים במי־הים, מציירים כיפה ענקית כחולת־מבט מחוף עד אופק. דב תוהה האם גם לובה ולוסיה חשות בתנועת הגלים הגוברת עם התקרב האונייה אל החוף. הוא זוכר את הרטט המרגש שעבר בו כאשר הפליג עם אברהם ופניה והאונייה קָרבה אל אדמת־הארץ.

בעודו שקוע בהרהורים, שתי הנשים צועדות ממהרות אליהם. “סוף־סוף חוף, אדמה שלא מתנדנדת עם הגלים,” לובה ולוסיה נושמות לרווחה כאישה אחת, ומניפות יד כהנף־כוסית – “לחיים. לחיים חדשים.”

“דבר ראשון, אתן יכולות לפשוט את שיכבת הבגדים העליונה שלכן,” מקדם את פניהן דב בטרם דרש בשלומן, מבלי לחכות לחיבוק. “כאן לא אוקראינה. כאן ארץ של שמש שלא סובלת לבוש כבד.”

לובה ולוסיה מחבקות את מניה, שאומרת בהתרגשות: “רוב המשפחה כבר כאן. טוב שבאתן גם אתן. חבל שאבא ואמא נשארו שם.”

“הם רק מסיימים את ענייניהם שם – ויבואו גם הם,” אומר דב בביטחון. “לא רחוק היום וכל שלושה הדורות של המשפחה יהיו כולם כאן.”

“סבתא זקנה מאוד,” מצננת מניה את השמחה, “ולא בטוח שהיא תחזיק מעמד.”

“נקווה לטוב,” אומר דב, “אבל אם חס וחלילה יקרה לה משהו רע – אנחנו נדאג שיהיו כאן בכל זאת שלושה דורות של המשפחה.” והוא מביט בלובה במבט רב־משמעות.

הערב בבית חמים. לובה ולוסיה, עתה אחרי מנוחה, מספרות על החודשים שעברו עליהן לבדן באוקראינה. ימים של בדידות וחששות עמוקים מההליכה אל החדש בארץ רחוקה, לילות ארוכים של לבטים ובעיקר געגועים לבעל שהפליג רחוק אל מעבר לים. לא פעם שאלו עצמן האם נמוגה האהבה, האם השתמר סוד המגע של גוף־אל־גוף והאם נכון היות לאם בארץ לא נודעת.

בלילה פורשות פניה, מניה ולוסיה אל פינתן. לוסיה נשכבת במיטתה, שנקבעה מבעוד יום. דב ולובה מתכנסים אל פינתם שלהם. אחרי ימים רבים של איש עם עצמו, אישה עם עצמה – שוב נשיקה ראשונה, חיבוק ראשון. הגוף רוגש ובוער הלוך וסעור, עירום־עם־עירום, עד היות לגוף אחד בלהט גובר, בלי מילים, רק הצורך להגיע אל התענוג בהיווצרותו, הפסגה שלפני הרוגע הנהדר. ומתוך הרוגע הזה הנהדר דב שוכב על גבו ושואל את עצמו האם זו הדרך אל הילד הראשון של המשפחה.

למחרת, בארוחת הבוקר, נראות לובה ולוסיה כנטועות יפה בארץ החדשה, כאילו נשתלו כאן. לוסיה מבחינה בעיניה הנוצצות של לובה. שתי נשים שמבינות זו את זו.

“בואו נצא להכיר את העיר,” מציע דב לארבעתן, “מהגימנסיה שבה למד אברהם, ועד החוף שממנו באתן אתמול.”

“צריך גם ללכת לבקר את סבתא בבית־חולים,” אומרת מניה.

תל־אביב אינה משאירה רושם עז על לובה ולוסיה. הן לא מבני־ציון כבעליהן, רק נישאו לבנים מבית ציוני, ועתה באו בעקבות בעליהן.

מהגימנסיה מגיעה החבורה אל בית־החולים. “סבתא שלכם אינה בין החיים,” כך הרופאים, “לא עמדו לה כוחותיה לחיות עד הבוקר. הגעתם לילה אחד מאוחר מדי.”

מבלי שמישהו מהם מרגיש, חומקת לוסיה ונפרדת מהחבורה הנסערת. מניה עזבה את הבית עם סבתא חנה ואברהם כאשר אבא שלח אותו ללמוד בגימנסיה הרצליה, ובאה איתה לחיות בארץ־ישראל. יותר מכולם היתה קשה עליה הפרידה מהאישה שחלקה איתה כאן שנות־חיים ויחד עִמה עברה לא מעט משברים וקשיים.

"מניה, את תחיי איתנו, ממהר דב להציע לה. “נחיה כולנו יחד. אולי זה סימן לבאות ויום מותה של סבתא יהא ליל היווצרו של בן משפחה חדש.”

למחרת, בבית־הקברות, וכיפה לראשו, אומר דב “קדיש” וסופד לסבתא: “נראה שהיא סיימה את תפקידה. הכינה לנו כאן בית חדש – ורק אז הלכה לעולמה. החול הרך לקח אותה אל חיקו. יהי זכרה ברוך.”

* * *

בעמק קמים אל יום חדש. עוד אחד מימי עמל ואוהל, עבודה וריקוד, חברותא והורה עד כלות. כאלה הם הימים. עבודת הסלילה המפרכת נמשכת עד שעת בין־ערביים מפתיעה. לפתע היא שם, ניצבת בפתח אוהלו. האישה שהחליטה ויצאה לבדה מתל־אביב אל עין חרוד. לוסיה.

“למה?” תמֵה אברהם, “מה לך כאן?”

“בעלי אתה,” היא משיבה בקיצור מביך.

לוסיה, בשמלתה הפרחונית ובשערה הבלונדי, בולטת ויוצאת־דופן, ניגוד חריף לנוף המקום. היא נראית פתאום כאורחת לא קרואה בארץ האדמה הכבדה, הלבושה בשחור בעת פתיחת תלמי־החריש, ובזהוב עם הבשלת החיטה, מתנת־האדמה. לוסיה מעלה באברהם הרהור מטריד: איך יציג אותה בפני חברי הקבוצה? פשוט יאמר, זו אשתי, לא ראינו איש את אשתו תקופה ארוכה. היא שם, אני כאן. היא המבליטה עצמה בעירוניותה, אני פשוט בבגדי־העמק. היא מעיר לחוף־ים, אני בעמק לרגלי־הר.

אברהם ולוסיה לבדם באוהל. מבט מושך מגע, מגע מושך חיבוק, חיבוק מביא רצון להתרחק אל הפרטיות, אל מעלות הגלבוע. הערב מתעקש לכבות את אור השמש. שניהם פוסעים בדרך הגלבוע, זה ההר חברו הטוב של אברהם, ועכשיו הוא מחבק איש ואישה הקרבים אליו בסערת־תשוקה עזה כפי שרק צעירים חשים, ללא יכולת לשים מעצור ללהט.

על האדמה הכבדה שחבילת־צמחייה נקשרה בה למעין־מזרן וחולצותיהם נפרשות עליו כסדין רך, הם צמודים זה לזה עירומי־גוף וכרוכים זה בתוך זה. הוא – עד העונג הנפלא של העומד על מעיין־חרוד ונהנה מזרימת המים היוצאת אל העמק. היא – עד דופק הולם ומתגבר אל שיאו של החיבור ביניהם, והרוגע הנפלא שאחריו.

ולפתע הוא מקיץ ונחרד מהקירבה האיומה כאשר מפיה עולה ריח אלכוהול. מאין לה האלכוהול?! לא מארוחת־הערב באוהל־האוכל. לא. היא הולכת לכל מקום ואיתה בקבוקון משקה חריף. אברהם מתכווץ. נמוג קסם המגע בגוף אישה. רק צללית הגלבוע נותרה לו בת־שיח. לפתע הכל שונה. אהבתו לאשת־הנעורים והתשוקה למגע־אישה נבלמות בצחנת האלכוהול הארור. אברהם מהרהר לעצמו עד כמה קיווה שהיא תישאר עד פריחתו העזה של הגלבוע שיהיה גדוש, כך הבטיחו לו, כלניות ורקפות, צבעונים ועיריות ואירוסים. ותפילתו עכשיו היא רק – מי ייתן והיא תחזור כאשר באה. ואכן, תפילתו מתגשמת עם עלות הבוקר. אברהם מלווה את לוסיה אל תחנת הרכבת החוזרת מהעמק.

בשביל המוביל חזרה אל אוהל־מגוריו הוא מהרהר באישה הזו שאהב ונישא לה, ושואל את עצמו מהו הרגש הממכר הזה כלפיה.

חום אב־אלול. כולם בחוץ, בסערת ההורה במעגל־רוקדים שלא נח לרגע. אברהם יושב בפתח האוהל עטוף בהרהורים. הם בריקוד – והוא עם יצר־השירה שלא מרפה, ובלבו געגועים לבית שמעבר הים, לכינור של אבא, לאמא התוססת. הם בסערת ההורה, והוא שם בהתוודעות החב"דית, בהתלהבות פורצת־הגבול ובניגון הנפלא בצוותא. חם מנשוא. קשה להירדם באוהל. אברהם מוציא את מיטתו אל מתחת לכיפת־השמים החוֹפָה על העמק, מלאה כוכבים שנזרעו בה ועתה הם פורחים קורני־אור.

גם הלילה הוא כותב מכתב ליצחק למדן, היושב בשרונה הגלילית. חליפת רעיונות בין שני משוררים צעירים אשר נפגשו ביקטרינוסלב, שוחחו על דרכם כמשוררים בארץ־ישראל ופריצתם אל עולם הספרות בה, הסגור ומסוגר. והנה הם כאן, זה בעבודת האדמה בגליל וזה בסלילת כביש בעמק. שניהם חשים בדידות במקומם החדש. בדידות, ובצִדה צורך אדיר ליצור שירה שתהיה מנוף לחיים חדשים, שירה שמלאה שמרים והיא תופחת ותופחת – ואין סיכוי להופכה בצק ולחם טרי. מקננת בהם כמיהה לפרסם את השירים הללו שרוח חדשה נושבת מהם, כְּיום חדש שעוד מעט יעלה ויבוא. והם נתקלים בדלת אטומה שאין לה מפתח והשירה עולה על גדותיה וזורמת מהם ללא מוצא.

“יש מוצא אחד ויחיד: מְאַסֵּף משלנו,” כותב אברהם ליצחק, “עם כותבים משלנו, ואנחנו בו כותבים. לא עוד טרפים בידי סריסים מרוחי־אשך. נקים מערכת של שלטון עצמי, נקייה מְחָלְיָהּ של הספרות העברית. בעלת כוח־נעורים שבנו, המורֵד בַּיָשָן הקופא ומתאבן. מכתב זה יישלח אליך בעוד זמן, כי אין עתה כסף לוועדת־המכתבים שלנו. במכתבך האחרון הבעת רצון עז להיפגש כאן בעין חרוד. בודד אני כאן, הערירות שולטת, ואין דבר שאני רוצה יותר מלראות אותך. אל תשכח לעלות לרכבת אל עפולה ולרדת בתחנת יחזקאליה, הרחוקה עשר דקות מאוהל־ביתי. בבואך, כאח־לי־אתה, נדבר על הכל: מכאוביך, מחשבותיך, בדידותך ושיריך.”

כבר כמעט ארבע בבוקר. בטרם נעצמות שמורות עיניו אברהם מהרהר על העמק ועל אדמתו הכבדה, הנותנת יבול, כאישה שכוחה ביכולתה להרות ולשאת פרי־בטן עד לידה. לעומתה חול־הים התל־אביבי ויופיו המוזהב, כמיטה רכה, משתרע לרוחבו של החוף ונושק לים, אך כשלעצמו עקָר־מלֶדֶת. חום וחלום מתערבבים זה בזה. אדמת־העמק השחורה וחול־הים הזהוב. היתחברו יחדיו? היתעברו יחדיו ליצירת יצור מופלא, ליצירה חדשה, לשירה חדשה?! כך, נים־לא־נים, הוא מתחבט עד שצלצול הפעמון מעיר אותו לעבודת היום.

* * *

ה' אדר תרפ“ב ואברהם בן כ”ב שנים, והוא מהרהר בהשכמת הבוקר עד כמה זהו יום־הולדת של בדידות ולבדיות. אולי יגיע מכתב מאבא־אמא מהבית? אולי מתל־אביב? מתאים לדב אחיו שיעלה בכתב־ידו הנהדר ביטוי לאהבתו, אהבת אחים נאמנה. חודשים חלפו עליו בעמק – ולאן מכאן?! עוד יום של עבודת־סלילה בידיים שלא נועדו למלאכת־כפיים? ואולי הוא טועה ביכולתו של העמק הפורה להפרות את כלי־המחשבה? אולי הניסיון להישתל בעמק, לנבוט ולגדול כירק חדש, חלום הוא?

כך יוצא אברהם אל יום עבודה חדש, מבוקר עד ערב, שוב ושוב, עד שיום אחד מגיעה לאוזניו השאלה, באותו קול מוכר:

“היכן האוהל של אברהם?”

“יצחק, זה כאן. יצחק – כאן,” קורא לו אברהם. “הכינותי, למקרה שתבוא פתאום, בקבוק יין משובח, כפי שביקשת במכתביך.”

רגעים של חיבוק אמיץ. ימים רבים ציפו שני הידידים־לעט לפגישה הזאת. התכתבו והתכתבו, והנה הם יכולים להחליף מילים פנים־אל־פנים, בלי צורך בבולים. פגישה ראשונה כאן, על האדמה הזו, מאז פגישתם במועדון “פרחי־ציון” באוקראינה, שאברהם היה ממייסדיו.

“אני זוכר משפט אחד שלך,” מזכיר לו יצחק. “אמרת: אין לעברית עתיד באוקראינה. עתידה הוא בארץ־ישראל. והנה שנינו פה. ממכתבינו אני בטוח יותר מתמיד שהראייה שלנו ממוקדת באותו מְאסף־ספרות שעתיד להיוולד.”

“התחלתי לפקפק במקום הזה,” מגלה לו אברהם. “התנאים כאן טובים לעבודת הגוף, אך קשים לעבודה ספרותית. השירים שקיבלתי ממך לא יכזיבו את אמונתנו שיש בנו כוח־גברא להתגבר על סריסי הספרות, אנשי הדור הקודם שמולנו, אשר נס לֵחו. כך גם מחזור השירים שלי, שמן הסתם לא יאכזבו אותך. למה פסקת לכתוב? שעות הקריאה במכתביך הן השעות המרעננות היחידות בחיי כאן.”

“האם אתה חושב לעזוב את עין חרוד? ואם כן, התשוב אליה?”

בקבוק היין המשובח הולך ומתרוקן. המשקה שכבר אזל ממנו משמח את לב השניים.

“בוא נשתה,” מעודד אותו אברהם לעוד כוסית. “את חליצת דברי האמת מתוכנו נשאיר לגמר הטיפה האחרונה.”

“אברהם אחי, הצער שלנו, הבדידות, הקושי – כולם יימהלו ביצירת השירה שלנו. בוא נוסיף לגימה אחרונה לחיי המאסף החדש שלנו.”

הם מניפים את הבקבוק: “לחיים, לחיים חדשים.” יד כל אחד מקיפה את כתף רעהו ויוצא מאליו הניגון “קָרֵב יום” כמו בימים ההם בבית אבא־אמא באוקראינה. “קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם, אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה”, עד חנק מדמעה ומגרון ניחר. עד בוקר.

רק עם בוקר פותח אברהם את המכתב שהגיע בדואר באותה רכבת שנסע בה יצחק.

גיליון “הפועל הצעיר” מגיע אל עין חרוד ועובר כאש בשדה־קוצים מיד ליד בין החברים. הדבר נודע בכל גדוד־העבודה, ורבים לא רואים זאת בעין יפה. עד מהרה בא הטון הביקורתי: “הוא בא כסולל, ומתגלה כמשורר. לא באנו לעמק כדי לעבוד את השירה. באנו לעבוד את האדמה. לא לכותב־באושים קיווינו, אלא לנוטע כרם, זורע חיטה, שותל ירק. סולל, לא משורר.”

אברהם, שחש מנודה ומוחרם, משיח עם עצמו וכמו עונה למגרשיו: כן, גם לעסוק באמנות אני רוצה, כי היא יוצאת־דופן, יוצאת מהכלל, מעניינת, בונה עולם יוצא מהכלל. החיים כשלעצמם מעניינים, אך מעניינים מהם חיי־האמנות וכל היוצא מהכלל. למה אתם לא מבינים ששירה ועבודה יכולים ללכת יחדיו. עבודה בלי שירה הרי תגווע בכאב נורא. מניחים אבן־פינה לקיבוץ ולמושב חדשים בעמק – והשירה תידחק לפינה?! חורשים שדות חדשים בעמק, ולא יוצקים אמנות לתוכם?! לילות של מחשבות וימים של לבטים מדירים את שלוותו, עד שנופלת ההכרעה והוא מודיע במכתב לדב: “אני בדרך אליכם.”

בוקר באוהל. אברהם אורז את תרמילו ומחשבותיו אינן מרפות. בהליכה מדודה הוא מגיע לתחנה של רכבת העמק. עוד מעט יהיה קיבוץ עין חרוד מאחוריו. הדרך היחידה היא הדרך הביתה, אל תל־אביב. גשם שוטף מכסה כמשפך ענק את שמי העמק. בזכות הטיפות המופלאות גדולה פוריות העמק ואדמתו הָרָה. האם ריקוד־הגשם הזה ימשיך איתי אל תל־אביב?! ממשיך אברהם בהרהוריו, היפרֶה גם את כוח־השירה? הרי הצירוף של אדמה וגשם הוא גם אֵם־כל־שיר.

מחול־הגשם פסק, אך מחשבותיו נמשכות גם ברכבת והוא הוגה בבניית עברית בלבנים חדשות, ראשיתה של שירה חדשה והחיים עם האישה, עם לוסיה, אהבת נעוריו שהכיר ביקטרינוסלב ביוזמתה של פניה אחותו. ובינתיים תל־אביב מתקרבת.

דב מתהלך חסר סבלנות בבית, אותו בית שגרו בו מניה וסבתא חנה, ממתין בקוצר־רוח לבוא אחיו. הוא לא מספיק להתיישב כשנשמעת הדפיקה המיוחלת בדלת. “הנה בא אברך־השדה מהגלבוע,” הוא מקדם את פניו של אברהם.

“כן, אחי, הלכתי לעמק לְקַדש על העבודה! הֶעָמָל. הלכתי כדי שלא להיות כמו כל השאר, בטלני־שירה בתל־אביב או באודסה… הלכתי לשם לראות איך קרקע מאבדת את בתוליה. ללמד עברית הצומחת מהאדמה, לסלול דרך.”

“הלכת ללכת בתלם,” משלים דב את דבריו.

“כן, הלכתי בתלם, ואני גאה בכך. לא תמיד ההליכה בתלם היא שגיאה. לא כאשר מדובר בעמק, עמק יזרעאל. הצירוף המופלא של זריעה ואלוה, שלידתו עמק פורה. כן, הלכתי אל ארץ שאפשר להוציא ממנה לחם. מקום ששמו ניתן לו על־ידי אנשי התנ”ך, שאת שפתם באנו להַחיות כאן בארץ הזאת. כן, זה תלם התנ“ך.”

“כאשר מדובר בבזבוז זמן־חיים, הליכה בתלם היא הגדולה בשגיאות,” מעיר דב.

“לעולם לא תבין מהי שירת האדמה,” מנסה אברהם להסביר. “מעולם לא שכבת פרקדן בין אדמה ושמים בלי בתים שמפריעים לחופש המבט הזה. לעולם לא תבין שהאדמה יודעת שירה.”

“שירה היא רוח, חופשייה היא לעוף כאוות נפשה,” חולק עליו דב. “אין היא רובצת־עמק, לא גובלת־הר־גלבוע.”

“האכילה הזו של הלחם שאתה מגדל ואופה,” אומר אברהם בעיניים מצועפות, “עם חמאה מהמחלבה שלך והזיתים הירוקים, שתיית החלב מיד לאחר החליבה, אחרי שנשפך במחלבה על מצנן המקרר אותו ביום קיץ לוהט בעמק – אלה טעמי גן־העדן האמיתי. הגשם הראשון אחרי קיץ אכזרי וסתיו נהדר, כאשר הוא משקה את העמק מהעננים הגולשים מהגלבוע, ואחריו מתעורר הצומח כאדם צמא־חיים המשתוקק במשך חודשים רבים לבוא המים. לכן הלכתי אל העמק, לא כדי לכתוב שירה. שירה אינה הורה עד־אין־כוח, אבל יש בהורה הראשונה שלך בחיים, בַיחד האנושי הנפלא, בהרגשה של יצירת יש מאין – יש בזה משהו כמו הדחף ליצור שירה שהעברית היא כשפת־אם לה. שם הגלבוע, שם התנ”ך. אתה מבין? הספר החשוב ביותר עלי־אדמה. מי שלא היה שם יתקשה להבין עד כמה מופלא מראה ענני־ערפל קרירים הגולשים מההרים אליך אל האוהל עם בוקר של יום חם כאש. זה לא רק ציור, זו תנועת השירה שמגיעה אליך בתחילתו של יום עבודה עמוּס. ולא פחות חשוב מהשירה – מבטה של אישה אחת שלא הירפה ממני מרגע בואי לעין חרוד ועד נסיעתי משם. האישה ולה צוואר־מודליאני."

“אחי הצעיר,” מגיב דב, “אתה חושב שהפנית עורף לחייך כסולל; ואני אומר לך שחזרת אל תל־אביב כסולל. כאן מקומך, כסולל־דרך בתרבות ובעברית. חזרת הביתה, לתל־אביב.” ובלהט הדיבור הוא ממשיך ומעדכן, “לובה עומדת ללדת. ילד ראשון שלנו כאן בארץ. אנחנו מקימים כאן בית חדש, משפחה.”

“כתבת על כך לאבא־אמא?” תמה אברהם.

“ודאי, וממכתבם אני יודע שהם מתרגשים כאילו זו לידה שלהם,” ממהר דב להשיב. “הם יראים ללידה של לובה, שמא לא תטופל כמו בבית שם. יושבים הם על המזוודות, מורידים מסך על החיים באוקראינה ומתכוונים להעלות מסך כאן איתנו. עוד זה בא, וזה הולך. ורדינה אחותנו עוזבת כדי ללמוד מוזיקה בברלין, וגם אידה תגיע לשם ותלמד זימרה בקונסרבטוריון. כך ישמרו אחות על אחותה. ההרגשה – צ’כובית, גן־דובדבנית. עזיבה לקול גרזן בהכותו על עצי הגן שננטש, הבית שנותר מאחור. אבל ‘חובבי־ציון’ הם אבא־אמא – ויתחילו כאן חיים חדשים. זה כוחו של אבא, שבגילו המבוגר עוקר את גן־הדובדבנים שלו, ובחיבתו הגדולה לציון יעשה ככל יכולתו להתחיל בנטיעת גן חדש כאן.” דב עוצר לשאוף אוויר ונזכר, “מרוב דיבורים שכחתי לומר לך, שמחכה כאן מכתב מיצחק.”

בעודו מקשיב לדבריו של דב שוקע אברהם במחשבה טורדנית. האם גם הוא יוכל להיות אבא? האם נטייתה של לוסיה לטיפה המרה תאפשר לה להרות? עם סימני־שאלה אלה נכנס אברהם פנימה וממהר אל מכתבו של יצחק:

אברהם פונה אל המיטה הצחה כשלג שהכינה לו מניה. מה רכה השהייה עם המשפחה – דב ולובה, לוסיה, פניה ומניה. ועולים בו לבטים: האם לחזור למיטה הנוקשה שבאוהל העין חרודי? ואולי מוטב לצאת אל דרך חדשה כאן בתל־אביב? ולוסיה, האם יהדק את הקשר עמה עד שישמע קול־בכיו של ילד ביום היוולדו?

עם בוקר עולות צעקות מחדרם של דב ולובה. צירי־הלידה של לובה החלו והם מתגברים. דב, כתמיד, מתעשת ראשון. הוא מסיים חיש את תפילתו, מסיר במהירות את התפילין והכיפה כמדי יום ביומו, ובתוך דקות לובה בדרך אל חדר־הלידה ב“הדסה”, בית־החולים הקרוב. השעות חולפות בציפייה לשמיעת הבכי הראשון. דב יושב וממתין, מהרהר עם עצמו, ומניה לידו. בקרוב יישמע הצליל הנוקב המבשר חיים חדשים.

בתוך כמה חודשים – מוות ולידה. מסלול חיים שלם. בשעת ערב עולה הצליל, מגיעה הבשורה: “נולדה לכם בת!” כך האחות, “עוד רגע קט נכין את היולדת ואת התינוקת ותוכל לראות אותן.”

בתחושה שהוא חייב להיות עם אחיו בשעת הבשורה, ממהר אברהם אל “הדסה.” הם יחד ברגעים הקשים, אך גם באלה המאושרים. הוא מחפש את דב כה וכה, אך אחיו איננו. האיש נעלם אל פינה רחוקה ושקטה מאדם, לבכות לבד את השמחה בהיוולד ילד ראשון למשפחה ולהתפלל לילדה שתגדל כאן, בארץ הקשה הזאת.

סוף־סוף נפגשים לחיבוק אוהב עד אין קץ האחים, שעוד ירימו יותר מכוסית אחת ויתקבצו ליותר מניגון אחד לכבוד המאורע.

למחרת היום, בבית־הקפה, השמחה אינה יודעת גבול. כאשר דב נכנס נופל שקט במקום. כולם מפנים אליו מבטים, מצפים להכרזת האב הגאה: “כולכם יודעים שנולדה לי בת. שמה בישראל נעמי. הרימו כוסית ראשונה לכבוד בתנו הראשונה, שלי ושל לובה. חבקו את הכוסית כפי שאני מחבק תינוקת שאך נולדה, לראשונה בחיי. קשה לתיאור ההרגשה הזו, להחזיק יצור רך שרק עתה בא לעולם – והוא שלך. זו הרגשה עילאית להחזיק בידיך יציר־בריאה, שעליו אמר אלוהים ‘נעשה אדם’. מעשה אלוהי, ממשי כל־כך, אצלי בין הידיים. לא מפריע לי ששלושתנו נעבור לגור בחדר אחד, לא מפריעה לי דלותו. נעבור, ונחיה כולנו יחד, כל המשפחה. לא באתי לכאן ליפול ברשת הקשיים. נצא לעבודה ולחיים חדשים.”

כולם שותפים בשמחתו, ורק אברהם שרוי בעיצבונו ותוהה מה ילד לו יום.

לפתע ניצבת דמותו בפתח בית־הקפה. אברהם יודע שזה הוא, האיש שירד מהגליל, יצחק למדן, ולשמחה הגדולה מצטרפת גם שמחתם של אנשי־המכתבים השמחים כאן פנים־אל־פנים.

“אל תבזבזו את כל מלאי־השמחה,” מכריז דב, “כי המסיבה האמיתית עוד לפנינו. לובה תבוא הביתה עם נעמי, וזה יהיה האות לחגיגה הגדולה.”

בהמולת הקולות ונקישת הכוסיות חומקים יצחק ואברהם, שמחים לפגישה המחודשת, ומתיישבים ליד שולחן בעומק בית־הקפה, כמו ממשיכים את פגישתם הקודמת ומזרזים חילופי דברים שהחלו במכתביהם.

“מאז פגישתנו האחרונה ציפיתי למבט שלך, לקשב האינטימי שלא קיים במכתב,” אומר לו אברהם. “דע וזכור היטב: יום הקמת מְאסף ספרותי משלנו יהיה יום מרפא לחָלְיָהּ של הספרות העברית מבית היוצר של יעקב פיכמן, חיים נחמן ביאליק וחבורתם. יום חג לכוח העלומים שבנו, כוח המרד ביָשָן המסורס.”

“הם לא יתנו לנו להתקרב אל הבמה. הרי ישמרו עליה מכל משמר. האין אתה נחפז מדי, נמהר למעשה?”

“דווקא משום כך עלינו למהר ולהקים מְאסף משלנו, שינוע בכוח התרוממות הרוח. בוא נכנס את כל החבורה ונצא לדרך.”

“אתה מדבר כאדם שחוזר לעין חרוד כסולל, או כמורה?” שואל יצחק.

“בשבועות הקרובים אשאר בתל־אביב,” קובע אברהם. “כרגע אני מובטל, אך אחפש עבודה. אולי אחזור לעין חרוד, נראה. אבל בוא נשוב לענייננו, המאסף שלנו. חובה לייסדו, שלא ניפול שוב בידיו של עורך שקיבל את שיריי ופגע בהם אנושות, שינה ותיקן לטעמו, עד שנאלצתי לסלק אותם משולחנו ולהסתלק ממנו. ומה איתך, ידידי?”

“הגעתי עד סף ייאוש,” נאנח יצחק. “נשארתי חסר כל. לגליל כבר לא אחזור, המאסף הספרותי שלנו מתרחק מידינו, אני לא מוצא את מקומי בתל־אביב, וגם אישה, בניגוד לך ולדב, אין לי לאהבה. דבר לא נשאר לי להיאחז בו, מלבד שירתי. ייתכן שאמצא עבודה ומיטה לראשי בבן שמן. אסע ללמוד מה בחוּבה, ואתה שמור עמי על קשר מכתבים שכה חשוב לי.”

* * *

לא חולפים ימים רבים ושוב יצחק ואברהם כאילו ממשיכים בשיחתם, מרימים כוסית עם כל החבורה בבית הקפה.

“המיפגש הזה אינו סתם מיפגש,” פותח דב אחרי שעה ארוכה של כוסיות מורמות אל־על וניגרות אל גרונות המסובים, הרמה ולגימה, הרמה ולגימה. "זה מיפגש של הִתְגַּלּוּת. לא לילה סתם הוא, לילה של חג, חג צאתו מרחם של ‘דְּוָי’, ספר השירה הראשון של אברהם, פרי ביכורים שמניב עץ־השירה שלו. הוא מתחיל באלה הימים פרק שני בגלגל חייו כאן, אך אל תטעו לחשוב:

ספר שירים ראשון זה אינו ביטוי ל’כאן' של אברהם, ולא במקרה. סערת־הרוח – כן, הקצב הפרוע – כן, צעקת־החדש – כן, להט העברית המתפרצת – כן, הרגשה כביום שנולד לך ילד חדש – כן, ועוד ‘כנים’ רבים. אך ביטוי לחיינו כאן – אין בו. אך אל דאגה, זה יגיע, מן הסתם. נרים כוסית של חג, חג ספר השירה הראשון של אברהם."

“הרשו לי להביא לכם מדברי רבינוביץ איש־’הדים' על ספר שיריו של אברהם, ובכלל: ‘צעיר. בלוריתו מתנענעת. לא ברוח, כי אם בשעה שהוא מנענע אותה. כולו גְרוי־נוער, וכסוס צעיר נכון בכל רגע לשטוף במלחמה. ומה שהחסיר האינסטינקט תמלא התבונה, שאינו מבליט אותה ואינו מתגאה בה.’”

כולם מצפים לדבריו של אברהם. לוסיה מרימה כוסית. דב שותק, יצחק גם הוא דומם.

אברהם פותח ואומר: "אחרי דברי יצחק ודב, אין לי מה להוסיף. רק אקרא מראשוני שיריי:

הִתְגַּלּוּת

וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה'.

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד… וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל…

שמואל א' ב

אֵי־מִי קָרָא לִי: שְׁמַע!

אֵי־מִי קָרָא בִּשְׁמִי.

מַה?

מִי?

עֵלִי אָמַר: שׁוּב שְׁכָב!

עֵלִי אָמַר: לַשָּׁוְא!

עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָּהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שׁוּב קֹרָא לִי: שְׁמַע!

אַךְ שׁוּב קֹרָא בִּשְׁמִי.

אֵיכָה אַעַן: הִנֵּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִׁישׁ עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:

“בָּנַי… הָהּ בָּנַי…”

וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְקוּם בִּי, פָּצוּעַ כַּשְּׁקִיעָה

בֵּין פִּגְרֵי־עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי: הִנֵּה יָבוֹא יְהֹוָה.

הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵּׁק פִּצְעֵיכֶם בְּסָעַר.

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.

וַאֲנִי עוֹדִי נָעַר.

אַךְ הִנֵּה שׁוֹאֵג יְקוּם,

הִנּוֹ כּוֹאֵב וָרָן,

וּבַמִּזְרָח הָאָדֹם אֶצְבַּע בָּרָק לִי קוֹרְאָה.

– דַּבֵּר, יְהֹוָה, כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ!

“מחר אכתוב לאבא־אמא, היושבים הרחק מכאן,” מודיע דב. “שומעים הם את החוגגים בחוש־ההורות שלהם. ודאי משוחחים בינם לבין עצמם בשמחת־הבראשית של כולם, כאילו אומרים: שלחנו אותו לגימנסיה בארץ שלמד בה בעברית וכאן ב’חדר' ובבית הוא למד קָמָץ־אָלֶף ותפילה וחיבת־ציון, כאן הניגון שאומר שירה נספג בו לתמיד. ועכשיו פרסום שיר ראשון בארץ. הידד! אני רואה בעיני־רוחי איך בהיחבא מנגבת אמא דמעה, שמא יראו אותה בבכיה, ואבא ניגש ומניח ידו למלוא כתפה: ‘בְּכִי, אמא, רגישה את ומותר הבכי. שמחי כמו בלידת נכד ראשון. זה היום שבנך הוציא לאור העולם את שירו הראשון. שמחי, אמא.’”

 

1923: אבא־אמא באים    🔗

תרפ"ג. ושוב בנמל יפו, הפעם מצד הזריחה עם המבט אל הים. דב ופניה, אברהם ומניה מצפים לאבא־אמא מאוקראינה שיבואו ויעלו אל החוף. קול חרישי עולה מפי ארבעה הילדים:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ

ראשון צועד אל הקרקע המוצקה אבא טוביה, מלחין השיר הזה, וכינורו בידו. ראשונה לחיבוק רחב־ידיים – אמא ציפורה, ששואבת אל בין זרועותיה את ארבעה ילדיה. כך הם חבוקים רגעים ארוכים, אשר שמים סוף לגעגועים, לפרידה ולבית שם שאיננו עוד. אוקראינה נותרה מאחור עמוסת זיכרונות ילדות ויהדות, חסידות והשכלה, צלילי־כינור וניגוני־חב"ד.

אבא־אמא, גבוהי־מצח – מורשת שהורישו לכל ילדיהם – כאן בתל־אביב.

ראשון מתאושש דב מהלם הפגישה: “יום שישי היום, אבא, נלך הביתה. השכנה בדירה מולנו פינתה לכם מקום. בואו כולם נעלה הביתה.”

ערב בא. אמא מדליקה נרות שבת, לובה מביאה את החלה ולוסיה מכינה את כוס הקידוש. המשפחה, שוב יחד, חוגגת ארוחת ערב־שבת כמו בבית שם. דב מברך על בוא השבת, ויחד עם אבא, כמו שם, מוביל בניגון. תם ונחתם, הבית שם נשאר לעד מאחור וטוביה, שכל חייו חלם על ציון ושלח אליה את ילדיו, הנה בא אליה גם הוא. הלב אומר: כאן, והשכל נכנע.

נשמעת נקישה בדלת. כולם נזקפים: מי הבא בערב שישי?! לובה פותחת את הדלת.

“היכנס, אשר גינצברג. ברוך הבא, אַחַד הָעָם.”

טוביה קם ראשון אל הבא, שהקדים והגיע ארצה שנה לפניו. שוֹרה ביניהם חיבה עמוקה של שני ידידים, מאמינים גדולים בחיבת ציון, כאן בציון.

אשר גינצברג, הלוא הוא הוגה הדעות אחד העם, מוצא ראשון ניסוח קולע, כהרגלו: “גדולת־נפש היא עזיבת הישן והליכה לקראת החדש. גידלתם ‘פרחי־ציון’ וכולכם, כולנו, העברנו את נקודת־האחיזה שלנו הנה. כאן הוא הלב. מחובבי־ציון הייתם – היינו – למגשימי־ציון. כאן, ולא בשום מקום אחר, שוכן הלב הרוחני שלנו. זו הדרך. טוב כי באתם.”

שעת־לילה קרבה ובאה, ולא קוטעת את שמחת הפגישה המחודשת. שמחת הורים החוזרים לחיות עם ילדיהם, שמתלווים אליה געגועי הילדים אל בית אבא־אמא.

“אני נזכר בספרייה הענקית של אבא עם ‘התניא’ במקום בולט, הספרות העברית החדשה, ספרות העולם,” נסחף אברהם בזיכרונות. “אני זוכר את חגיגת בר־המצווה שלי, שלקחו בה חלק גם הרב שניאורסון – רב העיר יקטרינוסלב ואיש חב”ד – שהביא לי כמתנת־חג את ‘התניא’; והרב גלמן ‘המתנגד’, שהביא כמתנה את שירי אד“ם הכהן. אלה סמלי הנטיות שבנפשי, המבושמת משני העולמות.”

“כולנו למדנו ב’חדר',” אומר דב. “אברהם למד עם מנדל, בנו של הרב לוי־יצחק שניאורסון. בין הילדים קראנו לו ‘מאקה’, אני לא זוכר למה. אני כן זוכר שיום אחד הבית שלנו, דירה מול דירה עם משפחת שניאורסון, לא היה מספיק כשר לאברהם, והוא הלך לאכול אצל דודה חנה, אשת הרב.”

פניה מצטרפת אל העלאת זיכרונות הילדות: “אני זוכרת איך דב, בערב מיוחד כאשר משפחת שניאורסון התארחה אצלנו, שלף מהמיטה את ורדינה, שאז טרם הלכה לגן־ילדים, והושיב אותה אל הפסנתר וביקש שתנגן לרב שניאורסון שני ניגונים חסידיים, אחד עצוב ואחד שמח. והיא ניגנה ניגונים שלמדה משמיעה בבית הרב השכן ומאבא.”

“אתם זוכרים את הוויכוח המר ביניכם לפני הגיעי למצוות,” מעלה אברהם עוד זיכרון, “כאשר עמדה השאלה היכן אמשיך את לימודיי? אבא, אתה רצית להכניס אותי לשנה אחת לישיבת לובביץ‘, כדי שאספוג מהאווירה המיוחדת. אמא, את התנגדת לכך. רצית שאלמד באחת הגימנסיות בעיר. אך אבא, אתה לא רצית שאתבולל באווירה של מוסד גויי. הפשרה היתה שנסעתי לארץ־ישראל ללמוד בגימנסיה עברית בתל־אביב. חזרתי כתום שנה. הימים היו ימי־מלחמה ולא שבתי לארץ־ישראל אלא המשכתי ללמוד כאן בגימנסיה של פ’ כהן, שעברה מוִילנא אל עירנו. אמנם שפת הלימודים בגימנסיה היתה רוסית, אך רוב המורים והתלמידים היו יהודים. נשמת הגימנסיה היתה יהודית, ורוח ציונית נשבה בה.”

“אני זוכר שדיברנו עברית,” מוסיף משלו דב, “ואפילו ייסדנו ועד לשון משלנו, כדי להכין רשימת מונחים עבריים בחשבון, בהנדסה ובפיזיקה. עזרו לנו מאוד המורים שאהבנו.”

“שניכם השתלבתם בתנועת ‘פרחי־ציון’, ומאוחר יותר התחברתם ל’החלוץ' והייתם עסוקים בהכשרת עצמכם לעלייה אל ארץ־ישראל,” תורם טוביה את חלקו לשיחה. “דב, כמעט שכחתי, אתה עדיין מתמיד בהנחת תפילין? בתפילה?”

“כן, אבא. ‘החלוץ’, ‘פרחי־ציון’ – מה הם מול נגינת הכינור של אבא, נרות השבת הדולקים של אמא, ההליכה של כולנו לבית שניאורסון, הניגון החב”די, הצוותא היהודית. אבא, בוא ונתחיל בניגון החב“די, השירה היורדת אל עומק נשמתו של האדם, הדבקות שאין לה סוף, הרגעים שבהם אתה מתייחד עם עצמך. וגם אתם, אמא, פניה, מניה ודב. בואו ניהנה מהנשמה החב”דית שאנחנו כה אוהבים, והיום שוב עם אבא־אמא."

בבוקר המחרת, בשבת שקטה שאחרי סערת־הפגישה עם אבא־אמא, מתפנה אברהם אל מכתבו של יצחק:

“…ובאים ‘סופרים’ ו’משוררים' סריסי־טעם, סריסי־רגש, סריסי־נשמה וסריסי־חיים בכלל, ומטנפים את ספרותנו המסכנה והעלובה. הם עומדים על המשמר לבל יתפרץ רוח־פרצים אל תוך המחנק המסריח.”

אברהם קורא ומהרהר: יצחק נושא בנטל כבד מדי. העבודה בשדה היתה טובה לזמנה, אך הגיעה השעה לעבודה שאינה מפרכת ומשאירה שעות ליצירת שירה. סיכומו של דבר – יצחק צריך לעזוב את הגליל.

אבא־אמא צריכים למצוא לעצמם מישכן משלהם, ומדברים על מעבר לחיפה. עיניו של טוביה מופנות אל קבוצת מקימי בית־החרושת “שֶמֶן”, אנשי “חובבי־ציון” ממינסק ברוסיה. הוא תולה תקווה בנחום, אחד הבעלים, שידאג לו לעבודה, שמא הכסף שהביאו עמם לא יעמוד למשפחה לחיים בכבוד.

שוב הם נפרדים, אך הפעם בלא ים שמפריד בין אבא־אמא לילדיהם.

 

1924: שמח בפורים    🔗

אדר נכנס בהדר. תל־אביב לובשת בגדי־פורים. העיר כולה על הרגליים. רעשנים מחרישים אוזניים, והתחפושות תאווה לעיניים. מוצגי־ענק נישאים ברחובות. כל בני־העיר שמחים וצוהלים, ובהם כל אנשי בית־הקפה. פורים היום, עד לא ידע.

ראש העיר, מאיר דיזנגוף, רכוב על סוסו הלבן, מוביל בראש תהלוכת העדלאידע התל־אביבית עד לא ידע. שמחת־ענק של צבע ותנועה, עיר שלמה מסתתרת מאחורי מסכות ופרצופים צופני־סוד, רוקדים איש עם אהובה־לשעה, אישה עם אהוב־אסור. עיר של רצינות־בגרוש, אופרה ענקית של קלות־דעת. עיר שלמה על סחרחרה.

האיש על הסוס הלבן חש לפתע סחרחורת קלה. הוא מחפש את אשתו בחוגגים, לא מוצא אותה וחש על סוסו אל ביתו, להניח את ראשו לתנומה רפרפנית לקראת הנשף הגדול שייערך הלילה. הוא ממהר לחדר־השינה, שדלתו פתאום סגורה היום, שלא כתמיד. מה לדלת שהיא סגורה?! הוא משתומם, נסוג אחור לרגע קט, חושש מהפתעה לא קרואה. היסוס של שניות, והוא פותח את הדלת, על הסף – שָחוֹרוּ עיניו. על מיטתו שוכבת אשתו ועִמה גבר זר, שניהם בבגדים פתוחים להנאת־בשרים, אפילו אינם מתפנים לראות מי בדלת. הבעל הנדהם למולם, והם בשלהם, עד ידע וגם ידע.

חולפות עוד שניות ארוכות עד שראש העיר מתעשת ומבחין מי האיש: “גינצברג, אחד העם, האתה עם אשתי?! זה חג פורים או מאמר פובליציסטי תחת הכותרת ‘הבגדת וגם ידעת?!’ אתה, עלוב־גוף שכמוך, במיטה שלי?! אתה?! מי שדאגתי לכבודך ונתתי לקרוא רחוב על־שמך בעודך חי. ואת, עד היום הייתי בטוח שאת לא אחת העם, אבל מתברר שטעיתי מרה. לפי הנינוחות שלכם אני משער שזה אצלכם הרגל. ואתה, רב־פעלים, אתה במיטתי עם אשתי?!”

רגע של זעם מביך, וראש העיר ממהר לאסוף אל ידיו את בגדי האיש – וצורח עליו: “צא, לֵך לְךָ אל חוצות העיר ופחות מיכנס לגופך, תחפושת מיוחדת להשתלב עִמה יפה בשמחת העדלאידע. סוף־סוף תרד אל העם ותהיה כאחד העם. פורים שמח…”

הוגה הדעות נורה החוצה וצינה, אשתו של ראש העיר, נותרת ישובה במיטה.

דיזנגוף קופא דומם על מקומו, תוהה בינו לבינו עד מתי ישטה בהם היצר. הרי הם חיים כבר שישה עשורים – והוא עדיין משתולל. הלא ינום ולא יישן? ועתה איך יגמור את היום, איך יתחיל את יום המחר? הוא מתיישב בקצה המיטה, שפוף ומושפל.

“איך הגענו למצב־דברים זה?” הוא רושף, “מהי השגיאה שביסוד חיינו המשותפים? מה את מחפשת באדם? אינטלקט? יכולת חשיבה רחבה? חוכמת הניסוח של כל אלה?”

אשתו שותקת על מקומה.

ראש העיר, כמו משיח עם עצמו בקול רם: “זו לא קירבה שהחלה היום. תמיד חשתי בקיומה. זה לא מקרה, לא פזיזות־של־רגע. זה קשר חווייתי לאחד ומכאיב לשני. ולצערי, אני בחלק הכואב.”

אשתו דוממת. מבטהּ קפוא, כמו מסתתרת מאחורי מסֵכה מקרח.

“מגודל הבושה לא אצא, כמימים־ימימה, לנשף הלילה. בשבילי העדלאידע הסתיימה,” מסכם ראש העיר במילות תוגה אחרונות. “את יכולה ללכת לנשף. אני נשאר בבית. אחרי כל השנים האלה נשארתי בודד.”

* * *

רד הלילה ובית־הקפה כמרקחה. פורים שמח עד התקרה, ובראש מצעד השמחה־לאיד, כיד כוס היין הטובה, צועדת השמועה: אשר, החסיד מפֶּלך קייב, התגלה כרַם־זֶרֶג, ועוד בְּמִשְגֶלֶת צוהלת עם אשת ראש העיר, היפה בנשותיה.

צהלת המקהלה הפורימית של כל באי בית־הקפה גוברת והולכת. כל אחד מוסיף שורה משלו, וכך נכתבות השורות הבאות:

גמד־מגומד דְמוי בננה כפופה,

איך הוא הצליח לכבוש את מיטתה,

דוֹדוֹ לה, ודָדָהּ לו,

יָדע ידועה, יָדע טוב,

אשרֵי האיש, אחד בעמו,

עוד גברת שנתפסה בלי אדרת,

הנסיך על הסוס הלבן ושחור לו בעיניים,

סיפור על כהן ונביאה,

אדם באוהל של ראש העיר הניצב על פרשת דרכים,

עם עבר וללא עתיד,

אדם מכובד, שנותר ואפילו חצי נחמה אין לו בידו,

היא שחה לו: בלי ידיים, מנוול! קְצָת נימוס לַגברת!

הוא משיב לה: אָח, גברתי, בְּקרנבל יש חוקה אחרת!

מסתבר שיכולה להיות צינה מאוד לוהטת,

על ראש הבעל צומחות קרניים,

מתברר שהוא עדיין, בגילו, בין המזדקרים בעם,

צינה עוברת בגבי כשאני חושב על המעשה האחד והיחיד הזה,

זַקְפָּן גדול הוא לא,

שׂם אסל בין דדיים,

אשמאי־בן־זנאי.

“הפסיקו למזמז את עצמכם לדעת,” כך הסופר הצעיר יעקב הורוביץ, “מספיק עם הדעתן הזה, שהלוואי והיה נצמד לנאמר במאמריו כמו שהוא יודע להיצמד אל נשים.”

שמחת פורים של חבורת בית־הקפה יכולה היתה להימשך עד לא ידע, אבל בשמים כבר כבו הכוכבים, נראים סימני השחר והעייפות העמוסה במשקה מכריעה את ההולכים לישון.

בבוקר מתעורר אברהם, עדיין הלום מיין, ומודיע למשפחה: “אני בדרך אל פריז. גורלי גורל של נווד הוא. עזבתי את הבית ביקטרינוסלב, עזבתי את עין חרוד שבעמק ועכשיו אני עוזב שוב. מקומי עתה בפריז. שם כותבים כיום שירה־של־אמת, וגם את פריז אעזוב – ואחזור. אבא־אמא, אני לא עוזב אתכם, לוסיה, לא אותך. רק נודד לי אל מחוז השירה־של־מעלה לזמן־מה.”

הבית ביקטרינוסלב בו גרו בשכנות משפחות שלונסקי ושניאורסון

ורדינה ואברהם בפריז מחליפים (כובעים)

 

1924: בדרך אל פריז    🔗

פורים נשאר מאחור ויובל להולדת אבא טוביה לפנים. כולם בדרך אל חיפה, אל ביתם של אבא־אמא ואל השולחן שהכינה אמא ציפורה עם מטעמי־ידיה הידועים.

“אני לא יודע מהו חג יובל,” פותח טוביה ביום הולדתו, “אבל אני כן יודע שלא קל בחלוף השנים. אני יודע עד כמה קשה היתה על כולנו עזיבת הבית באוקראינה. לא בדרך הקלה הלכנו, אך בדרך הנכונה. רוב המשפחה כאן, שמחה בחלקה, יולדת, יוצרת, חיה כאן חיים מלאים. זו היתה בקשתי שם – והיא התמלאה כאן. הֱיוּ שמחים בחלקכם.”

כולם מרימים כוסית. “לחיים, אבא.”

אברהם, שהמילה “חיים” מעוררת אותו, מגיב מיד: “שימו לב, כי כאשר הגויים מרימים כוסית – הם מברכים בברכת ‘לבריאות’ או כדומה. רק אנחנו, היהודים, מברכים על הכוסית בברכת ‘לחיים’. הם, חייהם בטוחים ללא עוררין וללא פורעים; ואילו אנחנו, חיינו אינם מובנים מאליהם, ולכן ראשית לכל אנחנו מבקשים לחיות. אכן, אנחנו חיים כאן בארץ שהיא ביתנו. ושוב לחיים, ביובלו של אבא.”

"את כל האהבות שלנו ממך ינקנו, אבא, אומר דב. “האהבה ללימודים ולהשכלה רחבה, לחיים יהודיים מעמיקים ולחסידות, לניגון ולספר. מה עוד נבקש ולא קיבלנו? היֵה בריא, אבא, שתוכל להיות איתנו עוד זמן רב. לחיים, אבא.”

“בניך אמרו כמעט הכל,” מוסיפה ציפורה את ברכתה, “אבל הם לא יכולים לומר לך ביום חגך עד כמה מודה אני לך על דרך־החיים שלנו, שהיא כולה בזכותך.”

“אמא, לא הכל נאמר,” מפתיע אברהם. “אני רוצה לבשר לכם שבאלה הימים יוצא לאור ספר השירים שלי, ‘דְּוָי’. אחרי ימים של כתיבה ומחיקה, כתיבה ותיקון, בפעם הראשונה אני מבין מה פירוש המושג שספר רואה אור. אתה יושב לבדך, רק עם עצמך, באוהל או בחדר דל, רחוק מאור השמש, כך שעות על־גבי שעות – ובהבזק מהיר כחץ מקשת נשלח כתב־היד לדפוס והשיר על בתיו עומד על תִלו, לא חושש מאור השמש הבוהק.”

כולם מרימים כוסית לכבוד השמחה הכפולה. ושוב משתיק אותם אברהם: “זה עדיין לא הכל. הכינותי לך, אבא, מתנה משלי. אני מקדיש לך ביובלך את ‘הוֹנוֹלוּלוּ’, היצירה האחרונה שלי.”

דב מפר את השתיקה: “למה ספר ראשון בא בכאב? בדְּוָי? מה המכאוב הזה לך, אחי? האם אנחנו כלואים בעולם שכולו דְּוָי?”

אבא מצטרף לדו־שיח של בניו: “אני רואה ב’דְּוָי' שלך נקודת־מיפנה. עד היום למדת, כתבת, פירסמת משיריך פה ושם. היום נולד בנך הראשון לברית־הנישואין שלך עם העברית. מהיום חובה עליך להזין אותו ולדאוג לטיפוחו. ספריך הם כנכדים לנו. עלה והצלח בדרכך זו.”

אברהם משפיל מבטו מחשש הסינווּר בעוצמת־האור מדבריו של אבא, נבוך מלדבר, שותק רגע ארוך, ורק אז מתאושש ואומר, “יש בנו גם כאב ועצב. ראשית הדרך שלנו קשה ומאכזבת. חודשים ארוכים יצחק ואני עמלים על הגשמת חלומנו – הוצאת מאסף שירים משלנו. היום אני יודע שנכשלנו, כי לא הצלחנו לרכז סביבנו קבוצה משמעותית של משוררים וסופרים שבכוחם לצבור די אור להוצאה לאור של מְאסף ספרות. אנחנו עומדים מול כוחות חזקים מאיתנו עשרת־מונים, ובראשם חיים נחמן ביאליק. נוכל להתמודד מולם רק אם נשכיל להתארגן בקבוצה ונפעל יחד, לא כיחידים. במאבק אחד מול אחד – ידנו על התחתונה. זה מאבק באלוף השירה, בארי שבחבורה, לא בזנבה.”

שוב דממה שולטת סביב. אין נע ואין עונה.

“אל תירא, בני,” מפר את השתיקה טוביה. “הסולם כאן לצִדך. עלה בו והצלח.”

אברהם שוב מתאושש, חוזר אל ראשית השיחה ופונה אל בני־המשפחה כמתנצל: “הרשו לי לשתף אתכם מעט במחשבותיי אחרי צאת הספר הראשון שלי, ובמעט גם לענות לאחי. הישיבה הארוכה בעצמך עם בתי־השיר, לאורך לילות של כתיבת שורות השיר ובנייתו, אין שני להם בצורך לגייס את כל הכוחות הגלומים בך. אתה יושב וחושב על המשוררים הרעים, שבשיריהם רואים לפניהם גמל ועוד גמל ועוד גמל ועוד גמל, בדומה למשוררי הדור כאן כולם, חסרי הכישרון, המחזיקים במושכות ולא יודעים מהי דרכם ולאן היא מובילה. ועולה בך חרדה שמא אתה כמותם, או שיש בך היכולת השירית למצות את כל הגמלים האלה במילה אחת: שיירה, או אורחה. אתה יושב לבד ומייסר את עצמך: האם יש בך כוח־הצמצום, שהוא יסוד השיר ולבו? האין בהתשה הזו כאב? האם אתה משורר מוצלח? ואחרי שבנית, למשל, חמישה בתי־שיר מצויינים וברור לך שהשיר זקוק לארבעה בלבד, אתה עומד למבחן נורא: איך משליכים לפח בית־שיר מצויין, אך שאינו במקומו. האין זה כואב? אני מדבר על סוד הצמצום. ובכל צמצום יש כאב. העברית היא ביתי, ובבית הזה יש כאב, לא כולו בנוי מלִבְנֵי־שמחה.”

אין מיפגש אצל אבא־אמא בלא נגינת כינור של אבא וניגון ופסנתר של ורדינה או פניה, כמו בבית באוקראינה, וכך גם הפעם.

למחרת, בליווי הד צלילי הכינור של אבא־טוביה, יוצא אברהם אל פריז. בעודו ממתין בנמל לאות העלייה לאונייה, קרֵב ובא היישר מולו חיים נחמן ביאליק, שירד אל החוף והוא בדרכו אל הבית שהוכן לו בתל־אביב. מבטיהם נפגשים בחולפם איש על־פני רעהו. אחד שזה עתה חזר מן העמק עם הפנים אל פריז – ומנגד שני שזה עתה מגיע לראשונה בחייו אל ארץ־ישראל. אחד צעיר, שהשאיר מאחוריו את האבן הנסללת ובחר בשירה כדרך־חיים – ומנגד השני, אלוף המשוררים. השניים עוצרים מלכת לרגע מהוסס, להרף־עין, ואז ממשיכים איש איש לדרכו. זה פניו למזרח, וזה פניו למערב. זה מהעולם הגדול, וזה אל העולם הגדול. זה ברבע חייו וזה במחציתם. האם ייפגשו דרכיהם? האם יוכלו לדבר באותה שפה, אהבת־חייהם?

אחרי נפנוף היד לפרידה מדב ומפניה, ממניה ומלוסיה, אברהם עוצם עיניו על סיפון האונייה, כמתאמץ להעלות ברוחו מראות שאדם אינו יכול לראותם בעודו ער ופְּקוח־עין. וכך עולים לנגד עיניו בתים־בתים משיריו של האיש שגדולתו בשירה הולכת לפניו, והוא־הוא הסכר הגדול שעוצר את זרם העברית החדשה. כך שעות וימים, עד הקריאה לנוסעים לרדת אל החוף במרסיי.

המחשבות מתרוצצות ולא נותנות לאברהם מנוח. ברכבת הלילה אל פריז הקצב חדגוני והמרחקים בין עיר לעיירה ולכפר, חשוכים. אברהם יושב, עפעפיו סוגרים כמסך על עיניו העייפות, והמחשבות פונות אל מאחורי הקלעים, לראות מה הם מסתירים שם מאחור. הוא יוצא למסע אל עולם מלא־עניין, תוסס, נושב רוח חדשה, מדבר בשפה חדשה. שוב הוא באירופה, הרחק מהשפה העברית. שוב עולים בראשו הקינטורים של דב על השייכות ל“שם” והחיים “כאן”, בארץ־ישראל. שוב הוא סב במעגל: אוקראינה־ארץ־ישראל־צרפת. שוב הוא “שם” והעברית אינה.

* * *

ורדינה, מתפקעת מעומס הציפייה לאברהם – כמיתר שמותחים ומותחים והוא מחזיק מעמד, ומותחים עוד, עד שנייה לפני שהוא פוקע – מחכה על הרציף בתחנת הרכבת הגדולה של פריז. שלוש שנים לנסיעתה כנערה ללמוד נגינה בפסנתר בקונסרבטוריון בברלין. שנים של פרידה מאחֶיה דב ואידה, אברהם ופניה, ומאבא־אמא. שנה לעזיבת טוביה וציפורה את הבית באוקראינה והיותם מחובבי־ציון ליושבי־ציון. שנים לשבירת המשפחה וביתה החם והמגן. שנים במחיצת הגדולים במורי הפסנתר – הפסנתרן ארתור שנאבל, הנחשב לאחד הפסנתרנים הדגולים במחצית הראשונה של המאה ה־20 ומורה של פסנתרנים כישרוניים בדרכם אל פסגת הפסנתרנות; והפסנתרן אגון פטרי, שהתמקד ביצירותיהם של יוהאן סבסטיאן באך ופראנץ ליסט. רק שעה אחת מפרידה עתה מפגישה עם אברהם, פגישת אח־אחות על אדמת פריז.

הציפייה נקטעת באחת עם נפנוף היד הנמרץ של אברהם ממרחק קצהו האחר של הרציף: “ורדינה, ורדינה!”

שניהם ממהרים אח אל אחותו, לחוש בחיבוק מקרוב את שמחת־המיפגש הנפלאה.

ורדינה משתחררת ראשונה מחיבוקו של אברהם: “אחרי שלוש שנות לימוד פסנתר דחק בי שנאבל שאסע ללמוד קומפוזיציה כאן בפריז, רק אצל נדיה בולאנז’ה, והנה אני כאן. החדר שלי יספיק לשנינו. בוא נלך, נתארגן בו. מחכה לך אצלי מכתב מדב.”

זו לו יציאה ראשונה אל רחובות פריז – יש אומרים כי היא היפה בערי העולם – וכיכרותיה מלאות־החן. “עוד תראה אותה כשהיא לבושה בגדי־אביב,” אומרת ורדינה, “בימים שבאמת אין יפָה ממנה. אין מעוררת ממנה לעצב מהול בשמחה, תמיד היא קצת סתווית, מזכירה את ניגוני־חב”ד של בית אבא־אמא."

אברהם תוהה בינו לבינו האם יוכל לשמוע הרצאות באוניברסיטה, לצלול לעומק הספרות הצרפתית, לראות בתסיסת יין־השירה של משוררי פריז. האם לא יצא וראשו סחרחר מהקרוסלה המסתובבת – אוקראינה – עמק – תל־אביב – פריז? האם כושר הספיגה שלו כגודל רצונו ללגום מרֶכֶז־המיץ מבית־היוצר של האמנות הצרפתית? האם כישרונו יהיה ככישרונה של הדבורה לינוק צוף־פרחים ולייצרו לדבש? והאם כדבורים יצליח לבנות כוורת שתהיה בית־יוצר לעברית חדשה?

עם כניסתם אל חדרה של ורדינה, ביתו החדש של אברהם בתקופה הקרובה, עוד בטרם הנחת המזוודה, הוא פותח את המכתב מדב. הדיווח על הדברים שבשיגרה נקרא כבמעוף־פרפר, והוא מגיע בסקרנות אל סופו:

ורדינה יושבת בשתיקה. אישה חשה דבר מתוך דבר, ויודעת להסיק: מדובר באשה. לוסיה או אשה אחרת.

“אברהם,” היא מפֵרה שתיקה ארוכה, “בוא נעשה מחר סיבוב בעיר. תיהנה מיופייה. ראשית נסייר בלובר. רק לא למגדל אייפל, בלאו־הכי מגדל־הברזל המגושם הזה, שלא אומר לי דבר, נדחף לפנורמה של העיר מכל מקום, כמו קוץ באחוריים חשופים.”

שניהם מתהלכים במוזיאון הלובר. מעולם לא פגש אברהם גודש כזה של אמנות, אולמות ופרוזדורים ארוכים עמוסי־חוויות. לאמנות הזו נוצרה בעברית המילה “נפלא”. נפלאה אהבתך לאמנות מאהבת נשים. אבל איך יֵדע אם אמיתית היא, מפעמת מעומק, משיחה עם עצמה ועם כולם? זאת הוא למד היום: אפשר לדעת שהאמנות נפלאה אם בעת ההתבוננות בה, הקריאה בה, ההאזנה לה – נוצר בך רעיון חדש, חוויה חדשה, התרגשות נפלאה.

“אברהם, אברהם, אתה כאן על הקרקע איתי, או אולי גבוה שם מעל העננים עם עצמך?” מנערת אותו ורדינה. בשובם אל חדרה של ורדינה מבחין אברהם בספר שיריו של המשורר הצרפתי גִיוֹם אַפּוֹלינֶר על הכוננית שליד מיטתה. הוא מתיישב על מיטתו וקורא מראשית הספר עד סופו בלגימה אחת.

ורדינה יושבת מולו על מיטתה. “זה המשורר שבו התאהבתי. פתאום שירה במיקצב אחר, חופשי. אחר מכל שהורגלתי בו, שווה קריאה ועוד קריאה, שורה אחר שורה, בית אחר בית, פעם אחר פעם. המורה שלי לקומפוזיציה, בשיטתה המיוחדת, לא אמרה לי דבר, אך בתום השיעור נתנה לי, במקום תווים, ספר שלו. וזו אהבה מקריאה ראשונה,” וכבר היא ממשיכה, “יש בשישי בערב מיפגש בקפה כאן בגדה השמאלית, שכולו מוקדש לאפולינר. בוא נלך ותקשיב גם אתה לשירתו.”

“עוד לא הספקתי להירשם ללימודים שלשמם באתי ואת מושכת אותי אל כל רוחות־השמים. התרכזי את בלימודייך, ואני בלימודיי־שלי,” עונה לה אברהם ויודע שפיו ונפשו אינם שווים. הוא רוצה אפולינֶר.

ערב שישי. ורדינה מכינה שני נרות כמו של אמא, בבית באוקראינה. אברהם נושא חרש תפילה. נכנסת השבת. אח ואחות ישובים עם עצמם, רחוקים מבית, מתבוננים בשתי להבות יפות־גוון. עצוב מעט, אך אין זה אותו עצב מריר כשהיא לבדה. שוב ושוב מחלחל העצב החב"די, שיש בו הרבה שמחה. הוא מוזיקלי להפליא, שר נהדר, וכבר עולה המנגינה האהובה מבית אבא־אמא בשירתם של כל בני המשפחה. רק בוריה חסר כאן להשלים את שילוב הקולות הנפלא.

אברהם מתלבש ליציאה. “אני נראה בבגדים האלה נווד, כמו צ’אפלין,” הוא מתלונן. “זה מה שהכינו לי דב הסנוב ולוסיה הגנדרנית. אני אוהב את הפשטות של העמק, והם הלבישוני כובע־של־צחוק וצעיף־של־צחוקים, וז’קט שכועס על המכנסיים.”

“שירֵי אפולינֶר יקבלו אותך בברכה כפי שאתה,” מבטיחה לו ורדינה. “אל תיתמם, גנדרן אתה, אחי, גנדרן. אתה אוהב מאוד לבלוט, והופעה תיאטרלית לא כל־כך זרה לך.”

בית־הקפה מלא. בקושי דחוקים בין הבאים גם אברהם וּוַרדינה. הדובר קם ליד אחד השולחנות ומתרכז בקשריו של אפולינֶר עם חבורת הקוביסטים, ובראשם פיקאסו, ולא פוסח על ידידותו האמיצה עם קוקטו, שאגאל ודושאן. הוא מבליט את העובדה שאפולינר בן איטליה, שכמעט מיום היוולדו רק רצה להיות צרפתי. ואכן הוא הצרפתי מכל המשוררים הצרפתים. מהפכן שלא סבל משמעת כובלת, לא בשירה, לא בספרות, לא באמנות בכלל. הוא אמר בשירתו בדיוק מה שרצה לומר, בלי הכללים הנוקשים. בקיצור – אמת אומרת שירה.

כל המסובים מרימים כוס ראשונה לקראת הקריאה משיריו, רובם מ“המשורר הנרצח”. אברהם לא מבין כל מילה, אבל חש את האמירה, ואינו שם לבו לכך שאחיזת־החיבה שלו בוַרדינה מתהדקת והולכת. והיא יושבת מוקסמת, לא אומרת מילה.

דובר אחר קם ומסביר איך נוצר האימפרסיוניזם וממנו צמח האקספרסיוניזם, ופתאום הגיח הקוביזם – והכל מתרכז בפריז. זו הפריחה שאחרי המלחמות והמהפכות שמשנות את האמנות ואת האמנים עצמם. הצבע והצליל והאות, שרק זקוקים לאדמה דשנה ומים, והם צומחים ביופי נשגב. כך נשמע דובר אחרי דובר, קורא אחרי קורא, בערב שכולו אפולינר, כאילו הוא יושב כאן עם כולם בבית־הקפה.

בדרכם חזרה אל חדרה, הלומי־שירה, מנסים ורדינה ואברהם לשמֵר כל שנייה מהשניות הרבות שחוו כאן הלילה. שעה ארוכה הם אינם נרדמים, מעוצמת ההתרגשות. אברהם היה רוצה את אבא־טוביה כאן לידו. זה מקום מתאים לתעוזה שלו, להבנתו הנבונה את רוח־האדם, אם כי בראייה היסטורית רחבה הוא היה בוחן בתבונה טהורה אם אפולינֶרית היא הרוח הנכונה שמסוגלת להגיע בעוצמתה למרחקים ולהתגבש לסוּפה גם בעברית. זה לא פושקין עם “אונייגין” שלו, שביום מן הימים ידבר עברית. הם נמצאים בעולם שונה, אולי קצת צ’כובי. אולי קצת ייאושי, עולם שנוטש את “גן הדובדבנים” ומשאיר את פירס מאחור, אך גם יוצר אמנות חדשה על ההרס שזרעו פה המלחמות, אמנות מחדשת־חיים. האם הרגשה זו של בראשית ברא תגיע עד תל־אביב ויהיה בכוחה לחיות בה?

הרהורי הלילה מובילים את אברהם בבוקר המחרת אל הסורבּוֹן, צרפתייה יפה להפליא המתמזגת בחן במזג־האוויר האפור. הרצאות בספרות בצד לימוד מתקדם של השפה הצרפתית מחדדים את הצרפתית מהתיכון כעיפרון המושחז בסכין חדה. שארל בודלר ושירי “פרחי הָרַע” שלו. לא קלה הקריאה בו ליליד אוקראינה הבא מארץ־ישראל. ועולה בו מחשבה בודלרית: איזה טעם יש לכך שעולמנו יתקיים תחת השמש גם בעתיד? שכן גם אם נניח שיוסיף להתקיים מבחינה חומרית – מה הסיכוי שיהיה זה קיום ראוי לשמו ובעל ערך היסטורי? ומולייר וז’אן רסין וּוִיקטור הוגו ואנדרה ז’יד וז’ול וֶרן וז’אן ז’נה ופייר דה מאריבו ופרנסואה מוריאק וז’ורז' סאנד וגוסטב פלובר וגי דה מופאסאן ואונורה דה באלזאק ואמיל זולא וּווֹלטר ואלכסנדר דיומא. איך אומה אחת מולידה כל־כך הרבה כישרון. הרי רק כדי לרפרף בדפיהם של כל אלה לא מספיקה השנה שנקצבה לך לחיים בפריז.

מחשבות גדושות ברגשות חולפות ברטט בכל גופו של אברהם, כצלילי קונצרט סימפוני על רבבות גווניו. כל אלה, יחד עם הציורים עזי הצבע והמבע המקובצים בפריז, מתערבלים בראשו בתנועה סיבובית כמו ידה של אמא הלשה את הבצק למאפים־של־בית שאין שני להם בטעמם. פול גוגן ופבלו פיקאסו ואדגר דגה ומארק שאגאל ואנרי דה טוּלוּז־לוּטְרֶק ומרסל דושאן וקלוד מונה וז’אן קוקטו ופול סזאן ופייר אוגוסט רנואר וגוסטב דורה וז’ורז' בראק וקאמי פיסארו ואנרי מאטיס, ואדוארד מאנה. כל הרכבי הצבעים הבונים אמנות, מתווים אסתטיקה חדשה וחומר מדרבן־מחשבה – כל אלה מביאים את אברהם להגות בינו לבינו, כי מעולם לא היה שיכור מיין, אך מיצירות האמנות כאן – כן וכן. קסם הבד החשוף אשר יד־צייר ממלאה אותו צבעים המגביהים אותך הרחק אל־על ומנביטים בך רעיונות חדשים שנובעים מבראשית ברא. קריאה במוסף הספרותי בסוף השבוע משיריו של ז’אק פרֶוור, בן גילו של אברהם, הרואה בסוריאליזם חזות הכל. מתאים לחייל לא ממושמע – כך כותבים עליו – שישב לא פעם בכלא בגלל סירוב פקודה בשירותו הצבאי. גם משוררים כאלה יש היום.

הבקרים עמוסי־לימוד, הערבים מלאי געגועים, הלילות חסרי־מנוח מהשפע שבעולם הרוח הפריזאי, וגם עולם הנשים. לדב הוא כותב:

יותר מכל, רוח הסתיו היא המושכת אותי אל בודלר. גאון־רוח, משנה־פני־שירה. האם זה כורח כי שירה כזו תעלה מן הדיכאון? האם אלכוהול ורעלי־הסם חייבים להיות חומרי־ההנבטה של השירה? האם פרח־שירה לא יכול עוד לגדול באדמה טובה, כבדה ופורה כזו אשר בעמק־יזרעאל? האם התסיסה, אשר הרתה בי כאן, תוליד ילדי־שיר חדשים כאשר אחזור הביתה? האם תוכל לשאול את הבחורה עם צוואר־מודליאני שמא היא חייתה בהכשרה באפיקים?

לילות של סוריאליזם וקוביזם ודאדא חולפים על אברהם.

עמודי־תווך של האמנות מתמודדים ברוח חדשה, שאחרי ההרס שהיא זורה – היא מצמיחה פרחי־טוב.

מתערוכה לתערוכה, ממיפגש קוראי־שירה אל מיפגש קוראי־שירה הוא מתרוצץ כהלום־יין. חדוות המתחדש – האם יוכל לעכל אותה ולהביאה אל היצירה בעברית? לילות של שוטטות ברחובות העיר ומשיכה יצרית אל רחובות הנשים המוכרות את גופן לגברים תאבי־רגע, ואברהם עובר לידן רוצה־ולא־רוצה לגשת אליהן, רוצה־ולא־רוצה מגע איתן. נמשך ולא מגיע אליהן. נשים בגופן בלבד, שנועדו לפגישת־חטף עד זוב. מגע לרגע, פגע לחיים. רוצה – ולא יכול. אישה היא, לא בשר־עינוגים. והוא הולך משם בדרך ארוכה אל חדרה של ורדינה, שמזמן נרדמה, בניגוד לרחובות פריז אשר ערים כמו נר־תמיד. הלום־נשים הוא משתרבב מתחת לשמיכתה של ורדינה, נרדם כתינוק אחרי יניקת שד־אִמו וטעם חלבה המופלא עדיין על שפתיו.

ורדינה מתעוררת ראשונה, כמתוך חלום, כמתוך זיכרון ילדות, ונפנית מהורהרת־מבט אל אברהם הישן שנת־תינוקות. כך בימי הקור הנורא בבית באוקראינה נהגה להתחמק כחתול מפונק אל מיטתו של אברהם להתחמם. אלה רגעים שרק צלילי המוזיקה יודעים להביע.

עתה שניהם ערים בבוקר של סתיו. עלי־השלכת נושרים בהרכבי־צבע, כאילו נצבעו במיצבוע אלוהי. ללא יד־אדם, רק יד־אלוה יכולה כך ליוצרם. סגול ואדום וצהוב וירוק וכל בני־הגוון שלהם. כאילו קשתות רבות נקשרות יחד בשמים למופע מלאכי. לא אדם יכול ליצור כמותם, רק אלוהי־הטבע. זוהי פריז־של־סתיו. ימים של עצבות ושמחה, וסתיו שקורא לחורף. תקופה בה שקוע אברהם בכתיבה, בשירה חדשה, בחלומות על הבית שמחכה לשובו. ימים המבשרים חורף קר מאוד, אך כאוקראיני מלידה אברהם לא נבהל מעוזו.

על הרציף, שוב בתחנת הרכבת הגדולה של פריז, נפרד אברהם מוַרדינה. עם סיימה את פרק לימודי הקומפוזיציה, היא בדרכה חזרה אל ברלין, בירת המוזיקה העולמית. מוַרדינה אין פרידה סתם. היא תמיד מלוּוה בקושי הניתוק, הלבד על רקע הזיכרון הטרי מבית אבא־אמא. עוד ועוד חיבוקים ונשיקות־על־לחי, הרמת יד המיוחדת בעיצבונה רק לרציפי רכבת או נמל, וּוַרדינה בדרכה אל ברלין.

ואברהם נשאר כאן בפריז וחבריו הם הקור, הלימודים, ערבי־הלבד ולילות ההקשבה לשירה העולה מפריז היפהפייה גם באפור ולבן. ימים טובים להתייחד עם שארל בודלר במילות־שיר מן המאה ה־19 – וכל־כך של היום הן:

הִתְחַלְּפוּיוֹת

הַטֶּבַע הוּא מִקְדָּשׁ, בּוֹ עַמּוּדִים חַיִּים

יַפְלִיטוּ לִפְרָקִים בְּלִילֵי מִלְמוּל תָּמוּהַּ;

בִּיעָרוֹת סְמָלִים שָׁם הָאָדָם יָנוּעַ

שֶׁיְּלַוּוּ דַּרְכּוֹ, צוֹפִים בּוֹ כְּרֵעִים.

כְּרֹן הֵדִים רָחוֹק הַנִּבְלָעִים בַּבֹּהוּ

בַּתְּהוֹם הָאַפְלוּלִי שֶׁל סוֹד אַחְדּוּת שָׁחוֹר,

עָצוּם כְּמוֹ הַלַּיְלָה אוֹ כְּמוֹ הָאוֹר,

צְלִילִים, רֵיחוֹת, גְּוָנִים בִּבְרִית עֲנוֹת יָבוֹאוּ.

טְרִיִּים כִּבְשַׂר־תִּינוֹק, יֶשְׁנָם רֵיחוֹת נִיחוֹחַ,

כְּמֶתֶק הָאַבּוּב, כְּמוֹ יְרַק הָאָחוּ,

– יֵשׁ עֲשִׁירִים, פְּגוּמִים, נֶאֱדָרִים בְּכֹחַ,

אֲשֶׁר בְּהִתְפַּשְׁטָם אֶל הָאֵינְסוֹף נִפְתָּחוּ

כַּמֹּר, אוֹ לְבוֹנָה, אוֹ בֶּנְזוֹאִין, אוֹ מוּשְׁק,

יָשִׁירוּ אֶת שִׁכְרוֹן הַנֶּפֶשׁ וְהַחוּשׁ.

(תרגום: ראובן צור)

הימים האלה טובים להתוודע לציוריו של טוּלוּז לוּטרֶק: “סלון דה מולן” הזנותי, “מולן רוז'” המפתה, מונמרטר" הבוהמייני. האיש גמד בקומתו, וענק ביכולת הציור והאיור שבורך בה. אמנות נהדרת בנויה על מסד חיים אומללים. חובב זונות הוא – ומציירן מלאות־חיים. רווי־אלכוהול – ופיקח־אמנות. עולה באברהם הרהור מה היתה יולדת יצירתו של לוטרק אילו היה משורר.

אלה לימודי־החוץ של אברהם, שיעורי השומע החופשי, שממלאים אותו אולי יותר מלב הלימודים שלשמם הגיע. כך במשך חודשים מחַדְשים הוא אוגר צרפתיוּת שאומרת שירה, מוזיקה, תיאטרון וציור. חדשה חדשה ומתחדשת.

הלימודים באוניברסיטה מביאים עִמם לא רק השכלה וידע, הם טומנים בחובם גם הפתעות.

“מאקה!” צועק אברהם בהתרגשות, “אתה – כאן בפריז?! בן שניאורסון עומד לפניי? השכן מהדלת ממול?! הבן של חנה? ‘דודה חנה’?”

“אברהם!” משיב מנחם־מנדל בצעקה.

לפי הדגש באות בֵּית שבאברהם – זה אכן מנחם־מנדל, לא אחר.

“מה מעשיך בעיר האורות?” כך אברהם. “אבא שלח אותי ללמוד מתמטיקה והנדסה,” משיב מנחם־מנדל. “הוא תמיד שאף שבצד לימודי הקודש אשתלם גם במדעים. האוניברסיטה בלנינגרד לא מספיקה, ולכן באתי ללמוד גם כאן בסורבּוֹן. ואתה?”

“בבקרים אוכל הרבה ספרות, ובערבים לוגם אמנות צרפתית, פתוחה לעולם.”

“ולוסיה ודב וכולם?”

“בבית בארץ־ישראל. ורדינה, אהבת־הילדות שלך, גם היא בסדר. אם תגיע אל ברלין תוכל לפגוש אותה.”

הם הולכים אל בית־קפה סמוך, ושם מפליגים וחוזרים שנים לאחור אל הבית ביקטרינוסלב, משלימים את הקורות אותם מאז נפרדו לפני שנים. אברהם מספר על העמק ועל תל־אביב ועל ספר השירים הראשון ועל הבת שנולדה לדב ועל בואם של אבא־אמא ועל יצחק למדן חברו ועל שאיפתם הבלתי ניתנת לבלימה להקים מְאסף ספרותי משלהם. מנחם־מנדל מדבר על השילוב המפרה של הלימודים בישיבה ועם אביו, יחד עם הלימודים באוניברסיטה והחשיבה ההגיונית.

“אברהם,” מתלהב מנחם־מנדל, “יש לי הצעה מבריקה. בערב שבת אחד אבוא איתך למיפגשי השירה והאמנות שלך, ובערב שבת אחד תבוא אתה איתי לבית־הכנסת שלנו ולהתוועדות. נחלק שווה בשווה את חיינו כאן. נחיה כאן – וגם נחזור בעיני־רוחנו הביתה לאוקראינה.”

וכך בערב שבת אחד הם צוללים לשירה ולאמנות של היום עם הפנים למחר, ובשישי אחר הם מעמיקים לענייני היום עם הפנים לאתמול.

“מנחם־מנדל,” פונה אליו אברהם במבט ממזרי, “אתה הרי לומד גם מתמטיקה, ואיך לא תפסת שאני מרוויח מהצעתך פעמיים: סופג את החדש ומתענג על הניגון החב”די מהבית. ואתה – מה הרווח שלך?"

“אברהם,” משיב מנחם־מנדל, “אתה לומד ספרות, ולעולם לא תבין במתמטיקה. אני מרוויח שלוש פעמים: מתענג על הניגון החב”די מהבית וסופג את החדש והולך בדרכו של אבא."

כך נמשך השיעור במתמטיקה יסודית ונמשך עד שכל אחד מהם הולך לדרכו בהבטחה, שמעתה לא ייפרדו וייפגשו בלימודים המחכימים באוניברסיטה ובסיורים בפריז היפה. עוברים עליהם ימים ארוכים של חוויות אמנות מהולות בדברי תורה ובקיום מצוות. אברהם בעולמו, מנחם־מנדל בתורתו, ורק הידידות העמוקה מגשרת על העולמות של שני אנשים חכמים וחובקת אותם. השילוב הנהדר של תורה ומדע, קדושה וספרות, תפילה ושירה, חדש וישן, שבזכות שני ידידי־ילדות רחבי־שכל מפרים זה את זה ולא עומדים בסתירה – אומר יותר מכל שיר, מכל תפילה.

השילוב הזה בא אל סיומו בשיחה אחרונה שלפני פרידה. “לפני שאנחנו אומרים שלום זה לזה, אני רוצה לרכז את מהות המיפגשים שלנו,” פותח מנחם־מנדל את השיחה. “אסור שדבריי ישימו קץ לקשר המופלא בינינו, בין נשמותינו, שני אנשים העומדים על דעתם ודתם, קשר החשוב לי כקשר־דם. אתה אל תוותר על אלוהיך שלך, אלוהי השירה, הישאר ודבוק בו. אני אשאר עם אלוהיי שלי, אדבק בו עד סוף ימיי, אך אל תשכח שאנחנו ‘בינוניים’: נידונו להיות שרויים כל חיינו במאבק, קרועים בין שתי הנפשות הפועלות בתוכנו – האלוקית והבהמית. ואל תשכח שלעולם תישאר בינינו ידידות מופלאה.”

אחרי הדברים הללו אברהם נותר בלא מילה. הוא קם וצועד אל הדלת – וממנה מנופף קלות בידו ושפתיו אומרות: “בזכות בית־אביך ובזכותך הזהיב לי שם־יהוה על הדרכים. שלום לך, ידיד־נפש.”

ושוב אברהם לבד. בדידות שמוליכה אותו שעות לאורך רחובות פריז, עיר של אורות – וגם צללים. בואו עד מיבצרו של טוּלוּז לוּטרֶק, שהיה לביתו, ליל הזונות הגדול. זונות סביב־סביב לו. בעמידה מול הפיתוי החבוי בגוף אישה, שקשה לעמוד בו, על אחת כמה וכמה כשאתה בבדידותך. ובתוך כל חבורת הזונות היא ניצבת ברגע זה חשופה כולה לתשוקה, קוראת לו לבוא ולהקל על מצוקת הנפש בסיפוק הגוף ויצריו. הוא נכסף לספקם, נכנס אל פינתה. היא במערומיה, קוראת אליו שוב ושוב כי יבוא אליה, בגופו לוהט הדם. האם לראשונה בחייו ייאות לחטא? מכנסיו מופשלים מאליהם, והוא בעמידתו כלפני זינוק – אל ההנאה הרגעית, החולפת, הלא־הוגנת, המנצלת מסכנותו של אדם, מצוקתה של אישה. מי היא? מה שמה? למה היא כאן? מהם חייה? מהו סוד ההישרדות שלה – נטילת סמים או לגימת אלכוהול? הוא קופא על עומדו, כל־כולו רוצה לצאת מהמקום הדחוס הזה עד חנק. הוא מתמלא חמלה על האישה הזו, שזו מלאכתה. האישה שחייה גזרו עליה לספק תשוקות של אחרים, אשר רומסים את כבודה לילה־לילה.

עם עלות היום אברהם חוזר אל חדרו, ובדרכו עומד על אחד מגשריה של פריז ומביט אל מימי הסיין הזורם לרגליו, ומהרהר בצירוף הלא־הוגן הזה של אישה המוסרת את גופה, שאינו חס על רגשותיה הכלואים בו. ומי־הנהר זורמים ואין בכוחו של איש לעצור בעדם.

בתיבת הדואר הוא מוצא מכתב. אולי מהבית? לא, מברל כצנלסון, עורך עיתון “דבר”, ויש בו משפט אחד בלבד: “אני מציע לך להיות עורך בדף הספרות של ‘דבר’.”

פריז לובשת אביב. עלים חדשים בגוון ירוק טרי־טרי נראים בכל עץ וניצנים עם הפנים אל הפריחה. העיר כולה כמו אומרת: עוּרוּ, ישֵנֵי־החורף, ימים של שמש מגיעים! ואברהם עושה דרכו חזרה אל ארץ השמש שלו. לבדו הוא הולך לפני העזיבה לעמוד נוכח ציור של מודליאני ונשיו ארוכות־הצוואר, שכה אהב. לבדו הוא עומד ברציף תחנת־הרכבת הגדולה של פריז. ללא נפנוף כף־היד המוכר לו מנדודיו הרבים אל ומאת הבית. והוא נושא את לבו הביתה אל תל־אביב, שם מחכים לו נפנופי־היד של דב ולוסיה.

יוכבד בת–מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג (בעלת בית הקפה), ישראל זמורה, משה ליפשיץ

 

1925: אררט    🔗

ערב ראשון של אברהם שוב כאן. פריז נותרה מאחור, וגם נפנופי־היד של דב ולוסיה. שוב הוא בבית.

“אין כמו קפה־של־בוקר בבית־קפה למחרת שובך הביתה,” פונה אברהם אל דב ואל שאר באי המקום, המניפים את ספל הקפה בתנועת “לחיים”. “סוף־סוף כחול מלוא השמים. אין כאן מה שיש בפריז, אך יש כאן מה שאין שם. הרבה.”

“עברנו כולנו אל בית־הקפה של לְיוּבָה גולדברג, מייסדת המקום,” מסביר דב לאברהם. “בעל המקום, אדון רצקי, לא מבין כי לאנשים אין פרוטה לפרוסה, הוא ואשתו הרימו את האף והורידו לנו את ההקפה.”

אברהם תולה בו מבט משתומם, טעם הקפה והקרואסון מפריז עדיין כלוא בפיו וממאן להשתחרר, כאותם אסירים שאף־על־פי שתמה תקופת מאסרם הם ממאנים לצאת מכלאם מפחד החיים שם בחוץ. בהברקה של רגע הוא מציע: “שמו של בית־הקפה החדש ייקרא בישראל אררט, צירוף ראשי־התיבות של המילים אני רוצה רק טה. ואם תרצו מנה נוספת, עשו כמו בונה התיבה, אשר כתום המבול, כידוע, לא רץ הביתה אלא ישב גם הוא לנוח באררט. ובקשה לי מכם: את פינתי בקפה, את שולחני הקבוע, קראו ‘שולחן הקרועים’.”

כולם עונים אחריו: “יהי כן.”

יעקב הורוביץ ויצחק למדן, אליעזר שטיינמן ושמעון הלקין, דב וטוביה האב – כולם פה. רק לוסיה עדיין לא התעוררה משנתה. כל הבאים מצפים לדבריו של אברהם על ימי פריז. ואברהם שותק כדג.

יצחק שובר את השתיקה, צמא לשמוע יותר מהנאמר בחליפת המכתבים עם אברהם. “מיפגש עם התרבות הצרפתית הגדולה לא יכול להסתיים בשתיקה.”

דב לא מבין את פשר השתיקה, ומעלה הנחה: “אולי כושר הביטוי קטן מכושר העיכול. תנו לבני־המעיים את שלהם, השקו אותם כהלכה – ונקבל תוצאה יותר טובה מפיו של אברהם, מעניינת כדרכו.”

אברהם קם להשיב. “דבר אחד אני יכול לומר לכם כאן ועכשיו: תמצית לימודיי, לשדם, מתמצה בצורך הדחוף שלנו להַחְיוֹת את העברית. הצרפתים היו עסוקים במלחמות עשרות שנים. דורות של צעירים הלכו אל שדות־הקרב, ורבים לא חזרו. מי יודע כמה כישרונות צעירים קברו המלחמות, הרגו יצירה חדשה והותירו את האמנות הצרפתית יתומה מדור המשך. כך שנים ארוכות, ארוכות מדי. רק עכשיו היא שוב מתעוררת ומתאוששת – וההתפרצות ענקית. באנו לכאן כולנו אל חיים חדשים, וזו חובתנו – לזרוע את שתילי־האמנות העברית, בשפה העברית, ולהתחיל דרך חדשה מכאן ואילך. התחלה כאברהם והציווי האלוהי ‘לֵך־לךָ אל ארצך’. נקבץ בתיבת־השירה שלנו את העברית, שאחרי המבול תתחדש ותיבנה מאבני־לשון רעננות, ביטוי לעולמנו – לא הגן־דובדבני, אלא הבונה את החדש.”

“רק מְאסף ספרותי משלנו ישרת את המטרה,” מתלהב יצחק. “אנחנו חייבים להשתחרר מהגלות בת האלף. די לה. עלינו לחזור אל הנופים שכאן ולהשתלב בהם, לחזור אל ההיסטוריה המקומית. בצד תל־אביב וחיפה, להגיע גם לעמק ולגליל. זו חובת־הזמן לחזור גם אל מצדה וירושלים, באר־שבע והמדבר, לכנרת ולים־המלח. לחזור בעברית.”

“עד בוא המאסף שלנו,” אומר אברהם, “אני רוצה לבשר לכם כי ברל כצנלסון פנה אליי שאבוא לעבוד בעריכת דף הספרות של ‘דבר’. אני רואה בזה שער לכניסת יצירותינו. אם ניחושי נכון – ברל מעוניין ברוח החדשה שלנו, והוא יקבל רוח־פרצים. אתה יושב בפריז, בולע שירת־עולם חדשה, והיא מעלה בך רעיון על מהותה: השירה היא תפוח־זהב בשרי ועסיסי מאין כמוהו, עטוף קליפה המחזיקה את השניים. סְחט אותו – והוא ניגר אל הכוס בכל מילואה. קַלֵף אותו – ובשרו ערב וכל מילואו בריאות. אבל שניהם לחוד אינם השיר. רק שלושת חלקיו כולם הם השירה במיטבה – עסיסית, בשרית ובנויה בתוך קליפה.” אברהם משתתק לרגע ואז מוסיף, “ואל תשכחו שאין ארץ הטובה משלנו לגידול תפוחי־הזהב.”

טוביה יושב קשוב לדוברים, פניו אומרים אמונה בחבורה הצעירה כאן, שתדע לפלס דרך בעולם הספרות והאמנות. "כאביהם של דב ואברהם וכמי שאוהב את כולכם, אני מציע לכם, כמבוגר לנער – אל תמהרו לזרוק מאחוריכם את העולם היהודי. יש בו נכסים נפלאים. הוסיפו לו משלכם. עמדו על האדמה, אך אל תשכחו את גובה השמים. שניהם, והקשר ביניהם, זו האמנות. הקימו מְאסף ספרותי משלכם.

אחזור לחיפה, אלך אל מנהל בית־החרושת בו אני עובד ואדאג שייתן לכם מכספו למען המטרה שלכם. ועוד בקשה לי אליכם: חִשבו על הלשון העברית, שחייבת לשרת לא רק את הספרות ואת האמנות אלא גם את האנשים בחיי היומיום שלהם בבית, בעבודה, ברחוב, בשיחה איש עם רעהו. עליכם לדאוג שאנשים יוכלו להתרגז בעברית ולהירגע בה, לאהוב בעברית ולבגוד בה, לחרוש בעברית ולקצור בה, להיאבק בעברית ולהשלים בה, ובקיצור – לחיות כאן בעברית."

אברהם שותק. דב מבין לשתיקתו בראותו את בעלת צוואר־המודליאני – לא פלא שדעתו נתונה לה – באה ומתיישבת עם כולם, ושותקת אל הנוכחים.

“אתם יכולים לשבת ולשבת,” אומר דב. “אני חייב ללכת אל מלאכת היום. תלמידים מחכים לי בכיתה לשיעור מתמטיקה. לא לחינם דאג אבא ללימודי המתמטיקה והפיזיקה שלי באוניברסיטה ברוסטוב, בצד לימודי העברית והיהדות. אני אומר לכם, ובעיקר לך, אברהם, אין אמנות בלי מדע. רק שניהם יחדיו מצטרפים לתרבות. ואנחנו צריכים פה לבנות תרבות, לא רק שירה. גם אני כמוך, כשרק באנו, עבדתי בבנייה, אבל הגיעה השעה ללמד את הילדים מדעים. זו עבודתי.”

בעלת צוואר־המודליאני עוקבת במבטה אחר אברהם, והוא מתמיד בשתיקתו, מבולבל מהמעבר מפריז לכאן. לפתע ננעצות עיניו בדלת. אמו ציפורה עומדת שם והיא קרֵבה ובשורה בפיה:

“אני באה מפניה, שילדה בן. שלומה טוב. חברה־לחיים, וגמן, המתחמק הנצחי מפחד שייתפס מביע רגש, בא אליה גם הוא. יחד הסכימו לקרוא לתינוק יהלי.”

“יש לנו נכד נוסף,” קורא טוביה בהתרגשות. “עכשיו כבר לא מדובר רק בדור ‘חובבי־ציון’, אלא בדור ‘נכדי־ציון’.”

שמחת הרבים נרגעת אט־אט וכל אחד פונה אל פינתו ואל מקום־עבודתו.

כך עד ערב. ובבית כולם סובבים סביב הרך הנולד. “לילד הזה אתה וחבריך צריכים לדאוג,” פונה טוביה אל אברהם, “שיגדל בעברית. בגן הילדים, בבית־הספר, במשחק ברחוב, בקריאת ספר, בכל.” אתם גדלתם על שתי שפות, שאחת מהן אינה כלי מושלם. ידעתם רוסית טוב מעברית. כאן התחלתם לחיות בעברית, ליצור בעברית. אצל הילדים המצב חייב להיות הפוך: שפת־אם תהיה העברית, ואליה תצטרף שפה־אחות."

דב ואברהם מאשרים בניד־ראש את דברי אביהם, ובתוך־תוכם רואים זאת כציווי. כפי ששמעו לו בשולחו אותם ללמוד עברית בצד לימודי הגימנסיה, כך הם מקשיבים לו בהרצאתו על דרך העברית שבה עליהם ללכת. לא רבות הפעמים, מאז עזיבת אבא־אמא את אוקראינה ובואם לכאן, שכל המשפחה אסופה יחד. לא רבות הפעמים מאז שאבא מוציא את כינורו מנרתיקו ומנגן קלאסיקה, וגם אותו ניגון חב"די שכה אהוב על המשפחה.

אבא־אמא נשארים בתל־אביב ועוזרים לפניה עם תינוקה עד הברית. לאחריה הם חוזרים לחיפה, שם ביתם.

 

1925: תיאטרון נולד    🔗

ועדת התרבות בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ־ישראל מתכנסת לישיבה מיוחדת, ומקבלת החלטות: יוקם תיאטרון ראשון בארץ והוא ייקרא “האוהל”; הצגות איכותיות יובאו אל ציבור הפועלים; בראש התיאטרון החדש יעמוד משה הלוי, שיהיה גם במאי הבית; השחקנים כולם יהיו חדשים, כאלה שלא הופיעו על במות אחרות; התיאטרון יופיע בכל מקום בארץ שבו מצוי ציבור פועלים; בתום שנה של בניית הצוות והחזרות יעלה המחזה הראשון.

משה ניגש מיד לעבודה ובוחר עשרים ושניים צעירים חסרי־ניסיון. לוסיה ביניהם. הם לומדים משחק, קריאה על במה, חקר הדמות ויכולת לגלם אותה, ושומעים הרצאות על תולדות התיאטרון. מתחילים מהקל אל הכבד, שעוד יבוא, בחומר יהודי משלנו: “נשפי פרץ” על פי סיפורים של י"ל פרץ.

לוסיה בקושי חוזרת הביתה. שנים שלא מצאה כאן את מקומה, והנה עולם חדש פתח לה שעריו – והיא חופנת את ההזדמנות בשתי ידיה. לא קל לה שינון הטקסט בעברית, לא קלה יצירת אדם אחר על הבמה. התקופה כולה לא קלה, ולוסיה בדרכה הביתה בערב שבת, מאחרת להדלקת הנרות ועולה בה הרהור כי אולי בשנה בה פניה, חברתה־מילדות, מביאה לעולם מפרי בטנה, תהיה גם היא שותפה ללידה חדשה – לידתו של תיאטרון.

ואכן תיאטרון עברי נולד. האולם בגימנסיה הרצליה מלא עד כיסא אחרון. זוהי הצגת הבכורה הראשונה של “האוהל” ופחד־במה ממלא את לבבותיהם של עשרים ושניים השחקנים, כמספר האותיות באלף־בית העברי, וכל הקהל מחכה לעליית המסך.

עם רדת המסך ממהר אברהם אל מאחורי הקלעים ומצפה ללוסיה אשתו, שמעתה היא גם אשת־במה. אחר כך מתכנסים כולם באררט. ניחוחות־יין עולים בבית־הקפה, ויושביו קמים ומרימים כוסית עם כניסת חברי להקת־השחקנים החדשה, שבאה לחגוג כאן את ליל התיאטרון הראשון.

משה הלוי, אבי התיאטרון, מניף כוסית ומתלהב עד דמעות. “יותר משנה חלפה מאז אספתי את חברי הלהקה, שאינם אנשי במה מנוסים, אלא אוהבי־במה. עבדנו קשה, בתמיכת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל, והקימונו את הסטודיו לדרמה ‘האוהל’. במת־תיאטרון של אנשים עובדים. יותר משנה למדנו את יסודות התיאטרון מן המסד, והערב ראיתם את סיפוריו של י”ל פרץ חיים על הבמה."

אברהם מתפרץ לדבריו: “בעברית, בעברית! רשמנו לפנינו את תרפ”ו, שנת עלותה של העברית על במותינו."

מרימים עוד כוסית ועוד כוסית לחיי התיאטרון העברי. שמחת הבראשית כמו בולעת את לוסיה. אברהם מנסה למצוא אותה ולחבקה, אך היא דחוקה בין הבאים עד שהיא נבלעת בהם. האישה בעלת צוואר מודליאני גם היא עם החוגגים, מרימה כוסית אל עבר אברהם, שלא ראה אותה מאז הופעתה באררט. היא קרבה אליו אט־אט, עד מגע גוף בגוף, חזה בחזה. אברהם נסוג – והיא מתקדמת אל מגע גוף בגוף. הוא נסוג אל מחוץ לבית־הקפה.

מאחורי הדלת נשמע דב מבקש מהנוכחים רגע של שקט. “תנו ליצחק לדבר, כדבֵּר משורר אוהב ומעריץ נלהב של העברית.”

“מילדות אנחנו כותבים ומדברים עברית,” פותח יצחק, “בגימנסיה ובבית. בשבילי לראות ולשמוע הצגה בעברית, כפי ששמענו היום, זו חגיגה אמיתית. פרץ־של־נייר היה לפרץ־של־במה. זו תחילתו של חיבור אמיתי שאין כמוהו לברכה. תחילתה של במה נוספת לשפה העברית. זו התחלה שצניעותה תהיה לשכרה ובגדולתה נבורך.”

הנוכחים ממלאים עוד כוסית.

“זה תיאטרון שנולד מבראשית,” ממשיך משה לוי. “תיאטרון המיועד לעם העובד קשה, לצמאים לאמירה תיאטרלית אמיתית, לאנשים חושבים, לאדם הרעב לרוח אשר לצד המעשה. כל חברי הלהקה למדו את התורה מראשיתה, ברצון אין־קץ, מתוך אהבת תיאטרון. אנחנו בונים תיאטרון לאנשים שבונים בתים, סוללים כבישים, מקימים חברה חדשה. בעברית.”

עוד כוסית מונפת להשקה.

אברהם, שחזר בינתיים פנימה, מוסיף פן משלו: “טוב המעשה שלכם. טובה הרוח. מיום צאתי מרחם קבעו אבא־אמא שנגדל אל העברית. כל לימודינו ברוסיה קיבלו בבואנו לכאן ביטוי הולם, בעברית של ארץ־ישראל. הרשו לי, בהזדמנות זו, להשיא לכם עצה: אל תמהרו ללכת בשביליו של צ’כוב. הוא אגוז קשה לפיצוח, וניסיון לפצח אותו בשיניים רגילות וללא מפצח־אגוזים – לא יצלח. אתה מצליח לפצח קליפה אחת – ומיד אתה מגיע אל קליפה שנייה, קשה ממנה. והקליפה השלישית – קשה מנשוא. אולי דומה הדבר לחוכמת הקבלה שלנו, שאתה מקלף בה ומקלף בה – ואל לִבה קשה לך להגיע. אל תלכו בנתיביו של שייקספיר. בְּנוּ תיאטרון רובד על רובד – ואז תגיעו גם אל פסגת הגאונות התיאטרלית, שיודעת לבטא את לב־הדברים, סמל האנושיות, שיא הדאגה לבת־גידולה, שרק אומנת יודעת את פישרה, כמו ב’רומיאו ויוליה‘; גאונות היכולת לומר את האמת הנוקבת והאיומה, שרק הליצן יודע לבטא ב’המלך ליר’ ובמחזות נוספים. ועוד עצה אחרונה להפעם: ראו הוזהרתם.”

עוד הרמת כוסית, ודב מנצח על הבאים. “הגיעה השעה לניגון, הרמת הקול והרגל. שימו יד ימין על כתף האיש שמימינכם, יד שמאל על כתף האיש שמשמאלכם – והניגון יוביל אתכם אל הריקוד. הרשו לי רק אפילוג קצר: אני מתחייב בשמו של אחי אברהם, בזה הלילה שבו הוא קשר עצמו ואת גורלו התרבותי בתיאטרון, שיעזור לכם בכל, ובעיקר בתרגום מחזות מהעולם הגדול, כי הרי תהא זו טעות להסתמך על המחזאות העברית בלבד. חובת התיאטרון להביא אלינו גם את מחזאֵי העולם.”

“מתחייב אני,” מבטיח אברהם וכוס מורמת בידו.

דב מבחין לפתע בלוסיה היושבת בודדה בפינה הרחוקה של בית־הקפה. הוא ניגש אליה, שואל לשלומה ומבין שהשתייה הרֵעה עִמה. ללא דיבור נוסף הוא עוזר לה לקום מכיסאה ומוליך אותה הביתה, שעונה על כתפו, ומלווה אותה עד היכנסה למיטה, לשינה עד הבוקר. לאחר מכן, לבדו, עם ניגון חב"די בפה צמוד־שפתיים, הוא שב אל אררט.

תמונה 9: הדיבוק", תיאטרון “הבימה”

 

1926: תיאטרון בא    🔗

ימים חלפו מהבכורה ב“האוהל”. הבוקר הזה כאילו רגיל. אט־אט מתעוררת המשפחה. פניה קמה להניק את התינוק, דב הולך לדרכו בהוראה, לוסיה עם הפנים לחזרה על מחזה חדש בתיאטרון, אברהם אץ אל אררט.

“מרוב שמחות, שכחת עוד שמחה אחת,” מזכירה לו ליובה, בעלת המקום, מיד עם היכנסו לבית־הקפה. “שמחת בואו ארצה של תיאטרון ‘הבימה’, ממש היום. מעכשיו יהיו לנו שני תיאטרונים.”

אליעזר שטיינמן ואברהם שקועים בעולם אחר. “עד עכשיו היינו עסוקים בדיבורים. הגיע הזמן לעבור לכתובים,” רוטן אליעזר, “בוא הצטרף ל’כתובים'.”

“זה של אנשי הדור שעבר זמנו, חיים נחמן ביאליק, יעקב פיכמן וחבורתם,” מסתייג אברהם. “לא נוכל לפרסם שם חומרים משלנו, להיפתח אל החדש, להיפתח אל עולם.”

“אז בוא להתחיל משהו חדש,” מדרבן אותו אליעזר.

כבר שעת צהריים. דב שמע גם הוא על בואה של חבורת תיאטרון “הבימה” ממוסקבה, ובא אל אררט להזכיר לאברהם כי עם תיאטרון “הבימה” תבוא גם השחקנית הבולטת חנה רובינא, שחובשת שלושה כובעים – היא יקטרינוסלבית וחב“דניקית היודעת ניגון חב”די וידועה בלימודיה בחדר מתוקן לבנות, וגם שחקנית־במה. מועמדת ראויה להצטרפות לחבורתם.

חודשים חולפים ו“הבימה” מעלה את “הדיבוק”, גולת־הכותרת של עבודת התיאטרון במוסקבה. המחזה אפוף־המסתורין מעורר סקרנות, ומגיע הרגע שלפני עלות המסך. שורות־שורות מתמלאות, כולם מצפים בשקט מתוח לקראת הבאות. השורות הראשונות מתמלאות בקרואים מכובדים. במרכז השורה הראשונה בולטים חיים נחמן ביאליק בראשו חשוף־השיער, ראש העיר מאיר דיזנגוף, מכובדי־העיר ובעלי תפקידים מכל המוסדות. השורה החמישית מלאה בשחקני תיאטרון “האוהל”, איש לא חסר, כולם התייצבו כאילו בפקודה ובאו לראות במה טובה מהם, של תיאטרון “הבימה” המנוסה. בשורה מאחור יושבים כל אנשי חבורת אררט, שיותר משחשובה להם “הבימה” – חשובה לדידם תוספת כוח־האמנות שהתיאטרון החדש מביא עמו, כוח יצירתי נוסף לחיי התרבות כאן, ובעברית.

המסך עולה על במה קסומה שמציגה חיי־אדם סבוכים, יהודיים למהדרין. הדיבור עברי במיבטא רוסי כבד, לא שונה בהרבה מדיבורם של שחקני “האוהל”. המשחק והריקוד נעשים בדבקות. שחקני “האוהל” נעים באי־נוחות בכיסאותיהם. הם יושבים מול הצגה משוחקת היטב על־ידי להקת שחקנים שעובדים שנים יחד, לא שחקנים בני שנת־במה אחת. האולם מלא מפה־לפה אנשים עובדים הכמהים לאמנות עברית, לתיאטרון עברי, לחוויה עברית בסוף יום עבודה. שמחים לפְשָׁט ולִדְרָש: עבודה באבן־בניין מֵחול וממלט וכמיהה ליצירה מאבן־בניין רוחנית. הידיעה שבונים כאן בלבנים, אך גם בונים ברוח – נראה שזה ההסבר להמונים שגודשים את אולמי התיאטראות החדשים, בעברית. ההתלהבות גוברת עם רדת המסך האחרון. “הבימה” כאן. עובדה. עוד רגע קט, מהרהר אברהם, יֵצאו בריקוד סוער, כמו אחרי יום עבודה בעמק, ויסחפו אל מעגלם גם את שחקני “הדיבוק”. ריקוד הסוללים יד־ביד עם ריקוד הקבצנים, במעגל אחד. מזיגה נפלאה של חיים ובמה.

השמחה עוברת משם אל אררט. היין משמח את לבב המצטופפים בית־הקפה. דב ואברהם מצפים לבואה של חנה רובינא, ובהיכנסה היא נקראת להצטרף אל שולחנם. והנה שלושתם כבר בעיצומו של הניגון המיוחד, שגם רובינא מכירה מבית אבא־אמא החב“די. ידיהם חובקות את כתפיהם, ועולה הניגון ועולה. אחד־אחד מצטרפים כל החב”דניקים באררט לניגון, ללא מילים, בעיניים עצומות, ניגון מהלב אל־על וחוזר חלילה בשילוב נדיר של ניגון ונשמה, שרק דב ואברהם יודעים את פשר חיבורם, ומעתה גם רובינא. כך הם ממשיכים שעה ארוכה עד כלות, ורק היא, בקולה העמוק, מסיימת ב“קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה”.

בטוב לבם של האררטים במשקה, מצפים אנשי “הבימה” לדברי המברכים. שפע ברכות על החלטתם לבוא משם וללבוש את בגדי־העברית כאן. הם מניפים כוסית אחרי כוסית והיין, כדרכו, משמח לבב כולם. אך נכנס יין – יוצא קיטרוג.

“מחזה בעברית זה טוב,” פותח דב, “אבל למה הם צועקים על הבמה? אי־אפשר לדבר? העברית לא טובה לצעקות. אפשר לזעוק. אבל לצעוק כל הזמן? מי לימד אותם? סטניסלבסקי, וכטנגוב? ככה הם צועקים כבר תשע שנים? אפשר לצעוק, אבל לצעוק יותר בשקט. ראיתי תיאטרון ברוסיה, ‘בשפל’ של גורקי ו’גן הדובדבנים' ו’הדוד ואניה' של צ’כוב. יורים – כן. אבל צועקים – לא! שם זעקו, אך פנימה. עברית חודרת לב אם היא נאמרת במידת הרמת הקול. עברית לא אוהבת שצועקים אותה. אני אומר לכם, גם בפיזיקה ידוע, כי אם מעמיסים על האוזן דציבלים יתר על המידה – היא חדלה לשמוע.”

“אתה דן אותם לכף־חובה בתום הצגה אחת,” מסנגר עליהם יעקב. “חכה להצגות הבאות, ותראה. חשוב לקבל אותם בנפש חפצה. חדשים הם כאן, כובשים את מקומם, עושים מאמץ עילאי להשתלב. למה לקטרג? בואו נפתח זרועות, לא נכה באגרופים.”

“שתיקה היא נהדרת,” תורם את דעתו יצחק, “אבל אי־אפשר לשתוק כל הזמן. חשוב גם להעלות אמירה משמעותית, ואם לפעמים צריך לצעוק – אזי צועקים.”

“מי שמדבר,” מגיב אברהם, “מי שאומר פתאום שאפשר לצעוק, הוא אלוף השתקנים! אדם שבא אלינו הביתה כשרק אני הייתי בחדר. הוא בא כי כל־כך רצה לדבר איתי, אבל ישב שעות בלי להוציא הגה מפיו, וגם לא הראה שום סימן שהוא בא לשמוע, ובלכתו השאיר על שולחני מעטפה גדושה… מכתבים שהוא כתב לי וכל רעיונותיו בהם.”

“גם לשתוק צריך לדעת,” ממהר לומר יצחק. “זו הגבוהה באמנויות – היכולת לומר דברים מבלי לדבר.”

“ומה דעתך על ‘הדיבוק’ של ‘הבימה’?” שואל אליעזר.

יצחק מדבר בשתיקתו.

“זעקנו מספיק,” מסכם אברהם, “בואו נחכה ל’יהודי הנצחי' ול’נשף בראשית', ועד אז נחבק אותם כחבק בני־משפחה.”

אברהם, דב ואליעזר עומדים לצאת בדרכם הביתה, אך דב, שלא אמר כל שבמחשבתו, ממשיך: “אמרת תיאטרון, אמרת שייקספיר. המחזאי האנגלי שרק המחזאים היוונים משתווים לו, ידע לנצל את סימן השאלה. ראֵה את ‘אותלו’, ‘המלך ליר’, ‘המלט’, ‘מהומה רבה על לא דבר’.”

“אני מסכים איתך שסימן השאלה הוא הסימן החשוב בחיים, הסימן המעניין מכולם,” אומר אברהם.

ודב מפרט: “הדמות הקרובה ביותר לסימן־השאלה הוא השוטה, הדמות החשובה במחזה. כך ב’מלך ליר', כך בכל המחזות, וכך גם בחיים. ראיתי אותך, אברהם, לכל אורך הערב, עקבתי אחריך מתקן לשחקנים את הטקסט, מעיר על העמדת הסצנות, חי את התיאטרון. היום ראיתי סופית איך חייך נקשרו לא רק בעברית אלא גם בתיאטרון.”

אליעזר, שמיעט היום בדיבור אף יותר מיצחק, רק קובע, “אני מרגיש שהיום נולד מחדש ‘כתובים’ שלנו.”

אליעזר שטיינמן (משמאל) ואברהם

 

1926: “כתובים”    🔗

חברי אגודת־הסופרים קוראים לביטאון שלהם “מֹאזניִם”, אך אינם מבינים מהם מאזניים במהותם. הם לא מבינים כי למאזניים שתי כפות, וכל כף מיועדת למטרה אחרת. הם חושבים ששתי הכפות נועדו להם, ומזלזלים בזולתם. ישיבתם על שתי הכפות היא דרכם למנוע את שקילת מרכולתם, כי הרי כך חסומה הכף המיועדת למשקולת, וגם בכך הם מונעים מן האחר לשים את מרכולתו על הכף ולשוקלה. יש שתי דרכים לאזן את המאזניים: הדרך האחת – לשים את משקלך על אחת הכפות, וישימו האחרים את משקלם על השנייה; והדרך השנייה – להותיר להם את שתי כפות המאזניים. כך הדבר כשמדובר בכתב־העת “כתובים”: צריך לשים את משקל חבורת אררט על אחת הכפות ולשקול אותה לעומת כפם, או לעזוב אותם וכל “כתובים” בידי החבורה.

באווירה חמורת־סבר זו דנה חבורת אררט ב“כתובים”. הרוחות סוערות כנגד אנשי אגודת־הסופרים, ובראשם חיים נחמן ביאליק, שחוסמים את כל הדרכים להפיכת ביטאון האגודה “כתובים” לכתב־עת תרבותי פלורליסטי יותר. בערב הזה יושבים אליעזר שטיינמן ויעקב הורוביץ, ישראל זמורה ויצחק למדן, דב שלונסקי ואברהם שלונסקי ומחליטים להשתלט יחדיו על “כתובים”, לחלצו מידי “חבורת חיים נחמן ביאליק” החונקת, לחדשו ולהוציאו לאור בלעדיהם, בכל מחיר.

אליעזר שטיינמן מבהיר, בשקט שאחרי הסערה: “חדש לא מתבטא רק בפסילת הקודם לו. האמירה החדשה שלנו – באיכותה ובחדשנותה – מדברת בעד עצמה.”

“אני לא חושב שהמילה ‘חדש’ אומרת מספיק,” אומר דב. “השאלה היא מה טמוּן בחדש. קחו אנשי־שם במדע דוגמת קוֹפֶּרניקוּס או גלילאו – שניים שבשעה שהעלו והביאו תורות חדשות, כל העולם סביבם מיהר להתנגד להם כמעט עד מוות. אבל התורות החדשות שלהם הן המנצחות בסופו של דבר. כך זה במדע – וכך בספרות. אם החדש שאתם מביאים איתכם נובע מנקודת־אחיזה ארכימדית אמיתית – יש בידיכם מנוף להרים את דברכם ולהשמיעו מעל במת ‘כתובים’, בבחינת יראה העם וישפוט. אני מאמין כי אכן כך הוא.”

“הדגש הוא על ‘יחדיו’,” מטעים אברהם. “‘כתובים’ לא יהיה עוד חומר ביד יוצר אחד, גם אם הוא מכובד מאוד. ‘כתובים’ הוא יסוד לחיים ספרותיים חדשים, בעלי־מעוף אל מעבר לראייה הספרותית הקיימת כאן. יחדיו, כי כאחדים לא נוכל להוציא את ‘כתובים’ לפועל. ‘כתובים’ חייב להיות פרי עבודה קבוצתית. רק בכוחה של קבוצה נולדת יצירה רוחנית גדולה. אני, למשל, לא מאמין שאדם אחד – אפילו הוא שייקספיר – יכול לבדו ליצור מחזות גאוניים כה רבים. מחזותיו – הטרגיים, ההיסטוריים, הקומיים – הם יצירה של קבוצת גאונים. כך גם קובץ הסיפורים הגאוני שלנו, התנ”ך."

“חשוב להבין כי יש קשר בל יינתק בין השירה למדע,” מוסיף דב. “ראו למשל אדם רגיל שעומד על חוף־הים ומביט מערבה. הוא רואה לכל היותר קילומטר, שניים או שלושה קדימה. ראו איש־מדע על אותו החוף – והוא רואה למרחקים, אל מעבר לאופק. הוא יודע לראות מעבר לעולם הכמעט־עגול, שצורתו למעשה מסתירה את החלק הנסתר והמעניין ביותר שלו. כך גם אתם, אם משוררים אמיתיים אתם: ראו אל מעבר לקו־האופק, שם נמצאים מחוזות השירה.”

“הדְרָש לדברי דב,” מפרש אליעזר, “הוא שאין בדרך המבוגרים כוח־ראייה למרחק, ולא נוכל להסתפק באמירות השיריות הקיימות. אם חפצי־שירה אנחנו, צריך שתהיה בנו יכולת לראות אל מעבר לצורתו המעוגלת של העולם. נוכל לעשות זאת רק אם נדע לחצות את הים גם בשירה.”

יעקב יושב באי־נחת, מחכה בסבלנות נוטָה־להתפקע לדיבורים הנישאים ברמה, ואז קובע: “דיברו כאן די והותר. בואו נהפוך את אררט למקום־עבודה. אחדים יעבדו בשירה, אחרים יעבדו בתרגום מספרות העולם. זו המהילה הנכונה. זרמי־ספרות תוססים בעולם סביבנו. בואו נביא את התסיסה אלינו.”

בלא שהוא חש, בלהט הדיבור, באה מירה לוין, אשתו של יעקב, ומתיישבת ליד בעלה בקירבה מחבקת האומרת “אנחנו חיים יחד.”

העברית יכולה כיום להכיל את הרעיון של יעקב," מסכים אברהם. “‘כתובים’ לא חייב להתבסס רק על יצירתנו שלנו. קורא העברית החדש צמא לטעום מהיצירה הנכתבת בשפות אחרות, כמובן בלבוש עברי למהדרין. מי ייתן שנדמֶה למשוררי ספרד שלנו, ששירתם מופלאה וחשיבותם גם בעבודת תרגום ענקית עם הפנים אל המערב, שהעלתה תרומת־פז לשפה העברית ולעולם הרוח שלנו.”

זו פעם ראשונה שאברהם ומירה כה קרובים זה לזה, במרחק נגיעה. היא יושבת ושותקת, מקשיבה לדוברים, אך אומרת מפורשות ביציבת־גופה ובמבטה: יעקב ואני. אך לא זו הרגשתו של אברהם.

ישראל מפר את רגעי־השתיקה הארוכים בהסכמה לנאמר, אך בהוספת נקודת־מבט משלו: “אתם מדברים שירה חדשה ומתחדשת, מתריסים נגד דור שלם שעל ברכיו גדלנו. יפה אמרתם כולכם, אך מי יכלכל את כל האמירה הזאת? שירים צריכים יד שתביא אותם לאור. בקיצור – אני היד. ולא רק זה. כתבתם שירה נהדרת – ומי יכרוך אותה בספר? דיבורים אינם כורכים. שירים כן כורכים. שירים נולדו לחיים ארוכים, וגורלם ביד־כורך.”

אליעזר, ששתק בסבלנות כחכם שהשתיקה יפה לו, מבין שהלילה הולך אל קיצו: “כמי שכל היום משחקים כאן שח ומבינים פרק במהלכי־המשחק, אני חש כי שיחקתם מספיק להיום וחשוב להניח את כלי־המשחק בעמדתם הראשונית – ולהתחיל בהתמודדות חדשה.”

אברהם, כהרגלו, גם מתבדח מעט, ועל מפית בית־הקפה הוא כותב:

הצילו נא את אחורֵי המשורר העברי מן הבלתי־מאוזנים שלנו. אנשי הדור הקודם סופם שיתעייפו מן העייפות, וכולם יראו באפסותם, בריקנותם. הם במו ידיהם עוזרים להדחתם. כאן אנחנו באים למרוד בישן ולהשיב את רוח השירה החדשה אל הזירה.

כך הם משיחים עד שעות־האור של יום חדש, ואררט נראה כמוצאי־שבת אחרי אמירת “המבדיל בין קודש לחול”.

בבוקר המחרת בא רגע ההתפכחות, נקי מאלכוהול־של־אמש.

“מן הון להון, אין לנו הון להוציא לאור את התינוק שבדרך,” פותח אברהם בהיסוס את השיחה עם אליעזר. “מעטים מאוד בעלי ההון שמוכנים לסייע ל’כתובים' שלנו. אבא שלי מנסה לעזור. כך גם דב, אבל עדיין אין בקירבנו היודעים את חשיבות יצירת־הרוח, ש’כתובים' שלנו נועד להפיץ ולתת לה במה.”

“יש דרך אחת לשנוררים,” מציע אליעזר. “ויה דה־לה־שנור, בפריז ובבוקרשט. המוסדות היהודיים שם יפתחו מהר יותר את כיסם בראותם במתת שלהם תרומה לארץ־ישראל.”

 

1927: שוב פריז    🔗

עוברים ימים מעטים – ואליעזר ואברהם בדרכם אל פריז ובוקרשט. שני דון־קישוטים במסע אל האופטימיות. ים ופסי־רכבת בדרך אל היופי הסתווי. אל מזרני־ענק של פרחי צהוב־סגול־ירוק יפים להפליא. סימפוניה של צבעים שחודרים את נשמת המתבונן בהם מבדי הציור הטריים, פרי מכחוליהם של אלפי הכישרונות המצטופפים כאן. פניהם אל כיפות הכנסיות הבולטות כשדיים כמהים למגע אוהב, אל־מול מגדלים מזדקרים בכמיהה לחדור גבוה יותר אל ערוותם האפורה של השמים.

פריז.

עיר האמנות הצומחת כאישה נִפְלָאַת־יופי הקורנת במלוא פוריותה. בית־המשגלים של אנשי מכחולים ובדים, עטים וניירות, המצטרפים לכור־היתוך של יצירה הפורצת זרמים חדשים כמי־געש המשנים בעוצמתם מסלולו של נהר.

עוברים עליהם לילות של בדידות ועיניים ערות המתגעגעות הביתה, לעשייה ספרותית חדשה, נלהבת, לילות של אמנות הנוצרת בחטא־נעורים נהדר, וימים של מלאכת־פרך בחיזור על פתחי בעלי־הממון, בקשות והתרפסות עד השגת מטבע שחוק למען הוצאה לאור של כתב־עת ספרותי בעברית בארץ מתחדשת. זהו מאבק־עניים נגד קוצר־היד של המסרבים לפתוח את כיסם. תרומות כשלכת, ללא היופי הנפלא שבה.

“במה אתה כה עסוק בלילות?” משלח אליעזר סנוקרת באברהם, “התיק שלך כבר מלא על גדותיו בסודי־סודות של דפים כתובים.”

“כשנחזור הביתה, שאל את בניך ויגידו לך. היום אני שולח להם את כל דפיו של ספר הילדים שלי. אני חושב שיהלום אותו השם ‘עֲלִילוֹת מִיקִי־מַהוּ’. פרקים־פרקים שייכרכו לספר.”

“כל השירים שלך למבוגרים כבר נכתבו והיו לקובצי־שירה, שאתה עובר לפרק הכתיבה לילדים?” סונט בו אליעזר. “אליעזר נכבדי,” משיב לו אברהם בכובד ראש, “נפש הילד זקוקה לעושר רוחני כמו אדם בוגר, ואולי יותר. כך גודלתי אני בבית אבא־אמא, וכך אעשה לילדים החדשים, ובעברית.”

אליעזר ממשיך הלאה אל בוקרשט, שטמון בה סיכוי לאיסוף תרומות. האם השלֶכת הפריזאית תדבק גם בה? האם ימצא את השדיים, שיניקו את “כתובים”?

אברהם נשאר בפריז. שלוש שנים חלפו – והוא באותו חדר, הפעם בלי ורדינה. על המיטה מונחים שני מכתבים. אבא כותב שאחרי דיבורים לא מעט מסכימים אנשי “שֶמֶן” לעזור בהוצאת “כתובים” לאור. מבית חב“ד הם ודיבור אל נשמתם עשה את שלו. בתמורה צריך לכתוב להם פרסומות לקידום השמנים שלהם. אבא גם מבקש לפנות כאן בפריז אל בית חב”ד, שיש בו אנשים שיהיו גם הם לעזר רב. זה הניגון האחד? הנשמה החב"דית?

לא, אלה מכרים של טוביה שזוכרים לו חסד יקטרינוסלב.

המכתב מדב בן ארבע מילים: “נתתי לה את כתובתך.”

בימים אברהם משוטט בעיר. שוב מזדקר לו המגדל ואונס את שדה־הראייה של העיר. שעות של עמידה על הגשר, ומי הסיין גועשים תחתיו. הוא חולף על־פני כיפות הכנסיות, ארמונות־הפאר, מונפרנאס ומונמרטר, נוטרדם, סקרֶה קר וסן ז’רמן דה־פרה, גני טיולרי ולוקסמבורג, ועל כולם הסורבּוֹן, ערש לימוד האמנות החדשה.

אברהם מצפה ליום השיבה הביתה. רדוף הדחף לבמה ספרותית בת־דורו, כואב את ייסורי־הלידה המתגברים של “כתובים”, ועם זאת נגוע בעצבות־פרידה מפריז התוססת, חסרת־המנוח, הקנאית למרחב־המחיה של האמנים הצעירים. באור אחרון הוא חוזר לחדר, ולעיניו צללית אישה מוכרת. דב נתן לה את הכתובת – והיא כאן על סף החדר.

“הוא היה חייב לתת לי את הכתובת שלך,” מישירה מירה דברים אל אברהם. “הוא מבין מה שאתה לא מבין: זה לא יעקב, זה אתה. אבא שלח אותי לבדוק מקום להשתלמות במשחק בפריז עם הצטרפותי ללהקת שחקנים, אם רצוני לעבוד על במה רצינית.”

“מה שלום כולם בבית?” שואל אברהם, מבוהל ומופתע עדיין מהאישה היושבת לצִדו.

“במקום לשאול שאלות סתמיות, לך תקנה באגט וחמאה וגם ביצים ויין,” משיבה מירה בביטחון, כמי שכיתר את היעד בהפתעה גמורה ומוכן לשלב הכיבוש הסופי שלו. “נכין לנו ביצי־עין, נקרע מן הבאגט, נמרח כל קרע בחמאה, נטבול בצהוב־העין, ובנגיסה אחר נגיסה נחוש את טעם גן־עדן, המזכיר את טעמו של הבית.”

כעבור שעה קלה חוזר אברהם וכל בקשתה בידיו. מאז הגיעו הוא ואליעזר אל פריז, לא נהנה אברהם כמו באותו רגע. זו לא רק שבירת הבדידות המעיקה. זה השילוב המורכב של הרגשת בית, אוכל נפלא בפשטותו כמו בעמק ויד־אישה. למנה אחרונה – כוסית יין – הם עוברים לשבת על המיטה. עד מהרה השפתיים עוברות משפתי־הכוֹס אל שפתי האדם שמנגד. הכוסיות מונחות על השולחן. נשיקה ארוכה שבאה בחטא, חטא שנמשך עד עירום. שדיה נחשפים וקוראים אל גופו כי יקרַב כי יקרב כי יקרב אל תוכה, יקרב וירחק, יקרב וירחק, יקרב וירחק. עד קץ השיכרון, ולא מיין.

עם אור ראשון חוזר אברהם לשולחן, מחכה שמירה תתעורר. הוא מסיט את הווילונות כדי להניח לאור השמש לחדור בעוצמה. אך היא בשנתה. לא נותר לו אלא להשאיר לה פתק: “זו פעם ראשונה, ולא באשמתך – גם אחרונה. חשוב לי הקשר עם לוסיה. את – חזרי אל יעקב.”

הוא יוצא לסורבּוֹן לפגישה עם חבר־להרצאות שפגש לראשונה לפני שלוש שנים. עכשיו מעביר חברו תרגיל על שירת בודלר, וחשובה לו נוכחותו של אברהם. שארל בודלר, אחד מגדולי שוברי־הכלים בשירה הצרפתית, הוא חומר נהדר לכל סטודנט ששואף ללוש ולעצב כלי חשיבה שירית משלו. ולא רק שירית. בודלר, חולה אבל בריא־מחשבה, הלך לעולמו לפני יובל, והוא חדשן גם כיום. “פרחי הָרַע” שלו – אין טובים מהם. זהו שיכרון־חושים שמוליד שירה חדשה. זה לא בודלר לבדו, זו השירה הבזה לכל הנפוליאונים וכוח־ההרג שלהם, אלה שהרגו מיליונים וידעו רק מלחמות, כבשו וכבשו – ולא השיגו דבר, רק הרגו והרגו. זו היתה צרפת של פעם, שידעה רק הרג, והנה צרפת של היום שופעת חיים. זו האמנות הצרפתית במיטבה. הרוח הצרפתית החופשית – במחשבה ובציור, בפיסול ובספרות.

אברהם יושב ומהרהר אם הבודלריוּת במהותה טובה ל“כתובים”. האם השירה הצרפתית בפרט והאמנות הצרפתית בכלל אינן שתלטניות מדי? האין בכוחן להטביע את השירה העברית הצעירה בחבית היין הצרפתי המשובח? האם אימוצן לא יהיה לרועץ? ולא מרפה ממנו נחישותה של מירה באהבתה.

בתום השיעור ורגעי הפולמוס הלוהט, שמתעורר אחריו בין הסטודנטים לבין המרצה על הרחבה שלפני הסורבּוֹן, הוא רואה אותה ניצבת מרחוק ומנופפת בידה כאומרת: זו לא פעם אחרונה. והיא עוזבת את פריז עם להקת השחקנים, בדרכם להופעות בפני קהילות יהודים בדרך חזרה הביתה.

בשובו אל חדרו מחכה לאברהם מכתב מיצחק: “חזור. יש לי דבר לקרוא לך. אני קורא לו ‘מסדה’.”

אברהם שוקע אל תוך לילות של כתיבה, כתיבה בלבד ללא שינה. כתיבה אחרת. האם אמיתית היא, אמירת־נפשה היא, פרץ־של־רגע היא? ולאחר מכן הוא מעתיק את כל השירים ושולחם אל דב, לקריאה ולקבלת דעה נוספת של אדם קרוב.

זה לו יום שישי אחרון בפריז לפני שובו הביתה. כהרגלו בחו"ל, הוא הולך לערבית של יום שישי בבית־הכנסת, תחליף להדלקת נרות השבת בבית. בשעת התפילה עולה בו הרהור, שאם מסירים מהתפילה את הרודנות של אלוהים, את “אני אדונָי אלוהיך”, התפילה היא שירה נהדרת. אם מרחיקים מהתפילה את הקנאות של אלוהים, את “אדונָי אלוהינו אדונָי אחד,” הרי התפילה היא שיר־השירים.

אחרי התפילה, לא מרפה ממנו המחשבה כי לא הספרות מובילה כאן, כמו בארץ, אלא הציור והפיסול. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם וסוריאליזם הם של הציירים והפסלים. הם שמובילים כאן את צורות־הנפש. או אולי הפסיכואנליזה עושה את זה? האם זהו זיגמונד פרויד שמבעבע בכולם? גם בנפש העברית? סימני־שאלה על־גבי סימני־שאלה, הדשן המפרה את האמנות. סימן־שאלה וספֵק – אלה היסודות האמיתיים. האמת האמנותית בנויה על הספק. בדבר אחד אין לו ספק: כאן בפריז מציירים שירה.

הרהורי־שירה? געגועים למשפחה? ללוסיה? לפני צאתו לדרך הביתה יושב אברהם וכותב לה מכתב בכוונה שיגיע אליה לפניו: “מכאן אשיר לך את הבית האחרון בשיר ‘יזרעאל’”:

למחרת הוא מוצא עצמו הולך אל מודליאני, לראות פעם נוספת את ציוריו, צבעיו, משיכת־מיכחולו, הנשים־ארוכות־הצוואר; והלאה אל הרכבת הדוהרת לקצה צרפת – והביתה.

דב (בוריה) מאשה גרנטשטיין

 

1928: פגישה ראשונה של דב ומאשה    🔗

ערב ראש השנה תרפ“ח. אררט מלא בניגון “קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה…” מתוך הפיוט “ויהיה בחצי הלילה”. ניגון של חבורת חב”דניקים־בנשמה. שעות ארוכות אל תוך הלילה מהדהדות השורות האלה, בצד ניגון יָה־מָה־מָה־מָה חב"די. החלל רווי שירה וספרות ולשון עברית ואדי אלכוהול. אברהם ודב מובילים את הניגון, בין כוסית לכוסית.

“כל המשוררים והסופרים, כולם, לאורך מאות ואלפי שנים, לא מצליחים לומר בפשטות כזו טקסט כל־כך נפלא: ‘בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ’,” עוקץ דב, המתמטיקאי הבוהמיין את אחיו המשורר ואת החבורה סביב.

הניגון גובר, וכך אדי האלכוהול.

“מה בער לך ללכת לעבודה בעמק? פתאום להיות יזרעאלי, להיות מכאן?” שוב חוזר דב ומתריס בפני אחיו, “אתה הרי רך מדי, עירוני מדי, יותר מדי משם.”

“כדי לגלות גישה רעננה לשירה, השראה חדשה שעולה מהאדמה,” משיב אברהם, “וגם כדי לברוח מריח העיר. היה לי מספיק ממנו באוקראינה. חשבתי להתחיל משהו אחר, שילוב של עבודת־כפיים והשראה־של־רוח.”

“מה חוסר האמת הזה?” גוער בו דב, “בגיל עשרים ושמונה אתה כבר נראה ונשמע כמו תאנה מיובשת. אולי טעימה, אבל חסרה את הטריות של תאנה שזה־עתה נקטפה מעץ. כמו אישה, גופה עירום ללא קריאה־של־תאווה. מתאנה יבשה לא תבוא שירה.”

אך אברהם בשלו: “עבודה בעמק, בניין וסלילה במקום שאין בו כלום – הם כבניית שיר, בית אחר בית. הם כמו מסילה שעל שני פסיה שועטים הקרונות הכבדים בקלילות אצילית. כמו חריש תלם ראשון בקרקע בתולה. כמו מישכב ליד אישה עירומה שכל גופה אומר שירה, פסגות הגלבוע מעל ובעמק מעיין־חרוד על מימיו הצלולים, תענוג לוהט־עד־גמר בהרגשה עילאית.”

“זו חבורה של רוקדי הורה עד בוקר,” מטיח בו דב. “סערת רגשות של יצירת יש מאין, מילוי העמק בחיים חדשים בלי פואטיקה, עד כלות הנשמה, בלי נשמה יתרה.”

כולם סביב השולחן מגבירים את הניגון, ושוב לוגמים. ריח אדי האלכוהול דוחס את אררט.

“אתה עם הלבוש המעונב שלך,” משיב לו אברהם, “מצוחצח מכף־רגל־עד־ראש. אחי, אנחנו היום בארץ חמה. ארץ של חולצה פתוחה. ואתה, אתה נראה כמו עוף חנוק, עוף עם נוצות שמכסות על כלום, קנקן חדש מלא תוכן ישן. תרנגולת עקרה שלא מסוגלת להטיל ביצה מופרית. שים לב איך אתה נראה. פקיד שריח משרד נודף ממנו.”

“ואתה מה?” לא נשאר דב חייב, “הסולל מהעמק. משורר־של־גלבוע. פייטן של עין חרוד ואוהל. מחזיק־בעט מזיע חסר פיוט עם מבט לשמים. חולם השירה שנכתבת מהקרקע הדשנה של העמק, תוצאת משוואה לא מוצלחת של חיים צחיחים בָּעמק מינוס רוח.”

“כן,” אומר אברהם, “זו השירה החדשה הצומחת מהאדמה הכבדה, השחורה, המצמיחה חיטה וירקות, חציר ותלתן. זו שירה שצומחת מעבודה. לא פושקין וטולסטוי עם מעשי־עגבים ולבבות שבורים. לא שירה של טרקלינים מפוארים. אלה משם. כאן חיים על האדמה, האדמה הקשה והטובה שממנה צומח היבול שלנו. גם יבול השירה.”

“זו שירה שתצמח לכל היותר לגובה החיטה,” כך דב, “לא זו שממריאה לשמים, שבאה מהשראה.”

“אתה מדבר מתמטיקה, לא פואטיקה,” מוכיח אותו אברהם, “ואתה הרי לימדת אותי שמתמטיקאי שאינו משורר, אינו מתמטיקאי. אהבת האדמה לא דוחה אהבת שירה, אהבת ספרות, אהבת אמנות. כאן לא הבית שלנו באוקראינה, שבו מייחלים, חושבים, חולמים על ארץ התנ”ך. אנחנו כאן, חוזרים לאדמה, לאהבת האדמה. לאהבת האדם, אחי הבכור."

“וממך, אחי הצעיר, למדתי שהתנ”ך אין בלתו. ארץ התנ“ך אין תחליף לה. שפת התנ”ך אינה בת־חליפין. הלכת לגלבוע, כי זה התנ“ך? הלכת לגלבוע, כי אתה חושב שבזכותו החיים? בצלו תרגיש מכאן, כאילו נולדת כאן לידה מחדש? לא, אחי, אין אדם יכול להיוולד פעמיים. לא, אנחנו תמיד נהיה משם, גם אם נחיה כאן אלף שנה. אבא־אמא שלחו אותך הנה כילד ללמוד בגימנסיה הרצליה. למדת כאן שנה, אבל אין זה אומר שאתה מכאן. אתה לא מספיק תנ”כי. אתה יכול לחיות לרגלי הגלבוע, בעמק, אבל אנחנו משם. לעולם לא נהיה מכאן."

השיחה מתחלפת ברגעים ארוכים של שקט. הס סביב.

אברהם אינו שובר את השתיקה. דב פגע בו בנקודה כואבת, אמת־שבפנים. מאוחר יותר הוא עונה חלושות, לא לעניין, “כן, התנ”ך הוא לא רק גלבוע, אלא גם בראשית ברא."

כל החבורה, שישבה עד עכשיו בשקט גדוש־אלכוהול, נעה באי־נחת משני האחים הנִצים בלהט גובר.

יעקב, המנוסה בחיי החלוצים שבעמק, פונה אל דב, מחצית עיניו מוסתרות תחת עפעפיו הנפולים־מיין. “חרף היותך המאחד אותנו, וכמובן המשלם האלכוהולי של כולנו – אתה לא מבין שאנחנו באנו הנה לשורר שירה חדשה. שירה בעברית חדשה.” הוא מתפכח לשנייה מהאלכוהול, וממשיך, “כבר בוקר. אנשים הולכים לעבודה.”

לפתע, בפתח בית־הקפה ניצבת אישה שבאה לבקר את ליובה, בעלת אררט. דב נאלם, נרגש־עד־הלם, ואז קם ממקומו כנחלץ מהדיון הסוער ואומר בפליאה: “מעולם לא ראיתי אישה יפה כל־כך. יופי מופלא. יופי שלא ניתן לפרוט לפרוטות. יופי אחד.”

היא ניצבת בפתח אררט, עומדת ולא מבינה על מה המהומה. הלאה שירה, הלאה ספרות. דב מנסה בכל כוחו לגשת אל הבחורה שבדלת, ולא מסוגל לזוז ממקומו. האלכוהול הוא שמונע ממנו? ההלם? יופייה של האישה?

חולפים רגעים הנדמים כנצח. דב תקוע כמסמר במקומו. האישה־מן־הדלת פוסעת אל ליובה האררטית, חברתה הטובה עוד מהבית בוורשה. סירובה לדב הנפעם מוחלט. אך דב לא מרפה. הוא שואף נשימה עמוקה, ניגש אליה ומציע לה להצטרף אל החבורה. דבר לא עוזר, אין על מה לדבר. אין עם מי לדבר.

“ליובה,” מתחנן דב אחרי לכתה, “רק תגידי לי מה שמה.”

“מאשה. היא בת למשפחה דתית מאוד, חיה כאן עם אביה ושתיים משלוש אחיותיה. הם מתגוררים ביפו וחיים בדלות מחנות מכולת של האב. מה לה ולעולם הבוהמה התל־אביבית? לניגון החב”די?"

* * *

בבוקר המחרת מתגנבת מאשה מבית משפחתה החרדית ביפו ובידה תיק עם בגדים רגילים. היא בדרכה לחיפה ובהמשך לנהלל שבעמק, לעבוד בבית־הספר החקלאי לבנות בהנהלת חנה מייזל. נסיעה ברכבת היא תמיד שעה להרהורים: מה יהיה, איך תחיה עכשיו מחוץ לבית, הרחק מאביה ומאשתו השנייה, בעולם אחר שאנשיו מאמינים באדמה.

הרכבת עוצרת בתחנת עין חרוד. מאשה יורדת אל אחורי התחנה ומחליפה בזריזות בגדים עם אלה שהביאה עִמה בתיק. אט־אט, בעגלה רתומת־סוס, היא מתקדמת אל בית־הספר החקלאי לבנות בנהלל, להתחלה חדשה, למקום שיהיה ביתה בשנים הבאות.

 

1928: עריכה ב“הארץ”    🔗

אברהם יושב וממתין באררט. המתיחות ניכרת היטב בידיו, שלא יודעות היכן להניח את עצמן ומתרוצצות מנקודה לנקודה ללא מטרה. דב, כהרגלו, יוצא מדי צהריים ממחלקת המדידות וממהר אל אררט ל“משקה־של־צהריים”. לא היום. היום הוא מתאחר, דווקא כאשר אברהם חסר־המנוחה ממתין לבואו.

לבסוף הוא מתקרב, ומבחין בקריאת הידיים והעיניים של אברהם שמשהו חייב להיאמר, ומהר.

“קרא לי היום ברל כצנלסון, העורך של ‘דבר’, ונפרד ממני בשתי מילים: ‘אתה מפוטר’,” פורק אברהם את המתח שהיה שרוי בו, אך לא מפאת הפיטורים.

“איך קיבל אחי הצעיר את ההחלטה של ברל?”

“אמרתי לו שאני מפוטר ברצון. הוא לא מבין, אך אי־אפשר לערוך חומר ספרותי בשעה שסלע כבד רובץ לך על הראש. הוא רצה להתקרב אלינו, לקרב אותנו, הצעירים, אך שנפרסם רק מה שהוא רוצה. הוא לא צריך דף ספרות ב’דבר‘, אלא דף למפרסמי־דברו. לא הקורא מעניין אותו, אלא הוא עצמו. לא ערכי ספרות ואמנות המוגשים בעברית חיה, אלא שקט ספרותי המקובל על עולם־האתמול. ב’דבר’ של ברל אין מחר, ולכן הדגשתי בפניו שאני מפוטר ברצון.”

במבטו של דב נמהלת אט־אט דאגה. אין עזיבות שמחות, אך בלבו הוא יודע שזאת הדרך בה צריך אברהם ללכת, ושכר עבודתו שלו יסייע גם למשפחתו של אברהם. עוד דב ואברהם מחליפים מבטים, זה מודאג וזה כמי שמצוי אחרי הסערה, נכנס אל אררט אדם לא מוכר ושואל את ליובה מיהו אברהם. היא מצביעה אל שולחנם והזר ניגש ישירות אליו.

“עורך עיתון ‘הארץ’, משה גליקסון, רוצה לפגוש אותך. האם תסכים לבוא איתי?”

בתוך זמן קצר הם יוצאים לדרכם, אברהם עם הפנים אל “הארץ” ודב עם הפנים אל מחלקת המדידות, שבהמשך רחוב שיינקין.

עם ערב שוב מתכנסים באררט, שהפעם מלא על גדותיו בחבורה כולה.

“אתמול פוטרתי מעריכת דף הספרות ב’דבר',” פונה אברהם אל כל הנוכחים, “והיום התחלתי לעבוד ב’הארץ'. אני מקווה שקבלָתי לעבודה בעריכה תסייע לכולנו להתקרב אל הבמה הספרותית של ‘הארץ’. נוכל כולנו להביא לביטוי את אמונתנו באמנות ובספרות, בעיקר העברית אך גם העולמית.” אברהם מרים בהינף נמרץ את ידו ובה כוסית, ופונה אל כל היושבים: “נרים כולנו כוסית.”

“מה השמחה הזאת לכם,” קורא יעקב שנכנס זה עתה נרגש אל בית־הקפה. “תהא אשר תהא, יש שמחות יותר גדולות וחשובות.”

“דבֵּר, כי שומעים חבריך,” מחזירים לו היושבים.

“מירה ב’הדסה'. היא ילדה בת,” מכריז יעקב בציפייה לקריאת התפעלות של כל באי אררט.

והתגובה באה מכולם כאחד: “הידד ליולדת, הידד לאבא המאושר.”

יחידים לשתיקה – אברהם ודב. אברהם רומז, ודב מבין מיד. הם חומקים בלא שיבחינו ביציאתם ופניהם הביתה. “מה ההתרגשות הזאת?” תובע דב לדעת פשר הבריחה החפוזה מאררט.

“האם היא שלו?”

דב נזכר בכתובת של אברהם בפריז, שנתן למירה, ובכעס העצום של אברהם על מעשהו. בהבזק מהיר כחץ־מקשת הוא מחשב בראשו 1 + 1 ומבין מאיזו תוצאה חושש אברהם. שניהם שותקים מעוצמת הברק שמכה בהם. ללא מילים מבין דב את מעשהו של אברהם באותו לילה של אהבה־שבחטא.

“זו מתמטיקה יותר מסובכת מזו שלמדת באוניברסיטה,” סודק אברהם את קיר השתיקה שביניהם. “היא סיפרה לי בשובה מפריז כי ברוב אכזבתה מדחייתי אותה באותו לילה, היא התרועעה עם בחור צרפתי. איני יודע אם מתוך נקמה בי או בשל פרץ של הפקרות אחרי האכזבה – היא השתובבה לילה ארוך עם הבחור.”

דב לא יודע את נפשו. “שניכם השתגעתם. הוא ידעָהּ והיא יָדעה מה יכול ללדת לילה של שובבות שכזו.”

דב הולך אל ילדתו שלו, ואברהם נותר עם שאלה שאולי לעולם לא ידע את התשובה עליה. אך לשאלה אחת יש לו תשובה: ממחר מתחילה עבורו תקופה חדשה של עריכת דף הספרות ב“הארץ”.

למחרת באררט ניגש יעקב אל שולחנו של אברהם. “מאתמול התחלתי לחפש דירה יחד עם עוד משפחה כדי להכין בית למירה, אשר מאתמול היא יותר הורביצית ממני, ולבתנו דנה, לכולנו. שלושה שנקשרו בקשר־חיים.”

טוביה האב ושני בניו דב [מימין] ואברהם.

 

1928–1929: מוות ולידה    🔗

מיברק מתדפק על דלת ביתו של דב: “אבא נפטר. מהרו אל חיפה.”

החורף מתחיל להיעלם בחיק האביב וכמו מסתתר מאחורי הכרמל, בעוד כל המשפחה עושה דרכה ברכבת אל חיפה. מכולם יושב אברהם מבוצר בשתיקתו, סומך על דב שינהל לאביהם לוויה כהלכה וידאג לאמם. “אֲנִי מַאֲמִין”, ניגונו של טוביה, מתנגן ללא סוף בנפשו של אברהם, “שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי”, השיר שהחשיב כהמנון לרוח־האדם והלביש לו ניגון נפלא.

מרגע שהם מגיעים אל בית אבא־אמא, מנצח דב על המלאכה. הוא מכנס את פניה ולוסיה ומניה ולובה עם אמו, שזה עתה איבדה חבר־לחיים, שולח מיברקים לאחיות ורדינה ואידה שמעבר לים, ניגש לחברה קדישא בדאגה לסידורי הלוויה, מעודד את אמו שנשארה לבד ולא תהיה לבדה, מכין כיפה ודף־קדיש לאברהם. העיסוק־ללא־הרף הינו תרופה שמרחיקה עצב מאדם.

ציפורה, בשכלה הטוב וברגישות המיוחדת רק לאמא, מבקשת מדב לגשת אליה ופונה אליו ברוסית, “בן, אל תסתיר את אבלך על אבא בהתרוצצות אינסופית. זה לא עוזר. מותר לך להתעצב, להתאבל, לבכות. רשות של אמא. שב לרגע, חשוֹב על אבא, התחל להיפרד ממנו. חמישים וחמש שנה הוא נתן לכולנו מכל־כולו. לכל הוא דאג: מפת־לחם ועד יין־קידוש, מבגד לכולנו ועד חינוך לכל הילדים בגימנסיה, באקדמיה ובאקדמיה למוזיקה, מניהול בית ברוח חב”ד ועד פתיחת מניפה אינטלקטואלית אל עולם התרבות, הן בדאגת אב והן בדאגת בעל. מעל לכל, מתוך ראייה־לעתיד דאג להכשרתכם בעברית ולשליחתכם לארץ העברית, בידיעה שנבוא בעקבותיכם."

אך דב בשלו, ממשיך בקצב בסידורים. “אמא, לאחר הלוויה נשב שבעה אצלי בבית, לא כאן. ביתך החדש הוא ברחוב שיינקין פינת אחד העם בתל־אביב, אצלנו בבית. לא תחזרי מהשבעה אל חיפה. נסדר לך ולמניה פינה אצלנו. חייכֶן מעתה הם איתנו. כל דאגותיכן על כתפיי.”

ציפורה יושבת בשתיקתה. כל הנוכחים מקשיבים היטב לדבריו של דב, עד לכתם. לראשונה בחייה היא יוצאת אל התחנה האחרונה – בית הלוויות בעיר. בחזיתו כבר ממתינים כל החב"דניקים הישראלים ששמעו על מותו של טוביה והצליחו להגיע בזמן, ולצִדם רבים ממנהליו ועובדיו של בית־חרושת “שמן”.

שניים נועדו לקדיש, אך רק אחד אומרוֹ בקול. אברהם, חנוק מדמעות, קופא על מקומו. אולי יצליח לומר קדיש על־פי הקבר. בפי דב, הקרוב מאברהם אל דרכי־הקודש, נשמע הקדיש כבוקע מפיו של חזן בעל־שם: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא ועד בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן…

אברהם עומד בשתיקתו ובזווית־העין, מרחוק, רואה אותה, האישה בעלת צוואר מודליאני, עומדת ומבטה אליו. די בהנהון ראשים האומר כי ראו איש את רעהו. וההליכה הנדמית־ללא־סוף עד הקבר, עוד רגעים של פרידה מאביו, ושוב קדיש, ושוב אברהם בשתיקתו. ועוד רגעים ארוכים לצד תלולית העפר שנערמה.

מבלי שניתן אות מאיש, נשמעת ועולה על שמונת בתיה שירת ה“אֲנִי מַאֲמִין” של שאול טשרניחובסקי לניגונו של אבא טוביה שזה עתה נקבר כאן.

מפתיחתו –

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

ועד אחריתו –

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

ובדרך חזרה מבית־העלמין, אמא ציפורה, בשפת ציווי כהרגלה, מניפה את ידה ואומרת: “צריך להמשיך הלאה. נקים לו מצבה, ונמשיך הלאה עם הילדים, עם הנכדים.”

שעה קלה של התארגנות בבית בחיפה – וכל המשפחה עושה דרכה חזרה אל תל־אביב.

אברהם, שהשתחרר מעט משתיקתו, פונה חרישית אל דב: “במה היה כוחו של אבא? בכך שהוביל אותנו אל העברית, אל ארץ־ישראל, אל עולם אחר. הוא הוביל אותנו לעזיבת כל שהיה לנו ולהליכה אל ההתחלה, אל הלא־נודע, אל יצירת עולם חדש. ואלה המעניינים יותר מכל.”

דב מנסה להוסיף למנת־האבל קורטוב אופטימיות ומודיע: “לובה בהריון. אם בן היא תלד – שמו בישראל ייקרא טוביה. כך נציב לאבא מצבה חיה. נעשה מאמץ למלא את חסרונו של אבא, אך מעתה אל תצפה לתמיכה רוחנית ומעשית כפי שזכית ממנו. נפשיל שנינו שרוולים. אתה המשך בסלילת דרך ‘כתובים’, לך קדימה בדרך השירה. אני אדאג לאמא.”

“אולי נצא מכאן מעודדים ביודענו שתחת האב המת עומדת להיוולד למשפחה נפש חיה,” משלים אברהם. “טוביה מת, וטוביה יחיה.”

שטף של מנחמים מציף בשבעה את ביתו של דב, ביניהם משתתפי “כתובים”, יושבי אררט ואנשי חב“ד. מגיעים גם אנשי תנועת “חובבי ציון”, שטוביה ז”ל נמנה עם חבריה, וחסידי קבוצת אחד העם, שהיה ידידו של אבי השלונסקאים ונמנה עם תומכי הגותו ומשנתו. שבעה ימים של הרהורים בצוותא על העבר, ובעיקר – עם הפנים אל העתיד.

“מנַיִן השבעה שהיהדות נתנה לנו ולעולם? שבעת ימי שבוע ובאחרון השבת, שבעת ימי אֵבֶל ובסופם אתה קם וממשיך, שבע שנות עבודה ובסופן שמיטה.” כך מונה דב את חוכמת השביעיות בחיי היהדות.

המשפחה אסופה יחד, ועם ערב, בלכת הבאים להשתתף באבל, מעלים בני־המשפחה זיכרונות מבית אבא־אמא. הטרי מכולם הוא דחיפתם את הילדים לבנות את בתיהם בארץ־ישראל.

“את ואבא לא ידעתם,” מספר אברהם לאמא, “אבל תלאות לא־מעט עברנו עד הגיענו אל ביתנו החדש כאן. עד גבול רוסיה הכל עבר בסדר. בעיר הגבול, יום לפני חצייתו, נגנבה אחת המזוודות שלנו ועִמה רוב הכסף שנתתם לנו לדרך ולתחילת חיינו כאן. לפתע, בעיבורה של עיר, אנחנו עומדים חסרי כל. מה עושים? פונים למשטרה, אולי ממנה תבוא הישועה. אך שום ישועה לא באה, והמצב החמיר. במשטרה בדקו את דרכונינו, לא רצו לטפל בנו ושלחו אותנו אל הקומיסר האזורי שעל פיו יישק כל דבר. הובילו אותנו אל בניין אדיר־ממדים, הכניסו אותנו למבוא של אולם ענק ופקדו עלינו להמתין לקומיסר האזורי.”

מכאן ממשיך דב: "הקומיסר הנכבד נתן לנו לחכות שעות־על־שעות. הקומוניזם בנבזותו. לפתע יצא פקיד והורה לנו להיכנס ולהתקרב אל שולחנו של הקומיסר. בעודנו עושים כדברו, נשמעה מקצה האולם הענק שאגת־אימים: ‘אברם! אברם!’

“כולנו נרתענו לאחור בהלם,” מוביל אברהם את הסיפור. "הקומיסר, משה הייסינסקי, זינק מולנו וחיבק אותי, חיבק ולא הירפה והתעניין מה שלומם של אבא ואמא, ואמר שלעולם לא ישכח את מי שאימצה אותו כבן בביתה ואת ניחוח מאפי־ידה וטעמם.

"בעודם מחובקים פנה אליו דב בעברית אשר משה למד איתם בגימנסיה ביקטרינוסלב: ‘אתה, משה הייסינסקי, קומיסר?! מה מעשיך כאן? איך הגעת עד הנה?’ ומשה השיב: ‘אתם זוכרים אותי כבן־בית אצלכם ביקטרינוסלב, מהלימודים באוניברסיטה עם דב. אך זו לא היתה הדרך הנכונה. הקומוניזם הוא הדרך לעולם צודק יותר. למה אתם מתפלאים? הרי למדתי את זה אצלכם בבית, מאמא שלכם. לכן עזבתי את דרך האקדמיה ופניתי לעבודה במפלגה. זו עבודת פרך, נאמנות אין־קץ לדת החדשה ומסירות מוחלטת לתפקיד הפצתה והשלטתה. ובזכות כל אלה עליתי בסולם ומוניתי לקומיסר אזור הדרום. הכל כאן נעשה בדברי.’ פניה התערבה בשיחה ואמרה לו, ‘היינו בדרך לארץ־ישראל בתמיכתם של אבא־אמא, וגנבו לנו ברדתנו בתחנת־הרכבת את המזוודות ואת תיק הכסף.’ ביקשנו ממשה שיעזור לנו, אך הוא פסק: ‘לא רק שלא אעזור לכם, מיד אתן פקודה להחזיר אתכם הביתה. מה יש לכם לעשות בפלשתינה? זו ארץ שוממת. היא לא בשבילכם.’ אך אני התעקשתי ואמרתי לו, ‘משה, אתה רחוק מלרדת לעומק האמת. אין לנו דבר ברוסיה. היא לעולם לא תהיה ביתנו. אבא דחף אותנו לזרועות העברית והארץ החדשה שאבות־אבותינו הקימו וישבו בה אלפי שנים. זו ההתחדשות האמיתית. לא הקומוניזם.’

“פניה התערבה שוב: ‘בבקשה, עזור לנו.’ אך תשובתו של משה היתה חד־משמעית: ‘לא יהיה כדבר הזה. אתם חוזרים מיד הביתה. לא אתן לכם ללכת בדרך־השטות. לעזוב את אמא־רוסיה?! חזרו אל אמא שלכם, אשר ממנה ינקתי את הקומוניזם, בזכותה עשיתי את הדרך מהחרדות אל העולם החדש. היא היתה לי כאם, אצלה גדלתי מנערותי והייתי לסטודנט. אתם חוזרים מיד לאמא!’ דב ענה לו בתקיפות: ‘אני מדבר אליך כדבֵּר יהודי אל יהודי. הכיוון הנכון הוא ארץ־ישראל. התחל להביט לכיוון נכון – ותבין לאן פנינו. כל שאנו מבקשים ממך – ויש בכוחך למלא את בקשתנו בהינף־יד – שתיתן לנו מעט כסף לדרך ותעזור לנו לצאת מהארץ הזאת.’ ואני אמרתי לו: ‘זו בקשתו של ידיד־נפש, עזור לנו ללכת בדרכנו.’ שעה ארוכה חלפה בשתיקה. לפתע קטע משה את השקט ואמר: ‘קשה לי, אך אתם תצאו מכאן לדרככם. קחו את כל הכסף שיש לי בארנקי. מרגע זה אין לכם מה לדאוג. אתן את ההוראות המתאימות וילוו אתכם עד צאתכם לשלום.’ אני הייתי היחיד שניגש לחבק את משה, כזכר לידידותנו מנוער, ולחשתי באוזנו: ‘אני מאמין שזו לא פגישתנו האחרונה. בוא גם אתה לארץ העברית.’”

“זה משה שגדל אצלנו בבית,” נאנחה ציפורה. “הוא ידבר וידבר וידבר – ואהבתו אליכם תגבר. זה מה שספג אצלנו.”

תמו ימי־האבל. נסתם הגולל על הקבר הראשון של המשפחה בארץ. חלפו ימי השבעה ומגיעה חבילה מוַרדינה: “אני לא מסוגלת לדבר ולחשוב ולחיות מהיום בו הודעתם לי על מות אבא. הודעתם – ואני לא מאמינה. לא עוצמת עין. ישבתי שבעה, ישבתי וחיברתי יצירה לזכר אבא. הנה התווים לפניכם. גשו אל מוזיקאי אצלכם, בקשו להשמיע לכם אותה, ובעיקר לאברהם, שימלא את המוזיקה במילים. קראתי לה ‘פואמה עברית’. יכתוב אברהם את המילים, ואם תראה לנכון, אברהם, הַכְתר אותה בשם הולם יותר. שלום לכם, ושמרו על אמא.”

מופלאה היא דרכה של שיגרה. אברהם באררט ועם “כתובים”, וב“הארץ”, עם דף הספרות. דב במחלקת המדידות ובבית עם לובה, והם מצפים לילד. לוסיה בתיאטרון. ציפורה בביתה התל־אביבי החדש, מצפה לבוא נכד נוסף. מניה, כהרגלה, נחבאת אל הכלים. כוחה של שיגרה. יתרונו של יוצא הדופן הוא בכוחו להביא התחלה חדשה, והנה היא באה עם כניסתו בסערה של דב אל אררט.

“לובה בחדר הלידה. התחושה שלי אומרת שזה בן.”

לילה ארוך עובר על המשפחה ועם עלות היום באה הבשורה: “יש לנו בן, אח לנעמי שלנו. ברור לכולם כי שמו ייקרא בישראל טוביה. זו המצֵבה החיה לאבא־סבא.” כך מבשר דב ליושבי אררט שנאספים בבית־הקפה לקראת ערב. “דור הולך ודור בא, סבא הולך ונכד בא, טוביה הולך וטוביה בא. אלה החיים, הבנויים הן מן ההולך והן מן הבא, מן העצב והן מן השמחה. והיום גם הושלמה עבודת הדפוס והכריכה של ספרי הראשון, ‘הילד והמספָּר’, שכל כולו נועד לחבב את המתמטיקה על הילד ולהקל עליו להלך בקלות ובעניין בדרכיה, לקַשר ביניהם באהבה ולא בכורח, בעניין ולא בכפייה.” ובפנותו אל אוזנה של ליובה בלחש־בלחש, הוא מבקש, “כתבי למאשה, חברתך מילדות, כי הגיע הזמן שתחזור אל תל־אביב.”

ומהיום השמיני לזכרו של טוביה מניח דב תפילין יום־יום, וכיודע־הלכה – לבד משבתות וחגים.

 

1929: פגישה ראשונה עם פן    🔗

בהפסקת הצהריים ממחלקת המדידות סר דב אל אררט, כהרגלו יום־ביום. אברהם יושב שם, שקוע בקריאת חומר. מול החלונות הגדולים הפתוחים אל הרחוב צועד הלוך ושוב אדם צעיר. הלוך ושוב, הלוך ושוב. אברהם חש שהאיש ההולך מבקש לומר דבר־מה, והחשש מונע בעדו. הוא יוצא לקראתו וקורא אליו, “אתה מוזמן פנימה להצטרף אלינו. בוא, שב, דבר.”

“קל לי יותר לדבר רוסית. זה בסדר?” שואל האיש. “זו הסיבה הראשונה לכך שבאתי אליכם. יודעי רוסית אתם, לא?”

דב לא מחכה להמשך ההסבר של האיש הנרגש ושואל, “מהי הסיבה השנייה?”

“שמי אלכסנדר, אלכסנדר פן. אני כותב שירה ברוסית. באתי הנה כמו כולם, ועדיין איני שולט בכל מכמניה של העברית. לא למדתי וקראתי בה כמוכם עוד באוקראינה. אני מבטיח לכם להשתלט עליה כמאהב המשתלט על אהובת לבו.”

“אם העברית היא אחת מאהובותיך, נעזור לך בכיבושה,” מקבל אותו דב.

ואברהם מוסיף, “הבא את שיריך ונתבונן בהם פנימה.”

אברהם קורא בשירים, וככל שהוא שוקע בהם מבטו אומר “כן.” לבסוף הוא מרים את עיניו אל האיש ואומר, “אעזור לך בהעברתם לעברית ואפרסם משיריך ב’כתובים'.”

“אתה הראשון שיפרסם שיר שלי בעברית.”

דב, בגישתו החברית, האבהית־משהו, מתערב: “הצטרף אלינו לחבורת אררט.”

“זה בדיוק המצב שבו כוסית לא תזיק,” מכריז אלכסנדר. “הביאו משקה לשלושה.”

“אל תמהר להרים ידך אל הכוסית,” מבהיר לו דב. “לפני הלגימה הראשונה חשוב שתדע – אררט הוא לא רק מקום להרמת משקה. השולחנות כאן אינם משטח להנחת משקה המשמח לבב־אנוש. אלה שולחנות־עבודה, עבודת יצירה. דור חדש ליצירת תרבות עברית.”

אלכסנדר, שהגיע אל אררט וראשו כבר ספוג אלכוהול להפגת המתח בפגישה הראשונה עם השירה העברית, קם, מקרב את ידו אל מצחו ומצדיע ליושבים. “אני לפקודתכם, אנשי השירה העברית החדשה.”

“האם אתה מצליח להקשיב לנו מבעד למסך האלכוהול המפריד כרגע בינינו?” שואל אברהם. “אררט הוא לא בית־קפה לבוא ולשתות בו. כאן הבית, כאן מקום העבודה, כאן המקום לקרב על העברית – הישנה, המלעלית או החדשה המלרעית, המחָיה את התנ”ך או הנשרכת אחרי היידיש."

בלה, אשתו של אלכסנדר, ניצבת בדלת. היא באה בעקבותיו. דב מבחין במבטה התר אחר מישהו – המבט השמור למי שמחפש במקום זר אדם מוכר. הוא מזמין אותה אל שולחנם.

אלכסנדר, כקנקן מלא יין, מסביר לה את כל תורת אררט במשפט אחד: “שמעת שהם אמרו, כאן הבית, כאן מקום העבודה. אישה, הרימי כוסית. היום עשיתי את הצעד הראשון בִּשְׂדה השירה העברית. אברהם הבטיח לעזור לי בתרגום שיריי לעברית והוא יפרסם כמה מהם. היום עשיתי את הצעד הראשון האמיתי בשירה העברית. הרוסית מאחוריי. אני מקווה שלא אתחרט על כך ברבות הימים.”

* * *

קידמת אררט רוחשת דאגה. המון ערבי שסיים את תפילת יום שישי בהר הבית הסתער בסכינים על השכונות היהודיות בירושלים וטבח ביושביהן. בית כנסת עלה באש ועשרות נרצחו. הפְּרעות מתפשטות אל חברון. שוב טֶבח איום, שוב עשרות נרצחים, משפחות שלמות.

זעזוע הולם ביושבי אררט. בכל הארץ עולָה אש הפְּרעות. לא עוברים ימים רבים וגם יפו ותל־אביב נתונות תחת מתקפה. כאן עומדים ומתגוננים אנשי בית“ר וה”הגנה", והפעם לא עולה בידי הערבים הפורעים לטבוח בקהילה היהודית, אך הם גובים מחיר בהרוגים ובפצועים.

כך כל הארץ בסערה – בית־שאן, באר טוביה, חולדה, מוצא, הר־טוב, כפר אוריה וצפת.

האירועים נמשכים גם לאורך החודשים הבאים, ואררט הופך למוקד דיווח על פרעות ביהודים. שכינת־השיר משתתקת בו.

 

1930: מאשה בנהלל, יוכבד בנען    🔗

בתשובה למכתבה של אחותה יוכבד, נוטלת מאשה חופשה קצרה מעבודתה בבית־הספר החקלאי לבנות בנהלל ועושה דרכה ליפו. שוב היא חוזרת לבית שעזבה. היא יושבת מהורהרת ברכבת היוצאת מחיפה, שהים שלה נועד לא רק לעכל את השמש אל קרבו מדי ערב, הוא גם השולט ברוחה של העיר. צבעו הכחול והרוח העולה ממנו ומטפסת בקלילות אל ההר, הם שני חדרי הלב המַפעימים אותה.

יוכבד ממתינה למאשה בתחנת־הרכבת ביפו, לספר לה על תוכניתה הסודית בטרם יגיעו לבית אבא: “קיבלתי החלטה לעזוב את הבית וללכת עם קבוצת חברים מ’הנוער העובד' להקים קיבוץ חדש.”

מאשה מציפה אותה בשאלות: “אבא יודע? את סתם כך עוזבת אותו? את בטוחה במה שאת עושה? מי אלה, שאת הולכת איתם? איפה הקיבוץ? איזה חיים יהיו לך שם? מה תאכלי? מה תלבשי?”

“אבא לא יודע. הוא יֵדע מחר, לפני שאלך בדרכי. נַעַן הוא הקיבוץ הראשון של ‘הנוער העובד’, לא רחוק מרמלה. הקרן הקיימת לישראל נותנת לנו קרקע להקמת יישוב חדש ונפיח בו חיים חדשים. אני יוצאת לדרך חדשה. אני חייבת להתחיל חיים חדשים.”

“אבל את כל־כך צעירה,” אומרת מאשה, “את עדיין נערה.”

“זו סיבה טובה להתחיל. הקיבוץ יהיה ביתי. בית שיקום מן היסוד.”

מאשה מעכלת את דבריה של אחותה ולפתע נעצרת נפעמת.

יוכבד ממשיכה בהחלטיות: “את עשית אותו דבר. התרחקת מהבית רחוק ככל האפשר. עד נהלל הלכת אל חיים חדשים.”

שתי האחיות שדרך החיים הרחיקה אותן מבית־אבא מוצאות עצמן מחובקות, זקוקות להרגשת הביטחון שבאחיזה זו בזו.

כך הן קרבות ונכנסות לבית פנימה. אביהן מנחם מופתע לבואה של מאשה וחוקר מיד לפשר הדבר. שתי האחיות בוהות אחת ברעותה ושואלות באלם מי תפתח ותספר לאביהן על החלטתה של יוכבד. מאשה יוצאת ראשונה ממבוך השתיקה ומציעה שישוחחו בישיבה, בנחת.

יוכבד פונה אל מנחם ואומרת, “החלטתי. מחר אני יוצאת עם קבוצה של חברים מ’הנוער העובד' להקים יישוב חדש. קיבוץ נען. אני לא יכולה להישאר כאן. קשה עליך הפרנסה, ואני רוצה להתחיל חיים חדשים, חיים משלי. לך יהיה פֶּה אחד פחות להאכיל, ואני אצא למקום שיהיה לי טוב בו.”

“כל הרע התחיל ב’נוער העובד' שלך. קבוצת אנשים ללא תורה ומצוות שחיים בהפקר,” מגיב מנחם ואז משתתק, מכונס בעצמו. “אבל אני מבין אותך ולא אפריע לך. לכי לדרכך, כמו מאשה.”

מאשה מנסה להמשיך כמתוך שגרה: “אעשה איתכם את השבת, וביום ראשון נלך כל אחד לדרכו – את לקיבוץ, אני לנהלל, ואתה תישאר כאן.”

אחרי הנפת־יד אחרונה לשלום יוכבד מתרחקת, ומאשה עושה דרכה ברכבת חזרה אל נהלל, ומחשבותיה נודדות אל החיים בבית־הספר החי על חקלאות. החופש במרחבי־העמק, שהאל זורע בו ומצמיח דגן וירק ופרי. האדמה הכבדה הנישאת לאדם ככלה בחופתה, שיזרע בה זרע ויפתח בה תלם בשדה המתחדש מדי עונה. הקיץ הלוהט ומעלף כל. הסתיו הנהדר בעיצבונו ומבשר את בוא החגים. החורף הפורה וּרְווי־הגשם הגולש באדיבותם של השמים ומפריח מרבדי צבעים מהעמק עד ההר. האביב המביא עמו את סודות האהבה ומזכיר לבחורה בדרך היותה לאישה שהגיעה העת למצוא אהוב לחיות עמו.

האם תמצא לה גם היא, מאשה, את אהובה מבין רבים כל־כך ושונים כל־כך מעולמה? האם יצליחו להגיע אל העונג העילאי שלפני ההריון ולידת ילדם? האם יֵדעו להקים בית יחד?

וכל העת גופה רוטט בהתרגשות וידה נמשכת אל מתחת למעיל שהניחה על ברכיה ואל תחתוניה, בין רגליה, עד הגיע העונג לשיאו, ולאחריו הרפיון הנהדר. זו פעם ראשונה בחייה להרגשה נפלאה זו.

הרכבת עוצרת בעין חרוד ומכאן ועד נהלל מאשה עושה דרכה בעגלה רתומה לסוס, חזרה לבית־הספר, לעבודת־הכפיים בסיוע בעבודות הבית, אל חנה המיוחדת בראיית הניהול של המוסד ובהובלתו, אל הבנות העירוניות שבאו להריח את הרפת ולהכיר את הפרה ואת חלבה, את הכיבשה ואת צִמרה, אשר לומדות לזמור את הגפן ולהרכיב את שתיליה. הנה היא שבה אל הפשטות הנהדרת של החיים כאן.

מימין לשמאל – עומדים: אברהם שלונסקי, אשתו של הסופר יצחק טריווקס, יצחק נורמן. יושבים: יהודה קרני, ורדה שטיינמן, הבן דוד, אליעזר שטיינמן והבן נתן

 

1930: פסח    🔗

ושוב המשפחה בנמל עם הפנים מערבה, בציפייה לאחיות ורדינה ואידה, הבאות מהלימודים בחוץ־לארץ לחופשת הפסח. הפעם החיבוק השמח מהול בעצב. אבא איננו. כל האחים עומדים שעה ארוכה חבוקים זה עם זה בחיבוק המסתיר דמעה הזולגת מעצמה בפרוץ סכר הגעגועים.

ציפורה פורמת את החיבוק ופונה אל ורדינה, ביודעה שהיא לא הפנימה עדיין את מות אביה: “צריך להמשיך הלאה. נקים לו מצבה חיה – ונמשיך הלאה.”

דב מנסה גם הוא להרגיע את ורדינה, הנרעשת ממוחשיות המוות של אביהם כאן בארץ, ונרגשת מהפגישה המחודשת עם אמם אחרי פרידה של שנים. “העצב טוב לבריאות, רע למציאות,” הוא מנסה להוביל אותה להשלמה עם המצב.

“תן לה זמן,” אומרת ציפורה. “מותר לילדה לבכות. הבכי מתחבר טוב עם מוזיקה. לא כך, ורדינוש’קה?”

אברהם פונה אל ציפורה ואומר בשקט: “גם לאמא מותר לבכות.”

“ליל־הסדר כבר כאן,” ציפורה מעשית כתמיד, “בואו נמהר הביתה. צריך להכין סדר לתשעה־עשר איש ואני צריכה במטבח את כל הנשים.”

למחרת משכים דב לשריפת כל החמץ וקורא בקול מן ההגדה, כאומר לבני הבית שיעורו משנתם:

“יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבַעֵר חָמֵץ מִבֵּיתִי וּמֵרְשׁוּתִי כַּךְ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי תְּבַעֵר אֶת כָּל הַחִיצוֹנִים וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה תְּבַעֵר מִן הָאָרֶץ וְאֶת יִצְרֵנוּ הָרָע תְּבַעֲרֵהוּ מֵאִתָּנוּ וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְכָל הַסִטְרָא אַחֲרָא וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן תִּכְלֶה וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ וְכָל הַמְעִיקִים לַשְׁכִינָה תְּבַעֲרֵם בְּרוּחַ בָּעֵר וּבְרוּחַ מִשְׁפָּט כְּשֵׁם שֶׁבִּעַרְתָּ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּיָמִים הַהֵם וּבִזְמַן הַזֶּה, אָמֵן.”

שעות ארוכות הבית מתנהל כקן נמלים פעלתניות, בניצוחה של האם־המלכה. ורדינה יושבת לנוח מעט ובדמיונה עולה בית אבא־אמא באוקראינה, גועש ומלא מרץ. בין טיפול לטיפול בילד, אצבעותיה של פניה רצות בבצק ולשות בו עד קבלו את צורתו המתאימה להכנת המאפה המיוחד דמוי־פירושקי מקמח מצות ושאר מטעמים. אברהם מזמן פרש הצִדה לקריאה ועריכת כתב־יד. לובה ולוסיה טורחות במטבח על הכנת מרק העוף והקניידלך, הבשר וכל התוספות, בהשגחה צמודה של ציפורה. הריח המתפשט בכל הבית מבשר את בוא החג. השעון צועד בבטחה קדימה וקרֵב אל שעת התפילה. דב, לבוש בבגדי־חג, חומק מהבית ועושה דרכו אל בית־הכנסת לתפילה שלפני החג, הפעם בלי אביו. כמה מוזר ללכת כך בחג אל בית־הכנסת בלי אבא, הוא ובגדי החג המיוחדים העוטפים אותו באהבה, בלי שמיעת קול ניגונו בשעת התפילה. זהו עולם נטול־צלילים בלי קולו של אביו. האם יוכל לומר בשובו הביתה חג שמח?

עם בוא הערב נפרש שולחן־הסדר במלוא הדרו, בלובן המפות וביפי כלי־האוכל הסדורים להפליא כציפורים החגות במעגל במעופן לפני נחיתתן. צלחות וקעריות, כוסות וכוסיות, כפות וכפיות, מזלגות וסכינים. שלוש מצות מכוסות במפית רקומה ועל גביהן קערת פסח ובה זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס וחזרת. הגדות שזורות ליד כל צלחת, הגדה־הגדה וקוראיה. זהוב ולבן וסגול ואדום מתחברים למירקם צבעוני יפהפה.

אמא ציפורה, אברהם ולוסיה, אידה, ורדינה ומניה, פניה וישראל וגמן ובנם יהלי, ורדה ואליעזר שטיינמן ובניהם דוד ונתן, רובינא, לובה והילדים נעמי וטוביה. בלבוש־חג נקי ומגוהץ מחכים כולם לשובו של דב מבית־הכנסת, אז יתיישב וינצח על ה“סדר”.

כוס ראשונה נמזגת ודב מרים את כוסו ופותח:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו.” כך עד “בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.” המסובים כולם נוטלים מעט מהכרפס, טובלים במי־מלח ומברכים על המזון. דב בוצע מצה ומצפין אותה כאפיקומן. כולם קוראים בקול רם: “הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח הָשַׁתָּא הָכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָשַׁתָּא עַבְדֵּי לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.”

כוס שנייה מורמת. כולם יחד שרים “בצאת ישראל ממצרים” ולא פוסחים על ארבעת הבנים – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, מרימים עוד כוס ומדגישים את “והיא שעמדה”. משננים שוב איך הוציא אותנו אלוהים ממצרים – ביד חזקה ובזרוע נטויה, במורא גדול, באותות ובמופתים עד “דם ואש ותמרות עשן” ומגיעים לעשר המכות: “דם, צפרדע, כינים, ערוב, דֶבֶר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות”.

ואחר־כך ארבע־עשרה המעלות הטובות, שכל אחת מהן מסתיימת ב“דיינו”, ואי־אפשר בלי דברי רבן גמליאל, “כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור”, ובתוך כך מגביהים את המצה ומראים לכל המסובים, מגביהים גם את המרור עד “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. דב מכסה את המצות וכולם מגביהים כוס.

הוא נותן לאברהם לקרוא: “לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לנצח, לברך, לְעַלֶּה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה והוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשיעבוד לִגאולה.”

דב מבקש מאברהם ושניהם אומרים יחד: “ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.” כאן, כמובן מאליו, המקום לשיר כולם יחד: “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועֵז. היתה יהודה לקָדשו, ישראל ממשלותיו.” כולם מברכים על המזון, שותים מהכוס ופונים לארוחת־הסדר. שרביט הניצוח עובר מדב אל ציפורה, המנהלת את ארוחת החג ביד רמה.

ורדינה מקשיבה למילים, שומעת את הצלילים ויושבת מתוחה, כי המנגינה לא שלמה. חסר לה קולו של אבא. היא פונה בתקיפות אל אברהם: “שלחתי לך יצירה שחיברתי לזכר אבא. השלמת אותה במילות־שיר?”

“לא, ואני לא בטוח שאעשה זאת. לא מתפקידו של משורר לשתף את כל העולם באבל על מות אביו. אני מאמין שהמשורר הוא רואה ואינו נראה. בואי ונישאר עם צערנו לבדנו. דווקא את, שלא מקבלת את מותו של אבא, דווקא את לפתע רוצה לתת לכך פומבי, ליצור פואמה לזכרו? מה הפומביות הזו לך?”

ג הפסלא נוחה לו לדב השיחה הזו בחח והוא ממהר לומר: “בואו נחזור אל שולחן האוכל עם ברכת המזון. מנהג יפה הוא לומר ברכה גם אחרי שאכלת, ובמקום לשפוך חמתכם אחד על השני נשפוך חמתנו על הגויים.”

רגע ההלל הגיע: “לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, כי לעולם חסדו על הנפלאות שעשה לעמו ישראל, כי לעולם חסדו…” כך קוראים בהגדה וקוראים בה והיא תמיד מופלאה, ואין ליל־סדר כהלכתו בלי “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, והפיוטים “כי לו נאה כי לו יאה” ו“אדיר הוא”, ועל אחת כמה וכמה בלי “אחד מי יודע” עד התשובה לשאלה השלוש־עשרה. בהישמע “חד גדיא חד גדיא” המסיים את “אחד מי יודע”, נשמעות נקישות בדלת.

היא נפתחת ובפתח ניצב אלכסנדר פן. “באתי לראות אותה,” הוא פותח לתדהמתם של המסובים. “באתי לראות אותה.”

רובינא קמה מכיסאה נבוכה, לא יודעת את נפשה. שחקנית תיאטרון היא ומורגלת בהצגות, אבל את הסצנה הזו לא למדה ולא היתה בחזרות עליה. מאיפה צץ הרומיאו הזה לפתע?! היא תוהה בלי קול. האם עליה להשיב לו במילותיה של יוליה? כך חולפים רגעים ארוכים של חילופי מבט בין תְקוּף־אהבה לבין כלואת־לשון.

אברהם חש עצמו חייב הסבר לנוכחים: “האציל־באדם שלפניכם הוא אלכסנדר פן, כותב השירים, ששמירה על הגבולות היא לא אחת מסגולותיו. אך מי האיש שיעצור אדם באהבתו? היכנס, אלכסנדר, שב איתנו כמצוות כל דכפין של פסח.”

שלושה הם החב"דניקים בחבורה, ואין ליל־סדר אצלם שלא מסתיים בניגון “קָרֵב יוֹם”. בראשית פותחים בניגון רובינא, אברהם ודב, ואז מצטרפים אליהם ציפורה ולוסיה, אידה וּוַרדינה, מניה וישראל, פניה ואליעזר, ורדה ולובה:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

כך, וכף היד תומכת במצח ומורמת־מוּנעת בצד הראש, כבתפילה, נמשך הניגון עד אחרי חצות.

משעוברת שעת חצות והיין ממשיך להתפזר בדם ולשמחתו, מציע אברהם לאלכסנדר תחרות בכתיבת שיר משותף: “אני אכתוב שורה, אתה תענה לי בשורה תחתיה, וכך ייבנה שיר. בסיום הכתיבה ישפטו כולם מי היטיב לכתוב.”

אלכסנדר שש אלֵי דו־קרב ועונה בדרך אבירית, היחידה היאה לו, ובקלוּת־פה הוא מאתגר את אברהם: “כתוב שורתך.”

והתחרות יוצאת לדרך, כשאברהם הוא הפותח:

– היה זה הֵא אדר,

– שלום רב שוּבֵךְ

– הוא יום צאתי מֵרֶחם,

– ציפורה נחמדת

– אדר לבן ככל האדרים,

– מארצות החום אל חלוני,

– הֵא־תָו־רֵיש־סָמֶךְ.

– אל קולך כי עָרֵב

– סתם.

– מה נפשי כלתה

– אולי כָּמוּס פֹה כֶּמֶס?

– בחורף בעָזבך מעוני.

– כי למה לא איחר ולא הִטְרִים.

השניים מסיימים וגיליון־הנייר נפתח לשיפוטם של הנוכחים. אליעזר מבחין מיד במזימה של אלכסנדר. “אביר־הממזרים! לא משלך הבאת” – הוא מסביר – “אלא העתקת משירו של חיים נחמן ביאליק. העמדת את אברהם מול חיים נחמן ביאליק. זה לא הדו־קרב שעליו הוסכם. באת הנה בהפתעה לסייף בחוסר הגינות מול אברהם, או שנמשכת בכוח אל רובינא?”

ולוסיה, שמאז כניסתו התיאטרלית של אלכסנדר לא פסקה מפלירטוטיה איתו, מוסיפה, “בשני המקרים – זו חוצפה אנוכית, אם כי יש בה גם נקודת־חן.”

תם ליל־הסדר, וחנה רובינא ואלכסנדר פן יוצאים יחדיו אל תוך הלילה.

למחרת מקדים דב להגיע אל אררט בתקווה למצוא כאן רק את ליובה, והוא שב על בקשתו: “כתבי למאשה, חברתך מילדות, כי הגיע הזמן שתחזור אל תל־אביב.”

תמו ימי הפסח, תמו ימי המשפחה שנתמלאה, וציפורה שוב נפרדת משתיים מבנותיה. ורדינה ואידה עוזבות, האחת אל ברלין והשנייה אל פריז.

 

1930: ביאליק והחבורה    🔗

הכל מלא ריח סתיו, ריח חריף שמקדים את בוא החורף ונושא בשׁמיו ענני־גשם ברוכים. סתיו אפור, שאולי מבשר על עונה פורייה. חבורת “כתובים” רועשת ורוגשת, כמדי יום, ובעיקר היום, בערב שישי, אחרי הדלקת הנרות והישיבה אל שולחן־השבת בבית. ועולה השיח הזועם: אנחנו מביאים שירה חדשה וספרות חדשה – במקור ובתרגום – מתרבות העולם, ומה עושים חכמֵי־“מֹאזניִם”? הם כותבים ומפרסמים את ספרות־הבטלנים שלהם, השְׂבֵעה ומפוטמת עד להקיא. שירה ופרוזה בעברית יידישאית, כאילו אנחנו עדיין שם, בגלות. הם אינם מבינים שאנחנו כבר כאן, לא שם. כולם מסתופפים תחת המגבעת של חיים נחמן ביאליק, המגדלור־באין־ים. מה הוא מאיר, אלוף־השירה שלהם?! הוא לא יודע מה פשר מבט קרוב, רק להביט למרחק הוא יודע, אל מעבר לים. ומצד שני, הוא חי רחוק מכאן ולמרות זאת הוא לאומי, לאומי מדי.

כך פורץ הגעש בקרב החבורה הצעירה, שלא מצליחה להתמודד כראוי עם החיים־נחמנים שמחזיקים בידיהם את מֹאזני־הספרות. חבורת “כתובים” חדשנית, פעלתנית ויצירתית, אך לא מצליחה לשבור את המאזניים של אנשי חיים נחמן ביאליק. הוא העמוד ההולך לפני המחנה, המוביל, המשכנע, המקובל־ולא־מקבל. וחבורת “כתובים” יושבת על הר־געש שהלבה מתפרצת ממנו פעם בפעם, אבל לא גולשת רחוק מספיק כדי לכסות על הישן ולשמש קרקע פורייה לחדש.

מתוך הגעש הזה מבחין אברהם בדמות הניצבת לא הרחק מבית־הקפה, בחושך. היא ניצבת כך כמעט מדי שישי בלילות־השבת האחרונים, כאשר חבורת “כתובים” רותחת באררט. אברהם מכיר את הצללית, אך בכל הפעמים שהיא עמדה כך מרחוק – לא פנה אליה. לא כך היום. הוא עוזב את החבורה בלי לומר דבר וקרֵב אל הדמות.

“חיים נחמן, אתה מוזמן לשבת איתנו. בוא אלינו פנימה. מדוע תעמוד מנגד?”

“אני שומע אתכם,” משיב לו ביאליק, “ושואל את עצמי, מדוע העוקצנות הזאת? חדשנות היא הכל? התנ”ך חתום ולא מתחדש – והוא החדש מכל! אבות אנחנו לכם, לא יריבים. מִרדו באבות, אך אל תהרגו אותם. הָביאו עברית חדשה, אך אל תהרגו את שלנו, שעל החייאתה אנחנו עמלים עשרות שנים חרף כל הפורענויות."

דב מבחין בהיעדרו של אברהם, ומיד מבין שהוא נמשך אל הדמות שבמרחק כחֶרֶק אל האור. מחשש לאברהם הוא יוצא וקרֵב אל שניהם. אחרי רגע של מבוכה פונה אליו חיים נחמן: “אתה הבחור שבא מדי שישי ל’עונג שבת' שלי באֹהל שֵׁם. עיניי זוכרות אותך.”

“כן,” מאשר דב, “כל שישי. לעונג רב הוא לי. אני חסיד המסורת, אוהב את שורשיה שאליהם נקשרתי בבית אבא־אמא. השארנו את המסורת מאחורינו ובאנו הנה, והיא חסרה לי מאוד. ‘עונג שבת’ שלך מביא אליי מעט מהבית באוקראינה, מאבא־אמא של שָם, ואני מודה לך על כך. אחים אנחנו, אברהם ואני. אנחנו חסידים, אבל מתנגדים לחשיבה שלך, כי לפיה רק שירתך בעלת ערך, ושירתו של האחֵר ריקה ופוחזת.”

אברהם פונה אל חיים נחמן, אולי כדי לרכך מעט את ישירותו של דב: “בוא התקרב, הצטרף אלינו. השירה שלנו לא אותה שירה, אבל הניגון אותו ניגון.”

“טובה לי העמידה מן הצד, הריחוק מכם,” מתבצר ביאליק בשלו. “טוב להקשיב לכם, אך קשה להצטרף אל הטון שלכם, הצורם.”

דב חוזר אל אררט ומותיר את אברהם וחיים נחמן לבדם, אולי יקרה הנס וייווצר ביניהם קשר.

הם מתיישבים על ספסל סמוך בחוץ, וחיים נחמן ממשיך: “מעבר למחלוקת, אני אומר לך כי כאן זה לבנט, היה לבנט ויהיה לבנט. שנינו לא מכאן. הכאן הזה לא שלנו הוא ואין זה מקומנו.”

אברהם נדהם עד עומק־נשמתו. הוא שותק רגעים ארוכים ולאחריהם משיב: “חיים נחמן, אתה שומע מה בפיך? כאן ארץ העברית. ארץ התנ”ך. אין לנו אחרת – לא לשון ולא ארץ. לא נולדתי כאן, אך כאן אחיה ואעשה ככל יכולתי וכישרוני למען העברית החיה. העברית בשבילי היא גם לשון וגם בית."

וחיים נחמן בשלו: “מאהבַת אדם שלא זכה להיות אב, אני אומר לך, ילד – בוא אל מעבר לים.”

האדמה, העצים והירח נדהמים עד דֹמִי מהצעתו של חיים נחמן. הלילה מבוהל וחושש כי מעוצמת התדהמה לא ייוותר בו כוח לְפנות את מקומו לאור היום.

“אני לא מכאן,” אומר אברהם בשקט, “אך אהיה מכאן. איש־השירה מכאן בכל רמ”ח אבריי ונשמתי. עזבנו את אוקראינה וכולנו כאן. אבי קבור בארץ הזאת. לא אלך מכאן."

“נדבר על הכל שוב כאשר ימלאו לך ארבעים שנה,” מסכם חיים נחמן. “אולי עשר השנים הנוספות יקרבו אותך אל הבינה.”

חיים נחמן מתרחק והולך לו לדרכו ואברהם חוזר אל חבורת “כתובים” המתנצחת באררט. בית־הקפה גועש. אין מילה רעה – זדונית, עוקצנית, ארסית, לועגת, מקניטה, משפילה, רומסת, מקלסת, משמיצה, מגדפת, מורעלת, מחרפת, חומדת־לצון, מרושעת, קטלנית, דורסת – שלא נאמרת באותו ערב על חבורת חיים נחמן ביאליק, עד רדת המסך על ההצגה הגדולה של אותו לילה.

לפני עלות היום פוסק אליעזר: “כל הגעש הזה יעלה ויסופר ב’כתובים' הקרב ובא.”

 

1931: רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם    🔗

יום שישי היום ואררט שקט עם קפה־של־בוקר. שקט מהרגיל. הסתיו נהדר כתמיד. באין שמש, שעושה דרכה בקשת מהמזרח מערבה, אפורים השמים. אנשי החבורה מתקבצים אט־אט. השבת, מתנת היהדות לכל חי, תבוא בכל הדרה כשדב יגיע, כהרגלו, מבית־הכנסת. אנשי “כתובים” אינם מחכים לו, ולפתע אררט גועש, נדהם מעוצמת גל־הלבה שניתך במאמר שזה עתה הובא אל אררט, ובו הביקורת החריפה של חיים נחמן ביאליק כלפי ה“כתוביסטים” חדלי־הישע, משוררי הדור הצעיר וסופריו, וברקע נשמע קול תרועתם של אנשי ה“מֹאזניִם”: “רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם”, הוא קורא מלחמה על ה“כתוביסטים” חדלי־הישע.

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

––––––

וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,

עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,

לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת־בְּשַׂרְכֶם

וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל־קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?

מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים?

אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְאַסִּפְכֶם?

אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן?

––––––

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אברהם שובר את התדהמה שאחרי הסערה: “הוא רואה אותנו בקוצר־ידנו, ואנחנו יוצרים שירה חדשה, מתרגמים מספרות העולם, מביאים אל הבמה העברית תיאטרון משלנו ומהעולם.”

אליעזר קם גם הוא מההלם ואומר: “חיים נחמן ביאליק כותב שירה נפלאה, מלאת השראה, מרתקת. אבל הוא עושה זאת בשפת־הכתיבה, שפת־התפילה. אי־אפשר לדבר את שירתו, להגיד אותה בעברית ארץ־ישראלית. אנחנו בארץ חדשה, ארץ שלנו שדורשת עברית אחרת, מיקצב אחר. תימטיקה אחרת. עִזבו את העייף הזה.”

* * *

דב, אשר שב מהתפילה ובא אל אררט לפני לכתו עם אברהם לסעודת השבת בביתו, לא יכול שלא להשלים את דברי אליעזר: “בואו כולם – ובעיקר אתם, המשוררים והסופרים – נמשיך בדרך העברית החדשה, עברית שנושמת אוויר־חיים חדש.”

“עברית שחוזרת אל הניגון התנ”כי," מוסיף אברהם, “אל הקצב התנ”כי, אל העושר והיצירתיות של יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול ובני דור־הזהב בספרד."

האוויר הדחוס באררט ממאן להתפזר. כולם חשים כי קָרֵב הקְרָב אל שיאו. לא עת לנסיגות היא. אברהם שובר את המועקה, שבצִדה דריכת הקפיץ העומד להשתחרר ולשַלח את הקליע:

“לפני כמה ימים, בעוברי ליד שולחנו של חיים נחמן בבית־הקפה שלו, הוא ישב שם בודד וערירי וסימן בידו שאבוא לארח לו חֶברה. נכנסתי והתיישבתי מולו. הוא רצה לומר דבר, אך שתק. קשה היה לו, ובכל זאת סנט בחריפות בחבורה שלנו ובי עצמי על הבוסר שבכולנו בכלל ובי בפרט. אמרתי לו בכל כוח־העדינות שהיה בי לגייס באותו רגע: ‘אל תשכח שפרי עומד בשיא טעמו כשהוא בדרכו אל הריקבון.’ בלי להשתהות הוא עקץ בי חזרה: ‘נכון, זה הפרי שבצעירותו הוא בוסר, לא טעים ולא טוב למאכל אדם.’ שתקנו ושתקנו. ראיתיו בבדידותו ובעיצבונו והצעתי לו: ‘בוא איתי אל ארץ האדמה הכבדה, ארץ שאלוהים זרע בה פרי־אדמה מניב ביום וכוכבים זורחים בלילה. בוא אל ארץ החורף הנהדר, נחלוץ נעליים, נדלג בשלוליות, נרטב עד־עצם בגשם המרווה צימאונם של הירק והפרי. בוא.’ והוא שותק. המשכתי ואמרתי לו, ‘בוא ושלח אותי בדרכי־השירה כמעשהו של אבא, שלימד אותי אהבת־ספר ושלח אותי אל העברית, אל הארץ הזאת. ראֵה עם מי אתה חי, מי הדור הצעיר שלך. יעקב פיכמן ודוד שמעונוביץ ויעקב שטיינברג וזלמן שניאור וגרשון שופמן – כל אלה שָׁרִים למרותך. עם אלה אתה רוצה להיעשות לקול ראשון בעם העברי, כדבריך. האם איתם אתה רוצה לבנות את השירה העברית?!’ והוא כואב בשתיקה, כאילו לוחש: לא ידעתי צער גידול בנים, רק שירים לגדל ידעתי.”

מקץ חילופי־מהלומות מילוליות עם אנשי “מֹאזניִם” וקריאות־קרב, לפתע מציע יעקב: “עזבו את צחצוח־החרבות. בואו נכתת את החרבות של החבורה שלנו לעטים ונשיב מלחמה, וכלֵי־הנשק יהיו העט והמכחול, הקשת, איזמל־הפַּסלים ובמת־התיאטרון.”

ואברהם משלים את דבריו: “איכותו הירודה של ה’ראיתיכם' מעידה על הסתלקות השכינה מחיים נחמן. אכן, יבש חציר־המשורר. בקוצר ידנו – כוחנו. דור הנחמן כתב שיר אחד יותר מדי ובו בית אחד יותר מדי.”

* * *

ליובה, שבעלת אררט היא אך ממעטת להתערב בוויכוחים שלוחי־החרב שמנהלים באי בית־הקפה, מתערבת הפעם ומעירה לנוכחים כי הזמינו לנשף הלילה שיתקיים מחר את כל שחקני “האוהל”, במלאות חמש שנים לייסודו של התיאטרון. היא מְחקה שחקן תיאטרון בעמידתו על הבמה, מחזיק בידו מגילה ומכריז: "אתם הרי פירסמתם את הקול־הקורא ‘חַג הַחֹמֶשׁ לָאֹהֶל’ ובו כתבתם:

… לָאֹהֶל הֵאָסֵפוּ! בּוֹאוּ הָאֹהֱלָה!

אַל תִּפְנוּ לְעֶצֶב, וּפִרְצוּ כָּל סְיָג!

הֹלּוּ כִּי גָדוֹל הוּא חַג־הַחֹמֶשׁ, סֶלָה!

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר שִׁיר לֶחָג!

* * *

שבת היום, וזהו יום חג. הכל מוכן לנשף הכבוד לתיאטרון “האוהל” במלאות לו חמש שנים. הכל מוכן ומזומן לשמחה. עם רדת הלילה על אררט, כמו נפתח המסך באחת ושחקני “האוהל”, לבושים בבגדי “נשפי פרץ”, פורצים אל בית־הקפה. כל מקבלי פניהם – ראשי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל, ראש העיר מאיר דיזנגוף ואנשי המועצה העירונית, חברי “הבימה”, יושבי אררט וחובבי־תיאטרון רבים – קמים לכבודם ומריעים. כל אררט במה. כולם חבוקים כגוף אחד, כתף־אל־כתף, רוקדים במקומם מעומס הצפיפות.

אברהם, ישוּב לבדו בפינת בית־הקפה ורק חנה רובינא לצדו, נזכר בימי ההורה בעמק. גם שם כולם רקדו, מלבדו. מירה יושבת עם יעקב מבלי להסיט את עיניה מאברהם, ונראית שותפה בבדידותו שלו. לוסיה בשיא שמחתה, רוקדת ומרקידה, ולפתע חשה בעצב המגיע מן היושב־בדד. באחת היא נשמטת משני אוחזיה־לריקוד ובאה לשבת לצדו.

“אתה, דוחף התיאטרון, המתרגם הראשי שלנו, זה זמנך לשבת עם עצמך?” היא נוזפת באברהם ברוסית. “תביא לנו עוד גורקי, עוד גוגול. תביא עוד מזון רוחני לתיאטרון. בוא והרם כוסית, שתה לחיים ביום חגו של התיאטרון. זה מגיע לו.”

כמו לוסיה, גם רובינא מאיצה בו: “בוא, קום, תן חיבוק חברי וצא איתי בצעדי חב”ד. בוא נשמח יחדיו את שמחת התיאטרון."

“אתן מופיעות על הבמה, אתן וחבריכן,” משיב להן אברהם, “ולא יודעות לתרגם את שפת־התיאטרון לאמנות נשגבה. אתם כולכם משחקים אנשים, אך לא יודעים לבטא את עומק־חייהם. אתם יודעים, כמוני, שהאמנות בכללה, וכך גם אמנות התיאטרון, היא ביטוי ליוצא מהכלל, למיוחד, למעניין, למרתק – ותוסיפו כאן כמה תָּאֱרֵי־שם שאתם רוצים – ואתם לא יודעים להפוך זאת לאמת אמנותית. אתם צועקים על הבמה את הכאב, את העוול, את האובדן, את המוות. אבל אמנות לא צועקים, אמנות לוחשים. לאן נעלמה האצילות שבאמנות? אני מדבר על התיאטרון, אני מדבר על השירה. למה אתם לא מלמדים את עצמכם לצעוק בלחש, כי אז ישמעו אתכם טוב יותר? אם כך תעשו – זו תהיה המתנה הנפלאה ביותר ביום חגכם.”

בתום דבריו מקימה לוסיה אותו ואת חנה רובינא, ושעה ארוכה נעים השלושה חבוקים איש ברעהו, מערים לגרון כוסית אחר כוסית. דב מצטרף אליהם והם כבר ארבעה, וכמו בהתוועדות חב“דית עולה ניגונם ופורץ אל מחוץ לבית־הקפה, וכמו בהתוועדות חב”דית – זה נמשך ונמשך, מעגל של ארבעה חסידים. כך במשך שעות עד שכל באי בית־הקפה מגיעים עד אפיסת־כוח ומתיישבים, ורק מעגל הארבעה ממשיך בריקודו. עד בוקר.

נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי

 

1931: פגישה ראשונה עם אלתרמן    🔗

סתיו סביב. אברהם מכונס בתוך עצמו בפינתו באררט. לפניו כוסית קוניאק. דב מסב עם חבורה מתווכחת בקצה השני של בית־הקפה ולפניו כוס בירה.

בפתח ניצב נתן אלתרמן. מהוסס הוא צועד אל שולחנו של אברהם. “ביקשת אותי לשיחה,” הוא פונה אל אברהם.

“כן,” הוא נענה, ומתיישב.

שתיקה משתררת ביניהם. ספק אם קשר המבט ביניהם הוא רמז להליכה משותפת, או לקנאת משוררים.

אברהם מפיג את המתח שעומד ומפריד ביניהם: “בוא אלינו אל אררט כל יום שישי, לאכול מהגפילטע פיש והקורקבנים של ליובה, אלה הכי קרובים בטעמם לתבשילים של אמא.” הוא עוצר לרגע לבחון את תגובתו של נתן, וממשיך, “בוא איתנו. אני מוכן לחרוש עברית, להשקות אותה, לגרום לצמיחתה, להפריח אותה בשבילך ולמען שאר פרחי השירה החדשה, שתוכלו להשתמש בה לכתיבתכם. אני מוכן להלביש בשבילכם את הכלה שאיתה תשוררו אלֵי חופה. תקימו איתה משפחה, תולידו צאצאים ותצמיחו שירה צעירה. אני מוכן לנצל את כוחות הנפש והלשון שבי עד בלי די, ובלבד שיבנו לכם אבני־יסוד ליצירתכם. הקשב לי היטב: לך קח מן הלבֵנים שאני יוצק. לֵך וּבנֵה בהן שירה חיה, שירה משלך. יש די־והותר לבנים לכולנו. בוא נלך יחדיו אל גברת־השירה הצעירה. קראתי וקראתי את ‘בְּשֶׁטף עיר’ שלך. אפרסם את שירך הראשון ב’כתובים'.”

לשונו של נתן דבֵקה לחיכו, וישבנו – לכיסאו. מול אברהם יושב עתה צעיר נדהם בן עשרים ואחת, שמרוב דברים שיש לו לומר, הוא שותק.

“רוצה כוסית?” מציע לו אברהם.

כעבור נצח משיב נתן, “נרים יחד כוסית.”

“קראתי לך לבוא לפרסם אצלנו, כי נדרתי עם עצמי שלא אמרר את חייו של אמן צעיר כפי שעשו לי בעלי ה’מֹאזניִם' שלא יודעים משקל מהו, ובעלי ה’הדים', שלא יודעים צליל מהו ולכן אין הד למעשיהם, ושאר מרעין־בישין. בקיצור, הזמנתי אותך לבוא כי קראתי את שירך.”

הן אם משום גישתו של אברהם והן אם משום המשקה, נתן עדיין יושב המום, עד הצטרפותו של דב לשיחה. “אני רואה שקרב יומם של הצעירים,” פותח דב, שמחפש דרך להיכנס לשיחה בין השניים. “האם זה הבחור הצעיר שדיברת עליו, אברהם?”

“כן. היום הוא מצטרף אל כותבי ‘כתובים’,” משיב אברהם, “הצעיר בכותבים.”

“שוב ראיתיך ברוחב ידך,” פונה דב בקריצה אל אברהם. “כָּלֶה והולך זמנם של בטלני־ה’מאֹזניִם'. עשר שנים הם מבצעים בך עינוי סיני. כן מפרסמים או לא מפרסמים משיריך, אתה כן ראוי, אתה לא ברמה, אתה נחפז מדי, אתה קליל מדי. עשר שנים של תירוצים מעופשים. ולעומתם אתה מקרב בחור הצעיר ממך עשר שנים ופותח לו את שער השירה. אני מקווה שהוא יעזור לפתוח את שערי השמים, שתרד אל כולנו השכינה.”

כאשר היין עולה ועולה בו, אוסף נתן כוח, מתגבר על תדהמתו מיכולתו של אברהם ליצור קירבה ואומר: “לא רק את שערי־השיר הוא פתח לי. עשר שנים מפרידות בגילנו, ואני רואה בזה מעשה־אב. זמן רב אני מחפש אב־שירה, והיום מצאתי אותו, אותך, אברהם. כל אדם זקוק לאב, ואני מצאתיו בך.”

אברהם מתכנס בתוך עצמו כשבלול המתגונן מפני תוקף, ושותק. נתן נחרד כמי שאמר דבר נורא שלא היה צריך להיאמר. מהו? הרי התכוון לטוב וביקש להחמיא ולְקרב. מהו שקרה לו לאברהם, שזו תגובתו?

דב חש במבוכתו של נתן וממהר להסביר: “רק הזכרת לו את אביו ז”ל, שכך הוא חש כלפיו, נדמה לי, גם לאחר מותו, כאילו הוא עדיין מתכתב איתו – ואבא קורא את מכתביו, את שיריו ואת מאמריו, בביתו שבחיפה."

נתן נפרד בברכת־שלום חטופה וחומק על בהונותיו ומתרחק משם.

דב פונה אל אברהם ומעורר אותו מהריכוז בעצמו: “המזיק חלף־הלך לו, עת השבלול לצאת משריונו־ביתו. ידעתי על הקשר שלך לאבא, אך לא ירדתי לעומקו. אבא יכול לחיות איתנו אם נדע להַחֲיוֹת אותו, לא רק לְבַכּוֹת את מותו. כינורו נדם, אך ניגונו איתנו. מיום מותו ראה אותי עומד לצדך. נלך יחד ונהיה רֵעים, כמו שהיינו מימי אוקראינה ועד היום. אתה כבר ילד גדול, שַקע עצמך במלאכת השיר ולא בקדיש לזכר אבא. קדיש – אחד בשנה הוא. אל תעשה אותו חולין.”

דב משתתק, הגיע תורו לשוחח עם עצמו: נתן כותב את שירו בהינף־קולמוס אחד, ביציאת־נפש אחת, וזה נהדר. לעומתו אברהם כותב ומתקן, כותב ומתקן עד צאת הנפש. לא מאוקראינה הוא הבחור הצעיר. רואים בו שאיש ורשה הוא, שלמד בסורבּוֹן הפריזאית וספג מדשנָהּ.

אברהם מפריע לשתיקתו כשהוא מעיר: “נתן לא יודע לנקד את שירו ניקוד נקי. והרי הניקוד הוא נקודות־החן של העברית. כותב שירה שידיו רועדות ואין בהן עוצמת־הריכוז שדורשת עדינותו של הניקוד העברי, חסר בו מרכיב חשוב.”

דב אינו עונה. דבר־מה מעסיק אותו ואברהם מרפה ממנו.

אחיו הצעיר בסך הכל בן שלושים ואחת, מהרהר דב, אך נראה כבר כמו עץ עָנֵף, ונתן לעומתו נראה כעץ בלבלובו – רענן, מנצנץ מבעד לענפים, כזה שאחריו באים פרחים. עד היום ראה דב באברהם מוצרט, ובחיים נחמן ביאליק – סַלְיֶרִי.

דב מפר שתיקה ואומר לאברהם: “'מהיום, היזהר, אחי, שמוצרט החדש לא יעמיד אותך כסַליֶרי.”

אברהם מבחין שדב נתון בסערת־רוח ואומר לו: “אחים אנחנו. ובכן, דבר את אשר על לבך.”

הערב תם ושניהם חוזרים אל משפחותיהם.

* * *

החורף בעיצומו. גשמים גולשים משמים טובי־לב, וקול טפיפתם בקרקע נשמע כתפילה שנענתה למתפלל. אברהם מציץ בגיליון הראשון של ירחון האמנות והספרות “גזית”, אשר נוסד על־ידי יוסף ונדרמן. והנה עיניו רואות, כן־כן, את שירו של נתן. הייתכן?! ייתכן. שחור על־גבי לבן. מיד הוא מריץ מכתב אל נתן:

ראיתי שנתת משיריך למלאך גבריאל, שהיה גואל לפואמה שלך. ראיתי – והצטערתי מאוד. נדמה לי כי יש בך כל מה שפוטר אותך מלכתחילה מלנוע אל אכסניות מפוקפקות. ודאי חופשי אדם לעשות כטוב בעיניו וגם איני אוהב לעוץ עצות, אבל העובדה הזאת צרמתני ומצאתי לנכון להעירך הערת ידיד.

אברהם פונה אל דב וקורא לו את המכתב אל נתן.

“לא לשווא פגשתי אותו,” אומר דב לאברהם, “ועלו בי תמונותיהם של מוצרט וסַליֶרי. הבחור עצמאי והכוכבים בשמים הם לו הגבול.”

נתן לא ממהר להשיב. הוא עונה לאברהם רק לאחר יציאתו את הארץ חרש־חרש והגיעו לצרפת, אולי כך ירחק מדבר־כעס ומעלבונו של הפותח לו את שערי־השירה:

דומני כי לוּ היה הדבר אפשרי הייתי דורש בחזרה את ה’קונצרט לג’ינטה', ולוּ רק למען הוכיח את התודה האמון שיש בי אליו.

––––––––––––

עליי להגיד לו כי דווקא עניין זה של ‘אכסניה’ חשוב הוא לדידי, ואם בחרתי ב“כתובים” לפיוט וב“הארץ” לרשימות פחות או יותר אקטואליות, אין כאן מקרה סתמי.

–––––––––––––––

עליי להוסיף ולהגיד שאני קשור אל “כתובים” – ואליך בפרט – גם ברגש חיבה אישית, הנובע מתוך אסירוּת־תודה אשר לא תישנה, כי לו סירב בשעתו להדפיס את שירי הראשון, הייתי פוסק מכתיבה עידן עידנים ואולי ללא שוב. אני חש צורך להיות דָבֵק בחוג ובעיתון מסויימים ובעלי־ערך, ומכיר בזכות אשר זכיתי על־ידי הכנסת־האורחים של “כתובים”.

סוף מכתבו של נתן אלטרמן לא. שלונסקי – בכתב־יד ובדפוס

עולה באברהם הרהור נוסף מדבריו של דב על מוצרט וסַליֶרי.

 

1933: רצח ארלוזורוב    🔗

חוף הים בליל־שבת, 16 ביוני 1933. השעה עשר בלילה. ירייה בודדת נשמעת באוויר, צליל לא שגור באוזניהם של תושבי תל־אביב. חיים ארלוזורוב, איש תנועת העבודה, ששב יומיים קודם לכן מברלין אחרי ניסיון להגיע להסכם עם הנאצים באשר לרכושם של יהודי גרמניה, נורה בבטנו מידי מתנקש. סימה אשתו תומכת בו. קבוצת אנשים נושאת אותו אל מיבנה סמוך, ומשם מובל הפצוע במכונית פרטית אל בית־חולים “הדסה”. הרופאים מסבירים שהוא סובל משטף־דם פנימי חמור. כעבור זמן יוצאת ההודעה: “ארלוזורוב נפטר.”

הידיעה מגיעה במהירות אל אררט. יושבי בית־הקפה המומים. עולים חשדות נוראיים לגבי מבַצע הירי: מתנגד פוליטי רוויזיוניסט, מתחרה ממפלגתו, שודד, או ערבי עוין. אין תשובה ברורה. מקיימים מעצרים, יש משפט, אך אין אשמים. השאלה נשארת פתוחה: מי הרוצח?

שלושים יום ולילה נמשכים הוויכוחים סביב רצח ארלוזורוב. האם צדק בהצעתו לניהול משא ומתן עם הנאצים בבעיית היהודים? האם צדק בדרכו הפוליטית? האם נרצח בגלל כישרונו המדיני? האם נפל קורבן לשוד אלים? האם ייתכן שיהודי רצח יהודי? האם פגעו בו ערבים ששובו כיהודי אל ארצו והתיישבותו כאן היו למורת רוחם?

ובתום השלושים מגיע יום גילוי המצבה, לא גילוי הסוד הנורא. יושבי אררט, כולם כאיש אחד, בלא מילה, הולכים אל בית־הקברות. הם ניצבים איש סמוך לרעהו, מחזקים את הרגשת היחד. לאיזו תהום־נפש הגיעה הפגיעה שברצח האיש ארלוזורוב, מהרהר דב, שכולנו יחד הולכים ככה אל מצבתו? והמוני הבאים, מפני מה הם כולם באים עד מצבתו? כיצד זה ירייה אחת שהורגת אדם חודרת אל לב רבים כל כך? אלו שאלות המחייבות שתיקה מעומק הלב.

אברהם, כהרגלו, אינו מוציא מילה מפיו בהלוויות או באזכרות, כאילו כְּפָאוֹ מוות.

שלא כאברהם, אורי צבי גרינברג, האדמוני שבחבורה שבינתו הדלה בהלכות־אדם לפעמים מעבירה אותו על דעתו, מאמין שכאן המקום לגלות את סודו, והוא פונה אל סימה אשת ארלוזורוב ומכריז בלב זמן־האבל:

“סימה, מה לך האבל עכשיו. את שחילקת את דודייך בין רבים, וגם אני זכיתי מן ההפקר, מה לך האבל הזה עכשיו?”

כל יושבי אררט מתנפלים עליו כאיש אחד, סוגרים עליו, סותמים את פיו ודוחקים־מרחיקים אותו מהמקום עד היעלמו ברחובות תל־אביב. כל אותו היום סוערות הרוחות באררט. איך איש משלהם, כותב שירה שעיסוקו ברוח, יכול לרדת אל מדרגת גסות־רוח כזו? מהו החומר המבעיר בו אש רעה כזו? האם מאותם שורשים יכולים לצמוח שירה וגסות גם יחד?

עם בוא הערב, אורי צבי גרינברג פוסע בצעדים מהוססים וקרב אל אררט. כל יושבי המקום סובבים אל תוך מעגלים סגורים, שלא ליישר מבט איתו. כל שהוא פוגש הם גבים המופנים אליו כחוסמים את כניסתו אל אררט.

רק דב יוצא אליו אל המדרכה. “לֵך לךָ מפה וְשַׁנֵּן את כל המילים הנרדפות ל’גסות־רוח'. רק כך תלמד שהמעשה שלך אינו גסות־רוח – הוא גסות־נפש, גסות המגיעה עד תהומות־הנפש של האדם. לא, חלאת־אדם.”

אורי צבי מנסה בכל כוחו לומר דבר־מה, ודב בשלו: “אתה איש הקטרוג, אבל אדם הרחוק מאמונה.”

אורי צבי מנסה שוב, אך דב שוב בולם אותו: “תשע שנים חלפו מאז פגישתנו הראשונה, שבה פגשתי אדם שעיקר שירתו כתובה יידיש. לא חסכתי כל מאמץ כדי לשכנע אותך שדרכך בעברית. אכן הקשבת לי ואט־אט הבקעת דרך אל העברית ואל שירתה החדשה. אברהם היה אז בפריז, ומשסיפרתי לו על אודותיך – גם הוא שמח על הצטרפותך אל השירה העברית.”

אורי צבי עושה ככל יכולתו להפסיק את דב ולומר משהו, אך דב ממשיך מבלי להמתין לתגובתו: “ומתברר שכל מה שאתה יודע בעברית הוא להעליב אלמנה נוכח מצבת בעלה המת. לֵךְ לךָ מאררט, לֵךְ לךָ מכאן.”

 

1933: אופרה בִּגרוש    🔗

אברהם שלום. הייתי היום, בחברת חברים־ללימודים, במחזה מלוּוה במוזיקה מאוד מיוחדת. יש לו גישה שונה, קצב שונה, אמירה שונה. מוזיקה לאוזניים חדשות, טריות. מלחין שלא שמעתי את שמו, והיום שמעתי אותו. לא לידר. לא שנסון. רחוק מכל דבר שאנחנו מכירים. נהדר. והמחזה עצמו – גם הוא מיוחד במינו. מתריס כלפי חברה מנוונת ואלימה. הוא אנושי מאוד, חריף־ביטוי, תחבולני.

שם המחזה ‘אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ’, המחזאי – ברטולט ברכט, המלחין – קורט וייל. שניהם מהשונאים את לובשי החולצות החומות, פרחי הנאציזם המורגש כאן יותר ויותר. קח אותו בשתי ידיים והבֵא אותו אל במת התיאטרון הישראלי.

אלה דברי ורדינה, שאת מכתבה אברהם לא יכול לעזוב מידיו. הוא מחכה לבואו של דב בצהריים, כהרגלו כמעט מדי יום, למיפגש־אמצע־היום באררט. יושבי אררט חשים בהתרגשותו של אברהם ומצפים להסבר מפורט עם שוך ההתרגשות.

דב מגיע, קורא גם הוא את מכתבה של ורדינה, ותמהַ עם אברהם: “ברכט או לא ברכט, אולי צריך להביא את אחותנו אלינו. אולי מתחיל להיות מסוכן שם בברלין. צריך לענות לה שמיד תשיג ותשלח לך את המחזה של ברכט ולחניו של וייל.”

ואכן, כעבור ימים לא רבים מקבל אברהם את שביקש, וכהרגלו מסביר לחברי הנהלת “האוהל”, כי כאשר מדובר ב“אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ” – האופרה שווה הרבה יותר מגרוש. חברי “האוהל” רחוקים מלחשוב כמו אברהם, היועץ האמנותי של התיאטרון. בראש המתנגדים – הבמאי והמנהל משה הלוי. הוא חושש: “אנשים כאן לא יבינו את זה. המוזיקה משונה וזרה לאוזן שלנו. מה לנו ולחיי הסוהו בלונדון? זה מחזה? זה מופע מוזיקלי? בקיצור, אברהם כהרגלו רץ יותר מדי קדימה.”

אברהם מסביר לנוכחים בישיבה המתקיימת בתיאטרון: “ברכט וּוייל מביאים כאן זירה אשר מתגוששים בה יצרי־אדם ורעיונות־אדם בימים קשים שעולה מהם ריח הנאציזם, בואם של ימים אפלים. זו מעלית המגביהה את הוויית האדם. תאמרו שזו מוקיונות? – כן! משום שהאמנות היא מעשי המוקיון והילד, שני השרידים בעולם האנושי היודעים עדיין לבכות ולצחוק. זה הזמן, כיהודים, להעלות את המחזה הזה. אל תפחדו מהמוזרוּת שבו, מחיי הסוהו בלונדון. זו כתיבה על הניוון החברתי שיכול להצמיח רק רע. תרגמתי לכם מ’אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ', הנה כאן שני בתים מן ‘הַבַּלָּדָה עַל הַחַיִּים הַטּוֹבִים’:”

הַבַּלָּדָה עַל הַחַיִּים הַטּוֹבִים

א.

מַה טּוֹב הוּא גוֹרַלְכֶם, אַנְשֵׁי הַיּשֶׁר,

אַתֶּם, הַמִּסְתַּגְּלִים לִחְיוֹת בְּנַחַת,

אֲפִלּוּ אֲכַלְתֶּם תָּמִיד קַדַּחַת –

אֲבָל אֲנִי יוֹרֵק עַל זֶה הַאשֶׁר!

חַיִּים כָּאֵלֶּה, לִי הֵם גֵּיהִנּוֹם!

לִחְיוֹת בְּחֹסֶר־כֹּל – זֶה לֹא עִנְיָן!

שׁוּם כֶּלֶב, אִם אֵינֶנּוּ סְתָם בַּטְלָן,

לִחְיוֹת כָּךְ לֹא יוּכַל אֲפִלּוּ יוֹם.

עַל כֵּן שִׁמְעוּ נָא:זֶה כָּל הַסּוֹד –

רַק מִי שֶׁחַי בְּטוֹב – חַי טוֹב מְאֹד!

ב.

הַרְפַּתְקָנִים, אֲשֶׁר רוּחָם כַּסֶּלַע,

אֲשֶׁר לֹא יַפְחִידֵם גַּם שֵׁד־מִשַּׁחַת,

וּלְכָל אָדָם יֹאמְרוּ אֱמֶת בְּלִי פַּחַד –

חַיִּים הֵם, לִכְאוֹרָה, הַפְלֵא וָפֶלֶא!

אֲבָל כָּל זֶה אָיֹם הוּא וְנוֹרָא.

וְסוֹף כָּל סוֹף, כְּכָל בָּשָׂר־וָדָם,

גַּם הֵם עוֹד לֹא הִצְלִיחוּ מֵעוֹדָם

לְהִסְתַּפֵּק בְּחֵיק אִשָּׁה קָרָה. >

כִּי מִי זֶה לֹא הֵבִין עוֹד אֶת הַסּוֹד.

רַק מִי שֶׁחַי בְּטוֹב – חַי טוֹב מְאֹד!

ג.

הָיוּ יָמִים שֶׁגַּם אֲנִי שִׁעַרְתִּי

כִּי רַק גְּבוּרָה וָישֶׁר – אִידֵיאָל הוּא,

אֲבָל מִשֶּׁרָאִיתִי אֶת הַלָּלוּ,

“הָעֵסֶק לֹא כְּדַאי לִי” – אָז אָמַרְתִּי!

בְּעֹנִי יֵשׁ גַּם יֹפִי, גַּם שִׁפְלוּת,

מֵעַז יוֹצֵא מָתוֹק, אֲבָל גַּם מַר…

עַל כֵּן אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: נִגְמַר!

מִמֵּילָא בַּנְתִּי אָז אֶת כָּל הַסּוֹד.

רַק מִי שֶׁחַי בְּטוֹב – חַי טוֹב מְאֹד!

“והקשיבו לוַרדינה אחותי, שהלכה במיוחד לשמוע כמה מלחניו של קורט וייל.”

בעודו מדבר, אברהם גומר אומר בינו לבינו להדפיס חלקים מה“אופרה” ב“כתובים”, למען יראו כולם איזה מחזה חשוב מסרבים להעלות אנשי “האוהל”, ובעיקר מנהלו.

אנשי התיאטרון מבולבלים יותר ויותר, אך דבריו של אברהם לא מזיזים אותם מדעתם. הם חוששים שהקהל אינו מוכן לחדשנות כזאת ולא ירֵד לעומק הרעיון שבלב המחזה, למוזיקה החורקנית ולשילוב בין השניים. אברהם יושב ושותק, מהרהר בכך ששוב רעיון חדש לא מתקבל. שוב מנצחות אטימות־שכל ובלימת החדש ושוב מתברר שאנשים אוהדים את הרגיל, המקובל, הקיים. לדידם שינוי, כל שינוי – אינו נחוץ. הקיים – רק הוא קיים. איפה ה“בראשית ברא” שהם כולם יודעים על־פה. מילים פותחות תנ"ך שכולם קוראים – ולא קולטים באמת את הנאמר. הם עוד ישחקו את “אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ”, ישחקו – וירדו לעומקו. עם המחשבות הללו הוא עוזב בכעס את הישיבה בתיאטרון, ולוסיה קמה בהולה אחריו.

הערב באררט מסתיים בשעת לילה מאוחרת. אברהם ולוסיה עושים דרכם הביתה, היא – גדושת־משקה, הוא – מלא־ריקנות; וכך הוא יושב וממשיך לתרגם בסערה את “אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ”.

כל הימים הבאים מוקדשים רק להשלמת תרגום “האופרה”, ובינתיים רגלו של אברהם אינה דורכת בתיאטרון – לא כצופה בהצגות ולא בעבודתו כיועץ. מבחינתו “האוהל” הוא תיאטרון־מוות, ומי שלא מציג את ברכט – אינו מאנשי אברהם. והוא יושב ומתרגם את המחזה, על כל מילות־הזמר שבו, עד השורה האחרונה. בצד הטקסט מלא־התבונה של ברכט רוגשת המוזיקה של וייל בצירוף־צלילים מופלא.

אברהם יושב ואוכל לא בא אל פיו, ולוסיה מתחילה לדאוג.

למחרת באררט היא ניגשת ויושבת אל שולחנו של דב, ועם כוסית בידה – לא הראשונה היום – מוכיחה אותו: “אחיך הצעיר יושב ומתרגם את ה’אופרה', לא קם מהכיסא, לא מדבר עם איש, לא אוכל, ואתה יושב פה ברומו־של־אררט על בטן מלאה באוכל ומשקה.”

“מה הטירוף הזה של ברכט וּוייל?!” מתרעם דב, “מה עשתה לו ורדינה במכתבה? אפשר להתמסר למחזאי ולמלחין הגרמנים מבלי לרעוב.”

“הוא רותח על אנשי ‘האוהל’,” משיבה לוסיה, שמסרבים להעלות את המחזה. הם מסרבים להקשיב לו, למילותיו ולצליליו ולשילוב ביניהם, להד שהוא מותיר אחריו, כדבריו. הוא חייב להשלים את התרגום, ואז לכנס חזרת־קריאה שבה כל השחקנים והבמאי יקשיבו לו בקריאתו – ואולי ישתכנעו."

כשמגש אוכל בידיו ממהר דב אל ביתו של אברהם.

“הנה מגש לאוחזים בעט התרגום שלא אכלו כמה ימים,” פותח ואומר דב בעודו בפתח הבית. “כמה זמן מסוגל אדם לחיות על המשקה לבדו? קח ושב לאכול.” וברצותו להסיט את אברהם אל רעבונו, הוא עובר אל שְׂדה־השובבות: “האדונים הנכבדים ברכט וּוייל יחכו מעט עם ה’אופרה', ואתה תן לבני־מעיך שישישו.”

ואכן, אברהם יושב ואוכל ושותה כמצוות אחיו הבכור.

לפתע צץ במוחו של דב רעיון על־גבול־התעלול: “למה שלא תציע למוישה הלוי הזה שייתן לאלפרד וולף לביים את ה’אופרה'? הוא בעל ניסיון בתיאטרון הגרמני וקרוב לרוח ברכט וּווייל יותר ממנו. הוא יביים את ‘אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ’, שאתה מתמכר לו כל־כך, אולי טוב מהלוי – וכך הכל יבוא על מקומו בשלום.”

אברהם מפסיק באחת את האכילה ומזנק מכיסאו: “אאורקה, אחי, אאורקה!”

“הילד היה לארכימדס,” מפטיר דב.

הגיע חודש ספטמבר וראש השנה קרב ובא, ועמו יום הבכורה של “אוֹפֶּרה בִּגרוּש – פזמונות ושירים” בתיאטרון “האוהל”. כל יושבי אררט ובני־ביתם כבר מכונסים בכניסה לתיאטרון, עומדים ולרגע לא שוקטים, לבד מאברהם, המתבודד בצד עם עצמו ומצפה בכיליון־עיניים לרגע עלות המסך. ראשון הוא נכנס לאולם, יושב בשורה הראשונה ומהרהר בברכט ובווייל ובלוסיה, שמאחורי המסך.

האם מחזה ה“אופרה” יעלה יפה? האם יצדיק את כל שהעמיס עליו אברהם? המסך זז ועולה, זהו רגע מופלא שבו התיאטרון מדבר. אמנות התיאטרון מעלה את הקהל אל חוויה ייחודית שנספגת באדם לעוד זמן רב אחרי תומה. אברהם עשה את שלו. מעכשיו ברכט וּוייל הם המדברים והוא רק יושב וקורא בלבו את המחזה יחד עם השחקנים, שפתיו נעות שורה אחר שורה, זֶמֶר אחר זֶמֶר.

והאולם באלם. המילה החדשה, הצליל החדש, עולים ומתפשטים מהבמה אל התקרה. הקהל מעולף. הקהל מאולף. כל ה“אופרה” נמשכת במערכה אחת, כאילו איש לא מעוניין בהפסקה שבין המערכות. כל ממלאי־האולם רוצים במסע הזה עם ברכט וּוייל, מסע אל החדש ואל המתפרץ קדימה, מסע המסמל ומבטא אולי את כל אלה שבאו הנה להקשיב לחיים חדשים.

לסיום נשמע שירו של זַמַר הרחוב, ואחריו משתרר שקט נפלא באולם. רגעים ארוכים של שקט. אט־אט מתחילים אנשים בקהל לקום. בהדרגה האולם כולו עומד על רגליו. והנה פורצות מחיאות־הכפיים הגוברות וגוברות ואומרות: אנחנו לא מפחדים מן החדש הזה. השחקנים קדים, והקהל מודה להם במחיאות־כפיים עד רדת המסך, כחלוף שעה ארוכה.

באררט, המסך כמו עולה שנית. שמחת ה“אופרה” נמשכת אל בית־הקפה המלא מפה לפה ורוחש כנחיל־דבורים. אברהם מרים כוסית עם כולם, ולפתע – הפתעה: שחקני “האוהל”, עדיין בבגדי “אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ”, באים ונכנסים אל אררט ומפיהם עולים שוב שירי המחזה שכל־כך הסתייגו ממנו בתחילה, פזמון אחר פזמון: “בלדה על מקי סכינאי” ו“המנון שחרית של מיצ’ם” ו“שיר כלולות” ו“שיר התותחים” ו“השיר על כן ולא” ו“השיר של מקי” ו“הבלדה על הזונות” ו“שירו של זמַר הרחוב”.

אט־אט מתמלא הרחוב ליד אררט בקהל. אט־אט מצטרפים אנשי אררט אל מילות המחזה ופזמוניו, עד שהמוזיקה של קורט וייל מתנגנת בפי כל. והקהל שברחוב הולך ונאסף למלוא רוחב המבט. כל אררט הוא “אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ”.

אברהם ודב מחליפים מבטים. שמחת אחים. שחקני “האוהל” יושבים לנוח מעט. כמעט סיימו להעלות את המחזה פעם שנייה הערב, ומגיעה להם מנוחה. אברהם, שגם הוא מסיים היום מערכה חשובה כתום הפולמוס על מקומם של ברכט וּוייל בחיי התיאטרון, מוצא עצמו מסביר ליושבי אררט:

“הרשו לי לצטט מדברי הנריק איבסן, שאמר: ‘אני כותב את מחזותיי כרצוני, ואחר־כך מניח לשחקנים שישחקו כפי יכולתם.’ כך גם אני, כמתרגם, עשיתי כרצון ברכט וּוייל, ואתם, השחקנים, עשיתם כפי יכולתכם. איני חש שתרגמתי את ה’אופרה' ובזה הסתיים תפקידי בתיאטרון. אני רואה עצמי אחד מחלקיה של השותפות האמנותית הזאת הקרויה תיאטרון. לא לחינם התעקשתי על ברכט. כיהודי, חשוב להבין שהוא מהראשונים שנותנים ביטוי לחיי הניוון והחלאה שבאדם. הוא הראשון שמבחין ביסודות פאשיסטיים בגרמניה, שעבורנו, היהודים, הם מבשרי־רע. הַקשיבו למילים, לצלילים. איך אפשר שלא לחוש בזה?! תרגמתי את ‘אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ – פזמונות ושירים’ כדי להקל על כולם – מנהלים, שחקנים וקהל – בעיכול המחזה. אלה לא רק פזמונות, אלה מילים מבשרות־רע, רע נורא.”

אברהם משתתק לרגע ארוך. מירה יושבת ליד יעקב, אך מרוכזת באברהם מבלי להזיז את מבטה ממנו ומסיטה אותו ממחשבתו: מה האישה הזו, בצוואר מודליאני שלה, רוצה ממנו באמצע דבריו על מהות התיאטרון?! כולם יושבים בלא להבין מהו פשר השתיקה, ומצפים להמשך דבריו של אברהם. הוא מחפש את לוסיה בין השחקנים, אך היא עם המשקה, לא ביניהם.

הוא מתנער מרעשי הסביבה וממשיך: “אני מדבר על יצירה קיבוצית שיש לה דופק משותף, שבלעדיה לא תיתכן שום יצירה. זה מה שעשיתם הערב, שחקנים יקרים. הגידו תודה לברכט ולווייל, שהעלו אתכם לדרגה גבוהה משהייתם בה, בתקופת־ראשית זו של עולם מתהווה באמנות הבימתית שלנו. התיאטרון העברי, שהחל את קיומו בשעה שהאמנות הבימתית בעולם הגיעה אל שיאיה, לא יוכל להיסוג אחור אל התקופה שלפני ייסוד ‘האוהל’ ובוא ‘הבימה’.”

ברכט וּוייל נכנסו עמוק בעצמותיהם של שחקני “האוהל”, והנה הם שוב ממלאים את המקום בקטעים מ“אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ”. ושוב אנשי אררט שותפים למחזה המופלא, העולה כאן על במת אררט: שחקנים, סופרים ומשוררים – כל האמנים אומרים יחד דברי ברכט לצלילי ווייל, עד אפיסת־כוח. כך יורד המסך על “ליל אופרה בִּגרוש”.

 

1933: “טורים”    🔗

חודש טבת כאן במלוא הדרו. גשם גולש בעוצמה אל האדמה וצולל למעמקיה, כאָב השולח את זרעו אל אמא־אדמה עד הריונה. המים הרבים מולידים צמחייה חדשה. אלה ימים פוריים לייסוד אגודה ספרותית חדשה: “יחדיו” שמה. בביתו של יצחק נורמן מתאספים ישראל זמורה, יעקב הורוביץ ואברהם שלונסקי, ומחליטים על עקרון השוויון: לכולם תישמר זכות שווה לפרסם את יצירותיהם בכתב־העת של החבורה. זאת ועוד: האגודה תוציא לאור כתב־עת שבועי שייקרא “טורים”, תפרסם קבצים ספרותיים בשם “יחדיו”, תייסד הוצאת ספרים בשם “אררט” לספרות מקורית, והוצאה אחרת, “יפת”, לספרות מתורגמת, ותקים חוג לסופרים ולאמנים שייקרא “משכן”. עוברים ימים אחדים וארבעה המייסדים מחליטים להוסיף לחבורה את נתן אלתרמן ורפאל אליעז.

לעת ערב יוצאים כולם אל אררט, להרים כוסית לחיי תחילתה של דרך חדשה בספרות. עוד בטרם מתיישבים אנשי “יחדיו” אל השולחנות, ניצבת בפתח בית־הקפה דמות, שיותר מכולם היא מוכרת לאברהם: יצחק למדן.

שניהם שותקים דקות ארוכות ומביטים זה־בזה – ואין אומר. אברהם ממקד מבט נוגה ביצחק וכמו אומר לו: כל חלומנו היה לייסד כתב־עת משלנו, עם חופש אמנותי פורץ גבולות. הנה הוא כאן – ואתה אינך. בתוך השקט הזה קרב יצחק אל שולחנו של אברהם, אשר קם לקראתו, מקבלו בחיבוק אוהב ולוחש באוזנו: “לאן הרחקת מאיתנו, ממני – ולא קרבת אל רגע הגשמת החלום.” ויצחק עונה לו: “אני כאן.”

אלה חודשים של יצירה ובנייה של “טורים”. חודשים שבהם חבורת־אנשים עמלה מבוקר עד בוקר רק על דבר אחד: כתיבה והכנה לדפוס של גיליון “טורים” הראשון. חודשים של הריון, וההורים מצפים־חרדים ליום הלידה הקרב ובא.

והוא בא.

בבוקר סיוון נאה אליעזר שטיינמן ניצב בפתח אררט ללא אומר. השמים הרגועים אינם מבשרים את פרוץ הפולמוס הקולני בין אברהם לאליעזר, שהגיע כדי לבוא חשבון עם אברהם על עזיבת “כתובים” עם כל חבורת “יחדיו”. ריב כואב מתגלע בין השניים שהלכו עד עכשיו יחד – ולא עוד.

אברהם לוחמני והחלטי, פסקני וחד־ביטוי: “נוסף על היותך כילַי, שתלטן, אבי־החונקים ושאר רעות־חולות – נשארת קשור לחיים נחמן. אתה יותר מדי ביאליקי. נשארת נאמן לו ולחשיבה הפואטית שלו. נשארת מאחור – ושם תישאר. לא איתנו דרכך.”

“אתה היית ותישאר נטול שורשים,” מטיח בו אליעזר. “תגדל כעץ אשר ניטע ולא נקלטו שורשיו באדמה. אל תזלזל בביאליק. הוא לפחות לא מתיימר להיות העץ ששורשיו העמיקו כאן באדמה הזאת. הוא עץ כה גדול וענפיו כה ארוכים, שהם יכולים לגדול על עץ ששורשיו שם – וענפיו מגיעים עד כאן. אתה, בעזיבה שלך את ‘כתובים’ תישאר קירח מכאן וגם משם. לֵך לךָ! לך אל המקום שממנו באת – ולא הגעת לשום מקום. לֵךְ לְךָ עם כל פרחי־השירה שאספת, שפריחתם ונבילתם שווה היא, חבורה של הבאושים בפירות שהארץ התברכה בהם.” והוא מונה אותם אחד לאחד: “נתן אלתרמן, רפאל אליעז, מרדכי אבי שאול, יוכבד בת־מרים, אליהו מייטוס, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה, משה ליפשיץ, יצחק גרינבוים, יצחק נורמן וחנה רובינא. לכו לכם, חבורת תוקעי־עט־בגב־מולידם, מחרחרי־ריב עלובי־רוח, זבי־חוטם. משוררים שהאופרה שלהם שווה פחות מגרוש.”

“שכחת את לאה גולדברג שבדרך לכאן,” מעיר לו אברהם.

“עוד כותבת־סרק,” לועג אליעזר, “מציאה גדולה. האם ענפים פורחים באוויר, נטולי גזע – ינביטו שירה? יצמיחו ספרות? השלכתם בששון רוב אבנים אל באר־השירה שלנו, ומאין תביאו מים להשקות את מה שאתם מכנים שירה חדשה? לא חבורת משוררים אתם. חבורת זבי־עט אתם. ואתה, גדול משוררי ‘עֲלִילוֹת מִיקִי־מַהוּ’, אפילו ילדים, שלהם נועדה שירתך הגדולה־מכל, לא מבינים מה אתה רוצה מהם.”

ידו של יעקב הורוביץ, אשר מירה יושבת לידו, מאוגרפת ושלוחה לפנים, ורק האצבע מזדקרת קדימה בתנוחה מאיימת. הוא פותח במילים חדות כתער כלפי אליעזר: “מי אתה חושב אתה, שמותר לך לדבר כך? איש־סלע אתה? מי אתה, שכולנו נראים לך כיתושים וכזבובים טורדי־שירה ומשוררים ישָנֵי־מבע? לא אנחנו הכותבים מאמרים כבדים כטרקטור על כל נושא ועל כל תֶמָה. לא אנחנו יודעים רק שתי מילים, ‘שמא’ ו’אלא', כמענה לכל שאלה של הבא אליך לפרסם מיצירותיו. לא אנחנו ענפים ללא גזע. אתה הוא ענף בודד ועליו עלה נידף, שאפילו הגזע מאס בו. חבר’ה, הרימו כוסית לכבוד אליעזר, שיהיה לו לחיים… נחמן… ביאליק!”

אברהם מבחין כי מירה ממקדת בו מבט שעה ארוכה ולא מרְפָּה, אך אינו זונח את הפולמוס: “הגיעה עת ‘טורים’. יחדיו נוביל את כתב־העת השבועי שלנו. שפת רבים תהיה השפה שלנו בהוצאת כתב־העת לאור, לא שפת יחיד כפי שהיה בשש השנים האחרונות של ‘כתובים’. יצרנו חבורה חדשה שמצטרפים אליה סופרים מחוננים, ויחד אנחנו בונים במה חדשה שמגמתה להמשיך את דרך ‘כתובים’. לא במקרה קראנו לחבורה החדשה ‘יחדיו’. חברינו כולם בעלי זכויות שוות, לא חבורה שבראשה מנהיג אחד. לא נחזור על החטאים הרבים שנעשו בעבר על־ידי המנהיג המדומה. שימו לב לשפת הרבים ב’טורים', שקוראת לרבים־רבים להצטרף לטורים שלנו, לוחמי הספרות העברית החדשה.”

כטוב לִבּם ביין, מצטרפים כולם אל שירת “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחדיו.”

אברהם ממשיך ומעדכן, כי יעקב הורוביץ כבר שלח לשלטונות המנדט הבריטי בקשה להוצאה לאור של כתב־העת. “כבר דיברנו עם אלכסנדר מוזס, בעליו של דפוס מוזס, שיעזור בהדפסת ‘טורים’, והוא מחכה בכיליון־עיניים לסידור ולהדפסה של הגיליון הראשון.”

היום הגדול מגיע. החבורה כולה בדרכה אל דפוס מוזס. שמחים הם צועדים אל רחוב הרצל, לראות ולשמוע את מכונת הדפוס פועמת, עתה רק במרוצת הנייר להדפסת־הניסיון. הם נושמים את ריחו של צבע הדפוס המשכר בחריפותו ופותח את הנחיריים. גיליון הנייר הלבן הופך לטורים שחורים של כתובים. טורים־טורים של מה שכתבו אנשי החבורה קודם לכן בעמל רב. והנה אלכסנדר, המנצח על מלאכת הדפוס, יוצא בהכרזה: “הכל מוכן. יוצאים להדפסה.” כולם סובבים אל חלום שמתממש לנגד עיניהם בשחור־על־גבי־לבן. דברי שירה והגות, תרגום ומסה חוגגים בין גליליה של מכונת־הדפוס, שסוף סוף מעלה על הנייר את הגיגי החבורה החדשה של הספרות העברית.

גיליון ראשון של “טורים” מודפס ומוכן. איש לא יודע מהיכן מגיעים לכאן, בדיוק ברגע זה, בקבוקי היין, אבל הם פה וכוסיות נמזגות ומורמות אל־על ונשמעת הקריאה “לחיים” וכולם שותים וכמו יד נעלמה מנצחת על המקהלה: “לחיי ‘טורים’ הראשון!!!” יד כל איש מורמת אל כתף החבר שלידו, יד שנייה אוחזת ביין והמעגל מתהדק ומתחיל סובב בקצב גובר והולך, בהתלהבות מתעצמת. ומכונת הדפוס עובדת ועובדת, משתתפת בשמחת־“טורים”. אט־אט, לקול הלמות מכונת הדפוס, הולך־סובב המעגל המזכיר לאברהם את מעגלי הריקוד בעמק, ובתוך ההתלהבות הוא חבוק לפתע עם מירה – והם שמחים־חבוקים כך רגעים ארוכים. התרגשות כפולה של אדם האוחז ביד אחת את חלום־חייו – דפי־נייר ועליהם מודפס חלומו, טורים־טורים של יצירה חדשה, וידו השנייה אוחזת יד אישה חמה. והנה הם ניצבים חבוקים גוף אל גוף. הדם זורם בשצף בכל הגוף. זו אותה הרגשה נפלאה שעוטפת אדם בכוח מגע־אישה. שמחת כולם גוברת, השירה ממשיכה בכל עוּזָה וקצב הריקוד גובר – ובתוכם, גוף אל גוף, אברהם ומירה, מרפים מעט מתפיסת הגוש הרוקד, קרבים יותר ויותר זה לזה, ידיהם מושטות לכל שד ואבר, ולפתע באה הנפלאה בתחושות של הקשר גבר־אישה. ובהמולה, בחלוף רגעי־השיא, הם עומדים שניהם חבוקים בהרגשת רוגע עילאית.

* * *

בודד יושב אליעזר בביתו וכועס על עצמו. הרי במו ידיו כתב מאמר בשם “יחדיו”, המלגלג על “יחדיו” של אנשי “מֹאזניִם” הוותיקים, כותבי־בטל ברובם. והנה חבורת “יחדיו”, חברים־לעבר, נוטשים ומשאירים אותו ערירי עם “כתובים” שלו. האם הוא אשם בפירוד? האם הוא הסיבה לפילוג? האם הוא שירד מדרך החידוש, או אברהם שלונסקי וחבריו הם היורדים מהדרך? הם הסוטים, סוטים מדרך המרד. הם חדלי־הכישרון, הם הפונים מדרך־השכינה, הם החושבים שיצאו משיעבוד שלו לגאולה שלהם, אך עד מהרה יתברר להם שדרכם סלולה אל עבר שיעבוד חדש.

* * *

אררט מלא יום־יום בחבורת “יחדיו”. הם כותבים ועורכים ומתרגמים ושותים ואוכלים, וחוזר חלילה. ליובה, בעלת המקום, מגיעה וטוענת, מבוישת קמעה, בפני היחדַיוְניקים: “אני לא יכולה לשאת עוד בהוצאות שלכם באררט. אתם חייבים להתחיל להחזיר מההקפה הרשומה לחובתכם. אין לי כסף להזמין מוצרים, וברוך השם – אתם יודעים לצרוך משקה ואוכל בכמויות אדירות, עשרים שעות ביממה, כל ימות השנה. אתם כותבים וממלאים ‘טורים’, ואצלי מתרוקנת הקופה.”

כולם זוקפים ישיבתם. האם אוזניהם שומעות נזיפה או בקשה? כאשר דב נכנס בדלת אררט, חנוט בחליפה וחנוק בעניבה כתמיד, הוא מתערב בשיחה ושולף את כיסיו ממכנסיו, מחזיק בקצותיהם ומנפנף בהם לכל רוח, רגלו השמאלית נוטה קדימה על קצות האצבעות כרקדנית בתנועתה: “הנה כיסיי פתוחים לפניכם. ליובה, אני המשלם! מחלקת המדידות משלמת לי ביד יפה, ואני אעזור לכם ביד יפה ואכסה את חובכם הפעם.”

אנשי אררט שרויים בהתלהבות אין־קץ. שעות הם קוראים מיצירותיהם שאך נולדו. יצירות מספרוּת העולם מונחות על שולחן הדיונים ומנותחות לעומקן, והם בזים לאנשי “מֹאזניִם” המיושנים ומתלוצצים על חשבונם: “יש עומדים על דעתם, יש יוצאים ממנה, ויש כאלה שאצלם היא בכלל איננה.” החבורה ממריצה את המעורבות בחיי התיאטרון ומקימה בית ליוצרים צעירים יותר. גיליונות “טורים” דוהרים בזה אחר זה, כסוסי־פרא חופשיים במרחבי־הרוח האינסופיים.

* * *

אברהם יושב לבד באררט. שלא כהרגלו, דב מקדים ובא ומתיישב לצדו.

“אני רואה את כולכם בהתלהבותכם, בפריחת היצירה שלכם,” הוא פותח בשיחה. “ראיתי אותך בחודשים האחרונים בדהרה שלך עם חבורת ‘יחדיו’, בבניית ‘טורים’. אני מכיר טוב מאוד את כולם, אין לי דבר נגדם, אבל כולם הם ‘הם’ ולא ‘אנחנו’, והרצון של ‘יחדיו’ להיות יחדיו – הוא שקר ביסודו, כי כל אחד הוא בפני עצמו, בתוך עצמו. ראיתי את שניכם בשמחת־’טורים', יד ביד, גוף אל גוף, והרהרתי האם זו נחמתך בשיכרונה של לוסיה.”

אברהם לא מניח לדב להוציא את הרוח ממיפרשי “יחדיו”, אך דב בשלו: “אתה עובד בפרך, בלהט־אין־קץ. אתה וחבריך נגועים באידאליזם אמיתי. כותבים שירה, מתרגמים מספרות העולם. משוגעים־של־ספרות. יהיה האלוהים איתכם, אחי. אך היכן נעלמה לוסיה?”

“ולא רק ‘טורים’ ו’יחדיו' ו’אררט' מעסיקים אותי,” ממשיך אברהם בשלו, מתעלם מדבריו של דב ומשאלתו, מי יודע היכן מתגוללת לוסיה השרויה תדיר בגילופין. “אני מסיים הריון ארוך ושם הרך ‘אַבְנֵי בֹּהוּ’. ספר שיריי היוצא לאור. זכור, אחי, את דבריי על שני העולמות שאני מצוי בהם כיום: כאשר אנחנו עוסקים באמנות, בשירה ובכתב־עת, הנה ההבדל ביניהם: בכתב־עת אתה כותב הכל. בשירה ובאמנות חשובה השתיקה לא פחות מהנאמר. בשיר ובאמנות – גם השתיקה מדברת.”

זוהי שעה נדירה באררט. דב ואברהם לבדם, ודב מנצל זאת וניגש אל ליובה ומבקש, שוב, “הגיע הזמן שתכתבי למאשה, חברתך מילדות, כי הגיע הזמן שתחזור אל… תל־אביב.”

חיים נחמן ביאליק, תצלום אחרון

 

1934: ביאליק מת    🔗

ראשית תמוז תרצ"ד, ודב מסיים את יום עבודתו במחלקת המדידות וצועד ברגל אל אררט, חנוט בחליפה ובעניבה מבלי להתחשב בחום תמוז. בהתיישבו אל השולחן, עוד בטרם הוא מסמן לליובה שתגיש לו בירה כהרגלו, הוא פונה אל אברהם ומספר לו שחבריו הרופאים בבית־חולים “אסותא” סיפרו לו על מחלתו של ביאליק ועל נסיעתו הקרובה לניתוח בבית־חולים בווינה. אברהם מזדקף וגופו מתכווץ באחת, מופתע מהידיעה, מכונס בעצמו ושותק.

דב מופתע מחריפות התגובה של אחיו. “הוא עדיין לא מת,” הוא מעיר ולוגם בשקיקה מהבירה תוך שהוא מרופף באצבעו את קשר העניבה, ומתריס כלפי אברהם: “ומה ההתרגשות הזו לך? זה ניתוח לא מסובך, והוא עוד יחזור. בלאו־הכי אינכם מרבים להחליף ביניכם דברים.” ואחרי שתיקה רועמת הוא מוסיף: “הייתי ב’עונג שבת' של ביאליק ב’אֹהל שֵׁם' ודבריו נשמעו מוזר־משהו: ‘הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל־אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון… הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, שנאת אחים האוכלת בנו בכל פה. חולה הוא היישוב וחולה תל־אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה’.”

אברהם אינו מבין מדוע חיים נחמן ממהר אל וינה. אם מחלתו קלה לריפוי – מדוע לא ירפאו אותו הרופאים כאן? אם הוא מרחיק עד וינה – אות הוא שמחלתו חמורה. אברהם תוהה בינו לבינו מדוע עניין זה פתאום נוגע בו כל־כך.

דב, שקורא את שפתיו של אברהם ומבטו ממוקד בו, משתאה מה מקור ההתנהגות הזו של אחיו הצעיר. האם הקשר שלו עם האיש הזה עמוק מכפי שחשב, רציני מכפי שידע? האם זהו קשר־בין־משוררים בתדר שרק הם חשים ברטט שבו ומודעים לו – והוא נסתר מאנשים רגילים? האם אברהם חושש לשלומו של האיש בידיעה שהוא חלש בהתמודדות עם אֵבֶל, כפי שהיה במותו של אביהם? אמנם מדובר במחלתו של אבי־המשוררים ונסיעתו לניתוח, אבל עדיין לא באֵבֶל. וכדי להפיג את המתח המוזר שנוצר ומילא לפתע את כל אררט, דב מנסה לשחק במגרש של אברהם:

“כפי שאמר החכם־באדם אך המדוכא־באדם: אֵבֶל אֲבָלִים הַכֹּל אֵבֶל.”

“תברר עם חבריך הרופאים מתי הוא יוצא לווינה,” עונה אברהם כמי שלא רוצה להמשיך בשיחה.

בצד שתיקתו מהרהר דב כי זו פעם ראשונה בחייהם שאברהם דוחה אותו מעליו ומפסיק שיחה ביניהם, ובנחרצות כה עזה. דב מרים גבות, מסיים את כוס הבירה וממהר ללכת לדרכו. בהיותו הרחק מאררט הוא רואה את צלליתו של אברהם היושב ערירי, ראשו נשען בכבדות על כף־ידו.

בחלוף כמה ימים ששני האחים לא התראו בהם, מגיע דב אל אררט וניגש היישר לאברהם: “הוא יוצא מחר.”

למחרת, שלא כהרגלו, אברהם אינו מתחיל את יומו באררט, וכמו מובל בכוח חזק ממנו אל נמל יפו. הוא נצמד לאחד המיבנים בצד הדרך המובילה לנקודת האיסוף של הנוסעים לפני עלותם לאונייה, ועומד וממתין. כך עוברת עליו שעה ארוכה של מחשבות על האיש העומד לבוא, על כוח־שירתו, על אמירתו בשעתו כי “כאן לבנט, אנחנו לא מכאן, בוא נלך מכאן”, והאם הוא יוצא על־מנת שלא לחזור.

פתאום ניצב מולו ביאליק, מופתע לראות דווקא אותו כאן ושואל בלא שניתן לבלום אותו ומבטו אינו מרפה מאברהם: “אני באמת רואה את המתנגד הכי קשוח בא להיפרד ממני?! אתה רוצה לומר שאחרי הכל – המשותף לנו רב מן המפריד? האם זה גילוי סוד הקשר בין משוררים, החזק מכפי שחושבים האנשים? האם שנינו חוליות באותה שרשרת? האם אני יכול להרשות לעצמי לחשוב לרגע כאבא, הרואה כי בנו ממשיך בדרכו?”

“ביאליק מכובדי, הסר את סימני השאלה וסימני הקריאה מתהיותיך. הֱיֵה שלום, איש־השירים.”

ואברהם מלווה אותו במבטו כאשר הוא מתרחק והולך, מתרחק והולך עד עלותו לאונייה המפליגה מערבה אל הים הגדול. והוא משחזר בזיכרונו את חגיגת בר־המצווה שלו, שהשתתפו בה שני רבני העיר יקטרינוסלב – הרב גלמן המתנגד והרב שניאורסון החב“דניק. מהראשון קיבל במתנה את שיריו של אד”ם הכהן, ומהשני את ה“תניא” – סמל הנטיות שבנפשו, שהיתה מבושמת משני עולמות. וכעת הרהר עד מה חבל שלא קיבל כבר אז במתנה את שירי חיים נחמן ביאליק.

פתאום נשמעת צעקה מהרציף המרַכֵּז את הנוסעים הבאים: “אברהם! אברהם!”

משה הייסינסקי הוא הצועק, והצעקה היא אותה צעקה שהרעים בקולו לפני שלוש־עשרה שנה כקומיסר על גבול ברית־המועצות, כאשר שלושה האחים עשו דרכם מהבית באוקראינה לארץ־ישראל.

“הייסינסקי,” מחזיר לו אברהם ברוסית, “משה, מה מעשיך פה? מה מביא אותך אלינו?”

הם מחבקים איש את רעהו דקות ארוכות, ובשוך ההתרגשות משיב לו הייסינסקי: “אתה יכול לדבר איתי עברית. לא שכחתי לגמרי מה שלמדנו יחד בילדותנו באוקראינה. מה שלום אמך? איפה היא?”

“בוא נלך הביתה – ותדע הכל.”

ובלכתם מספר הייסינסקי על החלטתו לעזוב הכל באירופה – את הלימודים הגבוהים, את העבודה, הכל – ולחזור אל הבית־מילדוּת. התמונה הרחבה מלמדת שהנאצים מרימים ראש בגרמניה, והקומוניזם אינו שְׂבַע־הֶרֶג בברית־המועצות. במרחק קצר לפני ביתו של דב מסכם הייסינסקי באמירה כי ברגע כזה צריך להיות קרוב אל אמא.

אברהם פותח את הדלת – וציפורה היא שעומדת בפתח, צועקת ברוסית בהפתעה ובהתרגשות אין־קץ: “הייסינסקי, הילד פה! הילד בבית!” מניה ודב ולובה ולוסיה, בהולים עד רְעוֹד עצמותיהם מצעקותיה של ציפורה, חשים במהירות אל הדלת, אך הייסינסקי וציפורה חבוקים ואינם מרפים זה מזה שעה ארוכה. לבסוף, הייסינסקי מרפה ראשון, צועד אל מרכז החדר ופותח בריקוד בקצב הקוזאצ’וק. כהרף־עין מצטרפת אליו ציפורה, רוקדת ורוקדת עד־אין־כוח.

כולם מתיישבים וציפורה ממשיכה את להט הריקוד בדיבור: “הילד הזה גדל בבית יהודי חרדי עד אימה. אבל לא ילד כמשה יישאר אזוּק באזיקים, והוא ברח אלינו וחי איתנו בבית. אני גידלתי אותו, אני שמרתי על הילד.” ובלטפה ברכוּת את ראשו היא ממשיכה: “לא שישה – שבעה ילדים יש לי.”

דב מתעשת ראשון מגורם ההפתעה: “מה קרה איתך מאז נפגשנו בדרכנו לארץ ואתה קומיסר? התקדמת באקדמיה בכימיה? באת אלינו – ומה עכשיו?”

“תנו לי להתבונן בלובה ובלוסיה. הן יפות כשהיו,” סוטה הייסינסקי משאלתו של דב. “וזאת ודאי מניה, שאני רואה לראשונה בחיי. ואלה הילדים – של מי?” ולאחר שהות הוא ממשיך: “אני תשוש מאוד מהדרך הארוכה ומהפגישה איתכם. תנו לי לישון לילה ראשון שוב איתכם – ומחר אספר לכם הכל.”

משה מתאקלם במהירות ובחלוף ימים לא רבים מגלים יושבי אררט את בנה השביעי של אם־השלונסקאים.

הייסינסקי היה במהרה לאחד מיושבי בית־הקפה, כאילו הוא כאן מימים־ימימה. אבל הוא לא האורח היחידי כאן היום. בדלת אררט ניצב לפתע פקיד מפקידי העירייה ובפיו שתי מילים: “ביאליק מת.” שתי מילים שלאחריהן פורצת ועולה אמירה מפי כל יושבי אררט: “לא, לא ייתכן!”

בעוד מהדהדות ה“לא, לא ייתכן,” אברהם קם ויוצא מאררט, חש ויורד בדרך הים, מקום שרואים ממנו למרחוק, מקום שממנו ניתן להביט קדימה ולא רק

להפנות מבט לאחור. בישיבה לחוף הים עולים בו זיכרונות מכל מיפגשיו ברבים עם חיים נחמן ביאליק, פגישות של שניהם לבדם, ובעיקר הפגישה האחרונה, שלא בישרה טוב. ועולות בו מחשבות על הוקרתו את השירה ואת האיש ועל הכבוד שהוא רוחש לפולמוסיהם. ובצד רגשי־הכבוד מבצבצים מאי־שם סממני־געגועים למשורר, אבי־המשוררים. והוא הולך והולך בדחף ברור לו בדרך אל חוף־הים, אל נמל יפו. לפגוש את הארון.

* * *

כ“א בתמוז תרצ”ד. כולם מצפים להגעת הארון, ליום מתן הכבוד האחרון לחיים נחמן ביאליק בלוויה שתתקיים בתל־אביב, ואחר־כך לשבעה ולשלושים וליום השנה. מינהגים חכמים שנועדו להרפות מעול האבל הרובץ על האבלים, פרי חוכמת־חיים שהצטברה לאורך אלפי שנים. היהדות במיטבה.

חולפים הימים, ואברהם מתגנב ערירי אל פאתי נמל יפו, נחבא מאחורי בניין סמוך לדרך הובלת הארון מכאן לבית־החולים, להכנות האחרונות שלפני הלוויה. מאוחר יותר הוא נצמד אל המובילים את חיים נחמן ביאליק לבית־החולים. לא איש לוויות הוא, אך הוא כאן לחלוק כבוד ל“מתנגד” הגדול ביותר של חבורת “יחדיו”. הוא לא איש של נאומי־אבל כבדים מנשוא, הספדים ארוכי־סבל ותּישבחוֹת אינסופיות. הוא לא יכול עוד לשאת את הדַּבֶּרֶת עמוסת־הרִיק השגורה בלוויות. וכך הוא חולק כבוד לחיים נחמן עד פתח בית־חולים “הדסה”.

למחרת נישאת אלונקת־המת אל בית־הקברות ועליה חיים נחמן ביאליק. כל יושבי אררט נמצאים כאן, ורק אברהם פורש משם בחמקמקות חרישית, פוסע לבדו לאורך רחובות תל־אביב, הלוך והרהר בבתי־השיר של ביאליק, שעם מותו לפתע נראים מעמיקים יותר, משמעותיים יותר, או שכך היה תמיד, ואברהם הולך וחושב כי המוות מרכיב לאדם משקפיים אחרים שבהם הדברים נראים לפתע אחרת. והוא הולך ברחובות ללא מטרה שעה ארוכה אחרי שנסתם הגולל ותמו ההספדים. הולך והולך, הליכה שיש עִמה חשבון־נפש־השירה, שירתו של חיים נחמן ביאליק ז"ל.

בתום הליכה ארוכת־דרך מגיע אברהם אל אררט. דב יושב מודאג מהיעלמו של אחיו.

“מהיום יש עד כאן, ויש מכאן ואילך,” אומר לו דב. “השאלה שאני שואל את עצמי: האם – ומה – תצליח לבנות על־גבי אבני הבֹּהוּ. האם תצליח בבניית קומה נוספת על־גבי היסודות והקומה שהוא בנה. האם אתה מבין שתמו המלחמות, תם הנגד – והגיעה עת הדור הצעיר לומר את דברו. האם יש בך כוח של סוס מוביל הכרכרה, או שלפנינו על הבמה מוצגת טרגדיה של הרוצה להיות ביאליק – ולא עומד לו כוחו.”

בטרם דב מסיים את דברו, אברהם מתיישב לידו – וממשיך בשתיקתו. כך עד הופעת מאמרו ב“טורים”: “ביאליק מת.”

"מעולם לא היה זיווג שלא עלה יפה, זיווג של כפייה, של אין־שחר, של תרתי דסתרי, כזיווג הזה של שתי מילים אשר צירופן ההכרחי, הגורלי־אנושי בבוא העת, ראה כל אחד ממנו כמשהו רחוק, רחוק מאוד.

“ולא רק משום שביאליק, כאדם וכמשורר – בכל ישותו הרמ”חית־הגזעית והווייתו הרוחנית־המאוששת – היה סמל האופטימיות הישראלית, השופעת חיוּת של אותו שלום־בית יהדותי כל כך בין מלכותא־דשמיא ומלכותא־דארעא, המיַתֵר כל שאלה במופלא ודרישה במכוסה, המונע את הקונפליקט הנזירי־מרדני שבין העולם הבא והעולם הזה…

“ביאליק שנא, לא רק שנאה שבהשקפת־עולם, אלא בעיקר זו של הרגשת־עולם, את כל האיוֹביוּת המתגודדת, הסגפנית, שבהתפלשה בעמק העכור היא כופרת בעיקרם הדשן של החיים ומתליעה ביסוד הייאוש המוסרי־הטראגי את עץ החיים, אשר שתי ידיו כל כך החזיקו בו. הוא, היהודי הגזעי, הנחיל לעמו, בדמותו האישית ובביטויו השירי, את ה”הן" השלם והשלֵו, ללא נדנוד־ספק ואבק חטטנות שנואת נפשו, ביחס לחיי אדם וחיי עולם. תאוות הצבעים שבשיריו ובדיבורו, כפל הלשון, דשנות הביטוי, תשוקת המשל הממחיש, העסיסי בגופיותו – כל סממני הביטוי האלה, שאין שום אפשרות לחקותם כלל ושאף הוא לא יכול היה להשתחרר מהם, חוץ מכמה משיריו הליריים, היו לו לעושר השמור לבעליו לסיפוק יצריו ואופיו.

“אך לא רק משום כך, לא רק מפני אהבת החיים העצומה שדובבה בו כל ניע נפש וגוף, דוחים דעתך ורגשך, הנה זה כשבוע ימים, את צירופם של שני ההפכים בנושא אחד: “ביאליק מת.” סוף סוף אדם מוּעד לעולם ומעולם ל”זיווג אחרון" זה… אך אי־ההשלמה בלב היא משום צורה זו של המוות – החטוף, הבלתי מחויב, הבלתי בשל כלל. עוצם אני את עיניי כדי להכריח עצמי לראות את המוות הזה – ואיני רואה אותו, איני משערו כלל, אף לא כמשהו מרומז ורחוק. מין טעות דפוס בספר־הימים… הרי יש חשבון וסדר בעולם, והוא, ביאליק, הרי יותר מכולנו האמין במִשטָריוּת זו של חיי אדם ודורות.

"על כן הירבה כל כך לדבר על אוצרות האומה, על כינוס וגניזה. והנה – טעות בחשבון. קודם זמנו מת האיש. הוא, אשר אהב את המוגמר, את היושב על מִלֵאת, את הבשל עד גמירא – הוא לא זכה כראוי לו למות מיתה בשלה, כפרי שינק את הלשד מעץ החיים עד רוויה – אלא מת “מִיֶתר בוסר”, בטרם עת.

“כולנו ראינו אותו, איש איש באיצטגנינות שלו, הולך ללא סטייה אל קצה גבולו – אל המועד הנכון והסוף המלא על גדותיו – ומביא את יבולו השלם. אך טעינו בחשבון, ורק הוא, הוא לבדו, כמו ניחש מה בבקשו: “התפללו עליי” – ונסע את מסעו האחרון.”

ועם סיום הכתיבה כמו־קורא אברהם עם עצמו את שירו של חיים נחמן ביאליק:

לְבַדִּי

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת־בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף־הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל־רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת־לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל־בְּנָהּ, עַל־יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל־הַזָּוִיּוֹת, רַק־עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית־הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר־לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל־דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל־קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

* * *

אל תוך סערת־הנפש הזו פורצת בשׂורה נפלאה:

חנה רובינא ילדה בת.

דב ואברהם חשים אל מחלקת היולדות ב“הדסה” וממהרים אל מיטתה של חברתם־מנוער, פן היא שוכבת שם בבדידותה ורק בִּתה עִמה. דב, המנוסה בתפקיד מקבל האישה בלידתה, ואברהם, שעד היום נמלט מלחיות חוויה זו, מתקבלים אצל היולדת במאור־פנים ובצמא לחיבוק של גבר. דב מנסה לעצור ולא להגיע לסצנת הבכי, מאושר על שיש לה בת ועצוב על שאביה, אלכסנדר פן, אינו כאן. הוא פונה אל רובינא באמירה שבבדיחות הדעת: “כאן מותר היה לך לצעוק כאוות־כאב־צירי־הלידה שלך, אבל מה שמותר כאן – לא הולם את במת התיאטרון.”

ואברהם מוסיף: “הנה את רואה – ציפית לאב אחד שיבוא ללידה שלך – ובאנו שניים. את ודאי יודעת כי שניים לא יבואו – משה, בעלך הראשון, ואלכסנדר.”

אחרי שתיקה האומרת עצב עמוק, יושבים השלושה וחוזרים אל ילדותם.

“כאשר אתם הלכתם לחדר מתוקן – אני הלכתי לחדר מתוקן,” נזכרת רובינא. “כמוכם למדתי בגימנסיה עברית, ובאתי להשלים לימודים ביקטרינוסלב. אותו חוט מקשר בין החברות שלנו שם – ובין היום כאן. ואל תשכחו את ניגוני־חב”ד שאני כל־כך אוהבת, שאין חברים טובים מהם בעת עצבות."

ודב עונה לה: “כל־כך הצטערנו כאשר נאלצת להפסיק את הלימודים ולהתחיל לשאת בעול הפרנסה.” אברהם נוטל את המושכות של שיחת הנוסטלגיה: “חשתי כבר אז שביום מן הימים תעלי אל במת התיאטרון, ואכן הגעת לא לסתם תיאטרון, אלא לבמה העברית, ומשם קצרה היתה הדרך ל’הבימה'.”

מבטה של רובינא, אמא חדשה המצפה לשעת־ההנקה, זוהֵר ומרגש עד דמעה בקצות־העין. והיא נכנסת פנימה אל התינוקת שלה, אילנה, להיניק אותה עד שובע. שני הגברים יושבים ומחכים לשובה בסבלנות לא אופיינית. מחכים ומחכים לרגע עלות המסך על המערכה השנייה בכיכובם של שלושה חברים מילדות שדרכיהם הצטלבו וניתקו, ולבסוף התאחדו עם בואם לחיות כאן בארץ.

ואכן, הציפייה לא היתה לשווא: רובינא חוזרת אל השְׁלושִׂיחַ.

“שמחנו בחלקך כאשר נודע לנו שהתחתנת עם משה הלוי,” נזכר דב.

“והצטערנו מאוד כאשר שמענו על הפרידה שלכם,” מוסיף אברהם.

“גם אז חוויתי את חוויית ההריון,” היא מספרת לבני־השיחה המופתעים, “אך אז לא היה בי הכוח להגיע עד לידה. משה בעלי עזב לארץ־ישראל ונשארתי לבדי. הלכתי אחריו עד כאן, אך הוא סירב להיות לאב. התגרשתי ממנו והפסקתי את ההריון. אין הרגשה נוראה יותר לאישה מלאבד ביודעין את תינוקה. זו קללה גרועה מאֵבל על מות בן־משפחה. זה לגרום לאבדון של מישהו הכי קרוב לָךְ, להמית פרי־בטן שלך במו־ידייך. זה לתת לשר־המוות לפלוש עד רחמך ולקטוף את פרי־בטנך ממנו. ואת, משנתת לזה להתרחש – גזרת על עצמך את העונש החמור ביותר שניתן להטיל על אישה בדרכה אל האימהות. מחוסר ברירה חזרתי למוסקבה, נסחפתי ונשאבתי אל עולם התיאטרון, ובאתי הנה עם תיאטרון ‘הבימה’.”

דב קוטע את המונולוג של רובינא ואומר בצער: “הוא לא יבוא. הוא לא ידאג לך ולילדה. נראה שכל חייך תגדלי אותה לבדך, תדאגי לה לבדך. אבל אנחנו יודעים את כוחותייך, שבזכותם תוכלי להיות לה לאם. זה לא משחק על במה, אלה החיים במציאות, והם מעניינים לא פחות. אנחנו נעזור לך ככל יכולתנו ברוח יקטרינוסלב.”

כמו תמיד, בכוחו של הזמן ההולך ומתקדם באין כוח בעולם שיעצור אותו, מגיע הקץ גם לשיחת השלושה. דב ואברהם הולכים לדרכם. רובינא נשארת עם תינוקה, ובלכתם היא לוחשת: “רק הוא לא בא לראות את בתו.”

 

חנוכה 1934: “אבני בֹּהוּ”    🔗

נר ראשון של חנוכה באררט. אברהם ודב יושבים לבדם עם עצמם. דב סונט באחיו על לבושו: “תמיד אתה במכנסיים מרושלים וחולצה פעורת־צווארון, שיער־עורב מתפרע מעל מצח גבוה המאיים להגיע לשמים ועיניים יְגוֹנִיוֹת.”

אברהם לא נשאר חייב: “ואתה תמיד חנוט בתוך חליפה ועניבה, מסודר ומצוחצח עד־כאב, חריג בנוף הארץ, נראה כמו ציפור בנדודיה החונה כאן למנוחה במעופה הארוך.”

שני האחים נרגשים מכדי לעסוק בעניין האמיתי: צאתו לאור של ספר השירים החדש של אברהם.

בחוכמת־החיים האופיינית לו מסיט דב את השיחה בקריצה אל הערב הקרֵב: “בקיצור, אני האבן ואתה הבֹּהוּ.”

במרחק לא רב משם, בדירתם של דב ולובה ומניה וציפורה, מהבוקר הן שוקדות, ולוסיה עמן, על הכנת הכיבוד. הבית כולו מתרגש לקראת המסיבה לכבוד צאת ספר השירים של אברהם, “אַבְנֵי בֹּהוּ”. השעות, כך נדמה, חולפות מהר יותר מיכולתן של ארבע הנשים להכין את הכיבוד למסיבה. הריחות העזים מעידים כאלף עדים שציפורה כאן, והדירה הקטנה מתיימרת ללילה אחד להידמות לביתה באוקראינה. לפתע, אל ריקוד הריחות מצטרפת ליובה ומודיעה לארבע הנשים: “המשקאות יהיו על אררט, וגם אוסיף לחגיגה כמה מטעמיי־שלי.”

כהרגלה נאספת השמש אל הים, שמקבל אותה באהבה אל חיקו לשנת־לילה. אט־אט אררט מתרוקן מיושביו. כולם עושים דרכם אל דירתם של דב ולובה. ריח עשן נרות חנוכה עדיין עומד באוויר הדירה, זכר לנרות שהדליקה ציפורה קודם בואם, כאשר המשפחה – ציפורה ומניה, דב ולובה, פניה וישראל, אברהם ולוסיה – חגגה בינה לבינה את צאת “אבני בֹּהוּ” מול הנר הראשון של חנוכה. עתה ניצבת בכניסה ליובה ולפניה שולחן עמוס, והיא לא נותנת זכות כניסה למי שלא נוטל מידה כוסית משקה. זה המשקה שפותח סגור־לב וגם מסייע למשוררים להתגבר על הכאב הנפלא שאינו אלא צירי־הלידה שמקדימים את הולדת השירים.

ההמולה מתעצמת. אברהם מחליט לפתוח את הערב במילים משלו:

"שלא כהרגלי ולא כמקובל, אני מבקש להקדים אתכם, חבריי – מי שירצה לשאת כאן דברים עם צאת ספרי החדש, מי בטוּב־שכל ומי ברוע־עוקץ, מי בחברוּת־לעט ומי בחרב־הביקורת. אל תסיקו משם הספר שאיני אוהב אבנים. אני אוהב את אבני הבניינים כולם הנבנים כאן, ואוהב אתכם, אבני־השירה הנבנית כאן. אל תסיקו שאני שבוי של הבֹּהוּ, אלא שאני רוכש לו כבוד – לו ולכוחו. הבֹּהוּ שממנו נבנה החדש, הבֹּהוּ שלאחר ההרס, שרק אחריו אפשר להתחיל בבנייה חדשה. אני לא בטוח שהצלחתי להתמודד איתו, אבל אתם עדיי שניסיתי. גם האבנים שלנו אבני בֹּהוּ הן – בואו יחד נבנה את בתי־השיר החדשים שלנו, בלי לחשוש מן הבֹּהוּ המפרה כל־כך. אך די לדיבורים, הנה דברי־השיר:

לֵךְ

אֵינֶנִּי אִישׁ חֵן־חֵן

אֵינֶנִּי פֹּה אֻשְׁפִּיז

וְלֹא לְרַאֲווֹת בְּעוֹלַם־יָהּ נִבְרָא עָם.

בִּידֵי כָּל אִישׁ הִפְקִידוּ פֹּה חֲזִיז

אַשֶּׁר לֹא יִכְלְאֶנּוּ כַּלִּי־רָעַם.

וְלִי נִתַּן הַצַּו: לֵךְ לֵךְ וְהִשְׁתּוֹלֵל

וְשׁוּט מֵעִיר אֶל עִיר וְשׁוּף וְשֹׁךְ כְּכֶלֶב

אוּלַי אַתָּה תַּצְלִיחַ לְיַלֵּל

וְלוּא אַחַת אַחַת מֵאֶלֶף.

הֲרַק לְחֶרֶב־דָּם הוֹעִידוּ נְקָמוֹת?

הֲרַק בִּזְרוֹעַ־עֹז יַפִּילוּ הָעֲטֶרֶת?

הֵן יֵשׁ וְגַם הַשִּׁיר מֵעַל שִׂיאֵי חוֹמוֹת

פֹּה יַאֲדִים כְּנֵס הַמֶּרֶד.

הוּא יְשַׁגֵּע: מְנֵא־מְנֵא־תְּקֵל…

גּוֹג וּמָגוֹג…

הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב…

לֵךְ! לֵךְ! אוּלַי אַתָּה תַּצְלִיחַ לְיַלֵּל

וְלוּא אַחַת אַחַת מֵאֶלֶף.

קול עולה בפינה לא צפויה: “שמי יעקב סודרי. אינני משורר ולא סופר. איש־דפוס אני, סַדָּר.”

שקט נופל סביב בציפייה לדברים שיבואו. והסַדָּר יעקב ממשיך: "ימים על ימים אני עמֵל על הַסְּדָר לספרו של אברהם. אות לאות, ניקוד לניקוד, דף לדף, מטריצה למטריצה. זו עבודת־פרך. תשאלו למה? כי אין כאברהם שלונסקי לקפדנות־עד־אין־קץ. בשעות עבודה אין־סוף טרחתי על הספר הזה, סידרתי כל שיר, אני מאמין, מאות פעמים. אותיות הסְדר זעקו מעייפות. אבל אברהם איש מופלא, יושב לידך ומבקש רק עוד הזזה אחת, מחיקה אחת, תיקון אחד, והכל בחביבות־אין־סוף, בדאגת אין־סוף לכל אות, מילה, שורה, בית – עד עמידת השיר כולו על יסודותיו. בימים, בלילות ללא שינה, הבחור יושב לידך וכמו מסדר בעצמו את השירים.

"הייתם צריכים לראות את פניו מתכווצות בכל פעם שהגשתי לו עלה־דפוס להגהה. האדם קורא וקורא בקול את שיריו, מקשיב לצליל, מתעכב על הניגון, ומתקן ומתקן ומתקן. כאשר ראיתי בעייפותו המוחלטת עם לילה, הבנתי שהגיעה שעת ההדפסה. אפילו מכונת הדפוס כבר זעקה לדפים. ופניו של אברהם בצאת הגיליון הראשון מצִדה השני של מכונת הדפוס – זוהרות, נפלאות, רגועות. כך גיליון רודף גיליון, שמחה רודפת שמחה. ולמחרת, משהתייבש צבע הדפוס – מעשה הכריכה והגשת ‘אַבְנֵי בֹּהוּ’ הראשון לאברהם.

“מעולם לא ראיתי אדם אוחז כך בספר, אחיזה האומרת אהבה גדולה. כך הוא ישב ופניו אמרו לספרו החדש, שזה עתה עלה מן הכורך: לֵךְ לְךָ, התחל חיים משלך. ומבטו עצוב. אני רוצה להגיד לך, אברהם, שאני לא יודע שירה, אבל אני כן אוהב אותך אהבת־סַדָּר אל מביא כתב־היד לדפוס.”

ואברהם יושב ומקשיב, ובעיניים עצובות הוא כותב הקדשה על “אַבְנֵי בֹּהוּ” שבידו “תודה לחבר־למלאכת־הקודש”, קם ומוסר אותו בלוויית חיבוק־של־תודה ליעקב סודרי. החבורה מרימה כוסית לחיי הסֵפֶר, הסַדָר ואברהם. אמא ציפורה נושקת בהתרגשותה רבה על מצחו של סודרי הנדהם מהכבוד שרוחשים לו בני משפחת שלונסקי ומההקשבה הדרוכה לדבריו.

ליובה האררטית מנצחת על ענייני המזון והמשקה, ובהליכתה בין הבאים אומרת: “אני מביאה לכם את האבנים – אתם הביאו את הבֹּהוּ, אני את הלחם והמשקה – אתם את השירה.”

יעקב הורוביץ משתיק את המולת החוגגים: “חלק משיריך בספר זה אפשר להגדיר בשתי מילים: שירת הים. טוב בעיניך המסע על הים הלא יציב, הנתון בכל רגע לסערה כי תבוא ותפער לוע. אתה סוחף את כולנו היָמָה בלי לבדוק את סיכוייהן של כל האוניות להגיע אל נמליהן. זה לא מעשה רב־חובל, זה מעשה נוהג בסירה רעועה. ובכל זאת, אני חושב עליך גם מעבר לסערה: חופשי, קורא דרור לנו ולקורא, מלא־חיים, סוער ומסעיר. כה לֶחָי.”

אברהם מפנה מבט־של־תודה אל יעקב – ונתקל במבטה של מירה. עיניים אוהבות האומרות: בוא היפגש איתי והנח לי לתת לך הרגשה של אהבת־אישה."

בהגיע מירה אל השורה הראשונה בבית השלישי, “הֵא־תָּו־רֵישׁ־סָמֶךְ”, בשיר “הָיָה זֶה כֹּה פָּשׁוּט” שבספר החדש של אברהם, גורר את לוסיה החוצה, חרף מחאתה הקולנית, שמחה צחובל ידידה, והיא שיכורה כלוט. ובשוך הרגע המביך ממשיכה מירה, מבטה מרוכז עכשיו רק באברהם, מ“סתם” ועד סופו של “היה זה כה פשוט”, ובתוך קריאתן של ארבע מילים אלה קם אברהם, ניגש ומחבק את מירה בחום, והיא אוחזת בו בכל גופה דקות ארוכות, ארוכות מאוד.

אחרי השקט קם דב, ובעיקר שואל: “למה שולטת בשיריך כאן דמות הילד? למה הילדוּת צריכה להיות שזורה בבֹּהוּ? התחלת ב’דְּוָי' – ואתה ממשיך ב’אבני בֹּהוּ‘? אתה מתגלה כאיש של סתיו, אבל השנה כאן בארץ בנוייה מארבע עונות, וביניהן האביב והחורף והקיץ. קראתי כמה פעמים משיריך ב’אבני בֹּהוּ’ – והתאשרה רוחי. הוא מונח לצד מנורת הלילה שליד מיטתי – קירבה ואור המאפשרים לי לקרוא בו כשאחפוץ. אני מאחל לך, אחי, שיעמוד לך כוחך בדרך איש־הרוח.”

נתן נזקק למשקה הגון כדי לפתוח ולומר: “אברהם, אני רואה בשיריך כאן מצע ציורי יותר מאשר מצע שירי. אתה זוכר את שיחתנו אחרי שובך מפריז ונסיעתי אליה? אמרת לי בשיחה בינינו שהתמשכה עמוק אל תוך הלילה: ‘נתן, סע אל פריז ולך אל הציירים, לא אל המשוררים. לְמַד מהם לבנות בתי־שיר, למד מהם את שפת הצבעים. למד גם את כוחו של הפיסול. אלה חבלי השתי־וערב של השירה, הבד שעליו נכתב השיר.’ כאן אני אומר במפורש כי למדתי היטב את שהצעת לי אז, ובזכותך גם אני הולך בדרך זו. בעצב קראתי את ‘אבני בֹּהוּ’ שלך, כי בעצב לידתה של שירה. אני מאחל לך שלא תוותר על הבֹּהוּ והתֹהוּ, מיסודות היצירה מימי בראשית; שלא תוותר על הסתיו, שללא שלכתו גם החורף והאביב והקיץ לא יבואו, כי רק מי שחי סתיו יחל לבטא גם אביב וחורף וקיץ. בקיצור, אל תפסיק למלא את כוסית־יין־השירה.”

“כך אמרתי לך, ידידי,” מאשר אברהם, “לכתוב שיר זה כמו לפסל באבן. ברגע הכתיבה העט הופך לאיזמל ופטיש אשר אט־אט חוצבים באבן, בית־אחרי־בית. זה הבניין, זה בניין־השירה שלנו. ולא הזכרת כי השיחה שלנו, שכללה גם אמירה על האמנות והתרבות, שאין הן באות לתאר את הרגיל, הנדוש, המקובל. במהותן הן הכלים של מתן ביטוי ליוצא מהכלל, לשונה, לבדידות, לעיצבון הממלא את עולמנו, ואולי אף מחוצה לו. האמנות והשירה אינן יכולות לחיות בלי המוות, כי החיים הם הדרך אל המוות. האמנות היא דְּוָי ובֹּהוּ, הם המניעים אותה. אנחנו יודעים את האמת הזו ונותנים לה ביטוי בשיר ובמוזיקה, בציור, בפיסול ובתיאטרון.”

עוד כוסית ועוד כוסית, ולבסוף כולם הולכים לדרכם. אברהם ודב עומדים חבוקים ושותקים בדלת הדירה, כאומרים זה לזה: בית־הדפוס מחכה למילים הבאות, כחכות גבר לאישה, זרע לשחלה, אהוב לאהובתו – ובדרכם זה אל זו יבראו את הנולד.

דקה קלה לפני התרת חיבוקם לוחש דב באוזנו של אברהם: “דרכך נכונה. אעזור לך, ילד, ככל יכולתי, בלכתך בדרך־הרוח.”

אברהם, בדרכו לבדו אל ביתו בליל־חורף גשום, מהרהר כי חלפו חמש שנים למותו של אביו טוביה, שראה את שורות “דְּוָי” ולא זכה לראות את בתי “אַבְנֵי בֹּהוּ”.

ההתעוררות אל יום חדש מתישה. הרוח אומרת להמשיך עוד ועוד את ליל־“אבני־בּהוּ”. השמש העולה מסנוורת את הקמים, מתדפקת על העפעפיים ודורשת: היפתחו אל יום חדש, אל תתרפקו על האתמול.

לוסיה קמה לפני אברהם, תשושה מהלילה העמוס אלכוהול, מתיישבת לצדו על המיטה, וכהרגלה פותחת בספונטניות הכל־כך אופיינית לה, בלי הקדמות ובלי אזהרות, כתותח היורה את מילותיו: “אני רוצה ממך ילד!”

אברהם המום, מתכווץ אל תוך השמיכה, אולי היא תגן עליו, ושותק… עד ששתיקתו מופרת באחת בקולה של לוסיה, שחוזרת ואומרת: “אני רוצה ממך ילד!”

אברהם מזנק מהמיטה ועונה לה בתקיפות: “התייעצתי עם הרופאים, והם השיבו לי חד־משמעית כי אישה שיכורה – אסור לה שתלד. אסור! גם אני רוצה ילד, כָּמֵהַ לילד, אבל לא איתך. אי־אפשר להניק תינוק באלכוהול, את מבינה? כל גופך ספוג במשקאות הארורים האלה.”

לוסיה נרגעת, מחבקת את אברהם באהבה ועיניה מתחננות לילד, שותקות ומתחננות. אברהם מאמץ אותה אל גופו ואומר לה: “אהבתי אלייך שיכורה וסחופת־אהבה. אהבתי אותך מנערותנו בבית באוקראינה, ואוהַב אותך עד סוף חיי או חייך. אבל את לא תלדי לי ילד.”

לאה גולדברג

 

1935: לאה בארץ    🔗

והתשובה למכתבו של אברהם אל לאה לא מאחרת להגיע:

אברהם יושב לבדו בנמל יפו, מצפה לרדתה של לאה גולדברג מהאונייה אל החוף ומהרהר בפעם האחרונה שישב כאן, בציפייה לעליית ארונו של ביאליק אל החוף. אותו מקום, אך ניגוד מוחלט, הבדל של מוות וחיים. לכתו של משורר, בואה של משוררת. ראייה לאחור אל העבר לעומת מבט לפנים אל העתיד, ומשורר היושב בין השניים. מה שנכתב בעבר – שריר וקיים, מה שייכתב בעתיד – מפתיע ולא ידוע. עולה בו באברהם תהייה האם יוכלו הוא וחבריו להתמיד ביצירת התמצית, שממנה פורצת השירה וצומחת התרבות. האם במותו של ביאליק מתה עמו הביאליקית? האם יֵדעו לבנות יחדיו על הבסיס הביאליקי בניין בעל שלד חזק דַיוֹ להעמיס על כתפיו את מיבנה התרבות החדשה והשירה החדשה?

הוא יושב שקוע בהרהורים – ולפתע היא ניצבת במרחק נגיעה ממנו.

“לאה גולדברג סוף־סוף כאן בארץ!” הוא פותח את המיפגש. “לאה על אדמת תל־אביב. ברוך בואך אלינו.”

עוד רגע ועוד רגע חולפים – והם עומדים חבוקים כאלומת שיבולים שנקשרה ונהדקה אחרי היאספָה. וכך הם עומדים שעה ארוכה, חיבוק ושתיקה המבטאים את התרגשותם יותר מכל מילה נאמרת. עד הרגע בו מבחינה לאה בספר שגלש תחת זרועו של אברהם ונשמט אל הרצפה. היא מתירה את חיבוקה, מתבוננת ברציף שלרגליה ורואה על כריכת הספר שתי מילים: “טַבְּעוֹת עָשָׁן”.

“‘טַבְּעוֹת עָשָׁן’! הבטחת – וקיימת. דאגת להוציא לאור את ספרי הראשון, והבאת אותו כדי למסור לי עם הנחת כף־רגלי על אדמת הארץ,” היא ממלמלת.

“כן,” מאשר אברהם. “בואי נלך אל אררט, כל חבורת ‘יחדיו’ מצפה לך שם. הם הרי מכירים אותך מכתיבתך ב’טורים' – ועכשיו הם מצפים לפגישה־בשר־ודם.”

ואכן, בפתח אררט עומדת כל החבורה בציפייה לאישה הבאה מן הים: נתן אלתרמן, רפאל אליעז מרדכי אבי שאול, יוכבד בת מרים, אליהו מייטוס יעקב הורוביץ, ישראל זמורה, א"ד שפירא־שפיר, משה ליפשיץ, מנשה לוין ויצחק נורמן, וגם דב ורובינא ומירה. בבואה, באחת היא מחובקת על־ידי כולם ונטמעת בקרב מעגל־האדם הסוגר עליה – אישה עם מזוודה שזה עתה באה מעבר לים. לאחר רגעים של שמחת “ברוכה הבאה” מתפזרת הדבוקה וכולם תופסים את מקומם ליד השולחנות.

יעקב מפר את השתיקה: “לפני השירה בא הקמח. בתקופה הראשונה תגורי איתי ועם מירה. תישני בחדר הקטנטן עם בתנו דנה. רק בת שבע הילדה, אבל אני בטוח שתתיידדנה מהר. היא כבר לומדת בכיתה ב', ולכן תוכלי לקלוט ממנה את העברית הנפלאה של הילדים שלנו, שבוודאי לא שמעת כמותה במקום ממנו את באה. מירה ואני נעזור לך במלאכת הסבלוּת. ובאשר לשירה, אני רואה שלאברהם לא עמד כושר־ההפתעה והוא הביא לך בגניבה את ספרך החדש, טרי היישר מהדפוס, בלכתו בלא ידיעת איש לקראתך אל הנמל. את הנעשה אין להשיב. הוא כל־כך רצה לאמץ אותך אל חיק חבורת ‘יחדיו’, לקבלך בברכת־השירה, לראות בך עם בואך שותפה בעבודת הספרות שלנו כאן. לכן, נסלח לו הפעם על פזיזותו…”

אררט עטוף חג. כולם אומרים שירה. איש־איש ברגע מתאים לו עולה לבמה מאולתרת, וקורא משיריו. כך כולם מנהלים דו־שיח עם הנוכחים, במעין תחרות בין טרובדורים העולים ומשמיעים קול – והקהל מגיב בהתלהבות. שיר חדש נזרק אל חלל אררט והתגובה מיידית, פעמים בשקט מתמשך, לעתים בצעקת “בראבו” מהדהדת. כך חיה ונושמת חבורת “יחדיו”, וכך מביאים חבריה בסליהם את אסיף־פירותיהם ומציגים את היבול לכולם.

לאה יושבת מן הצד במבוכה של הבא ולא התאקלם עדיין. אך לא לזמן רב. דב מחליט לסחוף אותה אל החגיגה, פונה אליה בישירוּת ובודק האם מצויים באסמה שירים חדשים מהתקופה האחרונה.

“לא,” היא משיבה, “אני מרגישה שאחת מכפות רגליי עדיין על הים ואני כמו שטה על גליו. אמנם באתי באונייה בשיט ללא סערה, אך רוחי עדיין נתונה בסערה. הרשו לי ואקרא מן המוכן את שירי ‘יָמִים לְבָנִים’.”

יָמִים לְבָנִים

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים, כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי־הַחַמָּה.

שַׁלְוַת־בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.

חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת־דְּמָמָה.

גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.

וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,

כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר־עַרְשֹוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,

עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.

כָּל־כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר

לְזָרֵז עַל לוּחַ־שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.

יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

שעה רודפת שעה, המשקה נֶעֱמָס בעורקים ולאה עושה דרכה לקראת לֵילָה הראשון כאן. מירה ויעקב – ההולכים בראש החץ של החבורה – מובילים אותה אל ביתם. דב ואברהם, בלכתם מעט מאחור, מסבירים בזה אחר זה מדוע אינם מארחיה של לאה. אברהם, הנושא את מזוודתה, מסביר כי באהבה רבה היה שמח שלאה תחיה עמו ועם לוסיה, אך אשתו שרויה בגילופין רוב שעות היממה ולכן אין זה אפשרי. דב מסביר כמתנצל, כי אמו ואחותו מניה חיות עמו ועם לובה ואין אפשרות להוסיף עוד אדם לדירה הקטנה. אברהם, דב ולאה מגבירים צעד, ובהשיגם את יעקב ומירה הם שומעים מפיהם: “לאה, אין טוב ממגורייך איתנו בתחילת הדרך שלך כאן.”

עם כניסתם אל ביתם של מירה ויעקב, אברהם מזדקף כנרתע מדבר־מה. יעקב מדריך את לאה אל חדרה של בתנו דנה: “לאה, הנה המיטה שלך. אני בטוח שדנה תאהב את הנוכחות שלך, ואולי מהחברוּת הזו יצמחו לנו שירים לילדים מפרי עטך?” אברהם ומירה נותרים בחדר השני, שולחים זה בזה מבט המצית ומבעיר חום מיוחד בין אנשים שהאהבה אינה מרפה מהם. דב יוצא מהדירה, ממתין ליעקב שיסיים להדריך את לאה במקומה, ולאברהם ומירה – שישתחרר המגע המרַתֵךְּ את הקשר ביניהם.

עם עלות השמש בבוקר המחרת מתעוררת דנה, מתבוננת בלאה שעדיין ישנה במיטה לידה, ומהרהרת שהנה יש לה דודה חדשה, דודה שתוכל לקרוא לה שירים חדשים שאף ילד בבית־הספר לא שמע אותם. הורים יכולים להוליד ילדים, והם יכולים גם להוליד דודים. עובדה, היא קמה בבוקר ובמיטה לידה שוכבת דודה חדשה. סימן שגם ההורים שלה יודעים להביא דודות.

בארוחת הבוקר הראשונה עם מירה ויעקב, לאה מבינה לפתע כי זהו ביתה החדש ואין בלתו. אין שפות אחרות – רק עברית. היא חייבת לחשוב בעברית. רק בעברית? ומכל שלמדה באוניברסיטאות בקובנה ובברלין – לא תוכל לנצל לטובת העברית, כחומרי־בניין? כל־כך חד וחלק? ימים יגידו. אלה מחשבות של יום ראשון כאן, שלא בָּשְׁלוּ כדי תבשיל טעים. נטלו אותה מהטירוף של בית אבא, והיא באה אל ארץ נבטים חדשים. האם תדע להשקותם, להצמיחם, לדלל את ערוגותיהם, להשאיר רק את המבטיח ביותר? האם תדע לעשות זאת יחדיו עם עמיתיה ולהעמיד כאן תרבות עברית? האם תדע כאן אהבה? תלד בנים לאהוב אותם? תשכיל לרכז את כוחותיה ליצירה עצמית, למענה היא ולמען אחרים?

עם המחשבות הללו מגיעה לאה אל אררט, ליום של היטמעות והתאקלמות. היא מגיעה אל לב החבורה המצפה לה – אלתרמן ואליעז, אבי שאול ובת מרים, מייטוס וזמורה, שפירא־שפיר וליפשיץ, לוין ונורמן, דב ואברהם, רובינא ומירה. לאה יושבת בתוכם. תחילה כולם מקשיבים לדבריה על חייה שם, ומאוחר יותר היא מעורבת בשיחות יותר ויותר.

על־פני אררט עוברות מדי פעם בפעם כירכרות סוסים נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים נעצרים עוברים ושבים להסתכל בחבורה הממלאה עד אפס מקום את בית־הקפה.

שעות הערב מתארכות אל הלילה, עד אחרי חצות, ובין השיחות הקולחות היא יושבת ותוהה עד מתי יֶארך המצב. כפי שסיפרו לה, כולם בחבורת “יחדיו” שרויים במחסור מתמיד של כסף. האם עבודתם היומית תמשיך להיות מייגעת מאוד? האם תחיה כמותם, תשב גם היא כבטלנית באררט, תשוחח ותתווכח, ולפעמים גם תתלוצץ ותשיר שירים?

אברהם חש בסימני־השאלה האופפים את לאה ומנסה להחזיר אותה אל עולם השירה. “עזבי לרגע את היומיום. שירה היא כמו יצר המין: אתה נמשך אל מישהי, משתלט עליך רגש לא נשלט ואתה יוצא למשגל בהרגשת התפעמות עצומה. אתה שופך זרעך ואתם מחכים להריון. ואז – הלידה. לידתו של שיר! לידתה של אמנות! בואי רקדי איתנו את ריקוד היצרים מולידי השירה. הרי עם השירה באה גם האהבה.”

“כשאתה נמצא בסערת־כתב,” מתערב דב, “אי־אפשר לדבר איתך, אין סיכוי להחליף מילה. אני מנסה לדבר על ים רוגֵע, אתה מדבר על סערה. מלאו לך שלושים וחמש שנה. עוד מעט תהיה כמו חיים נחמן, אדם ללא ילד. תוליד שירים, אך עליך להוליד גם ילדים.”

“באתי הנה אליכם מאהבה,” ממתנת לאה את השיחה. “שניכם אהובים עליי, אבל בל נשכח שכולנו באנו ליצור כאן משהו חדש – שירה חדשה, שירת־סגולה.”

 

1935: פגישה ראשונה עם חלפי    🔗

אררט מלא מפֶּה לְפֶה. כולם סובבים סביב לאה, היושבת בלב החבורה, יעקב ומירה לידה. כולם מתעניינים כיצד עבר עליה הלילה הראשון בארץ החדשה.

מירה ממהרת לענות במקום לאה: “לדבריה היה לה יום מופלא ובסופו נפלה למיטה כמו בול־עץ, ישנה וישנה שעות רבות אחרי עלות השמש וקמה מלאת כוח להצטרף אל העשייה של החבורה.”

עם רדת הערב, בעוד החבורה מסתופפת סביב לאה, מתרחקים אברהם ודב אל פינתם הקבועה באררט.

“עכשיו, כאשר לאה כאן,” פותח אברהם את השיחה, “הדאגה להוצאתו לאור של ספרה הראשון והחזָקָתי בידי את ‘אבני בֹּהוּ’, עלתה בי המחשבה כי הלוואי שהיה בכוחי לכתוב את הדרך אל השיר. לתת ביטוי להרגשה העילאית הזו, כי זו השירה האמיתית, השירה שלך, רגעי־האמת של הקשר העמוק עם היצירה שלך – לא השיר עצמו. כשהוא נכתב – ונדפס – הוא יוצא ממך ומתרחק ממך. שעת היצירה של השיר היא המופלאה בשעותיי, ואולי המופלאה בשעותיו של כל משורר. זו שעתה של שכינת־השירה, שעתן של המילים עם ניצוץ־של־מעלה.”

“אתה מדבר על ‘עלייה לשירה’,” דב מצליח לשלב כמה מילים בשצף־המילים של אברהם, וחוזר ומקשיב לאחיו הצעיר, למילים שמעולם לא שמע מפיו בעבר. האם זו בגרותו? האם הרגשות העזים התוקפים אותו הם עדות לכך שחלפו ימי הנוער והוא עולה על דרך בגרותו השירית? האם לכתו של אבי־המשוררים ובואה של המשוררת הצעירה הם שמביאים אותו להירהורי־שירה אלה?

אברהם מנתק את חוט־השיחה עם דב ושואל: “מיהו הברנש שכבר זמן רב פוסע הלוך ושוב לפני אררט? הוא הולך כמו חיה בסוּגרה שיכולה לצעוד רק לימין או לשמאל וחוזר חלילה, אך אין בכוחה לפרוץ את הכלוב.” ובתוך כך הוא קם בפתאומיות ומזנק אל הבחור. “אם פניך אלינו, בוא והצטרף ושב אל שולחננו.”

והבחור עושה כדברו ומיד פותח ואומר: “שמי אברהם, אברהם חלפי. אתה האיש שאני מתלבט איך לגשת ולהגיע אליו עם קומץ שירים שכתבתי. כמה שירים שלי פורסמו ב’כתובים', אבל היו אלה שירים שנבטו בקרקע בתולה, ואלה שכאן – מאדמה אחרת, דשנה יותר.”

יעקב מתערב: “אתה יושב לצד האיש הנכון, דבֵּר ונשמע. הראה את מחברת־השירים.”

והאיש מושיט את המחברת לאברהם שלונסקי, הפותח אותה ללא שהייה וקורא בה, מתנתק מהיושבים לצדו ומכל יושבי אררט, וקורא. דב ואברהם חלפי, אין בכוחם לנתק את אברהם מן הקריאה, וכך יושבים השלושה עד עמוד אחרון במחברת־השירים. אברהם חוזר ומקשיב לשירים – ושותק. אלה רגעי־השירה, הדרך לאהבת המשורר. והוא חוזר וקורא, ורק אז חוזר אל חלפי ואומר:

“אהבתי את שיריך. מילים שהן כבני־אדם, גם הן רגישות, עצובות, שמחות, דומעות, שרות. בוא הצטרף אליי, הצטרף אל החבורה שלנו.”

אברהם מעביר את מחברת־השירים אל יעקב, והוא קורא בה באטיות, שיר אחרי שיר, ופונה אל השניים: “כדי ליהנות מטעמו של תפוח־זהב – צריך קודם לכן לקלף אותו בזהירות. וכך גם בשירה. בקריאה ראשונה קלף את הקליפה, בקריאה שנייה טְעם פֶּלח, בקריאות הבאות נְגוס ואכול מהפרי ושְתֵה מעסיסו. אני מבין שאברהם יביא את שיריך אל ‘טורים’ – ואז אגיע אל הצוף שבהם, כולם יגיעו.”

 

1935: פגישה שנייה – אברהם ומירה    🔗

לוסיה מגיעה אל אררט בתום הצגה ב“אוהל” וניגשת ומתיישבת אל שולחנו של דב, היושב לבדו.

“תמה שעת רק־התיאטרון־במה והגיעה שעת כל־העולם־במה,” פותחת לוסיה בשיחה עם דב ברוסית, כיאה לשיחה אינטימית. “כל השנים רציתי ילד איתו, והוא כל השנים מסרב. גם כיום אני רוצה – והוא אומר לא, בטענה שלדעת הרופאים הבקבוק והילד לא מתאימים לחיים משותפים. היום זה אולי מאוחר, אבל אני חייבת לנסות. אנחנו חייבים, כי אם לא – אין טעם בחיינו יחד. דבר איתו, אולי לך הוא יקשיב.”

דב, נדהם מהפנייה הישירה, מסביר ללוסיה, גם הוא ברוסית, ומוודא שהיא מבינה כל מילה, כל הברה: "נהוג לומר שבית הציפור הוא הקן, אבל אין זה כך. לציפור אין בית. היא בונה קן רק לצורך העֲמדת הדור הבא. הבית שלה הוא החלל מעלינו. אַת חיה כְּטַוֶסֶת סביב אברהם. נוצותייך מהודרות להפליא, אך אברהם אינו היחיד הנהנה מיופיין. ולפתע את רוצה ילד שאברהם יהיה אביו. אישה שכמוך החיה כציפור, הדורת־נוצות, אך לא זקוקה לבית. את רוצה להביא ילד לעולם עם אברהם, אבל הרי את יודעת שלא יהיה לו בית, אפילו קן לא יהיה לו.

“את לא מסוגלת להקים בית לך ולאברהם, ולאן תביאי את הילד הנולד? הרופאים אמרו לך, אני אמרתי לך, אברהם אמר לך, כי אישה שותה לשוכרה, חולת־אלכוהול, אינה כשרה ללדת ילד. לא תביאו יחד ילד לָעולם. לְעולם!”

לוסיה מסמנת בידה לעוד כוסית, לוגמת אותה באחת ונעלמת אל תוך הלילה. דב יושב ומהרהר ב“בת השחף”, מחזה פרי עטו של אנטון פבלוביץ' צ’כוב, שגם בו נושא זה לא נגמר בטוב. בהיותו טעון אחרי השיחה הקשה עם לוסיה, דב אינו מבחין שנכנסים אל אררט אברהם ומירה. מה להם השמחה הזו בשעת לילה? הוא תוהה כשהוא רואה אותם. מה להם קירבת הגוף הזו, המבט האומר דרשֵני? לגימת־חטף זה־עם־זה של כוסית קוניאק מבלי לגשת ולברך “שלום” את הנמצא? והיציאה החפוזה בדרכם הלאה? הלאה – לאן? הם אך יוצאים בחופזה, ויעקב נכנס אל אררט משתאה לנוכח השניים החולפים על פניו. מה טומן בחובו הלילה הזה? האם יהיה הלילה הזה שונה מכל הלילות? מה יֵלֵד הלילה, ומה יגיד הבוקר?

החושך בולע את אברהם ומירה הנחפזים אל חוף־הים. לא חולף רגע, והם חבוקים ורק חול רך תחתם, מלטפים בלא בגדים שמפריעים. הם נאחזים זה בזה – וגוף אחד הם. השפתיים אינן מרפות אלו מאלו. גוף־אל־גוף, עד זוב. הַמְרָאָה בלתי ניתנת לבלימה אל פסגת־ההנאה שאין גבוהה ממנה. רגע קסום של קשר עם אדם אהוב, קירבת־גוף שיש עִמה אהבה רחבת־לב. שירת־אהבה אשר שניהם לא ידעו כמותה עד היום.

כך, גוף־אל־גוף, שוכבים אברהם ומירה וכוכבי־הלילה מעליהם רוטטי־ניצוץ מתמיד. מזה שני עשורים לא חש אהבה כזו לאישה שאיתו. קשר כזה אומר – לוּ יהי לתמיד. זוהי אהבה בוגרת הגוברת על אהבת־ילדות. ומירה, כמו מנחשת את הרהוריו של אברהם, עטופה בזרועותיו ומהרהרת כי זה האיש שלה ואין אחר. היא יודעת זאת שנים – הוא אהבת־חייה. רק היא יודעת זאת. היא נשאה את אהבתה בלבבה עד יבוא יום ואהבתו תחבק אותה. והיא באה. זאת אהבת אישה אוהבת. זה האיש. זה האיש שלזרעו ייחלה שיזרום אל תוכה בתשוקה־אין־קץ. שבירת צימאונו לאהבה היתה עד היום רוויה באלכוהול, ועתה היא מביאה אל חייו אהבה מזככת.

עם התקרב הבוקר מתגברת תשוקת הקירבה שנית וכל אברי־הגוף אומרים תשוקה, גוף מאמץ גוף ואין עוד מחסום בפני פרץ אהבתו החודר אליה עוד ועוד, עד עלות השחר ועמו אור השמש.

מירה ואברהם שותקים כל הדרך חזרה, כשני אנשים שאמרו זה לזה הכל לאורך שעות הלילה הארוך. בדרכה לביתה שחה מירה עם עצמה: האם אלד לו?

כבר יומיים תמימים מגיע דב אל אררט, ושניים שהוא רגיל בנוכחותם – אינם, כאילו בלע אותם הים. אררט חי, ולוסיה ואברהם אינם. רק ביום השלישי אחר הצהריים, לפתע מגיח אברהם אל אררט מצד הים, וממזרח צועד דב גם הוא לקפה־של־אחרי־העבודה.

בלא הקדמה, עוד לפני המשקה הראשון, פונה דב אל אברהם: “גם אני רוצה חברוּת אחרת, אהבה אחרת, שונה מזו השגורה שלי. להימלט מההווה שלי, כפי שאתה עושה. להימלט מריח־השגרה ההורסת, כפי שאתה בורח מריח האלכוהול, מחיים עם אישה שותה.”

“אני מרגיש כאדם שיוצא אל דרך חדשה – בספרות, בשירה ובתיאטרון,” משיב לו אברהם, “ואולי בחיים חדשים שלידתם באלה הימים? אתמול בבוקר התחלתי לתרגם את אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, ובכוונה התחלתי ביצירת המופת שלו ‘יֶבְגֶני אוֹניֶגִין’.”

“אתה לוקח על עצמך משימת־ענק,” מזהיר אותו דב, “תרגום לעברית של הגדולה ביצירותיו של גדול המשוררים הרוסים, הגדולה בשירוֹת האהבה.”

“לוקח ויודע מה אני לוקח,” מרגיע אותו אברהם, “הן בנתח ההגון מפסגת השירה של פושקין והן בקשר־חיים של אהבה חדשה.”

 

1936: יום הולדת ארבעים לדב    🔗

שעת ערב. ארבעים נרות דולקים על העוגה שהכינה ציפורה לכבוד המאורע. כל אנשי החבורה מתאספים ובאים לחגוג יום הולדת ארבעים לדב. כולם כאחד מרימים כוסית ראשונה לכבוד העשור הראשון לחייו של דב, בליווי דברי־הסבר של אברהם על ילדותו של דב, הלימודים ב“חדר” החב“די וההקשבה לאורך שעות רבות לשיחות העומק על החסידות מפי הרב שניאורסון, שלאורן גדל. אחר כך מרימים כוסית שנייה לכבוד העשור השני לחייו של דב, והפעם נושאת את דברי־ההסבר לאה, שמתארת את סיפוריו שאין להם סוף, קריאתו הנלהבת ב”הצפירה" וב“השִׁלֹחַ”, כתבי־עת שהתקרב אליהם מאוד בזכות אביו טוביה, ומשיכתו להשכלה שמימש בלימודים בגימנסיה ובאוניברסיטה, בה היה פעיל מאוד בחוג הנוער “נכדי ציון” ובארגון הסטודנטים הציוניים “החבר”, ובהמשך התמסר לעבודה ציונית ב“צעירי ציון”.

הכוסית השלישית מורמת לכבוד העשור השלישי בחייו, ועתה נושאת דברים לוסיה, עיקרם ברוסית, על חייו של דב עם לובה, הילדים שהביא לעולם וגידולם. כולם מרימים כוסית רביעית לכבוד העשור הרביעי של דב, ושוב לאה היא המספרת, על אהבתו לשירה ובעיקר למשוררים, על יכולת הקֶשֶׁב שלו לחָדָש, לנַעֲרִי, לאמיתי, לניגון שבשירה. עם הרמת הכוסית החמישית לחיי העתיד כאן, כולם מפנים מבטים אל אברהם ומצפים לדברו.

והוא שותק, כתמיד, ורק אומר: "לא אדבר לפני או אחרי אחי.

לפנֵי – כי הוא לבטח יֹאמַר דברי חוכמה עמוקים משלי, ואחרֵי – כי לעולם לא יהיה לי מה להוסיף על דברי־הטעם שלו."

דב עושה זאת במקומו: “עד היום חצי חיים חייתי באוקראינה וחצי חיים כאן – ואת שניהם אני נושא בלבי באהבה רבה. אני אוהב בעיקר את השילוב הנהדר של בית אבא־אמא והבית שאנחנו מקימים כאן, מסכת המשלבת בתוכה עבר ועתיד, יהדות וארצישראליות, ספרות שכולה עברית ופושקין.”

רובינא מפרה לפתע את השקט שמשתרר אחרי דבריו של דב: “כך לא מסיימים דבר הנוגע לדב. זהו הסיום ההולם –” והיא פוצחת בניגון:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

וכולם מצטרפים:

"שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה."

כך מובילים אברהם, רובינא ודב ניגוני חב"ד שבוקעים מבטן־הנשמה ועולים אל־על. עם ערב לוסיה פונה אל התיאטרון ולובה אל הילדים שבבית, ובנפנוף־יד הן נפרדות מהשלונסקאים, שיחד עם יעקב ומירה, רובינא ומשה ולאה, עושים דרכם לירושלים וממשיכים את החגיגה בביתו של אליעזר שישא, חברו הקרוב של דב.

“כמה משקה הכנת?” נמצא מי ששואל את שישא המארח.

“לא מספיק לחבורה תל־אביבית כמוכם,” הוא משיב, “אבל ביתי עומד לרשותכם עד עלות השחר. בַּקָשָׁתִי רק שתשמרו על מעט צלילוּת לַדרך חזרה אל תל־אביב.”

משה הייסינסקי, ששמר על שתיקה עד הנה, מפר אותה עתה: “שפיות היא לא המצב הטוב ביותר לומר בו את האמת. כבר ויליאם שייקספיר, ואמנים רבים אחרים, הבינו שכדי לומר את האמת למלך, לשליט וגם לחבר – צריך להביא למחזה או לסיפור את השוטה, את השיכור, את הליצן. אלה אומרים את כל האמת, כביכול על דרך ההלצה, ובדרך־כלל המלך לא מבין מה שהקהל במחזה מבין. זה אחד היסודות הנהדרים ביותר באמנות, פתחון־הפה שהיא נותנת לשוטה או לשיכור או לליצן, כי אם לא כך – מי יאמר לנו את האמת?! החוכמה היא לא בעצם היותך שוטה או שיכור או ליצן, אלא להגיע למצב שבו אתה מרשה לעצמך לומר את האמת.”

כולם מקשיבים לו בשקט מתוח, ובסיימו את דבריו הם מרימים כוסית וקוראים ביחד: “הנה משה רבנו.”

רובינא, היחידה שהמשקה לא מילא אותה על גדותיה עד ערפול־חושים, עושה את הדבר היחידי שיכולה החבורה לעשות כאשר המשקה משתלט עליה: מעבירה אותם לניגון חב"די, שהעצב והשמחה מהולים בו במידה גדושה. ואכן, תמו דיבורים ובאו ניגונים חסידיים, ניגונים ועוד ניגונים בעיניים עצומות המאפשרות לראות את רוח־הניגון עולה לשמים. כך עוד משקה ועוד ניגון וחוזר חלילה, עד אור־בוקר.

אט־אט מתרוממים אנשי החבורה על רגליהם בכוונה לעשות דרכם לתל־אביב. אברהם עומד ראשון על רגליו ועל דעתו: “אולי מישהו מכם יסביר לי, אולי אתה, אחי, למה אני לא יכול להתמסר למשקה עד היותי שיכור, שיכור מוחלט, עד אובדן חושים? למה אני לא יכול להביא את עצמי אל מדרגת מצבו של השוטה או השיכור או הליצן? למה אני לא יכול להיכנס בסוד העולם השִׁיכּוֹרִי המופלא, לומר ולשמוע את האמת? אני פשוט רוצה פעם אחת בחיי להיות שיכור, כמו כל אחד מכם, ולא תמיד לעמוד מן הצד ולקנא בכם על יכולת השיכורוּת שלכם. למה אשתי זכתה ביכולת זו ואני רק ניצב מהצד ומתבונן בכם בקנאה בוערת? אני רוצה להיות שיכור!”

מירה ניגשת אליו בלא לומר דבר, ותומכת באברהם המתייפח כמו ילד. בצדו השני תומך בו דב.

עם עלות השמש הם מתחילים, הלומי־יין, לעשות דרכם אל תל־אביב. בהגיעם, מתנער ראשון משה הייסינסקי וגורר את אברהם אל חוף־הים: “בוא איתי, חבר ילדות, ואספר לך מדבריו של השוטה: מאסתי בחיים כאן, הם ריקים מתוכן, חסרי עתיד. אולי לא כשמדובר בכם, אבל לי אין מה לעשות כאן בשיממון הזה. העתיד מצוי במדע שדב אחינו נטש לצערי וגם הוא פסק מלהיות איש־שיחה לי. ולוסיה, ששנינו אוהבים, שיכורה כל הזמן, חיה כאילו הבמה היא העולם.”

לתדהמתו של אברהם משה מסיר את מכנסיו ותחתוניו ונכנס למים, כמו מתיישב על אסלה, וצועק לכל רוח: "אני מחרבן על פלשתינה. למדתי כימיה ואיתה אני מפליג לאירופה ושואף להגיע עד פריז. התחלתי כבן למשפחה חרדית, הכרתי את המשפחה הנהדרת שלכם שאימצה אותי כבן־משפחה, הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית, הייתי קומיסר, ברחתי לפלשתינה, חייתי בה עד ריקנות; ועכשיו הגיע הזמן לחזור אל המדע, אשר הוציא אותי מן העולם הישן ואיפשר לי להיכנס בשערי העולם החדש. השאיפה שלי היום היא להתקבל לעבודה במכון המחקר של ז’אן פרדריק ז’וליו־קירי בפריז. אתה יודע שאצליח בשיגעון הזה. אגיע למדרגה גבוהה – ואז אעזור לכם. אתם מעטים כאן. לא תוכלו לעמוד נגד כל הסובבים אתכם בלי יכולת פיתוח נשק אימתני. אני אעזור לכם לבנות אותו. והוא מנפנף בידו לאברהם לשלום וצולל אל מתחת למים לרגעים ארוכים, יוצא חזרה לאוויר בְּרֵיאוֹת ריקות עד תום ופונה אל האופק שבמערב, שמא יבחין אברהם בדמעות שבעיניו.

אברהם חוזר נסער אל ביתו של דב, שהתעורר מליל־ירושלים גדוש־אלכוהול־וניגון, ומספר לו על הטירוף שאחז במשה. ודב מגיב: “הוא יודע מה הוא מדבר. היריות שאתה שומע סביב רק יתגברו, ואנחנו צריכים להיות כל הזמן צעד אחד לפני אויבינו. אם לא כך, התותחים ישתיקו את המוזות, שהן עיקר עולמנו כאן.”

“יום הולדת שמח, אחי,” אומר לו אברהם ופונה ללכת.

 

1936: הולדת רותי    🔗

קיץ 1936 אך בראשיתו וכבר לוהט הוא ונוטף זיעה. השעות הקטנות של הלילה קוראות לשיחה באררט את יעקב, אברהם ודב.

מיד בתחילתה יעקב רוטן, הלום־יין כלוט, כלפי אברהם: “אתה בטוח שההריון שלך? לפני שנים, כאשר היא הרתה לראשונה, חשבתי שההריון שלי, אבל היום אני לא כל־כך בטוח בכך. לא בטוח. מירה הפליגה אז לפריז להשתלמות במשחק ועשתה שם חיים, ולאחר כמה חודשים החלה בטנה צומחת ועולה. לכן אני לא בטוח שההריון שלי. ואתה בטוח, אברהם? לאור הניסיון שלי – אל תיאחז בכל בטן ותאמר: פִרְיָהּ שלי הוא…”

דב ואברהם הנדהמים מביטים זה בזה בפליאה.

דב מתאושש ראשון מההתפרצות המוזרה של יעקב, ואומר לאברהם: “הוא שיכור כאילו בלע תוצרת של יקב שלם. מה קרה ליעקב שכך הוא מתבטא? המרירות שלו קשה יותר משל אדם המתעורר מלילה מלא טיפה מרה. האם הוא יודע מה שהוא לא צריך לדעת כרגע, או צריך להשלים עם מה שהוא יודע? נלווה אותו אל ביתו, שישכב לישון ולאחר כמה שעות־שינה יקום נקי מאלכוהול. רק כך נוכל לדעת אם דעתו כשיכור דומה לדעתו כאדם ללא טיפה מרה. אם כי מניסיוני בקריאה ובהליכה לתיאטרון אני יודע שהדברים החשובים באמת תמיד נאמרים על־ידי השיכור או השוטה או הליצן.”

בשובם אל אררט מצטרפות אליהם מירה ולאה לְטַכֵּס עצה מהי הדרך הטובה ביותר לנהוג במצב־דברים זה.

“הלילה הבינותי שאנחנו עוסקים בשני שיכורים ולא באחת בלבד,” מסביר דב. “התגובה שלהם להריונה של מירה עלולה להיות קשה, ומכל מקום – לא צפויה. ההיגיון הוא שצריך להדריך אותנו, ולדעתי הוא מחייב שמירה לא תלד כאן.”

“איש חכם־חיים, היכן אלד?”

“את לא יכולה ללדת כאן,” מחזק אברהם את דברי אחיו. “זו לא תהיה לידה, זה יהיה סקנדל.”

“אם יעקב יודע את הסוד,” אומרת לאה, “ננסה לטפל בלוסיה. נמצא אותה ברגע שראשה צלול מעט ונסביר לה את המצב. היא אלכוהוליסטית, אבל גם לאלכוהוליסטית יש רגעי פיכחון – ואולי בהם ניתן יהיה להסביר לה, שאהבתם העזה של מירה ואברהם הולידה פרי־בטן.”

“חס וחלילה,” ממהר אברהם להבהיר. “רק עכשיו היא הפצירה בי שנעשה ילד. סירבתי כי היא אלכוהוליסטית. אפילו את רופאי ‘אסותא’ גייסתי לנושא הזה, והם קבעו שאישה אלכוהוליסטית אסור שתביא ילד לעולם.”

“אני מעדיפה ללדת כאן,” מתעקשת מירה. “זה מקומי, כאן חיים הוריי ומשפחתי. נמצא דרך להתגבר על השיכורים. הרי יום אחד שניהם יבינו את האמת ויהיו חייבים להשלים איתה.”

לאה מהנהנת לאות הסכמה עם מירה. ארבעה אנשים אשר שתי דעות מנוגדות חוצות ביניהם. מוזר, מהרהר דב, ששתי הנשים מחשבתן זהה ונוגדת את דעת שני הגברים. צריך למצוא מוצא שההיגיון שולט בו, לא נשי ולא גברי. השכל חייב לגבור ולהעמיד פתרון.

מועקה דמומה שׁוֹרָה על הארבעה. כך מתארכת השעה ומאיימת לסיים את השיחה בלא החלטה. אברהם ומירה מביטים זה בזה, כמהים לקבל יחד את הלידה כאן בארץ. דב ולאה מתבוננים בהם בדאגה לעתיד.

דב, שמבחין במצוקתו הגוברת של אברהם, מציע בהחלטיות: “מירה תצא עם להקת הבמה בדרכה לרומניה ולאחר מכן לעוד ארצות באירופה. עם התקרב ימי הלידה היא תישאר ותלד שם. זה הילד הראשון של אברהם, ואסור לפגוע בו. אברהם זקוק להולדת ילד כפי שהוא זקוק להולדת שיר. מאז ההיכרות עם מירה הוא התנפל על פושקין ולא חדל מטירוף התרגום של ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’. להשלמת הטירוף הזה הוא זקוק לשקט, ואנחנו חייבים לתת לו אותו כפי יכולתנו. מירה גם היא זקוקה לשקט שלפני הלידה ואחריה.”

“דברים כדורבנות,” מגיבה לאה. “תרגום יצירת־ענק כמו ‘אוֹניֶגין’ היא משימה אדירה. תנו לאברהם להמשיך במלאכה. מירה, סעי לשלום ותלדי בשלום.” בתום דבריה כובשת עצבות פתאומית את לאה והיא שותקת ומאריכה בשתיקתה, ובתוך־תוכה מהרהרת מה היה אילו היתה היא כמו מירה, לפני לידה. “אני יודעת מהם צירי־שירה,” היא אומרת בקול רם, “מהו הכאב ההכרחי עם צאת השיר אל אוויר העולם. אך לא אדע מה הם צירי־לידה. הדומים הצירים? הדומה הכאב?”

רק מבטים עזים קושרים עתה בין מירה ואברהם. עדיין אינם מרשים לעצמם לנהוג בטבעיות מתבקשת ולאמץ בחיבוק זה את זה. אברהם, כהרגלו, נמלט מהסבך בהרגשה שבֶּן מֵעֲקֵדה רואֶה את קרנֵי האַיִל, שבא להחליפו בצאתו מבין הסורגים. מירה חשה־אצה ויוצאת אחריו. לאה ודב נותרים לבדם, האחד מוכן למשימה של ארגון יציאתה של מירה לאירופה והשנייה עטופה ביגונה.

אברהם, שאינו מסוגל להתמודד עם שתי לידות גם יחד, מותיר את מירה ללידתה ומתמכר ל“יֶבגֶני אוֹניֶגין”. המלאכה קשה, אך לא מנשוא. העברית המתחדשת צעירה מדי, אך מתגייסת בכל כוחה להתמודד עם הרוסית הפושקינית הגאונית. פסוק אחר פסוק, משפט אחר משפט, בית אחר בית – ו“יֶבגֶני אוֹניֶגין” מתלבש אט־אט בלבוש עברי: אדרת אחר אדרת, שמלה אחר שמלה, שיח־אהבה אחר שיח־אהבה.

הוא מתרגם, מתקן וקורא לעצמו בקול רם, לשמוע את התיאורים, להאזין לאהבה הגדולה של יֶבגני וטַטְיָנָה. והוא מדקלם לעצמו ומסיים: “נִשֵּׂאנוּ בַּחֲלוֹם־קְסָמִים / אֶל תּוֹר רֵאשִׁית הָעֲלוּמִים.” וגם זאת הוא קורא עם עצמו – ברצונו ש“יֶבגֶני אוֹניֶגין” יראה אור במהדורה עברית במלאות מאה שנה להולדתו של אלכסנדר פושקין.

כך ימים על ימים, שעות על שעות, אברהם חי באררט את אהבתם של יֶבגֶני וטַטְיָנָה. מתוך עייפות נוראה הוא מבחין במירה העומדת לצד שולחנו.

“אפשר להיפרד מאדון אוֹניֶגין? הלהקה מפליגה בעוד כמה שעות, ואנחנו איתה. תצטרך להתמודד עם אהבה אחת פחות, שמפליגה לה אל מעבר לים ובטנה מלאה בך…”

באחת אברהם מתרומם מעל דפי אוֹניֶגין, מחבק את מירה לרגעים ארוכים ולוחש על אוזנה: “שמרי על הילד, שמרי על עצמך.”

כך הם עומדים חבוקים עד שמירה מתנערת ומתרחקת והולכת, מתרחקת והולכת, ואברהם עומד ומלווה אותה במבטו עד שדמותה נעלמת מעיניו.

* * *

החודשים נוקפים. אברהם, לאה ודב כאן, ומירה ברומניה. דב מקפיד לשמור על קשר ושולח אל מירה מכתבים לעדכן אותה בחיים כאן ולהתעדכן בחייה.

סיום המכתב בכתב ידו של דב

הימים מאיצים את מהלכם. דב ולאה הם היחידים מכל חבורת אררט שמתעניינים בחייה של מירה, והלידה הרי קרֵבה ואין חבר ורֵע לְיָדָה. חדר־לידה זר בארץ זרה, היא לבד עם ציריה ואיש מקרוביה אינו לְיָדָה. לאה ודב חיים עם סימני־שאלה, אשר מסרבים להמשיך וללכת מהם והלאה. כך עד בוא המכתב ממירה אל לאה, דב ואברהם:

היום אני יודעת שאין כאב נאצל יותר מכאב צירי־לידה.

חוויתי צירי־לידה כואבים, הרגשתי צאת תינוק לעולם, אבל מעולם לא הרגשתי צירים כה אהובים, בואו לעולם של פרי־בטן כה יקר לי. ושאלה לי לאברהם: מהו השם שניתן לילדה שלנו?

והנה אברהם קרב ובא אל אררט.

“היום התקבל אצלי מכתב ממירה,” מקדים דב את ישיבתו של אברהם. “מירה שואלת…”

ואברהם, היודע מה השאלה, עונה מיד: “רות! זה שמה של הילדה שלנו.” ומיד הוא לוקח את המכתב מידיו של דב, מתיישב וקורא באוזני דב ולאה:

 

תחילת 1937: פגישה שנייה – דב ומאשה    🔗

שאלות רבות לא נותנות מנוח למאשה. שעות היא יושבת בביתה של ליובה ולא מוצאת להן תשובות: האם לחזור אל נהלל? האם ללכת לקיבוץ, שבשהותה שם חשה כי אולי זהו מקומה? האם להיפתח לאהבה? האם ללכת שוב אל אררט לפגוש את זה שברחה ממנו עד היום? “רק את יכולה לענות על השאלות האלה,” קובעת ליובה בנחרצות לאחר שעות של שיחה.

ומאשה עונה לה בהחלטיות: “אני נשארת כאן.”

“תגורי אצלנו, עד שתמצאי מקום משלך,” קובעת ליובה ללא היסוס.

מאז אותו יום לפני תשע שנים, כאשר עמדה בפתח אררט, שבוע־שבוע מחכה דב לאישה ההיא, שרק תיכנס בדלת אררט ותעמוד בלי לומר דבר. די לו לראותה בלבד. הוא ידע מליובה שהיא בנהלל, אך לא ידע מליובה שהיא כאן בתל־אביב. פתאום, יום אחד, אחרי תשע שנים, בעוד אנשי החבורה יושבים יחדיו באררט, באותה דלת של פעם – הנה היא ניצבת!

דב מזדקף על רגליו כעקוץ־עקרב. “הנה היא!” הוא מפסיק את שיחת הנוכחים וקורא אל הדלת: “הפעם לא תיעלמי לי!” לאחר שהות של קפיאה במקומו הוא ניגש אל ליובה ומבקש כי היא ומאשה תצטרפנה אליו אל השולחן בפינת אררט.

בלכתם אל השולחן מפתיעה אותו מאשה: “ליובה כתבה לי כמעט בכל שבוע עליך… מעכשיו לא איעלם לך ולאף אחד. אני לא חוזרת אל נהלל. אחיה מעתה כאן בתל־אביב.”

דב, מאושר כילד שמצא בחול־הים צדף יפהפה, משיב: “מעתה לא אעזוב אותך, לא אתן לך להתרחק ממני יותר מדי. תשע שנים אני מצפה ליום הזה, היום שנאמר בו מעתה שלוש פעמים כי טוב. בשבת הבאה אני נוסע להתארח אצל ידידי אליעזר שישא בביתו בירושלים. תבואי איתי?”

מאשה אינה עונה, אך בתוכה ניצת ניצוץ שמעולם לא חשה כמותו. האם בגלל האיש הזה לא חזרה אל נהלל? האם זה האיש להתמסר לו? מעולם לא עלו וצפו בה רגשות כאלה. האם אמיתיים הם? האם הטירוף שלו כלפיה אינו טומן בחובו סכנה? האם זו אהבה? שֶצֶף הרגשות אשר מאשה לכודה בו מביא אותה לקום ולמהר אל ביתה של ליובה, ולהשאיר את דב בהרגשה מוצקה שהפעם היא תישאר לצדו.

כמעט יום־יום נפגשים דב ומאשה באררט, מגששים דרכם זה אל זה. ובהגיע יום שישי המיוחל הם עולים בדרכם אל ביתו של שישא בירושלים, לעשות אצלו את השבת. הדרך לירושלים ארוכה ומתאימה לשיחת נאהבים ואחיזת יד־ביד של צמאי־קירבה.

שישא ואשתו כבר ממתינים להם בדלת ביתם. “אני מרגיש שאנחנו מכירים יובלות,” פונה המארח אל מאשה, “נתונה לך בזה ידידותי כידידותי לדב. את לי מעתה ידידת־נפש.”

ואשתו מוסיפה: “לכו לנוח עד ארוחת ערב־שבת.”

בחדר, לבדם, מעז דב לחבק בפעם ראשונה את מאשה, והיא מחזירה לו בנשיקה ראשונה, בחיבוק ראשון. אהבה שהחלה לפני תשע שנים והצמיחה ניצנים, חמקה והסתתרה לה ורק עתה מבשיל פִּרְיָה. אהבת־מעמקים.

שעה קלה לפני הארוחה מדרבן שישא את דב להתקדם בכתיבת ספר המדע הפופולרי הראשון שלהם. “רבים כאן בארץ לא זכו בלימודים בבית, ונכנסו היישר עם בואם לארץ־ישראל למעגל העבודה. הם זכאים לספרות מדעית קלה להבנה. אתה יודע ויכול לכתוב זאת, ואני עומד לְעֶזְרְךָ.”

דב מהנהן בהסכמה לדבריו הנמרצים של שישא, אך ראשו ולבו נתונים לאהבת־אישה, והוא עונה כאדם שהקשיב בחצי־אוזן: “אתה צודק. יחד נתמודד עם הנושא. נכתוב בבהירות ובשפה קליטה על מדע, ועל אנשי־שם במדע לאורך ההיסטוריה. בוא נלך עכשיו לבית־הכנסת, שנספיק לומר תפילה ולחזור אל שולחן־השבת.”

שולחן־השבת ממתין בענווה לנשים, שימלאו אותו במאכלים. בעוד מאשה מסדרת את כלי־האוכל, אשתו של שישא מעמידה את נרות־השבת שיודלקו עוד מעט־קט, כשישובו שני הגברים מהתפילה. והנה הם באים בכיפה לראשם וזוהר על פניהם.

“תנו לדב לקרוא את התפילה בקולו הנהדר,” מקדים שישא את קירבתם אל השולחן. “קולו עמוק מקולם של זמר אופרה וחזן גם יחד.”

לאור הנרות הדולקים דב פותח בתפילה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת.

ובשובו בדמיונו אל בית אבא־אמא באוקראינה הוא ממשיך בתפילה בקולו הנהדר:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים יַעֲמֹד לִי וּלְבַעֲלִי וּלְבָנַי וְלִבְנוֹתַי וּלְכָל בְּנֵי בֵיתֵנוּ, וּבִזְכוּת מִצְוַת הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד תָּחוֹן אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְתַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ שֶׁפַע בְּרָכָה וְחַיִּים טוֹבִים וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה וּבְרִיאוּת אֵיתָנָה, וְהַצְלָחָה בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְתִפְקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים לְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וְתַשְׁלִים בָּתֵּינוּ וְתַשְׁכֵּן שְׁכִינָתְךָ בֵּינֵינוּ, וְתֵן לָנוּ עֹשֶר וְכָבוֹד וַאֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים, וְתִשְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל חוֹלֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְזַכֵּנִי לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְיִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת זֶרַע קֹדֶשׁ, דְּבֵקִים בְּךָ וְרוֹדְפֵי מִצְווֹת, וְאַל יִשְׁלֹט בָּנוּ עַיִן הָרַע וּפֶגַע רַע וְשׁוּם חֹלִי. אָנָּא, ה' אֱלֹהַי, שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָּתִי בָּעֵת הַזֹּאת בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבִזְכוּת אִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה. וְהָאֵר נֵרֵנוּ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה לְעוֹלָם. וְהָאֵר פָּנֶיךָ – וְנִוָּשֵׁעַ, וּזְכוּת מִצְוַת הַצְּדָקָה וְהַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת קֹדֶשׁ תַּעֲמֹד לִי וּתְקַבֵּל תְּפִלָּתִי בְּרָצוֹן, אָמֵן. 

בזווית עינו מבחין דב בדמעות בעיניה של מאשה. הם מחליפים מבט, והיא לוחשת בטון מתנצל: “זה גם בית־אבא שלי, שעזבתי מאחוריי והוא כה חסר לי.”

וכולם שרים עוד פיוט ועוד ניגון, וכמו תמיד הניגון המסיים הוא:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

ואחרי “הוא לא יום ולא לילה” פורשים דב ומאשה ונכנסים לחדר שהקצו להם מארחיהם לשנת הלילה. זהו לילה ללא שינה, ליל אהבה הוא. מנשיקה חמה עד עירום מהנה הם אוהבים את הלילה עד תומו. אהבת־הבשרים מרקיעה אל רקיע האהבה הטהורה. אהבה המטפסת בעוצמה אל שיא־ההר ויורדת שוב רק כדי לעלות אל פסגת־ההנאה. ידיים לופתות שדיים ואחוריים, גוף־נצמד־לגוף עד היצמדות שאין עמוק ממנה. זעקת־הנאה מהדהדת בחדר ושקט נהדר משתלט בכל.

לפתע מתיישב דב ואומר למאשה: “עוד תפילה יש לי לומר: מי ייתן והלילה זה יֵלֵד יֶלֶד.” ומאשה עונה לו ברכוּת: “אמן ואמן.” וכך עולה הבוקר על שני אנשים שלא יכולים להירדם מעוצמת־האהבה.

עם צאת השבת יורדים מאשה ודב אל תל־אביב וסודם נצור בלבם.

גשמי חורף 1937 מורידים את שארית טיפותיהם אל האדמה, שאוגרת עתה בקירבה מים לחודשי הקיץ הלוהטים. גלי־ים סוערים מצפים למירה באלה הימים שהיא עושה דרכה עם רות התינוקת מרומניה הביתה. אלה אותם ימים שבהם מתכוננים דב ומאשה לנסוע לחיפה כדי לקבל את מירה ואת בִּתה ברדתן אל החוף.

דב ומאשה מחכים לבדם ליד כבש האונייה. אדם ואהבתו, אֵם ובִתה. שתיים היורדות במדרגות אל השניים המצפים להן בקוצר־רוח.

“תן ואחבק אותך, בּוריה. תן וארגיש חיבוק של קירבה,” מקדימה מירה, “חיבוק אדם ועמידה על אדמה, אדמה־של־בית.”

ומאשה, שקטה כתמיד, אומרת הכל ללא מילים.

“בואי גם את אל החיבוק,” מקרבת אותה מירה, ושלושתם חבוקים בשתיקה, וההתרגשות העצומה אינה מחפה על חסרונו של האיש שהיה צריך להיות כאן, היא רק דוחקת אותו אל יום הפגישה הראשונה כאן בין מירה ורות לבין אברהם.

אלה הרגשות העזים המתעוררים ונבלמים כשארבעה עושים דרכם אל תל־אביב. מירה והתינוקת פונות לבית הוריה, הכועסים על כל צעדיה מאז התקשרה באהבה עם אברהם, אך מקבלים בשמחה־של־חוסר־ברירה את הבת ואת הנכדה. כאן היא תשב עד יעבור מעט הזעם, עד ישיבתה מחדש בארצה־גם־ביתה.

רד הערב על יומן הראשון של מירה ורות כאן בתל־אביב, והוא ניצב בדלת בית הוריה. הצורך האבהי לראות את בתו והרצון לפגוש את אִמהּ גובר אצל אברהם על חששותיו מפני הפגישה הראשונה והידיעה שמעתה נוספו שתיים לעגלת־חייו. ובחדר, בהיותם לבדם, אברהם מחבק את מירה בלא אומר ומאַמצה אל גופו רגעים ארוכים. ובחלוף הזמן, ברכוּת מהולה בחשש פן ייכשל באחיזתו, הוא מרים את בתו רות ומניפה למעלה ומורידה אל חיקו. אלו תנועותיו של אדם אשר לראשונה אוחז־חובק בת. השעות הללו נפלאות, שעות שממאנות להגיע אל סיומן. הרגשה נפלאה של הולדת ממלאה אותו, נפלאה מהרגשת הולדתו של שיר.

רווי בתחושת־ההולדת הזו הולך אברהם לאִטו אל אררט. בית־הקפה כמרקחה וכל המבטים מופנים אליו כאומרים: איך העזתם, מירה ואתה, לפגוע כך ביעקב. אין עט בעולם שבכוחו לתאר מעשה נבזי שכזה, פגיעה אנושה מזו בחבר, ערמומיות כזו כלפי בעל, האהבה האגואיסטית בהתגלמותה, הסאדיזם במיטבו. כך מבַכִּים כל יושבי אררט את מצבו של יעקב, שהדיר רגליו מאררט והוא מכונס בביתו ולא מוכן לדבר עם איש.

לאה יושבת דוממת. קשה עליה השתיקה, אך היא מובנת לה.

רק דב חסר בחבורה. אין זה יומה של מירה. גם לא יומו של אברהם. זהו יומה של מאשה. יומם של שניים הצמאים לאהבתם־שלהם, לילם של אוהבים עד־אין־די. שוב ושוב היחד גובר על הכל, החיבוק והגוף והשדיים והעירום ואבר בהזדקפותו והזיווג הנפלא. זיווג שעוצמת ההנאה שבו מעלה בשניהם מחשבה: למה שרק למירה ולאברהם ייוולד ילד? ושוב חיבוק וגוף ואישה ושדיים ועירום וגבר בהזדקפותו.

לעת בוקר, בשובם אל אררט, פוגש אברהם את מאשה ודב ובפיו וידוי לא צפוי: “הלוואי ויכולתי למצוא מילים לתיאור המשמעות, הרגשות, החוויה שבמשכב עם אישה, המשכב עם מירה. זה לא ניתן לתיאור. זה מעל… לשירה.”

 

1937: “יֶבגֶני אוֹניֶגין” בלבוש עברי    🔗

החורף גילה אהבה רבה לאדמת הארץ הצמאה, וגם היטיב עם אברהם שישב שעות רבות באררט ושקד על מלאכת התרגום של “יבגני אונייגין”. לבדו, בלי מירה ומרוחק מלוסיה, אך עם אלכסנדר סרגייביץ'. שמונה פרקים עמוסים, בכל אחד מהם נ“א סונטות פושקיניות בנות י”ד שורות כל אחת, רודפים זה אחר זה במירוץ על־פני חודשים ארוכים כהריון־אישה. והזיווג השלונסקאי־פושקיני הנה בא אל לידתו.

יושבי אררט כולם מתבוננים באברהם היושב בפינתו וקורא לעצמו בקול את הבית האחרון של “יֶבגֶני אוֹניֶגין”:

אַךְ הָרֵעִים, אֲשֶׁר אִתָּם עוֹד

בָּתִּים קָרָאתִי רִאשׁוֹנִים…

קְצָתָם רָחְקוּ, קְצָתָם אֵינָם עוֹד,

כִּדְבַר זֶה סַעְדִי לְפָנִים.

דְּמוּת הַגִּבּוֹר בִּלְתָּם נִתָּנָה.

וְזוֹ, שֶׁהַמִּכְלָל טַטְיָנָה

יָפְיוֹ עַל פִּיהָ מְסֻמָּל…

הָהּ, רַבּוּ שִׁכּוּלֵי גּוֹרָל!

אַשְׁרֵי שֶׁאָץ לִנְטוֹשׁ הַזֶּמֶר

שֶׁל חַג־חַיִּים וְלֹא גָמַע

אֶת כּוֹס הַיַּיִן עַד תֻּמָּהּ,

שֶׁלֹּא קָרָא סִפְרָם עַד גֶּמֶר

וַיִּפָּרֵד בְּטֶרֶם־זְמָן,

כָּמוֹנִי מִיֶּבְגֶּנִי כָּאן.

ובתוך הדממה השוררת סביב מוסיף אברהם: “וָאֶפָּרֵד בְּטֶרֶם זְמַן מִיֶּבְגֶּנִי כָּאן.”

בתום השקט שאחרי הקריאה קם דב ומודיע לחבורה כי “ביום גמר הדפוס והכריכה של ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ נרים כולם כוסית לכבוד אברהם, לזכר פושקין ולתפארתה של העברית.”

אברהם חושב רק על אדם אחד – על יעקב סודרי, איש־הדפוס. מעתה יבלה איתו ימים כלילות באהבה, אהבה אין־קץ. הריון אחד עבר עם פושקין ועתה נועד לעוד הריון אחד, אחד בלבד, בעזרת יעקב סודרי, האיש שבצרפו אות לאות, מילה למילה, תִּצְלַח הפגישה הנפלאה בין “יֶבגֶני אוֹניֶגין” לבין העברית ותבורך בלידה מהוללת.

והימים חולפים ושולחנות הדפוס מתמלאים אותיות וניקוד, אותיות ומילים, מילים ושורות, שורות ובתים, בתים ופרקים עד השמיני שבהם, עד בית אחרון.

עשרות מסגרות־דפוס עמוסות דפי־אוֹניֶגין מובלות בכבוד־מלכים אל מכונת הדפוס, שעוד מעט־קט תרעם בניגון נהדר.

ואברהם מהרהר: הנה כאן שלובי ידיים בקצב ההורה של העמק והניגון של חב"ד, בית אבא־אמא באוקראינה ובתינו כאן בארץ־העברית, פסגת השירה הרוסית עם עברית של שיר השירים. רוצי, מכונה, רוצי עד עמוד אחרון. עלֵה, ריח הדפוס, ריח חריף עד שוכרה. מַלאִי את דפי־הנייר עד הגיעךְ אל מִצְוַת כּוֹרך אשר לפני ארוחת ליל־הסדר.

הימים נרטבים בגשמים ולוגמים מהם לרוויה, ודפיו של “אוֹניֶגין” נערמים ומייחלים לכריכה ולסֵפֶר. דב שחש בהתרגשות־של־חג אצל אברהם, מופיע בבוקר באררט ומצפה לבואו של אחיו.

“ידעתי שתהיה כאן היום,” פותח אברהם בטרם הוא מתיישב אל השולחן. “ידעתי שבחוּשְךָ המיוחד תדע ללבו של אחיך, כי היום הוא יום צאתו של ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ מהכורך, כמו יום צאת ילד מרחם.”

“בוא נלך אל הכורך לראות את ‘אוֹניֶגין’ שלך בהדרו,” מציע דב בקצרה.

שניהם הולכים אל בית־הדפוס לקבל את פני פושקין בעברית. ושם, בפתח בית־הדפוס, עם הנגיעה ב“יֶבגֶני אוֹניֶגין”, שני אחים וספר עומדים חבוקים שעה ארוכה, חבוקים וצמאים לבקבוק משקה שיצטרף לחגיגה.

אחר־כך הם שבים אל אררט. “מחר בערב חוגגים לאברהם את צאתו של ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ לאור,” מכריז דב בין כותלי אררט בניגון שאיש אינו יכול להתעלם ממנו. “הערב, כאן, המשקה עליי!”

בערב יום המחרת מגיע אברהם אל אררט ובידיו “יֶבגֶני אוֹניֶגין” בלבושו העברי, בכרכים שזה עתה יצאו מבית־הדפוס. לאה, שהרוסית קרובה לה לא פחות מן העברית, ניגשת ראשונה אל אברהם ונוטלת באהבה את “יֶבגֶני אוֹניֶגין”. בזווית־עינה ניצבת מירה שהיתה שוב לְאֵם. לאה היתה בסוד נסיעתה של מירה מכאן והנה היא שוב איתם. האם סופסוף הוא יישיר מבטו ויראה אותה, את שאהבה נפשו ומִשובה חשש? מה מוגות הלב הזו לו? גש אליה וְחַבְּקָה – רוטנת לאה בתוכה – היֵה אבא! חלוֹק את אהבתך עם הנפש הרכה שהבאת לעולם. והיא עוזבת במפגיע את אברהם ואת “אוֹניֶגין” ומפלסת דרכה אל מירה.

דב מבקש שקט, ומקדים לדברי אברהם: “השנה מלאו מאה שנים להולדתו של גְדול משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין. השילוב של אוֹניֶגין, פושקין ושלונסקי מחייב הרמת כוסית מיוחדת.”

וכולם עונים לו בהרמת כוסית – הכוסית הראשונה.

“הנה סוף־סוף ‘יֶבגֶני אוניֶגין’ בידי,” פותח אברהם. “אני מחזיק את הספרים הראשונים שעלו מבית־הדפוס. חשוב לי לציין כי הלשון העברית עברה תקופה של תמורות דינאמיות, כמעט מהפכניות, הן בכמות והן באיכות, למן המסד – בשפת־החיים, ועד בניין־העל – בשפת השירה. דור שלם של משוררים חדשים, אשר ירש את הניגון המושלם של ‘ההברה האשכנזית’, מלאכת־מחשבת של דורות משוררים, שִכלל במרוצת התקופה הזאת את ניגונה האחר של שירתנו, ניגונה של ‘ההברה הספרדית’, וליטש את צורותיה ואת כֵּלֶיהָ. כך התאפשר להביא לקורא שלנו את לבושה העברי של יצירת־מופת זו של פושקין למקסימום היכולת האובייקטיבית (של הלשון עצמה) והסובייקטיבית (של המתרגם) כפי שהיא היום.”

“נרים כוס שנייה,” קורא דב וכולם מניפים את כוסם אל־על.

אברהם ממשיך: “‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ היא מהיצירות המצוינות בהן נעשה זיווג בלתי אפשרי כמעט של הריאלי והריאליסטי עם הרומנטי והנשגב, ואלה חיים כאן יחדיו בשוויון־זכויות מלא. הרשו לי לומר שחודשים רבים עמלתי על מלאכת התרגום, חודשים של פרך, עבדות בתוך עבדות.”

כולם כאחד מרימים כוס שלישית.

אברהם מבחין בתוך אררט הרוגש, כי רק יעקב נעדר מן השמחה. הוא עוצר לרגע קט, מרים עיניו ומיישיר מבט אל מירה שבמרחק, כשואל: האם תּיסלח התנהגותי מאז צאתך לשם ועד שובך לכאן? האם תיסלח התעלמותי מכן? האם תכופר חולשתי ביחסי אלייך ואל בתנו? ומירה, באהבתה לאיש עם סימני התמיהה, יודעת בתוכה כי מכאן נגזר עליהם לחיות יחד, לאהוב, להרגיש עד עומק ולהיות שותפים לחוויות, ליהנות ופשוט לחיות.

רגע של שתיקה בין ארבע עיניים כמהות לאהבה, ואז ממשיך אברהם: “לא אהיה שלם עם עצמי בלא לשתף אתכם, ולו במעט, בשעות ההתייחדות עם ‘אוניֶגין’ ועם פושקין. יחד איתם חזרתי אל שייקספיר האנגלי ואל הסונטות הנהדרות שלו בנות י”ד השורות. הן ליוו אותי לאורך כל שמונה הפרקים של ‘אוֹניֶגין’ ומאות בתיו בני י“ד השורות, בית פושקיני העומד כסונטה שייקספירית, זה במיקצב רוסי וזו במיקצב אנגלי, הבונים לגבהים בניין־של־שירה, שירה הבונה את רוח־האדם. וגדולתו של פושקין אשר אל הצְלִילוּת, הרגישות ויְפִי החריזה הווירטואוזית של שייקספיר – הוא הוסיף ב’אוֹנֶיגין' גם את יכולתה ועוצמתה של הדרמתיות השייקספירית. לאורך כל שעות התרגום האינסופיות עמדתי מול הנס, הפלא בן מאות הבתים של טַטְיָנָה ואוֹניֶגין. שעות רבות עם פושקין אשר חי בעולם של דו־קרב וכך גם אוֹניֶגין, דו־קרב בין אדם לאהבתו.”

לאה קרֵבה אל אברהם ובברכה מהולה בכעס מוסיפה לדבריו: "נרים כוס רביעית ליום החג לתרבות העברית וללשון העברית כאן בארץ. אברהם נהג כמו פושקין, שכמו מולייר הכריז כי הוא לוקח את הטוב בעיניו בכל מקום שהוא מוצאו. פושקין שם סוף פסוק לדַלותה של הספרות הרוסית, ורק אחריו באים לֶרְמוֹנטוֹב וגוֹגוֹל וטוּרגֶנייב וטולסטוי ודוסטוייבסקי וצ’כוב. ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’, אולי יותר מכל יצירה אחרת, מעמיד את פושקין כאמן הדרמה הפיוטית המובאת בלשון של שיחה חיה, ואף־על־פי־כן הוא אינו מוותר על עולם השֶׂגֶב. אברהם הוא לא היחידי בהערצתו לפושקין. כך גם ביאליק ושירתו. היום מובא לקורא העברי פושקין בתרגום של משורר שיצר אותו מחדש בלשון כה שונה מלשונו ובאותיות מרובעות, ובזכות זאת מעשירה את השירה שלנו ואת תפיסת־השירה שלנו, כאילו נוף ארץ רחוקה ורחבת־ידיים הועתק אל נוף ארצנו והיה לחלק ממנו.

“תרגום ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ של אברהם מצליח להעביר לקורא את היצירה על הקצב והניגון הייחודיים לה, בזכות חדשנותו הלשונית של שלונסקי ותרומתו הגדולה בתחיית חומרי הלשון ובהגמשת העברית. בעינַי, ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ בעברית הוא כמין נס. דייקנותו במסירת תוכן הדברים, בהעברת הריתמוס עד לכל הפסקות הנשימה שבו, ללא כל אונס לגבי הלשון העברית, וההזדהות של היכולת הטכנית עם היכולת למסור את רוח הדברים כמו שהם ללא ויתור, הם כמעט מעשה שלא ייעשה. ואף־על־פי־כן הנה הוא שָריר וקיים לפנינו.”

לאה ואברהם מתחבקים, חיבוק אמיץ בין איש לאישה אסירת־תודה על הסיוע שהגיש לה בבואה לארץ וקבלתה לחבורת המשוררים הצעירה – חיבוק שלאחריו מבקש אברהם לקרוא באוזני הנוכחים את הבית האחרון מתוך ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ בעוד לאה קוראת שתי שורות ברוסית והוא קורא אותן בעברית, וכך עד סוף הבית שהוא גם סוף הספר.

כולם קמים על רגליהם, וכדרך אנשים הלומי־משקה מריעים ומבקשים: “רוצים הדרן! רוצים הדרן!”

ואברהם עונה: "בבקשה. אעשה כפי שעשה פושקין, ואסיים בשש שורות ‘עָמָל’, שהוא הוסיף בסוף ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’, מתוך רצון לבטא הן את העבודה הענקית שהשקיע בכתיבת היצירה והן את צער הפרידה מכתיבת היצירה עם הגיעה אל סיומה.

“אך לפני כן אני רוצה להוסיף: בעבודה על פושקין ביצעתי מה שאני צריך ויכול לעשות, ואני בלבד יכול לעשותו. למשל, השלמת מבחר ממצה משירת פושקין. רק הדור שלי עדיין מושרש ברוסית ובעברית גם יחד במידה הדרושה כדי לגאול את האוצר הזה. עכשיו אפשר לסיים בדברי פושקין.”

והוא קורא את ההערה של פושקין בסיום “יֶבגֶני אוֹניֶגין”:

עָמָל

רֶגַע נִכְסַפְתִּי־לוֹ בָּא, רַבּוֹת שְׁנוֹת־עָמָל הִנֵּה תַמּוּ,

לָמָּה בַּסֵּתֶר יַחְרִיד עֶצֶב פִּלְאִי אֶת לִבִּי?

הַכְּהִתֵּם פָּעֳלִי, אֶעֱמוֹד כִּשְֹכִיר־יוֹם לְאֵין־חֵפֶץ,

שֶׁבְּקַבְּלוֹ מַשְׂכֻּרְתּוֹ, זָר הוּא לְפֹעַל אַחֵר;

אוֹ כִּי אֵצֵר עַל עָמָל, בֶּן־לְוַאי מַחֲרִישׁ שֶׁלַּלָּיִל,

רֵעַ אַבְרוֹרָה־שֶׁל־פָּז, אָח לַתְּרָפִים הַקְּדוֹשִׁים?

רגע לפני רדת המסך על ליל־פושקין־הגדול ניגש אברהם אל מאשה, העומדת בפאתי אררט, כותב דבר־מה על שערו הפנימי של אחד מכרכי “יֶבגֶני אוֹניֶגין” ומגיש אותו לה. דב מבקש־דורש לראות את ההקדשה, ומאשה נענית ומאפשרת לו להציץ.

הקדשת אברהם למאשה

בעוד דב ומאשה מביטים זה בזה לאות שהבינו את פשר ההקדשה, ובתוך ההמולה האופפת את אררט ניגש אברהם אל מירה ומאמץ אותה אל גופו בחיבוק של כפרה ואומר בקול רם, מתוך כוונה שכל הנוכחים ישמעו: “אני מונה את ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’ בין ספרי־השירה שלי. הוא לי כמו ‘דְּוָי’ ו’לְאַבָּא־אִמָּא‘, אח ל’בַּגַּלְגַּל’ ו’בְּאֵלֶּה הַיָּמִים‘, ל’לֹא תִּרְצַח’ ול’אַבְנֵי בֹּהוּ'. לא אשכח כי תחילת תרגומו – בתחילת אהבתנו.”

יעקב הורוביץ [משמאל] ונתן אלתרמן

 

1937: הנעלם    🔗

והוא נעלם, נבלע אל הבֹּהוּ. סביב השולחן באררט יושבים שלושה – והרביעי חסר. ליובה משאירה מדי יום מנה מן המרק שהוא אוהב ופרוסת שניצל – והם נותרים במקומם עד יום המחרת. הרחובות לא ראו אותו ימים רבים. אררט נסער, מְקַטְרֵג על מירה ואברהם כי דרכם ערמומית, שִפְלַת־רוח ובוגדנית היא, נטולת־יושר, פחדנית ונחשית. יושבי אררט זועמים, תזזיתיים, שלוחי־לשון. והשולחנות והכיסאות זזים מעומס הכעס של יושביהם. עננה של זעם ממלאה את המקום עד התפקע. ימים של תֹהוּ ובֹּהוּ. אברהם ומירה מדברים בשתיקה, מלאים באהבתם ובפִּרְיָהּ.

חודשים רבים נעדרה מירה מן הארץ ועם שובה היא טובלת בכעס נורא: אררט מצד אחד, ובית הוריה מצד שני. חבריו וידידיו בנפש מצד אחד, ושני הורים מרי־נפש מצד שני. בעל־ולא־אהוב מצד אחד, ואהוב־ולא־בעל מצד שני. ובתווך אמא ותינוקת הזקוקה לשָׁדה. כעת, אחרי שעזבה את החיים עם יעקב ועברה עם רותי ודנה למגורים מחוץ לבית הוריה, מירה בטוחה באהבתה לאברהם. רק אהבתה זו קיימת. היא ידעה זאת מהיום שפגשה בו לראשונה. אמנם נישאה ליעקב, אך בלִבה נשאה כל הימים את אהבתה לאברהם. אלה חייה שלה, הירהרה, ואיש לא יכתיב לה חיים אחרים. יעקב תמיד ידע זאת בסתר־לִבו והוא ישלים עם אהבתה זו.

לאורך חודשים רבים יודע אברהם כי סופו של סודו שיתגלה, וחששו שהוא יתנפץ בפרצופה של אישה אלכוהוליסטית שאת תגובתה מי יֵדע, גובר והולך. הוא מייחל שהאלכוהול ימלא אותה עוד ועוד ויטשטש את ראיית־המציאות שלה. והנה האם ובתו כאן, ואשתו – בחוכמת האלכוהול שבה – ממשיכה לשחק באותו מחזה ששיחקה בו לפני צאתה של מירה לאירופה וגם אחרי שובה. בתוך־תוכו הוא נקרע בין אהבתו ללוסיה ואהבתו למירה, ותוהה: האם יוכל לחיות בין שתי אהבות? האם יהיה בכוחו של הזמן לקָרֵב בין השתיים?

כל אותו זמן מסתיר אברהם מאמו את סוד הקשר האסור וחוויית־הבכורה של היותו לאב, וכאשר הסוד נחשף היא באה איתו חשבון. אהבתה ללוסיה ובגידת בניה חוסמים כל דרך לסליחתה. תבונת־החיים שלה מפנה מקום לזעם אינסופי. סגולתה הנהדרת – יכולת התמודדות עם מצבים קשים – מתפוגגת. יצר האם המסוככת על בניה – גם הוא נעלם. דב ואברהם נאלצים לחיות עם כעס המשפחה כולה ועם שתיקתה הנוזפת של אמם.

דבר אחד יסודי אברהם ודב אינם מבינים: האם אמא ונשות־המשפחה כולן חושבות שהן חזקות מהמציאות? הרי מירה היא לא רק אהבתו של אברהם, היא עובדה, והיותן נשים אינה מסמיכה אותן להתכחש לאהבתו. הן חייבות להבין שזו לא לוסיה – זו מירה. לוסיה היא משם, מירה – מכאן. הוא ממשיך לדאוג ללוסיה, ואהבתו נתונה למירה. אלה חייו.

אברהם יושב ימים ולילות באררט ומנסה להתמודד עם אנשי החבורה שלו שאינם סולחים לו על מעשהו, והמילה “בגידה” עולה בפיהם שוב ושוב. הוא נאשם בבגידה בחבר קרוב ובפגיעה אנושה בו, בחיים בכחש, במשחק ברגשות האחר, בכיעור שבחוסר האומץ לומר דברים כהווייתם, בעורמה חסרת בושה, באהבה עלובת־נפש של שני אנשים נטולי־רגש. חודשים רבים לא מרפים ממנו חברי החבורה, עד ההתפרצות של לאה ודב.

“כולכם נקיי־נפש, צדיקים מבגידה, חפים מכל אהבה אסורה,” מטיח בהם דב. “מה ההתחסדות הזו לכם? נזירים ונזירות חביבים, את כל לילותיכם, עד האחרון שבהם, חלקתם רק עם נשותיכם, או שמא אהבותיכם חרגו גם הן ממיטותיהן של בנות־זוגכם? רבותיי חברי מנזר שומרי־היצר, אהבת־אמת לא אמורה להסתיים תחת להב הגיליוטינה. תנו לחיים לומר את דברם.”

“לא סוד הוא שהייתי בסוד העניין,” מחזקת לאה את דבריו. “הקשר שלי עם אברהם ידוע וגלוי, ואני האחרונה שאעמוד בדרכו אל אהבתו. אילו כולכם מצאתם את אהבתכם – ולא היא – הייתם מבינים ללבם של אוהבים. חפשו אחר אהבתכם ולא אחר כעס ורוגז על חברים שלנו. אני יודעת מה אני אומרת: גם אני את אהבתי מחפשת – האם אמצאנה? האם אמצאנה בשירה? לכו אל האהבה, ידידיי, והיא תחזיר לכם אהבה.”

ואברהם יושב לו מבודד, רק הוא ועטו. החבורה מסוגרת וסגורה בפניו. רק נתן מפר את הסֶגֶר וניגש אליו: “הנה המכתב שכתבתי לו ואלך ואדביק על דלת ביתו, אולי יֵצא ויבוא אלינו.”

והוא מקריא:

ויעקב לא בא.

אבא ובן, דב ויהונתן

 

1938: הולדת יהונתן    🔗

דב בא ומתיישב ליד אברהם באררט, כהרגלו בכל אחר־צהריים. ליובה ניגשת אל שולחנם ובידה מגש, כוס משקה ומיברק, ופונה אל דב:

“הגיע אליי היום מיברק שמיועד לך, וזה סימן שפברואר השנה הוא לא כמו פברואר בכל שנה. המיברק נשלח מחיפה והשולחת היא הדסה יצקר, חברת ילדות קרובה של מאשה.”

דב פותח את המיברק במהירות וקורא: “לקחנו את מאשה לחדר־הלידה. אני שומרת עליה. הדסה.”

דב מזדקף בכיסאו כקפיץ המשתחרר מאחיזתו, נוטש את המשקה ויוצא בחיפזון. יש רק דרך אחת המובילה אליה – הרכבת, ולשם הוא ממהר, קונה כרטיס וממתין לצאת הרכבת הראשונה אל חיפה. על הספסל בתחנה, לבדו, הוא נאבק בהוראה החד־משמעית של מאשה: ‘אל תבוא. אלד את הילד לבדי. הישאר בתל־אביב. נדבר רק אחרי הלידה.’ האם ישמע בקולה? חוכמת־החיים שלה עמוקה משלו, אך מה פשר הציווי שלה? האם אב אינו רשאי, אינו חייב, להיות נוכח בלידת ילדו? האם לא יזכה לשמוע את הצליל הנפלא – צליל בכיו הראשון של הנולד מרחם אהובת חייו? לא, הצדק עם מאשה. עדיין לא שככה אש המעשה של אברהם ומירה, ואין להצית להבה חדשה. כל־כולו מסרב להישמע לה הפעם, אבל הוא חייב להתאפק ולהישמע לציווי של מאשה. כך יושב דב על הספסל והערב שוקע והלילה יורד, והוא נשאר לשבת לבדו עד בוקרו של היום שעשוי להיות המאושר בחייו.

אט־אט הוא גורר רגליים עייפות אל אררט וכאן כבר ממתינה לו ליובה וספל קפה בידה.

“לא שמעתי מחיפה,” היא מקדמת את פניו, “אבל המיברק השני יגיע. עוד תראה כי בפברואר השנה נאמר פעמיים כי טוב.”

דב לוגם מן הקפה ונושא תפילה:

“שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ, אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ, יְהֹוָה צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֵּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. יְהֹוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.”

והוא פונה אל ליובה ומסביר: “זה ‘שיר למעלות’, תהילים קכא. זו תפילה לשלום הילד, שייוולד בשלום ויגדל לתפארת. אלה פסוקים המכוונים אל העובָּר בבטן. אתה מבטיח לו שאלוהים שומר עליו בצאתו אל אוויר העולם ובבואו לעולם הגשמי. חשוב לומר את התפילה שלוש פעמים, ואני מוכן לשבת ולומר אותה שש פעמים ואפילו תריסר פעמים.”

אברהם ולאה מצטרפים אל שולחנו לשמוע מפיו אם יש חדשות מחיפה.

חולפות על דב שעות של ציפייה אשר לא נותנת לעיניים להיעצם ולוּ לרגע קל. עייפות מהולה בתקווה שהנה בעוד רגע תבוא הידיעה אשר מי שמצפה לילד כל־כך מייחל לה. האב הטרי, האב־שבדרך וידידת־הנפש – כולם מקווים לקיצור הציפייה ללידה. דב אינו מסיר מבטו מן הדלת – אותה דלת שבה ניצבה מאשה בתחילת אהבתם – בידיעה שממנה יבוא האיש עם המיברק.

והאיש אכן בא לבסוף ושואל: “מיהי ליובה?”

ליובה מצביעה על דב, “תן לו. זה בשבילו.”

ודב פותח וקורא בקול רועד: “מאשה ילדה בן. יש לכם בן.” ודב מכריז ללא שהות: “יהונתן. שמו בישראל יהיה יהונתן.” וזה גם נוסח המיברק הבהול אל מאשה: “שמו יהונתן, כי אלוהים נתן אותו לנו.”

ליובה אינה מחכה לסיום קריאתו של דב וכבר היא ממהרת ובידה מגש ועליו ארבע כוסיות לדב, לאברהם, ללאה ולה עצמה: “לחיים, לחיים חדשים!”

ארבע ידיים אוחזות בכוסיות מורמות אל־על וארבעה פיות חוזרים על הברכה: “לחיים. לחיים חדשים!”

דב, עיניו מלאות דמעה, מוסיף: “לחיי מאשה, לחיי יהונתן! אני בדרך אל הרכבת, בדרך אל חיפה.”

המחסום שהציבה מאשה נפרץ ודב מצפה בכיליון עיניים לרכבת אל חיפה, למקום שממנו אפשר לראות את הים, שיותר מיופיו חשובה העובדה שחיפה מתקרבת בקצב נשיפת הקטר, ובחיפה מחכים לו שניים שאהבה נפשו – מאשה ובנו שאך נולד.

האם הקטר אינו יכול להחיש את קצב נשיפותיו ולפחות להתאימן לקצב פעימות לבו? הרי גם מתחנת הרכבת עוד ארוכה הדרך אל מאשה ואל בנו.

עוד הוא מהרהר וצפירת הקטר מבשרת – תחנת חיפה, תחנת חיפה.

הוא עולה בדרך הכרמל אל בית־החולים, קָרֵב אל מיטתה של מאשה, ובטרם חיבוק הוא אומר לה בקול חנוק־דמעות: “יהונתן. שמו יהיה יהונתן!”

מאשה, המבחינה בבכיו החרישי, מוותרת לו על שלא היתה ראשונה לחיבוק: “התינוק שוכב שם בחדר. לך אליו, לך.”

האחות, העדה לגודל ההתרגשות, מוסיפה: “אתה יכול להרים אותו בידיים, בזהירות.”

ודב ניגש ומרים את התינוק בעדינות ומחבקו ברכּוּת ושר עם עצמו בניגון חב"די: “יהונתן הקטן, מאוד חכם, מאוד חכם,” כאילו כל המשפחה איתו, כל הבית מאוקראינה כאן, כאילו אבא כאן ואמא ופניה וּוַרדינה ואידה ומניה ואברהם, והם מקשיבים לניגונו. שבוע ימים, שבוע שלם, יושב דב בחיפה ויום־יום ממהר אל בנו ואל מאשה.

* * *

ושוב ניצב האיש עם המיברק בפתח אררט, יודע מיהי ליובה ופונה אליה: “המיברק מחיפה והפעם הוא בשבילך.”

ליובה פותחת את המיברק ופונה אל אברהם: “הוא למעשה בשבילך.”

ואברהם קורא: “בואו אל חיפה לברית של הילד, אתה ומירה. את התירוצים הַשאירו בתל־אביב.”

וביום השביעי דב משכים אל בית־הכנסת הקרוב לתפילת שחרית, ובסיומה הוא יושב עטוף בטליתו, מקדים את המאוחר ולוחש עם עצמו, במעין דו־שיח בין אב לבנו, את תפילת הברית:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ… בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.”

בצהריים הוא חוזר אל מאשה, השוהה עדיין בבית־החולים, ובידיו מתנה ארוזה וזר־פרחים ענק.

חסר־סבלנות מצפה דב לרגע הברית, שייחגג בחדר רחב־ידיים בבית־חולים. עדיין עטוף בטלית הוא פוסע הלוך ושוב בציפייה לבאים, ובעיקר למאשה ולבנו; ולבסוף הם נכנסים ואיתם הוַגנרים רינה ושלמה והיַצקרים הדסה ויעקב, חבריה החיפאים של מאשה, והמוהל שניגש ומכשיר עצמו בפינת החדר. ואז נכנסים אברהם ומירה, ודרכם מתפצלת. מירה ניגשת אל מאשה לחבקהּ ובלִבה תודה על שהצטרפה אז אל דב לקבל את פניה בנמל חיפה בבואה עם בִּתה רותי, ואברהם ניגש אל דב לחבקו כחבק אח אהוב־נפש, אשר גם הוא זכה לילד מהאישה שאהבה נפשו. לרגע קט עומד הכל מלֶכֶת, עד שאברהם מַרפה מדב ומאפשר לו להתקרב אל הכיסא הגדול, כיסא אליהו.

אברהם נקרא להיות סנדקו של הרך הנולד ולהחזיקו על ברכיו. כשמכניסים את התינוק כולם קמים על רגליהם וכקול אחד קוראים: “ברוך הבא.” התינוק מובא אל דב, שמחזיקו בזרועותיו ופותח ואומר:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד.” וכל הקהל עונה אחריו פסוק בפסוק: “אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא.” התינוק מונח על הכיסא הגדול וכולם אומרים: “זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב.” והמוהל מוסיף: “לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה‘, שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה’, וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי.”

והוא מבקש מדב למנות אותו שליח־מצווה לעריכת הברית. דב אומר הן. אברהם הסנדק מתיישב על כיסא אליהו ועל ברכיו התינוק.

המוהל מברך:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה.” המוהל מבצע את המילה, ודב מברך: “בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.”

והקהל העומד מסביב ומברך:

“אָמֵן, כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית, כָּךְ תַּכְנִיסֵהוּ לַתּוֹרָה וְלַחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים.”

ואז עוטפת שתיקה את החדר ורק קול התינוק המתייפח נשמע.

אט־אט מתרוקן החדר מהבאים, ומאשה ודב, מירה ואברהם נותרים עם עצמם. מירה מנצלת את השמחה ומפתיעה את כולם בהודעה חדה: “אני עוברת לגור עם אברהם. רותי ודנה ואני, ליתר דיוק. הגיעה השעה לשים סוף לבריחה שלנו מעצמנו. אני לא נגד יעקב או נגד לוסיה. גם הם צריכים להמשיך בחייהם. אני בעד עצמנו ובעד היותנו אבא־אמא במלוא מובן המילה. נקים משפחה, נקים בית ונבנה חיים משלנו.”

אברהם ההמום מתקשה להתאושש רגעים ארוכים.

דב ממשיך בדרך שסללה מירה: “מאשה שלי, אני מבקש שגם אנחנו נעבור לגור יחד ונחיה יחד שלושתנו כמשפחה, נממש את אהבתנו ונגדל אותה כפי שמגדלים פרח אהוב.”

מאשה מפסיקה את שטף דיבורו כמו באיבחת־חרב: “הוֹלַדְתָּ שני ילדים עם לובה, ואתה תגדל ותחנך אותם בביתכם. האהבה שלנו מספיק עמוקה ואמיצה, ותוכל להתמודד עם מצב כזה. נהיה יחד באהבתנו ועם ילדנו. שכרתי חדר אצל המֶסקינים ושם אגור עם יהונתן.”

דב פונה אל השלושה: “עכשיו אנחנו שווים באהבתנו האסורה, שווים בפרי בטן מאהבה זו, שווים באהבתנו זה לזה.”

לאחר שאברהם ומירה נפרדים לשלום ויוצאים אל תחנת־הרכבת, דב ממשיך ומדבר על לבה של מאשה: “מאשה שלי, עכשיו את לא לבדך, אני לא לבדי. יש לנו ילד לגדל. יש לנו חיים, לשלושתנו יחד. לא מחובתך לדאוג ללובה ולילדיי. זו חובתי, כפי שחובתי מעתה לדאוג ליהונתן. ואני אדאג לו ולך לאוכל, ללבוּש ולאהבה. לחיים מלאים. הוא יגדל ויצטרך לנעל, למיכנס, לחולצה, לגג מעל ראשו, לספר, לגן־ילדים, לבית־ספר.”

“אמרתי לך,” מתעקשת מאשה ברוך, “ואני חוזרת ואומרת שיש לך עוד שני ילדים לגדל. זו חובתך. כל שאמרת – וקיבלתי באהבה – על יהונתן, כאילו אמרת על כל ילדיך.”

“ומי ידאג לך?” מקשה דב. “אֶת עצמך אַת מוציאה מהתמונה, מהחיים שלי.”

“אני יודעת לדאוג לעצמי. כך היה בילדות הנוראה בוורשה, כך בחיי הדלות עם אבא שלי כאן ביפו, וכך יהיה גם מעכשיו.”

“על אגואיזם מיוחד במינו כמו זה שלך לא שמעתי מעולם,” מגיב דב. “זה מעל לבינתי: אדם מאוהב באדם שני ומביא איתו ילד לעולם, אבל לא מוכן לנהל איתו חיים משותפים ולא מוכן לקבל את דאגתו של ההורה השני!”

“האם לא סיימת לימודים בשתי אוניברסיטאות רק כדי להבין טוב יותר את המציאות? במתמטיקה פשוטה זו חלוקה לשניים. אתה השלם, שמחולק מעתה לשניים: חצי אתה איתם וחצי אתה איתנו. כבר אמרתי לך שאתה חייב לדאוג להם.” דברי מאשה.

“ואני חייב לדאוג גם לכם,” ממשיך דב במלחמת־מאסף. “אני יכול – וכך יהיה. את לא חייבת לדאוג לבדך ליהונתן. הילד הוא שלנו, בלשון רבים.”

הדי הוויכוח מלווים את מאשה ודב בדרך חזרה אל תל־אביב, כל אחד לדרכו שלו.

החודשים רצים והשנה חולפת, ודב ומאשה חוגגים בכל שלישי בחודש יום הולדת ליהונתן. כך שנים־עשר חודשים עד היותו בן שנה.

נתן אלתרמן

 

1938: כּוֹכָבִים בַּחוּץ    🔗

החורף פושט את ענניו עמוסי הגשם ומפנה מקום לריחות האביב. אררט מתמרק לקראת ערב “כּוֹכָבִים בַּחוּץ”, ספר ראשון מפירות־השירה של נתן אלתרמן, ורוגש כגלי־הים ברוח עזה. השולחנות לובשים לבן כמתכוננים לכניסת החג וצלצולי הכוסיות שמבריקה ליובה ממלאים את המקום. היום עושה דרכו בעצלתיים, מכין עצמו לחגיגה של הערב.

והערב בא. כמי שהביא את נתן והכניסו בברית־השירה ומתחילת הדרך עודד אותו בכתיבתו, אברהם מתרגש כשושבין המלווה חתן אל חופתו. עתה הוא יושב בפינתו ומהרהר בדרך הארוכה שיצא אליה כמעט לבדו במאבק ליצירת אמירה שירית אחרת, חדשה, תוססת, כָּאנִית ועכשווית, יודעת־עולם. והנה היום נתן מצטרף אל הדרך ומביא את “כּוֹכָבִים בַּחוּץ”. אבל הוא טועה טעות מרה – אלה אינם כוכבים־שבחוץ, אלה כוכבים־שבפנים. הו, איזה ערב מלא באור־כוכבים.

דב חש בעוצמה שמשדרים הרהוריו של אחיו, השמח גם עם לידת “כּוֹכָבִים בַּחוּץ”, אבל עסוק כולו בחוויית היותו אב לתינוק שרק עתה נולד, יהונתן, ובאם הטרייה שהאהבה אליה אינה מרפה ממנו. הנה היא חוזרת לתל־אביב – ולא לבדה. בנו עִמה.

עתה אברהם הוא שחש בעוצמת התרגשותו של דב ותוהה מדוע הוא מרוגש כל־כך. האם הוא עדיין שקוע בלידה החדשה? בילד שכה רצה עם מאשה? הכל נולד פה מחדש: ספרי־שירה, משוררים, ילדים. האם אלה אינן שמחות שלו, של אברהם? האם הוא שנשאר בחוץ – ולא הכוכבים?

אל שמחתו של דב, שחש בהרהורים שאינם מרפים מאברהם, מתגנב שוב צער שכבר עלה והטריד אותו בעבר: האם משחקים לנגד עיניו בני־דמויותיהם של מוצרט וסַלְיֶרי? באותם ימים לא רחוקים ראה באברהם מוצרט, ובחיים נחמן ביאליק – סליֶרי. האם מהיום קם מוצרט חדש שמעמיד את אברהם כסַליֶרי? האם דב רואה זאת בדמיונו, או שמא הוא שומע בזמן האחרון בדברי אחיו ובנימת דבריו שמץ קנאה של אבנים מן הבֹּהוּ בכוכבים שבחוץ?

אברהם נראה מוטרד, ונראה שמזדחלת אליו השאלה: האם קם לנגד עיניו משורר צעיר, רק בן עשרים ושמונה, שמהפנט את הנוער קורא־השירה כאן? האם הוא עֵד להתגלות חדשה של צמיחת פרח־משוררים, שהוא עצמו שתל את פקעתו והישקה וטיפח?

אברהם קם לברך את נתן: “נתן, כְּאָח צעיר אתה לי. אותי לא שיבחו בצאת ספר־השירה הראשון שלי, רק גידפו וסקלו כל אבן בֹּהוּ שלי. הנה עכשיו אני משבח אותך על ספר־השירה הראשון שלך. עלֵה והשתבַּח. הכוכבים שלך כמו צופים עלינו מעל, ובאותה שעה קורצים גבוה אל השמים. הרחק־הרחק הם מרקיעי שחקים.”

לאחר שתיקה־שבהתרגשות משיב לו נתן: “למען האמת, אני חייב לך שתי תודות. האחת, על שפתחת לי דלת אל מרומי עולם השירה; והשנייה, על היותך סולל דרך לעברית החדשה, שהיתה כאן אבל לא בשימוש. מי כמוך יודע מהו סוד לשון התנ”ך, מי כמוך יודע את יופייה של לשון התפילה, מי כמוך מכיר את יסודות לשון החכמים. מי כמוך יודע לשלב בין כל אלה ולסלול את הכביש הזה של הלשון העברית, עליו אנו יכולים לנסוע בביטחה."

“יותר מדי תודות לא אומרות דבר,” מצטנע אברהם. “לא שלי הוא החג היום – חגך הוא, חגם של ‘כּוֹכָבִים בַּחוּץ’. וליום חג יפה התפילה־בקשה: אנחנו שנינו יותר מדי בודלריים, יותר מדי ‘פרחי הרַע’, יותר מדי שקועים בעולם הגדול. צריך לחזור לארץ. זהו מקומנו, כאן מדברת השירה העברית.”

לאה מצטרפת אל המברכים: “קראתי ושניתי וקראתי ב’כּוֹכָבִים בַּחוּץ', ועלתה בי המחשבה שמשורר הוא בעל־חיים חד־מיני שיכול להוליד בֵּית־שיר מבלי להיכנס למישכב עם בן המין השני. או אולי השכינה היא אישה? שמא כך גם נולדו שירי־הכוכבים שלך, נתן?”

“רצית לומר כי ההשראה היא האישה?” מציע נתן.

משיבה לאה: “רציתי לומר ש’כּוֹכָבִים בַּחוּץ' הוא ספר־שירה נפלא ולברך אותך בצאת ספרך הראשון.”

שרשרת הברכות חולפת על־פני חצות ומגיעה שעתו של נתן להשיב לכל מברכיו.

“אין לי מה להוסיף על מה שנאמר כאן,” הוא אומר, “רק אנסה להתעורר מעומס־הברכות ולקרוא לכם משירִי ‘כִּנּוֹר הַבַּרְזֶל’.”

רחל, אשתו של נתן היושבת בפינת אררט הרחוקה, היא הראשונה המבחינה בבואו המפתיע של יעקב לאחר הימנעות מפגישה עם החבורה והיעדרות כה ממושכת מאררט. יעקב, הממתין בחוץ בחושך מתחילת הערב, נוטל את מושכות־הקריאה מנתן, שקולו נחלש משורה לשורה.

"נתן, אתה יכול להמשיך לרוקן אל גרונך עוד משקה עד שיכרון־חושים ולשבת בשקט, אני אמשיך לקרוא ב’כִּנֹּור הַבַּרְזֶל' שלך:

כִּנּוֹר הַבַּרְזֶל

א.

הָעֶרֶב הַמְכַבֶּה לָנֶצַח אֶת עֵצָיו,

הָעֶרֶב הַמַּכְסִיף שְׂפָתַיִם וְגָבִיעַ,

אֲנִי כָּפוּת בְּךָ כַּלַּהַב בַּנִּצָּב,

אֲנִי אֵלֶיךָ שָׁב כַּדֶּרֶךְ אֶל אָבִיהָ.

יָרֵחַ לַבְּאֵרוֹת פּוֹרֵס כְּבָר מִפִּתּוֹ.

אֶת הֶעָרִים שְׁקִיעוֹת בִּנְהִימָתָן הִגְמִיעוּ.

עוֹלָם שֶׁלִּי, עוֹלָם, אֶפְשָׁר לָדוּר אִתּוֹ

שָׁנִים כִּשְׁנוֹת חַיִּים, בְּלִי דַּעַת מַה וּמִי הוּא.

בְּלִי דַּעַת מַה קּוֹלוֹ, מַה צֶּבַע לְעֵינָיו,

מִבְּלִי הַחֲלִיף שָׁלוֹם עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת.

בִּפְרוֹזְדוֹרִים צָרִים, כְּמוֹ שָׁכֵן עָנָו,

רוּחוֹת גַּגּוֹ עָבְרוּ עִם בֹּקֶר וְעַרְבַּיִם.

 

אָמַרְנוּ גֵּא הַזְּמָן, הַשָּׂר בַּמַּפָּחוֹת,

שִׁירֵינוּ הַיְשָׁנִים לֹא בּוֹ יַרְחִיקוּ לֶכֶת – –

אֵלִי, אַתָּה הַבָּן לְלֵב הַמַּתָּכוֹת,

רְאֵה, הֲלֹא גַּם הוּא נִשְׁבָּר אֶל חֲלִילֶיךָ.

 

כִּי אִם דְּרָכִים רַבּוֹת שָׁכְלוּ אֶת כִּשּׁוּפָן

וּמִדְּלֵקוֹת בַּלֵּיל פְּנֵי קַטָּרִים יֵאוֹרוּ,

הֵן יֵשׁ וְגַם רַכֶּבֶת רָצָה כְּשָׁפָן,

כִּסְחַרְחֲרָה מֵרוּחַ וּמִיַּעַר אֹרֶן.

הֵן יֵשׁ וְלֵיל הַקַּיִץ בִּטְלָלָיו מַחֲלִיק

עַל מְכוֹנוֹת כְּבֵדוֹת אֲשֶׁר זָקְנוּ בַּסֹּהַר – –

גַּם לַבַּרְזֶל, אַחַי, עוֹד יֵשׁ כִּנּוֹר עַתִּיק,

גַּם הַבַּרְזֶל יוֹדֵעַ עוֹד נַגֵּן וּנְסֹעַ.

ב.

עוֹלָם הָאֱלֹהִים, בְּהֶבֶל לַיְלָה חַם,

מוּל נְשִׁימַת שָׁמֶיךָ הַקְּרֵבִים לְמַטָּה,

מוּל חַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר אִבְּדוּ אֶת חִיּוּכָם,

שַׁלְוַת כּוֹכָב וּמַיִם לְעֵינַי לִמַּדְתָּ.

 

וַתַּעַזְבֵנוּ שׁוּב, בְּלִי דַּעַת קְרֹא וּכְתֹב,

וְשׁוּב גַּנְּךָ סָעַר וְלֹא בַּעֲבוּרֵנוּ,

רַק פְּעָמִים יָבוֹא הָעֶרֶב עִם הַתֹּף

צָלוֹעַ וְתוֹפֵף בְּפַרְוָרֵנוּ – –

– – וּמִדַּפֵּי מִכְתָּב, מֵחִשְּׁבוֹנוֹת רָעִים,

מַפַּת־עַרְבִית נוּגָה שֶׁלֹּא בֵּרְכוּהָ,

יִשָּׂא פִּתְאֹם אֵי־מִי עֵינָיו קִצְרוֹת־רֹאִי,

כְּמוֹ אַרְיֵה רָצוּץ לְרֵיחַ רוּחַ.

 

סְעַד אֶת עִצְּבוֹנוֹ הַדַּל וְהֶעָזוּב,

רַחֵם אֶת מַעֲשָׂיו שֶׁרַבּוּ וְקָטֹנוּ.

בְּצַוּוֹתְךָ אָבִיב לַחֹרֶשׁ וְלַסּוּף,

גַּם לִלְבָבוֹ הַלְבִּישָׁה נָא כֻּתֹּנֶת.

אֲנִי שָׁלֵו. דַּרְכִּי אֵלֶיךָ נִפְתְּחָה,

אִם גַּם אוֹרְחַת זָרִים עֲדַיִן בָּהּ דּוֹרֶכֶת.

מִדֵּי תָּבוֹא, זְקֵנִי, תִּמְצָא אֶת נֶכְדְּךָ

נָכוֹן לִהְיוֹת לְשֶׂה בַּעֲדָרֶיךָ.

והוא מסיים: “נתן ידיד־נפש־לי, ה’כוכבים' שלך הם שירה נפלאה. אתה וידידותך גרמתם לי להרים ראש ולהביט מחדש אל הכוכבים.”

ונתן, הלום־יין, קם ומתרומם בקושי מכיסאו ומחבקו חיבוק ממושך.

 

1938: “שִׁירֵי הַמַּפֹּלֶת וְהַפִּיוּס”    🔗

הקיץ לועג לחורף היורד מהבמה ושוב הכל מתחמם סביב. דב מגיע אל אררט לקפה־של־בוקר, והוא לוגם ומהרהר. מדוע הוא שותק לאורך כל ימי “כֹּוכָבִים בַּחוּץ”? אולי בשל היותו עסוק בימי ההולדת של יהונתן חודש בחודש? אין הוא יכול להיוותר אדיש עם צאתו לאור של ספר השירה החדש של אברהם, “שִׁירֵי הַמַּפֹּלֶת וְהַפִּיוּס”. הרי זו פעם ראשונה שמסתמנת רוח חיובית במלאכת־השירה של אחיו. כל הזמן הוא עסוק בעיקרו בעולמות של דְּוָי ובֹּהוּ, והנה צץ פה גם פיוס, הפיוס שאחרי המפולת. נכון שעולה עננה שחורה איומה ונוראה בגרמניה, אבל גם נכון הדבר שכאן בונים ויוצרים תחת שמש זורחת. נכון שהעולם עלול לחזור אל מוראות ימי המלחמה הראשונה, אבל נכון גם שהיום יש ליהודים היכן להיות, היכן לחיות. מכל הדברים הנכונים האלה דב רואה, לצערו, בעיקר את המפולת. ובאווירת־מפולת זו גדל תינוק שהוא, דב, ומאשה נשבעו לו שיֵצא לאוויר של עולם טוב.

ואולי טעות בידו ו“שִׁירֵי הַמַּפֹּלֶת וְהַפִּיוּס” הם הרבה יותר אישיים ואינטימיים מכפי שנדמה על־פני השטח. אולי אברהם חש בחייו־שלו שהם נפלו כמפולת. אולי המערבולת לוסיה־מירה־יעקב הגיעה עד מפולת. אולי הבריחה שלו מעימות עם חייו־שלו הגיעה עד מפולת. ואולי מתוך תהום־המפולת עולה בניין חדש אשר לבֵניו בנויות היטב. הנה אפילו יעקב הבין לבסוף, שלא מבגידה בו אלא מאהבתה לאברהם היא ילדה לו בת. ואולי גם לוסיה, השקועה בבקבוקה, מבינה בסתר־לבה שאברהם חי עם מירה אך לא נגוזה אהבתו לה. אולי ההרהורים האלה הם שמסייעים לו, לדב, להבין את הצירוף – המפולת והפיוס.

אברהם מגיע אל אררט ומתיישב ליד דב.

“אני מרגיש שבאת מוקדם היום, שלא כהרגלך, כדי לקבל ראשון את ‘שִׁירֵי הַמַּפֹּלֶת וְהַפִּיוּס’ שלי היישר מהכורך.”

“מי אם לא אני זכאי לקבל את ספר־השירה שלך ראשון?” מאשר דב.

ואברהם אכן מגיש לו את העותק הראשון: “אני רואה שאתה נתון במצב־רוח מתאים לסֵפר, מבולבל בין מפולת לפיוס.”

“כן,” משיב לו דב. “אני שואל את עצמי האם אנחנו שנינו נדע לצאת מהמצב של אהבה אסורה – אל מצב של פיוס. אתה עברת לגור עם מירה, ובאשר לי – מאשה מסרבת לעשות את הצעד, מתוך החלטה נחושה לא לעמוד בדרכי כאב לשני ילדיי האחרים, כדי שאמשיך לדאוג להם. לכן לא נעבור לגור יחד. היא גדלה ללא דאגת־אם, בעוני מרוד, והיא לא תניח למצב כזה להתרחש אצלי, עם שני ילדיי הבוגרים. זאת מאשה. קל יותר לשנות את מסלול כדור־הארץ מאשר לשנות את החלטתה. אתה קיבלת את מירה ואהבתה, אבל העמדת נגדך את כל חבורת אררט. זה לא יישאר כך רק בין כותלי בית־הקפה. ‘חבורת יחדיו’ היא חלק ממך, חלק מעולם השירה והתרבות שלך – ואתה הולך ומאבד את החבורה. לא במקרה כאשר אני רואה את נתן וקורא את שיריו, עולות בי בכל פעם מחדש דמויותיהם של מוצרט וסַליֶרי. עולמך גם הוא רחוק מפיוס. מה יהיה על לוסיה, ומה יהיה על לובה? מה יהיה על מירה ועל מאשה, על התינוקת והתינוק, פירות האהבה?” ואחרי שתיקה ארוכה הוא מוסיף: “תן לי לקרוא בעיון את ‘שִׁירֵי הַמַּפֹּלֶת וְהַפִּיוּס’ שלך – פעם ועוד פעם. אולי אמצא את דרכי בין המפולת והפיוס.”

אברהם, אשר לאורך חייו עד כה זכה לתמיכתו ולעידודו של דב, ניצב לפתע מול מצב הפוך: נראה שהפעם אחיו זקוק לתמיכתו. דב מחזיק ברכוּת את הספר הטרי, אשר ריח הדפוס הַמשַכֵּר עולה מדפיו, וקורא אט־אט שיר אחרי שיר, ואברהם יושב מולו ומתבונן בשפתיו הנעות עם המילים. ובלחש הוא חוזר על השורות משירו “הַגְּדִי שֶׁחָזַר”:

"אַךְ שַׁבְתָּ כָּמוֹנִי: אֶל אִמָּא יָפָה.

מְבֻגָּר

וְעָיֵף

וְסוֹלֵחַ."

שני האחים יושבים בשתיקה רגעים ארוכים.

“אהבתי נתונה לך ללא גבול,” דב מפר את השתיקה, “כי אח לי אתה, איש שמילותיו מתחברות כבמעשה־נס לאמירה שיורדת למעמקים ועולה לגבהי־השמים. יש בך הכוח להעמיד שיר שהוא־הוא האושר. זהו חסד השיר. בשבילי קריאת שירה היא מקור אנרגיה שאין חיים בלעדיה.”

אברהם יושב נדהם ושותק, עד שהוא ננער וממשיך את השיחה: "אני לא בטוח שבין מבקרי־הספרות שלנו יש מי שיכול לתאר שירה כמוך. עם אח כמוך השירה מתמלאת שמחת־חיים. עד עכשיו, אתה יודע, זכיתי בעיקר לביקורות נוזפות ונושכות, והנה אני בא אל אדם – גם אם אחי הוא – מגיש לו את ספר־השירה שלי והוא קורן אושר ומקרין אליי אושר. זה יותר מחיבוק. זו אהבת־שירה אמיתית, אחי. הרשה לי וגם אני אענה לך בשיר מהספר:

מוּל הַיּוֹם הָאַחֵר

כַּמָּה עֹצֶר לִבְלוּב פֹּה!

כַּמָּה חֹמֶר שֶׁל דֶּלֶק!

וְהַכְּתֹבֶת הַזֹּאת: “הִזָּהֵר. סַכָּנָה!”

יֵשׁ יַלְדוּת הַחוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ כְּפֶלֶג.

כְּחֶזְיוֹן־הַשָּׁרָב יְלַהֵט דְּיוֹקָנָהּ.

מִכָּל נִיעַ־עַפְעַף מִשְׁתָּאֶה הִיא נִטְלֶלֶת.

מִכָּל הֶגֶה נִתָּר כְּיוֹנָה מִשּׁוֹבָךְ

שֶׁפָּגַע בּוֹ חַלּוּק אֲבָנָיו שֶׁל הַיֶּלֶד

בְּשׁוֹגֵג

בִּמְשׁוּבָה

בְּהֶאָח!

אֵיזֶה פֶּתַע שׁוֹבָב. אֵיזוֹ אֶבֶן שׁוֹגֶגֶת

שֶׁל חִיּוּךְ מְכַפֵּר

שֶׁל פִּיּוּס אֲבִיבִי

בִּי הַבֹּקֶר קָלְעוּ הַמַּרְאוֹת שֶׁמִּנֶּגֶד

הַקּוֹלוֹת שֶׁמִּמּוּל

הָרֵיחוֹת מִסְּבִיבִי.

צַמָּרוֹת וּפָנִים

עֲנָפִים וְכַפַּיִם

כְּלָמְדוּ מֵחָדָשׁ לְלַבְלֵב וְלִצְחֹק.

וְהַכֹּל וְהַכֹּל בִּי כּוֹרֵעַ אַפַּיִם

מוּל הַיּוֹם הָאַחֵר הָעוֹלֶה מֵרָחוֹק.

דב אוחז בחוזקה בידו של אברהם ומאמצה בין כפות־ידיו. לאחר מכן הוא קם והולך אל יום העבודה שלו. ובדרך הוא שח עם עצמו, כי ההבדל והשוני בין נתן לאברהם אינו כהבדל בין טוב לרע, כישרון או כישלון, נפלא או נשפל וכל זוגות ההפכים שבעולם. ההבדל הוא שבשירתו של נתן אפשר להעמיק בקריאה אחת, ואת שירתו של אברהם צריך לקרוא פעמיים כדי להגיע לעומקה.

 

1939: הקמת “ספרית פועלים”    🔗

אברהם מתעורר בביתו משינה חטופה בת שעה־שעתיים, ותשוש־רוח הוא עושה דרכו אל אררט שאך עזב. קודר הוא יושב אל שולחנו. אחרי סגירתו של “טורים” בגלל מחסור בכסף, הצליח לגייס סכום מתקבל על הדעת וכתב־העת הספרותי מתאושש. “שִׁירֵי הַמַּפֹּלֶת וְהַפִּיוּס” משרים עליו הרגשה של בשלוּת־טרם־זמנה. שלושים ותשע שנים הן כמחצית החיים והוא מרגיש כאילו חי כבר שבעים שנה. עולם הפוך. אתה מנסה ומקים בית ומגדל דור חדש אל תוך ימים נוראים תחת טירופה של גרמניה הלובשת מדי נאציזם שטני, והשירה אינה יכולה לעמוד מנגד ולשתוק. איך אפשר להיות שונא־אלימות, שׂוֹטֵן־מלחמות – והמשטמה הנה היא בדרכה לרמוס עד עפר את בני העם היהודי. חברי “יחדיו” אינם נכונים לסלוח לו ולמירה על אהבתם ועל פִּרְיָה וטינתם אינה מרפה לרגע. האם לא הוחלפו היוצרות ושמו הנכון של ספר שירה כיום חייב להיות “שִׁירֵי הפיוס והמפולת”? מדוע זה סוגר עליו שילוב הרסני וחברי־הרוח שלו מתרחקים והולכים בעקשנות בדרך הטינה? ולמה מתקדרים ומאיימים השמים באירופה? ומהו החיבור הזה של הטינה והאיוּם דווקא בימים שהאהבה בינו לבין מירה פורחת? האם פריחה זו נועדה לנבילה מהירה? מהו חטאם? למי חטאו באהבתם?

עם בוקר דב עושה את דרכו אל משרדו במחלקת המדידות, אך חוש נסתר מסיט אותו ומוליכו אל אררט, אל אברהם.

“מה שלומו הבוקר של האיש הכי בודד שאני מכיר? איך הוא מתמודד באלה הימים עם עצמו ועם כולם?”

אברהם מתעורר מהרהוריו: “אחיך יותר מודאג מאשר בודד. אני רואה שחורות כאן לפניי ובאופק. לא אכחיש שאיני יורד לסוף כעסם של חבריי. כל פשעי הוא שמצאתי אהבה שאינה הלומת־משקֶה, עומדת זקוף על רגליה ולא הולכת ומתנודדת מצד אל צד לאורך רוב שעות היום. ובעוד פשע איום אני מואשם על־ידי חבריי: איני מצליח להעמיד על הרגליים כתב־עת שאינו מתנודד ומאיים ליפול באין תומכים נדבנים שיפיחו בו חיים, ולחברים הנכבדים עוד מעט־קט לא תהיה במה לפרסום יצירותיהם. ברור כי למצב הזה יש אשם אחד בלבד, והרי הוא יושב תשוש עד דק כאן לפניך.”

“איש עדיין לא נושע מרחמים עצמיים,” מזכיר לו דב. “מְצא דרך בינות לעיי המפולת והתפייס קמעה עם עצמך. החברים שלך רחוקים מלהיות ‘חבורת־יחדיו’. כל אחד מהם מחשב את דרכו שלו, ומה ערך יש לך בשבילם אם אינך מעמיד להם במה שהחברים הנכבדים יעלו וישחקו עליה? הם יודעים לכתוב – לא לבנות. הבה נשאיר אותם לעצמם, שינסו את כוחם בבניית במה בעץ ובמסמרים, בעבודת פטיש קשה. רגילים הם עד היום לבוא אל במה מוכנה ורק להציע את מרכולתם. הנה תהיה להם הזדמנות להקים שירה מהמסד עד הטפחות. לבנות – וגם לשורר. שנים הם מנצלים את יכולתך כבנאי. שנים הם רגילים שאתה השער שיבואו בו משוררים וסופרים צעירים. אני חש שהגיעה שעת הפרידה. אל תחשוש. נפרדתָ מאישה – ואהבתך מתגשמת עם אישה אחרת. היפרד מהחבורה – והקֵם בית ספרותי חדש.”

אברהם, למרות המחסור הנורא בשינה, מתעורר לפתע וקם מכיסאו: “אתן תשובה חיובית לאנשי ‘השומר הצעיר’. אערוך את ה’דפים לספרות' שלהם. זו הדרך. אניח לנתן ולישראל וליעקב ללכת בדרכם עם כעסם המתמיד כלפיי. אלך עם לאה ואליעז וחלפי. זו הדרך ואין בִּלתה, זו השעה לשאת שירה שפניה נשואים אל המציאות. אני מאמין בשירה ובספרות שאינן סובלות פחד־גבהים, ואלה ימים שהקרקע בוערת מתחת לרגליים והשירה, הספרות והתיאטרון צריכים לתת ביטוי למציאות זו. לא בפשרה עלובה אני מדבר, כי אם בפשרה לצורך עלייה. השירה לא נועדה להשתעבד ליום־יום, לא־וָלא. בבמה הספרותית החדשה שלנו היא תדבר אל המציאות.”

“ואולי מוטב להיזהר מהקשר ההדוק שלך כמשורר של תנועה פוליטית?” מעלה דב שאלה משלו. “האם אין סכנה שהשירה תשתעבד לתנועה? גם אני מאמין כמוך בדרך הזו, אבל חושש ממנה. האם נכונה גם כאן החשיבה של מיודענו אחד העם כי ‘לא זה הדרך’?”

“מרוב סימני־שאלה לא רואים את העיקר,” מנסה אברהם להשליט סדר בדברים. “הגיעה השעה להיפרד מזוטות: אם חבריי אוהבים אותי אם לאו, אם מכבדים את שירתי אם לאו, הדרך בלעדיהם לא תהיה קלה, אבל הכרחית היא. האם הם לא רואים מה שאני רואה, כי העולם משתנה לנגד עינינו, האדמה רועדת ואין דבר שיישאר במקומו? אני הולך בדרכי ל’השומר הצעיר'. התשובה שלי היא: כן, זה הדרך.”

ודב מגיב ללא היסוס: “הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. ובשפת־הדיבור – אתה תמשיך בחייך עם מירה ותדאג לגידולה של רות, ואני אמשיך בחיי עם מאשה ואדאג לגידולם של נעמי וטוביק ויהונתן. ואל תשכח את ילדיך הספרותיים.”

בהינף־יד מפַנה אברהם משולחנו את ניירות השירה והמאמרים המיועדים ל“טורים” והשולחן מתקדש מעתה לעבודה על חומר ל“דפים לספרות”. שיריהם של לאה וחלפי ואליעז בצד מאמרים על מאורעות השעה, ספרות נקייה וספרות מתגייסת. זהו צו־השעה, עד יעבור הזעם הנורא.

* * *

אברהם מתעורר לחיים חדשים. צירי־לידה של הוצאת ספרים חדשה עולים ומתגברים. הוא מצטרף אל הוצאת “ספריית פועלים” של תנועת “השומר הצעיר”, שהוקמה במטרה לעודד את התרבות העברית המקורית החדשה בכל התחומים: שירה ומחשבת ישראל ופילוסופיה ואמנות וספרי־לימוד ותרגומים ממיטב ספרות העולם למבוגרים ולילדים. ההתלהבות של אברהם אינה יודעת מעצור, וביום הכרזת הקמתה של “ספריית פועלים” הוא מתווה לה דרך: “פושקין, שכָּתב שירה ופרוזה, מחזות ואגדות, עשרות יצירות־ענק בעשרים שנות יצירה – זו לא תופעה של פעם בדור. זו תופעה של פעם באלף. הר־געש של שירה, תופעת־טבע ראשונית, שִׁבעה ימי השבוע הראשונים שבהם נבראה השירה. זה פושקין. כך גם שייקספיר, אלוף התיאטרון. ואצלנו? אין כמוהם. אבל יש יותר – התנ”ך, יצירה קבוצתית מופלאה. מי ייתן ו’ספריית פועלים' תהיה גם היא יצירה קבוצתית פורייה."

: * : * : *

ולא רק אברהם מתעורר. אברהם חלפי, שחקן ומשורר, חוגג עם “מזָוִית אֶל זָוִית” – ספר־השירה הראשון שלו. לעת ערב משכנע דב את אנשי אררט כי לא יום למחלוקות היום, ובניצוחו הם מרימים כולם כוסיות משקה לרוב לכבוד חלפי וזוויותיו.

“פשוט ובנאלי לומר כי חלפי מיוחד בהיותו שחקן תיאטרון ומשורר,” פותח אברהם. “זו עובדה ידועה לכל. אבל משוואה אשר מצד אחד שלה שחקן תיאטרון ומצד שני משורר – אינה משוואה פשוטה. במתמטיקה, אשר במובנים רבים שירה היא, צריך לדעת איך להעביר חלק אחד של המשוואה אל צִדה השני. וכאן לפנינו אכן עומד אמן אשר הצליח להעביר את השירה ואת המשחק על במה אל צד אחד של המשוואה – והרי לפנינו ספר־שירה נהדר של משורר־שחקן. אני מאחל לך, חלפי, את הנוסחה הבאה: כאשר תהיה על הבמה הֱיֵה גם משורר, וכאשר תהיה משורר היֵה גם שחקן.”

לאה מתערבת ומעירה בעוקצנות: “הכל כבר אמרתם, אבל שכחתם שהעיקר היא השירה, לִבה ונשמתה.” והיא פותחת עותק של ספרו אשר בידיה וקוראת מספר השירה “מזָוִית אֶל זָוִית” של חלפי:

תָּמִיד אוֹתָם הַכּוֹכָבִים

תָּמִיד אוֹתָם הַכּוֹכָבִים,

אוֹתָהּ בַּת־צְחוֹק עַל פְּנֵי שָׁמַיִם.

כְּמוֹ זוּגוֹת נֶאֱהָבִים

עִם רֶטֶט נֹגַהּ בָּעֵינַיִם.

תָּמִיד קוֹרֵן אוֹתוֹ הַשִּׁיר,

תָּמִיד –

אֵלַת הַסֶּרֶנָדוֹת!

הִיא מַכְכִּיבָה אֶת הָאֲוִיר

בְּתוֹךְ לִבִּי,

לְבַל יִפְחַד עוֹד.

וְּמְלֹא עוֹלָם כְּגַן כָּחֹל.

הַאֵין זֶה מִתְפַּלֵּל הָעֶרֶב,

עֵת אֱלֹהֵינוּ בְּמִכְחוֹל

כֹּושֵׁף אֶת כִּשּׁוּפָיו בְּלִי הֶרֶף?

וּמִי יֹאמַר, כִּי עֶצֶב רַב

עוֹדוֹ שׁוֹמֵר בִּמְבוֹא הַשַּׁעַר?

וּמִי רֹאשׁוֹ, בִּשְׁתֵּי יָדָיו

יָלִיט סְחַרְחַר עָלָיו מִצַּעַר?

וּמִי פִּתְאֹם יִשְׁכַּב לָמוּת

עַל עֶרֶשׂ חֹלִי מְיַגֵע,

עֵת הַנְּשָׁמוֹת יוֹצְאוֹת לָשׁוּט

אֶל חוֹף,

שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ?

אַל תַּעֲלִיטוּ אֶת הַשִּׁיר,

גַּבְרֵי־כּוֹכָב וְּנְשֵׁי כּוֹכֶבֶת.

בְּגַן כָּחֹל זֶה וּבָהִיר

כָּל נְשָׁמָה

עַכְשָׁו

אוֹהֶבֶת.

אברהם קם ומחבק את חלפי וזה מחזיר לו בחיבוק אמיץ שנמשך רגעים ארוכים. “לפני שארים לכבודך עוד כוסית,” אומר אברהם בלא להרפות מחיבוקו, “אני מרשה לעצמי לומר שאם מצד אחד של המשוואה עומד חבר־לעט ומצִדה השני חבר־אמת, הרי חלפי יודע היטב לטפל בחלקי המשוואה ולהעבירם לצד אחד – וכך נתברכתי בחבר־אמת שהוא גם חבר־לעט, צירוף נדיר באלה הימים. ובאשר לשירה, שמור על טהרתה. זו עבודת־פיסול קשה שנחצבת מסלע ענק אשר בפטיש ובאיזמל מפוצח ומעובד לבתי־שיר ואלה מצטרפים לבניין השירה. שמור על נפשך, שממנה עולה שירתך.” אברהם מניף את כוסית־המשקה שבידו וקורא: “לֵך לךָ בדרכי־השירה, שנפלאות הן.”

ושוב מצפה הגרון לעוד משקה כי יחליק אל תוכו, ושוב קרֵב הבוקר. 1939 קרֵבה אל קִצה ומבשרת רע. לא עת שירה היא לאברהם, אלא התמסרות ל“דפים לספרות” ולכתיבה סאטירית לבמת “לכל הרוחות,” אשר נותרה כמעט הדרך היחידה לכתיבה באלה הימים.

בעוד אברהם יושב אצל שולחנו באררט וטורח על שיפוץ אחרון של טקסטים לערב “עם ישראל טשא”י" (טשולנט ארץ־ישראלי) של הבמה הסאטירית, נכנסת אחת השחקניות ומתיישבת לידו.

“מירה,” פותח אברהם, “אני רוצה לשתף אותך בטקסט שכתבתי לכם, הנה לדוגמה: ‘רוצה לומר, בימים אלה כל עם ישראל הוא טשולנט.’ מירה, קחי דף וקראי, אני רוצה לשמוע איך זה מצלצל. קראי בפשטות ונראה אם הטקסט יושב טוב בפיך.” ומירה קוראת בקול ואברהם מתקן ומתקן, ומירה קוראת עוד ואברהם מתקן ומתקן.

הערב בא, הלילה רד וידו של אברהם מבקשת מעט מנוחה.

 

1940: ליל חשבון הנפש    🔗

רוב באי בית־הקפה פרשו אל בתיהם. דב ואברהם, יעקב ונתן, חלפי ולאה נותרו לבדם באררט. עתה כבר שעת עלות־השחר, שעה של חשבון־נפש.

“יש לך אישה ושני ילדים בבית ועוד אישה־אהובה וילד,” מתפרץ יעקב ומטיח בדב. "בסך הכל אתם חמישה, לפחות במתמטיקה, שבה אתה בקי כמי שלמד בשתי אוניברסיטאות, לא רק באחת. אבל החיים הם לא משוואה מתמטית – אלה חמש נפשות שמחפשות רגש. האוהב הגדול, דב שלונסקי, מרשה לעצמו אהבה לא מרוסנת כאילו האהבה רק שלו היא, רכושו הפרטי. זוהי אהבה מהולה באגואיזם מהדרגה הגבוהה ביותר. ובכלל אתם, האחים שלונסקי, לכם הכל מותר. המבט שלכם, למרות שיש לכם שתי עיניים כמו לכל אדם רגיל – הוא חד־צדדי ורואה רק חצי התמונה, והחצי השני אינו קיים. אין אצלכם אדם זולתכם. להגיד עליכם שאתם מסתפקים במועט – זו טעות מרה.

“אישה אחת לא מספיקה לכם. שתיים הן אצלכם מובן מאליו. ואתה, אברהם,” הוא עובר לתקוף את האח הצעיר, “אהבת־אישה אינה שיר שאתה עושה בו כרצונך, ובוודאי לא אשת־איש. לקחת במסתרים אשת־ידיד עדיין נכללת אצלך בהגדרת המונח ‘ידידות’ – ואצלי זו סופה של ידידות. מקי סכינאי – ואתה מכיר היטב את דמותו – נקי־כפיים לידך, והסוֹהוֹ הלונדוני החשוך – חלקת־אלוהים טהורה. ולא חבטתָ בי רק במכת־הבגידה, אלא הוספת את השקר כתבלין מפולפל. איש ואשה חסרי־יושר בורחי־תמיד מֵעֲמידה מול אדם ואמירת האמת הפשוטה: אנחנו אוהבים, אוהבים עד הרצון העז להוליד יחד ילדים. כך לפחות הייתם פוגעים עד עומק־הנשמה, אבל לא משפילים עד־עפר.”

אברהם שותק.

לאחר רגעים ארוכים מגיב דב בחופזה ואומר ליעקב: “לֵך לךָ וקח לך אישה. מְצא אחרת או לך וקח אותה חזרה. היא עם אברהם עכשיו. לו היא ילדה בת. כמה זמן יכול אדם לְמַרְמֵר־עצמו־לדעת?!”

השעה שעת־בוקר מוקדמת והמשקאות הרבים שהורקו אל גרונם של השישה פותחים את סְגוֹר־לבם ופותחים את סֶגֶר־לשונם.

נתן, שלא ניתק את הקשר עם יעקב אף לרגע במשך כל חודשי הסתגרותו, מושפל בביתו, מסביר לו, והמשקה מתחיל לדבר מגרונו: “גם לי יש אישה ואשת־אהבה. אישה הרה בבית ואחת פה תמיד לידי. היא השראתי. שלושה לי בחיי: שירה, אהבת־אישה ומשקה להידוק הקשר ביניהן. אין שירה ללא אהבה. האהבה היא אם־השירה, ואהבת־אישה – על אחת כמה וכמה.”

“אשתך על הבמה ואתה עושה לה כאן הצגות,” אומר אברהם לנתן, וליעקב הוא משיב: “לא אני לקחתי את אשתך. היא אשר באה ולקחה אותי. לךָ יש ממנה בת, וגם לי יש ממנה בת.” ושוב הוא חוזר אל נתן: “לא כל אישה היא השראה, ולא כל שותה הוא משורר. זכוֹר אתה, ואמור גם ללוסיה, כי סופו של משקה שהשותה אותו הופך שוטה. זִכרו זאת שניכם ושִמרו נפשותיכם.”

“כמה שעות אתם חושבים אשב פה ואסבול את יללות־התיעוב שלכם?” מתערבת לאה. “אשרי שני הגברים כאן אשר מצאו אהבת־אישה. אשריי לוּ מצאתי אני אהבת־גבר. אכן מצאתי גבר, אך לא את אהבתו. האם לא מגיע לי למוצאה ולהביא לעולם ילד כדרך־כל־אישה ולהיות אֵם? אני לא רוצה להגיע לְיום־זיקנה שבו אומר לעצמי ולאחרים: ‘שיריי הם ילדיי.’ אני רוצה לומר לְילדִי כי שיריי גם הם ילדיי והוא רשאי לראות בהם אחים.”

“מאז בואך לכאן דאגתי לך כמו לבת־שיר שלי,” אומר אברהם ללאה בחיבה בלתי מוסתרת. “באת ושירייך נטועים כאן ופורחים, ואת כל הזמן מחמיצה פנים ולא מאושרת. אני יכול לדאוג לילדֵי־השיר שלך, אך לא לילד מבשרך. קשר־האהבה הוא סוד שאיש עדיין לא גילה את פשרו.”

לאה, גם היא כבר אחרי כמה וכמה כוסיות, מבהירה: “לא ביקשתי מאיש לפלס את דרכי אל האהבה. אני מבקשת לומר את אשר על לבי אל לבם של חברים קרובים לי. לא, לא זו האמת. האמת היא שאני מייחלת כבר הרבה זמן לגבר שיבוא אליי ויעשה בי כרצונו עד זוב. אני מייחלת שוב להרגשה העילאית הזו של מגע־אבר, גם אם בסופה לא יהיה ילד. אם אני לא יכולה לזכות באהבת־קבע, לפחות אזכה באהבת־רגע.”

כך היא ניצבת, אישה יחידה בין גברים נדהמים מעוצמת כאב־הבדידות שלה. והלילה מבקש לסיים את תפקידו, אולי היום ישחרר את עומס הרגשות המתפרצים ועולים. אך היום מסרב לבוא.

נתן אינו מרפה, וממשיך כאילו לאה לא אמרה דבר: “יעקב, גם איתנו דרכו של אברהם לא נקייה מעורמה. כך לשיטתו מנהלים דו־שיח עם ‘השומר הצעיר’. מקבלים תפקיד של עורך דפי הספרות שלהם – ורק אז באים להודיע לחברים שנקראים ‘חבורת־יחדיו’. ובקיצור: לא חבורה ולא יחדיו, ובעורמתו־כי־רבה הוא חושב שנלך אחריו בעיניים עצומות.”

“אין אחרי מי ללכת,” מצטרף אליו יעקב. “נכון שאברהם היה המעודד הגדול של הצעירים וקירב אותם אל השירה החדשה, אבל בו־בזמן הוא ניסה לכוון אותם אל דרך אחת – דרכו שלו. אברהם, אתה אמנם בן ארבעים, אבל דקדנט עם דיפלומה. הבט בנתן ותבין מהי שירה עם נשמה.” והוא פונה אל נתן: “תרשה לי להודות לך כאן ועכשיו על תמיכתך וידידותך.”

והוא קורא מהדף: "נתן, האמֵן נא לִפרוזה, פולטת אמת ושקרים, אל תחשוד גם אתה ברבים, רוכלי המילים הפשוטות, לרוב הם כוזבים בגלוי דווקא בלי כרכורים נבחרים, הצביעות בשווקים תימכר במחיר של פחות מפרוטות.

תכה רוח קלה בגלים, יתגולל נא הזמן לפניך,

והריני רואה את העיר, נפוחה מרוחות האביב –

אתה בחברת מרעיך קולע מִמרות כמו שיריי,

שהיו למשל בפי כל, שהפכו נשמת תל־אביב.

שיריך בראש כל חוצות מציצים כריבוא כוכבים,

חרותים בכל קיר הקריה, מכל אבן הם זועקים,

שיחת בחורה בבחור, שירת כל שיכור־אהבים.

לעולם לא ידעך זוהרם, לעד בַּלִבּות חקוקים.

נאמר נא בלשון ידידים: נדנדת החיים הפכפכה –

רק בך אלוהים התברך, אתה תחתור אל החוף,

ואנו כולנו, נשים וגברים, נאספנו גם יחד

לקראתך את כוסנו לשאת, מַלְאֵנָה ביין הטוב."

“אתה מדבר מקנאה,” אומר אברהם בטון מדוּד, “מגרונו של אדם המרגיש מושפל. לא עשיתי לך כל רע. מירה היא אהבתי, לא אהבתך, וכעסך עליה לא הוא שיקבע אם אני דקדנטי או לא. יבוא היום ותבין זאת, ואולי אף תתחיל בינינו ידידות חדשה.”

“זה לא יקרה,” ממהר יעקב לסתום את הגולל.

נתן פונה אל אברהם: “התחלת את חייך כאן בעמק – וסילקו אותך משם. אמנם שירתך היא שגרמה לך לצרה הזו, אך גם שם היושר לא היה הצד החזק שלך. גם אז לא עמד לך כוחך והסתרתָ מאנשי גדוד־העבודה את דבר עיסוקך בכתיבת שירים.”

“בניית השיר חשובה לי מסלילת הכביש,” משיב לו אברהם, “ומאז עשיתי מעבר לכוחותיי לסלול לכם דרך אל הספרות העברית החדשה. אתה יכול לומר ככל העולה על רוחך ולא תזכה לשמוע אותי נגרר אחרי דבריך. אני רואה בך אחד מבני־שירי, ועט לידיך כאשר רועדות הן מרוב אלכוהול ומתקשות בניקוד השירים. קירבתי אותך אל ממלכת־השיר ותמיד אקבל אותך בבואך אליי. כך יהיה עד יום אחרון.”

מופתע מדבריו של אברהם נתן נשען לאחור בכיסאו ושותק.

“כמה קללות ונאצות, גידופים ועקיצות, סנטות וסטירות כבר שמעתי בעשרים שנות חיי כאן בארץ,” ממשיך אברהם. “לוּ הייתי חבית, כבר מזמן היא היתה עולה על גדותיה וגולשת. בעמק החשיבו אותי איש־השירה המפונק, הביאליקים לעגו לי על קוצר־ידי, אליעזר שטיינמן ראה בי בוגד, בתיאטרון רצו להשליך אותי מכל המדרגות על שהעזתי להציע להם להעלות מחזות כמו ‘אוֹפֶּרה בִּגרוש’, יצחק שאהבה נפשי נפרד ממני בשל חוסר היכולת שלי לעלות איתו אל ‘מסדה’ שלו הלאומנית מדי, דב אחי האשים אותי בהאשמה הנוראה שאני סַליֶרי. כמה עוד צריך אדם עד שתתמלא חבית־היגון שלו ותגלוש? מה בסך הכל רציתי? רק להביא הנה לארץ את התרבות האירופית הגדולה – מהניחוח הרוסי הנהדר ועד הרטבים הצרפתיים הערֵבים לחך – ולהוציא את הלשון העברית מקיפאונה ולהפריח אותה, וגם לגדל דור משוררים, סופרים ואנשי־רוח שישביחו את חיינו כאן. אלה כל פשעיי. בבקשה, העלו אותי אל עמוד־הקלון.”

אנשי־אררט נאלמים דום נוכח דברים אלה, מעולם לא שמעו מפיו של אברהם במצוקתו.

רק דב מעז להשיב לאברהם: “אחים אנחנו. דומים – ושונים. אני רדפתי אחרי אהבת־אמת – ואחרי תשע שנים מצאתי אותה ואחזתי בה. אהבתך רדפה אחריך שנים – ומצאה ולכדה אותך ברשתהּ. בוא נחיה את חיינו. אהבת־חיים יש אחת.”

בחוץ עולה לו היום ודב מסכם את הלילה: “תם ליל חשבונות הנפש. האם דיברנו על חיים בחטא? על מעשה־עוולה של איש לרעהו? על חיי־הפקר? או דיברנו על חיים־של־אמת, מי לטוב ומי לרע, או על השראה ויצירה ובניית תרבות חדשה.”

“אין תרבות חדשה,” טוען אברהם, “כמו שאין תנ”ך חדש. יש תרבות מתחדשת והבנה מתחדשת של התנ“ך.”

מירה, שחשה בחושיה החדים כי אברהם במצוקה, ניגשת וקוראת למאשה לבוא אל אררט. בהיכנסן אל בית־הקפה נגלית לעיניהן תמונה של חמישה גברים ואישה אחת תשושי־משקה עד אובדן־חושים. רק אברהם ער־למחצה ודמעות ממלאות את עיניו.

“פעם אחת ויחידה, רק פעם אחת, שאלוה ייתן לי להשתכר עד אובדן חושים. אני רוצה, כמו כולם, לחוש את ההרגשה של אובדן שליטה, איבוד חושים, שקיעה בחלום נעים, שלוות־נפש נפלאה, מנוחה מהיומיום. הלוואי שהיה לי כישרונו של נתן לשתות עד כלות. ליצור מתוך אדי־היין שירה כל־כך נפלאה. שנינו חיים עם שתי נשים, שנינו משוררים, שנינו אנשי אמנות – ורק הוא יודע לאבד את חושיו. לו רק ניחנתי גם אני בכישרון כזה. להשתכר כמו דב, להתפרק ממתח איום, להתנקות עד היסוד, להתרוקן עד התחתית – ולהתחיל הכל שוב מהתחלה. רק פעם אחת להשתכר רציתי – ולא הרשיתי זאת לעצמי. מאלוה אבקש – פעם אחת ודי לי.”

מירה ניגשת אל אברהם ומחבקת אותו אליה כאם המגוננת על ילדיה ומוציאה אותו מאררט אל הרחוב צלול־האוויר. מאשה מרימה את דב ולוקחת אותו אט־אט אל חדרה בבית המֶסקינים, עד יבשיל יום חדש.

מנחם־מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', פריז

 

1941: דרכים של אימה: ורדינה ללונדון, מנחם־מנדל > ואשתו לניו־יורק    🔗

הימים בברלין בהירי־שמים, אך אלה ימים נוראים. ורדינה שוקדת על לימודי קומפוזיציה ומקדשת את לילותיה לכתיבת יצירות ראשונות משלה. השראה וכוח־יצירה חוברים יחד והיא שוקעת יותר ויותר אל תוך צלילי־המוזיקה. מסביבה גוברים ומתעצמים צלילי־מלחמה צורמים, והיא מצִדה מאמינה באמונה תמימה בעולם המוזיקה שצליליו יגברו על צלילי־המלחמה. זוהי תקופה מלהיבה עבורה וצליליה פורצים את שמונת צלילי האוקטבה ומורדים בצלילי הקלאסיקה ובצורותיה המקובלות, צורמים בחינניות יוצאת מן הכלל ומלהיבים בכוח הביטוי שלהם.

עד שהיא מקבלת מכתב מדב ומאברהם:

בברלין משולהבת־הקרב יושבת ורדינה וקוראת במכתבם של אחֶיה, ומיד מחזירה להם במכתב:

ורדינה עושה דרכה מברלין אל פריז ברכבת המלאה. אישה כמעט לבדה בין אנשי־צבא גרמנים רבים הממלאים את קרונות הרכבת, והיא דוהרת ובולעת אל תוכה את הפסים הנעלמים בזה־אחר־זה. ורדינה לבדה עם עצמה ברכבת החוצה כפרים ושדות וערים בדרך האימה אל פריז. זו לא תקופה רגילה, היא חשה, משהו נורא מתחולל בה, הרגשה של סוף קָרֵב, סוף אשר מוביל את המחשבה אל ההתחלה – אל הבית באוקראינה ואל אבא־אמא אשר רב ביניהם הניגוד שהוא־הוא המושך אותם אחד אל רעהו, שהוא הכוח היוצר שלהם. היא נזכרת בבּוֹריה שחש לעזור לכולם בטרם יבקשו ממנו, וקולו נפלא בשיר ובניגון־חב"די, באברהם הקטן והשובב הנצחי, בכינורו של אבא טוביה ובכנפיה הענקיות של אִמה ציפורה, שבחיקן באו והתכנסו רבים, אנשי־עט ומהפכנים. והשכנים השניאורסונים, אשר שבת וחג יחד איתם הם קדוּשה שמימית מהולה ביופי ארצי, ושוב אבא־אמא, אשר בחוזק־הרוח שלהם שלחו את ילדיהם ללימודים הרחק מהבית, לבדם – לאוניברסיטה, לארץ־ישראל ולברלין. היא חושבת על אביה, שהוביל את מרבית המשפחה אל ארץ־ישראל כשהוא שולח חלק מבניו לפניו, ואחר כך משאיר מאחור את הבית באוקראינה והולך אחרי בניו ואמונתו אל ארץ־ישראל, שם מצא את מותו שנים מעטות לאחר ניסיונו לחיות בה.

סוף־סוף הרכבת חוצה את הגבול לצרפת ועושה דרכה אל פריז. האם היא אִטית יותר, או שזה אך נדמה לה לוַרדינה. היא נתונה בבהלה שמהלו בלִבה בּוריה ואברהם, ואולי רוחות המלחמה הן המשתלטות לפתע על ישותה ואינן מרפות. והפסים האלה, שלא נגמרים, אשר מסתירים ביניהם פחד נורא שמא יעצרו את ורדינה בטרם תגיע אל פריז.

הלילה יורד ובקרון השינה ורדינה מתחבאה בין המצעים, שומרת על עצמה מפני החיילים הבודקים, חוקרים ושואלים בכל תחנת־עצירה לאורך הדרך. ומנדודי השינה היא משננת את תשובתה לכל בודק: אני בדרך אל פריז, להמשך לימודי המוזיקה. באך, בטהובן, באך, באך, בטהובן – כך עד צפירת הרכבת וההודעה המהדהדת ברמקולים: “אנחנו מתקרבים אל פריז, התחנה האחרונה.”

ורדינה עומדת לבדה על הרציף ומזוודה קטנה בידה. אווירה צבאית נוקשה מורגשת סביב, ועובר בה רגע של מבוכה. זו אינה פריז שלה, פריז שהכירה, עם אברהם ועם אפולינֶר והריצה בין חבורות הציירים, שהאחת מתהדרת בנוצות האימפרסיוניזם והשנייה בנוצות האקספרסיוניזם, ומעל כולם החשובה מכל – הלא היא האמנות בכבודה ובעצמה. זו אינה פריז של צבעים אשר מרימים אותך לשמים וצלילים אשר אין אמנות בלעדיהם, והשילוב ביניהם שמגלם את שיא החוויה האנושית. ובתוך המחשבות היא הולכת והולכת עד שנהג מבחין שהיא תועה אל שומקום ועוצר אותה: “תרצי שאסיע אותך?” והנה היא בדרכה אל ביתם של מנחם־מנדל ומוסיה, לפי הכתובת שרשמו לה במכתבם אברהם ודב.

המונית נעצרת ובפתח הבית ניצב מנחם־מנדל אשר ידע כי ורדינה נמלטה מברלין והיא בדרכה אליהם, ועתה בהנפת שתי ידיו לשמים הוא משתחרר מדאגתו: “ורדינוצ’קה, היא פה, ברוך השם. ציפינו לבואך בדאגה נוראה. גועשת סביב מלחמה – ואת נוסעת לך לבדך. היכנסי הביתה, מוסיה כל־כך מודאגת. הבטחנו לאברהם ולדב לכתוב להם מיד ולהודיע שהגעת בשלום.”

ורדינה נרגשת ובאנחת התפרקות מהמתח שכיווץ את קרביה בדרך־האימה עד הנה, היא פונה אליו: “מֶמְקֶה, מנדלה, מנחם־מנדל, איך לקרוא לך?”

“זה בסדר, תרגישי כמו בבית ביקטרינוסלב. בואי היכנסי.”

ובבית היא מתקבלת בחיבוקים עד־אין־קץ של מוסיה, שציפתה לוַרדינה כצַפּוֹת לאחות. הימים הנוראים האלה מקרבים גם את הקרובים.

“לא לזמן רב באת, כי אנחנו יורדים לדרום־צרפת ומשם נפליג לאמריקה,” נשמע קולו של מנחם־מנדל.

ורדינה מזדקפת בכיסאה, כה מופתעת שבקושי היא מצליחה לבטא את תימהונה: “אמריקה?! ומה איתי? למה בּוריה ואברהם הזעיקו אותי עד כאן?!”

“כל המשפחה שלנו מוברחת לאמריקה,” ממהר מנחם־מנדל להסביר. “קצינים גרמנים גבוהים דאגו שנעבור את המסע בשלום. עתה הם סידרו לנו אישורים לרדת לדרום־צרפת ומשם לאמריקה, אל העולם החדש. הדרך לא תהיה פשוטה וקלה, אך זה הסיכוי האחרון שלנו לברוח מן האימה. אבא של מוסיה מוטרף מדאגה ועושה הכל כדי שנצא מפה ונהיה בדרך לחציית האוקיינוס.”

דממה משתלטת על החדר. שלושה אנשים צעירים בצרה יושבים ופיהם סכור מעוצמת התדהמה.

“זו התוכנית,” ממשיך מנחם־מנדל. “נעשה כאן את השבת, נשתדל לקדשה ככל יכולתנו בימים נוראים אלה, וביום ראשון נצא לדרך. את יורדת איתנו לדרום – ומשם ממשיכה כפליטה ללונדון. כך כתבו והורו לנו אברהם ובּוריה. הכל מוכן לך שם. תקבלי את כל הניירות כולם ותצאי אל דרך חדשה.”

ורדינה, המומה מכדי לענות, יושבת ושרה בלחש מצלילי הטוֹקָטָה ופוגה ברֶה מינור של באך.

“מכל הקומפוזיטורים בחרת דווקא גרמני באלה הימים?” מעיר לה מנחם־מנדל.

“זה לא משום שהוא גרמני. דעו לכם שיש קומפוזיטורים רבים וטובים, חלקם גאונים: בטהובן ומוצרט, צ’ייקובסקי ושומאן וברהמס ועוד גאוני־רוח אשר צליליהם עולים ומגיעים לשמים. אבל יש רק קומפוזיטור אחד שהוא מעל אלוהים: יוהאן סבסטיאן באך!”

“מעל אלוהים?” חוזרת על דבריה מוסיה בארשת של פליאה, והיא ממהרת להודיע שהגיעה העת להכין ארוחת־ערב.

“ורדינוצ’קה, שבי כתבי מכתב לאברהם ובּוריה,” מבקש מנחם־מנדל. “זו הבטחה שלי כי מיד בבואך תכתבי להם שהכל בסדר. אל תפרטי יותר מדי. הם יבינו.”

ארוחת ליל־שבת היא הקצרה ביותר שהשתתפו בה ורדינה והשניאורסונים. “אלה אינם ימי יקטרינוסלב,” אומר מנחם־מנדל כמתנצל. “כל המקצר הרי זה משובח. עוד יבואו ימים ונישא תפילה ונבצע חלה ונשיר זמירות־שבת וניגוני־חב”ד. אך לא הערב."

השבת עוברת לְאִטָּהּ בסיפורים על העבר ובמבט של תקווה אל העתיד.

עם ערב קוראת מוסיה לבעלה ולוַרדינה: “בואו ניפרד בחיבוק עכשיו. בתחנות הרכבת אולי לא יהיה לנו זמן לחיבוק של אהבה, לרגעים של פרידה.” והם עומדים שלושתם ומאמצים איש את רעהו כדבוקה אחת, עד כלות.

למחרת הם ממהרים אל תחנת־הרכבת בדרך דרומה, לפי ההוראות שקיבלו מבני משפחתם. והדרך ארוכה־ארוכה, עמוסה זיכרונות מבית אבא־אמא. לוא התא ברכבת יכול לדבר, מהרהרת ורדינה, ודאי היה מספר סיפור מרתק על היהודי הנודד כל חייו.

בעיר ניצה הם נמצאים לעת עתה הרחק מסכנת רוביהם של הגרמנים. שניים עושים דרכם אל אמריקה, ואחת אל לונדון.

“שמרי על עצמך, ורדינוצ’קה, שמרי מכל משמר,” נפרדים ממנה שני השניאורסונים, וּוַרדינה, שהדמעות חונקות את גרונה, רק מנפנפת קלות בידה לפרידה.

הימים נוקפים, והרחק משם ממהרים דב ואברהם אל אררט, למסור זה לזה שהתקבלו היום מכתב מאמריקה המספר שמנחם־מנדל הגיע, ברוך השם, בשלום, ומכתב מוַרדינה, שהגיעה בשלום אל לונדון.

 

1941: הליכה לקיבוץ    🔗

בצהרי יום שישי עושים דרכם דב ומאשה יחד עם יהונתן לעשות את השבת אצל שישא בירושלים. בכל פעם שדב ומאשה עולים לירושלים, הנסיעה אהובה עליהם יותר ויותר. מתל־אביב אשר לחוף ים כחול ואוהב אנשים הם מגיעים אט־אט אל השפלה המקושטת בכרמים ובשדות־חיטה וההרים מתנוססים ברקע למרחוק. בואך שער־הגיא המתאמץ בדרך עלייתו לירושלים ועציו אשר לעתים רוכנים אליך באמירת ברוך־הבא. בשערי־ירושלים השמחה תמיד מהולה בעצב שכל־כך מתאים לדב ולמאשה. אלה הימים שהם לבדם עם אהבתם ועם בנם, הרחק משאונה של תל־אביב.

והנה שישא ואשתו, אשר ביתם פתוח במאור פנים אל השבת הקרֵבָה ואל דב ומאשה ופרי אהבתם. השבת כולה קודש, מהתפילה בבית־הכנסת אל קבלת שבת מוארת בשני נרות ועל השולחן הערוך מונחת חלה עטופה לבן. בסוף הסעודה הם מנעימים זמירות שדב כל־כך מפליא בהן. מאוחר יותר באים רגעי הלבד שלהם המוקדשים לאהבתם הפורצת כאן באין מפריע.

עם בוא הלילה הם לבדם בחדר והאהבה גולשת כמו חלב בסיר שהונח על אש אשר שכחו לכבותה. אהבת גוף־אל־גוף גוברת וגוברת ולא עוצרת, עד כלות. וברגעי השקט שלאחר הסערה מטילה מאשה הפתעה לחלל החדר: “אני הולכת עם יהונתן לקיבוץ. קיבוץ נען, שבו חברה אחותי יוכבד. השמים לא מבשרים טוב. אתה יושב וזולל כמו חיית־טרף ופוגע בבריאות שלך, שהיא לא מה שהיתה פעם, אך אתה אוכל ושותה. אוכל ושותה בניגוד להוראות של ידידיך הרופאים. הילד צריך מרחבים הנוסכים ביטחון. המקום הטוב ביותר הוא הקיבוץ. הוא מתאים לי כמו שנהלל התאים לי. עבודה עם אנשים עובדים, צעירים אשר בונים את ביתם במו־ידיהם ומעצבים חיים חדשים. הייתי בנען עם יאנוש קורצ’אק כאשר ביקר כאן בארץ, פגשתי חיים שאני אוהבת את פשטותם ואת השיתוף והשוויון הנשמרים בהם. אני בטוחה שזה יהיה טוב בשביל הילד.”

“את תהיי עַבְדָה שלהם, של אנשי קיבוץ נען. אלה אנשים שלא מחשיבים השכלה וידע רחבים. לשם את לוקחת את הילד שלנו, רק בגלל שאני לא הכי בריא ואין לי כוח להתנגד לך. הוא יתבגר ויהיה מוכרח לברוח משם, מקום חונק ומחניק כל אדם בר־דעת. את הולכת בעקבות אחותך יוכבד, שברחה מהבית החרדי שלכן אל ‘הנוער העובד’ ולקיבוץ נען.”

“כל־כך הרבה מילים לא נכונות אמרת במשפט אחד,” משיבה לו מאשה. “אני אֶחיה בקיבוץ ולא אהיה עַבְדָה, האנשים ילמדו עם הזמן וישכילו, אתה תהיה בריא, יהונתן יגדל ויתפתח וילמד מהם מרחבים שלא חונקים, אלא להפך, והוא ידע לצאת אל מרחבי־ההשכלה. רק בדבר אחד צדקת: ברחתי מהבית החרדי כמו אחותי יוכבד.”

“מספיק היה לי עם אדם אחד שאני אוהב אהבת־נפש, אשר הלך להיות ‘פייטן סולל בישראל’, לעבוד קשה ביום ולרקוד בלילות עד אור הבוקר. את תהיי כמו אחי, שמהר מאוד נמלט מהעין אל התל. תהיי כמו אחותך, שכל מה שהיא יודעת זה לרקוד עם בחורים לא־לה. הקיבוץ הזה שלכן לא מחשיב עומק רוחני. זה לא מקום יודע־ספר. זה לא אנושי מה שאת עושה.”

“אלך למקום שבונה אידאל, מקום של יחד ועבודה קשה. זה יתאים לילד ומתאים לי. זהו המשך דרך־חיי שאהבתי בנהלל.”

דב, הלום מלילה מבשר־רעות ללא שינה, קם, נוטל את תיק התפילין ויוצא אל בית־הכנסת הנעול עדיין עוד בטרם עולה השחר. הוא שולף את הטלית, מתעטף בה ומתיישב על ספסל, לבד עם בּכיוֹ ועם תפילתו־תחינתו החרישית שמאשה תישאר עם בנו בתל־אביב. היא מדברת בהערצה על שוויון, הוא מהרהר, ולא מבינה כי המעשה שלה הוא אי־השוויון באָלֶף רבתי ובהֵא הידיעה, כי מבין שלושתם הוא, דב, יישאר לבדו והיא תישאר בשניים עם בנם. מתי יראה את הילד? מתי יהיה קרוב אליו ויוכל לחבק אותו? ‘אלוהים,’ הוא ממלמל בלי קול, ‘קראתי לו יהונתן כי אתה נתת לי אותו, והנה אתה לוקח ממני את בני.’

מאשה קְרֵבה אליו בחשֵכה ועונה לדבריו: “זה לא סוף העולם. רק נסיעה לא ארוכה באוטובוס תפריד בינך ובין יהונתן.”

דב יושב ושותק, עטוף בטליתו ומצפה בכיליון־נפש להיפתח דלתות בית־הכנסת. מילדות אהב את מקום־התפילה, את האמירה שבהכנעה. זה המקום היחיד בעולם שקיים בו שוויון אמיתי: השוויון בפני האלוהים. לא השוויון של הקיבוץ, שהוא ארצי וחולף. זה המקום היחיד שבו אתה לבד עם עצמך וגם יחד עם כולם. והניגון באמירת התפילה, הניגון שהוא בית אבא־אמא ובית סבא־סבתא, בית חב"די והניגון המיוחד לו.

הוא מתפלל בבית־הכנסת עד הצהריים, כאשר מאשה חוזרת ובאה וקוראת לו לארוחה בבית שישא, אך הוא מסרב: “זה יום צום בשבילי, עד שובנו לתל־אביב!”

בשובם ממהר דב אל אררט כדי להיפגש עם אברהם, האדם היחיד הקרוב לו באמת, ומספר לו על תוכניותיה של מאשה. ועוד לפני שהוא מסיים מתפרץ אברהם בסערה: “זה כמו להוביל את הילד לעקֵדה. אתה נותן לאם להוביל את הילד, ואתה מה? עומד ומצפה שהאַיִל יסתבך בסְבַך?”

דב שותק. אברהם הנסער נרגע רק כשהוא מבחין בדמעה הזולגת על לחיו של דב. במשך רגעים ארוכים השניים שותקים זה לזה, עד שדב שובר את השתיקה וכמו מנחם את עצמו: “העקדה היא לא סיפור כל־כך גרוע לאב ולילד. זְכור את סופו, כפי שנכתב: ‘זֶה נִשְׁמַע כְּרֶמֶז־דְּרָשׁ־וָסוֹד… שֶׁבֵּן מֵעֲקֵדָה רוֹאֶה קַרְנֵי הָאַיִל.’”

 

1941: ערב ראש השנה עצוב    🔗

ערב ראש־השנה תש“א צפוי לחול מחר. שניים הם העוזבים את אררט בדרכם לעבודה במערכת עיתון “הארץ”, שניים העוזבים את ממלכת־השירה ועוברים אל ממלכת־הפרנסה: נתן כמתרגם הידיעות המגיעות במיברקים מחו”ל בשפה האנגלית, ואברהם העורך ומתקין את הכותרות בעמודי החדשות. זהו ערב איום ונורא בימים נוראים: הצבא הנאצי מתקדם ושוטף את אירופה ואין בולם, ולכל מקום שהוא מגיע קֶטֶל היהודים מכה בכל עוזו. רעמי הטנקים, התותחים והמטוסים מחרישים אוזן וההֶרֶג בשדות־הקרב נערם ערמות־ערמות. שלדי יהודים מורעבים ובלויים פזורים בערים ומושלכים לקברֵי־אחים. גרמניה הנאצית מעלָה את יהודי אירופה באש, והצבא הנאצי מתקדם ומאיים על אירופה כולה.

וכאן בארץ־ישראל נאסף קומץ אנשים והם מתאמצים בכל כוחם להקים עם, לבנות חברה יהודית, לטפח מקום מִפלט אחרי אלפי שנות נדודים בגלויות שהקיאו מקִרבָּן את בני העם היהודי לעולם של סבל והשפלה.

במערכת “הארץ” עובדים עתה שניים שמתקינים את העיתון של מחר, ערב ראש־השנה.

“אאורקה, מצאתי!” מתפרץ אברהם, השוקד על עריכת הכתבה שתתפרסם תחת הכותרת הראשית בעיתון של מחר. “הנה כאן, בסוף הידיעה, בקטע שיודפס בסוף העיתון לצד הֶמשֵׁכים של שאר הידיעות מן העמוד הראשון, כתוב במפורש שבמקום אחד הצבא הנאצי נסוג. אאורקה, מצאתי! הנה הכותרת הראשית למחר: הצבא הנאצי נסוג.”

נתן, שקלט במהירות־החץ את דבריו של אברהם, משיב בהתלהבות: “נהדר. בוא נשַׂמח את הקוראים שלנו. ערב ראש־השנה מחר ומגיע לנו לשמוח מעט. הפיסקה המדַברת בנסיגת הנאצים בלאו־הכי תודפס בקטע שיועבר לעמוד אחורי, אבל נעניק לאנשים הרגשה של תקווה, ולו לרגע קט.”

“כך יהיה,” פוסק אברהם. “נזכה למעט תקווה בראש־השנה, ‘הצבא הנאצי נסוג’. ואחרי החג נספיק כולנו להתפכח מאימי המאורעות.”

הלילה מתקדם אל הבוקר וההגהה של העמוד הראשון מובלת אחר כבוד אל חדרו של גרשום שוקן, העורך הראשי, אשר כמדי יום הוא המאשר את תוכן העיתון ואת הכותרות בטרם שליחה לדפוס. נתן ואברהם מצפים במתח לשובה של ההגהה. הם מצפים בדממה רגעים ארוכים, מצפים וממתינים. לפתע, מתוך הדממה, פורץ שוקן: “זה לא ייתכן! זה לא ייתכן! תַראו לי איפה כתוב שהצבא הגרמני נסוג. הוא לא יכול לסגת. כל אירופה תהיה עוד מעט בידי הגרמנים. כל אירופה תלמד מהי התרבות הגרמנית הנשגבה. לא יכול להיות שהם נעצרו. אלה לא רק הטנקים, התותחים והמטוסים – גם באך ובטהובן יכבשו את כל אירופה, את כל העולם. הצבא הגרמני לא יכול לסגת. תַראו לי איפה זה כתוב!”

נתן ואברהם, כשני ילדים שנתפסו בקלקלתם, עונים בטון שנשמע כלחש על רקע צעקותיו של שוקן.

“לא קראת את הכתבה עד הסוף?” שואל אברהם. “קרא בעמוד האחרון ותיווכח שכתוב שחור־על־גבי־לבן שהצבא הגרמני נסוג קילומטר או שניים בנקודה לא חשובה בחזית.”

“העמוד הזה לא ירד לדפוס בלי תיקון הכותרת הראשית,” קובע שוקן בטון נחרץ.

“רצינו לשמח מעט את הקוראים, שכל הימים קוראים על כיבושים וזוועות,” מסביר אברהם.

“תן יום אחד בשנה מעט תקווה לאנשים כאן,” מבקש נתן.

“לא התרבות הגרמנית הנשגבה חשובה היום,” אומר אברהם. “חשובה מעט התקווה שתתגנב אל לב האנשים בחג. תן להם תקווה בראש השנה – ואחרי החג נחזור לשיגרה. ראש־השנה הוא גם חג של רחמים.”

שוקן מפנה את גבו לשניים ובדרכו חזרה אל חדרו הוא פוסק: “העמוד יתוקן!”

נתן ואברהם נותרים המומים.

ראשון מתאושש נתן: “זו לא הכותרת. האדם הזה גרמני אדוק בכל נימי־נפשו והוא לא מסוגל לעכל תבוסה גרמנית. הוא לא מבחין שזו גרמניה נאצית? זו אינה תרבות – זו תרבות־הזוועה. הוא קיבל את העיתון כמתנה מאביו לחתונתו – וחושב שביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו. יש לעיתון קוראים – והם חשובים ממנו. צריך להתחשב גם בהם.”

“דווקא עכשיו עולים בזיכרוני דבריו של היינריך היינה, שהֵסב אליהם את תשומת לבי מנחם־מנדל. היינה הוא־הוא האיש אשר זיהה מוקדם מכל אחד אחר את המרכיב ההרסני בלאומנות הגרמנית שלא נקשרה לרעיונות ולריבונותו של העם. היינה זיהה בה שנאה לכל דבר זר. בהיותו בפריז, בשנת 1834, אם איני טועה, הוא הגיע לרמת ניתוח נבואית כמעט בדברי הסיום לספרו – ‘על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה’ – תשעים ותשע שנה לפני עלייתם לשלטון של מי שעתידים לשרוף גם את ספריו שלו. אנסה לצטט מזיכרוני: ‘הנצרות – וזוהי תרומתה היפה ביותר – מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטלית של הגרמנים … המחשבה מַקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באִטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף־סוף ליעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו הנשרים מתים מן השמים והאריות בְמדבריות אפריקה הרחוקים יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה, שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה.’”

“יהודי מומר, וחוזר ליהדות?” משתומם נתן. “מדוע איש לא הקשיב לדבריו?!”

“יש רגעים בחיים שבהם מתגלה האמת ואין בלתה,” אומר אברהם, “ועכשיו היינו עדים להתגלותה. התגלות נוראה. האם גם אנחנו שבויים בציפורני התרבות שגדלנו בה? האם התרבות הרוסית שולטת בנו חרף החינוך שנטע בנו אבא, של הערכת התרבות הרוסית בצד לימוד העברית ותרבותה? האם לשווא הוא נטע בנו את אהבת העברית וספרותה? האם לחינם דחף אותנו לארץ־ישראל, לחיות ולהוליד כאן ילדים, ליצור כאן, לשיר את שירתנו החדשה? נתן, בוא נלך לנו ונתרחק מהמקום הזה. בוא אל אררט. שם מקומנו, לא כאן עם כותרות על הנאצים הכובשים את אירופה.”

“אביך שלח אותך הנה?” מגיב נתן. “כך גם אבי. כמוך גם אני הולדתי בת – ומה יהא עליה? לאיזה עולם ארור הבאתי את תרצה בתי. בקושי בת שנה – ומה יהא עליה?!”

עם עלות השחר הם קרבים אט־אט אל אררט ומקבלת את פניהם ליובה הפותחת את יומהּ. השניים, תשושים מעבודת הלילה ומאירועי־שוקן שהביא עמו, מתיישבים וליובה ממהרת להגיש להם כוס קפה ראשונה.

“עוד קודם,” עובר אברהם לדבר בענייני השירה, "כאשר באת וביקשת שאעזור לך בניקוד שיריך, לא הבינותי תחילה מה לאדם צעיר כמוך ול’שִׂמְחַת עֲנִיִּים' שלך שכה עצובה היא:

יוֹם חֵרוּת! אִם רָחוֹק תִּרְחַק עוֹד,

אִם עַל דֶּרֶךְ רַבָּה נִפֹּל,

לוּ אֶת לֹבֶן צְחוֹקְךָ נִצְחַק עוֹד,

כְּעַצְמוֹת שַׁיָּרָה בַּחוֹל.

"ועוד הוספת:

אֶל פָּנַיִךְ אֶפֹּל בִּתִּי

לֹא יוּכַל, לֹא יוּכַל לָךְ מָוֶת!

–––

עוּרִי, עוּרִי, חִזְקִי, בִּתִּי,

אִמְרִי לִי כִּי שֶׁקֶר מָוֶת!

"אלה לא רק זוועות הנאצים בעמנו – אלה גם חיינו כאן, שאין בהם מנוֹח וביטחון־חיים. הרי ראית כי גם בינינו יש הסוגדים לעליונות הגזע האחר הקוטל בנו ללא רחם. כולנו מושלכים לשנה איומה ללא תקווה, ומה הפלא אם נראה לך שהכוכבים כָּבִים בחוץ והשמחה שמחת־עניים היא:

חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ,

אַךְ יָמֵינוּ כַּלֵּיל יִכְהוּ.

עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ,

וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ.

"ועוד:

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

"ואתה מסביר –

לֹא לַכֹּחַ יֵשׁ קֵץ, בִּתִּי,

רַק לַגּוּף הַנִּשְׁבָּר כַּחֶרֶס….

כִּי עוֹלָה יְשׁוּעָה, בִּתִּי,

כִּי גְּדוֹלָה! כִּי שְׁלֵמָה! כִּי נִרְאֶנָּה!

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,

לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה,

כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב

אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

"אבל אתה מבטיח לבתך:

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל."

"כבר אז, כאשר באת וביקשת שאעזור לך בניקוד השירים, ניקרה בראשי המחשבה: אני רואה מה שאתה רואה, כאן ושם, ולא יכול להתייחס למוראות האלה בשירה. היא לא יכולה להכיל את הימים הנוראים האלה, היא שבירה מדי. אני מפחד שהיא לא תקום מהשבר הנורא שימינו הנוראים שוברים בה. ואתה עשית זאת ב’שִׂמְחַת עֲנִיִּים' שלך ואולי טעות בידך כאשר אתה מבטיח לבתך ‘כִּי עוֹלָה יְשׁוּעָה, בִּתִּי, לֹא הַכָּל הֲבָלִים וָהֶבֶל’.

“מתחוללת סופה נוראה בעולם,” מסכים עמו נתן.

דב משכים אל בית־הכנסת כדי לְקַדֵש את החג, כי ערב ראש השנה היום. בסיום השחרית הוא פונה אל אררט, קָרֵב בצעדים מהירים ותמהַ בראותו את נתן ואברהם יושבים לבדם ושקועים בשיחה כמאותתים לכולם – אל תפריעו, שמרו מרחק.

“אני מבין שעבדתם כל הלילה והגיע זמן ללכת הביתה ולשכב לשינה הגונה,” הוא פונה אליהם, אך הם בשלהם, מעכלים את קורות הלילה הנורא. “אני ממהר לאוטובוס לנען. היום לראשונה אסע לקיבוץ, אל מאשה ויהונתן,” הוא מוסיף.

אך הם ממשיכים בשלהם ודב ממהר לסיים את כוס הקפה שלו ויוצא לדרכו.

דב עושה דרכו לרחובות באוטובוס של “דרום יהודה”. הנסיעה נעימה ומאפשרת לו להיות עם עצמו, לכתוב בראשו כאוות־הנפש, להקשיב לצלילי מוזיקה מזככת, לראות נופים יוצאים מן הרגיל, להתגעגע אל אנשים אהובים בידיעה שבעוד שעה קלה יהיה עמם. עד שהנהג מכריז: “תחנת רחובות. מי שרוצה להמשיך לנען – האוטובוס מחכה כאן ברציף מימין.”

גברים בחאקי ונשים לבושות בפשטות עולים לאוטובוס לנען. מבטיהם המוזרים בדב גורמים לו לחשוב שמשהו לא כשורה אצלו. הוא מתבונן וסוקר את עצמו ודבר לא עולה בדעתו. מה פשר המבטים הללו המהולים בדחייה? הוא משתומם, ולפתע רואה את עצמו במראה שלפני הנהג, המאפשרת לו להשקיף אל המתרחש באחורי האוטובוס. ואז הוא מבין: החליפה והעניבה שלו כל־כך מנוגדים להופעתם של שאר נוסעי האוטובוס. האם לא יבייש את מאשה בלבושו? אך במחשבה שנייה – זה הוא, זה לבושו, זו הופעתו.

האוטובוס מגיע אל קיבוץ נען ועוצר. כולם יורדים וממהרים לדרכם. רק דב נשאר תקוע במקומו בלא לדעת אנה עליו לפנות. לפתע נשמע קול מאחוריו: “היא במכבסה, שם היא עובדת.” והיא מדריכה אותו אל המכבסה ודב הולך ונעמד בפתח. ריח נהדר של ניקיון עולה באפו. ניקיון שמתאים למאשה. היא האדם היחידי שהוא מכיר אשר לא מסתפק בשימוש בסבון כדי לנקות חפצים שונים, אלא מנקה גם את הסבון עצמו.

“הוא בדלת,” מאשה שומעת קול מאחורי גבה, והיא מרימה עיניה ופוסעת לעברו מבלי למהר אליו, כמבקשת להנציח את הרגע ולהתקרב אל הטוב לאט־לאט.

“אני נורא אוהבת שבאת,” היא מקבלת את פניו במאור־פנים, אם כי באיפוק. “אני עוזבת הכל, בוא נלך אל גן־הילדים אל יהונתן.” והם הולכים.

בהתקרבם מאשה נסוגה מעט בכוונה לפַנות לדב את הדרך ולתת לו להגיע ראשון אל בנם. בדרך כלל ילד, בראותו את אביו מרחוק, פורץ בריצה מלאת־חן בצעדים הקטנים־מהירים וכמעט מאבד את שיווי־משקלו. אבל הפעם מתהפכות היוצרות והאב הוא שרץ בצעדים מהירים אל הילד, מניפו אל־על ומורידו אל בין זרועותיו. הוא מחבק ומחבק בלא אומר. רק מחבק. ומאשה רואה בזווית עיניה את הדמעה שבזווית עינו. רגעים של דו־שיח פנימי בין אב לבן בלי אומר, אהבה אילמת שעצומה היא מאהבה צועקת. עד שדב שומע קול מאחוריו:

“בוא נלך לחדר שלי,” מבקשת מאשה. “בהליכה קצרה מכאן נגיע לצריף. זה הבית שלי, החדר שלי. בוא היכנס.”

אחרי שהם מתיישבים על המיטה פורם דב את העניבה ומסיר את הז’קט: “יפה, גם אנחנו כשבאנו מאוקראינה גרנו תחילה בצריף,” הוא נזכר בחמימות. “יש משהו חם בצריף־עץ כביתו של אדם.” והוא ממשיך לדבר עד ששפתיה של מאשה נועלות את שפתיו. ובתוך רגע הם שוכבים עירומים במיטה הנראית עתה כמזבח־האהבה, נותנים מענה לגעגועי גוף אל גוף, ערגה למימוש רגש־האהבה במילואו. ועוד נשיקה ועוד חיבוק ועוד חיבור־גוף־אל־גוף – עד עונג עילאי אשר ניתן להשגה רק כשפועמת האהבה. היא שומעת קול דובר כאילו ממרחק: “אני רוצה עוד ילד, עוד ילדה.”

ואחרי השקט שאחרי העונג, דב חוזר לסורו: “למה התרחקת ממני עד הנה? למה יצרת מצב שאני רואה אותך לעתים כה רחוקות? למה הצורך שלך בריחוק מהאדם שכה אוהב אותך ואת כה אוהבת אותו. למה אני לא יכול לראות את הילד כמו כל אבא?! כמה פעמים יאמר אדם עד שתיעני לו?!”

מאשה פוסקת חד וחלק: “זה המצב. אהבה לא תלויה במרחק.”

“טוב לך כאן עד כדי הצדקת הריחוק ממני?” לא מרפה דב. “ויהונתן – את לו גם אבא?”

“כאן מצויה הפשטות שאני אוהבת כל־כך,” משיבה לו מאשה. “החדר נקי והוא רק שלי. אז כיור־הרחצה הוא על האדמה, הרחק מהבית. מה יש – אם גורקי היה יכול לצחצח שיניים, במצוות סבתו, בכיור שמחוץ לבית בקור הרוסי הנורא – גם יהונתן יכול, ובוודאי אני. יש טוהר בחיים כאן, פשטות נהדרת, לי וגם לו.”

דב יושב על המיטה חסר־מילים להשיב לדבריה. רק לאחר רגעים ארוכים הוא קם ומִתְעַנֵּב, לובש את הז’קט ומוכן ללכת אל האוטובוס: “עכשיו אני יודע את דרכי אלייך. אני מוכרח לחזור לתל־אביב ולהספיק להגיע לבית־הכנסת כדי לקבל את החג. מאשה שלי, שתהיה לך שנה נהדרת, לך וליהונתן ולנו.”

הוא הולך אל תחנת האוטובוס, והיא נשארת לעמוד בפתח ביתה.

דב מתרחק והולך, יוכבד קרֵבה ובאה לקראתו וצעדים ספורים לפני דלת הצריף היא מכריזה בקול שתשמע מאשה ויחד איתה אולי עוד כמה חברים בקיבוץ: “אני מתגייסת לפלמ”ח. אצא אחרי ראש השנה."

מאשה הנדהמת, שזה עתה נפרדה מאיש קרוב, משיבה: “את יותר מדי רְהַבְתָּנִית. הכלפי־חוץ חשוב לך. מה את רצה לפלמ”ח, היישר לזרועות הסכנה?! מה בוער לך? את אישה, התנהגי כאישה. מה לך לרוץ אלי־קרב כמו הגברים? מקומנו בבית, בשמירה על הבית. תני לגברים לרוץ אל שדה־הקרב. צריך לשמור כאן בבית על הילדים. לאן וממי את בורחת?!"

גלויה מדב ליונתן – תלמיד כיתה א'

 

1943: כיתה א'    🔗

שלא כהרגלו שרוי היום אררט בשלווה מוזרה מהולה במתח סמוי. דב יושב ומהרהר ואינו יודע מה ההסבר לכך. עולה בו תהייה האם מישהו מהאנשים כאן יודע שהוא בדרכו לקיבוץ, אל מאשה ואל בנו.

לפתע נכנסת אחותה של מאשה, לבושה בגדי חאקי – חולצה קצרת־שרוול ומכנסיים קצרים. בצעד נמרץ היא פוסעת אל ליובה, המתרוצצת כהרגלה בין השולחנות. המתבונן מהצד רואה רק חיבוק אמיץ של סינר לבן ולבוש חאקי, מראה מעט מוזר באררט המגונדר.

“מאשה ביקשה שאעבור דרכך ואשמע אם יש חדש מאסתר,” פותחת יוכבד. “היא לא כתבה חודשים, ומאשה דואגת לגורלה.”

“גם אני לא שמעתי ממנה דבר וחצי־דבר,” משיבה לה ליובה. “מאשה סיפרה לי כמה היא כועסת על שהתגייסת לפלמ”ח, והנה את לפניי במלוא צבע החאקי ואת נראית מצוין, כאילו קרבות עושים טוב לנשים…"

יוכבד מתעלמת מהעוקצנות הנשית ורק מוסיפה: “אני ממהרת לאוטובוס אל נען. אמסור ממך שלום למאשה.”

דב מתערב בשיחה ופונה אל יוכבד: “אני נוסע עכשיו לנען. נוכל לצאת יחד. אלוּן עם מאשה ואוביל את יהונתן אל כיתה א' מחר בבוקר.”

ושוב הוא יוצא בדרך אל שני אהוביו, לרחובות ומשם לנען. באוטובוס הוא ממעט בדיבור עם יוכבד, אולי בגלל עולמותיהם המנוגדים כל־כך, שביטויָם בולט בלבושם: הוא בחליפה מהודרת ובעניבה מותקנת היטב, והיא בפשטות המכנסיים וחולצת החאקי. רק זאת הוא אומר לה: “מוזר, אבל אצלנו במשפחה המורחבת רק נשים מתגייסות.”

ואולי שתיקתה נובעת מצרות־העין בגישתה ליחסיו עם מאשה ועם בנם שנולד, בעוד היא עצמה חיה לבדה בשורות הפלמ"ח ומעולם לא חשה חיים ברחמהּ. בתוך השתיקה הנמשכת עוצר האוטובוס ודרכיהם מתפצלות. דב פונה אל ביתה של מאשה ויוכבד אל שלה.

נקישה בדלת והוא נכנס בהפתעה גמורה, אך מאשה ממהרת לומר לו: “ידעתי שתגיע. ידעתי שאדם אשר חי על הספר והמדע, יגיע לתחילת חייו של בנו בדרך הלימודים.”

לילה נהדר בפתח. לילה שלא מוחמצת בו ולו שעה אחת של שמחת־האהבה. ושוב העירום שמתוכו נלחשת הבקשה: “אני רוצה עוד ילד ממך.”

השעה שש בבוקר ודב מבקש: “אל תגידי לו שאני כאן. אני מכין לו הפתעה. לכי את ראשונה ולווי אותו אלֵי כיתה א'.”

בשעה שבע בבוקר בית־הספר בקיבוץ לובש חג. שעה לפני יומו הראשון של יהונתן בכיתה א‘. השמחה מהולה בהתרגשות. ככל האימהות, מאשה מלווה את יהונתן אל כיתה א’. זהו יום חג. ילדים נרגשים, לבושים במכנסי חאקי ובחולצה לבנה שהוכנו במיוחד לשעה זו.

לפתע, דמות נראית במרחק, נמהלת באור השמש החזק. איש־שלא־מכאן. כל־כך שונה, הוא מעונב ובחליפה, בניגוד חריף ללבוש הקיבוצניקי הפתוח האומר פשטות שווה לכולם. הוא מגביר את צעדיו. עתה הוא קרֵב במהירות, ממהר להגיע אל בנו. הנה הוא נעצר. זה הוא. האב היחיד ביום כניסת בנו בשער כיתה א'.

יהונתן, בשמחה ללא גבול שמתערבלת בהפתעה נעימה, רץ אליו ומוּרם לגובה בהינף אחד. שני זוגות עיניים נפגשים לרגע, מדברים אהבה־אין־קץ ומתאחדים בחיבוק נרגש, אמיץ, שלא נגמר. חיבוק שאומר: אני איתךָ לכל אורך הדרך, אהוֹב את הספר ואת בית־הספר. זו שמחת אבא־אמא בהובלת בנם אלֵי כיתה א'.

“זה הדבר הכי חשוב לך, בן,” אומר דב נרגש, חנוק־דמעה.

ומאשה מוסיפה: “היֵה איש־ספר. רק זאת בקשתי. לא עוד.”

כך הם עומדים שלושתם, יהונתן יושב על גומחת־כיסא שיוצרת ידו של דב ומאשה מאמצת אליה את שניהם. העיניים סביב אינן מבינות מה לו לאדם שבא ממרחק רק כדי ללוות את בנו ביום היכנסו לכיתה א'. כך הם חבוקים עד סגירת הדלת מאחורי יהונתן שנבלע בכיתה.

דב עושה שוב את דרכו חזרה אל תל־אביב, ובהגיעו הוא ממהר אל אררט.

“היה לי חשוב ללוות את הילד שלי לכיתה א',” הוא מספר לאברהם, “להיות איתו ביומו הראשון בבית־הספר. שילמד מה אפשר לעשות מאותיות ספורות וכה מעט תווים. עשרים ושתיים אותיות ושבעה תווים. אינסוף צירופים שהופכים למילים או למנגינות. עשרים ושתיים אותיות שיוצרות ספרוּת ענקית ושבעה תווים שיוצרים מוזיקה עילאית. אלה בונים תרבות שהיא יסוד חיינו.”

אברהם מופתע מפרץ דבריו של דב ורק מקשיב, מבלי להפסיק אותו.

“התשתית הכי משוכללת בעולם מבוססת על עשרים ושתיים אותיות האלף־בית. עשרים ושתיים אותיות שהן בדפוס ובכתב, וכף ומם ונון ופא וצדי סופיות. כולן נראות נפלא: האות א' ביסודה נשענת על ו' נטויה, ו־ב' היא בסך הכל ר' היושבת על ו' שוכבת. ג' – יוצאת דופן, ובאות ד' שוב חוזרת ו‘, פעם אחת במאונך ואחת במאוזן. וב־ה’ רואים בבירור – היא ר' וקו קטנטן. ו' היא וו, ו־ז' היא ו' זועפת. ח' הנָה ר' ושוב ו‘, ו־ט’ היא גבירה העומדת בפני עצמה. ה־י' הכי קטנה אבל מַמְזֶרֶת, ו־כ' היא שוב ר' ועוד קצת, וגם ראשונה לאותיות הסופיות. ל' עומדת בפני עצמה, בדומה ל־ט‘, ו־מ’ – כדי שלא יהיה משעמם אחת היא מ' והשנייה היא מם סופית. נ' היא ו' עם שתי תוספות קטנטנות, ו־ס' כמו שתי אותיות ר' במעגל סגור. ע' עצמאית היא, לא ר' ולא ו‘, ו־פ’ היא ר' עם תוספות מעניינות. צ' היא שוב ו' נטויה עם ו' קצוצה שְׁכוּבָה ועוד תוספת קטנטנה, ו־באות ק' לפניך ר' מעוקמת קצת ושוב חוגגת ו‘. ר’ היא ריש וב־ש' יש מקום לשלושה, ולבסוף ה־ת' היא ר' הנשענת על נ‘. ונקודות־החן, אסור לשכוח את נקודות־החן: שווא (גם נח וגם נע), חטף־פַּתָּח, חטף־סגול, חטף־קמץ, חיריק, צירֵה, סֶגול, פַּתָּח, קָמץ, ש’ ימינית ו־ש' שמאלית, חוֹלָם, שׁוּרוּק, קוּבּוּץ, והחזק מכולם – הַדָּגֵשׁ.”

“ודווקא איש מוזיקלי כמוך שוכח את התווים?” מזכיר לו אברהם.

“לא־לא. נכון שהם שבעה, אבל מוסיפים להם עוד דו והרי לנו אוקטבה, שמכפלתה היא העושה את המוזיקה.”

“אתה נוטה לשכוח את הדִיאֶז והבְּמוֹל, חמישה הם באוקטבה.”

“והספָרוֹת,” משלים דב, “שעשר הן ביסודן, אך יכולתן אינסופית.”

“סוף־סוף יש משהו שלא צריך להזכיר לך,” מעיר אברהם בחיוך, “אך היה ברור שאיש־מתמטיקה כמוך את המספרים לא ישכח.”

ודב ממשיך להתפעל: “ראֵה איך תשתית־קסם זו של אותיות ותווים ומספרים משרתת אותנו אלפי שנים בנאמנות וביעילות, ומקדמת את המדע ואת מחשבת־האדם בצד סיפוק והנאה רוחנית למיליונים רבים בלי בלאי, בלי שחיקה, בלי עייפות. שלא כמו המכוניות, הסוסים, המסילות ושאר תשתיות. כן, עשרים ושתיים אותיות, ובמוזיקה – שבעה תווים, או תריסר, אם תרצה לכלול את חצאי־הטונים, וראֵה מה הם מחוללים. ובמתמטיקה – שפה לא פחות חשובה מהעברית – זוהי תשתית בת עשר ספָרות בסך הכל וראֵה עד היכן התקדם המדע. האפשרויות של כל אלה הן אינסופיוּת של תרבות.”

דב משתתק, מניף ידו ומסמן לליובה כי גרונו ניחר משטף־דיבורו והוא זקוק למשקה. רק אחרי לגימה מהמשקה הוא ממשיך: “אני מוכרח להתמסר יותר לכתיבה מדעית פופולרית כדי להפיץ ידע בין רבים כאן בארץ.”

“תבורך,” מעודד אותו אברהם. “נעזור לך להוציא את ספרך לאור. אבל הפתעות הן לא רק השטח שלך: אני עוזב את ‘הארץ’ ומפַנה את מקומי ליעקב. ראֵה בזה מה שאתה רוצה, אני רואה בכך המשכיות של העבודה הספרותית ב’הארץ' על־ידי אנשי אררט.”

“ואני רואה בזה תחילתה של השלמה בינך ובין יעקב,” אומר דב, “כי נועדתם יחד לעבודה ספרותית, החשובה מכל.”

“ייתכן שהצדק איתך. מכל מקום, איני מתכוון ללכת בטל,” ממשיך אברהם. “אהיה עורך הספרות בעיתון חדש שקם עתה, ‘על המשמר’ ייקרא שמו, ויש לי כבר כמה מילים טובות למתחרה שלנו: היום נפל ‘דָּבָר’.”

“אני מקווה שאתם מביאים איתכם בשׂורה חדשה, בשורה של פתיחוּת ואמונה בעתיד מבטיח שיחזיר את השפיות לעולם המטורף סביבנו,” מאחל לו דב. “ואתה אל תשכח שאיש ספרות אתה – והיא דאגתך הראשונה.”

“תוכל להתנחם בכך שבראש מדורי־הספרות עומדים שני אנשי אררט – יעקב ואני – ועובדה זו תעמוד לזכות הספרות בדרך קידומה.” ושניהם מרימים כוסית משקה לכבוד כל השמחות ואברהם פונה לשולחן שכבר מסב אליו אריה נבון.

לאה, שעד עכשיו ישבה עטופה בשתיקתה שמא תפריע לשני האחים בפגישתם האינטימית, מצטרפת אל שולחנו של דב וללא שהות פותחת בשצף־דיבור: “אני מייחלת לאהבה, לאהבה שפִּריה ילד. כמוך, כמו אברהם, כמו כולם.”

דב המופתע מנסה להבין מה פשר הישירות הזו, ללא הקדמות והסברים, אך מתעשת ועונה לה בפסקנות: “אני לא הכתובת לדברייך אלה. הכתובת יושבת שם בפינה, עסוקה ברישום של איזו קריקטורה. זה האיש שביקשתי ממנו לצייר לי קריקטורה על צדו האחורי של מכתב אל מאשה, והוא צייר אותי בדמות חזיר. אמרתי לו שזו לא קריקטורה – זו חזירטורה.”

“יראת־האהבה עוצרת בעדי,” הודתה לאה.

“ובכל זאת,” מדרבן אותה דב, “במקום לשבת כך קפואה מפחד, יהא זה מאוד נבון מצדך לגשת אל האיש.”

“היראה גוברת אצלי על הערגה לאהבה ולפריה.”

בינתיים אברהם ואריה נבון נראים דנים בשולחנם בנושא כלשהו. דב מסמן לאברהם שיסיים ויגרור את נבון אל שולחנו, כדי שישבו הוא ולאה זה לצד זה. ואכן, השניים מצטרפים אל שולחנם של דב ולאה. מבוכה מלווה את שתיקת הארבעה. אך זו רק מבוכה־של־רגע, כי אברהם ודב נסוגים בתירוץ כלשהו ועוברים לשולחן אחר, משאירים את השניים לשיחת אישה וגבר.

לפני שלאה אוזרת אומץ ופותחת בדבריה, עוצר אותה אריה: “אהבתי אלייך כמשוררת וכאשת־ספרות לא יודעת גבול. יותר מאהבה – זו הערצה. הערצת הרוח. אהבתי והערצתי לא מתירות בידי ברירה אלא לומר לך ביושר: אהבתי אלייך אינה אהבת־בשרים. אין בי רצון לפגוע בך, אך התרחקי מאשליות – ונישאר ידידי־נפש, רק זאת.” והוא קם וחוזר אל שולחנו, והיא נשארת ללא אהבתה בידה.

“דע את המכונה”    🔗

“מתמטיקאי שאיננו פייטן באיזו מידה שהיא, לא יהיה מתמטיקאי, כדברי קארל וַאיֶירשְׁטְראס אשר אחראי לניסוח הקפדני והיסודי של האנליזה המודרנית,” פותח וכותב דב את המוטו לספרו “דע את המכונה”. “המכונה היא פרי יצירתו של האדם, אבל מעליה נמצא המדע, אשר רק ביכולתו להביא לשלמות פעילותה של המכונה. אמור מעתה: המכונה היא פרי יצירתו של המדע ופרי עבודתו של האדם. לכן, ספר זה עיקרו בסקירת התורות המדעיות שהן בבסיסה של כל מכונה.”

אברהם, המציץ אל ניירותיו של דב, מעודד אותו: “נוציא לאור את הספר שלך. אני רואה בספרות המדע הפופולרי חשיבות לא פחותה מקידום השירה והספרות העברית. אני חסיד גדול של הקשר בין האדם היודע והאדם הקורא ספרות. הספר שאתה כותב הוא בעיניי חוליה ראשונה בשרשרת. רק היזהר שהפופולריות לא תוריד אותך אל מחוזות השטחיות. אנשים מבינים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. מרבית האנשים בארץ רק מחכים להחכים מסֵפר כמו שלך. אלך עם מחשבותיך, אחי.”

“קראת את המוטו לספרי,” משיב לו דב, “ואני אומר לך, אחי הפייטן, כי פייטן שאינו איש מדע במידה כלשהי – לעולם לא יהיה פייטן מושלם. רוח־המדע אינה כה רחוקה מרוח־השירה כפי שנוטים לחשוב. הן אחיות תאומות. שנינו שואפים להביא את תרבות העולם אל תרבותנו – אתה באמנות ואני במדע, ובסיכומו של דבר מדובר ברוח אחת – רוח האדם. לכן כל־כך חשוב לי המדע הפופלרי, המדע שיבוא אל האדם, אל כל אדם.”

“עזוב רגע את הפייטן והמדען,” דוחק אברהם באחיו. “היום התקבל אצלנו בבית מכתב מנען. אל תדאג, הכל שם בסדר. במכתב יש גם כמה מילים מיהונתן, שכבר יודע לחבר אותיות למילים ומילים למשפט.” והוא מגיש את המכתב לידיו של דב.

ודב קורא: “לאבא, שלום מכיתה א'. אני לומד ונורא מעניין לי…”

נשימתו של דב נעתקת והוא מחבק את אברהם ומהדק את ראשו אל כתפו, אולי כדי להסתיר את הדמעות משאר יושבי אררט.

כך חולפים עליו רגעים ארוכים של ספיגת ההתרגשות. אחר־כך הוא מתיישב ומשיב לבנו בגלויה ושולח אותה “לחבר יהונתן, בית־הספר כיתה א', נען ע”י רחובות."

 

1944: הפלה, שבץ ראשון וּוַרדינה באה    🔗

חודש ניסן צועד בכל יופיו אל לוח השנה וחופשת הפסח כבר החלה בבית־הספר. באלה הימים ישן יהונתן עם אמא בחדרה, כמו גם בלילות רבים לאורך השנה שבהם מעדיפה מאשה שהילד יהיה איתה ולא בבית־הילדים, כמו כולם. והימים הם ימי ההכנות הקדחתניות להבאת העומר וליל־הסדר הגדול בחדר־האוכל בנען. אחד הימים בשנה שבהם כל הקיבוץ יוצא אל השדה לקציר העומר הראשון ולהופעת ילדי הגן ובית־הספר, שמקבלים את קציר השיבולים הראשונות בחולצה לבנה, בשיר ובריקוד. הקציר מקדם בסבר פנים יפות את ליל־הסדר שיתקיים עם ערב, אז כל הקיבוץ יתכנס אל ההגדה האפופה הוד והדר.

לילה גדוש חלומות נוראים עבר על יהונתן ובשמחה הוא מקבל את הבוקר החדש. אט־אט הוא מתעורר ולנגד עיניו יושבת אמו על קצה המיטה ומאחוריה הסדין שותת דם.

“רוץ למזכירות והודע להם מה מצבי ושישלחו מיברק אל מירה ואברהם לפי הכתובת כאן בבקשה, ויודיעו לדב שאני בבית־חולים.”

כך, במשפט אחד רצוף שולחת מאשה את הילד במהירות לבקש את עזרת החברים. כעבור דקות מאשה כבר בדרכה אל בית־החולים ומצפה רק לדבר אחד – לבואו של דב. היא לא שוכחת לבקש מהחברים שבנה יבוא איתה. זה רגע שבו הם חייבים להיות שלושתם יחד.

“איבדת ילד,” אומר הרופא שבודק אותה. “נשאיר אותך כאן למנוחה ולסיוע בימים הקשים. לא קל לאבד ילד.”

יהונתן בן השש מחכה כל העת מחוץ לחדר הטיפולים ועם בואו של דב הם נכנסים וניגשים אל מיטתה של מאשה.

“את לא צריכה לומר דבר. אני יודע, איבדנו ילד. ילד שכל־כך רציתי. כל הדרך הנה חשתי שמשהו נורא קרה, כי החג הזה לא מבשר טוב, כי קָרֵב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. והנה אנחנו כאן רק שלושה ולילד לא יהיה אח וחבר.”

דיבורו של דב נחלש בהדרגה וטובל בדמעות שהוא ממהר לספוג >מטפחת כשגבו אל מאשה ואל יהונתן.

לקראת ליל־הסדר חוזרת מאשה לנען, מכונסת בעצמה וּבְעִצְבוֹנָה.

כולם מחכים לחוג את ליל־הסדר אצל דב, כמו בכל שנה, ומודיעים על בואם, אבל לובה משיבה לפליאתם: “דב לא מרגיש טוב. השנה לא יהיה ‘סדר’ אצלנו.”

ניסן השנה אינו ככל הניסנים: סתיו באמצע האביב, חודש הימים העצובים. רעה רודפת רעה והן לא מַרפּוֹת. מאשה חוזרת לנען ולאיתנה, יהונתן עצוב עם היותו בן יחיד וכך מנופף ניסן לשלום ומפַנה את מקומו לחודש אייר. ושני החודשים מתחרים ביניהם מי רע מרעהו כשני מתמודדים בדו־קרב פּושקיני, ובסופו יוצא אייר וידו על העליונה: דב נלקח אל בית־חולים “אסותא” לאחר התקף לב והוא משותק בחצי־גופו.

לא רחוקה השעה ומאשה עומדת בנען ומיברק ממירה בידה: “דב באסותא. מחכים לך.”

וב“אסותא” שוכב דב, עולמו מטושטש עליו מן ההתקף. לרגעים מפַנה אובדן־ההכרה את מקומו להתאוששות קלה והמראה הראשון שרואות עיניו זו לוסיה העומדת לידו והיא דומעת.

“בּוריה, אתה תבריא. אתה מוכרח להבריא,” היא פונה אליו ברוסית, בתקווה ששפת־האם תישמע טוב יותר ותחדור שערי־שמים. “מי יהיה לכולנו אוזן קשבת אם לא אתה?! ואמא, מי ידאג לאמא?”

בכוחותיו הדלים מנסה דב להרגיע אותה: “אל תמהרי כל־כך אל יום אחרון. אני אתגבר ואשאר איתכם עוד ימים רבים.” הוא מזהה את ריחו החריף של האלכוהול הנודף מפיה ומוסיף: “אבל הבטיחי לי לשתות פחות וכך גם את תישארי איתנו ימים רבים.”

“למען מי אפחית בשתייה?” רוטנת לוסיה, “נשארתי לבדי ואפילו ילד לא הצלחתי להביא לעולם. כל־כך רציתי, כל־כך ביקשתי ממך שתדבר על לבו של אברהם, והנה אני לבדי ולכם יש ילדים.”

אברהם מגיע וממהר אל מיטתו של דב, ומירה נותרת מעט מאחור. “אשאיר אתכם לבד,” אומרת לוסיה ויוצאת, משאירה אחריה בחלל ריח המוכר היטב לאברהם.

“תן לי מנוח,” מבקש דב מאברהם, “זו לא שעה להטפת־מוסר. הכוחות שלנו לא שווים כרגע. אני חלש מדי לספוג גערות.”

מירה קרֵבָה אל המיטה ופונה אל אברהם: “הנח לו. יהיה לכם מספיק זמן לשיחה מלב אל לב.” ולדב היא אומרת: “שלחתי מיברק למאשה.”

הם מניחים לדב והוא מתאושש והולך בהדרגה. עינו האחת מזוגגת והוא מתהלך מעט בבית־החולים. ושוב מבקר בחדרו אברהם, החושש לבריאותו של אחיו. הוא מתיישב לידו כְּקַשָּׁת הצולף ללא הרף חצים מקשתו:

“ראֵה איך אתה הולך ומידרדר. אולי לא אלכוהוליסט מוחלט כמו לוסיה, אבל אתה מחסל את עצמך לדעת עם בקבוקי בירה וכוסיות קוניאק. ראה לאן הגעת! מה הבאת על עצמך? התקף לב, שיתוק בחצי גוף, עיוורון בעין אחת. באיזו דרך אתה הולך? זה חוסר אחריות של אדם כלפי שתי האימהות לילדיו ושלושת הילדים שהוליד.” הוא משתתק רק כשמירה מבקשת ממנו להרפות.

דב אינו נשאר חייב: “אני רוצה לחיות כמו שאני חי. בזמן שנותר לי אשמור על כוחי ככל יכולתי כדי לסיים את ספרי המדע הפופולרי שאני כותב עם שישא, ואם אתה מחשיב עצמך אח טוב – עזור לי להוציאם לאור. אני כותב את ‘אנשי שֵם במדע’ ומתרגם את ‘מתמטיקה למיליון’. שני אלה הם מן הדברים שיישארו אחרי והם חשובים לי כילדיי.”

אברהם רואה בהתרגשותו העצומה של דב וחושש לשלומו. “אעזור לך ככל יכולתי,” הוא מבטיח, “הספרים שלך יראו אור. זו הבטחה שלי, הבטחה של אח.”

“אם יקרה לי משהו,” ממשיך דב, “אני מבקש שני דברים: דאג לאמא ולמניה, וגם למאשה ולילדה ולילדים, ואל תפסיק לכתוב ולהילחם על העברית.” ולפתע דב משתתק ופניו אל הדלת, וכך גם אברהם ומירה. ובפתח החדר עומדים מאשה ויהונתן.

דב יודע מהי הסצנה הבאה ומנסה לרכך את הגערה, אך ללא הצלחה.

מאשה פותחת מיד: “לא באתי לנזוף בך, אלא לבקש ממך כאמא וכאישה: הפסק להפריז בשתיית בירה וקוניאק, וחיֵה חיים בריאים יותר. כך תאריך חיים למען הילדים, למען כולם.”

“אני רוצה לחיות כמו שאני חי,” מתעקש דב. “את לא רוצה לחיות איתי תחת אותו גג, ולכן אין לך זכות להטיף לי.”

מאשה מנסה למתן את השיחה: “זה לא המקום והזמן להתווכח. קודם תצא מפה על רגליך, תחלים ותחזור אל עבודתך ואל ספריך, ואז נדבר בעתיד שלנו יחד.”

“שמרי על הילד,” עונה לה דב בקוצר־רוח, “הוא מה שנותר לנו.”

מירה, באהבתה את דב, ניצבת מן הצד ורואה אותו בהידרדרותו ובסירובו העקשני לשמור על בריאותו, כאדם שגזר על עצמו כליה כאילו אין לו דבר בחייו. האם סירובה של מאשה לחלוק עמו את חייה במלואם הוא האות כי הסתיימה דרך חייו? האם אובדן ילדם השני בהפלה מוקדמת שבר את רוחו? האם האיש התוסס הזה, האח לכולם, מידרדר ככה אל סופו ואין עוצר?

מקץ ימי האשפוז דב עושה דרכו לביתו, ואברהם ומירה, מאשה ויהונתן חוזרים אל חייהם, כל אחד במקומו.

חג הפסח הנורא חלף עבר לו והחיים מתחילים להתאושש. דב חוזר ויושב באררט, מעט מרוחק מההמולה סביבו. עד אשר קְרֵבָה ובאה אל שולחנו מאשה. תחילה היא ניגשת לשאול לשלומה של ליובה וכתום שיחתן היא מתיישבת ליד דב. בלא הקדמה הוא מתלונן לפניה כי קשה לו להתקלח לבד ובבית לא עוזרים לו.

מאשה משיבה מיד: “בוא ואקח אותך לבית של סימה, זו שאצלה גרתי, ואקלח אותך כמו שמקלחים תינוק.”

והם קמים ויוצאים. באמבטיה שבבית המֶסקינים רוטנת מאשה על גופו המידלדל של דב: “ראֵה כמה הולך ומצטמק גופך. זה נורא. אתה חוזר ונראה כמו תינוק.”

דב, שאין לו תשובה הולמת לטענה הזו, עונה לה: “צימוקים נוצרים מענבים, והם טעימים למרות שהצטמקו.”

בעוד היא מסבנת את גופו על כל אבריו – מזדקר אברו. היא ממשיכה ורוחצת אותו ומנגבת את גופו כולו. הוא מבקש ללכת עִמה אל המיטה, ושם, באהבת אין־קץ הוא נכנס ונכנס ונכנס עד עומק גופה – והנאתם עילאית. לאחר רגע של רוגע דב מתאושש: “אני רוצה עוד ילד. לוואי ובזו הפעם יתרחש הנס.” רגע ארוך של שקט משתרר בחדר, והוא ממשיך: “שמרי על יהונתן. למדי אותו את אהבת־הספר.” ולאחר שקט שמתארך הוא מוסיף: “המגע בגוף הזה, גוף אישה, הַכּניסה אל תוכך בתשוקה אין־קץ, תשוקה לא מוסברת, אמיתית כזריחת השמש יום־ביומו. זוהי שלמות של אהבה, אהבה הרוצה ילד!”

לבוש ורחוץ למשעי חוזר דב אל אררט ומאשה שבה לקיבוץ. בדרכה הביתה לא מרפים ממנה ההרהורים: מירה הצליחה ואילו היא נכשלה. מירה הצליחה בכך שנתנה לאברהם בית. היא בנתה לו בית ומשפחה. והיא, מאשה, נכשלה עם דב ואיחרה את המועד. היא חשבה שמחובתו להישאר עם ילדיו – ולמען האמת לא היה בה האומץ לבנות איתו בית.

ובביתה בנען כבר מחכה לה מכתבו של דב מבית החולים:

בחושבה על מאות רבות של המכתבים ופתקי־הפרחים בכתב־ידו הנהדר של דב היא יושבת וקוראת כתב־יד זה, המעיד כאלף עדים על מצבו. והיא יושבת וכמו־משוחחת איתו: למה אתה מתאמץ לכתוב? אבוא יותר אליך אל תל־אביב ונדבר יותר. והיא כמו־שומעת את תשובתו: נהדר, אבל אני מוכרח לכתוב. מה יהא על שני הספרים שבדרך, “אנשי שֵם במדע” ו“מתמטיקה למיליון”?

* * *

בפתח ביתו מחכה לדב לאמו ועִמה הפתעה: “ורדינה בדרך מלונדון. סוף־סוף כמעט כל הילדים שלי יהיו פה לידי.” וחולפים אך ימים מעטים וּוַרדינה ניצבת בפתח ביתו.

“ימי המלחמה הקשים בלונדון והבדידות שמציקה וגוברת – הם שהביאו אותי הנה, להיות קצת עם כולם. ולא פחות חשוב, סיימתי את כתיבת הקונצ’רטו שלי לפסנתר ולתזמורת שלי ואני רוצה לחגוג יחד איתכם.”

“ורדינוצ’קה, לא כל החיים הם מוזיקה,” אומרת לה אמא־ציפורה. “שבי איתנו לפחות עד יעבור זעם המלחמה. נדדת מספיק. בקושי נמלטת מהנאצים הארורים האלה. שבי כאן איתנו לפחות עד אחרי המלחמה.”

“אני רוצה לראות את אברהם ולוסיה,” מבקשת ורדינה. “היכן הם? בּוריה, אתה נראה נורא. לא בּוריה שאני מכירה וכל־כך אוהבת. אתה לא שומר על עצמך. זה לא ייגמר טוב.”

“טוב שאת כאן איתנו,” אומר לה דב, מתעלם מהערתה. “קיבלנו מכתב ממנחם־מנדל והוא שואל עלייך. כל המשפחה שלהם השתכנה בניו־יורק והם מנהלים את חייהם כמו באוקראינה, על טהרת החב”דיות. כתבתי לו תשובות לכמה שאלות שהעלה במכתבו אליי, ואת יכולה להוסיף בסוף המכתב כמה מילים משלך. הוא ישמח לדעת שאת כאן איתנו."

בפתח כבר עומדים פניה ובנה יהלי והחיבוקים עם ורדינה אינם יודעים שובע. אמא־ציפורה מצטרפת למעגל והן אוחזות האחת ברעותה והרוסית קולחת כמו בבית באוקראינה. הדלת אינה נסגרת לרגע והנה מגיח ממנה אברהם, שמעיר בכניסתו: “אתן נראות כמו ה’הורָה' בעמק.” הפגישה המחודשת עם ורדינה מעלה בו זיכרונות מימי פריז שלהם ומחשבות עד כמה ארוכה הדרך שעשו מאז, היא במוזיקה והוא בשירה.

הרוחות נרגעות ופניה מתלוננת בפני דב: “מבקשים שיהלי יתגייס. הוא בן תשע־עשרה וחייב להיות כמו כולם. הגיוס יפגע בלימודי הפסנתר וכל כישרונו הרב יבוזבז.”

ודב עונה בביטחון גמור: “הם לא יקבלו אותו. קודם שיחזירו את אבא שלו מהבריגדה ורק אחר כך הם אולי יקבלו את הבחור. לא לוקחים למלחמות אבא ובן באותו זמן. אחד זה די והותר. הוא לא יתגייס. לא משחיתים כישרון כזה של פסנתרן. הוא יֵצא ללמוד ב’ג’וליארד' בניו־יורק. זה המקום לפסנתרני־פלא.”

“מספיק עם המלחמות האלה,” מתערבת ורדינה בתקיפות. “די עם הפּצצות וההרג. דב צודק פעמיים: יהלי לא צריך להתגייס. מספיק שוַגמן שם, ויהלי מוטב שימהר ויגיע אל ניו־יורק. שם המוזיקה ושם מקומו. ועוד דבר – כל־כך רציתי להגיע אל ליל־הסדר אצל בוריה, אשר בוודאי היה מזכיר לי את בית־אבא־אמא – ולא הצלחתי. במקום ליל־סדר נהדר והשירה של בּוריה, אני מוצאת אח שאינו בקו הבריאות.”

כשדב פונה לחדרו למנוחה שאחרי המאמץ, מעכב אותו אברהם: “אנחנו צריכים לדבר.”

“אם בהטפת־מוסר מדובר – אני עייף לזה, ואם בענייני אררט – נדבר מחר באררט,” משתמט ממנו דב.

אברהם מהנהן לאות הסכמה, אך ורדינה דוחקת עצמה אל קרבתו של דב ובשצף־קצף היא מטיחה בו ברוסית: “די לי שהקדשתי יצירה אחת לאבא במותו – ועכשיו אקדיש את הקונצ’רטו החדש לך במותך?! אתה לא מסוגל לשמור על הבריאות? על עצמך?! חשבתי שאני באה לרוות מעט שקט והנה כאן קשה לי יותר מאשר בלילות עמוסי ההפצצה והאימה בלונדון! לאן נעלם בּוריה החי והתוסס, מבריק־המחשבה, המוזיקלי להפליא? בוא לניגון ביחד – אני בידיי על הפסנתר ואתה בקולך ערב־הצליל. כמו בבית באוקראינה, בית אבא־אמא. מה קרה לך שאתה נובל כך לנגד עינינו באמצע החיים?”

דב שותק ודמעה נוצצת בעינו. ורדינה יוצאת נסערת ופונה לציפורה וללובה: “איך נתתן לו להידרדר ככה?! איך אתן נותנות לו לחיות ככה?!” והיא חוזרת אל דב שכבר נשכב לישון, יושבת על קצה מיטתו וגוערת בו כמורה בתלמידהּ: “מחר שנינו חוזרים לנגן ולשיר, לשמוע שוב את קולך קורא ושר, קורא ושר. חוזרים לחיים!”

למחרת היום באררט מבחין דב שמשהו השתנה בפניו של אברהם והן מאירות באור חדש.

“מה פשר האור המכסה את פניך?” הוא שואל.

“אני קורא בשירתם של שני משוררים ולא יכול להפסיק. לא צרפתים מפריז, לא רוסים – הם משלנו, מספרד: שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. זו שירה נפלאה. ראֵה איך כתבו שירה לפני תשע־מאות שנה ושמונה־מאות שנה. בלי ניגון אשכנזי, כולו מלרע, כמו בתנ”ך, ולא פחות טוב ממנו."

דב, שמצב רוחו רע עליו וכך גם מצבו הגופני, משיב בלעג־מה: “במקום להיות מעריץ של חיים נחמן ביאליק היית לפתע פתאום חסיד של שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי? עשר שנים אנחנו חיים בלי ביאליק ועכשיו אתה כותב ופניך לאבן גבירול ולהלוי?”

“הם החוליה המקשרת בינינו לבין התנ”ך," מסביר אברהם בהתלהבות. “עזוב את חיים נחמן, הוא לא שייך לעניין. קְרא את משוררי ספרד – ואתה עם אהבתך לעברית והפתיחוּת לתרבות־עולם, לא תוכל להניח אותם מידך. קרא – ותראה. הם כמונו, אנשי התרבות הערבית הגדולה ויוצרי הספרות העברית הגדולה, כפי שאנחנו חיינו וגדלנו בקרב התרבות הרוסית ובאנו הנה ליצור תרבות עברית חדשה. למה שלא נלמד מהם, מגאוניותם בשירה ובעברית. למה שלא נביא אנחנו כאן את התרבות העברית לשיאים כפי שהם עשו לפני תשע־מאות שנה בספרד?”

דב לא מקשיב. הוא משגיח במאשה המגיעה לכאורה לבקר אצל חברתה בעלת המקום, אך למעשה באה לבדוק מה שלומו. חסר־סבלנות הוא עונה לאברהם: “אקרא – ואראה.”

אברהם חש בחוסר הסבלנות של דב ורק מספר לו: “אני לוקח אותם איתי לספר השירה החדש שלי.”

“שוב דְּוָי ובֹּהוּ?”

“לא,” מבטיח אברהם, “פחות נוּגֶה.”

 

1945: “נסיך העברית”    🔗

“הלשון אינה זקוקה לוועד, אלא לבנאי כמוך, מי שבנה לעברית – בספרות, בתיאטרון ובשפת היומיום – קומה ראשונה, והוא מצוי בעיצומה של בניית קומות נוספות.”

כרזה מאירת־עין זו קיבלה את אברהם בבואו בבוקר אל אררט, למחרת קבלת־הפנים שערך לו הוועד ללשון העברית בירושלים בראשותו של יוסף קלוזנר.

“אני לא רואה במינוי הזה יותר ממה שיש בו,” מסביר אברהם ליושבי אררט. “נכון כתבתם: הלשון אינה זקוקה לוועד אלא לאוהבי העברית ולמקדמיה, לדואגים כי תלווה את החיים כאן על כל שטחיהם – ספרות ויום־יום, מדע ועבודת־כפיים, תיאטרון ומסחר. בקיצור, הלשון רוצה לחיות חיים מלאים.”

מפינתו הקבועה מתפרץ נתן לדבריו של אברהם: “נכון, כל הוועד הזה לא שייך ללשון כלל, זו ‘פבריקה של מילים’. החבורה הזו לא מְחַיָּה את הלשון אלא מְמִיתָה אותה. ומה לך, אברהם, כי תצטרף אליה.”

“אני לא בטוח שאני יכול לשבת עם האנשים היושבים בוועד הלשון,” ממשיך אברהם, “ובראשם המלומד יוסף קלוזנר. זה יהיה לי עינוי וסבל נוראי. בזבוז זמן.”

ונתן מראה לו מה הוא מתכוון לענות לו בטור בעיתון תחת הכותרת “שְׁלוֹנְסְקִי בָּאֲקַדֶּמְיָה”:

שְׁלוֹנְסְקִי בָּאֲקַדֶּמְיָה

עִם כְּנִיסָתוֹ לְוַעַד הַלָּשׁוֹן

הוּא נִקְרָא אֶל בֵּיתֵךְ, אַתְּ מוֹדֶדֶת לוֹ תָּגָא,

אֲקַדֶּמְיָה רַבַּת תַּרְבִּיצִים וְזָקָן.

וּבְלֶחְיֵּךְ, אֲקַדֶּמְיָה, צָץ אֹדֶם בֶּן־נֹגַהּ,

כְּבִלְחִי נַעֲרָה לִפְנֵי פְלִירְט מְסֻכָּן.

מִגְבַּעְתּוֹ עַל גַּבֵּי הַקּוֹלָב מִתְעָרֶבֶת

עִם כּוֹבְעֵי פְּרוֹפֶסּוּרָה, וְאַתְּ – יָד עַל לֵב!–

אַתְּ פּוֹחֶדֶת וּכְמוֹ־שֶׁאוֹמְרִים וְרוֹחֶבֶת,

כִּי דַרְכּוֹ־בָעִבְרִית הִיא: הַפְחֵד וְהַרְחֵב…

הָעִבְרִית! הוּא לֹא פַעַם גָּרַם לָךְ סְחַרְחֹרֶת

בִּדְהִירוֹת עַל סוּסָיו הַשּׁוֹצְפִים כְּתִירוֹשׁ.

וְלֹא פַעַם פָּמַּלְיָה גְדוֹלָה פְּרוֹפֶסּוֹרִית

בָּךְ טִפְּלָה אַחַר כָּךְ בְּאַבְקוֹת־כְּאֵב־רֹאשׁ.

וְאוּלַי זוֹ עַכְשָׁו נִקְמָתֵךְ, אֲקָדֶּמְיָה,

לְהָבִיא אוֹתוֹ פְנִימָה, וּבְאֹפֶן עָדִין

לְהַזְרִיק לוֹ מְעַט מֵאוֹתָהּ אֶפִּידֶמְיָה

שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ כָּבוֹד וְסוֹפָהּ לְהַרְדִּים.

אַךְ לֹא, לֹא! הָעִבְרִית בּוֹ קְצָת־קָט מְאֹהֶבֶת…

יְרֵאָה וְנִמְשֶׁכֶת… וְאֵין לְהַפְרִיד.

כִּי גַם אֶבֶן־סוֹקֶלֶת גַּם אֶבֶן־שׁוֹאֶבֶת

הוּא הָיָה וְיִהְיֶה לַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית.

וְלָכֵן בָּהּ גַּם בָּנוּ נִצַּת כְּמִין רֶשֶׁף

בְּשָׁמְעֵנוּ, בְּעֶרֶב מָצוֹר וְחוֹמָה,

שֶׁקְּרָאוּהוּ, בְּתֹאַר וָשֵׁם, אֶל הַנֶּשֶׁק

לִשְׁמִירַת הַיָּקָר בְּאוֹצְרוֹת הָאֻמָּה.

הוּא צֹרַף לְשִׁלְטוֹן. וְצוֹפִים אֵלָיו שָׁמָּה

שִׁיר וָעִיר וּשְׁוָקֶיהָ, רֵעָיו בַּסְּבִיבָה.

הֵם בּוֹ נַחַת רוֹאִים וּשְׂמֵחִים בּוֹ… שָׁלָּמָה?

כִּי יוֹדְעִים הֵם שֶׁהוּא נְצִיגָם בַּיְשִׁיבָה.

הֵם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: אֶת פָּנָיו נְקַדֵּם נָא

גַּם הַפַּעַם כְּמוֹ בְּיָמֵינוּ הָהֵם.

הוּא הִגִּיעַ, אַחִים, אֶל מַמָּשׁ־אֲקַדֶּמְיָה,

אַךְ שֶׁלֹּא יִתְאַקְדֵּם אֶלָּא רַק יִתְקַדֵּם.

וְעוֹד זֹאת הֵם אוֹמְרִים:

תִּשְׁתַּדֵּל שָׁמָּה, אַחָא,

שֶׁתִּהְיֶה הַלָּשׁוֹן – לְפִי כָּל הַתְּנָאִים!

שֶׁיִּהְיֶה זֶה עִבְרִי וּמְדֻקְדָּק שָׁם – כֵּן, כָּכָה!–

אַךְ, לְמַעַן הַשֵּׁם, שֶׁיִּהְיֶה גַם טָעִים.

וְעוֹד זֹאת הֵם אוֹמְרִים: גַּם מֵאֵשׁ וְעוֹפֶרֶת

לֹא נִסֹּג, עַד אֲשֶׁר תִּצְטָרְכוּ לַעֲמֹל

עַל מִלּוֹן מֻנָּחֵי חַיֵּי דְרוֹר עֲלֵי אֶרֶץ

לְשִׁמּוּשׁ יוֹמְיוֹמִי

לְתָמִיד

וְלַכֹּל.

כך נמשכת מסֶכֶת הזלזול בוועד הלשון העברית עד בואו של דב. “זו שאלה של ראייה נכונה,” פוסק דב שנכנס אל אררט. ולדבריו של אברהם: “אני לא רואה אותך – ואת כולכם – יושבים מן הצד כאשר העברית כאן מחדשת ימיה ומתפתחת בצעדי־ענק. בתי־ספר קמים, אוניברסיטאות נפתחות, והם כולם זקוקים לעברית מתחדשת וערנית. ומה אתם מציעים – לשבת מן הצד ורק ללעוג ולזלזל? אברהם לא הולך לשם לבדו, אלא כנציג של כולכם. כך צריך לראות את התמונה.”

אברהם אינו ממהר להגיב, אבל לא הוא האיש שיתהדר בתואר “האדם השותק”, והוא אכן עונה לדב: “כך אשיב לקלוזנר על הזמנתו: ניתנת לך בזה הסכמָתי להצטרף לוועד הלשון העברית, אבל לא אוכל לבוא לישיבות הוועד. אני מציע שהחומר על חידושי המילים וכל החלטה אחרת יישלחו אליי בדואר, ואם לא אענה או אעיר בתוך שלושה שבועות, הרי תשובתי חיובית והסכמתי מלאה.”

דב: “זו דרך ממזרית להימנע ממגע קרוב מדי עם חברי ועד הלשון העברית והיא לא הולמת אותך, מי שאני ורבים נוספים רואים בו את ‘נסיך העברית’.”

“דב אחי,” ניכר באברהם שהוא רוצה לסכם את הנושא. “רובי וכולי כבר נתונים בתרגום לבמה של ‘שידוכים’ מאת גוגול, ובעריכה ובהבאה לדפוס של ספרי החדש, ‘שִׁירֵי הַיָּמִים’. אלה הדברים החשובים באמת. באלה אני עֶבֶד הלשון העברית – עַבְדוּת שאני כל־כך מחשיב. בכל הקשור ללשון העברית, טוב לי היות עבד מהיות נסיך.”

“אברהם, אתה הרי רואה בעברית אדמה,” אומר דב, “אדמה שיש לחרוש בה, לזרוע אותה, לגדל בה ירק ופרי וגם לקצור אותם. העברית עבורך איננה הרפתקה חולפת או אהבת־רגע. היא כל עולמך, כל חייך, האדמה הפורייה שלך. ככה עליך לראות את היותך חבר בוועד ללשון העברית.”

עם בוא הערב מוצאים עצמם דב ואברהם יושבים לבדם ומעכלים את קורות היום.

“ועד הלשון הוא לא הדאגה שלי,” מפר אברהם את השתיקה. “אני מודאג מאנשי התיאטרון.”

דב יושב ומתבונן באברהם, אשר לא מתעייף ולא נח ממאבק למען ניצחון בהליכתו בדרך של הבאת המיטב העולמי בספרות ובשירה, בתיאטרון ובציור אל התרבות העברית, והטמעתם בה. הוא מתמלא גאווה במעשי אחיו, ומאוכזב מהישגיו שלו, הדלים כל־כך בעיניו, מאז בואו לארץ ועד היום. כל־כך רצה לקדם את המדע הפופולרי כאן ולפרסם את ספריו, והצליח במעט מאוד. כמעט רבע מאה הוא כאן וכל שלמד בשתי אוניברסיטאות נותר ללא ביטוי. הוא לא פעל ולו רבע מפעילותו של אברהם, לא רבע מחריצותו, לא הגשים רבע מיכולתו ומכישרונו. ייתכן שבזבז את רוב כוחו בנתינה לאחר. האם יהיה בכוחו להגשים מעתה ולו חלק קטנטן מרצונותיו ומשאיפותיו?

אברהם יושב וחש במצוקתו של דב, ומבטיהם מצטלבים כאומרים: אלה הם פני הדברים. אהבת־אחים, רבה ככל שהיא, אינה יכולה לענות על הכל. דב קם ומתרחק מאררט ועושה אט־אט את דרכו אל ביתו טרוד לעייפה, ובלבו תפילה ובקשה צנועה: מי ייתן ויוכל להירדם ולשקוע בשינה עמוקה.

תפילתו נענית והוא נרדם זמן קצר לאחר שעלה על יצועו, ובשנתו הוא חולם על החתונה של אברהם. הנה הלובביצ’ים: הרבי הגדול יוסף יצחק שניאורסון ואשתו חנה ורבי מנחם־מנדל שניאורסון ואשתו מוסיה, שבאו מניו־יורק לרגל האירוע כדי לנהל את החתונה. הנה הכלה בשמלה צחורה כשלג יושבת בנפרד בצד, וכמובן אברהם, חתן־השמחה.

בנוכחות כל אנשי אררט וחסידי חב“ד רבים שהגיחו מכל פינה, פותח הרבי הגדול ואומר: “יום חתונתכם מבשר את הזמן השמח והקדוש ביותר בחייו של האדם. זהו יום־כיפור פרטי עבור החתן והכלה, כי היום, כאשר אתם הופכים לנשמה חדשה ומושלמת, מתכפרות לכם כל שגיאות העבר. dir=”rtl”>החתן מתבקש לכסות בהינומה, סמל הצניעות, את פניה של הכלה." ואברהם החתן מתקדם למקום מושבה של הכלה, מלוּוה בני משפחה וחברים, ומניח את ההינומה על פניה כרבקה אמנו, שכיסתה את פניה לפני שנישאה ליצחק. הנה החופה המסמלת את הבית שעתיד להיבנות עבור הזוג המיועד ואליה מובלים, מלוּוים בהוריהם, החתן והכלה, והיא מקיפה את החתן שבע פעמים כאילו היא בונה בצעדיה את קירות ביתם החדש.

בצד החתן והכלה דב שמח לפגוש שוב את אביהם שעלה ובא גם הוא לחתונה. על כוס יין ראשונה הרבי הגדול ממשיך בקידושין לקדש את הקשר בין האיש לאשתו ומורֶה על ענידת הטבעת היפה בפשטותה בנוכחותם של שני עדים ואמירת “הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.” הכוס מונחת על הרצפה והחתן מנפץ אותה ברגלו לזכר האבל על חורבן בית־המקדש והקשר בין בני־הזוג לבין הגורל הלאומי והרוחני של עם ישראל. אחר־כך קוראים את הכתובה שבה מתחייב החתן לספק לאשתו אוכל, הגנה ומלבושים ומבטיח ולהיות קשוב לצרכיה הרגשיים. והנה עולות ובאות שבע הברכות על כוס היין השנייה, והנה גם דב מוזמן לומר ברכה אחת – והוא מברך את הכלה, הלוא היא הלשון העברית, אשתו האמיתית של אברהם. ובסוף הברכות שוב לוגמים החתן והכלה מכוס היין, ובלי שניתן כל אות פורצים החב"דניקים שבחבורה בריקוד סוער בעידודו של הרבי הגדול, והוא סוער יותר ויותר וסוחף אליו את כל הבאים לקול כליזמרים וניגונם הנהדר.

דב מתעורר לפתע משנתו ותמהַ: ההיתה חתונה או חלם חלום?

 

1945: מסע לאושוויץ    🔗

אררט אינו כתמול־שלשום. אברהם שותק. עצוּר. הוא חזר משם. חבריו מפצירים בו לספר מה ראה באושוויץ, לשם נסע מיד בתום המלחמה במשלחת שיצאה לברר מה נותר במקום הארור, מי נותר שם.

אברהם לוגם שרשרת כוסיות, עוד ועוד, ומתפרץ: “השמחה על סיום המלחמה האיומה היתה מוקדמת מדי. פולין הרוסה ממאורעות המלחמה, אבל לשם מה הפגיעה הנוראה בעם היהודי? איך ברא אלוהים אדם עם יצר־הרג שכזה?! מיליונים הוא השפיל והרעיב וחנק בגז וחיסל בירי ושרף במחנות. איפה הוא האלוהים אשר התיר הרג כזה במכונת־הרג משוכללת כזאת?! מיהו האלוהים שנתן בידי בני־אדם אפשרות והיתר לכלוא מיליוני בני־אדם אחרים ולהרוג חסרי־אונים אלה שלא אחזו בנשק ורק ביקשו לחיות? במלחמה תמיד יש הרוגים. מיליוני חיילים נהרגים בשדה־הקרב. זה נורא, אך מלחמה היא כזו מטבעה. אבל להרוג מיליונים כך במחנות־ריכוז, מיליונים שלא עשו רע לאדם ואלוהים?! שיבוא האלוהים שנתן את הרשות לרצח מיליוני היהודים ויתייצב כאן לפנינו וייתן לנו דין־וחשבון!”

“קחו ממנו את המשקה,” נשמע קול מיַרכתי אררט. “הוא שותה עד התפקע.”

“אולי טוב שהוא שותה,” מעירה מירה. “אחרי המראות משם, שישתכר עד אובדן חושים ואולי יתעורר מן האלכוהול משוחרר ולו במעט ממראות־האימים שבביקור במחנות־ההשמדה. מה שהוא ראה וחווה שם אינה כתונת הפסים שהוא ביקש בשיר מאמו להלבישו ולהוביל אותו אלֵי עמל. אלה בגדי־פסים המובילים אל המשרפות. תנו לו להשתכר.”

“מול שתי תמונות לא יכולתי לעמוד ולהתמודד,” ממשיך אברהם אחרי עוד כוסית. “האחת היא הר נעלי־הילדים. מאות־אלפי זוגות. למה הרגו ילדים במאות־אלפים? למה?! הר של מאות־אלפים שהרגו אותם וחלצו את נעליהם. למה??? אפילו המילה טירוף לא מתאימה כאן. זה טירוף אלוהי. הרצחת וגם הותרת את נעליהם – ואך ילדים הם?”

דומייה משתלטת על אררט.

ואברהם ממשיך: “והתמונה השנייה שלא יכולתי לעמוד מולה זו מזרקת־השיש הנהדרת בפתח המחנה, שידוע לי עתה שברקע קולות המים העליזים שלה הושמעה מוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך. לצלילים האלה שבו טורי היהודים החוזרים מיום עבודה מפרך. יום שלם ללא אוכל, ללא שתייה. הקצין הנאצי המתנשא התגרה בשורת היהודים לבושי כתונת־הפסים ושאל מי רוצה לשתות ממי־המזרקה. החזקים המשיכו בצעדה אל המחנה. רק החלשים הגוֹוְעים בצמא יצאו מהטור וניגשו לשתות ממי־השיש במזרקה – והם ידעו כי בכך נחרץ דינם. הקצין הטביע את ראשם במים עד חנק. הגופות נשארו ליד המזרקה עד שמישהו מהשורה יצא לקחתן אל המחנה, לקבורה עם קדיש ואל־מלא־רחמים חרישיים. אלה בני־השואה שגָזו ונעלמו. איך אאסוף כח־נפש ואכתוב לזכרם של המיליונים בעט־של־נדר; איך אומר להם שלעולם לא נשכח עד דור אחרון?”

שעה ארוכה שרוי אררט בדומייה. אין מילים בפי איש נוכח עדות־הראייה הראשונה משדות־ההרג של הנאצים בפולין. אנשים יושבים בגרונות חנוקים ואין מוצא מפיו של איש. דומייה־רודפת־דומייה. ומתוך מועקת־הדומייה קורא אברהם בקול רוטט שיר שכתב:

שִׁיר הַנָּקָם

דּוֹרוֹת רַבִּים בָּאָרֶץ

הַצָּו “רַחֵם!” קֻדַּשׁ,

עַכְשָׁו כּוֹפֶה עָלֵינוּ

הַזְּמַן צִוּוּי חָדָשׁ:

נָקָם! נָקָם!

הַבּוּז לַמְרַחֵם!

נָקָם! נָקָם!

נָקָם וְשִׁלֵּם!

עַל טֶבַח,

עַל טֶרֶף,

עַל דָּם שָׁפוּךְ בְּלִי־הֶרֶף,

עַל כָּל עֶלְבּוֹנוֹת אָדָם –

הִנָּקֵמוּ!

ביַרכּתֵי אררט יושב אוריה בוסקוביץ ומלחין את מנגינת השיר שורה־אחר־שורה, ואט־אט משתחררים הגרונות מאחיזת־החנק וכולם מצטרפים ל“שיר הנקם”.

ואברהם ממשיך: "אני אומר לעצמי ולכם – עת לעשות. עת להזדהות. הגעתי למסקנה המוארת בפסוק בתהילים ובדיונים בתלמוד הבבלי: ‘עת לעשות – הפרו תורתך.’

“השמטת את אלוהים מהפסוק,” מעיר דב.

“אלוהים, אלוהים, התפללנו אליך מהיותנו תינוקות של בית רבן ב’חדר' ביקטרינוסלב. ידענו כי תהיה בעזרנו בעת נוראה, ולא היא! מן המשרפות קראנו אליך, אך לשווא. ואתה, אחי, טוען בפניי כי השמטתי את אלוהים? ואנחנו היינו בימים ההם קנאים של ייהרג ובל יעבור בעולם האידאות. עתה הבינותי פתאום שהעמידה מן הצד רק מחזקת את השטן. צריך להישבע בנדר שלעולם לא תהיה כשואה הזו. נתן, ישבתי ברכבת בחזרה משם ולא השתחררתי ולא שכחתי את הערב איתך כאשר שנינו ניסינו לשמח את העם בערב ראש השנה ונתנו לכתבה בעמוד הראשון כותרת שמכריזה כי הצבא הנאצי נסוג. עורך ‘הארץ’ ראה ורתח: ‘זה לא יכול להיות,’ הוא אמר. ‘הגרמנים ישתלטו על כל אירופה והתרבות הגרמנית תכבוש את העולם.’ ונזכרתי בדברי היינה: ‘האומה אשר נתנה לעולם גאונים כמו באך ובטהובן – תיתן לו גם את הגאונים שבמהרסים וברוצחי־האדם.’”

נתן מגיב, גם הוא גדוש־אלכוהול: "כאשר דיברת עלה בי הרעיון שבעולם בכלל – ואדולף היטלר בפרט – הבינו שאסור לתת ליהדות אדמה משלה, כי אז היא תתעלה על העמים הנוצריים. ראֵה מה קרה בפעם הקודמת: היהודים

יצרו את התנ“ך, שאין שני לו בספרות העולמית, בהוויה העולמית, ולחמו בהם והיגלו אותם מארצם לאלפי שנים. ומהם ‘עַל הַשְּׁחִיטָה’ ו’בְּעִיר הַהֲרֵגָה' של חיים נחמן ביאליק אם לא ביטוי לפורענויות שבאו עלינו רק בגלל יהדותנו? ובכן, זה יהיה גורלנו? אנחנו ניצור יצירות־מופת לטובת רוח־האדם – והם יהרגו ויהרגו בנו?! אנחנו צריכים בית אשר יגן עלינו. אנחנו צריכים להתאבל ולזכור ולא לשכוח – ומתוך אלה לחשוב על החיים ולצמוח. כך עשינו ללשון עברית – והצלחנו. כך נעזור עכשיו לאדם הבא מן התופת.”

אררט מדַמֵם – ודומם עוד שעה ארוכה, ובתומה נושאים מירה ודב את אברהם, שעל סף השכרות, בין כתפיהם הביתה.

למחרת היום עושה דב את דרכו אל נען, לחלוק עם מאשה את המוראות ששמע אתמול מפי אברהם, אך עם היכנסו לחדרה ללא הקדמה הוא נאלץ לשבת ולהקשיב למכתב שמאשה ויוכבד קיבלו מאחותן אסתר שבפולין:

אתן יודעות כי בימיה המסוכנים של המלחמה נמלטתי מוורשה בעזרת חבריי הקרובים והתחבאתי בחווה לגידול חזירים. הפחד היה שריר וקיים בכל שעה, אבל לפחות אוכל לא היה חסר. למחרת יום השמחה־לאין־קץ עם סיום המלחמה חזרתי אל ורשה, שרב בה ההרס על מה שנותר ממנה כעיר. אבל הנה אני כאן – ויאנוש קורצ’אק איננו. החברים דאגו לספר לי על ידיד־נפשי: ב־5 באוגוסט באו הנאצים לקחת את היתומים שלו וחלק מסגל העובדים למחנה ההשמדה טרבלינקה.

אחדים מידידיו הפולנים, שהיו בעלי השפעה בשלטון הגרמני ובמחתרת הפולנית, הציעו לקורצ’אק ידידי להציל את חייו. הרעיון השטני שלהם היה פשוט: כיוון שיהיה קשה להוביל אל המשרפות קבוצה כל־כך גדולה של ילדים, הם ביקשו שיאנוש יצעד בראש קבוצת הילדים שגידל באהבה רבה כל־כך ובמסירות, ויוביל אותם אל המוות בלא התנגדות. אם הוא יוביל אותם – ילכו אחריו הילדים ללא היסוס וכך אפשר יהיה להביא אותם בקלות אל מחנה־הריכוז.

הוא כמובן התנגד בתקיפות ויחד עם סְטֶפָה וילצִ’ינְסְקָה, שותפתו הנאמנה בניהול בית היתומים, הלך עם חניכיו ברגעיהם האחרונים. קורצ’אק הרגיע את היתומים וסיפר להם שהם יוצאים לטיול יחד עם כמה מן העובדות שלו – וכך הלך עם היתומים אל המוות שזימנו להם הנאצים.

בעיני־רוחו של דב עולה תמונת הר־הנעליים מתיאורו של אברהם אמש. הוא לא אומר מילה, רק שותק רגעים ארוכים, ואז קם ונוסע חזרה לתל־אביב.

מאשה הנדהמת נשארת לבדה מבלי לדעת ולהבין מדוע הלך.

* * *

איש צעיר ורזה ורעמת־שיער לראשו נעמד בפתח אררט, משתהה מעט וניגש אל ליובה, הרוח החיה של בית־הקפה.

“איפה יושב שלונסקי?” הוא פונה אליה בתקיפות. “בפינה הקבועה שלו,” היא משיבה.

והוא כבר בדרכו אליו. “שמי אבא קובנר,” הוא מודיע מתיישב מול אברהם: “אני בא משם.”

אברהם מביט בו בשתיקה, ממתין למוצא־פיו.

“לא נכנענו בגטו וילנה,” ממהר קובנר לומר. “הקמנו שם מחתרת והשבנו מלחמה. הברחנו נשק ונלחמנו בנאצים הארורים ככל שיכולנו. מעטים מאיתנו נשארו בחיים והצטרפו אל הפרטיזנים. רוב־רובם של אנשי הגטו הובלו אל מותם. ההרג היה המוני. הם כרו לנו קבר־אחים ענק. כאשר נודע לנו על רצח העם שלנו, קראנו להתכנסות חשאית בליל הסילבסטר, בכוונה ביום שבו הנאצים כולם שיכורים. באסֵפה של נציגי התנועות החלוציות יצאנו בהחלטה: אל נלך כצאן לטבח! היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!”

שני אנשים זקופי רעמות־שיער ישובים זה מול זה, אחד שביקר שם וחזר מלא־אימים, ושני שחי ולחם ושרד שם. שניים שיושבים ושקועים בעולם שחרַב ואיננו עוד.

“הנורא מכל,” ממשיך אבא קובנר, “היה שהאנשים לא האמינו לנו כי הם מובלים־אל־מוות. פשוט לא האמינו. הם כן האמינו שהם נוסעים לעבודה חדשה, לחיים חדשים. היינו מוכרחים לשכנע אותם, וכך עשינו: באבני־גיר סימַנו את קרונות־הרכבת שניצבו בתחנה, הבאנו בחשאי אנשים שיעמדו ויצפו בקרונות ויראו שאחרי עשרים דקות, אותם קרונות שיצאו מהתחנה עומדים כאן שנית. בעשרים דקות נוסעים אל מקום רחוק, אל חיים חדשים? לאט־לאט הם השתכנעו והצטרפו אלינו ואל המחתרת וברחו איתנו אל היערות סביב וילנה ואל הפרטיזנים – וכך ניצלו מציפורני־הנאצים. אמי לא שׂרדה, ואחי נהרג ביערות.”

שוב אררט מדמם בדומיית־הלם.

“חבריי ואני הקמנו את ארגון ‘הנוקמים’,” מפר אבא קובנר את הדממה. “לא ננוח עד שנהרוג בפושעים הנאצים וננקום ולו מעט בהורגי עמנו. ננקום את דם אחֵינו. באתי לאסוף נשק. אתם חייבים לעזור לי. באתי אליך, שלונסקי, לספר לך, כי בן־שיר אתה. אני כותב שירים. קשה לי לספר, קשה לי לבחור במילים הנכונות ולחבר אותן לשורה ולשיר. קשה לבטא את ההרג שעשו בנו ובילדינו ובהורינו. עַם שלם המובל למוות – ואין לי מילים לבטא את זה. אתם כאן משוררים וסופרים, קחו עט בידכם והעלו על הכתב את זכר המיליונים. היום הוא לי יום־נקם־ושילֵם ואני חוזר אל אירופה, אבל אחזור הנה במהרה.”

בתוך השקט האילם מסביב, אברהם מתכנס בעצמו ויושב וקורא בשורות השיר שלו בטרם נדפס בספר השירים “עַל מִלֵּאת”, אשר לא מַרְפּה: “עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל…” כך כל הלילה, שורה אחר שורה, שורה אחר שורה:

נֵדֶר

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ,

עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל,

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ,

נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל,

לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי,

עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי, עַד כֻּלָּם, עַד כֻּלָּהַם,

עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי.

קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזָּעַם,

קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי

וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם.

 

1945: התיאטרון הקאמרי נולד    🔗

בהדרגה קם והיה באררט שולחן של חמישה. תמיד הוא מלא ביושביו משעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המוקדמות, מתרוקן מאנשיו הקבועים עד אמצע הלילה ושוב מתמלא באותם חמישה אנשים אשר קבעו כי זה מקומם. כך כבר ימים רבים, עד שהעין התרגלה לראותם כציור התלוי על קיר בית־הקפה.

אברהם, הידוע במשיכתו לצעירים, לא מתאפק ובאחד הימים ניגש אליהם לשאול לשמם ולמעשיהם.

“אני יוסף מילוא וזו אשתי ימימה,” פותח מי שנראה הבוטח ביותר בחבורה, ואחריו מציגים עצמם השלושה הנוספים: אברהם בן יוסף, רוזה ליכטנשטיין ובתיה לנצט.

“ומה כבוד־צעירותם עושים יחדיו – מעשים שכנראה תחילתם במזימות הנרקמות כאן באררט?” ממשיך אברהם בשפה שסיגל לעצמו לקירוב אנשים ולהפלת המחיצה בינו לבינם.

יוסף עונה כמי שחיכה זמן רב לשאלה הזו: “המזימה הנוראית שאנחנו חורשים היא גיבוש צוות שחקנים להקמת תיאטרון חדש.”

“זו מזימה יותר מדי חשובה,” פוסק אברהם. “הרשו לי לצרף את שולחנכם אל שולחננו. אני רוצה שגם נתן ולאה ישמעו אתכם.”

וכך שולחן החמישה הופך שולחן של שמונה, ויוסף ממשיך: “אנחנו מופיעים במרתף בקולנוע מוגרבי בתוכנית שיש בה ארבעה מערכונים תחת השם ‘מאז ועד היום’, כרגע אנחנו בעיצומן של ההכנות למחזה לנוער על־פי ‘אלוף בַּצְלוּת ואלוף שׁוּם’ של חיים נחמן ביאליק, והכי חשובה העבודה שלנו על ‘משרתם של שני אדונים’, של קרלו גולדוני. זה אינו מערכון – זה מחזה של ממש והעבודה עליו לא קלה. אנחנו בדרך להקמת תיאטרון חדש, אחר, שונה מהשניים הקיימים.”

לאה, אברהם ונתן מחליפים ביניהם מבטים שיש בהם תערובת של השתאות ותקווה.

“למדנו כאן ואנחנו רוצים לדבר עברית בתיאטרון שלנו,” מבהיר יוסף. “עברית במיבטא עברי. אנחנו רוצים לחַבֵּר אלינו אנשים שיכתבו מחזות בעברית, אם כי לא מפריע לנו – ואפילו חשוב מאוד – להעלות מחזות מן העולם. ואתם שלושתכם הלוא יודעים פרק בתרגום מחזות.”

אברהם מתחיל להעלות על השולחן את המצב הנוכחי בתיאטרון: “יש משהו במה שהצעירים האלה אומרים, ויש עוד יותר במה שהם לא אומרים. בהופעות של שני התיאטראות שלנו, ‘האוהל’ ו’הבימה', יש מן ההתנשאות. הם מורמים מעם על הבמה המרוחקת מהקהל, וההתנשאות מרחיקה אותם מן הצופה ומבדילה אותם מהיושב באולם אשר בא להתחלק איתם באושר החווייתי שבמחזה.”

“ההתנשאות הזאת מרחיקה את ה’אוהל' ו’הבימה' מהצופים,” מסכים עמו נתן. “זה נכון, אבל לא רק היא – גם שפת הדיבור של השחקנים אינה עברית משכנעת. אנחנו טורחים ומתרגמים להם מחזות בעברית הכי עדכנית שיש – והם מדברים בעברית־רוסית. אם אנחנו רוצים לבנות כאן דור צופים עברי באמת – החמישייה היושבת כאן עשויה להיות התחלה טובה. הם יכולים להוריד את שפת־הבמה ממרום־התנשאותה אל הקרקע של ימינו.”

לאה, שעד עכשיו ישבה ורק האזינה, אינה נסחפת ברוח הדברים של נתן ואברהם: “אל תזלזלו, בבקשה מכם, בשני תיאטראות אשר פועלים כאן כמעט עשרים שנה. גם אנחנו לא נולדנו כאן וגם העברית שלנו לא נולדה כאן אלא שם, באוקראינה ובפולין וברוסיה. אל לכם להרוס את הרובד התיאטרלי שנבנה כאן עשרות שנים, שאתם – אל תשכחו זאת – חלק מבוניו. שניכם מעורבים בתיאטראות ומתרגמים להם ממיטב המחזאות העולמית. אז אל תזרקו בהתלהבותכם מהחמישייה הצעירה את כל מה שנעשה כאן בתיאטרון. ואתם, צעירים חביבים, לכו בדרככם, בְּנו תיאטרון חדש, דברו בשפתכם, חַדשו ככל יכולתכם עד שיבואו צעירים תחתיכם ושוב יבנו תיאטרון חדש.”

קול מחיאות־הכפיים על דבריה של לאה, העולה ספונטנית מהשולחן של השמינייה, מַפנֶה אליו את מבטיהם של כל יושבי אררט התמהים מה המחיאות האלה להם.

ואברהם אומר: “אל תחששו מפני החדש. קבלו אותו בראש פתוח ולכו עם פעימות־הנפש שלכם. לִמדו מאיתנו – גם אנחנו באנו והקודם שלט כאן. בנינו את השירה שלנו, שירה חדשה – והיא מדברת עכשיו עברית עכשווית חיה, שרה את חיינו. הביאו איתכם מחזות ישראליים, אבל אל תשכחו את תרבות העולם, שמא נישאר מבודדים־ברוח. הביאו אל הבמה את שייקספיר ומולייר, ברכט וצ’כוב, גוגול ואיבסן, שוֹ וסטרינברג, מחזאים אנגלים וצרפתים, רוסים ונורבגים ושבדים.”

ולאה מייעצת: “לִמדו שלא לצעוק על הבמה. הביאו בחשבון כי צעקה לא שומעים, רק האמירה זועקת. חִדרו אל עומק הנפשות הפועלות והַעלוּ משם את האמת שלהן ושלכם כשחקנים. שאפו לשחק את השוטה ולאו־דווקא את המלך ליר, כי את האמת החשובה לא שׂם שייקספיר בפי המלך אלא בפי השוטה המלווה אותו בכל דרכיו. הדמויות החשובות הן לא רומיאו ויוליה. הן אולי נוצצות, אבל האומנת היא שהמחזה נתון בידיה. הָביאו אלינו את ברכט ואת מחזותיו. לִמדו מהתיאטרון האנגלי אשר יודע להביא אל הבמה לא רק מה שרואים עליה, אלא יורד עם המחזאי לעומקים שדי בהם כדי להוציא את הצופה סְפוּג אושר רוחני. הביאו אל הצופים שלכם מצב חווייתי שיעורר בהם רעיונות חדשים. תנו לצופה שלכם לצאת מכל הצגה עם חומר למחשבה שהוא לא יקבל בשום מקום אחר. תנו לצופה שלכם הרגשה שהאמנות אינה עוסקת ברגיל, בשיגרתי וביומיומי, אלא ביוצא מהכלל. אל תעלו על הבמה את חיינו כאן – העלו את המיוחד שבחיינו כאן.”

נתן מתבונן בחמישה לראות בעיניהם האם הדברים חדרו אל לבם. “אין מה להוסיף על דבריה של לאה. קומו והקימו תיאטרון חדש. אנחנו איתכם.”

ויוסף אומר בגאווה: “שמו של התיאטרון שלנו בישראל הוא ‘התיאטרון הקאמרי’.”

 

1946: יום הולדת חמישים לדב    🔗

שנת 1946 בפתח. השמים מבשרים טוב וגשמים יורדים ומנקים את האוויר ואת הרחובות ומשמחים את השדות. אררט גם הוא טוב־לב בצהרי היום הזה. מירה ומאשה קבעו להיפגש היום ביום ההולדת של דב, והן לוגמות מרק־חם־של־חורף, מעשה ידיה של ליובה. שיחתן שיחת נשים על בעליהן ועל חייהן, ובראש ענייניהן דב המזלזל בשמירה על בריאותו.

“איך הוא מרשה לעצמו להתנהג ככה?” פותחת מירה. “הוא פשוט הולך ונגמר, מאבד את חייו.”

אחרי שתיקה של רגע משיבה מאשה: “הוא יודע מה מצבו וממשיך בדרכו. זה התחיל אחרי שהוא יצא מבית־החולים. לפתע התברר לו שהיד והאצבעות לא נשמעות לו והוא איבד את היקר לו מכל – את יכולת הכתיבה.” מאשה חדֵלה מדבריה לרגע קל וממשיכה: “עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לשכנע אותו שהיכולת הזו תחזור אליו אט־אט, אבל הוא נותר בייאושו. הוא רטן כלפיי, ‘ראי את כתב־היד שלי. ומה שאת רואה כתוב בעט נובע אחרי מאמץ עצום. כתב־יד שאני מתבייש בו. איך אמשיך ואכתוב לך כהרגלי? איך אמשיך ואתקדם בכתיבת הספר שלי?!’”

שתיהן מרימות את ידיהן בתנועה שמשמעה: מה יש בכוחנו לעשות?

ומירה ממשיכה ראשונה: “הוא חייב לחזור לעצמו. הוא מַשרֶה אווירת ייאוש על כל המשפחה. מי יהיה ליד אמא ומניה ואברהם וכולם בשעת הצורך? מי יהיה איתך בעת הצורך ועם הילד?! והוא־עצמו – אלה לא חיים, זו גסיסה לעיני כולנו.”

“זה רצונו ואי־אפשר לעמוד בדרכו,” אומרת מאשה בכאב. “הוא רוצה להמשיך בחייו הרגילים, גם אם יהיו קצרים יותר. הוא יודע בסתר־לבו שיהונתן ואני חיים את חיינו – ונחיה את חיינו. בצער נורא, אבל נחיה, וילדיו האחרים גדולים וידאגו לעצמם, ו…”

מירה מפסיקה אותה באמצע דבריה: “את בוודאי לא שומעת מה את אומרת. הוא כאדם ההולך ברחוב כשצִלו רודף אחריו לכל אשר ילך, ולאט לאט גופו נמוג ורק הצל ממשיך ללכת עד שהוא כָּבֶה.”

ומאשה עונה ללא שהות: “בלא עט־נובע ביד ובלא יכולת לעסוק בכתיבה הוא לא ימשיך. אין לו עניין בחיים כאלה. העט והספר הם כל חייו. גם את המכתבים ליהונתן הוא לא כותב בעצמו בגלל הבושה בכתב־ידו המעוות ועוצמת העלבון, אלא הוא מכתיב לבחורה מחנות מכשירי־הכתיבה – והיא כותבת את המכתבים והגלויות ליהונתן. זהו סוד אשר אסור שיהונתן ידע, לעולם. זו הבטחתי לו – ואת שותפת־הסוד היחידה שלי.”

מירה מזדקפת לאחור בפליאה ומאשה משתתקת.

“הוא דאג מספיק שנים לאברהם ולכולכם,” אומרת מאשה, “והגיעה השעה שתלמדו לדאוג לעצמכם. הוא ילך אל מותו כרצונו. זו תמצית־ההגדרה של כאב־עד־מוות. אפילו אני לא הצלחתי לשכנע אותו לשמור על בריאותו ועל חייו, ואם אני לא הצלחתי – איש מכם לא יצליח. הניחו לו. אם יתאושש – מה טוב, ואם תורע בריאותו – זה באחריותו. הוא אדם חושב וינהל את חייו על־פי חשיבתו. אפשר להצטער על כך, אך לא להתנגד.”

לקראת ערב נשארת מירה באררט ומאשה מצטרפת אל יהונתן המחכה לה בבית המֶסקינים.

ערב לא רגיל יורד על אררט. השולחנות מלאים וכוסיות־המשקה גועשות. היום יום הולדת. דב הוא הראשון בחבורה שמסיים חמישים שנות־חיים והיום חוגגים לו יום הולדת. בבית־הקפה ישובים אל שולחנו של דב ציפורה ואברהם ומירה ולובה, ולוסיה כהרגלה מאחרת להגיע. מסביב נוכחים כל אמני אררט ו“האוהל” ו“הבימה” וצעירי “הקאמרי”.

“ראשית,” פותח דב אחרי שווידא שכולם הגיעו, “אני מבקש מכולכם שלא להגיר הלילה אל גרונכם חמישים כוסיות־משקה, שמא ההרגל ללגום מספר כוסיות כמספר שנותיו של אדם ביום הולדתו, ישתרש וישתקע בקירבנו. כי מה תעשו כאשר אגיע לשישים – תלגמו כל אחד שישים כוסיות?”

רחש נשמע בין יושבי־אררט: הוא לא נראה בקו־הבריאות וספק אם יגיע אל גיל שישים. כולם מרימים כוסית ראשונה “לחיים”.

ודב ממשיך: “בניגוד ליום הולדת רגיל שבו כולם מביאים מתנות לבעל־השמחה, הרשו לי להודות לכם, נבחרת־הרוח של הארץ הזו, על הזכות להיות חלק מכם בבניית עולם הרוח העברי החדש, התרבות העברית החדשה. כל מתנה שתביאו לי ליום הולדתי מתגמדת לעומת המתנה שקיבלתי בהיותי חי ומעורב לאורך עשרים וחמש שנה בחיי־התרבות הנבנים כאן – ואתם לב־לבם. לא אשקר ואומר שלא נחלתי אכזבות בשנות חיי כאן בארץ, אבל כף־הזכות במאזן־חיי מלמדת כי בזכותכם זכיתי לשעות רבות של התרוממות־רוח ואושר עילאי. רק דבר אחד ישווה להרגשתי זו: רגעי־העומק בתפילה שאני כה אוהב.”

ואחרי שתיקה הוא מוסיף: “לכן, אני מרים כוסית־משקה לכבודכם. לחיים!”

אברהם ורובינא מחליפים מבטים וללא צורך בְּאות וסימן עולה הניגון החב"די:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

ובעוד נמשך הניגון, נשמעת מפֶּתח אררט צעקה: “בּוריה, בּוריה!” ובפתח אררט עומד במפתיע כהרגלו משה הייסינסקי. מולו מתפרצת באמצע הניגון ציפורה המניפה את ידה וקוראת ברוסית: “הייסינסקי, היי, הייסינסקי. בוא והצטרף אל השולחן שלנו. בּוריה שלנו בן חמישים. בוא, בוא, שאתן לך חיבוק אימהי.”

והוא נחפז אליה ושעה ארוכה הם עומדים מחובקים. הניגון סביבם נמשך.

עד שמשה מתיישב בינה ובין דב ומיד פותח בנזיפה חברית: “אתה לא נראה טוב. שמעתי על המחלה שלך. אתה לא שומר על עצמך. היזהר לך מלעבור את הגבול, כי מעבר לו יש רק העולם הבא.”

ומשה מקשיב מעט לניגון, ומעיר: “זה מזכיר לי את הילדות שלנו באוקראינה.” והוא מצטרף לניגון בהרימו כוסית לחיים עם דב.

עם שוך הניגון, בלא לחכות למי מהנוכחים שיקום לברך אותו ליום הולדתו, קם דב מעט בגילופין לומר את דברו: “טוב המשקה אשר נמזג אל גרונך בכמות מספקת כדי שתוכל לומר את האמת ללא מעצור או חשש. אתם יודעים טוב ממני, או צריכים לדעת מעצם עיסוקכם, שלא מלכים ורוזנים אומרים את האמת אלא השוטים ודַלֵי־הדֶרֶג, וכמי ששתה דַיוֹ עד דרגת היותו שוטה, אומַר לכם כי קשה עליכם העלייה אל פסגתה של האמנות מפני שחלק הארי מזמנכם אתם מבזבזים במאמץ הרב ‘להיות מכאן, להיות ולהיראות ישראלים’. בשל כך אתם הולכים אל גדוד־העבודה בעין חרוד ואל הגליל ומכלים את זמן־האמנות שלכם. אבל אתם לא באמת מכאן. אין שום הבדל ביניכם ובין ביאליק וסרחי־העודף שלו. אתם שרים שירה בעברית שרכשתם בגימנסיות שם, וטובה ככל שתהיה – היא לא מכאן. כך גם אני. כך גם אתה, אחי אברהם. אך מזלי הוא שאני לא משורר כמוכם והעברית לי היא כלי – לא בסיס הכרחי במערכת כלי־ההשראה של המשורר, כשמש המחזיקה בכוחה האדיר את העולם סביבה.”

אברהם בקושי מצליח להשחיל מילה בדבריו של דב: “הוא שָטוּי, אבל השוטה הזה אומר דבר־אמת.”

דב ממשיך: “הרשו לי, בהגיעי ליובל, להיות שוטה־שבשוטים ולומר לכם: אל תתביישו על שאתם לא מכאן, שמחו שאתם חיים כאן ויוצרים במקום הזה את הבסיס לבאים אחריכם. לִמדו מאברהם – שיודע בסתר־לבו שאני צודק – לעודד את היוצרים הצעירים הבאים לרשת אתכם ולהמשיך את דרככם. אל תנהגו כקודמיכם אשר אוחזים ולא מרפים מקרנות־המזבח. הקשיבו לצעירים – אלה הבאים מהמאבק שלנו כאן ואלה הבאים מוכים וחבולים משם. השילוב של כולם הוא הנוסחה הנכונה במשוואה שלנו.”

מירה מקשיבה ותוהה: מה מצא דב לשאת דווקא דברים אלה ביום הולדתו החמישים!? והיא מעירה: “לא צריך לשתות כל־כך הרבה כדי לומר את האמת. לא צריך בכלל לשתות אם רוצים להמשיך ולחיות אחרי מחלת־לב ושבץ.”

לרגע נופל שקט סביב.

“הנה וגמן!” היא מרימה קול ומצביעה לעבר האיש הניצב בפתח אררט. “וגמן חזר מן הבריגדה.”

לבוש במדי־הצבא ניגש ישראל וגמן ומחבק את פניה אשתו. בסיימו את שרשרת החיבוקים עם כל בני־המשפחה הוא מתיישב.

“סַפֵּר על הבריגדה, סַפֵּר,” עולה קול מיושבי אררט וכולם מפנים פניהם אל וגמן.

אחרי היסוס הוא פותח ואומר: “אני משאיר לכם את מלאכת הסיפור. אדם רגיל מן היישוב לא נברא עם מספיק כוחות לתאר ולספר את שראו עינינו. לא במלחמה, לא במלחמה. היהודים הבאים מן המחנות בבגדי־הפסים המכסים על עור ועצמות של שלדי־אדם – איך ניתן לספר?! מה לספר?!”

אררט דומם. בלב שמחתו של דב פורץ וגמן כסופה ומשאיר אחריו תיאורי חורבן והרס, אך הוא דווקא ממשיך: “בואו והרימו עוד כוסית. זה טוב במצבים כאלה. כאלה החיים. בואו נרים כוסית ‘לחיים’. זה לא זמן לבכי ולמבוכה – זה הזמן להצלה. אני הייתי שם. האמינו לי, זה הזמן להצלה של לובשי בגדי־הפסים.”

ושוב דומם בית־הקפה.

“לא היינו מסוגלים לחזור היישר לארץ,” ממשיך וגמן, “ולכן לקחו אותנו לחופש ברומא לפני ההפלגה הביתה. קיבלנו מנוחה של שבועיים ברומא עם העתיקות המרשימות והוותיקן. כולם יצאו לבלות, אך אני לא היה בי כוח. נשארתי כל הזמן באוהל. אכלתי וישנתי, אכלתי וישנתי. כולם צעקו עליי: למה אתה לא בא איתנו? בוא להתפרק. איך תחזור ארצה ותגיד שלא ראית את הקולוסאום ושאר עתיקות? ועניתי להם: אל תחששו, אגיד שראיתי את כל העתיקות של רומא.”

“אם לא יביאו עוד משקה,” עולה מבין השולחנות קולו של משה, “כולנו נשתגע. כמה יגון וצער אפשר להפיל על אדם בלא ללוות את הדבר במשקה ביד נדיבה?! גם אלינו בפריז הגיעו התיאורים האיומים על הניצולים. הגיע זמן הנקמה. צריך כאן לקום וליצור נשק רב־עוצמה, עד שאיש לא יעלה עוד בדעתו להרים יד על העם היהודי ועליכם כאן. אני יודע איך עושים את זה.”

אברהם שותק מתחילת הערב. כבר ימים רבים הוא יושב וחושב על מצבו הירוד של דב. עד היכן הוא עוד יכול להידרדר? הבנאדם לא יודע לשמור על בריאותו. הוא שותה ושותה כאילו הוא צעיר ובריא – והוא לא. ושוב עולה באברהם המחשבה: למה רק אני לא יכול לשתות עד אובדן־חושים, להשתכר ולהשאיר מאחוריי – ולו לכמה שעות – את הצער, לשתות עד אובדן־חושים אבל בהרגשת שמחה.

דב כאילו קורא את מחשבותיו של אברהם ועונה לו ולכל הנוכחים: “אתם מתחננים שלא אשתה, וזו תשובתי לכם: אשתה ואשתה גם אם המשקה הורג אותי. חייתי כל חיי עם משקה, ואמות עמו בחיבה רבה.” והוא מסיים את הערב ופותח בניגון, שוב אותו ניגון.

מבעד למסך האלכוהול מבחין דב במאשה שזה עתה הגיעה והיא עומדת ליד ליובה. בלב ההמולה הטבולה באלכוהול ניגשת ליובה אל דב ונותנת בידו מעטפה. עיניו ועיניה של מאשה מחליפות מבטים עד תום הלילה והובלתו רווי־אלכוהול אל ביתו.

הבוקר מאחר להתעורר ודב ישן וישן עד הצהריים, ובקומו הוא פותח את המעטפה וקורא: “באנו לחגוג איתך ביום הולדתך החמישים. אנחנו לנים אצל המֶסקינים. ניפגש מחר בצהריים באררט.”

בצהריים מגיעים מאשה ויהונתן לבקר את ליובה באררט שלה ויושבים בציפייה לבואו של דב. ראשון ניגש אליהם אברהם, ובעודו שואל לשלומם נכנס דב בפנים מאירות. כיצד בואם של אישה וילד יש בכוחו להאיר פניו של אדם – מהרהר אברהם כשהוא משחזר בעיני רוחו את הופעתו ומראהו הכבוי של אחיו אתמול. לא היה זה אדם השמח בחג הולדתו, לא היתה מסיבה של שמחת־חיים – היה זה לילה במלוא עיצבונו בחגו של אדם שאינו שמח בגילו, שאבד לו כח־השמחה. והנה בא הבוקר והכל מתהפך והעצב הופך שמחה – שמחת־המפגש עם האישה והילד. ואברהם נוטש את שולחנם ומשאיר את השלושה עם עצמם.

מאשה יושבת ומקשיבה לדב, שלא מפסיק לחזור על אותן מילים: “הילד נהדר ויפה־מראה. שמח־באמו.” ומאשה צופה ומהרהרת עד כמה נראה האב מאושר, ובכל זאת אינו שומר על עצמו.

עד רדת הערב מבלים השלושה יחד. מתרוצצים בגן־החיות שבצפון הרחוק של העיר, נכנסים אל חנות־הספרים וקונים ליהונתן ספרים, ממשיכים לחנות הבגדים ומלבישים את הילד בבגדים חדשים, מתארחים אצל סימה מֶסקין, המקבלת אותם בביתה במאור־פנים, ובשובם אל אררט מחכה להם אברהם ומקדם את פניהם: “הבאתי שני ספרים. קבלי, מאשה, את הספר ‘שִׁירֵי הַיָּמִים’, זה אוסף משירת העולם על מלחמת העולם. ולך, יהונתן, הכינותי כמה קונטרסים מ’עֲלִילוֹת מִיקִי־מַהוּ' שלי. קח וּלְמד כמה שובבים יכולים להיות ילדים.”

דב פוסק בהחלטיות: “אני לא אוהב את רגעי־הפרידה. לכו ללון אצל סימה וסעו לכם מחר בבוקר הביתה.”

מאשה שותקת ורק יהונתן נפרד במילים: “אבא, אתה תשמור על הבריאות שלך ואני אשמור על אמא.”

דב מתרחק והולך מהם, והוא והילד מנופפים זה לזה בידיהם לשלום של פרידה.

 

1946: הַמְלֶט בדפוס    🔗

אברהם יושב באררט. הגיע זמן שייקספיר, הוא מהרהר. אי־אפשר להשאיר את פושקין לבדו. החלוקה הצודקת היא: פושקין – בספר, שייקספיר – על הבמה, ושניהם – כחלק מהתרבות העברית. אבל הוא, אברהם, יתרגם את שייקספיר האנגלי?! הוא, שלא יודע מילה אנגלית? זו חוצפה שאין כמותה. ואיך הופכים את החוצפה למציאות? ראשית חוכמה, דואגים שתרגומיו של בוריס פסטרנק את שייקספיר לרוסית יהיו על שולחנך. כפי שפסטרנק לקח על עצמו לתרגם מחזות של שייקספיר לרוסית, ייקח על עצמו הוא, אברהם, לתרגם ממחזותיו של גדול המחזאים האנגלים לעברית. “הַמְלֶט” יהיה הראשון במתורגמים. יהיה קשה? העברית תדע להתמודד גם עם הקושי הזה. יהיה שייקספיר בעברית.

מירה קרבה אל אררט, ומבחינה בנפנוף ידו הנמרץ של אברהם, שמשמעו – מהרי ובואי. בעודה מתיישבת לידו הוא פותח בלא שהות: “החלטתי לתרגם את ‘הַמְלֶט’ לעברית. חוצפה או לא חוצפה – אני יוצא להתמודדות הזו כפי שיצאתי ל’קרב על יֶבגֶני אוֹניֶגין'.”

מירה מנסה לומר מילה, אך אברהם לא מאפשר לה וממשיך בשטף: “אני זוכר את הלילה שלפני ‘יֶבגֶני אוֹניֶגין’. הלילה איתך. אני חש כל רגע, כל שנייה. אני זוכר את הקירבה אלייך, שנסכה בי תעוזה לצאת למשא התרגום של הגדולה ביצירותיו של גדול המשוררים הרוסים. ארבע־מאות ושמונה סונטות וכמה שורות־סיום. יצירת מופת. והנה שוב אחרי לילה נפלא איתך שהיה חגיגה של כל החושים, עונג עילאי, גמרתי בדעתי לצאת לדרך בתרגום מחזה של גדול המחזאים האנגלים. איזה סוד נפלא את שומרת בתוכך?”

מירה בקושי מצליחה לדחוף מילה משלה אל שטף דיבורו: “אני מרגישה אותך ויודעת: מהיום ועד גמר תרגום המחזה, ימים ולילות, תהיה רק איתו. תיכנס בקרביו, תחיה עם השחקנים, תחשוף את רגשותיהם, תתבונן ביצריהם, תחקור את מחשבותיהם, תקשיב לצליל דיבורם. בקיצור, תשַׂחק בכל התפקידים, תָלוש אותם כבצק הניתן לעיצוב בשפה חדשה, בעברית, ולא תשקוט עד שיהיה ברור לכל שהנפשות האלה מדברות עברית מיום היוולדן.”

חולפות דקות של שתיקה לפני שאברהם ממשיך: “כבר שנים איני מְכַנֵס משיריי בספר וממעט בכתיבה משלי. כל ראשי נתון למלאכת התרגום. אבל למען האמת, מאז ‘אוֹניֶגין’ כל עבודה אחרת נראית לי שולית, חסרת עניין והשראה. אם לא שירה משל עצמי, הגיע הזמן להתמודד עם המחזה המעולה של עולם התיאטרון, עם ‘הַמלֶט’ של ויליאם שייקספיר. אֶמָלט מכאן – ואחזור אל אררט רק כאשר התרגום יהיה מושלם ומוכן לבמה ולחזרת קריאה ראשונה עם השחקנים. בוריס פסטרנק, משורר רוסי חשוב אשר הקדיש שנים מחייו לתרגום מחזותיו של שייקספיר לרוסית, עשה זאת בהצלחה עצומה. האם זה מובן מאליו כי משורר הוא אשר לוקח על עצמו לתרגם את שייקספיר? ואולי מחזותיו של הגאון האנגלי מחייבים יד משורר?”

כך חולפים ימים, אברהם יושב ומתרגם ומירה מתבוננת מהצד כיצד הוא מתרגם כאילו הוא מגלם את כל התפקידים במחזה. כך הוא מצליח להגשים את משאת נפשו של כל שחקן להיות נפוליאון, סוקרטס, הַמלֶט, או כל דמות אחרת. זהו מעשה נסים. כל מלאכת מחשבת היא מעשה נסים, כביכול בריאת יש מאין. כל תרגום הוא מעשה־חושב, כי המתרגם בורא את היצירה בראייה שנייה, יש מִיֵש – נס שבנס: נס שבקפיצת־הדרך לקירוב המרחקים, שרבים הם ושונים. השחקן־המתרגם נעשה לאחֵר בזכות “האני היוצר” שלו, כי אין אמן בלי “אני”. אלא שה“אני” הזה אצל המתרגם הוא קטן וצנוע באופן יחסי. מלאכת התרגום כמוה כמעשה־פלא שהוא למעלה מן הטבע. מירה נזכרת שאמר לה כאשר עבד על תרגום “אוֹניֶגין”, שתרגום הוא כמו אישה: הוא יכול להיות או יפה או נאמן, אבל לא שניהם יחד.

עם תרגומו של פסטרנק לפניו יושב אברהם ומתרגם שורה אחר שורה, סצנה אחר סצנה, ומבעד למילותיו של פסטרנק הוא חש בפעם ראשונה בחייו בגאונותו של שייקספיר. לפתע התיאטרון מקבל משמעות אחרת. זו שירת־התיאטרון. גאונות אשר חייבת לחיות בעברית ולקבל ביטוי על הבמה העברית.

ימים ולילות יושב אברהם ומתרגם את הַמלֶט, מערכה אחרי מערכה, מחפש את המילים הנכונות, הביטוי הנכון להעברת רוחו של הטקסט השייקספירי אשר הופך לתיאטרון מופלא. ומירה מתבוננת בו מהצד כשהוא עוצם את עיניו ומחווה בידיו כמזַמֵן אליו את המילה שחיפש.

ובקרב יושבי אררט מתעוררת פליאה: מה זומם אברהם? לאן הוא נעלם לימים רבים כל־כך? “חכו ותראו,” משיב להם דב. “הסבלנות תמיד טובה לבריאות. הוא בדרכו הנה ואוצר בידו. אברהם הביא לכם את ‘אוֹפֶּרה בִּגרוּשׁ’ של ברכט כאשר כולכם הייתם ספקנים־בני־ספקנים לגביו, והוא יביא לכם הפתעה נוספת שתצטרכו לעכל, אם כי אני מאמין שטעמה משובח שבמשובח. אבל לפעמים קשה לטעום מדברים שטעמם נפלא.”

ויום אחד מירה ואברהם עומדים בפתח אררט.

“הנה לפניכם תרגום שלי ל’הַמלֶט' של שייקספיר, כתוב ומנוקד,” פותח אברהם. “אני מוכן ומזומן לחזרת הקריאה הראשונה עם שחקני ‘הבימה’.”

בעודם נכנסים וקרבים אל שולחנם, נשמע לפתע קול מפתיע: “אני לא יודע איך התגברת על שייקספיר בלי לדעת אנגלית. אני מתאר לעצמי שתרגמת על־פי פסטרנק ונעזרת ב־ט' כרמי היודע היטב אנגלית. טוב ויפה, אבל יש תרגום מופלא של מחזות שייקספיר לגרמנית בידי אב ובתו, יוהאן לדביק טיק ובתו דורותיאה. אני מוכן לשבת איתך, לעבור שורה־שורה ולהוסיף ולתקן מן התרגום לגרמנית של גאון התיאטרון.”

שקט של השתוממות נופל סביב על הצעתו של יעקב לעבוד עם אברהם.

תשובתו של אברהם מיידית: “בוא נעבוד ונתקן יחד.”

ושוב עוברים על אברהם ימים של תיקונים. הוא קורא ליעקב בעברית ויעקב מעיר כשהתרגום לגרמנית לפניו. משפט אחרי משפט, סצנה אחרי סצנה, מערכה אחרי מערכה, וקריאה חוזרת עד תיקון אחרון.

* * *

חזרת־קריאה ראשונה ב“הבימה”. סביב לשולחן יושבים dir=“rtl”>אברהם, הבמאי צבי פרידלנד והשחקנים, ביניהם אהרון מֶסקין, שמעון פינקל, מנחם גנסין, ארי ורשבר, רפאל קלצקין, פאני ליוביץ ותמר רובינב. הם פותחים בעיון ראשון בטקסט, ומיד באה הערתו של מסקין: “אי אפשר לשחק שייקספיר בעברית.”

“וברוסית אפשר?” מקשה שמעון פינקל, “ובגרמנית?”

“קח את שייקספיר של פסטרנק ברוסית,” אומר אברהם למסקין, “קרא בבית ותבין הכל. שוב צריך להתחיל את מלחמת העברית איתכם? בכל פעם שאתם עומדים מול דבר חדש – אתם נרתעים. עברית או לא עברית – זו השאלה? אם לא נשחק שייקספיר בעברית – היא תמות כמו רוב הנפשות הפועלות ב’הַמלֶט'. מסקין, שְכח מעט מהרוסית והתחל לדבר שייקספירית בעברית.” והוא פונה לפינקל ומוסיף: "הנה המונולוג המפורסם:

לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת

לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת? הִנֵּה הַשְּׁאֵלָה:

מַה נַּעֲלֶה יוֹתֵר – לָשֵׂאת בְּארֶךְ־רוּחַ

חִצֵּי גוֹרָל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵּמוֹתָיו,

אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיִּסּוּרִים,

לִמְרֹד, וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם? לָמוּת: לִישֹׁן,

וְלֹא יוֹתֵר; וְדַעַת: הַשֵּׁנָה הַזֹּאת

תַּשְׁבִּית מַכְאוֹב־הַלֵּב וְאֶלֶף הַפְּגָעִים,

זֶה חֵלֶק כָּל בָּשָׂר, – הִנֵּהִי הַתַּכְלִית,

אֵלֶיהָ יִכָּסֵף אָדָם. לָמוּת, לִישֹׁן;

לִישֹׁן! אוּלַי לַחְלֹם! הָא, זוֹ הַמַּכְשֵׁלָה:

מַה חֲלוֹמוֹת נִרְאֶה בְּתַרְדֵּמַת הַמָּוֶת,

אַחְרֵי שֶׁנְּנַעֵר חַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה, –

הִנֵּה הַמַּעֲצוֹר! הִנֵּה הַנְּסִבָּה

לְאֹרֶךְ־יְמֵיהֶם שֶׁל יִסּוּרֵי אֱנוֹשׁ!

כִּי מִי יִשָּׂא אֶת שֹׁוט הַזְּמַן וְלַעֲגוֹ,

חֲמַס הֶעָרִיצִים, בּוּזָם שֶׁל שַׁחְצָנִים,

עַצֶּבֶת אַהֲבָה נִכְזֶבֶת, עִנּוּי־דִין,

עַזּוּת הַשַּׁלִּיטִים וְכָל הַבִּזְיוֹנוֹת,

אֲשֶׁר יִנְחַל צַדִּיק מִיַּד חֲדַל־אִישִׁים, –

אִם הוּא בְּמוֹ יָדָיו יָכוֹל לִפְטֹר הַכֹּל

בִּמְחִי פִּגְיוֹן אֶחָד? מִי זֶה יִמְשֹׁךְ בָּעֹל,

גּוֹנֵחַ מִמַּשָּׁא חַיִּים לָעֲיֵפָה,

לוּלֵא אֵימַת דְּבַר־מָה שֶׁאַחֲרֵי־הַמָּוֶת –

זוֹ אֶרֶץ לֹא־נוֹדַעַת, שֶׁמִּכָּל בָּאֶיהָ

לֹא שָׁב עוֹד הֵלֶךְ – זוֹ הַמְּבִיכָה לֵבָב,

עֲדֵי אֲשֶׁר נִבְחַר צָרוֹת שֶׁבַּעֲלִיל

מֵחוּשׁ אֶל זוּלָתָן, אֲשֵׁר לֹא נֵדָעֵן.

וְכָךְ מִתּוֹךְ הָגוּת נִהְיֶה לְפַחְדָּנִים,

וְאֹדֶם הַטִּבְעִי שֶׁל עֹז הַהַחְלָטָה

יִלְקֶה מֵחִוְרוֹנָם שֶׁל הִרְהוּרֵי הַלֵּב,

וַעֲלִילוֹת הַרְבֵּה נֶאֱדָרוֹת בַּכֹּחַ

יוֹרְטוֹת מִמְּסִלּוֹתָן מִפְּנֵי הַחִשְּׁבוֹנוֹת,

וְלֹא עוֹד יַהַלְמֵן הַתֹּאַר מַעֲשֶׂה.

אַךְ הַס עַתָּה! אוֹפֶלְיָה הַנָּאוָה! הַנִּימְפָה,

זִכְרִי עֲווֹנוֹתַי בִּתְפִלּוֹתַיִךְ – –

“זה אינו כל הַמלֶט. יש מחזה שלם מלבד המונולוג הזה, אם כי הוא חשוב. זו פעם ראשונה שבה ויליאם שייקספיר עולה בתיאטרון שלנו, ובידיך היכולת לחְיות ולהַחְיות אותו על הבמה. זו אינה בכורה רגילה, זו בכורת־הבכורות. קום ודבר שייקספירית בעברית.”

* * *

מאשה יושבת בנען וקוראת במכתבו של דב:

ביום ראשון הבא יעלה המסך על “הַמלֶט” ב“הבימה”. בואי עם יהונתן. הוא בן שמונה וחשוב שיאזין לשייקספיר ויהיה נוכֵחַ במחזה ראשון שהילד רואה, אשר עולה על הבמה בעברית. זו חגיגה לעין, לאוזן לשכל, לכל החושים. זו חובתנו לילד. בואו. הכינותי לכם כרטיסים שמחכים לכם אצל סימה. בואו ביום שישי ותלונו אצל המֶסקינים, ניפגש בשבת וביום ראשון נלך כולנו להצגה הנפלאה שתירגם אברהם, מעשה־ידי־אמן.

מלחמת המתרגם־שחקן נמשכת עד עלות המסך על הצגת הבכורה, מיד אחרי האביב. בליל הבכורה כל אנשי אררט ו־ט' כרמי כבר כאן, ישובים וממתינים לעליית המסך. יעקב דרוך מתמיד: האם יהיה שכר לעמלו המשותף עם אברהם בהעברת המחזה המופלא של שייקספיר לעברית? האם בכוחה של העברית לקלוט את הגאונות הבימתית הזו? האם עבודתם היתה ברוכה ובעקבותיה יתורגמו לעברית מחזות נוספים של ענק־הבמה האנגלי?

המסך עולה.

אברהם יושב באולם ולוחש את כל שורות המחזה, מדקלם ומשחק עם השחקנים את כל התפקידים, ומירה חוזרת כהד על דיקלומו, שחקן ותפקידו, שחקן ותפקידו. במשך חודשים שניהם קראו, שמעו, דיקלמו ושיחקו “הַמלֶט” והם יודעים כל מילה במחזה.

מאשה יושבת, מוקסמת מערנותו של יהונתן, שסקרנותו גוברת עם כל סצנה. בן שמונה הוא, אך הנה היא רואה במו־עיניה כי אמנות־של־אמת מדברת לכל גיל. ואכן הוא נותר מרותק עד רדת מסך אחרון.

עם היכנס הערב אל הלילה הולכים מאשה ודב עם יהונתן לבית המֶסקינים, ואברהם ומירה חוזרים שלובי־גוף אל ביתם.

 

1946: הקמת “צוותא” וייסוּד “עִתים”    🔗

שנת 1946 עמוסה מתמיד וממשיכה להתקדם, וחום הקיץ מתחיל לסגת מפני הסתיו שבפתח. עם ערב מגיעה מירה ובידה מכתב לאברהם ממנחם־מנדל שניאורסון:

בעת הקריאה מבין אברהם בבהירות, כי יותר מאשר דב יכול להיות לעזר לאנשים, הוא זקוק עתה לעזרה.

כאשר דב נכנס אל אררט ומתיישב ליד אחיו, מבטיח לו אברהם: “בּוריה, אני נותן לך כאן את מילתי שאעזור לך להביא לדפוס את ספרך. אם צריך – ובדרך כלל לא צריך לגעת בכתיבתך – אעזור לך בעריכה.”

שניהם קרבים זה אל זה ומתוך החיבוק עונה לו דב: “אני בטוח ש’אנשי שֵם במדע' שלי יראה אור.”“אני חוזר מכנס היסוד של ‘המרכז לתרבות מתקדמת’ שהתקיים בקיבוץ מרחביה,” פוסח אברהם על סוגיית ספרו של דב, “עם נתן ולאה וכל החבורה. הרעיון הוא לאחד את כל כוחות היצירה העברית המתקדמת. ואכן באו אנשי תיאטרון ובהם יוסף מילוא, ציירים ופסָלים מאנשי קבוצת ‘אופקים חדשים’ – יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו – והיו שם איש המוזיקה פרנק פלג, המדען שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרן מגד ונתן שחם, ועוד רבים וטובים.”

דב מפסיק את אברהם בשצף ההתלהבות שלו: “תרבות מתקדמת?! אין תרבות מתקדמת. יוצרי יוון הקלאסית, לפני אלפי שנים, המשוררים, המחזאים, הפילוסופים – לא היו פחות מתקדמים מאיתנו. כך גם דנטה באיטליה ושייקספיר באנגליה. התרבות לא מתקדמת. היא רק מעמיקה, ואם תרצה – מתרחבת. הטכניקה והטכנולוגיה כן מתקדמות. החומריות מתקדמת, אך לא הרוח, רוח־האדם – היא רק מעמיקה.”

אברהם משיב בהחלטיות: “בכל זאת נבחרה ההגדרה ‘המרכז לתרבות מתקדמת’. הכל הסכימו שיש צורך בתרבות מתקדמת, משמע תרבות העומסת על כתפה אחריות ציבורית וחברתית; אמנות שהיא חלק מן המאבק הפוליטי, מ’מלחמת המעמדות'.”

“אני שומע פה את ‘השומר הצעיר’,” מעיר דב בתרעומת, “ולא את שלונסקי ואלתרמן וגולדברג.”

“החלטנו לקיים קורסים ולהקים תיאטרון. אנשי המפלגה לא הבינו בדיוק מה לתיאטרון ולמפלגה פוליטית, וגם נבהלו קצת מגודל ההשקעה הדרושה ומהאחריות. כל אחד מן המשתתפים בכינוס ניסה לנסח תוכניות בשטח היצירה שלו. התיאבון היה גדול. אנחנו מחפשים אולם קטן שנוכל לשכור, שם יוכלו להתכנס כמה עשרות אנשים פעם־פעמיים בשבוע כדי לשמוע את הרצאותיהם של גדולי השירה, הספרות והאמנות העברית, כמו גם אנשי ביטחון ופוליטיקה.”

“והכל, אני מבין לפי גודל ההתלהבות שלך, יהיה בניצוח שלך,” מסיק דב. “זהו, אתה ואין בלתך? היכן היחד, הצוותא?”

אברהם מהרהר ואחר־כך משתף את דב: “צוותא. זה מתקשר לי עם האמירה של מנחם־מנדל במכתבו. צוותא – המרכז לתרבות מתקדמת”. והוא מתיישב מיד וכותב:

צוותא –

כחברוּת של אלה שאכפת להם; שיודעים לשאול ומבקשים תשובות; שבשחרם דעת ויצירה הם שוחרים את הטוב; שמאמינים כי תמונת העולם בטהרתה היא זו המעלה בקנה אחד את היפה והצודק; שתשוקת בינתם ורצינותם הרוחנית מזהות אותם גם בפָּנים השׂוחקות של הרעוּת בבילוי הטוב והנעים, בבחינת ‘שכר מצווה – מצווה’.

כך, ומעין כך, אני רואה את ייחודו – הלכה למעשה – של בית וַעֲדֵנו זה, המכונה “צוותא”.

“צוותא, צוותא!” מתפרץ משה הייסינסקי, ששוב בא לגיחה מפריז, וניגש אל שולחנם של אברהם ודב ומירה. “הנה באתי לשבת איתכם בצוותא.”

דב, המתעייף עתה מהר מן הרגיל, מנצל את פריצתו של משה ופורש לנוח בבית. משה מבקש מאברהם שיצרף אליהם את נתן לשיחה בשש עיניים. מירה מבינה ופורשת גם היא.

נתן ניגש ויושב אל שולחנו של אברהם, ומשה תוקף מיד בקול מהוסה: "אתם אנשים חושבים, אנשי־רוח. טוב ויפה. ימים קשים מצפים לא לרוח, אלא לעצם הקיום שלנו כאן. ממאורעות המלחמה והשואה האיומה מתבהרת תמונה קשה:

אין ליהודים מקום בעולמנו. כולם נגדנו ואיש לא רוצה בנו. ואני לא מדבר רק על אירופה – גם כאן מנסים כל הזמן לפגוע בנו. רצחו בנו באירופה – ומעטים אנחנו בעולם. מעטים כאן מול ים־הערבים סביבנו. הבריטים עוזרים להם נגדנו. איך נעמוד מול כל אלה – וידינו ריקות? ישנו רק דבר אחד שבכוחו לעמוד נגד כל אלה: המוח היהודי. המדע היהודי. החוכמה שלנו. אני השתלבתי בפקודתו של שארל דה־גול בוועדה הצרפתית לאנרגיה אטומית, מכוח עבודתי עם המדען ז’אן פרדריק ז’וליו־קירי, אשר בתקופת הכיבוש הנאצי השתתף באופן פעיל בפעולותיה של תנועת ההתנגדות הצרפתית. לאחריה שירת כמנהל המרכז הלאומי למחקר מדעי של צרפת ומילא את תפקיד המפקח העליון על האנרגיה האטומית."

אחרי שהוא מערה משקה ראשון אל גרונו, ממשיך משה: “אני מבקש מכם, כמי שיכולים להגיע אל המנהיגים שלכם, להקשיב לי היטב: רק בכוח נשק אטומי תחזיקו כאן מעמד. זו צריכה להיות הפעילות הראשונה של כל מנהיג שלכם אם הוא דואג באמת לגורלכם כאן ולגורל היהודים בכל העולם. רק נשק אטומי. ואני יכול לעזור – מן המחקר, אשר חייב להתחיל היום, ועד ייצור הנשק. אני יכול ומוכן לעזור. אנא העבירו את הרעיון שלי אל מנהיגיכם.”

אברהם ונתן יושבים המומים, שותקים ומכווצים־בתוך־עצמם מעצם הרעיון. העולם במערבולת: קודם תרבות מתקדמת ועכשיו נשק אטומי. מה למשוררים ולנשק הרסני? מי האיש המסוגל להתמודד עם חדות מחשבתו של משה, מדען מבריק אשר בא עד הנה כדי להעמיד אותנו על־פי לוע הר־געש אטומי? למה דב פרש והלך מוקדם היום – הרי הוא האיש להבנת הרעיונות של משה?!

“אתה מדבר הירושימית?!” שואל אברהם בחלחלה.

ומשה שם קץ להרהורים של השניים ולשאלתם: “כן, הירושימית. אין לכם זמן לחשוב על הרעיון שלי – אתם חייבים לגשת מיד לקידומו.”

אברהם פונה אל נתן: “אתה האיש המתאים להעביר את הרעיון. אתה קרוב ממני אל האנשים המתאימים. משה צודק, אין לנו דרך־חיים אחרת. אתה יודע, נתן, בעת דיבורו של משה עלתה במוחי המחשבה, כי רק אנחנו היהודים אומרים ‘לחיים’ עם הרמת כוסית־משקה. בתרבויות אחרות בעולם מברכים ‘לבריאות’ או ברכות דומות, ורק אנחנו מבקשים על חיינו: לחיים! כן, לאורך כל ההיסטוריה רק הורגים בנו ואנו לא מבקשים בריאות או פרנסה או אהבה – אנחנו מבקשים רק חיים. ואם באמת חפצי חיים אנחנו – העבר את הרעיון של משה אל יעדו.”

משה מהנהן בראשו ונפרד מהם: “את שלי אמרתי. אני הולך להיות מעט עם אמא.” ואברהם ידע שהוא מתכוון לציפורה.

הם יושבים בשתיקה ממושכת. סֵיפָא וְסַפְרָא, מהרהר אברהם ומפר את השתיקה ופונה אל נתן:

"אני מקים ועורך את כתב־העת ‘עִתים’ ואתה ראשון המוזמנים להצטרף. לאה תצטרף גם היא וכך אליעז והציירים נבון וינקו. במהלך המלחמה נוצר כאן נתק מתרבות העולם ועתה הגיעה השעה לחדש את הקשר ולקלוט עוד ועוד ממיטב היצירה בעולם. זו רק תַּפְרֶה את אנשי־הרוח הצעירים שלנו שמתבגרים ומעמיקים עם השנים. זמן רב אנחנו מתנהלים בלי כתב־עת משלנו – והבשיל זמנו. אנחנו מוכרחים להתעורר ולהתאושש מן המלחמה הנוראה והפגיעה האנושה בעמנו, והדרך היחידה היא דרך־הרוח. ‘עִתים’ ייתן ביטוי לזמן האקטואלי.

"אי־אפשר לחיות רק על החרב – מוכרחים לתת לעט לומר את דברו. אני מדבר על קידמה של ציור וקידמה של דְּרָמָטוּרְגְּיָה וקידמה של ספרות משלנו, וזו הראויה לתרגום. הקידמה המשולבת ושזורה ומושרשת בכל פעילותנו כאמנים. אני מאמין שרק איש־הרוח יכול להשפיע, אבל חיינו אינם עשויים זינוקים.

"כעת עלינו לצאת מן השִגרה הבולמת את כוח היצירה.

“אנחנו מוכרחים להתעייף מן העייפות ולהתמודד עם האפסות וההתרוקנות שגרמה המלחמה. אז ישוב גם איש־הרוח אל הזירה.”

 

1946 אברהם יוצא לקונגרס הציוני ומסדר מוסד גמילה ללוסיה    🔗

אברהם מגיע אל אררט כהרגלו מדי יום לקראת צהריים, ודב סר אל בית־הקפה כמעט מדי יום כהרגלו בהפסקת הצהריים. אבל היום אברהם תוהה מדוע דב בושש להגיע ובאי־שקט הוא קם והולך אל ביתו.

“אני לא מרגיש טוב היום ונשארתי בבית,” מסביר דב לאברהם כשהוא פותח את הדלת.

אברהם נכנס ותגובה מהירה בפיו: “בּוריה, כבר זמן רב אתה לא מרגיש טוב, אבל ממשיך כאילו כלום לא קורה בגופך, כאילו לא חלית וחטפת התקף־לב ושותקתָ בחצי גופך, כאילו החיים נמשכים כרגיל. אתה נוהג כאדם שיש לו זוג עיניים, אבל במציאות הוא רואה רק בעין אחת ושדה־הראייה שלו צר מאוד. אתה נוהג כאדם שלא מתחשב בקרובים לו ביותר: אמא שאיבדה כאן את אבא וחוששת לאבד גם אותך, בית עם אישה ובן ובת אשר זקוקים לך עדיין, ואישה ובן שאהבתך להם אינה יודעת גבול, אחיות הדואגות לבריאותך, ואח שמאמין בך ואוהב אותך אהבת־נפש וחושש לאבד אותך.”

דב, המופתע מדיבורו הנוקב של אברהם, מרגיע את אחיו הנסער: “אברהם, אחיה עוד לזמן רב.”

אברהם לא נרגע וממשיך: “אתה הולך ונופל וקם ונופל. חודשים רבים אני שומע מפיך שאתה מסיים את כתיבת ספרך ‘אנשי שֵם במדע’, אבל לא רואה אותך מחזיק עט בידך. חסרות לי הישיבה שלך יום־יום איתנו באררט כמו פעם ונדיבות־הרוח שלך.”

המונולוג הנזפני של אברהם נמשך, אבל דב לא מקשיב ורק מכונס בתוך עצמו.

אברהם ער להתכנסותו של אחיו המעידה יותר מכל על בריאותו המתרופפת, ובאחת הוא משנה את גישתו ואת נימת־דבריו: “בּוריה, אני מבטיח לך לקחת לידיי את ספרך ולסיים את עריכתו. כאן ועכשיו אני נודר בפניך כי אוציא אותו לאור בכל מחיר. שמור אחי על בריאותך. אני כל־כך רוצה אותך לידי. אל תזלזל בבריאותך ותייתֵם את כולנו.”

ושניהם יושבים זה מול זה ושותקים בעיניים לחות.

“אני יוצא אל הקונגרס הציוני הכ”ב," מספר לו אברהם, “אך לא הדיונים מעניינים אותי אלא הדאגה ללוסיה. אני נוסע לרשום אותה לאחד מהמוסדות הידועים בשווייץ לגמילה מאלכוהול. בּוריה אחי, אני יודע וחש בכל אבריי כי גם אם לוסיה תיגמל מהאלכוהול – אני לא אגמל ממנה לעולם. אַהֲבָתי אותה לא מובנת, לא מוסברת, לא נפסקת לעולם. אולי היא מזכירה לי את הבית באוקראינה שאני לא רוצה ולא יכול לשכוח, אולי היא כמו השיר הראשון שלי שראה אור על נייר, אולי היא האדם שלא ניתן באמת להשגה ולכן אתה כל־כך רוצה להשיגו. אולי היא למעשה הקשר שלי לשירה – יפה, חושנית, מעוררת. היא חיה עם אדם אחר – וממני היא לא מרפָּה.”

שניהם יושבים שוב בשתיקה.

ואברהם מפר אותה וממשיך: “אתה בר־מזל: יש לך אהבה אחת ואתה לא עומס על עצמך גם אהבה־של־פעם. אתה חי עם אהבת־חיים אחת.”

דב מקיץ משתיקתו: “לא נפל בחלקי שום מזל – אהבָתי הלכה לחיות בקיבוץ, הרחק מחיי היום־יום איתי, והיא חסרה לי יום־יום, חסרה יותר ככל שגופי בוגד בי. ואם הגוף נחלש – איזה הוא הכלי אשר יכיל את אהבתי?”

“מישהו בדלת,” מעיר דב.

מירה נכנסת ולוחשת על אוזנו של אברהם: “מאשה מחכה לו באררט.”

הם מחכים לדב שילבש את חליפתו ושלושתם יוצאים אל אררט – אברהם אל השיגרה ולעיסוקיו, ודב לפגישה עם מאשה.

“אני מכיר אותך,” אומר לה דב כשהוא מתיישב מולה. “כאשר את חשה שמשהו רע מרחף באוויר – את לא שואלת איש ולא ממתינה, אלא ממהרת אל מקום האירוע, אל הנמצא בצרה.”

“אני מרגישה בכל גופי שמשהו אצלך לא בסדר,” מאשרת מאשה. “הבריאות שלך אינה כתמול־שלשום ואתה מתנהג כגְדוֹל המזלזלים בה. אתה מתחמק מלראות את מצבך האמיתי. מתחמק מלראות את האנשים הקרובים לך, אותי ואת יהונתן ואת שני ילדיך הגדולים. אתה לא מתנהג כמו אבא, אלא כפרחח־של־בית־מרזח. ראֵה את כתב־היד המגושם שלך שהיה תפארת הכתב, ועכשיו אתה בקושי מְשָׂרֵך־ידך וכותב אות־אחרי־אות במאמץ ניכר. ואיך אתה נראה: גנדרן מוזנח. העניבה שלך, שלא כהרגלך, אינה מהודקת כראוי ואתה נראה כמו זקן המובל לתלייה על עניבתו. רציתי לקחת אותך לנען שתראה את הילד, אבל לא במצבך זה.”

היא ממשיכה וממשיכה בעוד דב יושב ושותק, עד שהיא מבחינה בדמעה בקצה עינו ומשתתקת גם היא.

אררט הומה וגועש סביבם ושניהם יושבים בשתיקתם ורק כף־ידה של מאשה מכסה ברוך את כף ידו.

לפתע הוא מזדקף: “מאשה’לה שלי, אני לא יכול כך יותר. כולם סביבי פורחים וזורחים ורק אני נובל וכָּבֶה. כולם כאן יוצרים וכותבים ולי אין כוחות להמשיך בחיי. אני אוהב אותך אהבה ללא־שיעור, אבל לא יכול לְממֵש אותה. זו גם אהבתי ליהונתן. אני לא יכול להיפרד מכם, אבל אין טעם לחיי אם אני לא יכול להחזיק עט ביד. כולם שועטים קדימה ורק אני נסוג אחור. את יודעת מהי ההגדרה של פיסגת ההר, מהו שיאו? הנקודה שממנה מתחילים לרדת. אני כל־כך מצטער על שאין בכוחי לקיים את הבטחותיי לך ולאהוב אותך תמיד, לדאוג לילד שלנו עד בגרותו. אני כל־כך אוהב אתכם, רק אתם הבאתם לי אושר – ואני לא יכול להשיב לכם כנתינתכם לי. קשה לי לחיות עם העובדה הזו וטוב לי שיתקצרו חיי – מחיי כפי שהם כיום. מעצמי כבר נפרדתי – ואני לא מסוגל בכוחות עצמי להיפרד גם מכם. זו מלאכתו של האל.”

ללא אומר קמה מאשה והולכת הלאה מאררט, ודב אינו מסיר עיניו ממנה עד היעלמה משדה־ראייתו.

* * *

אברהם פונה לדרכו, לגימנסיה הרצליה, ולא במקרה. היום יתקיים כאן יום הזיכרון הראשון לשואה במסגרת שבוע האבל על השמדת היהודים. הוא ניצב בצד ומקשיב לדברי אחד התלמידים שעומד על הבמה ומכריז: “תקוות ישראל לא תאבד. עמנו ייכון כאן בארצנו האחת, ארץ־ישראל…” ובעוד כולם ניצבים במסדר בחצר הגימנסיה, חומק אברהם לתוך הבניין והולך אל הכיתה שלמד בה בילדותו, כאשר נשלח לכאן על־ידי אביו. הרגשות שעורר בו הביקור במחנה־הריכוז באושוויץ סוערים ונמהלים בשירת המקהלה בטקס המתקיים בחוץ. והוא מתיישב בכיסא־התלמיד כמו פעם ומהרהר בחיי האנשים הנרקמים כאן אחרי ששרדו את השואה. זה כוח־החיים שלנו. מכים בנו, משמידים בנו – ואנחנו קמים מן האפר וממשיכים לחיות.

* * *

אברהם ומשה הייסינסקי עושים דרכם ברכבת לחיפה ומשם הם מפליגים לאירופה. האחד חוזר לעבודתו במכון של ז’וליו־קירי, והשני פונה לקונגרס הציוני בשווייץ. עם בוקר הם עולים לאונייה בדרכם לנמל מרסיי בצרפת. אברהם עטוף בשתיקתו ומשה לא מפסיק להזין אותו ברעיון הנשק האטומי שהקיבוץ היהודי בארץ־ישראל זקוק לו. “לא אפסיק בדבריי עד שתאמר ‘מסכים אני’,” פותח משה בשיחה, “ואדע שנתן ואתה פועלים במרץ בנושא.”

ואברהם מקשיב כְּאָנוּס וראשו עסוק במחשבות על לוסיה ועל ניצול זמן שהותו בשווייץ לסידור מכון גמילה מאלכוהול בשבילה. ברגעים הבודדים של היותו עם עצמו על סיפון האונייה הוא אינו יכול להימלט מהשוואה בין היציאה הקודמת שלו לאירופה ובין נסיעה זו: רק לפני שנה היה בדרכו לפולין, אל זוועות מחנות־ההשמדה באושוויץ, והנה היום הוא נוסע להשתתף בקונגרס הציוני. זו הקיצוניות הנוראה של החיים – רק שנה מפרידה בין מסע אל התופת ומסע אל החיים. כמו שבריר־הרגע בין שְחור־הלילה ואור־היום. אושויץ אל מול שוייץ – רק א' ו־ו' מבדילות ביניהן. מחשבה רודפת מחשבה עד רדתם מהאונייה, ואחר־כך הנסיעה אל תחנת־הרכבת והפרידה בחיבוק אמיץ.

“אברהם,” אומר משה אל כתפו של אברהם, “עלֵה לרכבת לבאזל ואני אעלה לרכבת לפריז. אני כל־כך אוהב את המשפחה שלכם.”

אברהם ממהר למכון הגמילה כדי להסדיר את מקומה של לוסיה. השהייה במכון יקרה להפליא והוא מתחייב לשלם את הסכום המבוקש בתשלומים לאורך שנים.

בבאזל כבר מחכה לו השלט: “הקונגרס הציוני הכ”ב, באזל 1946."

עוברים כמה ימים של דיונים, והנה על מיטתו במלון מונח מיברק מהארץ: “דב שוב מאושפז באסותא.” הוא יודע – עליו לחזור לראות אותו, אולי בפעם אחרונה.

ברדתו מהאונייה בחיפה הוא ממהר לרכבת ואל לוסיה, ומאיץ בה לצאת למכון הגמילה בשווייץ. והיא עונה לו ברוסית: “אעשה כדרישתך רק אחרי שיתבהר מצבו של דב. כרגע אני עם אמך.”

דב תלמיד גימנסיה ובצילום אחרון

 

1947: מותו של דב    🔗

חודש ינואר, לָבוּש שמלת־עננים קודרת, dir=“rtl”>ממהר אל מחציתו. יום שישי בשבוע גם הוא חותר אל מחציתו, המקדמת בברכה את בוא השבת. יהונתן יושב ואוכל צהריים בחדר־האוכל של ילדי הקיבוץ, ארוחה שלפני הנסיעה אל חולדה לתחרות הכדורגל בין נערי שני הקיבוצים. בחוץ כבר ממתינה המשאית.

מאשה ומיברק בידה ניצבת שותקת בפתח חדר־האוכל. זו שעה לא רגילה לראותה שם. יהונתן מבין: עליו לגשת אל אמא. משהו נורא קרה. הוא יוצא אליה, והיא מאמצת את כל גופו אליה, מצמידה בידיה את ראשו אל רחמה, וחרישית אומרת לו: “קיבלתי הודעה ממירה. אבא איננו.”

היא משתתקת, ובנשימה עצורה ממשיכה: “אתה לא יכול לנסוע לשחק כדורגל. זה זמן ליחד. שנינו יחד, לבד מכולם.”

הדיבור קשה לה יותר ויותר. היא חשה שהיתה ישירה מדי עם הילד. כך אומרים, “אבא איננו”, ללא הכנה?! האם זו הדרך להפיל על הילד את הבשורה שמהיום אין לו אבא?

ומיד היא מקבלת תשובה: “אמא, אל תהיי כל־כך עצובה. נשארנו שנינו לבד, ונמשיך שנינו יחד.”

“אני נוסעת עכשיו אל בית־חולים ‘אסותא’ לראות את פניו לפני שקוברים אותו. אשאר עד תום הלוויה של אבא.”

בדרכו לחדר של אמא, דרך אשר נראית לו עכשיו ארוכה־ארוכה, יהונתן הולך בודד ועצוב עם עצמו. הוא עֵד לשיחה של קבוצת חברים שאינם מבחינים בו: “היא עקשנית, האישה הזאת,” אומר אחד מהם. ומוסיף השני: “ראית איך היא שיכנעה את אריה הנהג לקחת אותה עכשיו לבית־החולים בתל־אביב? איך היא דרשה ממנו, ‘עכשיו, היכנס למשאית וסע!’” ומעיר חבר שלישי: “אריה התחנן שתמתין עד שיגיע הטנדר של הקיבוץ, כי לא נוסעים שני אנשים במשאית עד תל־אביב. ואיך היא ענתה לו? ‘עכשיו אתה נכנס למשאית ונוסעים לתל־אביב. אני צריכה לראות את פניו לפני שהם מכסים את כל־כולו.’ ואריה נסע.”

ויהונתן מבין כי מדובר באביו ובאהבה שרחשה לו אמו, גם במותו.

* * *

יונים חגות מעל בית הקברות “נחלת יצחק”. היום הזה הוא מאותם ימים יפים שהאוויר בהם צלול כבדולח. יום חורף ללא גשם שממטירים עננים שחורי־מבט. הברושים בדרך אל הקבר כמו מרכינים צמרת לכבוד המת באלונקה.

רבים־רבים מתקבצים סביב לקבר, ביניהם לוסיה החובקת ללא הפסק את ציפורה, שכבר קברה את בעלה בארץ הזאת והיא בוכה באיפוק, באין דמעה: “עצוב שבן קובר אבא. נורא כַּשְׁאוֹל שאמא קוברת בן.”

קו־של־מבטים עובר בחלל בית־הקברות בין לוסיה למירה, המרוחקות זו מזו. האחת, באחד הרגעים הנדירים שאינה טבולה באלכוהול, ניצבת לפרידה אחרונה מדב. השנייה, הלומת־עצב במות ידיד־נפש קרוב, חולקת את יגונה עם חברתה מאשה, אם־בנו, שנשארה לבדה לגדל את הילד. ומבט של כעס כנגד כולן נשלח מעיניה של האישה שבעלה לא הותיר לה את מלוא אהבתו וכן הותיר לה שני ילדים לגדל. חילופי מבטים חדים בין ארבע נשים ששני אחים קשרו את גורלם איתן וביניהן. ארבע הנשים שותקות באיפוק, מפני יראת־המת.

מאשה עומדת במרחק־מה מגרעין האבל. ליובה האררטית מחזיקה בידה ולוחשת: “מאשה, זוכרת שכך היינו הולכות שעות, יד ביד, כילדות בוורשה? הלכנו ככה שעות וחלמנו על חיים טובים יותר, רחוק מכאן, רחוק מהעוני, רחוק מהזרוּת.”

מאשה לא עונה, ורק חושבת בלִבה: למה להתקרב אל המת? דבר מעשר שנות הנתינה הגדולה שלנו זה לזה לא יחזור ויהיה. עשר שנות אהבה גדולה, אסורה־מותרת, וילד. היא כל־כך אוהבת את “העלה האחרון” של או הנרי. היתה בה תקווה שהעלה של דב, שלה ושלו, לא ייפול, רק יישאר לנצח על הקיר. הנשמה תהיה באפו כל עוד ציור העלה על הקיר שמנגד לא יימחק בגשם, ברוח, בסערת־החיים. אך העלֶה האחרון נכנע לרוח. הכל נותר ללא רוח־חיים.

היא שומעת את הקדיש הנערי שאומר בנו הבכור טוביה, כאשר קול שני נשמע היטב באמירת הקדיש של אברהם. מול הקבר הפתוח עולה בלחש שאלה: “לאן מכאן?”

זו מאשה השואלת. היא עומדת בצד שותקת ושואלת את עצמה מה יהיה עכשיו על בנה, מה יהא עליה.

מאחורי כולם, רחוק מהרבים, קרֵבה והולכת לפתע דמות מוכרת. זהו אורי צבי גרינברג, שדב קירבו אל החבורה, עודד אותו לכתוב עברית ופתח לו שער לשמי השירה העברית החדשה. הוא, שבגסות לבו דחה עצמו מהחבורה, הגיע ובא לעמוד על קברו של דב. והוא שותק.

התוועדות העצב מתקרבת אל סופה. פרחים אחרונים מונחים על תלולית העפר.

לאה מהססת כתמיד, ואז אומרת: “אחרי לכתך, אני בטוחה שאהיה שרויה הרבה במחיצתך. אשאר עם ההרגשה, שבפגישות איתך היית כשובר־גלים לסערת רגשותיי. אני זוכרת שכאשר החזרתי לך ספר באדריכלות ששאלתי ממך, טענתי בפניך על דברים שהיו קשים לי להבנה. ואתה בשלך, תמיד בתשובתך הכל־כך מחבקת: ‘אבל בלב הבינות?’ זה היה העיקר אצלך – הדברים שבלב. וכאלה שמעת ממני ברגעי משבר איומים – בשירתי, באהבתי הנכזבת, בחיי־הלבד שלי. היֵה שלום, בּוריה, ידיד יקר שלי.”

אליעזר שישא מצטרף בדברים משלו: “על קברך אני נשבע לך שנוציא לאור את הספרים שסיימת את כתיבתם ולא הספקת לראות בכריכתם, ויתקרבו האנשים אל אנשי השֵם במדע והמתמטיקה תגיע למיליון איש. כל מעשיך וכל הגיון־לִבך היו מכוונים להרבות ידע ומדע לכל ולהפיץ שמחה סביבך. היתה זו השראת־רוח חסידית, מורשת אבות. כמה שמחת כאשר ציטטתי בפניך את דבריו של אלברט איינשטיין: ‘בעינַיי, היפה ביותר הוא מראה פנים קורנות אושר.’ הצטיינת במדעים, אהבת אמנים ואמנות, ובעצמך היית אמן ההקשבה. היֵה שלום, ידיד־נפשי.”

ליד תלולית העפר ניצב אברהם בשתיקה. אהבתו לדב עזה מאהבת אח ומאהבת אב גם יחד. הוא מוציא מכיס־חולצתו דף־נייר וממשיך לעמוד שותק. כולם מחכים לדברו – והוא ניצב שותק. לוסיה קרֵבה אליו, נוטלת מידו בעדינות את הדף וקוראת את “נִגּוּן”:

נִגּוּן

אוֹר כִּילַי שֶׁל פָּנָס וּמִמּוּל – כְּדִגְלֵי

אִילָן. וּשְׁתִיקַת בֵּינַיִם.

ראשִׁי נִמְלָא לָיִל. וּרְחוֹב לְרַגְלַי:

נוֹפֵל וּגְלוּי־עֵינַיִם.

וְגוֹזֵר "יָד לְפֶה! עַל תַּרְעֹמֶת־סוּפוֹת.

“הֵאָחַזְנָה בִּסְבַךְ קַרְנֵי־אַיִל!”

וְאֶלֶף כַּנְפֵי־צִפֳּרִים אֲסוּפוֹת

תִּשְׁתֹּקְנָה אָמֵן.

וְלָיִל.

הוֹ כַּמָּה שְׁתִיקוֹת מִדַּפְּקוֹת כְּנֶגְדִּי:

מַרְקִיעוֹת מַבְקִיעוֹת דּוּמִיָּה מְקֻמֶּרֶת.

וְשׁוּב

הוֹ כִּי שׁוּב לִי אֶת זֶמֶר הַגְּדִי

אִמִּי הַכְּשֵׁרָה מְזַמֶּרֶת.

כָּךְ מוֹצְאִים זֶה אֶת זֶה הַדְּמָמָה וְהַדְּכִי

כִּבְנִגּוּן שֶׁל חַבַּד – הַבִּכְיָה וְהָרֶנֶן.

כָּכָה שַׁרְנוּ בִּשְׁנַיִם – אֲנִי וְאָחִי.

הַאֶרְאֶנּוּ?

רובינא ניגשת אל אברהם ומניחה ידה על כתפו הרחוקה ממנה. כך עושה גם אברהם, וכאשר ידיהם שלובות איש בכתף רעהו, הם פותחים בניגון חרישי, כדרכו של דב:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

וכולם מצטרפים:

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

כולם ניצבים בשתיקה עוד זמן־מה, ולאחר מכן מתפזרים ופונים באלומה אחת בשביל המוביל אל היציאה מבית־העלמין. והברושים משני צִדיו עומדים בזקיפותם עד התרוקן השביל מאדם ובית־העלמין עומד בדממתו. רק אברהם נותר מאחור, צועד עם עצמו ומהרהר שבדרך כלל האב הוא המוביל את בנו לעקדה, ולמה עליו הוטל להוביל את אביו לעקדה, וכעת גם את אחיו? ואַיִל – אַיִן. הוא מחכה לציפורה וללוסיה הצמודה אליה ואומר ברוסית, בתקיפות שאין עִמה ברירת־סירוב: “לוסיה, מחר עלי על אונייה בדרך למכון הגמילה בשווייץ. אין דרך אחרת. הכל מוכן ומשולם. צאי לדרך, אולי תהא זו דרך אחרת.”

אברהם חש בדמות פוסעת מאחוריו. מאשה. את כולם זָרָה האבל, והיא האחרונה מאחור, קרֵבה אל אברהם, והוא מחבקָהּ וידו עוטפת אותה, מקשיב לה בהירהורה עם עצמה על חייה מכאן. הקיבוץ, היא ויהונתן. האם יישמרו היחד והדאגה זה לזה? האם יגדל בנה, ישכיל ויחיה חיי־יצירה? היא והילד, מעכשיו בלעדיו, גורלם נתון בידי הקיבוץ. נסדק הצירוף הנפלא אבא־אמא. האם יגדל הילד ויפרח? היה לו אבא לתשע שנים, ולה עצמה היו איתו עשר שנים הכי טובות שאפשר לדמיין. אי־אפשר לבקש למעלה מזה.

היא שבה לבד לקיבוץ. עכשיו רק היא ויהונתן. היא מספרת לו בעצב על הלוויה, ומסכמת: “תקרא לה 1947, תקרא לה תש”ז – זו לשנינו שנה מקוללת."

הילד מקשיב, ואומר לעצמו ומשיב לה: “שלום אבא, שלום. ובוא לי, אבא, בחלום.”

 

1947: “עַל מִלֵּאת”    🔗

יושבי אררט מתפזרים אט־אט איש־איש ליצועו. אברהם נותר יושב־עם־עצמו, לבדו עם שירתו. הוא יושב ולמולו “עַל מִלֵּאת” שלו – ספר השירים שזה־עתה יצא מבית־הדפוס, פתוח בשיר “מוּל יוֹם הָאַכְזָבוֹת”. הוא קורא בו שוב:

מוּל יוֹם הָאַכְזָבוֹת

א.

הַתַּבְעֵרוֹת יִגְאוּ

יִגְעוּ עַד קֵץ וָדֶמַע

(דְּמָעוֹת כַּדָּם: הֵן לֹא לַשָּׁוְא זָבוֹת)

וְיוֹם יָבוֹא…

אֲבוֹי אֵיךְ נְקַדֵּמָה

אֵיךְ נְקַדֵּם פְּנֵי יוֹם־הָאַכְזָבוֹת.

כְּחֶתֶף הוּא יָבוֹא. כְּרָץ בְּאֶפֶס־שַׁעַט.

הָהּ אוֹר־הַגַּרְדֻּמִּים הַמִּתְאַכְזֵר לַחְשׂף

עִיֵיּ הַחִדָּלוֹן שֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ דַעַת

שֶׁלֹּא אָבִינוּ דַעַת עַד הַסּוֹף.

אַךְ יוֹם יָבוֹא…

נִמְשַׁלְנוּ לְקִטֵּעַ

בְּטֶרֶם דַּעְתּוֹ כִּי נִתְקַטְּעוּ רַגְלָיו.

אֲבוֹי לַיּוֹם! אוֹרוֹ מְבַעְבֵּע.

זֶה אוֹר־חוֹרֵג רוֹצֵעַ כְּמַגְלָב.

זֶה יוֹם־הַשִׁכָּרוֹן – בּוֹגֵד וְלֹא מִדַּעַת!

זֶה יוֹם הַשִּׁכָּחוֹן – נִמְהָר וּכְפוּי־חָרֹון!

כְּחֶתֶף הוּא יָבוֹא

כְּרָץ בְּאֶפֶס שַׁעַט

בְּעוֹד יִגְוַע אֵי־שָׁם קוֹל בֶּכִי אַחֲרוֹן.

עוֹד בֶּכִי אַחֲרוֹן יִגְוַע מִפֶּה לְאֹזֶן

וְעַל תְּבוּסוֹת־דְּשָׁאִים מִשְׂחַק הַטַּל יִרְעַד

וְהוּא יָבוֹא פִּתְאֹם וּכְקֹדֶם יַעֲלֹזוּ

כָּל נַחֲלֵי־גוֹיִים בְּלַהֲגָם הַלַּח.

כְּקֶדֶם.

כְּאֵי־אָז.

כִּבְטֶרֶם סְדֹם וָרֶצַח.

כְּלֹא הָיָה דָבָר (וּלְוַאי וְאֶתְבַּדֶּה!)

הֵן גַּם הַלֵּב יִשְׁכַּח בִּן־לַיְלָה וְלָנֶצַח

כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁכַּח הָעֵץ שֶׁבַּשָּׂדֶה.

מֵרוּחַ פַּיְסָנִית הַשִּׁבֳּלִים יִשַּׁחוּ

וְשֶׁמֶשׁ יַט חַסְדּוֹ עַל יַעַר מְפֻחָם

וְרַק אַתָּה עַמִּי תָּקִיץ אֲזַי עִם שַׁחַר

(הַעוֹד תָּקִיץ?) שַׁכּוּל וְלֹא־נֻחָם.

תָּקִיץ, וְאֵין אָדָם… "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ.

כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר." – רַק הוּא עוֹדֶנּוּ כָּאן:

זֶה נִין הָעַנְתוֹתִי עַל פְּנֵי שָׂדֶה קָרוּחַ

לוֹקֵט אֶת עַצְמוֹתֶיךָ וּמְנַשְּׁקָן.

עוֹלָם מֻצָּל מִקֵּץ יַחְמֹד חַיִּים וְיֶחִי

וְיִשְׁתַּכְשֵׁךְ בָּאוֹר עַד לֶכֶת עַל גָּחוֹן

וְכָל חֳרִי־הַלֵּב

קְלָלוֹת הִבְשִׁיל הַבֶּכִי

יַחְרִישׁ מִרְזַח הַנִּצָּחוֹן.

כְּמֵרְפָתִים בָּקָר כְּצַמָּרוֹת מִיַּעַר

כְּקוֹל תִּירוֹשׁ וּמַיִם בָּאָבִיב

הוּא יְשׁוֹקֵק

יִטְלֹף

יָלֹע מוּל הַצַּעַר:

“הֻתַּר נִדְרִי וְלֹא זְכַרְתִּיו!”

הָהּ מִצְהֲלוֹת מָחָר – כִּבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

יִדְוֵן עַמִּי הַגֵּא בִּבְשַׂר הַמַּכְאוֹבוֹת

וּמְדֻקָּרִים מֵאוֹר (הַנִּבְגָּדִים בַּחֶלֶד!)

אוּדָיו יִבְכּוּ אֶת בְּכִי הָאַכְזָבוֹת.

ב.

כִּי הוּא יָבוֹא…

יָבוֹא פִּתְאֹם – לְפֶתַע

וּכְנֵדֶר־שָׁוְא יַשְׁלִיךְ מִפִּיו רִסְנוֹ

וִיצַו “הַרְפִּי!” לַזְּרוֹעַ הַלּוֹפֶתֶת

וְלַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר עָיְפָה לִשְׂנֹא.

גַּנִּים וָצאן לְצִוּוּיוֹ יִקְשֹׁבוּ

וּבְשַׂר אָדָם צָחִיחַ וְרָגוּב.

וּכְמַאֲזִין לְחִמּוּדָם – “אֱהֹבוּ!”

יְצַו לַדֶּשֶׁא וְלַגּוּף.

אֲבָל אֲנִי…

אֲנִי אֶת מִי אֹהַב?

אֲנִי שֶׁיֵּין הַמָּוֶת הֲלָמַנִי

שֶׁעַל כֻּלְּכֶם הִשְׁלַכְתִּי פּה יְהָב

וְלֹא הָיָה אֶחָד שֶׁלֹּא רִמַּנִי.

כִּי לֹא הָיָה

כּי לֹא הָיָה אֶחָד

גַּם לֹא אֶחָד בִּסְדֹם כֻּלָּה מִנֶּגֶד

שֶׁלּא בָּגַד

שֶׁלּא בָּגַד בִּי בֶּגֶד.

עַל כֵּן עוֹמֵד גַּנִּי גִדֵּעַ וְשָׁמוּט

וְקוֹל אַחְרוֹן קוֹרֵא אֵלַי מִקֶּרֶב:

שְׂנָא יְהוּדִי!

שְׂנָא יְהוּדִי וָמוּת!..

זֶה רִנּוּנִי מִיּוֹם זֶה קִנּוּנִי מֵעֶרֶב.

ג.

זֶה רִנּוּנִי מִיּוֹם

זֶה קִנּוּנִי מֵעֶרֶב

זֶה יַטְרִיפֵנִי בּוּז כְּלֶחֶם בָּרָעָב.

הַעוֹד אוּכַל

הַעוֹד אַשְׂכִּיל לִגְעֹר בּוֹ “הֶרֶף!”

בְּבוֹא הַיּוֹם לְכִתּוּתֵי הַחֶרֶב

וְלֹא אָמוּת

כִּי אֶחִי

וְאֹהַב.

אֶת הָרָחוֹק אֲשֶׁר לׂא מָט לִגְווֹעַ

גַּם בְּהִמּוֹט אֵלִים וּבְנֵי־חֲלוֹף

אֶת הַיְחִידִי־לָעַד

אֶת הַגָּבֹהַּ

שֶׁלּא כִּחֵשׁ וַיַּרְא גַם אָז כִּי טוֹב!

כִּי הוּא רָחוֹק – וּבְכָל זֹאת כָּאן מִנֶּגֶד

כִּי הוּא גָבֹהַּ – אַךְ גַּם עֵשֶׂב בְּנוּבוֹ

כִּי רַק אֵלָיו נִשְׁמַת כָּל חַי עוֹרֶגֶת

שֶׁהוּא יָבוֹא!

שֶׁיַּעַל וְיָבוֹא!

כִּי הוּא הַכּל, הַמַּיִם וְהַלֶּחֶם.

כִּי הוּא אֱמֶת וְחֶסֶד בַּל־יִמּוֹט.

מַבָּט רִאשׁוֹן

דִּבּוּר

הַזֶּרַע וְהָרֶחֶם

וֶאֱמוּנִים – כְּשֹׁרֶשׁ אִילָנוֹת.

הוא חש דמעה נקווית בזווית העין. אולי עייפות הלילה הארוך היא שמקשה עליו את הקריאה. הוא מבקש מאלוהים שיעזור לו לבלבל את חושיו. לשכוח מעט את המלחמה הזו, את הטירוף הנורא שהביא לרצח שליש מבני האומה היהודית שאש־השנאה אחזה ברבים כל־כך מבניה וכילתה בהם ללא רחם. מה פשעו שכך הרגו בו מיליונים? מי איפשר לצוררים להרוג ולהרוג ללא סוף? הרי היהודים רק מבקשים לחיות, ויום המוות רודף אחריהם ללא לאות, דוהר אלי־הרג.

ואולי אלה דמעות־שמחה על ריחו המשכר של הדפוס בספר־השירה החדש שלו, אשר בשערו צירוף המילים “עַל מִלֵּאת”. עתה יוכל לחזור להקשיב ולכתוב בו ויראה אם השנים היטיבו עם שירתו או הֵרעו. האם סוף־סוף טיפס במעלה השירה עד פיסגתה? האם הגביה במעלה ההר וזכה לרדת לעומק השירה?

אברהם מאבד לרגע את הריכוז, מהסס־עד־שתיקה, ולאחר זמן מתעורר מן ההיסוס. למה מנקרות בו השאלות האלה דווקא היום? מדוע הליצנים, השוטים והשיכורים הם ששואלים תמיד את השאלות הכי נכונות? היום הוא לו יום טוב ומיטיב. ברצונו לקרוא בספר שהוא הוא, במלוא מובן המילה.

אברהם ממשיך להרהר בינו לבינו. אין הוא יכול ואינו רוצה לדבר. רק לשבת אילם מול היום אשר לפניו. אולי מוטב לשתוק – ולומר רק בשיר.

כולם יודעים ללגום עד שיכרון, ורק הוא לא יודע להשתכר. לוגם ולוגם, ולא מסוגל להתגבר על הפיכחון. כמוה, כמו לוסיה, אשר כל עולמה הוא המשקה – וטוב לה בחייה, במשחקה, באהבותיה. מה פשר הקשר הזה שלו לשיכרון שלה, פשר אהבתו אותה? מדוע רק עליו נגזרה הגזֵרה הזאת? למה שלא תפיל אותו הטיפה־הטובה בפח ויזכה גם הוא לראות את העולם שמאחורי לגימת־המשקה עד שיכרון? לא ולא, הנה הוא שוב ניצב מול יום־האכזבות.

מדוע הוא חש בזהות הזאת עם האנשים משם? האם הוא, ובעצם כל סובביו, לא משם? שם הם נולדו, שם צמחו. שם אמרו את המילה הראשונה, הצירוף המופלא אבא־אמא בשפת אירופה. שם אהבו את אהבתם הראשונה באירופאית. שם למדו עברית והביאו אותה הנה איתם במזוודות. כאן הם כותבים שירה, אך האם היא באמת מכאן? היא נולדה כאן, אבל היא משם. והם מעטים כל־כך, המשוררים ניצולי־התופת. לולא רצחו בהם כמעט עד־כלות והרגו אלפי פרחי־שירה אשר לוּ חיו – היתה השירה כאן כשדה־פרחים ביפי־פריחתו. ונשארו מעטים כל־כך.

לוּ היה בכוחו לחלום מעט ולהביא עד הנה את הגדולים במשוררים שם בספרד – שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, יהודה אלחריזי – אשר לאורך מאתיים וחמישים שנה העלו את השירה העברית לגבהים. ובצִדם אמנות התרגום שהיה לגשר אל העולם הגדול. חוכמתם פרצה את גבולות ארצם. האם לא הם הראויים כי תילמד דרכם באמנות? אליהם געגועיו, אל יכולתם לכתוב בעברית את הנשגבה בשירת האדם, הנפלאה בחוכמת האדם.

ועולה בעיני־רוחו של אברהם השורה שלו מאותם הימים:

“גּוֹלָה הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בָּנַיִךְ” אשר נכתבה בהשראת שירו של רבי יהודה הלוי.

ועוד עולה בו מחשבה: כל המשוררים מכאן ועכשיו, החבורה שסוף־סוף התרחקה מעליו, רק ברגע שירדה מעל גבו הצליח לצלול עמוק יותר אל שירתו־שלו. סוף־סוף הם הרחק מאחוריו, יודעי־הלקחת וקצרי־היד מלתת. הוא עמל מבוקר עד ערב וסלל להם את דרך־העברית, בנה להם בית למגורי שירתם. הם אכלו לשובע מפירות עמלו ואחר־כך השיגו אותו במרוצם. במלאות עשרות שנים לעמלו, רק עתה הוא נמצא בראש הגג שממנו ניתן להביט אל האופק. הוא חש כאדם העולה בסולם ושואל את עצמו אם יש לאן לעלות מכאן ביום מן הימים, גבוה יותר מ“עַל מִלֵּאת”. כך או כך, היום טוב לו שהגיע אל “עַל מִלֵּאת” שלו והביא גם הוא מלוא הטנא מפירות־יצירתו. פשוט וחד – הגיע זמן סליחות.

גם יעקב בשעתו הגיע לסליחה מוחלטת על אהבתו של אברהם למירה, שהיתה לאם־בתו. הרי נצח עבר מאותם ימי־אהבה אסורים, והריון ולידה חשאיים. לא רמאות היתה בהם, במירה ובו, אלא אהבה נושאת פרי.

אברהם מרים עיניו מהספר ומהרהר ב־תש“ז, השנה הארורה. דב אחיו מת טרם־זמן, והוא היה לו אב מיום מותו של אביהם. אדם לצלול איתו למעמקים. אבל תש”ז היתה גם שנת ברכה. “עַל מִלֵּאת” שלו הנה הוא כאן, חי ואמיתי, ריחו כריח הקטורת העולה בבית־המקדש, בית־המקדש של שירתו. “עַל מִלֵּאת” הוא צלע מצלעותיו המגינות על בית־החזה שלו ועל אבריו הפנימיים, הוא לבו המניב־שירה. “עַל מִלֵּאת” – שירתו שהלכה איתו במעלה הדרך, ושמא המורָד יהיה תלול ונורא? איתה כאב וגם שמח, ועל שניהם הוא קד לה ומודה בכל לב.

אור ראשון עולה בחוץ. אברהם יושב עם עצמו, רווי־משקה, וקורא: “גַּם לַסַּעַר הַזֶּה בָּא מוֹעֵד”, “אִם לִפְרוֹץ – כְּיוֹרֶה!”, “כָּךְ יַשְׂגִּיאוּ הַמַּיִם”, “טוֹב לִבְרֹחַ הֶרָה”, “עַל כֵּן צֻוֵּיתָ”, “כִּי עָצְמוּ חֲלִיפוֹת מֵהָכִיל”, “עַל מִלֵּאת”.

מירה קרבה אל שולחנו של אברהם, והוא ממלמל: “שם בעין חרוד ראיתי את רוקדי ה’הורה' ולא רקדתי, וכאן ידי על כתפו של ‘עַל מִלֵּאת’ ואני רוקד ורוקד.”

ביד מושטת מירה עוצרת בעדו, מסיטה את גופה מתחת לכתפו, סועדת אותו ומבקשת: "בוא הביתה, לילדות, בוא הביתה.

לוסיה שלונסקי

 

1953: התאבדות לוסיה    🔗

יום חמישי, כ“ט בתשרי תש”ד, ואברהם יושב באררט, קורא־עם־עצמו בספר־שיריו האחרון “עַל מִלֵּאת”. לרגע הוא חדל מקרוא ומהרהר מדוע הוא כאן בשעה מוקדמת כל־כך. האומנם יש סימני־שאלה בלא סימני־קריאה?

אברהם חלפי, שגם הוא השכים קום אחרי ליל־משחק מפרך על הבמה, קרֵב אל אברהם. ולפני שאברהם מספיק להרים את ראשו, הוא פונה אליו כמי שאוצר בחובו בשׂורה רעה והוא רוצה להיפטר ממנה: “היא קפצה אל מותה.”

אברהם מבקש מחלפי שישב לצִדו. הוא שותק רגעים ארוכים, ורק אז חוזר אל חלפי: “באת והבאת את סימן־הקריאה שציפיתי לו כל הלילה. סימן־הקריאה שהקים אותי מוקדם. ידעתי שהיא תשים קץ לחייה. היא נשארה בלא־כלום: כל־כך רצתה ילד ממני – ולא הסכמתי, בעצת הרופאים שהתנגדו לכך בכל תוקף בגלל אהבת האלכוהול שלה עד אובדן חושים. היא חזרה מתקופת גמילה במכון מיוחד בשווייץ – ולא נגמלה. הגענו לכאן יחד לפני ל”ב שנים לארץ לא זרועה – והיא לא העמיקה כאן שורש וחיה פה ברוסית – בתוך עולם העברית שלי. לוסיה ראתה, אולי מתוך אדי־האלכוהול, את חיי עם מירה, את אהבתי לה ואת פרי אהבתנו – בִּתנו רותי, שגְדֵלָה ושבע־עשרה שנות־נעוריה יפות לה להפליא. אהבתנו הגדולה שלא התגשמה – לא יכולה היתה להתגשם. אהבתנו שלא תמה ולא אגמל ממנה עד יום אחרון."

והוא יושב וקורא מתוך ספרו:

יוֹם אַחֲרוֹן

גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.

וְיוֹם אַחְרוֹן שָׁמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.

כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ, 

כְּשׁוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה־טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת. 

וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחָת.

וְכֹה הוּמַךְ, וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט 

כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל.

כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת. 

וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ

מַה לְּהָבֵר, שָׂדִי, וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ, יוֹנַת־מַבּוּל, מִלֶּכֶד:

חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.

גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִּפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.

גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.

ואברהם ממשיך: “השירה העברית שלנו היתה רחוקה ממנה. יכול להיות שהנתק שלה מהעברית גם יצר נתק בינינו, ביני לבינה. האם מכאן נולד הכאב שבאהבה? היא החלה בהיסוס את דרכה ב’האוהל', ועם השנים למדה את תורת המשחק. אז הסתובבה ברחובות מאופרת ולבושה בשמלות בשחור ושערה הבלונדי גולש עד כתפיה. גופה היה יפה ומבורך חזה ושוקיים. בלונדינית גבוהה, עזה, פרועה ושיכורה עם עיניים ירוקות ונפחדות ושפתיים עבות וחושניות. ועם כל אלה שמה קץ לחייה ורק חצי חייה מאחוריה.”

שניהם יושבים בשתיקה ארוכה, ולאורכה אברהם כמו מגולל את חייה של לוסיה ואת חייו בעומק עיניו.

“תשרֵי,” מפר אברהם את השתיקה, “הוא חודש השירה שבה נולדים הדברים הטובים והדברים הרעים. בתשרי רותי, אהבתנו של מירה ושלי, הגיחה אל אוויר העולם; ולוסיה, אהבת חיי, מאבדת את חייה. תשרי הוא חודש של לידה ומוות – ולי הוא סמל־השירה. לוסיה יקרה לי, לא יָלַדְתְּ לי ילד כרצונך, אבל גידלת איתי יחד אהבה נועזת שבערה אל סופה כמו נר.”

שוב נופלת ביניהם שתיקה.

חלפי יושב ומקשיב לאברהם, שניעור משתיקתו וממשיך: “מה היה להם לכל חבריי ל’חבורת יחדיו' שלא סלחו לי על אהבתי למירה ולבתנו רותי? לא היתה זו בגידה בעמיתי יעקב, אלא אהבה למירה. ודאי שלא בגידה בכל החבורה. אלה חיי שלי ולא בגידה באיש. מספיק לי השבר בחיי ואהבתי לשתיהן, ומה לחבורה הזו שתביא לריחוק בינינו, עד כדי קביעתו של ישראל כי מירה פילגה את הספרות העברית? מה הטירוף הזה להם? כל חיי אני עמל למענם, סולל להם את דרך העברית והתרבות בכללה. מי הקים להם כלי־ביטוי? מי עודד אותם ודאג לפרסם את שיריהם? מי הגן עליהם כאבא־אמא המגינים בחירוף נפש על ילדיהם מפני כל סכנה, וחסך מהם מאבק עם החבורה הישנה? מי פתח להם שער וקירב אותם לתיאטרון ולספרות העולם? מי הכין להם את גיליון־הנייר שבלעדיו לא היה להם על מה לכתוב את שירתם? על מי הם כועסים עד החרמתו? על בונה העברית למענם, אשר דאג שדרכם תהיה סלולה אל השירה החדשה, אל העברית החיה והתוססת. כל חיי חייתי פנימה־עם־עצמי, וגם בלי החבורה הזו אמשיך לשיר את שירי. ולא די בזה – אמשיך לאהוב את נתן ואת לאה ואת יעקב ואת פן ואת כולם.”

חלפי יושב ולא מצליח לשלב מילה בשטף דבריו של אברהם. ובכל זאת הוא מנסה: “היא לא השאירה מכתב פרידה, אבל על שולחנה נשאר הספר האחרון של סרגיי יֶסֶנִין, בתרגום שלך, פתוח בדף השיר ‘הֱיֵה שָׁלוֹם רֵעִי…’ שכתב המשורר לפני שהתאבד.” וחלפי מגיש לו את הספר, פתוח בעמוד המבוקש.

אברהם קורא בשקט:

הֱיֵה שָׁלוֹם, רֵעִי, – בְּלִי לַחַץ־יָד, בְּאֵלֶם;

אַל הַעֲגֵם עֵינַיִם, אַל יֵאוּשׁ.

הַמָּוֶת – מַה חִדּוּשׁ בּוֹ בַּחַיִּים הָאֵלֶּה?

אֶפֶס, הַחַיִּים – גַּם הֵם אֵינָם חִדּוּשׁ.

ושוב הם שותקים, עד שחלפי מפר את השתיקה: “מחר בלוויה אל תישא אתה הספד. אני אשא אותו תחתך.”

ואברהם מהנהן בראשו בתודה: “היינו שם כולנו לפני שש שנים. קברנו את אחי דב שכה אהבתי, ועכשיו אהיה עֵד לקבורת עוד אהבה של חיי. אהבה בת ל”ח שנים, מאז היותנו בני־עֶשׂרֵה. אהבה תיאטרלית־משהו, חושקת ונחשקת. אהבה ברוסית, פושקינית בדרכה, אלכוהולית וחופשייה כציפור נהדרת. לוסיה מצאה דרך משלה לומר לי ולכולם שדרכה עמוסת־האלכוהול באה אל קִצה."

ושוב הוא בבית־הקברות, חולף בדרכו על־פני אזור ל“ג שורה ז' קבר א', שם קבור דב אחיו, וממשיך והולך בדרך אל הקבר הפתוח. הולך וסביבו כולם. אנשי “יחדיו” שפוררה־עצמה־לדעת, אנשי תיאטרון “הבימה” ו”האוהל" ובהם שמחה צחובל, חברה־לחיים של לוסיה בשנים האחרונות, ובולטת מכולם אמא־ציפורה בעיצבונה במות אשת־בנה והיא לה כְבת. נדמה שההליכה אין לה קץ.

והנה נשמע קולו של חלפי על־פי הקבר: "עצוב להיפרד מאשת־במה וחבֵרה אישית. העזת ובאת מארץ־תרבות אל ארץ לא־נודעת בלכתך שבי אחר יצר ההרפתקנות שבך ואהבתך לאברהם. השתלבת בהתלהבות בתיאטרון, מחוסֶר יכולת להשתלב באמת בחיים האמיתיים כאן.

"שיחקת ברבים מהמחזות שהועלו על במת ‘האוהל’ – ‘יושֶה עגל’ ו’הילד איננו‘, ‘קולחוז של נשים’ ו’המשוגעת משַׁאיוֹ’, ‘ירמיהו’ ו’היער‘, ‘שבּתַי צבי’ ו’בַּשֶׁפֶל’, ‘עיר המחר’ ו’שלטון החושך' – בכישרון משחק כפול: בלי לדעת עברית כהלכה וביכולת להוליך שולל את הקהל. ואני יודע את אהבת אברהם אותך. רצונו העז לגמילתך מהמשקה הארור הזה עד שליחתך למכון ההוא בשווייץ ויוקר התשלום שלקח על עצמו לשנים רבות רבות, ודאגתו לחייך גם אחרי כישלון הגמילה ושובך אל הטיפה הנבזית. הלכת אל מותך בדרכך־שלך, דרך־לוסיה המיוחדת. על כל אלה נאהב אותך אהבה גדולה כל עוד יש בנו חיים. הרשי לי במותך לומר לכבודך:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, אֶת נִשְׁמַת לוּסְיָה שְׁלוֹנְסְקִי שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָהּ, בְּכ“ט תִּשְׁרֵי תש”ד, בַּעֲבוּר שֶׁנָּדְבוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתָה, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָהּ לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָהּ. ה' הוּא נַחֲלָתָהּ, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהּ, וְנֹאמַר אָמֵן."

אברהם ניגש ללא אומר אל אמו וכורך את ידו סביב עורפה, והיא עונה לו בחיבת־אם: “דב איננו ועכשיו גם לוסיה, ואתה לבד נשארת לי. אני כועסת על חייך עם מירה ואוהבת אותך על יחסך ללוסיה אשר כמו בת היא לי, אתה יודע.”

ובעודה מנשקת אותו על מצחו הגבוה היא ממשיכה: “לא מפי חלפי שמעתי היום מה המחיר שאתה משלם על גמילתה. היא עצמה סיפרה לי, כי גילתה זאת מאנשי מכון הגמילה בשווייץ, ולא סיפרה לך. אני גאה כאמא בדאגתך לה עד מותה – ולאחריו.”

הם עומדים שניהם חבוקים, אבלים בעיצבונם, ועוברים על־פניהם במנוד ראש כל אנשי “יחדיו”. גם יעקב חולף באִטיות כאומר פיוס סופי והשלמה. נתן מודה לאברהם על ההתחשבות בחולשתו האלכוהולית והסיוע לו בניקוד שיריו הנכתבים ביד רועדת־מאלכוהול שאינה מסוגלת למגע עדין, ועל ההצצה בשיריו החדשים לפני הבאתם לדפוס. לאה גם היא מנחמת בשבריריותה הפיוטית ובבוסר־נשיותה, ופן, שריח אלכוהול שובבי נודף ממנו. שמחה צחובל נד בראשו בתודה על התנהגותו של אברהם אל בת־זוגו באצילות עד יומה האחרון. ואברהם מהרהר כי זו לוסיה שלימדה אותו את האלף־בית של האהבה.

מירה מצטרפת אל אברהם ואל אמו, ולאחר שתיקה מבקשת לסיים פרק זה בחייהם: “אברהם, בוא נלך הביתה.”

עם אברהם ומירה בתיאטרון שייקספיר בסטרטפורד. [מימין – אשתו של פלטי בן ליש]

 

לונדון ועד הסוף    🔗

בתום לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים החלטתי לחיות כמה שנים בלונדון, עיר התיאטרון שכה אהבתי. נאמן לדברי פרופסור שמעון הלקין, ראש החוג לספרות, כי להיות מרצה באוניברסיטה פירושו להיות מורה – וזה משעמם עד מוות, אכן נסעתי עם אשתי ללונדון. כאן למדתי אנגלית, חזיתי במאות הצגות וניסיתי את כוחי בכתיבה לתיאטרון. לא הצלחתי, אבל הוצע לי לתרגם מחזה ל“הבימה”, ואכן תרגמתי את “חינניות הסתיו”, מחזהו של דונלד הווארט. הזדמן לי גם להיות נוכח בחזרות על המחזה ולראות מקרוב בפעולה את השחקן איאן מק’קלן. שנים מופלאות.

והנה אני מוצא עצמי מתבונן במעטפה הכתובה עברית בכתב־יד נהדר שאי־אפשר לטעות בו. הסקרנות גואה.

אני קורא – ושמח לבואם של מירה ואברהם. ראשית אני מודיע לכלנית ולאריה פרידמן, שבדירתם אני מתגורר בשכירות בתקופת הקיץ, כי אשתי טסה לארץ. עוברות דקות וכלנית מודיעה לי בהתרגשות כי היא מכינה לאברהם מיטה והוא יקבל גם ארוחת־בוקר בכל ימי שהותו כאן.

ראשון עולה במחשבתי התיאטרון: איך מביאים אדם כמו אברהם לחזות במיטב התיאטרון בעיר שאין לה בכל העולם מתחרה בגאונות־הבמה שהיא אוצרת בתוכה? מתחילים ב“אותלו” עם לורנס אוליבייה, גאון־המשחק, ממשיכים בתיאטרון שייקספיר בסטרטפורד־שעל־הנהר, ואיך אפשר בלי “הביתה” של המודרניסט הרולד פינטר…

אני מזמין חדר לשניים במלון “מַאוּנט רויאל” שבכניסה אליו ניצב איש ענק וכהה־עור המקבל בחביבות כל אורח, וכותב לאברהם:

והנה הוא ניצב באולם הנכנסים בנמל־התעופה הית’רו בלונדון, ועינינו נפגשות באמירה שאני מיד מגיע אליו. מזוודתו של אברהם, הבא מארצות־הברית, גדושה בספריו שנועדו למארחיו: שירה ותרגום, פושקין ושייקספיר.

“מה הספרים הרבים האלה?” שואל אותו המוכס.

“דודי הוא משורר ומתרגם,” אני מסביר במקומו, “והביא איתו מתרגומיו ל’הַמלֶט' ו’המלך ליר', בצד ספרי שירים שלו בעברית. הם מיועדים למארחיו בלונדון.”

“איך ייתכן דבר כזה?” משתומם המוכס, שכבר מבין שאברהם איננו דובר אנגלית. “איך תירגם את שייקספיר אדם שאינו יודע מילה אנגלית?”

“זה פלא,” אני מודה, “אבל זו האמת. אתה רוצה לשמוע עכשיו הרצאה על תרגום שייקספיר לרוסית על־ידי בוריס פסטרנק, גדול מתרגמי שייקספיר לשפתו של פושקין? בסיס התרגום של דודי הוא תרגומו של פסטרנק.”

“צאו לשלום,” משתכנע המוכס.

אנו יוצאים לדרך וכעבור זמן מגיעים לביתם של כלנית ואריה, ברחוב רוזקרופט אֶבֶניוּ, בקירבת גני המפסטד הנפלאים, אשר במצוות המלך הנרי החמישי ניטעו לאורך ולרוחב עד הסיטי של לונדון וטופחו במשך עשרות שנים רבות.

בפתח הבית מקבלת את פנינו כלנית ופונה אל אברהם: “נהדר שבאת אלינו. סידרנו לך מיטה. לך לנוח אחרי הטיסה הארוכה.”

“נהדר שאני אצלכם,” מודה לה אברהם. “כלנית הוא שם נהדר לאישה בגילך. לא רגיל. יָפֶה כפרח.”

“בערב נאכל לא רחוק מכאן,” אני מעדכן אותו, “במסעדה בפינצ’לי. למחר דאגתי לשני כרטיסים ל’אותלו' בכיכובו של לורנס אוליבייה. זו היתה משימה בלתי אפשרית, אבל חבר שלי, רואה החשבון של תיאטרון ‘אולדוויק’, השיג לי שניים. בצד אוליבייה הענק משחק את יגו איאן מק’קלן המבריק. בזכותך הרווחתי בגדול ואזכה לראות את ‘אותלו’ פעם שנייה.”

אני חש איך מתמלא החלל הריק מהיעדר הפגישות עם אברהם בארץ. הן תמיד מרתקות, מחדשות ומעוררות למחשבה, ותמיד תמיד מזכירות לי את אבי, שעזב אותנו בהיותי ילד. אחרי החשש הגדול שניכר בפניו של אברהם כאשר מבטיו שוטטו אל פתח אולם הנכנסים בציפייה שאבוא לקראתו, הנה הוא ישן עתה ופניו נפלאים בשלוותם.

* * *

שנינו יושבים במסעדה בפינצ’לי. אי־אפשר להתחרות במהירות האכילה של אברהם. הם לא מגישים כאן שקדי־מרק, שהוא כל־כך אוהב לתת להם להסתדר בצורה מושלמת על־פני מרק העוף, מעשה־ידיה של זינה, מנהלת הבית שלהם בארץ. כאן מוגש לשולחן מרק עוף זך, וגם עוף מטוגן קלות וכמובן צ’יפס. להיות בלונדון ולא לאכול צ’יפס, זה כמו להיות בבית ביקטרינוסלב ולא לאכול פירושקי.

אברהם מסיים לאכול ראשון ומיד מספר: “הייתי בניו־יורק ומובן שהוזמנתי אל מנחם־מנדל שניאורסון. הוא פינה שעות רבות לפגישה, כמי שמתכוון מראש לשוחח עד עומק הנשמה שלנו. הילדוּת ביקטרינוסלב, דירה ליד דירה, מלאה זיכרונות. השבתות והחגים בביתם, שהיה אדוק משלנו, אהבת חב”ד שנטמעה בשתי המשפחות שלנו, חריפות השכל ופתיחות המחשבה, הציונות שלנו והחסידות שלהם, ההתעניינות בארץ־ישראל כשנשלחתי ללימודים בגימנסיה הרצליה ושובי הביתה ליקטרינוסלב כדי לחגוג בר־מצווה, הפגישות בפריז וההליכה לסירוגין לבית־כנסת ולערב האזנה למשורר הקורא משיריו. כך שעה אחר שעה ישבנו כאילו־חבוקים והוא לא אבה להיפרד מהימים הרחוקים ההם. אני מצדי לא הפסקתי אותו בשטף־הדיבור. לפתע הוא עצר וציטט מדברי מנחם־מנדל בטון ממזרי: "אני יודע את שירתך. כל ספרי השירה שלך מצויים בארון הספרים שלי. אני קורא בהם ברגעים של צורך לדבר איתך ועם בני משפחתך. שירתך היא שירה נעלה, אך אין בה מן האלוהות. אלוהים חסר לי בה.' היססתי לרגע מפגיעת החץ המושחז והשבתי מכה: ‘אין מקום בשירה שלי לאלוהים שלך. הוא לא אנושי, לא פיוטי. שירה נוצרה לבני־אדם, לא רק לבני־אלים. שירה יכולה להגביה לגבהים של אלוהים, אבל להישאר בעולם הרוח של האדם.’

“ומנחם־מנדל, בהתרגשות אין־קץ, הפעם בעברית, סיכם כשנפרדנו: ‘אברהם, אתה תישאר עם אלוהי־השירה שלך – ואני אשאר עם אלוהיי־שלי.’”

באותו לילה אני שוכב לישון ובזיכרוני ארוחת־ערב ראשונה עם אברהם בלונדון, ארוחה בלתי־נשכחת.

* * *

“שתי ביצי־עין מחכות לך על השולחן, וגם סלט־ירקות,” פותחת כלנית את הבוקר הראשון של אברהם בלונדון. “תרגיש כמו בבית.”

אברהם ניגש אל השולחן הערוך ומשיב לה: “לא. אני לא רוצה להרגיש כמו בבית…”

היא מזדקפת נדהמת: “מה אמרתי לא בסדר? מה עשיתי לא בסדר?”

נדמה ששתיקתו נמשכת נצח, עד שאברהם ממהר להסביר ומבט שובבי על פניו: “בבית אני שוטף כלים אחרי הארוחה. בבית אני מנגב ומסדר אותם במקומם. בבית אני אחראי לכביסה ולניקיון כולו…”

המתח בין השניים נמוג כלא היה וכלנית מסכימה: “הסכמנו, תרגיש אורח.”

* * *

שנינו בדרך אל “התיאטרון הלאומי אולדוויק” לחזות ב“אותלו” עם לורנס אוליבייה. ללא מילים. אין צורך להסביר לאברהם מיהו שייקספיר ומהו “אותלו”. הוא אינו צריך להבין כל מילה. הוא קורא את הבמה ויודע להקשיב לה.

המסך עולה. לורנס אוליבייה נכנס ככושי בלבוש שכולו לבן, רגליו יחפות ועמידתו מגדילה את מידותיו למימדי־ענק.

אברהם לא מתאפק ולוחש לי: “הוא לא אמר מילה – וכבר הוא אותלו בכל עוצמתו. כל הבמה שלו.”

איאן מק’קלן, הלוא הוא יגו הערמומי, מופיע רק בצלליתו וחורש את מזימותיו. דֶסְדֵמוֹנה היא מגי סמית' הצחה כשלג, שברירית וכמו נספגת באהבתו של אותלו. אברהם יושב מרותק ומשני צדדיו אנשים בקהל האנגלי יושבים ומדקלמים את כל מילות המחזה עם השחקנים, כמו הד חוזר. אברהם מתבונן בי משתומם, לא מבין את המילים, אבל מבין לעומק את “אותלו” ואת עולמו של שייקספיר כהבין משורר עולמות־של־רוח. ולורנס אוליבייה, שבגדי אותלו שלו כהים והולכים, מגיע, כמו יד־אלוהים היא שמכוונת אותו, אל סופו של המחזה ולאהבה־עד־חנק של דסדמונה במיטתם. הקהל כולו קם על רגליו. השחקנים משתחווים פעם אחר פעם. הנה יוצאת מגי סמית' הצחורה ומחיאות־הכפיים עולות וגוברות. ויוצא איאן מק’קלן היגואי, שהנחש מגן־העדן שלנו עלוב־פיתויים לידו, והקהל שואג כבוד לשחקן האמן. לבסוף יוצא לורנס אוליבייה אל קידמת הבמה וקד לקהל – וכולם כאחד קדים לו דקות ארוכות.

אברהם הלום, ובקושי רב ממלמל: “איך אפשר לעלות לגבהים כאלה של תיאטרון, להגיע לשילוב מופלא כזה של מחזאי ושחקן, לגבהים של תרבות החיה מכוחה של רוח־האדם?”

לא נותר אלא לנסוע בדומייה הביתה. ובשקט נשמע אברהם מדבר, כמו עם עצמו: “זה לא תיאטרון – זו שירה נשגבה!”

ובתוך השתיקה הארוכה הוא פונה אליי בארשת שוחקת: “שייקספיר נשמע לא רע באנגלית. טוב יותר מאשר בעברית…”

* * *

“היום נחים מתיאטרון,” פותח אברהם את הבוקר, מקדים את ה“בוקר טוב” של כלנית.

“היום פותחים בארוחת־בוקר,” היא משיבה, “ואני מבינה שאתם יוצאים למוזיאון, שלא יגידו עליך, שלונסקי, שאתה לא אדם תרבותי.”

“שמעתי מיונתן,” הוא משיב, “שמיד בהיכנסו למוזיאון הוא כל הזמן צריך להשתין, ונזכרתי שגם אני חש בצורך הזה, בעיקר במקומות עמוסים יצירות התלויות על הקירות לצורך ושלא לצורך. בקיצור, אנחנו הולכים בהבנה שהמקום משופע בבתי־שימוש. נראה ציור או שניים וננוח, שניים וננוח. אני מעדיף את אמני החבורה הפריזאית, אשר מן המאה ה־19 התקבצו בבירה הצרפתית ושנים רבות מולכים בכיפת־הציור.”

“מתקיימת כיום ב’גלריה הלאומית' תערוכה סגורה עם אוסף מקיף מעבודותיו של פיקאסו,” אני תורם כמה מילות הכנה.

“נו,” מגיב אברהם, “גם הוא בצרפתים. הוא שילש את המעוגל, שינה את נקודת־המבט האמנותית. פיקאסו הוא קו־אורך באמנות. קו אשר ממנו לאחור אינו כמו מה שממנו ולפנים.”

אברהם נשמע כאדם שלפתע גוברים עליו געגועים כשהוא מעיר: “צריך להגיע היום בערב לחדר במלון, שיהיה מוכן לקראת בואה של מירה מחר מוקדם בבוקר.”

* * *

אנחנו צועדים לעבר הכניסה למלון “מַאוּנט רויאל”. מקבל את פנינו אדם כהה־עור וגדל־גוף שלא ניתן להתעלם מנוכחותו, ומכוון את נער־המזוודות ואותנו אל דלפק־הקבלה.

“אני אוהב מאוד את השעות בטרם ערב,” פונה אלי אברהם במעלית העולה לחדר, “על הקו המפריד בין היום ללילה. שעות ההפתעה בכניסה אל הלילה, אשר מדי יום מביא עמו פתח לפרק חדש, אולי שיר חדש. הישאר עוד קצת,” מבקש ממני אברהם ומשתקע בכורסה מרווחת בחדר. “זמן רב לא ישבנו שנינו לדיבור־בין־שניים. כך, כמו עם אביך, שיכולתי לדבר עמו ברגעי־ייאוש וברגעים של התרוממות־רוח. הוא היה איש־רוח יותר מאשר איש־מתמטיקה. אדם המבין דבר לעומקו בלא שצריך לומר דבר.”

אני יושב ומקשיב. מעולם לא ראיתי את אברהם מדבר ברכות כזאת, בהתרגשות נפלאה, כאדם המרחף מעל פני־האדמה. “אני עייף מן השנים,” הוא ממשיך. “מאבד את הקשר עם המקום שממנו באה ויורדת השירה. מחר, אולי עם בואה של מירה, יחזור ויותקן מחדש גם הקשר הזה שאובד.”

אברהם נראה כאדם הזקוק לכוסית קוניאק. אני יורד להביא לו וממהר לחזור. הוא לוגם בהינף אחד.

“אתה זוכר את לוסיה?” הוא שואל, “הכרת את אשתי הראשונה? אתה יודע שאהבתי אותה? שאני אוהב עד היום? זו אישה שהפעילה את כל החושים. אהבָתי הראשונה. אך היא התאבדה ואיננה עוד.”

האם השפתיים הדוברות הן שפתיו של אברהם? אולי הקוניאק מדבר? רגע של אמת? הוא כל־כך יפה, כל־כך נקי, כל־כך אברהם.

והוא מסיים: “החודש שילמתי את התשלום האחרון בעד ניסיון הבראתה מן ההתמכרות לאלכוהול, השיעבוד לו, במכון הגמילה בשווייץ. תשלום אחרון.”

ואני יושב, מבין פתאום, שאברהם שילם עבור ניסיון הגמילה של לוסיה לאורך עשרים שנה, עשרים שנה. שלוש־עשרה שנה לאחר מותה של לוסיה.

* * *

לאחר לילה ללא שינה, בבוקר השכם אנחנו בדרך אל שדה־התעופה, ממתינים למירה באולם הנכנסים. הם נפגשים כשני נערים אוהבים. האם אברהם ניצב כאן בניגוד כל־כך חריף ללילה הקודם? כניגוד בין מירה לבין לוסיה? סוסה פראית, ולעומתה אישה יפת־תואר ארוכת־צוואר, פרי מכחולו של מודליאני?

ושוב אנו בפתח המלון הלונדוני והאיש כהה־העור מקבל את פנינו. אברהם ומירה עולים למנוחה. מירה – מדרך הטיסה הארוכה ומבט ראשון על הבירה הבריטית, אשר הכל נראה בה הפוך, ואברהם – מלילה של גילוי־נפש נטול־שינה.

“לקראת ערב אבוא לקחת אתכם למחזה של הרולד פינטר, ‘השיבה הביתה’. לא שייקספיר, אבל תיאטרון־של־החיים,” אני מודיע להם לפני פרישתי לנוח.

ובא הערב ושוב אנו נפגשים במלון.

“למה יונתן חיוור כל־כך?” פונה אברהם אל מירה.

“מירה,” אני משיב לאחר שתיקה, “אני לא מסוגל ללכת איתכם לתיאטרון ואת בלבוש הדור כזה. כאן לונדון, לא ‘היכל־התרבות’ בתל־אביב, שאליו מגיעות נשות־העושר בבגדים הדורים־להפגין. כאן הולכים לתיאטרון ישר מן העבודה. לובשים בגדים רגילים. הולכים לחוות אמנות במיטבה, לא לצפות בבגדים מצועצעים של עושר מופגן לראווה. חברת מפלגת הפועלים המאוחדת, למה קנית את הלבוש הזה? ואתה,” אני פונה לאברהם, “מדוע אתה חנוק בעניבה כאילו אתה עולה לגרדום?”

אברהם, בממזריות חביבה הקנויה לו מלידה, מסדיר את המצב: “הנה נשלפה העניבה שלי. מירה, לבשי שמלה רגילה וליונתן יחזור הצבע אל הלחיים. נלך לתיאטרון כבני־לונדון.”

“אנחנו הולכים לצפות במחזה של אחד המחזאים הצעירים החשובים כיום באנגליה, הרולד פינטר. במרכז המחזה בית שאין בו אם ואישה, רק ארבעה גברים. אב, שני בניו ואָחִיו. זהו בית ללא רחמים. האב אלים, הבנים סרסורים והאח נרפה. בן נוסף, שעזב את הבית והיה לפרופסור בארצות־הברית, חוזר עם אשתו באישון־לילה.”

“זה די והותר,” אומר אברהם. “נלך לתיאטרון.”

בהפסקה אנו יוצאים מהאולם. מירה ואברהם מריקים כוסית לגרונות ניחרים מהתרגשות־עד־חנק, ללא מילים. מעולם הם לא נשמעו לי שותקים כל־כך, ועוד המחצית השנייה לפנינו.

מסך אחרון יורד. אנו שולפים את המעילים ממקומם שמתחת למושבים, ויוצאים למלון. רק בחדר שובר אברהם את השתיקה: “אמור לי, הבינותי את קשי־העורף של מאקס, אבי המשפחה, אבל מה היה פשר הקטע שבו הוא לפתע דיבר וכל גופו אמר ריקוד, הניף ידיו אל־על והורידן וקולו רך ועדין? הניגוד הנפלא בין האדם הנוקשה והאלים לבין הריקוד הנהדר של רוך אבהי?”

“דווקא האבא הבריון,” אני משחזר, “פונה אל הבן סרסור־הזונות ומזכיר לו איך בהיותו ילד קטן הוא נהג לרחוץ אותו באמבטיה, לשחק איתו, להניף אותו באוויר, לקלוט אותו בנפילה למטה, לייבש אותו במגבת, להאכיל אותו ולהשכיב אותו לישון.”

“זהו תיאטרון בגבהותו,” אומר אברהם.

בדרך לשדה־התעופה אני שומע שוב ושוב מפי אברהם: “רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן. עוּץ לי…”

אברהם ומירה – כיכר טרפלגר, לונדון בכניסה לגלריה הלאומית

 

1966    🔗

שנת 1966 ממהרת אל האשמורת השלישית.

כבר אוגוסט, והנה מגיע מכתב:

שניהם נראים באולם הנכנסים בנמל־התעופה בלונדון. הפעם אברהם מתבונן בביטחון במוכס, מוכן לשאלה על תרגומי מחזות שייקספיר שבמזוודה, אך זה מעביר אותו ללא עיכוב, ואנחנו בדרכנו למלון.

כן, שוב “מַאוּנט רויאל”. האיש כהה־העור וגבה־הקומה עדיין שם, בכניסה, והוא מתבונן בנו עם בואנו, הפעם בכעס רב, ולמבטינו התמהים הוא מסנן בין שיניו: “בפעם קודמת האיש הזה לא נתן לי טיפ…”

“תקבל כאשר אצא,” אני מבטיח לו בשם אברהם.

יחד עם דוד ודודה, ואנו למודי־לונדון יושבים לארוחה קלה אחרי הטיסה מן הארץ. אברהם אינו שותק דקות ארוכות:

"אתה זוכר את ‘רוּמפֶּלשׁטילץ’? הוא היה אצלי ל’עוּץ לי גוּץ לי'. ויוסי יזרעאלי, שהעלית את שמו בביקור הקודם שלנו? הבמאי הצעיר הזה ביים את ‘עוּץ לי גוּץ לי’ שלי על־פי אגדת האחים גרים, וזה היה למחזמר לילדים עם לחנים של דובי זלצר.

“צרות היו לא מעט. צעיר הוא יוסי, ובהתחלה הטקסט שלי נראה לו ארוך וקשה מדי לילדים. עלו חששות שהצופים הילדים לא יבינו את משחקי־המילים, והוא ביקש ממני לפשט מעט את השפה. סירבתי בעקשנות. היה לי אמון מלא ביכולת הילדים להבין את השפה והמילים. הילדים קולטים את היכולת המאגית של המילים והן חודרות לנפשם והופכות לחלק מעולמם. גם השחקנים לא מאמינים ביכולתם הנפלאה של הילדים. בקיצור, מסך ראשון עלה.”

ואברהם מזדקף ומדקלם מזיכרונו: ‘קהל נכבד ברגע זה מתחיל סיפור המחזה…’

“והילדים באולם הביעו אושר,” מסכם אברהם.

“רשמו לעצמכם שאתם לא חוזרים ארצה בלי ביקור בצ’יצ’יסטר,” שני הדודים זוכים לאיום ברור שלי, “תיאטרון פסטיבלים בעיירה צ’יצ’יסטר, שעתיים נסיעה ברכבת מלונדון.”

“זו דיקטטורה של התיאטרון,” משיב אברהם. “מה הסיבה שבגללה שני דודים יטרחו עם בן־האח עד לעיירה הנידחת?!”

התשובה ניתנת בירידה מהרכבת בצי’צי’סטר. זו עיירה תוססת אשר בה נוהג התיאטרון הלאומי הבריטי להעלות מחזות לפני הצגת־הבכורה בלונדון. זהו פסטיבל תיאטרון שכולו צעירים המשרתים בו כסדרנים ואנשי־עזר. בדרך־כלל הם תלמידי משחק באקדמיות ברחבי בריטניה.

אנחנו נכנסים אל האולם. במרכזו ניצבת במה עגולה, ללא מסך. הקהל יושב סביב־סביב, ממתין לתחילת ההצגה – “מדמואזל ג’ולי” של אוגוסט סטרינברג, בכיכובם של אלברט פיני ומגי סמית'. לפתע, מכל המעברים פורצים בריצה אל הבמה צעירים, שמחה נהדרת בתנועתם, בפתיחה סוערת המרמזת על ההמשך. לא רק השפה האנגלית מדברת – גם שפת־הגוף והתנועה. זהו תיאטרון־של־אמת, במה במיטבה, ושני הדודים המומים מעוצמת החוויה.

מעמד כל־כך מתאים והולם, אמיתי־רוחני, שמסיים את ביקורם של אברהם ומירה בלונדון.

 

1969: אברהם מספיד את לוי אשכול    🔗

לוי אשכול: אהבותיו הגדולות – ההתיישבות והמים

בבניין מייזר באוניברסיטה העברית בירושלים מתקיימת אזכרה ללוי אשכול, מי שהיה ראש הממשלה. בשורה הראשונה יושבים כל שועֵי הארץ, ובראשם גולדה מאיר, ראש הממשלה כיום.

לראשונה בחייו ניאות אברהם לשאת דברי הספד:

ואני יושב באולם, חנוק־דמעות, חש באהבתי העמוקה לאברהם, ומקבל תשובה לשתי שאלות,אשר חשבתי כי לעולם לא אדע את פתרונן: מדוע הוא הסכים בפעם הראשונה בחייו לשאת הספד – אברהם אשר במות אחיו ובמות אשתו הראשונה נמלט מלעשות זאת; ומדוע התעקש שאבוא לאזכרה ללוי אשכול.

מכאן ואילך ישבתי והפלגתי אל עולם אחר, עולם שבו יכולתי לשוחח עם אבי פנים־אל־פנים שיחה מופלאה, מסרב לחזור אל עולמי.

ולפתע אני שומע את אברהם מרים מעט את קולו:

ועוד:

גולדה מאיר, האישה הקשוחה מן השורה הראשונה, נעלבה עד עמקי נשמתה בהבינה שהדברים האחרונים שנאמרו מכוונים אליה ואל חבריה. וברדת אברהם מן הבמה היא מפנה לו במופגן גב וממהרת לעזוב.

מכולם רק הרמטכ"ל חיים בר־לב מעז וניגש אל אברהם: “אני מעריץ אותך על דבריך, על האמת אשר בך, על עוז הרוח שלך. גם אני אהבתי אותו.”

ואני רק חיבקתי את אברהם ומבטינו נפגשו בעיניים השניות, הרואות יותר טוב.

 

1970: כולם נשא המוות    🔗

לאה איננה    🔗

אך נכנסת השנה והמוות לוקח מאיתנו את לאה. אברהם בודד יושב עם עצמו.

נתן איננו    🔗

ה' אדר. הוא לא בא לברכני, מהרהר אברהם, כהרגלו כל השנים, עם ורד אדום בידו. היום יום הולדתי – ונתן איננו.

מגיע כ' אדר ואיתו שתי מילים: נתן מת.

ושוב אברהם יושב בודד עם אהבתו ללא־גבול לבעל־שירה מן המעלה הגבוהה. מודה לבן ברית השירה, ברית עשרים ושתיים האותיות אשר בצירופן ובכתיבתן נוצר הקסם המופלא של שירת־האדם. ושח כמו המת שוכב לפניו: “אני מרים לכבודך, נתן, כוסית אחרונה.”

מירה איננה    🔗

הֶרֶף־עַיִן

…פְּלַג־הַגּוּף… פְּלַג־הַלֵּב… פְּלַג־יָרֵחַ

הַתּוֹקֵעַ דְּמָמָה בְּשׁוֹפָר.

צֶלֶם־צֵל־רְפָאִים הַבּוֹרֵחַ

נָע־וְנָד מִכּוֹכָב לְעָפָר.

בֵּין כּוֹכָב לְעָפָר – יֵשׁ־מֵאַיִן

זִכְרוֹנוֹת־לִבְרָכָה מִתְנַצְּחִים.

פְּלַג הַגּוּף… פְּלַג־הַלֵּב… הֶרֶף־עַיִן

הַקָּפוּא כְּמַפַּל הַנְּצָחִים.

כְּמַפַּל נְצָחִים. כְּשַׁלֶּכֶת

שֶׁל צְלִילִים וּצְלָלִים שֶׁגָּלוּ.

פְּלַג הַגּוּף… פְּלַג הַלֵּב… זֶה אֵלֶיךְ

קוֹל מֵאוֹב:

חוּ־אָ־לוּ! חוּ־אָ־לוּ!

(מתוך מחזור שירי חוּ־אָ־לוּ, סֵפֶר הַסֻּלָּמוֹת – הספר האחרון של אברהם)

*

חום אוגוסט. הבוקר מתעורר. מירה – לא. היא מתה בשנתה.

ושוב אברהם יושב בודד עם עצמו.

כולם נשא המוות.

* * *

* * *

למה אררט?

“שמו של בית־הקפה החדש ייקרא בישראל אררט, צירוף ראשי־התיבות של המילים אני רוצה רק טה. ואם תרצו מנה נוספת, עשו כמו בונה התיבה, אשר כתום המבול, כידוע, לא רץ הביתה אלא ישב גם הוא לנוח באררט. ובקשה לי מכם: את פינתי בקפה, את שולחני הקבוע, קראו ‘שולחן הקרועים’.”

ויש עוד למה

אָשְׁרַי שזכיתי לחיות כאדם אשר מילות השיר, צלילי המוזיקה וצבעי הציור מאשירים את חייו. אני אסיר־תודה על שהתאפשר לי בכתיבת ספר זה לחזור ולחיות עם אנשים־של־רוח, ובעיקר עם בני משפחתי חריפי־השכל, טובי־הדעת, רודפי־החדש ופורצי־הדרך, אשר לעולם אודה להם על שזיכו אותי בשעות מופלאות של אושר פנימי וחוויות רוחניות שאין מעלה מהן.

יונתן