א    🔗

כל מציאותו, האישית והספרותית, של א. נ. גנסין — נראית כמיטיאורית; דומה היא למציאותו של ארתור רמבו בספרות הצרפתית; כל שאתה מוסיף וחותר להבין למקורותיהם, כל שאתה מוסיף ומתחקה על הליכותיהם בחיים וביצירה — אתה נדהם על העדר הדוגמה והמשל להם; שמחתך להויתם מהולה תמיד ביגון מיוחד, כיגון שמשרים עליך ילדי־פלא: חשש, שמא ינקום הטבע את חריגתם הנועזה ממסגרתו.

מובן מאליו, שההשואה גנסין־רמבו אינה השואה של מהות ולא של אופי יצירותיהם; ההשואה היא בעיקר בנוגע לגלוים. ובמקצת: בנפש, המפעמת את מהותם ומדריכה (מלשון מדריך־מנוחה) את בטוים האמנותי; במהותם האישית נבדלים הם הבדל של קצוות: רמבו היה סוער, אקסטרבגנטי (מובן, שיסודה של האקסטרבגנטיות הזאת היה יסוד אלוהי) וגנסין — שוקט ודומם, כמעט נחבא אל הכלים; שוים הם מבחינת התבגרותם שלא בדרך הגדול הטבעי, התבגרות שבאה להם מלכתחלה, מראשיתם; שוים באי־התאמתם איש איש לסביבתו ולזמנו, כצמחים אכסוטיים באקלימים שאינם אכסוטיים; שוים הם בשעורו ובאפיו של הצער, שהשקה בשפע את שרשי קיומם: צער שבידיעה דינמית את החיים, ידיעה העודפת על המותר לדעת בגיל מסוים, כשהויתו של אדם לא נתחסנה דיה כדי להיות בית־קבול לכמות כזאת ולאיכות כזאת של ידיעה; הם אכלו מעץ־הדעת לפני שהשיאם הנחש לכך, לפני שהוזהרו על האסור ועל העונש, — לתומם אכלו ולתומם ידעו הרבה מאד.

רמבו בקש להתגבר על עושר זה, השמור לו לרעתו, על־ידי הצטעקות וגנסין על־ידי התנגנות; ואפשר להשוותם גם בזה, שלגבי שניהם יש לנו הודאות, כי הם יכלו לתת הרבה יותר משנתנו במעט השנים שקצב להם גורלם, אלא ששניהם — לא רצו. כי גם מה שנתנו — כאלו עפ"י מזלנו הטוב. לשניהם היה אותו מעצור פסיכולוגי, שהוא ספק שויון־נפש לגלוי כח יצירתם וספק הסוס בצורך היצירה בכלל.

ב    🔗

הדבר הנגלה, הבולט לעין־כל ביצירתו של א. נ. גנסין, ההבדל המעמידו מופרש ומורחק מכל הסופרים בני דורו (ועד הזמן הזה כמעט) — הוא סגנונו, זה הסגנון, שאנשי השיגרה הפשטנית אצלנו מכנים אותו בשם “סגנון קשה”; הלא הוא סגנון שלא ירוץ בו הקורא, כי הוא מחיב להתרכזות שלמה, להתנערות מכל מחשבה אחרת באותה שעה, או — אם אין מחשבתך שלמה עמו — לדחותו לשעה, או לעולם; לאמתו של הענין — אין כאן קושי כלל, זהו הסגנון הראוי להגדרתו: סגנון אדם אחד, בטוי של אופי אחד, המוציא אותו מן ההכללה הסגנונית. כונתו המהותית של סגנון זה אינה להכביד על הקריאה, אלא למצות את המבוקש, ההחלטה שלא לטשטש את הרצוי, לא לותר עליו, אף לא על בן־גון שלו, גם אם מצריך הוא לטוש ומרוט, כי הם הנותנים את הבהירות ואת ברק האספקלריה, המשקפת את אישיותך במלואה; לא לטשטש — גם אם יש הכרח לשם כך בירידה למעמקי הלשון ומקורותיה הסמויים ביותר; — היוצר הגדול, הלא הוא בעל הסגנון, מצוא ימצא את הצריך לו והרצוי לו שיהיה. משום כן אין דברו של גנסין “קל”, כי יש בו מכובד הנחצב ממעמקים, מכובד העצמיות. משום־כן — שפתו רק נראית קשה, ובאמת אינה, אלא מותאמת התאם מכסימלי לאפיו שלו; הקורא את “אצל” או “בטרם” — לא ספור הוא קורא, אלא את גנסין הוא קורא.

הלא כל דבריו באחד ממכתביו (נתפרסם בקובץ־הזכרון “הצדה”) לחוה דרבקין: “הדברים, הנשמעים לי מפי אנשים רבים, אין הבדל אם כהויתם או שלא כהויתם, הרי הם חשודים בעיני תמיד; וביחוד כשהם נשמעים כמעט בצורה אחת מפי כולם. אותה האמת שהיתה לקנין רבים אינה נותנת עוד בעיני מחִנה על הדובר אותה; כי היא לא שלו. האיש החי — יש לו מחשבותיו שלו; ומי שיש לו מחשבותיו שלו, אשר רוחו הרתה והגתה, יודע גם לתת להם צורה שלו, המתאימה אל שרש נשמתו; ואולם אם את שומעת אנשים מספר מביעים את מחשבותיהם השוות באופן, כמעט, אחד ובצורה, כמעט, אחת — אז דעי לך, כי כולם חנוטים, אומצות־בשר בלבד, שיש להם הכשרון לסגל להם מחשבות שזרים הולידו ולחקות אותן כקופים”.

כך היה יחסו אל עצמו ואל יצירתו כל ימי־חייו היפים והטרגיים; ולא נכונה הסברה המוסכמה, שסגנונו המיוחד מתחיל רק לאחר ספוריו המקובצים בספר “צללי החיים”, שיצא לאור בהוצאת “תושיה”; הקורא בעיון, המנתח את דבריו וממַינם לפי טעמו של גנסין — ימצא שגם “צללי החיים” מצוינים כבר בגנסיניות. אלא שסגנון זה היה בו עדין משהו מן התהיה שבהליכה ראשונה; היסודות הגנסיניים המובהקים, גם בתוכן וגם בסגנון, טבועים כבר בשלושת הספורים הראשונים האלה. אין זה הסגנון הספורי הרגיל, אלא הרצאה מונולוגית בעיקר, ומונולוגיות בלתי־מעוגלת, מקוטעת, זו שהדבור נתן בה כשהחשיבה עוד כרוכה בעקביה; כל מלה לכשעצמה מהוקצעת, כל המשפט כמשפט — מחוספס. אחר־כך, בספוריו הגדולים, כבר היו גם פסוקיו מהוקצעים. אך גם שם נתקימה עוד הקטעיות בין המשפטים. ותהליך זה, מן המלה המהוקצעה אל הפסוק המהוקצע, אינו בגדר של “התקדמות”. באופן שאין להניח, כי אלו בא ההמשך, היה מגיע לאחר זמן, לו חי והוסיף לכתוב, אל הספור המהוקצע והמעוגל, כדרך “הסופרים הטובים”. אלה הם, פשוט שני אופנים של סגנון אחד, היא־היא הראיה, והיא־היא הכונה, אבל הפרספקטיבה אחרת.

סגנון זה פרוסטיאני, בטרם היות פרוסט בעולם (וכי לא היה בצרפת משורר בעל סגנון מלרמיאני לפני הופעת מלרמה?) הפרוסטיות היא סגנון ההרצאה המשועממת, כביכול, השוהה ומתארת באריכות כמה פרטים, הנראים למיותרים ואינם שיכים לעצם ספור המעשה; סגנון מיוחד הוא ליוצר הצרפתי הגדול שאין כל אפשרות לחקותו, שכן הוא תופעה חדפעמית ללא אפשרות של מהדורה שניה. אח הוא סגנון זה למוסיקה הצרופה, דומה לאיזה נגון אישי, שיש בו מן המקרה והנס; לא לחנם עברו שנים רבות עד שנתקבל על לבם של הקוראים. אין ספק: סגנונו של גנסין קרוב ברוחו לסגנונו של פרוסט ולממשותו. וגם קוראו של גנסין זקוק להכשרה מיוחדת כדי להכנס לפני־ולפנים של ספריו. —

ג    🔗

ותוכן ספוריו? כמעט אחד הוא לכל הספורים. התלבטויותיו של האדם בחיים אלה. וההדגשה היא על — התלבטויות; ודוקא מושג זה — הוא הנותן את היריעה הרחבה כל־כך לכל ספוריו; כל גבוריו מתלבטים, אבל כל אחד מהם בצורה שונה; יותר מזה: כל גבור מתענה בכמה וכמה התלבטויות; חוסר־המנוחה ואי־הספוק בכל — הוא מנת־חלקם של כל גבוריו; אך לא משום שרעבתנים הם ותאבי־חיים, ריקים, ועל כן קלי־שאיפות, אלא משום שהחיים כשלעצמם פורים אי־ספוקים, מגרים על מנת לאכזב. אי־מנוחה ואי־ספוק אלה — הם ביחס למקום היותו של האדם, ביחס לזמנו וביחס לסביבתו; לא נמהרים הם גבוריו. לא “תלושים” (זה טלאי־הגנאי שהתאזרח כל־כך בספרותנו ומתרץ כל “תיקו”) ולא קטני־אמונה או נכי־מעשה, — אנשים חיים הם, אלא שעינו העדינה של גנסין ראתה לדעת, כי חסרון הקרקע המוצקה היא היא הקרקע שמתחת להויתם; אמנם, הגבורים שלו בני עירה הם, אבל רק בדרך מקרה, ולאמתו של דבר — אנשי כל־מקום הם, לא הקרתנות הוא חוט־שדרתם הרעוע, אלא עצם מציאותם בעולם. העולם עשיר בעובדות מצוינות, הויה מגוונת, רבת־חוויות, כל הקיום הכללי משפיע יופי וענין מפליאים, — אבל האדם האחד נבוך הוא, מהסס, פוסח על סעיפים רבים, ואין החלטה בידו, רוצה הכל באופק, מתחרט ומפחד מכל אחיזה ביד; אהבה רבה בלבו, והיא מצמיחה שנאה וקנאה. ואם כי כל גבוריו פושטים ידם אל החיים, בעלי מאויים הם, בעלי עלילה הם, — בכל זאת אין דמותם מפוסלת, קבועה ובולטת. כי גנסין לא התכון לגבורים מיוחדים, אלא לאדם הכללי, האדם כאחד, האיש כיחידה, לא בעל אופי מצוין במשהו, אלא אופי הנושא את תמצית החיים האלה.

ועוד נקודה חשובה, שלא הוא הראשון, חלילה, עשאה ציר, לסובב עליו את מאורעות החיים של גבוריו: — יחסי הוא־והיא. אלא גם כאן הובלט אפיו המיוחד של גנסין, וגם כאן הקדים בנחוש את זמנו, בהגיעו בקרני המשוש שלו אל שטח הספור הבנוי על השגת העולם הפרוידיאנית. והנה גם נקודה זו נעוצה כבר בספוריו הראשונים, ב“צללי החיים”.

ד    🔗

חשיבות גדולה יש תמיד לדברים הנתנים בבין־השיטין, או, אם אפשר לומר כך, בסוגרים שבכל יצירה; דברים שהם כמעט יוצאי־דופן ממסגרת היצירה המסוימת והם כעין פורקן אישי הכרחי ליוצר; יש שדוקא יצירה גדולה בחשיבותה ובהקפה הכמותי אינה באה אלא כדי לתן מקום לאותם דברים שהם “יוצאי דופן” ביצירה, סגורים בסוגרים, שבהם נותן היוצר את ה“אידיי פיקס” שלו; ועלינו לפתוח את הסוגרים, ועל פי הנתון בתוכם לבחון את כל ערכו של האמן ואת מהותו האישית והאמנותית.

הרבה דברים ממין זה חרוזים על חוט ספוריו של א. נ. גנסין ורק על שנים מהם אעמוד כאן, כעל דוגמה מיוחדת.

הדוגמה הראשונה: תאור בית־אבותיו של אוריאל ב“בטרם”, שעת תשובתו מן הנכר, פרוט נפלא באצילות ובשגב של יחסי האב לבן, יחס הבן לאב ולאם, יחס האב לאם, ויחס האם לאב ולבן; כל התאור המפורט הזה, על־פי תכנו ועל פי דרך כתיבתו, הוא כמין שטיח נדיר, מלאכת־מחשבת ורקמה עדינה. הפרק הזה הוא כמין יצירה מובדלת, שעטרת הקלסיות נאה לה. וראוי לחנך עליה את האדם הצעיר, חנוך של טעם ואצילות, עם מוסר עליון.

הדוגמה השניה: השיר “והיה כי ישוב מנודו”, פספס מצוין בין פספסי הספור “אצל”. מזיגה מופלאה של שיר השירים עם תהלים; בושם תנכ"י שיש בו מן ההרכבה והפרימיטיב; זווג של יצרים טרום־תרבותיים עם מעודנות שאין בה כמעט כל ממש, כאותה הבלתי־נתפשוּת שבחלום.

ה    🔗

בתנאים ההם, תנאי הספרות העברית בגולה, נראה א. נ. גנסין, בניבו האמנותי, כמדרש־פליאה. למהותו הצרופה לא היתה כל אחיזה במה שקדם לו והקיפו ולא כל הסברה הגיונית. בימים ההם כשעצם ידיעת הלשון והיכולת הממשית להשתמש בה לשם ספור רהוט היו כבר בחזקת מעשה אמנותי, — בימים ההם היה משום נס־בתוך־נס כשרון זה, שאינו מסתפק בשטח החלק אפילו של הספוריות, אלא הוא חותר למעמקים, מצרף צרופים לא־היו, כדי לבטא: כמו את צללי המחשבה, את המקופל בקמטי־קמטיהם של הרגשות האצילים ביותר. ואם היה צורך להוכיח, כי חיינו הרוחניים בגולה אינם נתנים למדידה באמת־המדה המקובלת, זו שעל פיה אנו רואים אותם כקרקע צחיחה, כאקלים שאינו נוח לנביטת כשרון בעל עצמיות, משום שעצמיות זקוקה לתנאים נורמליים ואפשרות של צמיחה אורגנית. — אם היה צורך בהוכחה כזאת — הרי היא נתנה לנו בהויתו של גנסין בספרות של הימים ההם.