אפיה של מונוגרפיה קטנה זו בתור ספר לעם הטביע את חותמו על הרצאת הדברים. המחבר נמנע מהרבות בדברי תיאוריה ומהכנס לעמקי ההלכות והדעות הסוציולוגיות, המעמידות את המקורות והיסודות העיוניים לתורתו החברתית של אחד־העם. המחבר נמנע גם משלב לתוך ההרצאה דברי בקורת ווכוח. ענינו של חבור זה הוא לספר בדברים פשוטים על־פי המקורות, על־פי כתביו ואגרותיו של אחד־העם עצמו, על חייו ופעולתו, הספרותית והלאומית, של המורה הדגול. לתכלית זו בחר המחבר לא בדרך האנאליזה וההארה הבקורתית אלא בדרך ההרצאה הנאמנה, המשתדלת למסור את עיקרי הדברים כעיקרם וכהויתם וכהתהוותם, והשתמש לשם כך עד כמה שאפשר בלשונו של אחד העם עצמו. בקצת מן הדברים, ביחוד בדברי כרקטריסטיקה והערכה מסכמת, חזר לשם שלימות הענין על מה שאמר במקום אחר.

בהזדמנות זו מביע המחבר את תודתו הנאמנה לעורכי “רשומות” ה"ה ח. נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי, שנתנו לו את האפשרות לעיין בפרקי־זכרונות של אחד־העם (נדפסו ב“רשומות” כרך ה') קודם שיצאו מבית־הדפוס. זכרונות אלה יש להם חשיבות רבה לביאוגרפיה של המנוח, והמחבר השתמש בהם ביחוד בפרקים הראשונים של חבורו.

 

א: המורה    🔗

גורל חסד מיוחד עמד לה לתנועת התחיה הלאומית בישראל לפני דור אחד: שני דַבָּרים גדולים קמו לה בזמן אחד כמעט, שני מנהיגים ומורי־דרך מאנשי הפלאות המעטים, העומדים לאומה בשעת ברכה ומאירים לה נתיבות חדשות. הרצל ואחד־העם – לכאורה נפרדו דרכיהם מתוך נגודים ומלחמה. ואף־על־פי־כן השלימו זה את זה השלמת ברכה ויצירה; שניהם נעשו מקור ברכה לעמם, פעולת שניהם יחד נעשתה יסוד מוצק אחד לתנועת התחיה בישראל.

יש שתי דרכים של גאולה ובקשת־גאולה לבני אדם, וכנגדן יש שתי מדות במנהיגיה ובמורי דרכה של האנושות. יחידי הסגולה הגדולים, הכובשים דרכים חדשות לעמם או לדורם, יש שהם אנשי מפעל ומעשה, ויש שהם אנשי תבונה והסתכלות. אנשי המפעל הגדולים - דרכם היא דרך האינטואיציה, דרך ההתאזרות המתוחה של הכחות הפנימיים, הקושטת ישר אל המטרה בלי להתחבט הרבה בחשבון המטרה והאמצעים, ויש שאף אין הם מבחינים כל־צרכם במטרות ובאמצעים, ואף־על־פי־כן אור זרוע על דרכם. הללו יודעים להפעיל את ההמונים, להביא “מהפכה” לעולמם, ליתן להם “דגל”, לעורר כחות נרדמים לחיים חדשים. זו היא דרך המנהיגים, הכובשים לבבות בסערה, בכחה היסודי של פעלתנות טהורה. לא כן דרכם של המורים, אנשי התבונה הבהירה והשוקלת, המחנכים את דורם לשם האמת שלהם ומכשירים אותו מתוך עמל ויגיעה מרובה לעמוד על תעודתו. דרכם של אלה היא הדרך הכבושה והישרה של הדעה הצלולה, זו שאין בה מן המעוף ומן הבטחון הסמוי־ופקוח־העין של הדמיון היוצר, אבל יש בה מכבושיו המודרגים והזהירים של השכל הבונה. דרך זו אינה דרך הקפיצות מגבנון לגבנון, אלא היא דרך העליה הקשה והמודרגת; אין בה מן הזוהר ומן ההפתעה של תפיסת מרובה בבת־אחת, אבל אין בה גם סכנת מכשול ומפלה פתאומית.

הדרך הראשונה היא דרכו של הרצל; הדרך השניה היא דרכו של אחד־העם. וזכות גדולה היא לתנועת התחיה הלאומית בישראל, ששתי דרכי־גאולה אלה, דרך המפעל ודרך התבונה, הצטרפו לה לבסוף, לאחר כמה לבטים וזעזועים וסערות־מלחמה, לאחת. הציונות של הרצל והציונות של אחד־העם, שלכאורה היו צרות ואויבות זו לזו, מלאו והשלימו זו את זו במהלכה ההיסטורי של התנועה.

הרצל היה מנהיגו של הדור; אחד־העם היה מורהו.

מורה לחיוב ולשלילה. דרכו היתה דרך התבונה השוקלת ובוחנת וחודרת לשרשים.

לא דרך השכל הקר, שאין כחו אלא בנתוח ובהפרדה ; לא דרך ה“רציונליסמוס”, שלא נגעה בו נשמת אלהים חיים, כפי ששטחי־ההשגה היו נוטים לפסוק בימי המלחמות והלבטים ההם. דרכו של אחד־העם היא לא “רציונליסמוס”, אלא דרך התבונה והשכל הבונה, החודר למהות החיים וליעודיהם מתוך ראיה ברורה, מתוך הסתכלות טהורה במטרות ובאמצעים. האנאליזה הקרה של אחד־העם אינה אלא מיתודה.

מי שאזנים לו לשמוע את המתרחש במעמקים, יבחין מתחת לשכבה העליונה של אנאליזה זו פאתוס אצילי של רגש עמוק וצנוע, של אמונה עמוקה ותקיפה. ההגיון והבהירות השקופה אינם כאן פרי קרירות ופכחנות של הנפש, אלא הם תוצאות השאיפה להבין את דבר ה' אשר בלבבנו, לחשוף את מהותה ומצוותיה של הנשמה הלאומית. אחד־העם יודע את ערך היסוד האיראציונלי שבנשמתה של אומה, את ערך הכחות הנעלמים והסמויים מן העין, “העושים במחשך מעשיהם ומביאים את האדם למלאות חפצם שלא בטובתו”, אבל הוא רוצה להעלותם למעלה מ“מפתן ההכרה”, כדי שלא “תכבד ותארך העבודה יותר אם לא תבוא ההכרה לעזרתה”.

על ידי דרך זו של תבונה שוקלת והכרה חודרת ידע אחד- העם להטביע את חותמו בדור, בתקופת הסערה של מעבר, להעביר את הטשטוש שבהרהורים סתומים ואת הערבוביא שבשאיפות ערפליות ובמעשים מבוהלים, להשליט את המחשבה הלאומית הברורה ואת הרצון הלאומי הברור.

הרצל החריד לבבות, עורר הרהורים ושאיפות. אחד־העם נתן דמות ומבע להרהורים סתומים ולשאיפות ערפליות.

רוּחוֹ הָיָה הַמַּבַּוּע לְכָל הַהִרְהוּרִים

הַכְּבוּשִים בְּהַרְבֵּה לְבָבוֹת כַּחֲלֹמוֹת לֹא בְרוּרִים.

הימים ההם, שנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה, היו, כעדותו של משורר הדור:

…שְעַת תֹהוּ וָבֹהוּ, שְעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים

שֶל אַחֲרִית וְרֵאשִית, שֶל סְתִירָה וּבִנְיָן שֶל זִקְנָה וַעֲלוּמִים

והדור -

…יְלִידֵי בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבלֹא יוֹדְעִים,

לִפְנֵי שְתֵּי הָרְשֻיּוֹת גַם יַחַד מִשְתַחֲוִים וּמוֹדִים (ביאליק)

עד שבא אחד־העם, ובן־הדור, שהתחיל תוהה על נפשו ועל עולמו, מצא בו דמות וצורה לחידת־חייו. אחד־העם העמיד את דורו על הפרובלימה של הגלות, על הפרובלימה של עבדות וחירות ו“עבדות בתוך חירות”. הוא העמיד אותו על סוד “החקוי וההתבוללות”, על סבת “התאבנות הלב” ועל הצורך ב“תחית־הרוח”. הוא נתן מבע לצרת נפשו של היהודי החדש, המרגיש בקושי השעבוד הרבה יותר מאבותיו ואינו יכול לחבב את הצרות כמוהם, משום שאבד לו אותו הכח המוסרי של אבותיו “להיות שפלים ומדוכאים מבחוץ וגבורי־הרוח מבפנים”. הוא קרא בשמה של התרופה, העשויה להחיות ולחזק את כחנו המוסרי: “חבת־ציון”, כלומר “שאיפה חיה בלב לאחדות האומה לתחיתה והתפתחותה החפשית לפי רוחה על יסודות אנושיים “כלליים”. והוא הורה לדורו בדברים כאש, כי אידיאל זה קשור בהכרח ב”ציון", משום שבגולה נחלשו כחות האומה ונשמתה נקרעה לכל רוח ואי־אפשר כלל, שאידיאל לאומי גדול יתפתח כראוי בתנאים כאלה. ועל־כן אין העבודה בארץ־ישראל תוצאה לבד של “תחית־הרוח” והכשרת־הלבבות, אלא היא גם תנאי הכרחי לתחיה זו ולהכשרה זו. עבודה זו עצמה במקום גדוּלה הטבעי של רוח האומה ובאוירה ההיסטורי תחיה את הלבבות. השפע הרוחני שיצא ממנה ישתפך לכל ארצות הגולה ויהיה למגן להעם המפוזר.

כך תרגם אחד־העם ללשון ההגיון וההכרה השכלית את הרהורי הדור, את הפרובלימטיקה שלו ואת צורך גאולתו. כך נעשה מורה דרכה של התחיה הלאומית בישראל. הוא נעשה מורה האומה ברצונה ושלא ברצונה. במשך כמה שנים סרבו כמה מן המעולים ונלהבי האמונה הלאומית שבדור לקבל עליהם את מרותו־מורותו; במשך כמה שנים נסתה הציונות הרשמית להלחם בהשפעה החנוכית הגדולה, שהשפיעה אמתו הטהורה והחמורה. עד שלבסוף נצח אחד־העם. דברו נעשה לאט־לאט נכסי צאן ברזל לאומה, נעשה כח פועל ומחולל ומאיר נתיבות לתבונה הלאומית בישראל.

אחד־העם נצח לא רק בכחה של תיאוריה משוכללת ונקיה מסיגי הדמיון, לא רק בכחה של דעה צלולה ומיושבת, של תבונה בהירה וחודרת לשרשים – הוא נצח בעיקר בכחה של אישיות, של אישיות שלימה וטהורה, העובדת את אלהיה בלב טהור, ברוח נכון וער, באהבת אמת, שאינה יודעת משוא־פנים, אינה מוותרת ומתפשרת, אינה עומדת בחצי הדרך ואין לפניה חולשה שבחששות וב“חשבונות”. בכח זה של האישיות נעשה אחד־העם המצפון החי והער של עולמנו ושעתנו, שהיה מתעורר ומעורר את הלבבות בכל שעת תקלה וכשלון לנו. תורתו של אחד־העם נעשתה לנו בבחינת “מי תהומות”, העולים ומשקים לבבות בכל יום ובכל שעה, מדעת ושלא מדעת.

 

ב: ילדותו    🔗

בעיירה – המשפחה והסביבה – ב“חדר” – אבי אמו – “האותיות הטמאות” – דרך הלמוד – ה“שיטה” החנוכית של האב – ראשי פרקים באלגברא ומעשי כשפים – בכפר – יחס הנער אל הטבע – הלמודים עם ה“רבי” וברשות עצמו – ש"ס ופוסקים וספרות המחקר.

אחד־העם, סמל האדם־האירופי השלם, איש ההרמוניה והמזיגה היפה של רגש, שכל ורצון, האיש המודרני שאין בו כלום מן הבטלנות ומן הלקויים הנפשיים של המשכיל יוצא הגיטו, נולד ו“חונך” בסביבה, שהיתה חשכה אף לפי מושגי הימים ההם, בסביבה שלא היה בה סימן וזכר להשכלה ולתרבות ברוח הזמן החדש. אשר בן ר' ישעיה גינצבֶרג נולד ביום י“ז מנחם אב שנת תרט”ז בעיר סקווירא שבפלך קיוב, “אחת הפנות היותר חשכות בגלילות החסידות ברוסיא” ¹, כעדותו של אחד־העם עצמו. המשפחה היתה משפחה מיוחסת של חסידים עשירים ובני תורה, אבל דוקא יחס־אבות זה היו בו כמה צדדים שליליים לחנוך הילד, בעל הכשרונות המצוינים: “אצילות” זו של “חסידות” מיוחסת וקפדנית חייבה יחס שלילי מיוחד לכל מה שהיה בו רמז וזכר להשכלה חולונית. מבחינה זו הובדל הילד בן־הטובים ב“חדר” לקפדנות קנאית מיוחדת, לשיטה החמורה של “ספי ליה כתורא”, לזלזול בצרכי הגוף של הילד הרך ובדרישות האלמנטריות של בריאותו, ולהרחקת כל למוד “חול”, ואף האלף־בית הרוסי בכלל. ל“חדר” הכניסו את הילד בהיותו בן שלש ללמדו קריאה עברית וחומש, ואחד־העם מספר מפי אבותיו, כי תנאי התנה אותה שעה, שילמדוהו רק שלש שורות ביום, אבל המלמד התחיל מרמה אותו ומלמד אותו יותר מזה, והילד הרך מחה עליו בפני הוריו ו“בכה הרבה בכי”. ודאי על הפגיעה ב“יושר”, שהיה כל ימיו רגשני ביותר ביחס אליו. במשך הזמן עבר מ“חדר” ל“חדר” עד שבהיותו בן עשר שכרו לו מלמד מיוחד ללמדו ש“ס ופוסקים. יחד אתו ב”חדר" אחד למדו נערים אחדים, שהיו אמנם גם הם ממשפחות “חסידים”, אבל אבותיהם של אלה היו חסידים מן “המין הפשוט”, והללו הורו היתר לעצמם, שבניהם ילמדו ב“חדר” גם את מלאכת הכתיבה ברוסית, “כדי שיוכלו לחתום שמם לעת הצורך בערכאותיהם”, והמלמד ידע את התורה הזאת ולמדה לתלמידיו. ואלו אשר הקטן, מבני ה“אריסטוקרטיה שבחסידים” לא הורשה לא רק ללמוד את מלאכת הכתיבה הרוסית, כי אם גם להביט בצורת האותיות הנכריות. אסור זה יצא עליו מטעם אבי אמו, יהודי חסיד ובר־אורין, קפדן ודעתן ממקורבי הרבי מרוז’ין, שהוא עצמו ידע גם לכתוב ולדבר רוסית “כמעט כהוגן” והיה עוסק בעניני משפטים וערכאות וכותב ליהודים, שהיו שואלים בעצתו בענינים אלה, בקשות לרשות ברוסית ושמש גם יועץ משפטי לרבי מרוז’ין כשהושיבו אותו בבית האסורים. זקן זה שמע פעם מפי אחד מגדולי הצדיקים, שצורת אות נכריה מטמאה את העינים. ועל־כן נאסר על הנכד להסתכל באותיות הרוסיות. ואולם אסור זה לא הועיל הרבה. בהיות הילד בן שמונה למד את הא“ב הרוסי – על־פי שלטי החנויות שבעיירה. השלטים האלה גרו את אהבת־הדעת של הילד, והוא השתדל לעמוד על טיבן של האותיות ועל צירופיהן והשמות היוצאים מהן. בעזרת חבריו, שהורשו להכנס אל פרדס נעלם זה של האותיות הרוסיות, למד את האותיות שעל השלטים והתחיל קורא בשים לב את כל השלטים בדרך מן ה”חדר" לבית־אבותיו, ולפי שעבודה זו לא היתה קלה, היה מאחר יום־יום שעות שלימות בשובו לבית אבותיו, עד שהרגישו בדבר והתחילו בודקים אחריו ומצאו את עונו. וכך בא הקץ ל“למוד המעשי” הזה, אלא ש“ידיעה” זו עמדה לו במקצת לאחר זמן, כשהתחיל לומד את הלשון הרוסית, והו אז כבר – בן עשרים.

דרך למודו של הילד עם המלמדים המיוחדים שהעמידו לו – והוא אז כבן עשר! – ראויה להקבע זכרון: כל כך תמוה ומופלא הדבר בעינינו. הילד היה לומד עם המלמד גמרא ו“חושן המשפט”, והיו לומדים תחילה את ה“טור” עם ה“בית- יוסף” ואחר־כך את ה“שולחן ערוך” עם מפרשיו לכל סעיף וסעיף. בשיטה זו למדו גם חלקים מן ה“יורה דעה”. בבוקר בבוקר בשעה מוקדמת ביותר, בירחי הסתיו והחורף, היה הילד הרך, בן־היחיד להוריו, יוצא מבית אביו, בלי לטעום כלום, להשכים לחדר רבו, ושם היו לומדים במשך כמה שעות את הלמודים הנ“ל, ורק בשעה מאוחרת היו מביאים לו מביתו מעט חמין, שהספיקו להצטנן בדרך. ואחד־העם מספר בזכרונותיו: “רבי היה גר בחדר אחד, והשלחן הקטן שהיינו לומדים על ידו עמד אצל המטה, שבה היתה ישנה כל הזמן אשת הרבי, והקור בחדר הזה היה נורא. כך היינו מבלים שעות הבוקר בכל יום. רק בעשר או באחת־עשרה הפסקנו את הלמוד והלכנו להתפלל אל ה”קלויז” של חסידי סדיגורא“. אביו ר' ישעיה היה מראשי חסידי סדיגורא בעיר, וב”קלויז" שלהם היה הילד מתפלל עם אביו ולמד לכבד את הרבי מסדיגורא, ר' אברהם יעקב בן הצדיק מרוז’ין, כבוד אלהים. את שעותיו הפנויות מלמודי ה“חדר” היה מבלה ב“קלויז” זה והיה קורא ספרי חסידות וספרים אחרים שנמצאו שם.

כך מלא הילד את “כרסו” בש“ס ובפוסקים, וכך עברו עליו שנות ילדותו הרכה. ומכאן מסתבר כבר מאליו, מה היו השגותיהם החנוכיות של האבות. כל “שיטתם” החנוכית הצטמצמה בשלשה אלה: להעמיס על הילד עול כבד של תורה שלא לפי שנותיו, להרחיקו מכל למוד “חיצוני”, שלבו נמשך אחריו, ולהשפיל ערכו בעיני עצמו. בכל יום שבת היה אביו נוהג לבחון אותו בלמודים, שהיה לומד במשך השבוע, ודרכו ושיטתו החנוכית של האב היתה לגמור תמיד את הבחינות במכת־לחי, בין שהיה הילד “ראוי” לכך ובין לא. “ובאותו רגע – מספר אחד־העם – היתה אמי פותחת דלת חדרה ואומרת לו: “עוד הפעם מכה? יכך הרעם!”. והנה מקרה אחד מן הימים ההם, שנטבע עמוק בזכרונו של הילד, לפי שפגע ברגש ה”יושר” שבלבו, ושיש בו כדי לשפוך אור על ה“אטמוספירה”, שהקיפה את המורה הגדול בימי ילדותו. בבית אביו היו נוהגים, כשהיו יושבים אל השלחן לסעודה היה כל אחד מביא אתו ספר לעיון ברגעי ההפסקה שבין תבשיל לתבשיל. פעם אחת נגש אביו לראות, מה הספר, שהביא אתו בנו אל השלחן. הספר היה “שב שמעתתא”, הידוע בפלפוליו החריפים והעמוקים. האבל פנה אל הבן בשאלה, היודע הוא, שהמחבר כתב את ספרו זה בהיותו בן שמונה עשרה שנה. לתשובתו החיובית של הילד, הוסיף האב: “ואתה כשתהיה בן שמונה־עשרה לא תבין אפילו מה שכתוב בו”. "הדבר הזה, מספר אחד־העם, חרה לי מאד, מפני שבאמת הבנתי הכל כבר אז (שהיתי כבן אחת־עשרה) עם כל הפלפולים העמוקים שבו…

הילד בן האחת־עשרה, שידע כבר לצלול בנבכי פלפוליו החריפים של בעל “קצות־החושן” “ושב שמעתתא, לא מצא, כנראה, בכל זאת ספוק גמור בלמודים האלה, ולבו היה מושכו גם ללמודים ממין אחר לגמרי. פעם אחת בא לידו בימים ההם ללמוד מעצמו ראשי פרקים באלגברא ובגיאומטריה. ומעשה שהיה כך היה. הילד הרך סגל לו עוד ב”חדר את ההרגל הרע לעשן סיגרטות, – זה ההרגל שמלא תפקיד מעציב כל־כך בחייו ושסייע להרוס את גופו לאט־לאט. אביו נסה להלחם בהרגל זה של הילד בן האחת־עשרה, אבל לא הועיל כלום. פעם אחת לקח אותו אביו ונסע אתו אל הרופא המפורסם פירוגוב, הידוע לתהלה בתולדות המדע הרפואי ויה“צבוריות הרוסית, שישב בימים ההם באחוזתו לא רחוק מסקווירא, לשאול בעצתו. פירוגוב בדק את הילד ואמר לו בגרמנית, שהיתה מובנת יותר לילד היהודי בן “התחום” מן הרוסית הזרה: “שמע נא, ילד, אם תוסיף לעשן – תמות”. הדברים האלה השפיעו עליו והחליט לשמוע לפקודת הרופא. ואולם כבר הספיק להתרגל כל־כך לטבק, עד שהפרישה היתה קשה עליו ביותר וכדי למלא את “החלל הריק” שהציק לו, הרגיש צורך בדבר־מה אחר, שימשוך את לבו. בקש ומצא. בין ספרי אביו מצא את הספר “מלאכת מחשבת” במהדורה השלימה והתחיל לומד על־פיו את יסודות האלגברא והגיאומטריה. האלגברא משכה את לבו והיה מתחכם לעסוק בלמוד זה שעות שלימות ב”חדר" בשעות המנוחה של ה“רבי”, וכשהיה שב הביתה היה כותב על הדלתות והחלונות נוסחאות אלגבריות (נייר לא היה, כמובן, ברשותו), עד שהרגיש בדבר אביו זקנו, שנואל לחשוב, כי הילד עוסק בעניני כשפים. חקרו ודרשו עד שנגלה הסוד ולקחו ממנו את הספר. למודי המתימטיקה פסקו על־ידי כך, והילד, שלבו נשאר ריק כשהיה קודם לכן, התחיל שוב מעשן. לאחר שנים רבות, כשחזר ללמודי המתימטיקה, היו לו ידיעותיו הראשונות לעזר רב. אגב: גם באותה תקופה מאוחרת היה צריך להחזיק את הספר החדש, “יסודי חכמת השעור” של ח. ז. סלונימסקי, במחבוא בבית־הכסא מאימת הסביבה…

בשנת תרכ“ח, בהיות אשר כבן שתים עשרה, חכר אביו אחוזת־כפר סמוך לעיירה פוגריבישצ’י, והמשפחה עקרה את דירתה אל הכפר. שם ישב אשר גינצברג עם אבותיו, בהפסקות קצרות, כשמונה עשרה שנה. הישיבה בכפר לא שנתה בהרבה כשלעצמה את דרך חייו. את מיטב שנות נעוריו בלה בכפר, אבל כבר התרגל לשבת באהלה של תורה ולא למד אפילו, כעדות עצמו, לאהוב את הטבע. “הבית אשר בו גרנו שם, מספר אחד־העם, היה בית גדול, ובו חדרים גדולים הרבה והיה מוקף גן גדול שנמשך עד שפת הנהר, אשר עבר דרך הכפר. אבל אני הייתי טרוד בלמודים וספרים ולא שמתי לב להדר הטבע. אפילו לרכוב על סוס כהוגן לא למדתי. כל יחסי אל טבע המקום היה רק זה, שהיתי מטייל לעתים קרובות בין שדי התבואות של הכפר ואף גם השירים העברים, שקראתי בתקופת השכלתי על מחזות הטבע, לא עצרו כח להטותני מן הדרך הזה, כי הייתי כולי טבוע בלמודים - מתחילה רק למודי קודש, ואחר־כן גם למודי חול - ושום דבר אחר לא לקח את לבי”. מן הצד החיצוני הוטבו בהרבה תנאי חייו וחנוכו של הנער בכפר. היה לו חדר מיוחד נאה מלא ספרים ושם היה יושב ולומד עם “רבו”, ששכר לו אביו, ושקד על למודיו יומם ולילה. רבו היה נוהג לעיין אחרי התפלה בספרי מוסר, ואף הוא נהג כמוהו. בשבתות היה קורא את פרשת השבוע בספר “עקדת־יצחק”, וכך נכנס בהיתר לפרדס הפילוסופיה, שכן העידו חסידים מפי הרבי מסדיגורא על הספר הזה, כי כשר הוא ומותר לקרוא בו. את הספר הזה ידע הנער כמעט על פה וגם נסה לחקות את סגנונו. בפרקי זכרונות, שהקריא אחד־העם למזכירו בחדשים האחרונים לחייו, הוא מעיד, שבארכיון שלו צריכה להמצא דרשה, שכתב בסגנונו של בעל “עקדת־יצחק”. בהיותו כבן חמש־עשרה מצא את עצמו מוכשר לעסוק בתורה בלי עזרת מלמד, ואביו הסכים לו, וכך יצא לרשות עצמו ועסק בתורה, ואחרי־כן גם בלמודי חול לבדו. בהיותו עכשיו חפשי לנפשו לסדר את למודיו כטוב בעיניו התחיל לומד, מלבד ש”ס ופוסקים, גם תנ“ך ודקדוק ועיין בספרי המחקר של ימי הבינים. אף עכשיו היה שוקד על למוד התלמוד עם מפרשים שונים, ביחוד אהב את המפרשים הספרדים, כחדושי הריטב”א וכדומה, והרבה לעיין בספרי שאלות־ותשובות, עד שרכש לו בקיאות גדולה במקצוע זה, ולא הניח אף מקצוע אחד בספרות הישנה שלא עסק בו. במקצוע הפילוסופיה הדתית היה מחבב ביותר את ה“מורה־נבוכים” והיה שוקד ביחוד על ספרי הספרדים במקצועות השונים. בימים ההם הרבה לכתוב הערות וחדושי תורה על רוב הש“ס והשולחן־ערוך והרמב”ם ופלפולים שונים ודרשות, דרשות פשוטות ודרשות “פילוסופיות”. את חלק הדברים האלה שרף לאחר זמן, אבל חלק מזה שמר כזכרון לימי נערותו. במכתב לא. א. לוברסקי משנת 1917 הוא כותב: “כמה פעמים כבר החלטתי לשרוף גם את הנשאר, שלא תשלוט בו עין זרים לאחר מותי, אבל עד עתה לא נתנני לבי לעשות כן: זכרונות יקרים ביותר קשורים בניירות בלים אלו. רק בעת שארגיש בעצמי כי קרוב קצי, אשרוף הכל” (לפי “פרקי־זכרונות” הנ“ל מן השנה האחרונה יוצא, שההערות לש”ס ופוסקים נשמרו בארכיון של אחד־העם, ולשריפה נדונו רק השירים והמליצות, שכתב בתקופת ההשכלה שלו). באותו פרק זמן, בהיותו כבן ט“ז, התפרסם כבקי גדול בש”ס ופוסקים ושאלות־ותשובות, ביחוד בכל הנוגע לחלק “אבן־העזר”, עד שרבני הסביבה היו פונים אליו בשאלות ממין זה. באותו זמן סיים גם את למוד הש"ס כולו, ובהזדמנות זו עשה אביו משתה גדול, לפי מנהג הימים ההם.

 

ג: רוח הבקורת    🔗

התעוררות נטית הבקורת – תקופת ה“התנגדות” – “ספרי מינים” – תקופת ההשכלה – הנשואין – אודיסה ופיסארייב – למודי הגימנסיה ואכזבה – משכילי ווארשה.

העיון בספרי המחקר עורר ופתח את רוח הבקורת והאנאליזה, שהיתה נתונה בטבעו של הנער, וככל אשר הרבה לחקור ולהתבונן במקצועות השונים של הדת, התעוררה יותר ויותר אותה נטית הבקורת וחוללה שנויים גדולים בעולמו הרוחני. החסיד נהפך למתנגד, המתנגד נעשה למשכיל. הפרץ הראשון ב“חסידות” נגלה עוד בימי ילדותו, בהיותו בן שתים־עשרה ואביו לקחו אתו לסדיגורא להסתופף בחצר הצדיק בימי חג הסוכות. רצה אביו, שהילד יחזה במאור פניו של ה“רבי” ושה“רבי” יברכו לפני היותו ל“בר־מצוה” ויתן לו “שמירה” מיד ליד. אבל נסיעה זו נהפכה לרועץ ל“חסידותו”. הצדיק עצמו עשה עליו אמנם רושם עמוק בצורתו ובכל הליכותיו, אבל הסביבה, מנהגי ילדיו וקהל חסידיו של ה“רבי”. קלות־ראש ונבול־פה בצד דבקות חסידית - כל זה פגע קשה בנפש הילד והרחיק את לבו מהם.

אשר שב מסדיגורא מתנגד גמור, התחיל שוקד ביותר בלמוד התנ"ך וספרות ימי הבינים ומדקדק במצוות, שהחסידים אינם מקפידים עליהן. ר' ישעיה הצטער על השנוי הזה, שבא בהלך רוחו של בנו, והיה מביא מזמן לזמן לביתו מגדולי החסידים שבסביבה, שישפיעו על הבן ויחזירו אותו למוטב, אבל כל זה לא הועיל. לאט לאט התפרדה החבילה, ואשר נפרד מעל סביבתו החסידית, אם כי ישב עוד בתוכה כמה שנים.

וגם תקופת ה“התנגדות” לא נמשכה הרבה. לא ארכו הימים וה“מתנגד” נהפך ל“משכיל”. יחיד היה העלם בעולמו, והיה מתיחד עם ספריו ומבקש בעזרתם את דרכו. הספרים שנמצאו ברשותו ובבית אביו היו כולם מן הספרות העתיקה ומספרות ימי הבינים, ואלו ספרי השכלה, ובכלל זה גם ספרים כ“גן נעול” לר' נ. ה. ווייזל, שמצא פעם אביו על שולחנו, נדונו כספרי מינים. ואף־על־פי־כן אי־אפשר היה לכלוא את הרוח. אחד־העם מספר כיצד התחכם בימים ההם לקרוא את “הצופה לבית ישראל” של ערטר. שם הספר הזה נודע לו במקרה והוא התאוה לקראו. פעם אחת בא אל כפר מגוריו אחד ממוכרי־הספרים ה“רוכלים” העוברים ממקום למקום. אשר התחיל בודק בספריו, שמא ביניהם ספר רצוי לו, ומצא את “הצופה” של ערטר. התעוררה בלבו מלחמת היצר. לקנות את הספר ולהניחו בין הספרים שבחדרו לא יכול, לפי שכבר הוכרח, כשנמצא בידו “גן נעול” של ווייזל, להבטיח לאביו, שלא יכניס לתוך ספריו ספרים ממין זה. לוותר על ההזדמנות הטובה לקרוא ספר זה לא נתן אותו לבו. מה עשה? לקח את הספר, ובערב, כשכל בני־הבית הלכו לישון, הוציאו וקרא בו כל הלילה עד שגמרו, ובבוקר השכם, כשבא המשרת להסיק את התנור, השליך את הספר לתוך התנור הבוער, ולא נודע, כי קרה דבר.

בתנאים כאלה חי ולמד אשר גינצברג הצעיר, חקר ועיין והתבונן בעולמו של ישראל ובתורתו, ונטית הבקורת והאנאליזה שברוחו התפתחה יותר ויותר, למרות כל השמירות והכבלים המלאכותיים. במשך הזמן נשתנו במקצת התנאים האלה לטובה. מספרי ר' קלמן שולמן, שהיו כשרים בעיני אביו והותרו לו לקריאה במוקדם, עד שרכש לו על־פיהם את הידיעות הראשונות בהיסטוריה, עבר לאט־לאט לשאר ספר השכלה. “משכיל” אחד מאחת העיירות הסמוכות, שהיה בא לפעמים לבית ר' ישעיה גינצברג בעניני מסחר, התחיל מביא לבנו מזמן לזמן ספרי השכלה למקרא. מידו קבל אשר לקריאה בתוך השאר גם את שירי אד“ם הכהן ומיכ”ל בנו. אותו משכיל היה נזהר שלא להביא לבנו של ר' ישעיה ספרי “אפיקורסות”, אבל עם זה סייע הרבה לאשר הצעיר להרחיב את ידיעותיו בספרות ההשכלה. בימים ההם התחיל אשר גם כותב שירים ו“מליצות”. “לאשרי, מעיד אחד־העם, לא מצאתי אז עוז בנפשי לשלוח מ’פרי עטי' לאיזה מכ”ע עברי, וכה יצאתי בשלום מן התקופה ההיא, וספרות ילדותי נשארה עד היום נעלמה מעין זר ולא בישה את זקנתי".

בי“ח סיון תרל”ג – ואשר גינצברג אז בן שש־עשרה שנה ועשרה חדשים – השיאוהו אבותיו אשה, בת תלמיד חכם גדול, הרב מז’יטומיר ר' מרדכי זמן, נכד הצדיק הידוע ר' מנחם מנדיל מליובאוויץ מצד אביו ונכד הצדיק ר' יעקב ישראל מצ’רקאסי מצד אמו. הכלה היתה יתומה מאביה, שמת בדמי ימיו, ונתחנכה בבית אבי אמא הרב מווליז'.

ענין הנשואין האלה, כפי שאחד־העם עצמו מספר עליהם הוא פרק חשוב מתולדות התרבות והנמוסים בימים ההם בפינות החשכות של החסידות האוקראינית. כשהיה עוד אשר ילד ולומד ב“חדר” בסקווירא, היו באים “שדכנים” לאביו להציע “שדוכים” לבנו, שהתפרסם בתור “עלוי”, בין כל ה“שדוכים” השונים, שהוצעו לאביו, הוכרעה הכף לטובת משפחת־הצדיקים המיוחסת שאתה התחתנו, ואבות ה“חתן” שכחו אפילו ללכת, או לשלוח מי שהוא, למקום מגורי הכלה לראותה…

אותה “קדושה”, שלשמה נפלה הבחירה על המשפחה המיוחסת ושאבות ה“עלוי” אמרו לכפות אותו בעבותיה, לא עמדה לו לאורך ימים. שנתים לאחר שנגמר ה“שדוך”, נשא העלוי את בת הקדושים לאשה, ודוקא בימים ההם, לפני החתונה ולאחריה, הרבה לעסוק בספרי מחקר והשכלה ונתרחק בלבו יותר ויותר מאותו עולם הקדושה. במשך הזמן התחיל ללמוד גם רוסית וגרמנית. כשרונותיו ושקידתו עמדו לו, שיראה ברכה בלמודיו, אף־על־פי שלא היו לו לא מורים ולא הספרים הדרושים, ורק מה שהביא המקרה לידו קרא וחזר וקרא בעיון ובשקידה, כמנהגו בספרות התלמודית והמחקרית. התגלגל לידו כרך או שנים מן הפרוטוקולים של האקדימיה הפטרבורגית למדעים - ונעשו לו גם אלה ספר למקרא והרבה לקרוא בהם בשקידה, עד שידע כמעט בעל־פה כל מה שיכול להבין בהם.

בשנת תרל“ח - ואשר גינצברג או כבר בן עשרים ושתים - בא לידו להיות בפעם הראשונה באודיסא ולשהות שם זמן מה. כאן התודע לצעיר אחד, שהיה בקי בספרות הרוסית, והצעיר הזה לבו נמשך אחרי בן הכפר המיוחד במינו והיה בא אליו בכל יום להרבות אתי שיחה בענינים ספרותיים שונים. אותו צעיר הביא אתו את ספרי פיסארייב, מראשי הביקורת הפוזיטיביסטית בספרות הרוסית, והספרים האלה והדומים להם עשו על אשר גינצברג רושם עצום, עד שהאמין לראות בהם את מאורות ההשכלה האנושית האמתית, אשר לה צמאה נפשו. בהשפעתו של אותו צעיר ושל הספרים החדשים החליט אשר גינצברג להתכונן בלמודי הגימנסיה, כדי לקבל תעודת בגרות ולהכנס לבית ספר עליון. וכששב אחר כך לביתו בכפר התחיל שוקד, בלי עזרת מורה ומדריך, על הלשון הרומית ועל למודי המתימטיקה ויתר הידיעות של בתי־הספר התיכוניים. כשנה או כשנתים ארך הנסיון הזה. במשך הזמן הזה ראה אמנם ברכה בכמה מלמודיו, את הלשון הרומית למד עד כדי לקרוא ולהבין את ספרי המופת הרומאים, אלא ש”דקדוקי העניות", שבהם מבלים תלמידי בתי־הספר התיכוניים את זמנם, לא נראו לו ולא לקחו את לבו. “האיש המשכיל לא יכול, בכל חפצו הטוב, להיות לילד מתלמד בענינים שנראו לו כהבלים”. וסוף דבר היה, שקנה לו אמנם ידיעות כלליות בענינים שונים, אבל לא היו למשנתו הסדר והמדה המסוימת, שמחייבת תכנית בתי־הספר התיכוניים, וכך בא לבסוף לידי הכרה, כי אחר את הזמן מעסוק בלמודים כאלה והתיאש מן המחשבה להכנס לאוניברסיטה ברוסיא. אותה שעה התחיל חושב מחשבות על דבר בתי־המדרש שבחוץ־לארץ, ששם אין מקום, כפי שהאמין, לקטנות כאלה.

עוד אכזבה אחת היתה שמורה למשכיל הצעיר בימים ההם. בהיותו בן עשרים ושתים בא לידו להיות בפעם הראשונה בווארשא. בהזדמנות זו טרח לראות את הסופרים והמשכילים העבריים שבעיר זו. בביתו של אליעזר יצחק שפירא, סופר ומוכר־ספרים, שהמשכיל הקרתני היה קונה ממנו לפעמים ספרים, נפגש עם הסופרים והמשכילים ההם. את הסופר הזקן א. ב. גוטלובר, שישב בימים ההם בווארשא וערך שם את ירחונו “הבוקר אור”, בקר ב“בית־המערכת”, כלומר בחדרו. חדר קטן ואפל, שנמצא בקומה העליונה באחד הבתים־הקסרקטין, ובחדר לא היה כלום מלבד שולחן, כסא ומטה, “כולם שבורים ובלתי נקיים”. הפגישות האלה עם הסופרים והמשכילים שבכרך הפיגו את החום המשכילי של בן הכפר. חברת המשכילים בווארשא לא עשתה עליו רושם נעים ביותר ובשובו לביתו הרגיש, “כי אהבתו אל ההשכלה העברית ירדה הרבה מעלות אחורנית”. מאז הרבה יותר בלמוד לשונות אירופה ובקריאת ספרים בלשונות ההן.

 

ד: ימי משבר ומעבר    🔗

הפרעות של תרמ"א ורשומן – בברודי – נסיונות שלא הצליחו – חולשה של חוסר־אמונה – חזרה לכפר – רוח דכא – לאודיסא – השכלת הכרך – בין “חובבי־ציון” – פינסקר וההכנות לקאטוביץ – דמדומים ראשונים של תורת אחד־העם

אותה המחשבה ללכת לחוץ־לארץ ולהכנס שם לאוניברסיטה קיומה נדחה משנה לשנה מסבות שונות. מתחילה גרמו לזה ענינים משפחתיים, עד שהגיעה שנת תרמ"א ופרצו הפרעות בנגב רוסיא. המאורעות האלה הביאו משבר בנפשו של הצעיר איש־הלבב. “במשך ירחים אחדים – מספר אחד־העם ברשימות- זכרונותיו הראשונות – הייתי כאיש נדהם, עולמי הרוחני החל עוד הפעם להתמוטט בקרבי, והשקפות חדשות התחילו לרשת עוד פעם מקום הנהרסות. במצב כזה שכחתי זמן־מה את כל בתי־המדרש והחכמות הנדרשות בהם והייתי עסוק בחשבוני עם נפשי על כל מראה עיני, אשר היה לי כחלום בהקיץ”.

ונראים הדברים, שמשבר נפשי זה – שדוגמתו אנו מוצאים בימי הזעזועים ההם גם אצל מ. ל. ליליינבלום – היה עמוק מכפי שאפשר היה להניח ומכפי שמספר אחד־העם בזכרונותיו.

לימים, בשנת תרמ“ב, נסה אשר גינצברג שוב לקיים את מחשבתו ויצא לווינא, כדי להכנס שם לאוניברסיטה. בדרכו היה בברודי וראה שם את פליטי הפרעות מרוסיא, שהתאספו שם בהמוניהם, ואת קרל נטר ושאר העסקנים, שישבו אז בברודי וטפלו בפליטים ושלחו שיירות־שיירות מהם לאמריקה. בווינא, מחוז חפצו, עשה רק שנים־שלשה שבועות ושב לכפרו… עובדא זו פותחת לנו פתח להתבונן בנבכי נפשו של האדם הזה, שהיה כל ימיו שתקן וסגור על מסגר בכל הנוגע לעצמו. בשבתו בעיר הנכריה תקפה אותו רוח של חולשה וספק והתבטלות עצמית. מביתו קבל מכתבים מלאים טענות ותרעומות – ורפו ידיו. הוא ראה, כי עתיד הוא להמצא במשך שנים במצב של מלחמה עם הנפשות היקרות לו, אם יאמר לקיים באמת את מחשבתו, ונבהל מפני המעשה הרב, שאמר לעשות. אחד־העם עצמו מסביר מתוך כאב עצור את הסבה, שהביאה אותו לוותר בראשית דרכו על המחשבה, שהגה בה ימים ושנים. סבה זו היא, לדבריו, תכונה רעה אחת שבנפשו, ש”היתה בעוכריו כל ימי חייו". תכונה זו היא: חסרון בטחון בעצמו, חסרון אמונה בכחו וביכלתו. “הרבה רעיונות גדולים וטובים נולדו במחי שלא יצאו אל הפועל רק מסבה זו: מפני שבהעמיקי להתבונן אל כל התנאים הדרושים להוצאתם לפעולה, לא יכולתי להאמין, שאהיה אני מוכשר לגדולות כאלה”. אחד־העם סובר, שאלמלא דחיפות עצומות מן החוץ, שהביאוהו לעשות את המעשים הראשונים כמעט באונס, לא היה עושה לעולם מה שעשה על שדה הספרות ועבודת הצבור. אותה תכונה נפשית הביאה אותו הפעם למעשה מכריע של חולשה ורפיון־ידים. התעוררה בו רוח הספק וחוסר־האמונה בעצמו ולחשה לו, כי לא הוא האיש המוכשר לעמוד בקשרי מלחמה עם מסבות החיים. לא הוא יוכל לשבת בדד בעיר נכריה, הרחק מביתו ומאהובי- נפשו. ולהיות לתלמיד בית־המדרש “עם כל הנערים” וכו' וכו' – עד שהחליט, שמוטב לו שלא יתחיל כלל משיתחיל ויכלה את כחו לריק.

אשר גינצברג שב לביתו ולכפרו, אבל שוב לא מצא מנוחה לנפשו. הוא התחיל מרגיש בכל תוקף עד כמה קצה נפשו בחיים האלה ולא יכול שאתם עוד. ושוב התחיל חושב מחשבות על חוץ לארץ, ושוב נִסה לקיים את מחשבתו. במשך שתי שנים הלך פעם לברלין ופעם לברסלוי. ואף את ווינא בקר שנית, וכל פעם נשנתה אותה עובדא: הספק היה אוכל את רצונו עד שהיה שב לביתו בלי לעשות כלום. – היה שב, כעדות עצמו, “בשברון לב ובמכאובים נוראים”. “השנים האלו היו היותר רעות בימי חיי, כי המלחמה התמידית מבפנים ומבחוץ, התנועות והתנודות לפנים ולאחור, השנאה הגדולה לתנאי־חיי בהוה ואי־היכולת לכבוש לי דרך בחיים באופן מתאים לתכונותי והלך־רוחי – כל אלה הממוני ומררו את חיי וידכאוני עד עפר; יומם לא מצאתי מנוחה לנפשי ובלילה לא שכב לבי והתהלכתי כל הימים כצל תפוס במחשבות ודמיונות”. ובסביבתו לא היה איש אשר יבין ללבו. אנשי ביתו וסביבתו היו שמחים וטובי־לב והתענגו על רוב טוב, ואיש לא ידע ולא הבין, כי האדם הזה, בן יחיד להורים עשירים, שאינו יודע מחסור ודאגות פרנסה, יכול לראות את עצמו אומלל בתוך כל העושר והטובה אשר סביבו…

ומכיון שראה, שכל מחשבותיו ותקוותיו לאוניברסיטה יצאו לבטלה, החליט, כדבריו, לצאת לפחות “לחפשי מכור הברזל, אשר כלאוהו בו כל ימי ילדותו”. הוא החליט לצאת לעיר גדולה לעסוק שם בסחורה ולחיות בין אנשים משכילים. שוב היה לו להלחם לשם כך בסביבתו, ולבסוף יצא, בחודש ניסן תרמ“ד, עם בני ביתו לגור באודיסא. הפעם לא השתקע עוד אמנם בעיר זו. כי מקץ חדשים אחדים הוכרח מסבות פרטיות שונות לשוב לכפר, שבו ישב אביו, וישב שם שוב עד שנת תרמ”ו. ואולם עוד במשך ישיבת־ארעי זו התחילו לו שם חיים חדשים. מצד אחד נִתן לו להשלים את השכלתו באין מעצור. האטמוספירה של העיר הגדולה. עם אמצעי ההשכלה והתרבות המרובים שלה, היתה, כמובן, מוכשרת ונוחה הרבה יותר מאותו “כור הברזל” הכפרי. כאן לא ידע מחסור בספרים, כאן התחיל גם ללמוד צרפתית ואנגלית ובמשך זמן קצר ידע לקרוא ולהבין בספרים הכתובים בלשונות ההן. ומצד אחר נמשך גם לעבודת הצבור ונכנס לחוגי העסקנים של “חובבי־ציון”, שהתקיימו בימים ההם באודיסא, בן־הכפר המשכיל והעשיר, שהצטיין בתכונות בלתי מצויות ביותר: בהגיון חריף, בתבונה שוקלת, באנאליזה בהירה וחודרת ובאהבת אמת, שאינה יודעת פשרות ומשוא פנים, עשה רושם בחוגים ההם, ולא ארכו הימים וקנה לו שם טוב בתוכם והשתתף בכל מעשיהם. בשנה ההיא נוסד באודיסא ועד כללי לאגודות “חובבי־ציון” השונות. בראש הועד עמד ד“ר פינסקר. לועד ההוא נבחר גם אשר גינצברג. בכל יום ג' בשבוע היו מתאספים בביתו של פינסקר ועוסקים בהלכות ה”ישוב“. האספות האלה עשו רושם עמוק על בן־הכפר. מתחילה היה “נחבא אל הכלים” ושותה בצמא את דברי חבריו, אך לאט לאט נעשה מראשי המדברים בועד. ביחוד הצטיין בשעה שדנו בועד על “אספת קאטוביץ”, שההכנות אליה העסיקו אותה שעה את חובבי- ציון שבאודיסא. הישיבות היו מוקדשות לשאלות גדולות, והוכוחים היו ארוכים וחמים. וכשקרא ד”ר פינסקר לפני חברי הועד את נאומו, שהכין בשביל הועידה, התחממו הלבבות ביחוד. ד“ר פינסקר השתדל בנאומו זה ליתן לענין ארץ־ישראל צורה אנושית- כללית של תקנת הצבור ולהאפיל על מטרתו הלאומית, כדי למשוך את לבותיהם של יהודי המערב, שודאי היו נרתעים לאחוריהם מפני ה”לאומיות" העברית שבדבר, ולעוררם להשתתף בישוב ארץ־ישראל מתוך השקפתם הם. גינצברג הצעיר התנגד לטכסיס זה. הוא טען, שאין לעשות את “חבת־ציון” ענין של צדקה אפילו למראית עין, ושיש להטעים בכל תוקף ובירור את השאיפות הלאומיות, שהן עיקר ענינה של התנועה. בהזדמנות זו ברר אשר גינצברג את עיקריה של חבת־ציון לפי השקפותיו שלו, שהשתנו בהרבה מן הדעות המקובלות. הוכוחים מסביב לנאומו של פינסקר נמשכו שבועות שלימים ונסתיימו בפשרה קלושה בין שתי הדעות, אבל כנראה שמשו דחיפה להגבשות דעותיו ושאיפותיו של אשר גינצברג, ואף קנו להן ידידים. אחדים מחברי הועד הצטרפו לדעתו של גינצברג, ולאט- לאט נתהותה באודיסא חבורה קטנה מן הנוטים לדעותיו. כאן נשמעו בראשונה הדעות החדשות האלה, כי “חבת־ציון” מחייבת קודם- כל את תחית הרוח והכשרת הלבבות; כי תשועת־ישראל לא תבוא מבעלי הממון, אלא רק מבעלי הרגש הלאומי החי; ולפיכך לא הכמות היא עיקר בחבת־ציון, אלא האיכות. כדי שהרגש הלאומי החי יתעורר בלבבות ויביא אותם לשמש דוגמא ומופת לאחרים, יש צורך להכשירם לשם כך: יש צורך בעבודת חנוך והכשרה שיטתית בתוך העם, בגולה ובארץ; יש צורך להעמיד את ההכרה הלאומית ואת השאיפה לתחיה לאומית במרכז הענינים והאידיאלים של האומה.

 

ה:תרמ"ט    🔗

שנת־מהפכה - דברים ראשונים בדפוס – “אימתא דצבורא” – “לא זה הדרך” – “אחד־העם”, האורח בהיכל הספרות – עבודת הספרות אמצעי ולא תכלית – “מקריות” ושלימות התוכן והצורה – אצילות של תרבות עליונה – הסגנון והאדם – ה“בולם” הפנימי

כך גמלו והתגבשו הדעות האלה, שמצאו לאחר שנים מעטות את בטוין המלא מצד אחד במאמרו הראשון של אחד־העם “לא זה הדרך”, שנעשה יוצר־תקופה ממש, ומצד אחר באגודת־הברית החשאית “בני־משה”, שאותה חבורה שמסביב לאשר גינצברג יצרה לשם עבודה בתוך העם והארץ ברוח השאיפות ההן. שנת תרמ“ט נעשתה שנת־מהפכה בחייו של אשר גינצברג. באותה שנה התחילה עבודתו הספרותית, שנכנס אליה לכאורה באקראי כאורח לשעה, ושהעמידה אותו מיד במרכז המחשבה הצבורית והלאומית של התקופה: באותה שנה נעשה אשר גינצברג לאחד־העם, ובשנה ההיא חל גם אותו ה”נסיון שלא הצליח" בעבודתו הלאומית, שמלא תפקיד גדול בחייו ושהביא לו הרבה צער ורוגז ומעט נחת וקורת־רוח - אותה שנה נוסדה אגודת־הברית החשאית “בני־משה”.

הדיוק ההיסטורי מחייב לציין, שדבריו הראשונים של אשר גינצברג, שנתפרסמו בדפוס, היו לא אותו מאמר מהפכני ומרדני “לא זה הדרך”, אלא חבור מסוג אחר לגמרי, חבור של שלום והסכמה וידידות. בחול־המועד סוכות של שנת תרמ“ט התאספו משכילי אודיסא והחליטו לחבר “אדריסה” לכבוד ר' שמואל יוסף פין למלאות לו שבעים שנה. אחדים מסופרי אודיסא כתבו נוסחאות שונות, ואף אחד־העם נתבקש לכתוב אדריסה, ושלו יצאה יפה משלהם. סופר “המליץ” בן דוד (י. ל. דוידוביץ) פרסם אדריסה זו ב”המליץ" מיום ל' תשרי, וציין, כי “האדריסה יקרה בערכה עד מאד” וראויה היא להכתב לזכרון ו“נערכה בידי איש צעיר לימים, חד מטובי דחבריא של המשכילים הנאורים בעדתנו, ה' אשר גינצברג הי”ו“. לאחר זמן מה בא שוב לידי “האיש הצעיר” למלא שליחות ספרותית בשם הסופרים שמלאכתם בכך. בימים ההם פרצה מריבה מגונה בין עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים ובין המשורר י. ל. גורדון, ומשכילי אודיסא החליטו לפרסם מחאה כנגד שניהם על שחללו את כבוד הספרות. חבור המחאה, שנתפרסמה אחר־כך ב”המגיד" ועשתה רושם בחוגי הקוראים, נמסר לאשר גינצברג.

שני המקרים הקטנים האלה סייעו להם לידידיו הקרובים של אשר גינצברג מן הסופרים ומעסקני “חבת־ציון” למשוך אותו בעל־כרחו לעבודה ספרותית. אנשי החבורה מן המחזיקים בדעותיו של אשר גינצברג בקשו מאתו והפצירו בו זה כבר, כי יפרסם ברבים את דעותיו על הלקויים והחסרונות העיקריים שבשיטת חובבי־ציון, יברר את הטעמים והנמוקים, שמביאים אותו להתנגד לחבת־ציון בצורתה המקובלת ולעבודת הישוב, כפי שנעשתה על־ידי חובבי ציון, ויסביר מה צריכה להיות חבת־ציון לפי דעתו הוא ואולם כל ההפצרות האלה לא הועילו. היתה בו איזו “אימתא דצבורא”, היה בו איזה פחד מפני עטרת סופרים, ובמשך זמן רב לא הסכים בשום אופן לפנות אל הקהל הגדול על־ידי העתונות. לאחר שנדפס פרי־עטו האמור לעיל (האדריסה לכבודו של פין וה“מחאה” על ריב הסופרים) אירע, שעורך “המליץ” צדרבוים בא לאודיסא וחבורת הסופרים שבעיר הסיתה אותו בגינצברג הצעיר למשוך אותו לעבודת סופרים ב“המליץ”. נטפל אליו צדרבוים והרבה עליו דברים, כידו הטובה עליו, ולא הרפה ממנו, עד שהוכרח להבטיח לו לכתוב מאמר בשביל “המליץ”. וכך נִתנה לאשר גינצברג ההזדמנות לפרסם ברבים את דעתו על דבר חבת־ציון, כפי שנתבשלה זה כבר בלבו. אחד העם כתב את מאמרו הראשון, את “לא זה הדרך” ושלח אותו ל“המליץ”. המאמר נפסל בעיני ה“צנזורה”, שהיתה נוהגת בימים ההם ברוסיא, וגינצברג הוכרח לשנות את צורתו מפני מקצת מרעיונותיו, שהצנזור מצא בהם דופי. לאחר עמל רב נדפס סוף־סוף ב“המליץ” ביום י“ב אדר שני שנת תרמ”ט, בחתימת “אחד־העם”. חתימה זו פרושה היה, שהמחבר אינו סופר ואין בדעתו לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד, אלא במקרה נכנס להיכל הספרות, כאורח לשעה, לגלות דעתו כאחד־העם, שעניני העם קרובים ללבו.

ואין כאן לא מן הגנדרנות והענותנות המוטעמת של אדם, המכיר את ערך עצמו, ולא מן ההסוסים והפקפוקים של “מתחיל” שאין דרכו בטוחה עוד לפניו. באמת ובלב תמים האמין אשר גינצברג אותה שעה, שכתב את דבריו במקרה, כאחד־העם, ולא עלה על דעתו כלל, שזהו צעד ראשון על דרך ספרותית ארוכה ומזהירה. נאמנה עלינו עדותו, שהעיד על עצמו לאחר כמה שנים, כי לא נחשב בעיני עצמו מעולם “כסופר אמתי, רק כאורח בהיכל הספרות, אורח הנכנס לפרקים, לשם מטרה מיוחדת, והיוצא מיד כשעשה חובתו”. כשזכה לאחר שנים לאסוף את פזורי פרי־עטו ולצרפם לכרך שלם, לכרך ראשון של “על פרשת דרכים”, שנכנס מאז לקאנון של מחשבתנו הלאומית, הטעים, שמחשבותיו היסודיות על חבת־ציון ועל התרכזות רוח האומה בחבת־ציון, אשר מלאו את לבו ושעבדו להן את כל כחותיו הרוחניים, הן שעשוהו לסופר בישראל שלא בטובתו. “הרבה שנים עברו עלי בתור אדם פרטי, הלומד ואינו מלמד, ולא עלה על לבי לבקש עטרת סופרים. העשויה מקוצים; ואם היה אדם מנבא לי, שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא שקר. אחרי כי במחשבה כזו בלבד היה די להביא רעד בעצמותי. והנה בהיותי כבר בימי העמידה, התגבר עלי החפץ לראות “חבת־ציון” בפועל כמו שעלתה לפני במחשבה. והסיר מעלי “אימתא דצבורא”. מתחילה אמנם רק לשעה קלה, לדבר דברים אחדים לא כאחד־הסופרים, כי אם רק כאחד העם, ולשוב ולרדת לעולמי הפרטי. אבל הדברים הראשונים ההם, שפגעו בהם מבקרים, גררו אחריהם דברים שניים. ומכיון שעברתי ושניתי, נעשה לי הדבר כהיתר, ובמשך הזמן גם כחובה, להכנס לרשות הסופרים בכל עת שנדמה לי, כי יש בלבי איזה רעיון, שיוכל להביא תועלת מאיזה צד לבירור ענין זה, אשר האמנתי כי בו תלויות עתידות ישראל ואשר התמכרתי לעבודתו גם בדרכים אחרים צדדיים”, (מן ההקדמה הראשונה של “על פרשת דרכים”, חלק א').

כאן הוא המפתח להבנת החזיון הספרותי המופלא והמיוחד הזה, ששמו אחד־העם. העבודה הספרותית אינה אלא אחת הדרכים לשמש רעיון, שיוכל להביא תועלת מאיזה צד,־- אינה אלא דרך בצד הדרכים האחרות לטובתו של הענין, אשר בו תולה האמונה שבלב את עתידות ישראל. במקרה נכנס אל הספרות, מתוך צורך- שעה, ובמקרה, מתוך צרכי־שעה והכרת חובה, היה חוזר פעם בפעם אל הבמה הספרותית. הוא, גדל הספרות הפובליציסטית והעיונית, לא היה סופר שאומנותו בכך. הוא לא היה כותב להנאתו, מתוך הכרח פנים, מתוך צורך נפשי בעצם הפרוצס של הבעה והתפרקות איזו מתיחה פנימית, כדרך הסופרים המובהקים; הוא לא היה משתעשע בדברי ספרות ואף לא טפח ולא הביע דברי עיון ומחשבה לשמם. הוא לא התגדר ברעיונות יפים, לא מצא ענין בעצם המלאכה של מבנה רעיונות. דרכו אינה דרך איש המדע והשיטה המדעית. אלא שעמדו לו השלימות וההרמוניה הפנימית של האישיות, שכל מה שהשמיע בתוך רשותה של הספרות “במקרה” אין בו כלום מן המקריות ומן הארעיות. אחד־העם לא בא להסביר שיטה או לקבוע השקפת־עולם חדשה, אבל כל מה שיצא מעטו במשך עשרות שנים בהזדמנויות שונות מצטרף מאליו לשיטה שלימה, וחותמה של השקפת־עולם טבוע בו. הוא עוסק בצרכי השעה, אבל הללו מביאים אותו לא לידי פזור אלא לידי כנוס והתרכזות הרוח. באותו מאמר ראשון שלו (לא זה הדרך) נכנס אחד־העם מיד אל הספרות בכל שלימותו המיוחדת לו, בכל מלוא דמותו ושעור קומתו. במאמר זה אנו מוצאים כבר את רוב התכונות והסגולות היפות המיוחדות ללשונו של אחד־העם, לסגנונו ולדרך הרצאתו. יש כאן כשרון ספרותי ואמנות־הבטוי, המוצנעים ומוגלמים בתוך הדברים דרך אצילות של תרבות עליונה; יש כאן צירוף של פשטות וחריפות המחשבה המנתחת והחודרת לשרשם של דברים, צירוף של בהירות שקופה ופשטנית ושל מקוריות עצמית בצורה ובתוכן. יש בו בסגנונו של אחד־העם, כמו גם בכל אישיותו ופעולתו, איזו התנגדות אורגנית לכל מה שיש בו ריח של המוניות ו“עדריות”. ומכאן סוד הצמצום וההתאפקות בלשון; מכאן העדרה הגמור של המליצה וההגזמה. אחד־העם הוא אויב הבטלנות וההתרשלות, אויב הבהילות, שאינה יודעת את המדה ואת המשקל ואת האחריות הזהירה לדברים. אותה אצילות של תרבות עליונה היא עיקר אפיו ותכונתו של סגנונו. הוא אינו מגלה לנו לעולם את ההומה ותוסס במעמקים. הוא אינו מראה לנו את חבלי יצירתה של המחשבה, את יסורי התהוותה של הצורה; אין אנו רואים את “המלאכה”, את צער המלחמה הפנימית, את הקרעים ואת ההתגברות. הוא לא נתן לנו מעולם חצאי דברים, קטעי מחשבות תוססות או רגשות הומים. דרכו לבחון ולבדוק ולשקול כל מלה עד שהוא מוציאה לרשות הרבים. רק מה שעבר דרך כור המבחן של מחשבת הבקורת ראוי לבוא בקהל ומה שהוכשר לכך ניתן כדרך חכמים, שדעתם תקיפה ועם זה דבורם בנחת. אחד־העם הוא מתון ותקיף כאחד, ספקן ונלהב במדה אחת. מה שעמד במבחן המחשבה האנאליטית החמורה - הרי הוא מוצק כסלע, וכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו.

וכסגנון כך האדם. אחד־העם הוא מאותם יחידי־הסגולה המושלים תמיד ברוחם. היודעים תמיד לבלום ולכבוש את רגשותיהם ולהסתירם מעיני השוק. אין בו כלום מן הרגשנות המכריזה על עצמה, מן הפאתוס הרועש ומגבב דברים. צניעות טבעית עמוקה, רגש דק של טעם ומדה מביאים אותו לכבש את המית לבו, מונעים אותו מלחשוף את ההומה ורוחש בעמקי הנפש. תכונה אצילית זו של אש עצורה בלב ודאי אינה קלה ונוחה לבעליה. אחד־העם עצמו מדבר על תכונתו זו באגרתו לאחד המעולים שבידידיו: “הלא ידעת, שאינני מסוגל להביע רגשותי “בקול רם”. רבים חושבים שאני בכלל אינני מוכשר לבוא לידי התרגשות. זה – לא אמת. אבל יש בתכונת נפשי איזה דבר המונע אותי נגד רצוני לגלות רגשות לבי באיזו צורה “חיצונית””. ולידיד אחר הוא כותב: “קשה עלי מאד מאד לענות על מכתבך… הוא נגע בנימי נפשי היותר דקים, עורר זכרונות המרעישים את הלב עד היסוד, – ואני ירא לדבר על כל זה שלא לגלות את רגשות לבי יותר מדאי. איני יודע, אם זוהי תכונה חיובית, או שלילית (יותר קרוב שלילית) בנפשי, אבל כך הוא הדבר, שאיזה “בולם” פנימי היה מונעני תמיד ומונעני גם היום מלהביע את רגשות לבי בלי מעצור”. את הנימה הלבבית, המרטטת כאן עם כשהוא משתדל להבליג ולכסות על רגשותיו, מרגיש הקורא בין השטין בכל דבריו…

 

ו: “בני־משה”    🔗

“חבת־ציון” בתור מרכז־הרוח – התרכזות רוח האומה בחבת־ציון קודמת להתרכזות האומה בציון – פעולתו של “לא זה הדרך” – פולמוס־סופרים – יסוד “בני־משה” – מטרת האגודה – “דרך החיים” – המעוט בתור נושא הנחלה הלאומית – מהותו של הרוח הלאומי – התהוותו הקבוצית וקיומו בתור חזיון פסיכולוגי אישי – תפקיד האישיות המרכזית – “מרכז החקוי” – האישיות הגדולה בתור כח דינאמי בחברה – ה“חדש” והתנועה הבינונית של החיים.

“לא זה הדרך” והמאמרים שבאו אחריו בבחינת תוספת ובירורים או תשובה למבקרים (“לא זה הדרך”, מאמר שני, “הכהנים והעם”, “פצעי אוהב” ועוד) נעשו “פרשת דרכים” לחבת־ציון. מהם יסוד והתחלה לחבת־ציון החדשה, לזו של אחד־העם, לחבת־ציון “הממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור מרכז הרוח”. אחד־העם יצא גם כנגד ההשקפה התמימה של חובבי־ציון שבימיו, שאפשר להתחיל מיד, בלי הכשרת התנאים ותחית הלבבות, בעצם העבודה של התרכזות באומה בציון, וגם כנגד השקפתם של השוללים, “כי אין שום מקום לאיזו עבודה לשם חבת־ציון עד שישתחרר תחילה רוח העם מן הכבלים הפנימיים העוצרים בעד גידולו והתפתחותו”. אחד־העם ראה, ש“הללו דוחקים את הקץ ומאבדים כחם בבנין שאין לו יסוד והללו דוחים את הקץ ומאבדים כחם בסתירה שאין לה גבול”, ויצא להורות את הדרך הישרה המונחת באמצע. העם אינו מוכשר אמנם במצבו המוסרי כעת לעבודה לאומית גדולה, והוא זקוק לעבודת הכנה ארוכה ונמרצה לשם כך, אבל הכנה זו לא תבוא בדרך המלחמה השלילית, אלא מתוך “חבת־ציון” עצמה. חבת־ציון זו עומדת על החזיון הפסיכולוגי של התרכזות הרוח, שפרושה “התגברות איזה ענין רוחני בעמקי הנפש של יתר הענינים שבה, עד שמגיע באופן בלתי מורגש לאחדם כולם מסביב לו, לשעבד את כולם למטרתו המיוחדת לו ולשנות תכונותיהם לפי צרכיו”. ולפיכך ההכנה המוכרחה להתרכזות האומה בציון היא התרכזות רוח האומה בחבת־ציון. חבת־ציון זו פרושה “שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחיתה והתפתחותה החפשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים”. ולפיכך כל מעשה אשר נעשה לשם חבת־ציון, בין בארץ ישראל ובין בגולה, צריך להיות קודם כל מכוון להתרכזות זו של הרוח. ומכאן שלא הכמות היא עיקר, אלא האיכות (טובה "קולוניא אחת מתוקנת, שיהיה בכחה לחבב את הארץ על העם, מעשר קולוניות רעועות, שחבת־ציון מגינה עליהן "). תעודתה של חבת־ציון לעתיד היא לברוא מציאות חיה בדמות “מרכז רוחני”, שישמש כעין לב האומה וממנו יזרמו כחות חיוניים לכל נקודות ההיקף. העבודה בארץ־ישראל, שאינה מכוונת לתכלית זו, אינה ולא כלום. “כגודל ערכה של חבת־ציון לתקון העם בהיותה למרכז הרוח כן יקטן ערכה עד לאפס או עוד פחות מאפס ( בהביאה לידי מעשים מקולקלים), כשאינה אלא אחת הנקודות אשר בהיקפו של איזה מרכז אחר”. מרכז זה של הרוח יכול להיות רק בארץ־ישראל, במקום חיותה הטבעית של האומה. רעיון חי, אידיאל לאומי גדול אינו יכול להתקיים ולהתפתח בגולה, במוקם שהתנאים החיצוניים חזקים מאתנו ונשמתנו קרועה ופזורה לכל רוח. אנו צריכים להקדיש ראשית פעולתו לתחית הלבבות, "להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתו, עד שיתעורר הרצון והפועלים יעשו באמונה ". ואם בשביל כך נצטרך אולי למעט במעשים (מחסרון כח למעשים טובים ומפני הזהירות ממעשים מקולקלים), הרי במקום זה נרבה עושים ונכשיר את התנאים לעבודה מתוקנת לעתיד.

אותו מאמר (“לא זה הדרך”) פעל פעולה בלתי רגילה על קהל הקוראים כן מפאת רעיונותיו המקוריים וכן מפאת סגנונו המשוכלל. ובמחנה של “חובבי־ציון” הטיל סערה. הללו ראו בסופר החדש מתנגד שבא לערער את כל בנינם. אחדים מחשובי הסופרים של חובבי־ציון ומ. ל. ליליינבלום בראשם יצאו לטעון על דעותיו של אחד־העם, ופולמוס הסופרים הזה מלא במשך זמן רב את עמודי “המליץ”, זה האורגן הראשי לתנועת חבת־ציון בימים ההם. כאמור נעשתה שנת תרמ"ט מכריעה בחיי אחד־העם גם מבחינת עבודתו הצבורית. אותה שנה נוסדה באודיסא, על ידו ועל־ידי חבריו ותלמידיו לדעה מאותו החוג המצומצם שהתרכז סביבו, – אגודת־הברית החשאית “בני משה” שבאה לממש את הרעיונות שהובעו ב “לא זה הדרך”. אחד־העם עצמו מספר על יסוד האגודה הזאת את הדברים האלה:

“המאמר לא זה הדרך עשה רושם גדול בקהל חובבי־ציון, ואיזו מידידי בעירי העירוני לנסות גם להוציא רעיוני לפעולה. פעמים רבות התאספנו לדון בדבר זה, ואחרי משא ומתן ארוך יסדנו ביום ז' אדר שנת תרמ”ט אגודת בני משה, אשר תכונתה ומטרתה נתבארו במאמר קטן (דרך החיים ), שכתבתי אני על פי בקשת רעי אלה“. את האיניציאטיבה ליסוד האגודה הזאת רגילים ליחס לאחד־העם. האמת ההיסטורית מחייבת להודות, כי הנחה זו היא מוטעית, וכבר תקנה אחד־העם בזיכרונותיו. הרעיון על דבר יסוד האגודה נולד בארץ־ישראל. בין האנשים שהגו רעיון זה היה המנוח ר' יהושע אייזנשטדט (ברזלי), וכשבא לאודיסא בשנת תרמ”ט התחבר לר' א. א. לוברסקי, מידידיו וממקורביו של אחד־העם, והם שדנו בדבר והחליטו, שאחד־העם צריך לעמוד בראש האגודה הזאת. אייזנשטדט ולוברסקי קראו לישיבה לשם כך, והנאספים נתנו את עיניהם באחד־האם שהוא יהיה מיסדה ומנהלה של אגודת־הברית, כי על כן מצאו סמוכים לרעיון זה במאמר “לא זה הדרך”. אחד־העם הסכים לכך, ואחרי משא ומתן בישיבות אחדות נוסדה האגודה, ואחד־העם קבל עליו להיות ראשה ומנהיגה. כשמונה שנים נתקיימה אחרי־כן האגודה, וכמעט כל טובי חובבי־ציון היה חבריה. לאט־לאט נכנס אחד־העם בעניניה והקדיש לה הרבה זמן ועבודה, בעוד שאייזנשטדט היה, לפי בטויו של אחד־העם, מעין אפוסטול שלה, שהלך למקומות שונים למצוא לה חברים ולחזק את פעולותיה. העבודה המרובה, שהקדיש לה אחד־העם, הביאה לידי כך, שכל ימי קיומה נחשבה בעיני הקהל כעומד בראשה. באמת עמד בראשה רק עד שהלך לארץ־ישראל בשנת תרנ“א. בצאתו לא”י מסר את ההנהגה עד שובו ללשכת ווארשא, אבל גם בשובו מא"י לא שב לעמוד בראש האגודה אלא במובן מוסרי, ואלו ההנהגה בפועל עברה ליפו.

את מטרת האגודה מנסח אחד ממכתביה החוזרים ככפולה: “מצד אחד להכין ולחנך רוח העם לתחיתו הלאומית בארץ אבותינו ומצד אחר להשפיע מרוחה על כל המעשים המתיחסים לתחית עמנו, הנעשים כבר עתה מחוץ למחיצתה”. כתנאים מוכרחים להצלחת מפעלם קבעו בני־משה את המדות האלה: א)אחדות, שיהיה בין כל החברים קשר אמתי ופנימי ושכולם יעבדו את עבודת העם בלי קנאה ותחרות ובלי שום פניה עצמית; ב) סדרים, שיטה מסוימת בעבודה וחלוקתה באופן מתאים; ג) זהירות, ושקול הדעת בעבודה, להמנע מן המעשים המבוהלים שאינם לפי כח העושים; ד) אמת, שיעמידו את הכל על האמת והמציאות ולא ישתמשו בהונאת דברים בשום פנים ואופן; ה) צניעות והתרחקות מן הרעש ומן הפרסום בעבודה. ב“דרך החיים” של אחד־העם, שנחשב לדוקומנט העיקרי של האגודה, נוסח הרעיון היסודי בדברים האלה בקירוב: עם ישראל יתקיים בעולם קיום אנושי הגון ודרכו תהיה “דרך החיים”, אך אם יבנה לו בית לבדו במקום נאמן – על אדמת אבותיו ואם יקדיש את מיטב כחותיו החמריים והמוסריים לתעודתו זו האחת: לתחית האומה בארץ אבותיה. ואולם כדי שהעם יאמיון בתחיתו הלאומית ויתעורר להקדיש לה את כחותיו, מן הצורך שיהא מרגיש בחסרונה וישא את נפשו לכך כל ימים; מן הצורך שרגש לאומי חזק יהא מפעם בלבבות, עד כי אדם מישראל לא יוכל למצוא לעצמו מרגוע באשרו הפרטי בלבד ויהא מעלה את ירושלים על ראש שמחותיו לא מן השפה ולחוץ, אלא באמת ובלב תמים. אז תבוא האמונה וסוף המעשה לבוא אחריה. האגודה תשא אמנם נפשה גם היא אל המטרה העליונה: ארץ־ישראל, אבל לפי שהיא יודעת, כי "למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך, לכן לא אל הארץ בלבד תשים לב, כי אם גם אל העם, לא אך לבנות תהי מגמתה, כי אם גם לנטוע, לא רק בכח ידים, כי אם גם ברוח ". ולשם כך תשתדל האגודה קודם כל לקנות לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים, כלומר "להרחיב את מובן «הלאומיות», ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו – אהבת ישראל, ובהיקפו – כל מדה טובה וכל תכונה נכבדה ".

הרעיון היסודי של בני־משה: העדפת האיכות על הכמות, המעוט בעל ההכרה המשותפת והרצון המשותף בתור נושאם ומגשימם של האידיאלים הלאומיים – נראה לרבים תמוה ומלאכותי ביותר ולא נתקבל על ידם. הם ראו בן מיון אריסטוקרטיסמוס רוחני של יחידי סגולה, שאינו עלול להעשות כח מניע לתנועה לאומית ולעורר את כחות היצירה של אומה. ולפיכך עורר כל הענין של “בני משה” התנגדות עצומה ופולמוס חריף, שלא הצטיינו באנינות־דעת מרובה. חובבי־ציון מתנגדי הרעיון הזה לא הרגישו בסתירה שבעמדתם הם, שכן מספרם של כל אלה, שנטו אחרי חבת־ציון המעשית והגשמית, לא היה אף הוא גדול כלל וכלל בימים ההם. לאחר שנים בא לידי אחד־העם לחזור ולברר ענין זה של המועט בתור נושא הנחלה הלאומית והשאיפות הלאומיות. במכתבו לעורכי “העומר” משנת תרס“ז הוא אומר, כי יודע הוא אמנם, שהמפלגה השואפת לשחרור רוחנו הלאומי – אם על־ידי מרכז לאומי בא”י או בלעדיו – כולה אינה מרובה במנין, אבל דבר זה אינו מביאהו לידי יאוש, כאילו אין לנו עוד “עם” נושא הרוח הלאומי, אשר יביאהו לידי גלוי בחיים. הרוח העברי לא בקש מעולם את כחו וגבורתו בריבוי נושאיו. וגם ענינו של “ואעשה אותך לגוי גדול”, שרחף כנראה לפני עיניהם של מיסדי אגודת־הברית החשאית, כשבחרו בשם “בני משה”. וכאן משמיענו אחד־העם רעיונות חשובים בנוגע למהותו של הרוח הלאומי בכלל. “טעות היא בידי החושבים, שהרוח הלאומי הוא מושג מופשט, המציין סכום כל היסודות הרוחניים המתגלים בחיי העם בכל דור, וכשפסקה התגלותו בחיי העם פסקה גם מציאותו. באמת הרוח הלאומי הוא מושג קיבוצי רק בנוגע לאופן הויתו (הכונה: לאופן התהוותו), שהוא תוצאת החיים המשותפים של המון אישים קרובים זה לזה, חיים הנמשכים והולכים דור אחר דור בתנאים ידועים; אבל לאחר שנהיה ונשתרש בלבבות על־ידי חיים היסטוריים ארוכים, הרי הוא חזיון פסיכולוגי אישי, שאמתותו בו בעצמו ואינה תלויה כלל במה שמחוצה לו. אם אני מרגיש בלבי את הרוח הלאומי העברי, הנותן צורה מיוחדת לכל חיי הפנימיים – הרי הוא נמצא בי ולא נפסקה מציאותו, אף אם כל שאר היהודים בני דורי יחדלו מלהרגיש מציאותו בלבם הם. ולכן אני אומר, שאם המון בני עמנו הולך ומתרחק מרוחו הלאומי שלא מדעת, ו «פרחי הגלות» עושים להם «אלהים חדשים» כאלהי העמים אשר סביבותיהם, ואך שרידים יחידים נשארו נאמנים ללאומיותנו בצורתה ההיסטורית ושואפים לחירותה והתפתחותה – הרי אלו היחידים יורשי נחלתנו הלאומית בהוה; הם אוחזים בידם את החוט ההיסטורי ואינם מניחים לו להפסק”. ולפיכך אם יש יהודים בעולם, המכירים ומרגישים ביהדותם והמרגישים עם זה בכל הטרגיקה שבגורל האומה, אשר העולם כולו מתפרנס מרכושה התרבותי, שיצרה לעצמה לפני אלפי שנים, והיא עצמה כמעט כל פרי עבודתה נבלע כיום ברכוש זרים ואוצרה הלאומי דל וריק, ורוחה העצמי מתנונה והולם – אם יש יהודים המרגישים בכל הצער הלאומי הגדול הזה והצער מוליד בקרבם גם הרגשת הצורך לשחרר את רוחם ופרי עבודתם מן השעבוד לזרים, הרי הם נושאי השאיפה הלאומית והתקוה הלאומית, תקות־התחיה. כי במוקם שיש צורך אמתי, יש יסוד ממשי לאחדות הכחות בעבודה משותפת לשם הספקת הצורך המשותף. כל זמן שלא נפסק אותו החוט ההיסטורי בידי יורשי הנחלה הלאומית, לא אבדה אותה תקוה, ואפשר שישתנו תנאי החיים והשרידים היחידים ישובו ויהיו ל “גוי גדול”.

השקפה זו על ערכו ותפקידו של המועט, בעל ההכרה והרצון, בתור יסוד דינאמי בצבור הלאומי, כרוכה בהשקפתו הכללית של אחד־העם על תפקיד האישיות המרכזית, או מרכז ה“חקוי”, בהתהוותה ובהתפתחותה של האומה, או החברה האנושית בכלל. האישיות המרכזית היא מרכז ה“חקוי”, המשמש כח מניע ומחולל בחיים. האישיות המרכזית עומדת על סף ההיסטוריה של כל אומה וחברה, על ערש לידתה והתהוותה. ה“חקוי” הוא אחד מן הדברים העיקריים, שעליהם עומדת החברה האנושית, הוא מקור הקניינים החברתיים המוסכמים: החוקים והמנהגים הקבועים, המושגים הדתיים והמוסריים המקובלים, והוא גם עיקר גדול בהתהוות הלשון והדעת. נטית החקוי מחייבת מציאות “מרכז אחד כללי, אשר כחו יהיה גדול למשוך אליו את כל הלבבות” ולהעשות – ישירות או בעקיפין – נושא החקוי הכללי. תפקיד זה של מרכז החקוי ממלאה בחברה בראשית התהוותה והתפתחותה האישיות המרכזית, המנהיג, נשיא השבט או המשפחה. בתקופה הקדומה, הפרימיטיבית, כשבני־אדם מרגישים ביחוד את ערך הכח, משמש נשיא השבט ה“מרכז הראשי”, שאליו נמשכת מאליה מדת החקוי שבלבות בני חברתו“, ודבריו ומעשיו והליכותיו נעשים כך מאליהם קנין הכלל כולו. בתקופה מאוחרת, עם התקדמות החברה והתפתחות חייה, נעשה לא הכח הגשמי הגס אלא הכח הרוחני והמוסרי המרכז לחקוי ולהתלכדות החברה. האישיות הגדולה, המאצילה מהודה על החברה וטובעת בה את חותמה, פועלת מעתה, בתור מרכז החקוי, לא מאליה, בכח מציאותה לבד, אלא בכונה מסוימת, במטרה קבועה מראש. זהו ענינו של הנביא, של המחוקק, של מיסד־הדת. הוא בא לממש את האידיאלים שלו בתוך חברתו ועל ידה. דוגמא נהדרה לאנשי־הפלאות האלה, העומדים לבני־אדם בשעה ברכה ומאירים להם את דרכם בכח השפעתם, הם נביאי ישראל, ובראשם הטופס האידיאלי של הנבואה, משה, “אדון הנביאים”. הנביא, דמות דיוקנה העליון של האומה, כחה המוסרי המרוכז, נעשה כח מניע ומחולל בחיי עמו על־ידי דרישתו התקיפה, הקיצונית, שאינה מסתגלת ומתפשרת, אינה עומדת באמצע הדרך ואינה נותנת את דבריה לשעורין. הדרישה הקיצונית אינה מתגשמת אמנם לעולם בחיים, אבל דוקא הקיצוניות, שאינה מביאה לכאורה בחשבון את תנאי החיים והמציאות, נעשית השאור שבתסיסת ההתקדמות. ה “חדש” הקיצוני בדרישתו, נעשה גורם משפיע בתסבוכת הכחות הפועלים בחברה ומטה “את התנועה הבינונית של החיים במדה ידועה אל צדו”. הכח המקורי, הקיצוני־המצומצם, של הנביא הוא גורם להתהוות ההרמוניה הכללית, שהוא אינו דואג לה ואינו חושש לה כלל. הדינאמיקה של החברה היא “השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלה”. אין הכחות המקוריים, היוצרים, מבקשים את “פשרתם” בדעת וברצון. ההרמוניה השוררת בחיים אינה אלא “הקו הממוצע” של הכחות השונים, תוצאת התנגשותם של אלה. אבל כדי שהרמוניה זו תושג במקום שאינה על־ידי תוספת כח חדש או הכשרה חדשה, צריך ה”חדש" הזה לבוא מתוך נטיה לצד אחד דוקא. “מרכז החקוי”, האישי או הקבוצי, תעודתו היא לשמש את האידיאה המרכזית, העומדת על הפרק, תעודתו להיות נושא האידיאלים, המוסריים או הדתיים, המביאים את החברה לידי תנועה והתקדמות. זה ענינם וזו דרכם של “בני משה” בבחינת כח רוחני ומוסרי, שצריך לשמש מרכז לחקוי ולהתלכדות החברה החדשה, ל “התרכזות הרוח בחבת־ציון”; זה ענינו של “ואעשה אותך לגוי גדול”.

 

ז: אמת מארץ־ישראל    🔗

“כורת” – יסוד חברת הישוב באודיסא – תנועת עליה והתישבות – ספיקותיו של אחד־העם – המסע הראשון לא“י – הלקויים שמצא – מסקנות – הצעה בדבר חברה לאומית גדולה לישוב א”י – הכנות הכרחיות – על־יד ה“כותל” – ב “בני־משה” – כתבי פלסתר – הפרובלימה של “סבלנות” – הירידה ובטול האגודה – לקוי כשרון־המעשה של מנהיג האגודה – "איש מלחמה " ולא “איש מעשה” – נסיונות שלא הצליחו – לא מנהיג אלא מורה.

שנתים (מיום ז' אדר תרמ“ט עד לצאתו לא”י, ו' אדר ראשון תרנ"א עמד אחד־העם בראש אגודת “בני משה” שנולדה, כעדותה של מנהיגה, “בין השמשות” והיתה יכולה “להיות לעזר רב להתפתחות רעיון התחיה, לולא באו סבות מעציבות שונות ואנשים קנאים וצרי־עין והשחיתו את הודה”.

בחורף שנת תר“ן עסק אחד־העם בעריכת המעסף “כורת”, שבו פרסם גם את המאמר הראשון במערכת־המאמרים “דרך־הרוח”, הלא הוא המאמר על ר' מרדכי עליאשברג ז”ל, אחד מטובי הרבנים מראשי חובבי־ציון. באותו מאמר פרסם גם את הפיליטון – הסאטירה שלו – “כתבים בלים”, העוסק גם הוא בשאלות־השעה. המאסף יצא בחודש אדר תר“ן, ושמו של אחד־העם בתור עורך ומו”ל לא נקרא עליו, לפי שאחד־העם לא ראה את עצמו עוד בימים ההם, אף לאחר “לא זה הדרך”, כסופר ולא רצה להוציא את שמו לרשות הרבים. המאסף שמש כלי מבא לחבר חבת־ציון : נתקבל רשיון הממשלה ליסוד חברה רשמית לישוב ארץ־ישראל, היא החברה שקבלה מטעמים פוליטיים מובנים – הן הימים ימי שלטון הצאריסמוס החשוך של אלכסנדר השלישי – את השם המשונה והמסורבל “החברה לתמיכת בני־ישראל עובדי־אדמה ובעלי מלאה בסוריא ובפלשתינא”. מרכז החברה נקבע באודיסא. בחודש אייר התקיימה באודיסא ועידה של חובבי־ציון, שבחרה את ועד החברה. רבים מן הנאספים, מאוסידא ומחוצה לה, היו מ “בני משה”, ואחד־העם ראה הכרח לעצמו להשתתף באספות ובבירור השאלות שנתעוררו אותה שעה. וכך נמשך שלא ברצונו למערכות ה“מלחמה” בין כתות ואנשים שונים ונעשה שלא בטובתו “איש מלחמה” וקנה לו, כעדותו, גם אויבים ומקנאים. וחזק עליו רצון חבריו, שגם הוא ישב בתוך הועד וישפיע עליו מרוחו, וכך נבחר לועד החברה. “ובכן – מספר אחד־העם – הוכרחתי לצאת מארבע אמותי, שהייתי מסתתר בתוכן עד אז, ונהייתי ל «איש מעשה», משתתף באספות ועוסק בצרכי צבור בפרהסיא, דבר שלא הייתי מאמין באפשרותו שנה או שנתיים קודם לכן”. בימים ההם התעוררה גם תנועת עליה והתישבות במחנה ה“חובבים”. אנשים בעלי הון התחילו עולים לא“י על מנת ליסד מושבות חדשות על יסודות כלכליים טבעיים, המקובלים בעולם, בלי לצפות לרחמי נדיבים. לא עברו ימים מרובים, ואחד־העם קבע את יחסו, יחס של ספיקות ובקורת זהירה ומחמירה, מתוך השקפותיו היסודיות על חבת־ציון, לשני המאורעות גם יחד: ליסוד החברה לישוב ארץ־ישראל ולהרחבה ההמונית של רעיון הישוב (“הכהנים והעם” נדפס בראשית שנת תרנ"א). תקנות החברה, המעמידות את פעולותיה על עבודת הצדקה והחסד בא”י, לא יכלו, כמובן, ליתן לו ספוק. ואשר לתנועת העליה והישוב, שגברה בימים ההם, הטיל ספק בדבר, עם העולים הם “חובבי־ציון אמתיים”, העושים מה שעושים לא מסבה פרטית ושלילית, אלא מאהבתם וממסירותם לאידיאל הלאומי, באופן שיהיו מוכנים גם לישא ולסבול לשמו. אחד־העם מצא, כי “חבת־ציון”, הקרובה בפי העם, רחוקה עוד מלבבו; כי רק סבות חיצוניות ומקריות הולידו את “התנועה”, וסבות מקריות וחיצוניות אחרות יכולות לשוב ולהפוך הכל.

לא עברו ימים מרובים, והמציאות הוכיחה את צדקת חששותיו וספיקותיו של אחד־העם.

באדר ראשון שנת תרנ“א, בעצם ימי תגבורת התנועה של חובבי־ציון, הלך אחד־העם לארץ־ישראל כדי לראות בעיניו את הארץ ואת אנשיה, “להביא במשפט את הכחות הפועלים, ללמוד מן המעשים על עושיהם, עד כמה מסוגלים הם להביאנו עד המטרה הדרושה”. שנים ושמונים יום עשה בארץ, עבר וישב בעריה ובמושבותיה, ביהודה, בגליל ובשומרון, ראה את חרבותיה – שארית חייה לשעבר, התבונן אל מצבה בהוה ושם לבו ביחוד אל העתיד – ולבסוף יצא את הארץ “בלב נשבר ורוח נכאה”, יצא בהחלטה אכזרית “לעורר את אחיו באהבת ציון משנתם המתוקה, להציע לפניהם כעד ראיה את החלק הרע אשר במהלך ה«תנועה», למען ידעו לשפוט גם הם, אם מתאימות פעולותינו עתה לתכלית חפצנו ואם אין לנו סבה לדאוג לעתידות הענין, למרות החזיונות היפים אשר נפגוש כה וכה”. אלא תולדות ה”אמת מארץ ישראל“. אמת זו נגלתה לאחד־העם ונאמרה לעם מתוך אותה ההשקפה היסודית על “חבת־ציון”: תחית הלבבות והכשרת הדור הן תנאי קדום הכרחי לכל המפעל. העיקר הגדול, שהכל תלוי בו, הוא לא כמות המעשים אלא איכותם, סדר ודעת, ראיה נכונה במטרה ובאמצעים, אהבה ומסירות נפש לעצם האידיאל – התרכזות הרוח ב”חבת־ציון “. ומה ראה אחד־העם בארץ? הוא ראה כי ה”אמת" נעדרת, אין יחס של כובד־ראש והכרת אחריות והבנה באפיו של המפעל ובמעצוריו, אבל יש קלות־דעת ומעשים מבוהלים, אש של קש, בשורות טובות הבדויות מן הלב, שקר “לשם שמים”, ערבוביא והזיות והגזמות, ואף רדיפה אחרי הבצע ואחרי “פרנסה” קלה של ספסרים רועי־רוח. אחד־העם עמד על הבשורות המבוהלות ועל החשבונות המזויפים, המושכים אל הארץ אנשים שאינם ראויים למטרתה של חבת־ציון; הוא ראה, למשל, את הסכנה ברבוי הכרמים קודם שנתברר טיב היין וערכו בשוק; הוא עמד על ערכן האפסי של האגודות למטעים, הנוסדות בלי דעת, רק מתוך חקוי לבד, – עמד על ה“ספיקולציה” במקנה קרקעות, על כעורה המוסרי ועל סכנתה הישובית. בכל המתיחס לשאלות הישוב מצא קלות־דעת וחסרון ידיעה נכונה. האנשים לא למדו מה שאפשר היה ללמוד מתוך הנסיון של המושבות הקיימות. הוא מצא חוסר הבנה בנוגע לשאלת הפועלים, טמטום וכעור מוסרי ביחסם של כמה מן המתישבים אל הערבים, וכו' וכו'. והוא בא לידי מסקנא, שעבודה כזו לא רק לא תתן מה שחבת־ציון צריכה ליתן: תשובה שלימה על שאלת היהדות, אלא עוד תוסיף את שאלת היהודים גם בארץ־ישראל. כנגד כל הבהלה וההתלהבות הפזיזה הזאת ברר והטעים אחד־העם את כל המכשולים המרובים, הנתונים על דרך הישוב בא“י בהוה ובעתיד מצד העם, הארץ, תושביה ותנאיה, ועמד על ההכנות ההכרחיות לשם מלחמה במכשולים ההם. אחד־העם נבא, שסופם של המעשים המבוהלים לגרום ריאקציה מבפנים ומעצורים מצד הממשלה. ולא ראה תקנה למצב אלא ביצירת הסתדרות לאומית גדולה לישוב א”י, שמרכזה יהיה במערב אירופא ובראשה יעמדו אנשים הרגילים בסדר והיודעים מה היא פעולה מתוקנת, ועם זה יהיו בידם גם האמצעים הדרושים לפעולה כזו. בתור עבודת הכנה הכרחית לפעולתה של ההסתדרות הלאומית הציע אחד־העם הצעה, שעומדת על הפרק עוד היום, לאחר שלשים ושש שנים נוספות של עבודה ונסיון, והיא: שאותה החברה תשלח קודם־כל לארץ־ישראל “קומיסא של מומחים שונים, אשר תשוטט בארץ לארכה ולרחבה במשך שנה או שנתים ותעשה נסיונות ותקבץ ידיעות נכונות מכל הדברים הנוגעים לישוב הארץ ועבודתה”. ואחד־העם, שאינו אוהב ללכת אחרי אילוסיות, יודע כי לפי מצב הדברים תכבד העבודה מאד על החברה בראשיתה. הוא חושש לשטף האמיגרציה המבוהלת, לספיקולנטים, להצעות גדולות ומשונות והוא מניח, כי “החברה אשר אמרתי, אם אין חלומי זה דברים בטלים בלבד, תהיה מוכרחת להתחיל מעשיה בתוך כל השאון והבהלה, ומלחמה כבדה תהיה לה מבפנים ומבחוץ, מלחמה הדורשת כחות רבים, סבלנות גדולה ובינה יתרה”. אבל אין הוא רואה דרך אחרת, והוא מתוה יסודות כלליים של תכנית עבודה לחברה לאומית כזו.

את הרצאת אמתו מארץ־ישראל מסיים אחד־העם בדברים נשגבים אלה, שיש בהם כדי ללמדנו הרבה על הרגש העמוק שבלב ה“רציונליסטן” הזה ועל הפאתוס האצילי והכבוש שבסגנונו:

“מלא רעיוני עצב, אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובמושבות, באתי ערך פסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני «העצים והאבנים», שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל «הכותל». שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא את כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? – ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכח, – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”

המסע הראשון לארץ־ישראל הביא לאחד־העם עוד אכזבה קשה אחת. בימי הרעש ההם בעניני הישוב נסחפו גם חברי “בני משה” בא“י בזרם הכללי ועשו מה שעשו שלא ברוח האגודה ומנהיגה, והוא ראה את עצמו חסר־אונים לעכב עליהם. אותה שעה נתמוטטה אמונתו בכחה המוסרי של האגודה ובכשרונו הוא לעמוד בראשה והחליט להסתלק מהיות מנהיג האגודה האחראי למעשיה. החלטתו זו הודיע במכתב מא”י להנהגה הזמנית בווארשא. כששב לחוץ־לארץ עמדו עליו חבריו, שהתנגדו לכך התנגדות נמרצה, ולבסוף הוסכם, שההנהגה בפועל תהיה בידי לשכה מרכזית, ואחד־העם יהיה ה“ראש” אך מבחינה מוסרית בלבד. ואולם פשרה זו לא הביאה תקנה למצב. בתוך החברה בפנים לא השתררה רוח העבודה הנאמנה, מתוך שקול־דעת ומתינות, כפי שקוה אחד־העם, ואף כמה מן החברים לא נקו מן הנטיה למעשים מבוהלים, הבנויים על הזיות ודמיונות. בסביבת הועד לישוב ארץ־ישראל באודיסא התעוררה התנגדות לבני־משה. כמה מן העסקנים והסופרים במחנה חובבי־ציון עמדו לגולל את האשמה והאחריות לכשלונותיהם של חובבי־ציון על “בני משה”. אף ה“אמת מארץ־ישראל” של מנהיג האגודה לא הביאה לידי חשבון הנפש ושקול־דעת, אלא עוררה התנגדות חריפה וטענות עוקצות נגד איש־הרוח, בעל הדמיונות מעולם האצילות וכו‘, באופן שאחד־העם צריך היה לומר בתשובה למשיגיו, כי אם ב“אמת מארץ־ישראל” טען, שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות במעשינו, הרי הגיד בזה רק החצי, וכדי שתהא התמונה שלימה צריך להוסיף עוד, שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות גם בדעותינו,ובכל פנות שאנו פונים אנו רואים רק בלבול – בלבול המעשים ובלבול הדעות. והגיעו הדברים לידי כך, ש “בני משה” נעשו ל“שעיר” על חטאים של אחרים ונושא לאינטריגות ולסכסוכים. בסוף שנת תרנ“ב כתב אחד־העם ללשכת יפו, כי כבר נלאה נשוא את המצב הרע והמסוכסך, את הקפאון ואי־הסדרים בתוך האגודה בפנים והחליט ללכת לווארשא לדון ולהחליט שם, כיצד לקומם את החרבות ולהעמיד את הענינים על בסיס נכון. בסתיו שנת תרנ”ג היה אחד־העם בווארשא ושם הוחלט להעביר את המרכז לא“י. עם זה צמצמו את תקנות האגודה והעמידון של שלשה סעיפים קטנים, כדי להניח מקום להתפתחות חפשית. ואולם גם נסיון זה לא עלה יפה. התקוות שתלו במרכז החדש במקומו הטבעי, בא”י, לא נתקיימו. לא ארכו הימים והכל התחילו מרגישים, שאין באגודה רוח חיים אמתיים, ואם יש שתתעורר בה איזו תנועה קלה, הרי היא באה מאיזו סבה חיצונית, מלאכותית. סבה חיצונית כזו היתה התעמולה העצומה כגד “בני משה”, שנתעוררה בירושלים בשנת תרנ“ד ופשטה מכאן גם בחוץ־לארץ ונמשכה גם בשנת תרנ”ה. “בכתבי פלסתר מיוחדים ומאמרים בכתבי־העתים ומכתבים פרטיים השתדלו להבאיש ריח האגודה בעיני העם על־ידי שקרים שונים ומשונים. ביחוד השתדלו לקבוע בלבבות את האמונה, שכל עיקר מגמתה של האגודה היא הריסת הדת. וכל אותה העת הוכרחנו לבלות זמננו וכחנו בהגנה על יסודות האגודה ומעשיה והכחשת השקרים אשר בדו עליה מתנגדיה” (אחד־העם, “נסיון שלא הצליח”). אגב: אותה מלחמה בבני־משה ובאחד־העם בשם הדת הביאה אותו לעמוד על הפרובלימה של סבלנות, לדרוש “סבלנות בעניני אמונות ודעות, המאחדת לבותיהם של טובי עם ועם בעבודת עמם הכללית, למרות הפירוד שביניהם בדעותיהם הפרטיות, ומבלי שידרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכחות, קרבנות שכליים או מוסריים בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבונות עם נפשו” (לשאלה זו הקדיש אחד־העם את המאמרים “תורה שבלב”, “סבלנות”, ו “דברי שלום”). לאט־לאט בא אחד־העם לידי מסקנא, שלכתחילה היתה שגיאה יסודית אחת בכל ענין “בני משה”, שקפחה את עבודה ואת מחשבותיה הטובות. “המשגה הזה הוא מה שבאמת נתקבצו תחת דגלנו אנשים רחוקים מאד מאד זה מזה בהשקפותיהם היסודית על דבר רוח האגודה ומטרתה ואופני עבודתה”. היה אמנם דבר אחד משותף להם: כולם היו חובבי־ציון אמתיים, המסורים לעבודה העם בלב שלם וכולם הרגישו בצורך לבור מתוך המון חובבי־ציון את המעולים שבהם ולצרפם לעבודה משותפת בשיטה ובסדרים, אבל סוף־סוף לא היתה אחדות פנימית בנוגע למהותה של העבודה ולטיב הסדרים. אחרי התחבטות והתלבטות במשך שבע שנים, אחרי כל מימי נסיונות לתקן את המצב על־ידי שנויים בתקנות, על־ידי העברת המרכז ממקום למקום וכדומה, בא אחד־העם לידי ההכרה המרה, כי במצב זה אין תקוה לאגודה ולמלא את תפקידה, ולפיכך נוח לה ונוח לחבת־ציון, שלא יאריכו את צער הגסיסה באמצעים מלאכותיים ללא תוחלת, מכיון שנכרתו מן הלבבות האמונה והרצון האמתי לקיומה. במכתב ללשכות שבווארשא ובווילנא מיום ב’ חשוון, תרנ“ו הציע אחד־העם להתיר לגמרי ורשמית את קשר האגודה, שאינו קיים עוד במציאות. החברים מווילנא וווארשא הודיעו, שאין הם מסכימים לזה בשום אופן. הצעות חיוביות, כיצד לקיים את האגודה ולהכניס בה חיים חדשים, לא מצא אחד־העם בדבריהם. בקיץ תרנ”ו התקיימה אספה של “בני משה” באודיסא. האספה החליטה להמשיך את קיום האגודה וקבעה איזו תקונים חיצוניים. אבל המחלה הפנימית לא נרפאה מתוך כך. כשנה אחת נמשך עוד הקיום העלוב ללא חיים וללא מות, “ובקיץ שנת תרנ”ז, כשנתעוררה תנועות הציונות המדינית בטלה האגודה מאליה מלפני קול המונה של בזיליאה ".

כך מסיים אחד־העם את מאמרו על “בני משה”, המכיל כתבים ומכתבים שונים לתולדות האגודה. כך נסתיים אותו “נסיון שלא הצליח”, שאחד־העם תלה בו תקוות גדולות ל“התפתחות רעיון התחיה” ושהשקיע בו הרבה עבודה ומרך וכחות רוח ונפש. ואין אנו יכולים להמנע מן הרושם, שלא רק סבות חיצוניות לבד גרמו לכך ולא רק אשמתו של הדור היא, אשר לא הוכשר עוד בימים ההם לרעיון חי ולאידיאה שלטת הרוחב של חבת־ציון האחד־העמית. כנראה גרם לכך גם מעין רפיון פנימי של אחד־העם עצמו, לקוי־מה של כשרון המעשה והמפעל האלמנטרי. שורש נשמתו של אחד־העם היתה התבונה המעמיקה ראות, השוקלת ובוחנת כל פעולה וכל פסיעה, ולא המפעל החי והגואל, לא יסוד הפעלתנות, הלוקח לבבות בני־אדם ומשמש כח דינאמי להתחדשות החברה. אחד־העם היה איש־מלחמה אבל לא איש־מעשה. הוא ידע להלחם בלי הרף לדעותיו, ולשננן ולחזור ולשננן בלי לוותר מהן אף כקוצו של יוד. ואולם הוא לא ידע לממש את דעותיו ולהשליטן במציאות. הוא ידע, כיצד ומה יש לעשות, אבל לא ידע לעשות. כבר עמדנו לעיל על תכונה שלילית אחת בנפשו, שהוא עצמו מעיד עליה, כי היתה בעוכריו כל ימיו, והיא: חסרון אמונה בכחו וביכלתו. דומה שגם קצת דברים שהתחיל בהם על שדה הספרות והעבודה הצבורית, בכח דחיפה מן החוץ, לא נתקיימו בידו בשל איזו רפיפות פנימית ונטיה יתירה לאנאליזה ולבקורת, המתאכזרת ומחמירה על עצמה. זהו אולי סוד כמה נסיונות של אחד־העם, שלא הצליחו או שנפסקו באמצע: בני־משה, אוצר־היהדות, “השלח” (נתקיים בידו רק במשך חמש שנים ואחר־כך הוציאו מרשותו), החבור העיוני הגדול על היהדות, שהגה בו כמה שנים וכדומה.

כחו של אחד־העם לא היה גדול במפעל. ואולם אין דבר זה פוגם את הדמות הגדולה של המורה הגדול. לא מנהיג היה אחד־העם לעמו אלא מורה, מורה הדרך לעם ולמנהיגיו גם יחד. אחד היה אחד־העם בדורו להסתכלות טהורה בכל סבך ענינינו ושאלותינו, לתבונה חותרת וחודרת לשרשרי הדברים, לראיה צלולה במטרה ובאמצעים, לאהבת אמת שאינה יודעת חשבונות ומשוא־פנים ואינה יראה את צל עצמה. אחד־העם פסל את האונאה, האונאה העצמית ואונאת־אחרים, “לשם שמים”. הכל צריכים לדעת את האמת. נחשון שקפץ אל הים, ידע שקופץ הוא אל הים. הבטחון כחו גדול רק כשהוא קשור בידיעה ונובע ממקור פנימי, ממקור התשוקה שבלב אל השגת התכלית. רק בטחון בדעת יוכל להתגבר על המכשולים ולא בטחון מחוסר ידיעה. זהו היסוד המוסרי המוצק לאמתו של אחד־העם מארץ־ישראל ועל ארץ־ישראל וחבת־ציון, או הציונות המדינית בתקופה הבאה.

 

ח: המרכז הרוחני; החנוך הלאומי    🔗

מלאכות של חו“צ לחו”ל – המבוכה בארץ ישראל – פטירתו של פינסקר – תורת “המרכז הלאומי הרוחני” – המסע השני לארץ־ישראל – דעות “מדיניות” – הפרובלימה של החנוך הלאומי – מצב בתי־הספר בא"י בימים ההם – הלשון העברית בתור לשון־הלמוד – לפאריס וללונדון – תקוות שנכזבו.

לאחר ששב אחד־העם ממסעו הראשון לארץ־ישראל התעורר בין חובבי־ציון בווארשא הרעיון לשלוח מלאכות לחוץ־לארץ להשתדל שם לפני גדולי היהודים לטובת ישוב ארץ־ישראל. גם אחד־העם נקרא להשתתף במלאכות, אבל הוא התנה נתאים מסוימים בנוגע להסדר עבודתה, ותנאיו לא התקבלו. בסוף שנת תרנ“א הפצירו בו הוורשאים, שיבוא אליהם להועץ על עניני המלאכות שנסתבכו, והוא נענה להם והלך לווארשא ועסק שם גם בעניני המלאכות וגם בעניני “בני משה”. כששבה המלאכות מחוץ־לארץ קראו לאספה כללית של חובבי־ציון בווארשא. להפצרת הועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל הלך אחד־העם לאספה זו בתור ציר הועד. באספה דנו על דבר “ועד מרכזי” לחובבי־ציון, שחברת “כל ישראל חברים” הבטיחה אז ליסד, והתקינו תקנות בנוגע לדרכי העבודה של הועד המרכזי. אחד־העם נבחר, ביחד עם אחרים, ללכת לתור את ארצות טורקיא ואסיא, כחפץ הבארון הירש. אחד־העם עצמו פקפק, אם יצאו כל הדברים האלה אל הפועל. והנסיון הצדיק את פקפוקיו של הספקן. אותו הועד המרכזי של ה:מערביים, המתוקנים הצליח פחות מכל הועדים והחברות לישוב א”י, שיצרו יהודי מזרח אירופה.

ובאותו חורף גדלה המבוכה בארץ־ישראל. באו ימי המשבר אחרי “ימי הרעש” והקניות המבוהלות. הממשלה הטורקית אסרה את כניסת היהודים לארץ וקנית קרקעיות. נתבטלו הקניות הגדולות, וסכומים גדולים של אגודות שונות הלכו לאבוד. הועד הפועל של חובבי־ציון ביפו נתגלה בכשלונו ובחוסר־כשרונו. הוא לא נזהר כראוי בעניני האגודות ובכספיהן שנמסרו לו, בזבז הרבה כספים שלא לצורך, ושמם של חובבי־ציון נתחלל בקשר את כל המצב ואת כל המעשים האלה. בי“ח כסלו נתקבל בועד האודיסאי חשבון הקופה של הועד הפועל, ונתברר, שהגרעון עלה למאה ושבעים וחמשת אלפים פרנק – סכום עצום לפי מושגי הימים ההם. על צערו הגדול של אחד־העם ועל רגשי המרירות שבלבו מעידים עדות נמלצה המכתבים שכתב בימים ההם, ביחוד לא”י ובעיקר ל “בני משה”, ושנכנסו בתור מלואים לכרך ששי של “אגרות אחד־העם”. ביום כ' כסלו נפטר ראש חובבי־ציון ד“ר יהודה ליב פינסקר ז”ל, ואחד־העם העיר ברשימותיו" “מפני הרעה נאסף הצדיק”.

לזכרו של ד“ר פינסקר הקדיש אחד־העם את מאמרו “ד”ר פינסקר ומחברתו” (נדפס ב“פרדס” ספר א', שיצא באודיסא בשנת תרנ"ב בעריכתו של י.ח. רבניצקי, בשם “אבן למצבה”). במאמר זה נתן אחד־העם כרקטריסטיקה מצוינת של פינסקר ושל תורת ה“אבטואימנציפציה”, ברר בדברים בהירים ונמלצים את הפרובלימה של הרגש הלאומי וה “החלטה הלאומית”, שעמד עליה פינסקר, והסביר את רעיון המרכז הלאומי הרוחני בא"י.

תורה זו בדבר “המרכז הלאומי הרוחני”, שהיתה קרובה ביותר ללבו של אחד־העם ושחזר אליה בכל הזדמנות לבררה ולהסבירה ליסודותיה העיוניים ולמסקנותיה המעשיות, התפרסמה יותר מכל שאר דבריו ורעיונותיו של אחד־העם, אלא שעם זה רבו הבלבול וערבוב המושגים בהבנת הדברים וגלו בהם פנים שלא כהלכה ושלא ככונת אומרם. נמצאו גם שהבינו, או שרצו להבין את הדברים בפשטות יתירה, כאילו אחד־העם כפר בעיקר הצורך בישוב חמרי־כלכלי בארץ־ישראל, ולא היו לנגד עיניו אלא יחידי סגולה, היושבים בארץ הקודש, עוסקים בדברי מדע ותרבות ו“נהנים מזיו השכינה”. כנגד טעונתיהם של השטחיים והמלעיגים לא נלאה אחד־העם מלהסביר ולשוב ולהסביר את דבריו, על־פי רוב בסבלנות ובהתמדה, ופעמים גם באירוניה ובדברי פולמוס. לא בלי מרירות הוא מעיר במקום אחד, כי דבריו הם הפעם שוב חזרה על דברים שכבר אמר וחזר עליהם בצורות שונות, וכבר דשו בהם רבים ודנו אותם לזכות ולחובה, “אבל כל זה אינו מונעני מלשוב ולהזכיר את האמת הנשכחה בכל עת שאנו מגיעים לפרשת דרכים ושואלים: «לאן?», לפי שכבר למדני הנסיון, שדברים «ישנים נושנים», כשחוזרים עליהם בכל שעת הצורך, מבלי להתבייש מפני המלעיגים, יש שנעשים לבסוף לקנין כללי של דעת הקהל, אם כי לפעמים בשנוי שמם והשכחת מקורם”. בהרצאה הידועה על “תחית הרוח”, שהרצה לפני ועידת ציוני רוסיא במינסק בשנת תרס“ב, בשני מכתביו לעורכי “העומר” הארצישראלי, משנת תרס”ז ומשנת תרס“ח, וכן במאמרו “מלים ומושגים” משנת תרס”ז חזר ביתר הסבר על ענין זה של המרכז הלאומי הרוחני. “מרכז” הוא מושג יחסי, המתיחס להיקף התלוי בו. “ארץ־ישראל בתור מרכז לאומי, פרושה, שארץ־ישראל תשמש מרכז להיקף הגדול בהרבה, ככל היקף, מן המרכז, – לגולה הגדולה. הגולה לא תתבטל ע”י מציאותו של מרכז זה, העם ישאר גם לעתיד מפוזר רובו בכל הארצות, אבל לא יהיה עוד מפורד לנקודות־נקודות בלי קשר ביניהן, לפי שאחת הנקודות, זו שבארץ־ישראל, עתידה לשמש לכולן מרכז והן יהיו היקפה. מרכז זה יהיה “רוחני”, כלומר היחס הזה של מרכז והיקף בין ארץ־ישראל ובין ארצות הגולה יהיה מוגבל בהכרח רק בחיי הרוח והתרבות. במלים אחרות: המרכז יהיה “רוחני” בהשפעתו על ההיקף. כשהוא לעצמו יעסוק, כמובן מאליו, גם “בגשמיות”, יברא לעצמו שיטה של כלכלה לפי צרכיו ולא יתקיים בלי אכרים, פועלים, בעלי־מלאכה, סוחרים וכדומה, אבל פעולתו על הגולה תהא “רוחנית”: השפעתו תחזק את ההכרה הלאומית בגולה, תטהר את הלבבות משפלות הגלות ותמלא את החיים הרוחניים תוכן לאומי אמתי וטבעי. הישוב החמרי, הממשי, בארץ־ישראל ישמש יסוד ובסיס טבעי ל “מרכז הלאומי הרוחני”, שהצורך הפנימי החי ברוח העם עתיד להביאו לעולם, אבל הוא לא יפתור את שאלה הצרה החמרית של המוני העם. צרה זו לא תעבור מן העולם גם אחרי שיוסד המרכז בא"י, לפי שאין שום יכולת בדרך הטבע להמעיט מספר בני ישראל, על־ידי העברתם אל “המרכז”, בארצות ששם עתה רוב מנינם ושהרביה הטבעית מוסיפה עליהם רבבות רבבות בכל שנה. ועל אלה שישארו בארצות הגולה יכול המרכז להשפיע השפעה של ממש רק בתחומי הרוח לבד. ואלו “מעבר לגבול הרוח, בכל אותם היחוסים האיקונומיים והמדיניים, התלויים קודם כל בתנאי המקום ו «הסביבה» הקרובה, שהיא היוצרת אותם ב «צלמה» – בכל אלה תתגלה אז אמנם ממילא במדה ידועה פעולת השנויים שבאו ברוח העם (חזוק האחדות הלאומית והאנרגיא במלחמת הקיום וכדומה), אך בעיקרם ויסודם לא יהיו ענפי החיים האלה בגולה קשורים בחיי המרכז, וכל כמה שיתלהב דמיוננו לא נוכל לצייר לנו, איך תצא השפעה איקונומית ומדינית מארץ־ישראל לכל היקף הגולה, שכדור הארץ מדתו, בכמות ואיכות הדרושות בשביל שנהיה רשאים לאמור, מבלי לחטוא לפירוש המלות: – הרי זו «מרכז» לזה גם בדברים אלו”.

האמת ההיסטורית מחייבת להודות, ש “ציונות רוחנית” זו של אחד־העם נעשתה בינתיים נחלת רוב הציונים, מדעת ושלא מדעת, אם כי אותה ההבנה השטחית והמוטעית בתורתו של אחד־העם עצמו עדיין לא עברה לגמרי מן העולם.

בשנת תרנ"ג הלך אחד־העם שוב לארץ ישראל ושוב פרסם “אמת מארץ־ישראל”. הפעם היתה לו נחת־רוח המפוקפקת לראות, שנבואתו, שנבא בימי מסעו הראשון לריאקציה פנימית וחיצונית לאחר התנועה המבוהלת והמעשים המבוהלים, נתקיימה במלואה. הפעם יכול לסכם בקצרה את מסקנותיו ואת תוצאות נסיונותיהם של חובבי־ציון בארץ־ישראל. על יד מסקנותיו בנוגע לענפי העבודה השונים ולסדור העבודה, ראויות להזכר ביחוד שתי מסקנות, שהיה בהן בשעתן חדוש גדול ושחשיבותן ו “האקטואליות” שבהן לא פגו עד עתה. אחד־העם היה הראשון, שבא בימים ההם לידי השקפות, שנוהגים לראות בהן את החדוש הגדול של הציונות המדינית. שני דברים השמיענו אחד־העם בנידון זה בימים ההם. ראשית: “המכשול היותר גדול על דרך התפתחות הישוב הוא יחס הממשלה אליו. כל קולוניזציה חדשה דורשת בהכרח עזר וסעד מצד ממשלת המקום, וכל הממשלות הנאורות תומכות באמת בכל אשר בכחן את הרוצים להתישב בארצותיהן המועטות באוכלוסין; בעוד אשר פה בארץ, לא די שאין אנו יכולים לקוות עתה שום עזר אלא שגם ידוע ברור, שהממשלה תניח מכשולים על כל צעד גם לעתיד”. (את הדברים האלה, שנאמרו על הממשלה הטורקית לפני שלשים וארבע שנים, אפשר לומר, בקצת שנויים והמתקה, כיום הזה על הממשלה המנדטורית שלנו, וכדאי היה אולי, שידידיה ובאי־כחה של ממשלה זו, הנוהגים להסתמך לפעמים על אחד־העם בנגוד לדרישותיהם של הציונים ה“קיצוניים”, יתנו את דעתם לדבריו אלה של אחד־העם על “המכשול היותר גדול על דרך התפתחות הישוב” ועל תפקידה של ממשלה נאורה בנוגע לעבודת התישבות). ושנית הגיע אחד־העם בימים ההם, ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, לעיקר הבטחונות הפוליטיים־המשפטיים לעבודת הישוב. יסוד כל היסודות צריך להיות: “לעשות רק מה שנוכל לעשות בהכשר, בדרך אופיציאלית, ולבלי השתמש בשום ערמה ותחבולה לגנוב דעת הממשלה”. אנו רואים מכאן, עד כמה היה אחד־העם רחוק משיטת “האינפילטרציה” וההתגנבות אל הארץ, שהציונים המדיניים היו מיחסים לחובבי־ציון, אם כי לא דרש, כתנאי קדום לעבודה הישוב, שהארץ תנתן לנו תחלה לנחלה לאומית “על פי משפט מוסכם כללי”, כנוסחה של הציונות המדינית.

ומטע הדברים הוא, שאחד־העם, אבי תורת התרכזות־הרוח בחבת־ציון, נתן את דעתו כבר הימים ההם לפרובלימה הגדולה של החנוך הלאומי בארץ־ישראל.

אך הפרובלימה של החנוך הלאומי בכלל חזר אחד־העם כמה פעמים במאמרים וגם בנאומים. החנוך הלאומי אינו זה של הפראזה הלאומית, אינו זה המרבה ל“דבר” על היהדות ועל הלאומיות ולשבח לפני הילדים את עמם ואת סגולותיו המיוחדות. חנוך כזה הפסדו המוסרי מרובה משכרו, בהיותו עלול לגדל את הנטיה למליצה הריאה והמתרברבת ואת הדאוה הלאומית הנבובה, המסוגלת לההפך לשוביניסמוס. המליצות הרמות של המעלות היתרות של היהדות ועל ערכה בעולם עשויות להרגיל את התלמידים ל “דבורים” לאומיים שטחיים, אבל לא די בהם לקשר את לבם לעמם ולקניניו הרוחניים קשר קיים וטבעי, בשעה שיחדל כחה של המליצה השגורה בפה. אלא איזהו חנוך לאומי אמתי? “זה שמביא את הילדים לקלוט את רוח אומתם שלא מדעתם, בהכניסו להם את הקניינים האנושיים הכלליים בצורה לאומית “. הנחה זו מחייבת לכאורה את בית־הספר העברי השלם, שאין בו שניות לשונית ותרבותית ושכל הלמודים נלמדים בו בעברית. וטבע הדברים מחייב לכאורה, שבארץ־ישראל ודאי יש מקום וצורך בבית־ספר כזה. ואולם אף בענין זה של החנוך בארץ־ישראל, שהיה קרוב ביותר ללבו של אחד־העם, נזהר מפני מה שנראה לו בימים ההם כחלומות נועזים וכ”פסיעה” גסה מחוץ לדרך הטבע. גם כאן אנו רואים אותו נאמן לעצמו: בוחן ובודק את הדברים, בלי משוא פנים ובלי התלהבות סמויה, לאור המציאות הממשית, נזהר ומזהיר על ההגזמה ועל המעשים המבוהלים ואינו מחפה על שגיאות ולקויים במפעל החביב עליו. הוא מטעים באותו מאמר, כי ענין החנוך הוא מענפי עבודתנו החשובים ביותר, אבל עם זה הוא מתקומם כנגד האמונה הרווחת, כי “בתי־הספר בא”י הם היותר מתאימים לחפצנו, בתתם לתלמידיכם חנוך עברי לאומי ביחד עם ידיעות כלליות מספיקות“. מעינו החדה לא נעלמו מגרעותיהם הגדולות של בתי־הספר החדשים בתקופתם הראשונה. מכריזים על הדבור העברי ועל למוד כל המדעים בעברית. כל זה יפה ונעים מרחוק, “אבל השומע באזניו, איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד, מחסרון מלים ומבטאים, הוא מרגיש מיד, כי ה«דבור» הזה לא יוכל לעורר בלבו של המדבר או השומע רגש של כבוד ואהבה אל השפה המצומצמת”. את למוד המדעים בעברית הוא חושב במצב זה למזיק, מאין ספרי למוד טובים בעברית, ולא כל מורה מסוגל לחדש ולהמציא את המבטאים הדרושים לו לצרכי ההוראה, והרי הוא מקצר ומטשטש, והילדים יוצאים מבית־הספר בידיעות צנומות ומקוטעות. ולפיכך בא לידי מסקנא: “החנוך הלאומי האמתי יושג בא”י, כמו בגולה, על־ידי ידיעה נכונה בלשון עברית ובספרות ישראל וקורותיו, אשר תמסר לילדים בשיטה מושכלת ותהיה מכוונת מתחילה ועד סוף לקשרם בחבלי אהבה וכבוד לעמם וארצם ולעורר גם את התשוקה לעבוד עבודת עמם ולהיות לתועלת לתחיתו הלאומית. ולמטרה זו לא יזיק כלל אם, כל זמן שאין שפת עבר מוכשרת לכך, ילמדו את המדעים גם בארץ־ישראל באיזו לשון אירופית, לו רק ילמד הנער עם זה את חובתו להשתמש בידיעותיו לצרכי אומתו”. על־ידי הדברים האלה, שנראים לנו היום תמימים ביותר – הן בינתיים התקדמנו הרבה והמצב נשתנה שנוי יסודי לטובה – אנו מוצאים כאן גם כמה הערות חריפות וחשובות. אחת מקלקלותיו העיקריות של בית־הספר החדש רואה אחד־העם בחסרון מורים הגונים, בעלי השכלה כללית ויהודית וכשורן פדגוגי במדה מספקת, והוא מביע את ההצעה, שכדאי היה ליחד את בית־הספר ביפו לחנוך מורים עברים משכילים, בשביל ארץ־ישראל ובשביל הגולה גם יחד. מתוך השקפתו הכללית, כי לא הכמות היא עיקר אלא האיכות, היסודות הנאמנים והמוצקים הראשונים לבנין העתיד, היה רוצה לראות בית־ספר זה כעין נסיון לעבודת חנוך מושכלת ומתאימה למטרתה. מבחינה זו אין הבדל בעיני אחד־העם בין עבודת החנוך ובין ההתישבות החקלאית, שכן גם את עבודתם של חובבי־ציון במקצוע עבודת־האדמה אינו מחשיב אלא מבחינת האיכות, ואף בה הוא רואה רק נסיון לדעת ולהראות גם לאחרים, במה גדול כחה של חבת־ציון ביחס למקצוע זה של התחיה הלאומית.

ביום י“ט אב תרנ”ג שלח אחד־העם מיפו ל“המליץ, את ה”אמת מארץ־ישראל“, מאמר שני, ובפרקי זכרונותיו רשום מאותו יום: “בדם לבבי כתבתי את המאמר, אהה! מתי תהיה «אמת» כזאת נעדרת?” לא קל היה לאחד־העם תפקיד זה של “קאסאנדרא”, של רואה שחורות, המתאכזר לסביבתו ומהרס אילוסיות, שבני אדם נמשכים אחריהן. שמענו כבר את עדותו, כי שלא בטובתו ונגד תכונות רוחו נמשך למערכות המלחמה בין כתות ואנשים שונים והיה פתאום ל”איש מלחמה". והמצב הירוד של הישוב ושל תנועת התחיה בישראל הכאיב את לבו מאד.

ואף־על־פי־כן בקש אחד־העם להשאר אותה שעה בארץ־ישראל, ורק לאחר שכל עמלו לקבל רשיון להשאר בארץ לא הועיל לו – הימים ימי הגזירות החמורות על כניסת יהודים לא“י – יצא ביום כ”ז אב “בלב נשבר ונדכא מאד” באניה צרפתית ללכת לפאריס וללונדון. הוא קוה לפעול שם לטובת ישוב ארץ־ישראל, כנראה בקשר את רעיונו בדבר חברה לאומית גדולה לישוב ארץ־ישראל, שמרכזה יהיה במערב אירופא, כפי שהציע לאחר מסעו הראשון לארץ־ישראל. ואולם גם כאן חכתה לו אכזבה מרה. חדשים שלימים עשה בפאריס ובלונדון, נסה דברים לגדולי ישראל, השתדל לפעול לטובת הישוב ולעורר לפעולות את “חובבי־ציון”שבצרפת ובאנגליה, את הועדים שלהם, את הרבנים הראשיים, את הבארון אדמונד רוטשילד וסביבתו, את הקולונל גולדסמית, את ה' ד’אביגדור ואחרים – והעלה חרס בידו. בנוגע ל “ועד” בפרסי, נוכח, כי “אינו אלא משל”, ומלבד הרב ר' צדוק הכהן אין איש. הרב הכולל של אנגליה ד“ר אדלר אמר לו, כי “בכל הסימפתיה שבלבו אל עבודתנו אינו יכול לעשות מאומה”, הקולונל גולדסמית וה' ד’אביגדור נראו לו כחובבי־ציון טובים ובעלי רצון טוב, אבל “יכלתם קטנה הרבה מרצונם”. לא ארכו הימים ולמד מן הנסיון, עד כמה אין ממש בתקוות, שתלה בחובבי־ציון המערביים, הרגילים ב”סדר" והיודעים מהי פעולה מתוקנת. ענין הקרקעות וההתישבות בעבר הירדן המזרחי, שעמד אותה שעה על הפרק ושאחד־העם ספר עליו אחר־כך במאמרו “הישוב ואפיטרופסיו” וב “נסיון שלא הצליח”, פקח את עיניו לראות, עד כמה גדלו גם כאן הערבוביא והפזיזות וחוסר הכרת־האחריות בכל הנוגע לעניני הישוב. ומעשה שהיה כך היה. בשנת תרנ“ג, לאחר שקנה הבארון רוטשילד שטחי־קרקע גדולים מעבר לירדן, פרסמה האדמיניסטרציה שלו, כי הצליחה להשיג עם זה גם רשיון מאת הממשלה הטורקית להושיב על הקרקעות האלה איזו מאות משפחות מיהודי חוץ־לארץ ובתנאי שיהיו לנתיבי טורקיא בבואם אל הארץ. על סמך זה נוסד בפאריס מטעם הנדיב ועד מיוחד, שהיה צריך לבוא בדברים עם בני חוץ־לארץ, הרוצים להתישב בעבר הירדן המזרחי ולמכור להם קרקע בתנאים נאותים. הועד הזה פרסם מודעות על כך בעתונים ופנה במכתבים לעסקני חובבי־ציון, שיעוררו את העם לקנות קרקעות ממנו. כשהיה אחד־העם בימים ההם בארץ־ישראל בא לידו לראות את התשובה, שקבלה האדמיניסטרציה של הבארון מאת הממשלה הטורקית על בקשת הרשיון שלה והשתומם למצוא בתשובה את ההפך ממש ממה שפרסמה האדמיניסטרציה: הממשלה הודיעה בפירוש, שאין היא מסכימה ליתן את הרשיון המבוקש, אף אם יקבלו עליהם המתישבים את הנתינות הטורקית. וכשבא אחד־העם בראשית שנת תרנ”ד לפאריס גלה הכל לאחד מראשי הועד שם ובקש ממנו לאסוף את הועד לישיבה מיוחדת לשם כך. בישיבה, שנתקיימה בהשתתפותו של אחד־העם, נתגלה, ששום חבר מחברי הועד לא ראה את הרשיון ולא בקש לראותו, כי סמכו על האדמיניסטרציה בא“י. וכשהיה אחד־העם זמן מועט אחרי־כן בלונדון ובא בדברים עם חובבי־ציון שם, ה”ה קולונל גולדסמית וד’אביגדור הנ“ל, נתברר לו, כי גם אותם הוליכו שולל מפאריס על־ידי מכתבי ישועה. הם השתדלו בדבר יסוד מושבה אחת קטנה לדוגמא, ועל יסוד המכתבים מפאריס האמינו, כי באמת בטלה הגזירה על הכניסה וההתישבות, ופנו לרוסיא בהצעה, שיבחרו לעת־עתה בשביל מושבה זו כעשרה אנשים מנוסים בעבודת־האדמה, שיהיו מורי דרך לאחרים, ולבסוף קבלו פתאם מכתב מפאריס, שבו דורשים מהם התחייבות בכתב, שלא להושיב אמיגרנטים על האדמה. ואחד־העם מספר (במכתב להנהגת בני־משה) על כעסם ומבוכתם של חובבי־ציון האנגליים הנ”ל. הם “אינם יכולים להסכים לזה, מפני הבזיון הגדול, אשר תעטה על כל חו”צ באנגליה התחייבות כזו, ביחוד בעיני הנוצרים. הן חו“צ פה דורשים בפומבי ע”ד ההכרח להושיב בני ישראל בא“י וזו כל מטרתם ואמונתם בעתידות ישראל. ועתה מה יאמרו הגויים בהודע להם, כי חו”צ אלו עצמם התחייבו לממשלת תוגרמא לבלי הושיב בני ישראל בא“י?” ואחד־העם מסיים אותו מכתב בדברים האלה: “בכלל ראיתי, כי העבודה פה רבה יותר ממה שחשבתי, ולא בשנה ולא בשנתים תעשה”. ואת רשימות יומנו מאותה תקופה של מסעו לאירופה המערבית הוא מסיים בדברים נמרצים יותר: “והיהודים האנגלים, ועניני הכלל, אשר קויתי מהם…. בושה תכסה את פני. לא אדבר”. –

בימים שישב עוד אחד־העם בלונדון נתפרסמו בעתונים העברים דברי בקורת וקובלנות על ה“אמת מארץ־ישראל”. הסופרים והעסקנים שבחובבי־ציון יצאו לבטל את “אמתו” ואת אזהרתו, שפרסם דרך רמז על דבר הועד הפאריסי. וגם הפעם היתה לו לאחד־העם נחת־הרוח המפוקפקת להוכח, שהוא צדק ולא אנשי ריבו. ב“שאלות ארץ־ישראל”, שכתב לאחר מסעו השלישי לארץ־ישראל, הוא מספר על תוצאות פעולתו של הועד הפאריסי ועל ענין ההתישבות בעבר הירדן את הדברים האלה: הרבה אנשים, יחידים וגם אגודות שלמות, שמעו לעצת המבשרים וקנו קרקע מאת הועד, בתקותם להתישב בעזרתו בארץ־ישראל על ידי הרשיון שבידו, ואחרי שמכרו כל אשר להם ובאו לא“י, לא הניחו להם פקידי הממשלה להתישב על אדמתם, ואלו שהצליחו להתישב באמצעים שונים, גורשו אחרי־כן. רבים מן המגורשים האלה, ששלמו להנדיב בכסף מלא, אם על־ידי הועד הפאריסי ואם על־ידי האדמיניסטרציה, בעד אדמתם אשר גורשו מעליה, – מתגוללים עתה בצפת ובראש־פנה וגועים ברעב, והאדמיניסטרציה תחזיק טובה לעצמה בתתה לפעמים עבודה למי מהם בחסדה הגדול”.

ישמש גם דבר זה הוכחה לכך, עד כמה היה אחד־העם “הרוחני” לפעמים “מעשי” יותר מכל אנשי־המעשה שבחובבי־ציון ועד כמה לא צדקו משיגיו, שהיו מונים אותו, כי הוא מתנגד לכל מעשה בעניני הישוב ה“חמרי”, ואין עינו ולבו אלא ל“רוחניות” בלבד.

 

ט: “השלח”    🔗

חתימת תקופה – “על פרשת דרכים”, חלק ראשון – “השלח” – דרך הרגש ודרך המחשבה – “סימן־שאלה” הגדול – קטרוג הצעירים – “צורך ויכולת” – תפקידו של האידיאל – אחד־העם העורך – עבודת־חנוך – יסורים של עורך – יראת־השעבוד – “פרידה” – אפיה הכללי של תקופת־“השלח”.

באחד מימי הסתיו של לונדון, ביום ט“ז חשוון תרנ”ד, רשם אחד־העם ביומנו: “המון דמיונות וחלומות ספרותיים ממלאים לבי בימים האחרונים ומכתבי אשתי ורעי מחזקים חלומותי”. אלא שכדרכו של ספקן אנאליטיקון זה, שלא האמין בכחות עצמו, הוא מוסיף מיד: “האומנם עוד יזרח שמשי, או רק הניצוץ האחרון הוא?”

ואמנם היה לו לאחד־העם יסוד בימים ההם לחלום חלומות ספרותיים טובים ולראות את עצמו עומד על מפתן תקופה חדשה בחייו הספרותיים.עוד לא מלאו חמש שנים מיום שיצא בפעם הראשונה, כאורח לשעה, כ“אחד־העם”, אל הבמה הספרותית, וכבר הספיק להכניס אל אוצר הספרות דברי עיון חשובים, יצירות קיימות של המחשבה הלאומית והחברתית, שנעשו מאז נכסי צאן ברזל באוצרנו הרוחני. בחמש השנים ההן הספיק אחד־העם לפרסם מערכת מאמרים, גדולים וקטנים, שנתנו בטוי בהיר ושלם לדמותו הספרותית ולמחשבתו הלאומי. במשך השנים המעטות האלה הספיק להסביר את יסודות שיטתו ב“חבת־ציון” (לא זה הדרך, אמת מא"י ומלואיה, הכהנים והעם וכו'); הספיק ליתן את שמונת “פירוריו”, “שיחות קטנות על ענינים גדולים”, מרגליות חן של דברי עיון ומחשבה, מיניאטורות אמנותיות מזהירות על פרובלימות סוציולוגיות ופילוסופיות־היסטוריות, על דרך הרוח וגלוייו והתפתחותו בחיי הפרט והכלל; הספיק ליתן את מערכת המאמרים “דרך־הרוח”, להורותנו בפעם הראשונה את תורת הסינתיזה של אנושיות ולאומיות, את תורת “האדם באוהל” (זו המעמידה במקום הסיסמא של המשכילים הראשונים: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”, שפירושה הוא: אומות העולם קרואים אדם ואין אתם קרואים אדם, ובמקום הסיסמא של הלאומיים החדשים: “היה יהודי בצאתך”, המוכנה לשכוח את האדם שביהודי ולזלזל ביסודות האנושיים־הכלליים של הרוח הלאומי – את הסיסמא החדשה: היה אדם באהלך, היה ראשית כל אדם מתוקן), את ה“תורה שבלב”, (תורת הלב החי, בנגוד לתורה מאובנת שבספר, - תורת הלב, אשר לא חדל לחיות ולפעול בכל עצמו, תורה שרק היא עשויה להביא לידי תחית הלב), את תורת העבדות והחירות וה“עבדות בתוך חירות” (אותה העבדות הפנימית של הגלות, המסתתרת תחת החירות החיצונית של היהודים ה“משוחררים” שבמערב, היראים להודות באחדותו של עם ישראל ובקשר הלאומי שבינו ובין ארץ־ישראל, שלא לקפח את שווי־זכויותיהם, - אותה העבדות הכפולה, עבדות מוסרית ושכלית כאחת – הכפירה בלאומיות ישראל לשם שווי־הזכויות מכריחתם להחזיק בתורת ה“תעודה”, המתנגדת לכל יסודות המדע, - השקולה כנגד כל הזכויות שבעולם); והספיק ליתן את מערכת המאמרים החשובים “לשאלת הלשון” ו“על דבר אוצר היהדות בלשון העברית” (“אוצר” זה, שאחד־העם טפל הרבה בבירור יסודותיו והכנות להוצאתו לפועל, היה צריך להיות לא אנציקלופדיה מן הטפוס המקובל אלא כעין “סך־הכל” לידיעת היהדות, זה היסוד ההכרחי לקיום האומה בכל הדורות, למקצועותיה השונים: תורת־ישראל לכל מחלקותיה – אמונות ודעות, חוקים דתיים ומוסריים, משפטים ומנהגים וכו' – בדרך התפתחותה ההיסטורית; תולדות ישראל, בארצו ובגולה; גדולי ישראל, תולדותיהם ופעולותיהם בחיים, בספרות או במדע; ספרות ישראל מן המקרא עד ימינו; ארץ־ישראל ותולדותיה, קדמוניות בבל, אשור, מצרים וכדומה).

את כל מערכות המאמרים האלה אסף אחד־העם מקץ חמש שנים לעבודתו הספרותית וחברם לכרך הראשון של “על פרשת דרכים”. לאחר מעשה כנוס זה, שהיה כעין “חתימה” לתקופתו הראשונה של אחד־העם, האורח הארעי בספרות, הגיעה לו תקופתו השניה, תקופת “השלח”, תקופה של עבודת קבע במקדש הספרות.

“השלח” (נוסד בשנת תרנ"ז) היה חדוש בשדה הספרות לא פחות משהיתה תורתו של אחד־העם חדוש בתנועת התחיה הלאומית. כדרכו וכנטיתו הכללית של אחד־העם, שלא המדע המופשט היה לו עיקר אלא תורת־החיים, התכוון לא ליצירת העם, שימצא הוא בירחון “מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת, בשביל לגדור פרצותיו ולבנות הריסותיו”. משתי הדרכים לפעולת הספרות על החיים, דרך הרגש ודרך המחשבה, בחר “השלח” בדרך השניה: לא כבוש לבבות בסערה, אלא חנוך- העם; לא דברים מרעישים ומלהיבים, שבאים להכניס לרוח העם בקולי קולות “רגשות וחפצים חדשים המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה”, אלא דברים של טעם ודעת, המכניסים לאט־לאט “מושגים ומשפטים חדשים, המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה”. פעולתה של אותה ספרות, שבאה להרעיש את הלבבות ולעורר את הכחות הנרדמים, טובה היתה בשעתה, אבל לא די בה עוד. לא די לנו להתרגש ולהתלהב; אנו צריכים גם לדעת ולהבין. הריקנות המחשבתית של ספרות ההתעוררות לא תתן עוד ספוק לצרכי רוחנו, ודברי מליצה לא יפתרו את חידת חיינו. “השלח” של אחד־העם היה האורגן העברי הראשון, שעשה את עצמותו הלאומית ואת קיומו הלאומי של עם ישראל נושא להכרה שכלית, למחשבה אנאליטית־בקרתית. "סימן השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חזר ונגלה מעט־מעט מתוך הערפל, ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה לצולה על כל פרטיו: מה היא “עצמותנו” הלאומית ההיסטורית, שבשבילה או בסבתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורינו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל ה”חוף” המקווה, למרות ה”שטף” העז, הקורע אותנו אברים אברים ונושאם אחד אחד ל”ים הגדול”. בירור השאלות האלה היה תעודת “השלח” של אחד־העם. הוא בא לסייע לכך, שישראל ידע את עצמו, יבין את חייו ויכונן עתידותיו בתבונה.

תעודה זו נראתה אותה שעה לרבים מצעירי הסופרים והמשכילים במצומצמת ביותר. לא ארכו הימים והתחיל קטרוג על “השלח” מצד טובי הסופרים הצעירים (ברדיצ’בסקי, ד“ר אהרנפרייז, ד”ר יהושע טהון), שהוא עומד להצר את צעדיה של הספרות העברית, שהוא שונה בספק צרכים ודאיים של הדור, מבדיל בלי יסוד בין צרכים יהודיים לצרכים אנושיים ומצטמצם לדעת בתחומי היהדות לבד, בעוד שהספרות העברית צריכה “לרוות כל הצמאון של הדור החי” בכל ענפי המדע, המחשבה ויצירה, כדרך כל ספרות חיה שבעולם.

קטרוג זה הביא את אחד־העם לבאר ביתר הרחבה את השקפותיו על שאלת הספרות העברית. בשני מאמרים מיוחדים (“צורך ויכולת”, “עצה טובה”) ענה על טענות הצעירים וברר את דעתו על תחית הלשון והספרות, על הצורך והיכולת בהוה, על מהותו של הצורך האמתי, על צרכי “האדם בצורתו היהודית”, על דרך ה“עכול” של תרבות זרה, והעיקר על ההבדל שבין אידיאל קיצוני לאידיאל זמני. ובהזדמנות זו השמיע דברים חשובים על נטיתו לספקנות זהירה ועל מהותו ותעודתו של האידיאל העליון, שיש בהם כדי ללמדנו הרבה על אישיותו ועל האידיאולוגיה הכללית שלו, המצטיינות במזיגה מיוחדת במינה של אידיאליסמוס רוחני תקיף וריאליסמוס חמור ומפוכח, - מזיגה שאפשר לסמנה, לשם הקצור, כסינתיזה של תורת הנביאים ותורת ההתפתחות המודרנית. כנגד אנשי ה“ודאות” בכל מאת האחוזים מטעים אחד־העם, שבשביל שיתעורר אדם לעשות דבר שיש לעשותו, אין מן ההכרח כלל, שיעצום עיניו מראות כל מכשול וילך “לבטח דרכו”. “אדרבא” מי שלבו מסור באמת לדבר זה שהוא בא לעשות, - הוא אינו אומר: הריני עושה מפני שבודאי אעשה נכונה, אלא כך הוא אומר: הריני עושה, אף־על־פי שספק הוא אם אעשה נכונה, כי שוה גם הספק לאבד זמן וכח בעבורו".

וכזהירותו ביחס לספק ולודאי, כך גם ביחס לאפשרי ולנמנע. וכאן מקור תורתו הריאליסטית על תפקידו של האידיאל. “האידיאל הקיצוני, כלומר מטרה אשר אליה נשאף והיא רחוקה ממנו וגדולה מכחנו בהוה, - הוא אמנם תנאי הכרחי להתפתחות רוח האדם, בעוררו בקרבו את הרצון לטפס ולעלות מעלה מעלה, בלי הרף ובלי ליאות, עד מקום שכחו מגיע. אבל גם זה תנאי הכרחי הוא להתפתחות האדם, כי לאחר שנתעורר רצונו ועבר לפעולה, לא ישגה עוד תמיד בחזון אותה העת הרחוקה, שבה יגיע לקץ תכליתו. העולה בסולם, אף־על־פי שנתעורר למעשה זה מחפצו להגיע לראש הגג, אינו נותן עיניו בשעת מעשה אלא בשתים שלש שליבות הקרובות לזו שהוא עומד עליה, וכשהגיע למקומן מגביה עיניו עוד, וכה הולך ומרים מבטו, הולך ועולה עד שמגיע למקום חפצו האחרון, שהיה במחשבה תחלה. אבל אם בראשית עליתו נושא עיניו עד לקצה הסולם מלמעלה, הרי הוא מסכן בעצמו לנפול אחורנית ארצה. גם האידיאל הקיצוני יפה לאדם, כל זמן שהוא דן עם לבו, איזוהי דרך ישרה שיבור לו בחיים, - אז מה טוב חלקו, אם תתעורר בתוך לבו התשוקה ןאיזו מטרה גבוהה, אשר תמשכהו אליה בחזקה וככוכב נוצץ מרחוק תאיר לו רגע אחד את דרכו לכל ימי חייו וידע מעתה, לאן הוא הולך ולמה הוא עמל. אבל מכיון שמלא האידיאל את תעודתו זו, והאדם יוצא לפעלו לכבוש לו את דרכו, הנראה לו בחזון, בין המון הכחות המתנגשים בחיים, אשר יעצרוהו במהלכו על כל צעד ולא יתנו לו לפסוע פסיעה גסה, - אז מוטב לו, שיסיר מלבו את המחשבה התמידית על דבר המטרה האחרונה, הרחוקה ממנו מרחק רב ביותר, וישים עיניו באיזו נקודה, יותר קרובה אליו, שבאמצע הדרך, באיזה “אידיאל זמני”, העומד על גבול האפשרות שבהוה”.

השקפה אידיאליסטית־איבולוציוניסטית זו, המחייבת את הפסיעות המדודות והצעדים הבטוחים, לא היתה אמנם לפי רוחם של רבים בימים ההם, ימי הדוחקים את הקץ והמתהלכים בגדולות גם בחיים וגם בספרות. ואף־על־פי־כן היתה השפעתה החנוכית גדולה מאד. “השלח” נעשה בימים ההם האכסניה המרכזית לספרות ולמחשבה הלאומית, ואחד־העם נעשה, בכח אישיותו השלימה ובכח תביעתו המוסרית התקיפה, “הכוכב המרכזי” של ספרות ישראל שבאותו דור, כוכב ה“מושך את כובי לויתו מסביבו ומשעבדם מרחוק בכח נעלם לנתיבו” (ביאליק).

לא קלה ולא נוחה היתה עבודה חנוכית זו. אחד־העם נהג בעריכה אותו מנהג של זהירות והכרת אחריות וקפדנות, שהיה נוהג בכתיבה. אף עבודת העריכה היתה לו עבודה של כהן העומד על דוכנו ו“עובד את אלהיו בקדושה ובטהרה”. הכרכים הראשונים של “אגרות אחד־העם” מלאים את פרשת עבודתו הקשה של אחד־העם, העורך הראשון בספרות העברית הראוי לשם זה, את פרשת יסוריו ולבטיו ונסיונותיו הקשים. הוא ראה את עיקר תעודתו בשאיפה “לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם ה”מאמרים” נעדרי הטעם וחסרי הנמוס, שהם בולעים עתה בחשק נמרץ ושאין בשום ספרות אחרת כדוגמתם”. ועל־כן דעתו היא, כי “חובת העורך היא לא לכתוב בעצמו, כי אם להשגיח שיכתבו אחרים כהוגן”; ועל־כן הוא מקוה, כי “פעולתו של “השלח” תראה על הקוראים לא על־ידי מה שיש בו, כי אם על־ידי מה שאין בו”, כלומר על־ידי הרחקת פטפוטים של הבל ומליצות יתירות, שאינן אומרות כלום ושהסופרים שטופים בהן, ועל־ידי הרחקת כל דבר שיש בו שמץ־מה של כיעור מוסרי, לאחד הסופרים הוא כותב, שהוא דורש מאת עוזריו שיכתבו בלשון מובנה ובלי שפת יתר ו“שיהיה הסגנון כדרכם של תלמידי־חכמים אמתיים, המדברים בענוה ואינם מבליטים את ישותם ביותר”. לאחר הוא “מוסר בחשאי”: “חובתי בתור עורך היא, לדעתי, לשמור על כבוד הסופרים העוזרים על ידי ולבלתי תת להם לדבר ב”השלח” דברים שיוכלו להשפילם בעיני הקוראים, וכל מקום שאני מוצא דברים כאלו הנני מסירם”. ולאחד מידידיו הוא מספר על עבודתו בתור עורך: “מלבד התקונים הספרותיים הכלליים, תקון הלשון והסגנון על־פי חוקי ההגיון והדקדוק, שרבים מסופרינו אינם שמים להם לב, אני משתדל להרחיק כל “בטלנות” ולהג הרבה חסר טעם, כל דברי נרגנות וחשבונות פרטיים בין איש לרעהו, דברי התפארות והפרזות ותהלות ותשבחות לעצמו או לאחרים”. ואין הוא נושא פנים לסופרים, אף לאלה שהוא זקוק לעזרתם, והוא מוכיח אותם, פעמים בדברים רכים ופעמים אף בדברים קשים, על חטאים ולקויים שהוא מוצא בדבריהם. ואם הם כועסים על הערותיו או על התקונים שעשה בדבריהם, אין הוא משתדל לפייסם או לשדלם בדברים: “לא נסיתי אף פעם אחת לפנות אליהם בדברי פתוי ורצוי”.

לא ארכו הימים ואחד־העם הרגיש את כל כובד העול ואת כל היסורים שבעבודה זו. עוד קודם שיצאה החומרת הראשונה של “השלח” כתב לאחד מידידיו:… “חללתי את מקדשי וערבתי חול בקודש… הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני מתקן ומכין לדפוס דברים, שלפנים לא הייתי בעצמי מסכים כלל שראוים הם לראות אור, הנני נושא ונותן עם סופרים שאין כל השכלתם שוה פרוטה”. ולאחר הוא כותב: “עניים הם דברי ספרותנו גם במקום זה וגם במקום אחר־ואדם אין. ויש אשר תבוא בלבי מחשבה מרה, אם לא יותר טוב היה ויותר מועיל גם לספרותנו, לו הייתי פושט נבלה בשוק בשביל פרנסתי, ובשעות הפנויות הייתי כותב בעצמי איזה דבר לפי טעמי ורוחי, בעוד אשר עתה כל שעותי וכחותי אני מבלה בקריאת “מאמרים” שאינם שוים כלום או בתקון מעשי אחרים, שעל הרוב אינם ראוים לכך מצד עצמם, ומי יודע, אם יהיה לי פנאי לכתוב גם בעצמי”.

הדברים האלה נכתבו עם ראשית צעדיו של אחד־העם בעריכת “השלח”. לאחר זמן פגה אמנם חריפותן של קובלנותיו, ויש שהוא גם מוצא ספוק־מה בעבודתו. אלא שמכל־מקום עדיין הוא מתאונן: “איני יודע עבודת פרך קשה מזו של עורך מכ”ע עברי, אם אך רוצה הוא למלאות את חובתו באמונה, ולאיש בעל כשרון ובעל מחשבות – העבודה הזאת היא סם מות לרוחו". “ה”אומנות” הזאת אוכלת לא רק את גופי, כי אם גם את נפשי”. כנראה גרמו הרבה למרירות זו היראה מפני השעבוד לקורא, ההכרה שמעכשיו אין הוא עוד חפשי לנפשו והוא מוכרח לספק לקורא חומר קריאה בכמות מסוימת לפרקים מסוימים. היתה בלבו איזו חרדה מיוחדת לחירותו הפנימית, יראה מפני הספרות בבחינת “קרדום לחפור בו”. לאחר שנים אחרי שעזב כבר את “השלח”, נמצאו שהציעו לספק לו את פרנסתו במשך שנים אחדות, כדי שיוכל לכתוב במנוחה ספר על “מוסר היהדות”. ואחד־העם ענה על זה: “דבר כזה מתנגד לרגשותי המוסריים והאסתיטיים, ועל־פי הנסיון ידעתי (מימי היותי עורך “השלח”), שאם אגש לאיזו עבודה ספרותית לא בחירות גמורה, אלא בהכרה שמחויב אני לעבוד עבודה זו לשם קבלת פרס,- אז “שכינה” מסתלקת ממני ואינני מוכשר לעבוד עבודתי בהתרוממות הרוח והרחבת־הדעת, וממילא איני מוציא מתחת ידי דבר מתוקן כל צרכו”. איסטניסותו הגדולה, חרדתו וקנאתו לחירותו הפנימית, הביאו אותו לפעמים לקפדנות מוגזמת וגרמו לו להטיח דברים קשים כנגד קהל הקוראים ועסקני הספרות הנאמנים. בעלי הוצאת “אחיאסף”, שהוא היה יועצה ומנהיגה הרוחני ושברשותה נמצא גם “השלח”, לא ידעו להתהלך עם אחד־העם כראוי לו, ויש שהיו גורמים לו צער על־ידי מעשים של פזיזות ואי־סדר, שעשו שלא ברצונו ולא מדעתו, על־ידי דרישות והצעות, שלא היו לפי רוחו, אבל גם הוא לא נשא פנים להם, ויש שהיה זורק בהם מרה ומדבר אתם קשות. היה מעשה, שאנשי “אחיאסף” הציעו לו לעשות שנויים בצורתו של “השלח”, והוא הסכים להם אחרי הפצרות רבות, ואולם מיד הצטער על הסכמתו וכתב להם: “עשיתי הנחות שלא הניחו לי לישון כל הלילה. עתה שמח אני, שהצלחתי להתגבר על יצרי והנני עוד הפעם מה שהייתי כל ימי חיי… “השלח” יקר לי כמו שהוא… “השלח” צריך להשאר בצורתו שנקבעה לו בראשית יצירתו,, או - לחדול לגמרי מלצאת. לעשות פשרות, לשנות את תכנו וצורתו… לדבר כזה לא אוכל להסכים. אמנם יכולים אתם להחליט כן גם בלי הסכמתי, אבל אני לא אשתתף במעשה זה, לא בתור עורך ולא בתור סופר. מוטב לי לסבול רעב אני וביתי מלסייע בידי לחלול הדגל, אשר היה קדוש לי עש כה”. ובהזדמנות אחרת כתב להם: “בשעה שאוכח, כי הצדק אתכם, כי טובתו החמרית של “השלח” דורשת להקריב לה קרבן את צורתו הרוחנית של אחד־העם, אז מקוה אני לאלהי־הרוחות, כי תקום בי רוח לרדת מעל הבמה שלם בנפשי ולא אחטא לעצמי ולאלהי. אם לא יוכל “השלח” להתקיים זולתי בנשאו פנים למפלגה זו או אחרת והכחידו את האמת מפני טעמים כאלה – ילך לאבדון ואין לי חפץ בקיומו”.

וסוף־סוף עשה אחד־העם את המעשה המכריע: בסוף שנת 1902 התפטר מעריכת “השלח” ונענה להצעת בית וויסוצקי לקבל משרה בבית־מסחרם. הוא מתנחם, כי משרה זו תתן לו גם יכולת לקבוע עתים לקריאה ולכתיבה, והוא כותב לאחד מידידיו לא בלי מרירות: “ובכן הנני גם אני מעתה “אדם פשוט” העוסק בספרות שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהייתי לפנים, ולא אהיה עוד ל”משא” על “חובבי ספרותנו”, שלא יצטרכו עוד לחתום על “השלח” או על “אוצר היהדות”, בשביל להמציא פרנסה לאחד־העם. ברוך המקום שפטרני מטובתם של ישראל!” ול“אחיאסף” הוא כותב לאחר התפטרותו: “לא אוסיף עוד לבזבז כחי בקריאת הבלים ולמנות מספר להעמודים שכתבתי, בשביל לדעת אם תספיק לי כל עבודתי לפרנסת ביתי בצמצום. עתה אקרא מה שלבי חפץ, ואכתוב כמה ומתי שלבי חפץ, ו”כלל ישראל” לא יוכל עוד לבוא בטענות עלי, שאיני מכין לו מזונו לפי רצונו”. ואף־על־פי־כן נראים הדברים, שהחלטה זו לא נִתנה לו בנקל ולא עזב את עבודתו ב“השלח” אלא מתוך יסורים ומרירות. שכן באותו מכתב עצמו לאנשי “אחיאסף” הוא מוסיף: “לא הגדתי לכם אף אחת ממאה מכל אשר בלבי, ואולי לא אחץ מאלף מכל אשר ירגיש סופר דברי ימינו בעתיד… בבואו לספר לקוראיו, כי בדורנו זה, שכל כך הרבה להתפאר ב”תחיתו”, הוכרח אחד מראשי הסופרים הלאומיים, שעמד שש שנים בראש מכתב־העתי היחידי שהיה ראוי לשם “ספרות” - לפשוט מעליו “חלוקא דרבנן” ולהיות פקיד בבית־מסחר, בשביל להנצל מלחם של בזיון ושנוררות”.

כך נסתיימה פרשת עבודתו של אחד־העם ב“השלח”, שהקדיש לה חמש שנים משנות חייו ושהביאה לנו את עשרת כרכי “השלח” הראשונים. בשעת “פרידה” ציין אחד־העם, במכתבו לעורך החדש, ד“ר יוסף קלוזנר, את דרכה של ספרותנו: “נכנסים לתוכה בקולי קולות, ויוצאים – בחשאי”. הוא נסה לסכם את פרי עבודתו הקשה במשך חמש שנים. “עשרת הכרכים של “השלח” הם פריה. אם שוה הפרי בכל העמל – איני יודע, אבל זאת ידעתי ולא אבוש להגידה גלוי: כי בכל אותן השנים היה מהלך עבודתי לא עליה, כי אם ירידה, משנה לשנה נתמעטו הכחות המוסריים והחמריים, שעליהם נשענה עבודתי. רוב הסופרים הראשונים כמו נלאו ורפו ידיהם, וחדשים לא באו תחתיהם במדה הדרושה… ובכן אמרתי לעצמי: “הגיעה שעתך לצאת!” - ויצאתי”. בהזדמנות זו נוגע אחד־העם בטענה, שנשמעה כנגדו בימים ההם במחנה ה”צעירים“, כי דרכו למחות בלי חמלה את ה”צורה האישית" מעל הדברים הבאים ב“השלח” ואינו נותן לעצמיותו של הסופר להתגלות במלואה. והוא אומר לעורך הבא במקומו: “אותה ה”עצמיות” שהייתי אני מבער אחריה תצטרך גם אתה להרחיק, אם לא תחפוץ, שיפסיד “השלח” את “עצמיותו” הוא… מנדלי מוכר־ספרים, ביאליק ודומיהם מבעלי העצמיות האמתית לא התאוננו מעולם, שמבטל אני את עצמיותם. ואלה שהיתה להם סבה להתאונן על זה, יצר לי מאד, אם אתה לא תתן להם מקום להתאוננות”… ומתוך אירוניה דקה הוא מוסיף: “יודע אני אמנם, כי אם עוד שנים הרבה יחיה “השלח” יבוא יום ולא אכיר מראהו וכמו זר יהיה לי. ועל זה אינני מתרעם כלל. כך צריך להיות וכך הוא מנהגו של עולם… אבל ה”שנויים הנכבדים” (העורך החדש הבטיח תיכף לכניסתו לעריכה “שנויים נכבדים” בירחון), הנעשים מדור לדור, לא ביום אחד הם נעשים. ורוצה הייתי, שגם פני “השלח” ישתנו, כפני הדור, לאט־לאט, בזהירות הדרושה ובהסכם להצרכים האמתיים, ולא תגזור כליה מראש בבת־אחת על צורתו הישנה”…

עשרת כרכי “השלח” של אחד־העם הביאו לא רק את החשובות שביצירותיהם של גדולי הסופרים שבדור, “בעלי העצמיות האמית”, אלא הם נתנו לנו גם את רוב מאמריו, הגדולים והקטנים, של אחד־העם מתקופתו השניה, האצורים בכרך ב' וג' של “על־פרשת־דרכים”, את המאמרים “לשאלת הספרות העברית”, את מערכת המאמרים על “הציונות המדינית”, את הקבוצה השניה של “דרך הרוח”, את “שאלות ארץ־ישראל”, את עשרות המאמרים הקטנים “ילקוט קטן”, מרגליות פובליציסטיות קטנות, ומאמרים שונים. את אפיה הכללי המיוחד של תקופה זו מהוית מלחמתו של אחד־העם בציונות המדינית החדשה מיסודו של הרצל.

 

י: הציונות המדינית    🔗

הקונגרס הראשון – חיוב ושלילה – המלחמה בציונות המדינית – המטרה המוסרית והמטרה המדינית – הציונות ו“קבוץ גלויות” – האוטופיה וסכנתה – המדינה סוף הכל – “אלטניילאנד” – ועידת מינסק – “תחית־הרוח” – הפרובלימה של התרבות הלאומית – התרבות הלאומית והמצב התרבותי של העם – קבוץ גלויות של הכחות הרוחניים שבאומה – העבודה בשדה השכלת העם – “כבשו את בית־הספר!” – שתי המפלגות שבעם – אחדות ביסוד הלאומי וסבלנות בדברים שבלב – המשבר בתנועה – פעולתה של “קישינוב” – “אוגנדה” – “הבוכים” – טענתו של אחד־העם – הבראת התנועה וזכותו של אחד־העם – פטירתו של הרצל – הערכת המנהיג המת – המסע השלישי לארץ־ישראל – “הישוב ואפיטרופסיו” – עיקר ה“חירות” – אספה כללית של חובבי־ציון – מלאכות לפאריס – “שלוחי עם עני” – תביעת האמת והחירות.

מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון פרסם אחד־העם, שגם הוא השתתף בו, רשימה קצרה וחריפה על הקונגרס, שעוררה פולמוס חריף, ובת קולה נשמעה במשך זמן רב בספרות ובחיים. אותה רשימה, שנכתבה בשעת הרושם הראשון, מתוך רגש של צער ואכזבה – אחד־העם העיד על עצמו, שהוא ישב בקונגרס “בדד בתוך אחיו, כאבל בין החתנים” –, הכילה איזו בטויים קשים, שאחד־העם עצמו הטעים אחר=כך, שהוא מתחרט עליהם “מפני שאין מנהגו להשתמש בכמו אלה”. בנוגע לעצם הענין לא חזר בו אחד־העם, וכל מה שכתב אחר־כך לא היה אלא “פירוש” והרחבת הסבר לדברים הם.

וראוי להטעים מראש: אחד־העם לא התנגד לעצם הרעיון של “מדינת היהודים” (הוא עצמו היה בוחר ב“מדינה יהודית” במקום “מדינת היהודים”), ואת ההבדל שבינו ובין הציונים החדשים ראה בזה, שהללו מדינת היהודים היא להם ראשית הכל ולו היא סוף הכל ב“אני מאמין” שלו. אף בימי הפולמוס הראשון ידע אחד־העם להעריך את הטוב שבציונות המדינית בשביל יהודי המערב. “הרעיון על־דבר המדינה מביאם בתוך כך להקדיש כחם לעבודת עמם, מוציאם מתהום השפלות של האסימילציה ומחזק בלבם את הרגש הלאומי העברי”.אלא שעם זה לא יכול שלא להתנגד, מתוך השקפת עולמו האיבולוציוניסטית ומתוך דעותיו המיוחדות על תעודתה המוסרית והרוחנית של חבת־ציון, לכל הקונצפציה בדבר יצירת המדינה ולכל שיטת העבודה והתעמולה המתאימה לה. אחד־העם ראה את עיקר זכותו של הקונגרס הראשון בהכרזתו של עם ישראל לעיני כל העולם על קיומו וזכות קיומו הלאומי. “התשובה הלאומית על שאלת היהודים פרצה ככה את גדר “הצניעות” ויצאה לרשות הרבים; נתפרשה לכל העולם בקול רם, בשפה ברורה, בקומה זקופה, - דבר אשר כמהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו”. הקונגרס בא לקרוא באזני כל העולם: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים. והן את הקריאה הזאת אנו צריכים לקרוא השכם וקרוא “לא למען ישמעו העמים ויתנו לנו את מבוקשנו, כי אם קודם כל, למען נשמע אנחנו את הד קולנו זה בעמקי נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה”. דבר זה עשה הקונגרס בראשיתו באופן נעלה ועל זה היה ראוי “להכתב באותיות זהב זכרון לדורות”. אלא שהוא רצה לעשות יותר מזה, ובתוך כך קפח את זכותו לטשטש את המטרה העיקרית, המוסרית. והן “מכל המטרות הגדולות ש”חבת־ציון” (או, כמו שאומרים עתה, ה”ציוניות”) שואפת להן, רק אחת היא לעת עתה, שבכחנו להתקרב אליה באמת במדה נכונה, והיא המטרה המוסרית: לשחרר את עצמנו מן העבדות הפנימית, משפלות־הרוח שגרמה לנו ה”אסימילציה” ולחזק את אחדותנו הלאומית על־ידי עבודה משותפת בכל ענפי חיינו הלאומיים, עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות – לעתיד לבוא”. כל השאר אינו אלא דבר שבדמיון ובחזון רחוק. שאלה היא זו, אם תבוא הסכמת העמים, וביחוד הסכמתה של טורקיא, ליסוד המדינה היהודית, אבל “שאלה עוד יותר קשה היא – אם, לוא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו, במצבנו המוסרי עתה, מוכשרים לקבלה”. והקונגרס בבזל, שהסיח דעת מכל זה וראה את עצמו כאילו הוא עומד ליסד היום או מחר מדינת־היהודים, התיצב על דרך הפזיזות, לעורר בלב ההמונים תקוות מוגזמות והתלהבות של קדחת, שסופן אכזבה ומפח־נפש. את הרעיונות האלה פתח והסביר אחר־כך אחד־העם בשאר מאמריו על הציונות המדינית. הוא לא נלאה להטעים ולחזור ולהטעים, כי הציונות אין בידה להביא את הקץ לצרתם החמרית של המוני ישראל. ושום הסכמה של עמים וממלכות, שום בטחונות משפטיים־מדיניים לא יועילו כאן. יש חוקים טבעיים, השמים גבול לכחו של אדם הרבה יותר מכל מה שכתוב בספרי החוקים. אין בידי אדם לעשות את הפלא הכפול: “ראשונה, להוציא את ארץ אבותינו מרשות יושביה ועובדיה ולמסרה בבת־אחת לרשות עם היושב מרחוק ומצפה לישועה, ושנית לקבץ אל הארץ… עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ, עד בלתי השאיר לו שריד כמעט בארצות פזוריו”. גם לאחר שתוסד המדינה יוכלו היהודים להתישב בה רק לאט־לאט, לפי כח העם ולפי התפתחות הכחות האקונומיים של הארץ. כח קליטתה של הארץ יהא מוגבל בהכרח, והרביה הטבעית שבגולה תביא לידי כך, שעם כל היציאה התמידית לא יתמעט מספר הנשארים בארצות הגולה. כללו של דבר: “קבוץ גלויות” הוא דבר שלמעלה מן הטבע, והצרה החמרית לא תחדל אפוא על־ידי יסוד המדינה.

ואולם יש לה לציונות יסוד אחר ומטרה אחרת: הצרה המוסרית ותקנתה. אחדותה הלאומית של היהדות היא בסכנה וכח יצירתה לקה, והרי היא מבקשת לשוב למרכזה ההיסטורי לחיות שם חיים של התפתחות טבעית ושל יצירת תרבות טבעית, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו וברשותו. לשם כך היא צריכה לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפתחותה: “קבוץ הגון של אנשים עברים, העובדים באין מפריע בכל ענפי הקולטורא, מן עבודת אדמה ואמנות עד עבודת החכמה והספרות”. קבוץ זה יעשה במשך הזמן למרכז האומה, שבו יתגשם רוחה בטהרתו ויתפתח התפתחות טבעית לכל צדדיו. “ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה”היקף” הגדול, אל כל קהלות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדותן הכללית”. וזו היא הדרך למדינה. “אז, כאשר הקולטורא הלאומית בא”י תגיע למדריגה כזו, נוכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם גם “מדינה” - לא רק מדינת־יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת“. “גם “חבת־ציון” לא פחות מן ה”ציוניות” רוצה במדינה יהודית ומאמינה באפשרות הוסדה לעתיד; אבל בעוד שה”ציוניות” מבקשת בה סגולה לעניות, מנוחה שלמה וכבוד לאומים, - יודעת “חבת־ציון” כי כל אלה לא תתן לנו המדינה, עד ש”הצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות”.ואינה מבקשת אלא למצוא בה “מקלט בטוח” ליהדות וקשר קולטורי לאחדות־העם”. ומכאן ההבדל בשיטת העבודה והתעמולה. הציונות החדשה מתחילה את עבודתה מן הפרופגנדה המדינית, ו”חבת־ציון" – מן התרבות הלאומית. הציונות של “יהודי־המדינה” אינה יכולה להניח דעתם של “יהודי־היהדות”. ציונות העומדת על ענינים חמריים לבד לא די בה ואף יש בה סכנה. ציונות זו לא תגייס את הכחות הלאומיים, לא תחיה את רוחו של העם ולא תחזק את כח יצירתו. “רעיון מדיני, שאינו נשען על הקולטורא הלאומית, מסוגל להסב לב העם מאחרי הכח הרוחני שבו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש “כבודו” בהשגת כח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפסק החוט המקשרו עם העבר וישמט הבסיס ההיסטורי מתחתיו”. “אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן. אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם גם רוחו מפוזר ומפורד־תהיה היהדות בסכנה גדולה”. ציונות כזו לא תתן לעם את הכח המוסרי להמשיך את מלחמת קיומו הקשה. כללו של דבר: לא המטרה המדינית עיקר אלא המטרה המוסרית: להחיות את לב העם ולאחדו ברוח.

מתוך הנחות יסודיות אלה לא נלאה אחד־העם במשך שנים שלימות להטעים ולחזור ולהטעים את יחסו השלילי לכמה מחזיונותיה ומטכסיסיה של הציונות המדינית ולבקר, לפעמים בדברים חריפים ביותר, את הקונגרסים הראשונים. שני לקויים גדולים מצא בקונגרסים ההם: הפרזה על היסוד הפוליטי שלא מן המדה ולהפסדו של הישוב בארץ־ישראל, ויחס של זלזול לקנינים הרוחניים של האומה ולעבודת התרבות. אחד־העם, שהטעים בשעתו, עוד כמה שנים לפני הקונגרס הראשון, את הצורך בבטחון מדיני־משפטי מספיק לעבודת־הישוב ושהזכיר גם בפולמוס שלו עם הציונים המדיניים, כי לא הם אלא קצת מחובבי־ציון היו הראשונים, שהניחו ליסוד מוסד, כי “הקולוניזציה המתגנבת אל הארץ בלאט, בלי סדרים ולמרות רצון הממשלה, אין לה ערך וצריך לחדול ממנה”, - נחלק על הציונות הרשמית, שאמרה לדחות ולפסול כל עבודת ישוב “עד שתנתן לנו הארץ לנחלה לאומית על־פי “משפט מוסכם מהכל”. אחד־העם דרש רק “ישוב ברשות המלכות” ולא ב”גנבה”, על־פי תכנית והנהגה נאותה, ולא במקרה וערבוביא”. ומתוך השקפה זו בקר קשה גם את תקנות הבנק הקולוניאלי, שנוסד בימים ההם כדי לשמש מכשיר כספי להסתדרות הציונית, ועורר תנועה מתאימה בין רבים מעסקני הציונות ברוסיה, שהביאה לידי החלטות רשמיות ושנויים בתקנות הבנק ברוח דרישותיו. – ובדברים חריפים בקר אחד־העם את אלה מן הציונים המדיניים החדשים, שראו ב“מדינה” חזות הכל, וכל ענינה של הציונות לא היה בעיניהם אלא דבר חיצוני ושטחי, שאינו מחייב שנוי ערכים ויסודות־החיים.

מתוך השקפות אלה וכיוצא באלה פרסם אחד־העם בסתיו תרס“ג את דברי־הבקורת הידועים שלו על הרומן של הרצל “אלטניילנד”, אשר בו תאר מנהיג הציונים בצורת אוטופיה את הגשמת תכניתו המדינית. אחד־העם מתח בקורת קשה וחריפה ביותר על הרוטופיה של הרצל, שראה בה חקוי שטחי, בלי שום תכונה לאומית עצמית, ו”עבדות בתוך חירות" של הגלות המערבית. אגב חריפות של פולמוס־אידיאות תקיף יצאו הדברים סובייקטיביים וקשים ביותר, שלא לפי מדתו המתונה והזהירה של אחד־העם, והדברים האלה הביאו מצדם לתשובה חריפה ורתחנית של מכס נורדאו, שמדתו של טמפרמנט סוער ומרוגז היתה מרובה בה ממדת הבירור והאנאליזה. פולמוס־סופרים זה הכה גלים בימים ההם בעתונות ובחיים הצבוריים במשך זמן רב בערך ועורר בעקיפין את ענין בתורת הציונות הרוחנית של אחד־העם.

וסימן טוב הוא גם לאחד־העם גם למחנה הציוני של הימים ההם, כי בעצם ימי המלחמה החריפה ההיא בציונות המדינית עמד אחד־העם על במה ציונית חשובה, בועידה הגדולה של ציוני רוסיא, שהתקיימה בחודש אלול שנת תרס"ב בעיר מינסק, והשמיע את תורתו על “תחית הרוח”, על מקומה וערכה של עבודת התרבות בתנועת התחיה הלאומית. מעל הבמה הציונית השמיע אחד־העם את טענותיו החריפות על הציונות המדינית, שכאילו באה לא להוסיף אלא לגרוע, להוציא מתכנה של הציונות מה שאין לו שיכות ישרה למטרה המדינית והמתיחס להתפתחות עצמותה של הלאומיות העברית. מתוך השאיפה והרצון “להציל כבוד הציוניות עצמה ולשמרה מהתכוצות ודלדול כח החיים שבה” דרש אחד־העם “גלוי־דעת ברור ומפורש, שהעבודה לתחית רוח האומה והתפתחות קניניה הקולטוריים הוא חלק מעצם הציונות, אשר לא תצויר בלתו”.

אותה הרצאה של אחד־העם נעשתה במדת־מה נקודת־המהפך לפרובלימה של עבודת התרבות בתוך התנועה הציונית. הפולמוס על ה“קולטורא”, שעורר בימי הקונגרסים הראשונים הרבה רעש ומהומה ולא הביא אף פירות מועטים, מצא כאן את תקונו. בהרצאתו של אחד־העם במינסק ניתן לא רק מבע בהיר לעצם הפרובלימה של תרבות לאומית וחנוך לאומי, אלא גם סומנו תעודותיה ודרכיה של עבודת התרבות בישראל. המטרה הפשוטה והברורה של הציונות: להעמיד את הלאומיות העברית בתנאי חיים והתפתחות טבעיים, מחייבת לא רק את עצם השאיפה לברוא ללאומיותנו מרכז קבוע וחפשי בארץ־ישראל, אלא גם את טפוח כל ענפי חייה של הלאומיות העברית בהוה לשם כנוס הכחות הלאומיים וחזוקם, לשם הכשרת הלבבות ותחית־הרוח. שנים הם עניניה של עבודת התרבות הזאת: התרבות הלאומית והרמת מצבו התרבותי של העם. שני נושאים לעבודה זו: “הקולטורא כשהיא לעצמה, והעם ביחוסו אליה”, והתעודה היא להבין ולדעת מה לעשות “מצד אחד – בשביל לשכלל את הקנינים הקולטוריים שיצר עמנו עד כה ולעורר כח היצירה שבו לעבודה חדשב ברוחו, ומצד אחר – בשביל להרים את המצב הקולטורי של העם בכללו ולעשות את הקולטורא האובייקטיבית שלו לקנין סובייקטיבי של כל בניו”. מציאתה של תרבות עברית מקורית לא פסקה גם בגולה. תנאי החיים הקשים שבגולה הטביעו אמנם את חותמם על יצירת רוחו של ישראל, אבל הרוח עצמו לא מת ולא נתחלף, וכח היצירה שבעמנו לא חדל מעשות פרי על־פי דרכו בכל הזמנים, כל אימת שתנאי קיומו הניחו לו מקום כל־שהוא לעבוד עבודתו לעצמו ולהשתמש לזה בכל כחותיו הפנימיים. אימתי בא המשבר והתרבות העברית עמדה מלדת? בתקופה האחרונה, בתקופה האמנסיפציה והטמיעה בגויים. ולא ש“נעלם פתאום כח־היצירה שברוחנו ואין אנו מוכשרים עוד לעבודה מקורית, אלא שהנטיה לבטול הישות הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו היא שגרמה לנו בתקופה זו, מצד אחד, להתרחק בכונה ורצון מן הסגולות המקוריות של רוח עמנו להשתדל בכל כחנו להדמות לאחרים ולעשות הכל ברוחם הם, ומצד אחר הרחיקה מגבולנו הנטיה הזאת את מיטב הכשרונות שנולדו לעמנו בדורות האחרונים, אשר עזבו לגמרי את שדה עבודתנו הלאומית והלכו להם באשר הלכו לתת לזרים חילם”. וטעות היא בידי אלה המתנחמים כי סוף־סוף גם עבודתם של אלה עבודת יצירה היא והיא מביאה ברכה לתרבותם של אותם העמים הזרים, שבתוכם הם עובדים, וממילא גם לתרבות האנושית הכללית. “נחמה” זו עשויה רק לעורר את צערנו הלאומי, “בראותנו את עמנו מוציא ואינו מכניס, מפזר נצוצי רוחו לכל עבר, להגדיל עשרם וכבודם של שונאיו ורודפיו והוא עצמו אינו נהנה משלו ואין אוצרו הלאומי מתמלא מכל העבודה הרבה של בעלי הכשרונות הגדולים אשר יצר בכחו”. ואף מבחינה אנושית כללית יש כאן הפסד. גם האנושיות סובלת נזק מפזור כחותינו התרבותיים. אינה דומה עבודתו של אדם “בתוך עם זר ומתנכר לו, בעולם שאינו שלו ושאי אפשר לו להתאזרח בתוכו אלא אם כן ישנה את טבעו והלך רוחו בדרך מלאכותית, דבר שלא יוכל האדם לעשותו מבלי שתקרע נפשו לקרעים שאינם מתאחים ומבלי שיראו רשמי הקרע הזה גם בתכונת עבודתו ופריה” – לעבודתו של אדם סתוך עמו, “בתוך אותה סביבה, שהולידה אותו ונתנה לו את כשרונו, שבה התחיל כחו להתפתח וממנה נחל ראשית הכרתו האנושית, מושגיו ורגשותיו היסודיים, אשר נשתרשו בלבו לעולם באותה צורה שנקבעו בו בילדותו”. הפסדנו הלאומי אינו יוצא איפוא ב“תועלת” האנושות. וכאן נותן אחד־העם אנאליזה מזהירה לאותה פרובלימה גדולה של יצירת היהודים בענפי התרבות והאמנות השונים בתוך סביבה זרה ובלשון זרה. על־יד הדוגמא שך אנטוקולסקי, הפסל הגדול, יוצא הגיטו הווילנאי, שפטירתו בלא עתו עוררה בימים ההם הספדים רבים בעתונים, ובכלל זה גם בעתונות הישראלית ברוסית, על האבדה הגדולה שאבדה לתרבות הרוסית– מסביר אחד־העם את הלקויים הפנימיים ההכרחיים שביצירת האמן, המתרחק ממעינותיו הטבעיים, מעמו ומחייו, הקרובים בעצם לרוחו יותר ומובנים לו יותר מאותם החיים הזרים, שבהם הסתכל וברא מה שברא. ואותה קללת הגלות בתקופת הטמיעה – עזיבת הכחות המקוריים את המחנה לעבוד בשדה אחר – מטביעה את חותמה גם על מה שנשאר בפנים. כאן אתה מוצא רק נמושות, כחות קלים ודלים, הנמשכים אחרי זרם התרבות הנכרית הסובבת אותם, ועבודתם בפנים אינה אלא חקוי מעשי זרים, בלי שום מקוריות. ו“חכמת ישראל” תוכיח. ספרות לאומית אינה אלא זו שנכתבה בלשונה הלאומית. ומה טיבה ומצבה של ספרות זו? שדה ספרותנו שומם ועזוב. “מראשית ספרותנו החדשה ועד עתה כמעט לא נראה בה ספר מקורי באמת, שנוכל להראות עליו, כי בו התגלה רוחנו הלאומי בדרך מיוחדת”. כמעט כל מה שאתה מוצא בספרות זו אינו אלא תרגום או חקוי, ולא עוד אלא ש“התרגומים רחוקים מן המקור ביותר והחקויים קרובים אל המקור ביותר”.

זהו מצב התרבות הלאומית שלנו לכל ענפיה. החורבן הולך וגדול – ואין חולה ומרגיש. אנו מתעוררים ומזדזעים למראה הצרה החמרית של המוני העם, אבל אין מצר ודואג לכליון רוחנו הלאומי. ואחד־העם בא לידי מסקנא: “עבודת התחיה אינה יכולה להצטמצם בישוב החמרי בלבד. עלינו לאחוז את החבל בשני ראשיו בבת אחת. בהיותנו עמלים, מצד אחד, לברוא בארץ אבותינו ישוב גדול ומתוקן, אין אנו בני־חורין, מצד אחר, להבטל עם זה מן ההשתדלות לברוא שם גם מרכז קבוע וחפשי להקולטורא הלאומית שלנו: למדע, לאמנות ולספרות”.

“קבוץ־גלויות” זה של הכחות הרוחניים אינו עבודה קלה, שאפשר לעשותה כלאחר־יד. יסוד המקלט הרוחני לתרבות הלאומית מחייב מאמצים מרובים והכנות גדולות, לא פחות מיסוד המקלט החמרי לנדחי ישראל. ומלבד עבודת ההכנה הזאת לשם העתיד יש עוד גם עבודה רבה לשם ההוה, על־יד העבודה לקיום התרבות הלאומית ולהתפתחותה, באה העבודה להרמת מצבו התרבותי של העם.

עבודה זו להרמת המצב התרבותי של העם אין בה לכאורה ענין מיוחד לציונים ולציונות דוקא והיא נעשית גם על ידי אחרים, אלא שהציונות אינה יכולה להתעלם ממנה, אם אין היא רוצה שתהפך לסכנה לרוח הלאומי ולתחיתו. אותה העבודה להשכלת העם, שנעשית על ידי אחרים, הרואים לפעמים צורך להראות באיזו פעולה מוחשית את הקשר שבינם ובין עמם, חסרה את העיקר, את היסוד הלאומי. “ההשכלה הזאת מתיחסת להתפתחות הרוח הלאומי בערך מהופך: כל מה שהיא, ההשכלה, מתפשטת יותר, כן הולך וכלה הרוח הלאומי בלב העם יותר ויותר, באופן שהרמת המצב הקולטורי, עבודה שמצד עצמה היא סם חיים לכל עם, להגדיל ולהאדיר כחו במלחמת קיומו, נהפכה לנו לסם מות, המכלה גוף אומתנו וקורע ממנו אברים אברים”. ולפיכך העבודה בשדה השכלת העם היא חובה ראשונה ויסודית לציונות. במקום הכרוז שיצא באחד הקונגרסים הראשונים: “כבשו את הקהלה” – זו הסיסמא הראשונה לעבודת ההוה שבגולה, - מעמיד אחד־העם את הסיסמא: “כבשו את בית־הספר!” וכשם שחובתם של הציונים היא להתאמץ ולשפוך מרוחם על בתי־הספר של השכלה, כך הם צריכים להשתדל להכניס את רוח התחיה הלאומית לשיטת־החנוך הישנה והמקובלת של החרדים. אף־על־פי שהאטמוספרה של חנוך זה ספוגה רוח־ישראל ואהבת ישראל, הרי היא חסרה מכל מקום את יסוד התחיה הלאומית. תקנת המצב הזה היא על החרדים הציונים. וכאן נתקל אחד־העם באותה פרובלימה קשה של דברים שבלב ושבאמונה, שהחנוך הלאומי החדש מתחבט בה מתחילת יצירתו. הפתרון שנתן לפרובלימה זו מבחינה אורגניזציונית־חיצונית לפני עשרים וחמש שנה הוא זה, שנתקבל למעשה בשנים האחרונות בעבודת החנוך של ההסתדרות הציונית: שווי זכויות ואבטונומיה של הזרמים השונים, הדתי והחולוני, שבאומה. אין לדרוש משום מפלגה, שתמסור את חנוך בניה לידי מפלגה אחרת, המתנגדת לה בדברים שבדת ושבאמונה, אין לדרוש וותורים בדברים אלה לא מן החרדים לטובת המשכילים ולא מן המשכילים לטובת החרדים. אלא שני הזרמים האלה יש להם, עד כמה שהם שותפים לדגל הציוני, לשאיפת התחיה ולעבודתה, יסוד משותף, שחובתו ואחריותו על שניהם במדה אחת. שתי המפלגות צריכות לעשות “את רעיון התחיה הלאומית במובנו החדש ליסוד החנוך, אבל מן היסוד הזה ומעלה תבנה לה כל אחת את בנינה לעצמה על פי דרכה ותשלוט בו כרצונה וזר לא יתערב במעשיה”

אנו רואים מכאן, עד כמה השפיעה למעשה תורתו של אחד־העם על מחנה “מתנגדיו”. אותו התקון, שהציע במינסק לחלוקי־הדעות הפנימיים שלנו בענין החנוך, נתקבל, כאמור, במשך הזמן למעשה בעבודת החנוך שלנו, אם כי את רוחו הפנימי של תקון זה, את עיקר שווי הזכויות והחובות של הזרמים השונים, המחייב אחדות ומשמעת ביסוד הלאומי־הציוני וסבלנות וחירות בדברים שבלב, לא קלטנו אולי כל צרכו עד היום הזה.

***

לא ארכו הימים, והנגודים שבין הציונות המדינית מיסודו של הרצל ובין הציונות ה“רוחנית”, או הלאומית־ההיסטורית, של אחד־העם לבשו צורה חריפה ואקטואלית ביותר והקיפו את כל ה“מחנה”. הגיעה שעת משבר לציונות המדינית. התקוות הגדולות לגאולה קרובה ולמדינת היהודים בא“י בעזרת העבודה הדיפלומטית ומוסדות הכספים של ההסתדרות נתבדו. היחס הקריר אל היסודות הרוחניים של התנועה, אל הקנינים הלאומיים של האומה, אל עבודת החנוך והתרבות, והיחס השלילי לכל עבודת ישוב בא”י קודם שתוסד ה“מדינה”, כלומר קודם שיושגו הבטחונות המדיניים־המשפטיים בערבות בין־לאומית – רוקנו את התנועה מכל תוכן חי ועשוה למכונה ריקה כמעט, המתנועעת ללא פעולה. ובינתים הגיעו ימים קשים לישראל בגולה הרוסית הגדולה - הגיעו ימי קישינוב (אביב תרס"ג). הציונות, כתנועה שאמרה ליתן תשובה לצרותיהם החמריות של ישראל והעמידה אידיאל מדיני בשביל ההוה, היתה צריכה ליתן, או להבטיח, דבר־מה ממשי להמוני ישראל, הנתונים בצרה ובחרפה. לבו של מנהיג התנועה התכווץ מכאב־העם; הצורך במפעל הצלה והקלה גבר והאפיל על הכל, ואף על יסודותיה של התנועה. הרצל, היהודי הגא, נושא דגל הכבוד הלאומי, הלך לפליבה, ראש ממשלת הרשע והרדיפות; הרצל, נשיא ההסתדרות הציונית, שכתבה על דגלה את תחית מולדתה ההיסטורית של האומה, הלך – ל“אוגנדה”. הסתירה הגדולה שבדבר לא נתגלתה או לא נתבררה כל צרכה בשעת המבוכה למנהיג עצמו ולהוליכם אחריו. הצורך במפעל קרוב הביאם לבקש זכות וטעם ל“אוגנדה” – מתוך ההשקפה הציונית דוקא. אוגנדה תשמש “מקלט־ליל” לעם הנודד; אוגנדה תהא תחנה לכנוס הכחות הלאומיים בדרך למולדת; הדרך לארץ־ישראל היא לא רק דרך גיאוגרפית, אלא גם דרך פוליטית, ובדרך זו ודאי עתידה אוגנדה לשמש תחנה חשובה – כאלה וכאלה טענו בקונגרס הציוני הששי, הקונגרס של אוגנדה (אלול תרס"ג), מצדדי ההצעה, שהביא אתו הרצל, והקונגרס נחלק לשני מחנות. רבים מציוני מזרח אירופה, שבאו מבית מדרשה של חבת־ציון והיו מושרשים בקרקע המסורת, לא נשמעו לארגומנטציה המלאכותית וראו בעצם ההצעה ערעור יסודותיה ההיסטוריים של התנועה, התרת הקשר הנצחי שבין העם ובין הארץ. וכך נחלקו הדעות. הללו אמרו “הן”, והללו אמרו “לאו”. אומרי “הן” היו המרובים, ואומרי “לאו” פרשו ובכו.

אותה שעה עורר אחד־העם את כל שבט זעמו ולעגו על “הבוכים” הוא האשים אותם, שהם הביאו את התנועה לידי כך על־ידי התבטלותם, מימי הקונגרס הראשון ואילך, בפני אנשי המערב והרעיון המדיני שהביאו אתם. מתחילה, בראשית ימי התנועה החדשה, ידעו הללו, חובבי־ציון לפנים, כי תחית ישראל היא פרוצס ארוך וממושך ותבוא רק בכח הקשר ההיסטורי שבין העם ובין הארץ ובכח האמונה בקשר זה, ש“הוא יעורר את רוח לאומנו לשוב ולהכיר את עצמו ולהלחם בעד עצמותו עד שיברא לו את התנאים הדרושים להתפתחותו החפשית”; הם ידעו, כי יש רק דרך אחת לתחיה הלאומית, והיא לשוב ולהתרכז במולדת ההיסטורית ולהחיות את העם על־ידי הארץ ואת הארץ על־ידי העם. המכשולים הגדולים שבדרך זו, מכשולים מצד העם ומכשולים מצד הארץ, לא הניאום ממנה, כי על כן ידעו שאין דרך אחרת, ואמונתם החזקה בכח הקשר ההיסטורי הנצחי שבין שני אלה גברה על הכל. והנה באו לבזל, לקונגרס הראשון, ונתבטלו בפני אנשי המערב ונמוסיהם וסדריהם החיצוניים היפים ולשונם המדברת גדולות, נתבטלו בפני “הרעיון המדיני”, שמאס בדרך הארוכה והטבעית של עבודה מתמדת והתפתחות מודרגת והעמיד את תקוותיו על ההשתדלות הדיפלומטית. שהיא תביא את הגאולה הפתאומית. שש שנים הלכו אחרי אנשי המערב והאמונה בדיפלומטיה, וכשנתבדו התקוות לגאולה קרובה – רפו ידיהם. לשוב לאידיאל הציוני הקודם, ההיסטורי, לא יכלו, לפי שכבר אבדה האמונה הראשונה מלבם מאז היו ל“מדיניים”. ועל כן לא נשאר להם כי אם “לבכות על החורבן אשר בלבם פנימה ועל רפיון כחם לבנות הריסותיהם”. ואחד־העם כתב בימים ההם, זמן מועט לאחר הקונגרס הששי, לאחד הציונים המזרחיים: “באמת אין ביניכם ובין המערבים אלא זה, שהם לא היה להם מעולם אידיאל לאומי מוסרי בא”י, ואתם – אידיאל כזה היה לכם והחלפתם אותו זה כבר באחר; הם יכלו על־כן להחליף ציון באפריקא בלי שום צער, ואתם – צריכים הייתם לסבול מכאוב רגע אחד, בהפקח עיניכם פתאום לראות, כי עירומים אתם".

כך ראה אחד־העם את ענין אוגנדה; כך ראה את “הבוכים” ואת נפשם. האמת ההיסטורית מחייבת להטעים, כי היתה כאן פשטות הגיונית יתירה, שלא תמיד היא קולעת אל האמת ביחס לחזיונות פסיכולוגיים מורכבים; היה כאן חוסר הבחנה בגונים ובני־גונים. אחד־העם, האדם השלם, בעל המחשבה הצלולה והמסקנית עד כדי אכזריות, לא ראה את ה“הגיון” שבסתירות הגיוניות ונפשיות. הוא לא ראה את המיכניסמוס המורכב של גורמים ומוטיבים, שהביא ציונים בשעת חולשה ומבוכה לחלום אוגנדה, והזדרז להוציא עליהם את הדין. “הציוניות הבזילית – כך הוא אומר באותו מאמר חריף על “הבוכים” – איננה עוד במציאות. בבזיליא, בראש חודש אלול תרנ”ז, נולדה הציונות הזאת, ובבזיליא, בראש חודש אלול תרס“ג, פרחה נשמתה ולא נשאר ממנה אלא שם שנתרוקן מתוכנו”.

והנה יודעים אנו: אותה חזות קשה לא נתקיימה. האנאליזה ההגיונית של אחד־העם צדקה ביחס לחלק מאומרי “הן” (הללו עזבו לאחר זמן־מה את המחנה הציוני ויצאו לבקש ארצות חדשות ל“מדינת־היהודים”, עד שנתבדה החלום החדש מחוסר בסיס היסטורי ל“תנועה”, ונושאי החלום נתפזרו לכל רוח), ולא צדקה ביחס לרובם, וכל־שכן שלא צדקה ביחס לאומרי “לאו”. התנועה הציונית יצאה בשלום מן המשבר הקשה של אוגנדה, וכל הזעזועים והסערות של המלחמות הפנימיות לא יכלו לה לערער את יסודותיה. לא ארכו הימים והתחיל הפרוצס של הבראה וחדוש היסודות ברוח האידיאל הלאומי והעבודה ההיסטורית הארוכה. ואף זה יוטעם לשם האמת ההיסטורית: מלחמתו של אחד־העם בציונות המדינית הטהורה הועילה אף היא להחיש אותו פרוצס של הבראה. עם כל החריפות הקיצונית, שהיתה במלחמתו בחטא אוגנדה, הביאה אף היא ברכה מרובה, לפי שהטילה סערה מטהרת במחנה ועוררה לחשבון הנפש. מלחמתם של ציוני־ציון, ואוסישקין בראשם, לאפיה הלאומי־ההיסטורי של התנועה ולעבודת הישוב והתרבות בארץ־ישראל היתה טבועה בחותמו וברוחו של אחד־העם, אלמלא מדת־הדין הקשה של המורה הגדול, אלמלא השפעתו החנוכית הגדולה על הטובים שבמחנה, ודאי שלא היינו זוכים להתגבר בזמן קצר כל־כך על אותו משבר קשה, שהעמיד בסכנה את יסודותיה ושרשי חיותה של התנועה.

התנועה יצאה בשלום ממשבר אוגנדה, אבל לבו של המנהיג נשבר בקרבו. ביום כ' תמוז תרס"ד הלך תיאודור הרצל לעולמו. ואחד־העם, איש ריבו התקיף, שלא נסחף מעולם עם הזרם ולא ענה “אמן” על מה שנראה לו כשקר מוסכם, לא צרף אמנם גם עתה את קולו לקול המספידים במחנה ולא “התחרט” על מלחמתו בציונות המדינית של המנהיג המנוח, אבל עם זה ידע להעריך את ערכו ופעולתו ההיסטורית בדברים יפים ונאמנים. מתוך השקפתו הכללית על ערכה של האישיות בהיסטוריה ופעולתה לא רק מצד עצמה אלא גם מצד צורתה האידיאלית, שהעם יוצר לו “בצלמו” – השקפה שמצאה את בטויה המזהיר במאמרו “משה” -, ידע אחד־העם להתרומם על ארבע האמות של חיי השעה ושאלותיהם ולראות בחזון את פעולתו של המנהיג הנאדר על הדורות הבאים. אחד־העם הטעים, כי לעורר בזמן קצר תנועה גדולה כתנועה הציונית, ולוא תהא התנועה שטחית ולוא גם יש להתנגד בכל תוקף לכמה מדרכיה ומעשיה, “יכול רק איש שיש בו ניצוץ מאנשי־הפלאות היחידים, העומדים בעם ועם לעתים רחוקות וכובשים להם דרך חדשה ביד חזקה”. אחד־העם ראה, כי מות המנהיג יגרום בהכרח התכווצות התנועה בעתיד קרוב – “יהיה “ממלא מקומו” מי שיהיה – מקומו לא ימלא” -, אבל עם זה הניח, כי “עתיד המנהיג המת להיות לכח מניע גדול, אולי יותר ממה שהיה המנהיג החי”. דמותו תעשה כח פועל בלב העם, לחזק את רוחו ורצונו במלחמת קיומו. “הרצל האיש החי – אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשיו, ומי שלא רצה לעצום עיניו מראות נכוחה, מוכרח היה גם להתנגד לו לפעמים בכל תוקף… אבל הרצל הציור האידיאלי, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו ברוח העם, - מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כחו לחזור ולהשפיע על רוח העם עצמו, לטהרו מחלאת הגלות, לעורר בו רגש הכבוד הלאומי ולחזק שאיפתו לחיים לאומיים אמיתיים!” הרצל היה אולי לעמנו בדורותינו “מה שהיו גבורי האומה הקדמונים לאבותינו בדורות שעברו: בו יתלה העם את האידיאל הלאומי שלו בכל זהרו וטהרתו וממנו ישוב וישאב כח ועוז ללכת בדרכו הקשה הלאה והלאה בלי ליאות”. הרצל נתן לנו דבר אחד שלא מדעתו, “הגדול אולי יותר מכל מה שעשה מדעת: הוא נתן לנו את עצמו בתור נושא לשירת התחיה”.

כך העריך אחד־העם מבחינה היסטורית את הרצל ופעולתו, לאחר ששקטה סערתה של מלחמת יום־יום על עניניה של הציונות המדינית, מטרתה ודרכיה. “ההיסטוריה” השלימה ועתידה להשלים בין שני המאורות הגדולים של תנועת התחיה בישראל.

***

ובעצם ימי הפולמוס על הציונות המדינית ותקוותיה הגדולות לא התרחק אחד־העם מעניני הישוב הקטן בארץ ומעבודתם הצנועה של חובבי־ציון. וראוי לציין: מלחמתו בציונות המדינית המערבית לא שחדה אותו ולא הביאתו להתעלם מלקוייה ומשגיאותיה של עבודת חובבי־ציון המזרחיים בא"י.

בשנת תר“ס הלך אחד־העם מטעם ועד חובבי־ציון באודיסא, בפעם השלישית לארץ־ישראל לחקור את מצב הישוב ומקור פגעיו ותקלותיו. פרי חקירתו המדוקדקת במצב באותו בקור שלישי שלו בא”י היתה מערכת המאמרים “הישוב ואפיטרופסיו” ו“בתי־הספר ביפו”. הוא חקר את המצב במושבות השונות, של הבארון רוטשילד ושל חובבי־ציון, ובא לידי מסקנא, כי עיקר הקלקלה הוא בשיטת האפיטרופסות לצורותיה השונות, שהיתה נהוגה אז בישוב, וכי כל זמן שלא בטלה שיטה זו אין מקום לפתרון השאלות הפרטיות ואין עצה להיטיב את מצב הישוב. אפוטרופסות זו יש שהיא מתלבשת בצורה אבטוקרטית של נדיב ופקידיו, ויש שהיא מופיעה בצורה דימוקרטית של חברות ומורשיהן או אפילו בצורה מוסרית של “חבה” רחמנית: הצד השוה שבהן, שכולן רעות. יש מין מיוחד של עזרה שיטתית, שאין הישוב יכול להתקיים בלעדיה, כל זמן שלא ישתנו התנאים החיצוניים שנוי עיקרי, והיא “הסרת המכשולים הכלליים, שמקורם בסדרי המדינה והעזובה הרבה בארץ”. אבל עזרה זו אינה בגדר אפוטרופסות, מפני שאין היא נוגעת בעצם מהלך עבודתם וחייהם של האכרים ואינה באה אלא להסיר מעל דרכם מכשולים מיוחדים, שאין דוגמתם בארצות אחרות ואינם קשורים בעצם עבודת הישוב. עזרה זו עשויה דוקא להועיל, בהפך מן האפיטרופסות, להתפתחות הכחות האישיים של העובדים בשחררה אותם מן המלחמה התמידית עם מכשולים צדדיים ובלתי טבעיים. ואלו עזרתם ותמיכתם של כל האפיטרופסים והמדריכים למיניהם הן מקור כל הרעה. אין תקנה לישוב ארץ־ישראל כל עוד לא תסור מעליו האדנות של כל מיני מנהיגים ומדריכים, יהיה שמם יק"א או חברת התמיכה, חובבי־ציון או נדיבים. “לעולם אין אדם לומד לעמוד על רגליו וללכת מישרים, אלא אם כן יודע הוא, שעמידתו ונפילתו בו בעצמו הן תלויות, ולא ברצונם הטוב של אחרים, המישרים את רגליו ועושים בו “נסיונות” לפי חפצם ועומדים הכן עם זה לתמוך בו ברחמים, אם נסיונם לא יעלה יפה”. “האדנות הזאת מרפה, מצד אחד, כחם של הטובים והחזקים, שהיו מוכשרים לכבוש להם דרכם, אילו היה מקום לכחם להתפתח חפשי, ומצד אחר היא מחזקת ידי הגרועים והחלשים, שהיו עוזבים את המערכה זה כבר, אילו הניחו להם להגיע עד קצה מפלתם”. ולפיכך אין עצה אחרת להציל את הישוב ולתקנו תקון גמור, אלא שיחדלו להיטיב אתו ולנהלו בדרך טובה. יתנו נא בפעם אחת בני המושבות את האפשרות לתקן בעצמם מה שצריך תקון ולא יעמדו על גביהם, שיעשו מעשים טובים על דעתם של אחרים ויקבלו בעל־כרחם עצות טובות של “מומחים”.

המאמרים האלה על המצב בא"י, שכתב לאחר בקורו השלישי בארץ, משלימים את מערכת המאמרים, שהקדיש לשאלות ההוה, את גלויי האמת שלו מארץ־ישראל ועל ארץ־ישראל. במאמריו אלה באות לידי בטוי נמרץ שתי התביעות המוסריות, שהטביעו את חותמן הבולט באישיותו הספרותית והתוו את הדרך למפעל חייו: קנאתו לאמת ואהבתו לחופש. האמת היא תנאי קדום לגאולה, החירות היא מטרת הגאולה. הרעה והקלקול מקורם בשעבוד. וכמה צורות לשעבוד: שעבוד לספר, שעבוד לסביבה (“חקוי של התבטלות”), שעבוד לאפיטרופסים ולמנהיגים. וכנגד הסבה הראשונה הזאת למחלה־השעבוד- יש רפואה אחת: החירות.

על עיקר זה של שחרור הישוב מן האפיטרופסות של נדיבים ומטיבים הכריזה, בהשפעתו של אחד־העם, האספה הכללית של חובבי־ציון, שהתקיימה באודיסא בחורף שנת תרס“א. “בבזיליא השמיע עם ישראל ראשונה, בקול רם וברוב עם, את המלה הגדולה: “חירות לאומית” - ובאודיסא השמיע עתה ישוב ארץ ישראל מלה בדומה לה: “חירות אישית” - כך הגדיר אחד־העם בעצמו את ערכה וחשיבותה של אותה אספה כללית. האספה הסכימה לדעתו של אחד־העם, שאין הישוב יכול לעמוד אלא על החירות. עם זה החליטה להשתדל גם במעשה בהשגת החירות הזאת: היא בחרה במלאכות של חמשה אנשים, ואחד־העם בתוכם ובראשם, והטילה עליהם ללכת לפאריס ולמסור לנדיב הידוע את דעת האספה על דבר הצורך ב”שחרור הישוב” ולדרוש ממנו, שיכוון לכך מעתה את עבודתו בא“י. ואולם מכיון שבאו לקיים את ההחלטה נתגלה הנגוד הגדול שבין ההלכה ובין המעשה, והמחשבה הטובה נתקיימה בצורה עלובה ומעציבה מאד. אחד־העם רצה לעשות את “מלאכתו” באמונה, בשלמות ובמסקניות המיוחדת לו, אלא שחבריו עכבו על ידו. הוא היה מוכן לדבר באזני הנדיב דברים ברורים:… “אם רוצה אתה בישוב הארץ לתקון האומה, הרי אין לך רשות לסדר הנהגת הענין לפי חפצך בלבד, אלא מחויב אתה לשתף עמך בזה אנשים מן העם ולבטל דעתך מפני דעתם של אלו, הבקיאים בדבר יותר ממך, כדי שתביא נדיבותך באמת את התועלת הלאומית שאתה רוצה בה – ואז תבוא עליך ברכת העם כולו. אבל אם אי אתה עושה כן, הרי אין הישוב הזה אלא מן “ספורט” חדש של מתנות לאביונים וחנוך־שנוררים, אשר יביא חרפה תחת כבוד והפסד תחת תועת למטרתנו הלאומית בארץ אבותינו, ובאופן הזה רשאי ומחויב העם לדרוש ממך שתחדול ממעשיך ולאמר לך: לא מעוקצך ולא מדובשך”. ואולם חבריו של אחד־העם למלאכות, שבאו לפאריס לבשר לנדיב את בשורת ה”שחרור", נבהלו עתה, כשראו את חברם מוכן באמת לומר כדברים האלה לפני בעל הכסף, עמדו למנין והחליטו שאין לבחור בדרך קיצונית זו. וכך זכו לשמוע מפי הנדיב הידוע דברים קצרים וברורים: “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, לאכרים או לחברות, להתערב בעניני ולחוות דעה במעשי ידי. לדבר הזה מתנגד אני לגמרי, בהחלט, בכל תוקף”. שמעו – והשיבו דברים מקוטעים, בקול ענות חלושה, בתחנונים, ופרי כל המלאכות הזאת היה רק אחד המאמרים היפים ביותר של אחד־העם, שבו שפך את מרי שיחו וזעמו על “שלוחי עם עני”, על העבדות המתעטפת בטלית של “תנועה לאומית”, על סך־הכל של עבודת עשרים שנה: “עבדות ושנוררות בארץ־ישראל, מליצה רמה עם רוח נמוכה בחוץ־לארץ”. “שלוחי עם עני” של אחד־העם הוא מגלת־זעם בהרצאה פובליציסטית על העבדות הפנימית, שדבקה גם בעסקניה של תנועת התחיה, ועם זה גם הימנון לתביעתו המוסרית התקיפה של המחבר, לתביעת האמת והחירות.

 

יא: בימי הרעש    🔗

חיי־שעה וחיי־עולם – תקוות שנכזבו – קישינוב ופרשת־הזעם – ההגנה העצמית – שפלות חיצונית ושפלות פנימית – הפוגרום בהומל – ימי בהלה - בעניני החנוך הלאומי – בחברת “מרבי השכלה” – תוכן אנושי כללי בצורה לאומית – גיטו רוחני – מלחמת הקיום הכפולה של היהודי – המשען המוסרי במלחמה זו – התפטרות מועד “מרבי ההשכלה” – ימי הריבולוציא הראשונה ברוסיא – נחשול הפוגרומים של שנת 1905 – הפוגרום באודיסא – הועידה בבריסל – העבדות והההתרפסות ביחס ל“פריץ” החדש – היהודים ותנועת הריבולוציא – עמדתו של אחד־העם וענשו – אחד־העם וענשי מות – מחשבות על אמריקא – לארץ־ישראל – נדודים – ללנודון.

רגש הכבוד הלאומי, שאחד־העם היה אבירו הנאמן כל ימי חייו (רגש זה הוא שקרב אותו כל־כך לפינסקר וחבב עליו ביותר את בעל ה“אבטואמנסיפציה” עם כל ההבדלים בשאר ה“יסודות” של חבת־ציון והתנועה הלאומית שהתקיימו ביניהם), - אהבת האמת שבלב והחירות הפנימית, השנאה לעבדות ולשעבוד בכל צורותיהם – הם שהטביעו את חותם על כל מה שכתב ופעל אחד־העם, ויש אשר גם נהפכו לרועץ למחשבותיו ולשאיפותיו. יש קרע טראגי אחד בכל עבודתו של אחד־העם: “חיי־השעה” אכלו לו את “חיי־העולם” הספרותיים, אשר להם נשא את נפשו כל ימיו. עיקר שאיפתו הספרותית: ליצור דבר שלם וקיים בשדה המחשבה הלאומית־העיונית, לברר לעצמו ולאחרים את שאלת היהדות מבחינת הנצח ולהניח ירושה ספרותית־עיונית הגונה לדורות הבאים – לא נתקיימה: עבודתו ל“שאלות השעה” דחתה ובלעה את “שאלות־הנצח”. כאורח נכנס לספרות, לצורך “השעה”, על מנת לשוב ולצאת מיד משיעשה את חובתו, אבל אותה “שעה” נמשכה שנים ושנים, וכל פעם שהיה רואה את האמת ואת הכבוד הלאומי נעדרים או לקויים, כל פעם שהיה נתקל בחזיון של שפלות ועבדות היה חוזר בעל־כרחו לשאון החיים ומבזבז שוב את כחו בעניני השעה. כבר בשנים הראשונות לעבודתו הספרותית, כשהוציא את הכרך הראשון של “על־פרשת־דרכים”, השתעשע בתקוה, כי עד כה פזר ומעתה יכנס, עד כה היו מחשבותיו ודבריו קשורים תמיד בצרכי השעה, ומעתה יעזוב חיי שעה ויעסוק בחיי־עולם. והנה זמן מועט אחרי־כן קפץ עליו רוגזו של “השלח”, שראה בו “דבר שהשעה צריכה לו”. מפני שאונם והמונם של הימים ההם, ימי הציונות הקונגרסים החדשה והתנועה התוססת בספרות העברית הצעירה, נדחו שוב לכמה שנים המחשבות על “חיי עולם”. כשהגיעה לו שעת “פרידה” מ“השלח” חזר לשאיפותיו הראשונות, והוא כותב בימים ההם (בתשעה עשר לדצמבר שנת 1902) למנוח לודוויפול: “עתה, כשנשתנה מצבי שנית ושבתי ל”רשות היחיד”… הנני מתעתד להוציא לפעולה את מחשבתי הישנה”. ותוך כדי דבור הוא מוסיף ברוח הספקנות והזהירות המיוחדת לו: “אם יעלה הדבר בידי – לא אדע. אפשר שאינני מסוגל כלל לעבודה ארוכה וגדולה” (שוב אותו חוסר־האמונה בכחות עצמו!); “אפשר גם כן, שכבר “נשחתה” נפשי כל־כך בשאון החיים, עד שלא אוכל להתאפק ולשתוק, כשאראה מעשים בלתי ישרים בעיני”. וכך הוה. באו מאורעות קישינוב וזעזעו את נפשו עד עמקי מצולותיה, הוציאוהו מסתר אהלו והכניסוהו לתוך כל פרשת הצער והזעם של הימים ההם; באו אחרי־כן ימי אוגנדה - והוא נסחף שוב למערכות המלחמה ליסודותיה הלאומיים־ההיסטוריים של התנועה. כששככה במקצת אותה סערה, חזר שוב לאותה מחשבה. הוא מסיים ומוציא (בשנת 1904) את החלק השלישי של “על־פרשת־דרכים”, על מנץ לפרוש עם זה לגמרי מן הספרות הפריודית, לעזוב “חיי שעה” עם כל שאלותיהם ולהקדיש כל שעותיו הפנויות ל“חיי עולם”: “לברר לו לעצמו, ואח”כ לכל הקהל, שאלת היהדות בכל היקפה ועומקה“. כדברים האלה הוא כותב בימים ההם בפירוש לד”ר קלוזנר, ולאחר עשרים שנה אנו מוצאים הערה לאותו מכתב לקלוזנר: “זמן־מה אח”כ התחילה הריבולוציא הראשונה ברוסיא ומשכתני עוד הפעם לעבודת הצבור במעשה ובספרות – ורעיון העבודה הכללית לא יצא לפועל".

ימי קישינוב גילו והפעילו את רגש הכבוד והזעם הלאומי שבלב אחד־העם בכל תקפו והדרו. האדם המתון והזהיר הזה, שהיה רחוק כל־כך מן האילוסה ומן ה“תיאטרליות”, התעורר לעשות מעשה, שהיה בימים ההם בחזקת סכנת־נפשות. יכתבו הדברים לזכרון: רעיון ההגנה העצמית של היהודים כנגד פורעים ומרצחים, שהתעורר בימים ההם, מאחד־העם ומסביבתו יצא. ביחד עם דובנוב, בן־עמי, רבניצקי ועוד אחדים מסופרי אודיסא החליט אותה שעה לפנות בקול קורא לכל ערי המדינה הראשיות על דבר סדור הגנה עצמית, “שלא נהיה כשה לטבח במקרה של פוגרום, כמו שהיה הדבר בקישינוב”. אחד־העם כתב את קול הקורא וחתם את שמו עליו, ובהיותו עומד בימים ההם לצאת לזמן־מה מאודיסא בעניניו הפרטיים, מסר את הענין לאחדים מחבריו, שיאספו את החתימות וישלחו את קול־הקורא למקומות הדרושים. לאחר שיצא לדרכו נמלכו חבריו והחליטו שלא לחתום שמותיהם בפירוש על קול־הקורא, מפני הסכנה שבדבר. וכשנודע הדבר לאחד־העם בדרך, קבל בדברים קשים במכתב לרבניצקי על חבריו ששינו את ההחלטה שנוי עיקרי כזה וטען, שלא היתה להם שום רשות לעשות דבר זה בלי ידיעתו. הוא מטעים, שאילו שאלו אותו, לא היה מסכים לכך בשום אופן, שכן קול־קורא כזה כל ערכו הוא רק בהיות אנשים ידועים לקהל חתומים עליו.

אנו רואים כאן את כל פשטותו הנהדרת ותקיפותו המוסרית של אחד־העם. דבר שנראה לו נכון ורצוי, הרי הוא עומד עליו בכל תוקף, ושום פקפוקים וחששות, ואף חשש סכנת־נפשות במשמע לא יזיזוהו ממקומו.

ויותר אולי משנתעורר בלבו בימים ההם קצף וכאב על שפלותנו החיצונית, על היותנו נתונים הפקר לכל פורע ומרצח, התעורר בלבו רגש של זעם על שפלותנו הפנימית, על הרקבון הפנימי שנגלה בהמוני העם ובמנהיגיו בשעת צרה ונסיון. מכתביו של אחד־העם מן הימים ההם מלאים את האטמוספרה של אותו הזעם הלאומי הקדוש, שדוגמתו אנו מוצאים רק בשירתו של ביאליק. אותם המכתבים מגלים לנו את כל ההתמרמרות הקדושה, את כל חמת המחאה על נוולה של הגלות, על עלובי־הנפש ודכי־הרוח, ש“נושנו במכאוביהם וישלימו עם חיי בשתם”, אשר ביאליק נתן לה את צורתה השירית הנשגבה. נמצאו בימים ההם, לאחר ההרג בקישינוב, עסקנים יהודים, שאמרו לשלוח משלחת אל הממשלה, לבקש רחמים על עמם. ואחד־העם מדבר דברים כאש, במכתבו לאחד מצעירי המשכילים, שהודיע לו את הדבר, על הירידה המוסרית העמוקה, שהביאה לידי מחשבות ומעשים כאלה. המאורעות בקישינוב אינם נוראים כל־כך לדעתו מצד עצמם כמו שנוראה הדלות הפנימית של העם שנתגלתה על־ידם. “אנשים מכובדים מתרוממים עוד יותר בשעת אסונם, אבל עבדים – אסונם מורידם מטה מטה, ואינם מעוררים בלבבות אלא בוז ושאט נפש”… הוא מטיח דברים חריפים על אותם הליברלים הצבועים שבעתונות הרוסית, אשר עד כה היו בורחים כמפני המגפה מכל עניני היהודים והשתדלו שלא לנגוע בהם, כדי שלא להרגיז את הקורא הרוסי, ועתה הם באים ליהודים בנדבותיהם. והוא מוסיף בזעם: “בפניהם הייתי זורק להם את הפרוטות האלה”. ולארץ־ישראל הוא כותב אותה שעה: “אמור אמרתי, כי הפעם תפקחנה עינינו לראות את האמת, מה חיינו דורשים מאתנו קודם כל: כי קודם כל עלינו להיות לאנשים, להתנער בנפשנו פנימה משפלותנו ועבדותנו ולבלי להיות כצאן טבחה; להראות למי שהארץ שלו, כי חמשה מיליון נפש אדם ראוים לשים להם לב, בהיותם מכירים בעצמם, כי אדם הם, ולא בהמה היודעת רק להביט בתחנונים אל הורגיה. אבל־הכל לשוא!… ואני עומד לבדי, בדד בתוך המחנה, ומסביב לי – בכי עבדים מצד זה ושאון אוילים מצד זה…”

אלה וכאלה הם המוטיבים של זעם וצער לאומי על כבוד כי גלה מישראל, הממלאים בימים ההם את דבריו ומכתביו של אחד־העם.

אותו הסיוט של פוגרומים וחרפתם לא הרפה ממנו ולא נתן לו מנוחה במשך זמן רב. כששה חדשים לאחר המאורעות בקישינוב פרץ הפוגרום בהומל, שנעשה הפעם “בלי עלי תאנה”, על־ידי הצבא, לעיני מפקדיו ובהסכמתם. בין העסקנים בהומל התעורר הרעיון להזמין את אחד־העם ואת דובנוב, שישתתפו במשפט בשם “התובעים הפרטיים”, קרבנות הפוגרום. על זה ענה אחד־העם, כי אין ברצונו לעמוד כנאשם ולהצטדק בשם כלל ישראל על כל השקרים שיחפו עליו בשעת בירור המשפט, ועל־כן הודיע שאם יוכלו להבטיחהו בבירור, שיהא בידו לדבר באין מפריע ככל אשר עם לבבו, “להגיד בקול רם את אשר ירחש לבנו להרשעים הרודפים אותנו ומעיזים פניהם לבקש עוד אמתלאות בשם הצדק – מוטב, ואם לאו, יבקשו להם סניגורים אחרים, שיוכלו לכוף ראשם ולדבר כעני בפתח”.

באביב שנת 1904 גברה שוב סכנת הפרעות, והפחד הקיף ביחוד את ערי הנגב. ושוב התחילו “המנהיגים” מן הטפוס הישן במעשי “שתדלנות” מכוערת מבחינה לאומית בפטרבורג. דובנוב, שישב בימים ההם בווילנא, פנה לאחד־העם במכתב, והציע לצאת במכתב חוזר לראשי הקהלות כנגד מעשי השתדלנות האלה. על זה ענה לו אחד־העם, כי גם אליו הגיעה השמועה מפטרבורג “ולבו נתר ממקומו”, אלא שעם זה לא מצא את השעה, שעת חירום ובהלה ופחד “מקול עלה נדף”, כשרה לעורר את הצבור כנגד מעשי שתדלנות, שיש עמהם שפלות לאומית…

***

בעבודת־“השעה” של אחד־העם בימים ההם תפסו מקום גדול עניני החנוך הלאומי. הוא הסתבך במלחמה, אשר נלחמו אותה שעה הלאומיים באודיסא בנטיות הטמיעה והרוסיפיקציה, שהיו שולטות בתוך חברת “מרבי השכלה” ובמוסדות החנוך שלה. הוא נכנס ל“ועד הלאומי”, שנוצר לשם כך באודיסא, ועמד במרכזה של מלחמה זו ובראשה. באחת האספות הכלליות של חברת מרבי־השכלה, שהתקיימה בימים ההם, נשא את נאומו הידוע על החנוך הלאומי, ובו השמיע את רעיונותיו היסודיים על ענינו ותעודתו של חנוך זה, רעיונות שנראים לנו כיום – וגם זוהי מגדולתו ומפרי פעלו של אחד־העם – כמושכלות ראשונים, שאין בהם מן החדוש ואין חולק עליהם.

על ההגדרה שנתן אחד־העם בימים ההם לחנוך הלאומי ולתכונתו, כבר בא לידינו לעמוד לעיל (חנוך לאומי אמתי הוא “זה שמביא את הילדים לקלוט את רוח אומתם שלא מדעתם בהכניסו ללבם את הקנינים האנושיים הכלליים הצורה לאומית”). ומכאן עמד אחד־העם על הפרובלימה המיוחדת של החנוך הלאומי העברי בגולה. כל העמים שבעולם, שיסודות חייהם הלאומיים לא התערערו ולא לקו, החנוך הלאומי הוא אצלם דבר הבא מאליו, ככל ענפי החיים הלאומיים, בהיותו נתון ועומד בתוך אטמוספירה לאומית טבעית. מה שאין כן חנוך הילד העברי בגולה. תנאי חיינו גורמים, שהילד גדל בתוך אטמוספירה זרה, מוקף חיים זרים, אשר לא די שאינם מסייעים לפתח בקרבו שלא מדעתו את התכונות הלאומיות, אלא הם גם מעכבים התפתחות זו על כל פסיעה ופסיעה. ומה תקנתו של החנוך העברי? אחד־העם לא נשא את נפשו לבית־ספר עברי גמור בגולה, שתהא קיימת בו אטמוספירה עברית טהורה, והרוחות המנשבות בחוץ לא יפרצו אליו. בימים ההם לא העיז עוד אדם לחלום על בית־ספר כזה בגולה, ואף אחד־העם לא היה בחולמים. לדעתו מוכרחים יהודי הגולה להסתפק במועט, אבל יש בידם להגדיל ולהעשיר הרבה “מועט” זה. ענף אחד מענפי הלמודים נשאר בידנו, “שבו אין שום מעצור לפנינו להגדיל ולהאדיר את רוחנו הלאומי כחפצנו”. ענף זה הוא לשוננו הלאומית וספרותה. הדרישה המינימלית של החנוך העברי היא, כי ילדי ישראל יהיו קרובים ברוחם, כאבותיהם בדורות שעברו, ללשון העברית ויגיעו בידיעתה עד כדי לקרוא את התנ“ך ומיטב הספרות המאוחרת. ולא שאחד־העם משלים עם “גיטו” עברי בתוך מלכות החיים הכלליים, ולא שהוא מסתפק ברשות מוגבלת ומצומצמת לצרכי היהדות. “קריאה זו – של התנ”ך והספרות המאוחרת – צריכה לשמש בבתי־ספרנו כאמצעי ראשי להתפתחות הרוח האנושי הכללי בלב הילדים”. אחד־העם רוצה לבטל את השניות של יהדות ואנושות. “אנו מתנגדים לכל עיקר החלוקה הזאת של למודי בית־הספר לכלליים ועבריים”. הוא רוצה, שהלמודים העבריים הם עצמם יהיו לילדינו המקור הראשי להתפתחות רוחם האנושי בכללו“. “מן המקור הלאומי הזה צריך שישאבו ילדי העברים ראשית ידיעתם על דבר ה”אמיתיות” המרוממות רוח האדם בכלל ועל דבר הקנינים הגדולים של הקולטורא האנושית”. החנוך העברי־האנושי הזה יברא את הקשר האורגני הטבעי שבין היחיד ובין אומתו; חנוך זה הוא הדרך להעמיד בגולה אנשים־יהודים שלמים בטבעם, הוא הדרך לבטל, מתחילה בבית־הספר ואחרי־כן גם בחיים, “אותה השניות, אשר על־ידה נפרדו בפנימיות נפשנו החיים בלאומיים מן הכלליים ונסגרו בחוג מיוחד, מעין גיטו רוחני, הדומה להגיטו המוחשי של העבר בזה, שגם לתוכו מתפרצים מעת לעת “אויבים” מן העולם “הכללי” לבלוע את הבריות החלשות שבפנה מסוגרת זו”. ואף מן הבחינה המעשית, מבחינת ההכשרה לחיים ולמלחמת־הקיום, מתיצב אחד־העם כנגד השקפה הצרה של אנשי המעשה וה”תכלית" של הגלות, המזלזלים בלמודים העבריים. החנוך הלאומי, המביא לידי הכרה לאומית, יש בו כדי לחזק רוחו וידיו של אדם מישראל ולשמש לו משען מוסרי במלחמת קיומו הקשה, הרבה יותא מקצת הידיעות השמושיות, שנותן החנוך “המעשי” של בעלי־התכלית. כי על־כן מלחמת הקיום של היהודי היא כפולה; הוא צריך ללחום מלחמה זו כאדם וכיהודי, ויש שהוא נכשל ונופל לא מפני שאינו מוכשר למלחמת הקיום בכלל אלא רק מפני שהוא יהודי. יש להביא בחשבון את האמת הפסיכולוגית הפשוטה, “שיסוריו של אדם נעשים קשים ביותר וכבדים מנשוא, אם מכיר הוא עם זה בלבו, שיסורים אלו אין טעם ומטרה להם”. ולפיכך מחייב דוקא אותו הצורך של מלחמת הקיום, שיתנו לילדי ישראל משען מוסרי־פנימי במלחמת קיומם הקשה. משען זה יכולה ליתן רק ההכרה הלאומית המפותחת, העומדת על הקנינים הלאומיים, על דעת היהדות וערכיה.

על יסוד הדעות האלה נלחם אחד־העם בימים ההם את מלחמת ה“הלאמה” בחברת מרבי־ההשכלה. ושעה אחת נראה היה, כאילו יש פירות ממשיים למלחמה זו. אחד־העם נעתר להפצרות חבריו ולהבחר לועד החברה, כדי להשפיע בפנים ברוח דעותיו ודרישותיו. מתחילה הראה הועד, כעדותו של אחד־העם עצמו, “כעין רצון מוחלט למלאות את דרישת הזמן”. אבל מאורע אחד, שאירע בימים ההם בחיים הצבוריים באודיסא, הביא את אחד־העם לידי התמרמרות רבה על המחנה הציוני ולידי מחשבה למשוך את ידו לגמרי מעבודת הצבור. בעצם ימי המלחמה ההיא ללמודים העבריים, ללשון ולספרות עברית ולרוח הלאום בבתי הספר של מרבי ההשכלה, התקיימו באודיסא בחירות הרב מטעם הממשלה, והקנדידט למשרה זו מטעם הציונים, שהוא נצח בבחירות, היה עסקן ציוני אחד, שהיה רחוק מדעת תורת ישראל והלשון העברית. בעובדא זו ראה אחד־העם חלול שם היהדות הלאומית וסימן ברור, כי רק עניני ה“כתה” קרובים ללב הציונים ולא עניני התרבות הלאומית. ושוב התעוררה בלבו מחשבתו הישנה: “להתרחק לגמרי ממלחמת הכתות ומהשתתפות בכל אותם הענינים הכלליים, היפים כל־כך כל זמן שמצטמצמים במליצות והמכוערים כל־כך בעברם מדבור למעשה”. בינתים נתברר לו, שאותה נטיה ראשונה, שראה בועד למלא את דרישת הזמן, לא היתה אלא נטיה זמנית לשעה קלה. הוא התפטר מהיות חבר הועד, ובמכתב ההתפטרות שלו הוא כותב: “בישיבתו האחרונה הראה הועד, בהתגלות לב מפליאה, בלי שום כסות עינים, שלא נשתנה במאומה ביחס לענין זה. ובכן אבדה לי כל תקוה להתקרב אל המטרה באמצעות העבודה בתוך הועד, ולפי שאין ברצוני לבלות זמן וכח בוכוחים שאינם נושאים פרי, הנני מודיע בזה, שיוצא אני מתוך הועד”.

***

כל הנסיונות המרים האלה לא הביאו את המורה הגדול – שסוף־סוף לא החכמה והמדע המופשט היו לו עיקר אלא תורת־החיים – למשוך את ידו מעסקי הצבור, “להתרחק לגמרי ממלחמת הכתות” ולהתבודד באהלה של תורה וספרות. כבר שמענו לעיל את עדותו: “זמן־מה אח”כ התחילה הריבולוציא הראשונה ברוסיא ומשכתני עוד הפעם לעבודת הצבור".

זעזועים גדולים וקשים עברו בימים ההם על יהודי רוסיא, ואחד־העם, שלבו היה ער ביחוד לפרובלימה הלאומית העברית המיוחדת ולכבוד הלאומי של עמו ולא יכול להתאפק ולשתוק כשראה סימנים של שפלות ושטחיות והזיות בטלות, - נסחף בעל כרחו בסערת הזמן. באוקטובר שנת 1905, עם מתן הקונסטיטוציה, עבר על כל רחבי ארץ רוסיא נחשול של פרעות ביהודים, ואף באודיסא, מקום מושבו של אחד־העם, היה “פוגרום” נורא. על פוגרום זה הוא כותב למרדכי בן הלל הכהן: “את אשר עבר עלינו – קשה לתאר בדברים, הידיעות בעתונים נותנים אך מושג קל מכל המהומה והאכזריות. לא היה כזה מימי חמלניצקי. תוצאות הדבר – יותר משלש מאות חללים עברים, איזה אלפים נפצעים וכארבעים אלף איש ואשה נשארו בעירום ובחוסר־כל”. אלא שעם זה הוא מוסיף לשם מקצת נחמה: “מספר החללים והפצועים בין השודדים גדול מזה של השדודים, כי בשני הימים הראשונים עמדו אחינו על נפשם בכל תוקף. אך ביום השלישי באו אנשי־הצבא לעזרת ה”חוליגנים” וגרשו את ה”הגנה””. מבחינה חברתית־לאומית עמד אחד־העם בשעה הראשונה על יחס עם הארץ למעשי הרצח והשוד של האספסוף. באחד ממכתביו מן הימים ההם הוא כותב על דבר השמועה, שבכמה מקומות השתתפו גם פועלים מאורגנים בפוגרומים והוא מוסיף, כי באודיסא לא היה אמנם כדבר הזה, אבל כל בקשות “חבריהם” ומנהיגיהם היהודים של הפועלים לא הועילו לעורר את אלה להגן על השדודים והם היו אך מסתכלים מרחוק, “ושאר ה”אינטליגנציה”, מלבד אולי עשרה למאה, שחקו על משבתינו והצדיקו עלינו את הדין”.

בימים ההם יצאה הצעה מטעם נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וואלפסון, להועיד בבריסל ועידה של עסקני צבור ובאי־כח ההסתדרויות היהודיות השונות להתיעץ על המצב ולברר, איך ובמה להושיע ליהודי רוסיא. גם אחד־העם היה בין המוזמנים, אלא שלא הסכים לילך לבריסל. אף בשעת צרה ואסון לא עזבה אותו רוח הבקורת והספקנות הרגילה, ולבו לא הלך אחרי מעשים ופעולות של שעה רותחת, שבאים מתוך מבוכה ואין עמם תועלת מעשית. אחד־העם מצא, כי הועידה היא בכלל שלא בזמנה בשעת־המעבר, כשהמצב לא נתברר עוד ואין יודע מה יביא יום מחר; כי אין בסיס למשא־ומתן, מכיון שקוראי האספה לא הציעו מצדם שום הצעה חיובית; כי מכיון שקוראי־האספה מסרו מודעה מראש, שדבר לא יהיה לה עם הציונות, הרי שללו ממנה מראש את האפשרות לדון על שאלת היהודים בכל היקפה ולהציע הצעות יסודיות לעתיד בלתי קרוב ביותר. אחד־העם לא הלך לבריסל, ועם זה נמשך, בלי חדוה ובלי התלהבות, לעבודה הצבורית במדה ובצורה שהיתה אפשרית אותה שעה. כי נטמטמו הלבבות בימים ההם והרוח היתה מדוכאה עד היסוד מפני הסכנה שהיתה צפויה ליהודים יום־יום. “יודעים אנו – כותב אחד־העם בשבט תרס”ו למשה סמילנסקי – שחיינו תלויים לנו מנגד בכל יום ובכל שעה, ואין הדבר גורם עוד פחד ובהלה, אלא – טמטום הלב בלבד… כך היו אבותינו חיים דור אחרי דור, אבל הם היה לבם פתוח, כי ידעו, שיש להם אב רחום, אביהם שבשמים, שאפשר לשפוך לפניו את לבם הנשבר ולהתנחם כמעט. ואנו אין לנו כלום, זולתי “ראשי־תיבות” (פ“צ, ס”ס, ס“ר, ס”ד וכו') שהצד השוה שבהם, עבדות והתרפסות לפני ה”פרוליטריאט” וה”ריבולוציא” והעדר כל רגש חי ורצון אמתי בנוגע לענינינו הלאומיים מבפנים“. בהזדמניות שונות הוא שופך בימים ההם את זעמו על השפלות הפנימית, על העבדות וההתרפסות ביחס ל”פריץ" החדש, והוא מוקיע אל עמוד הקלון את אנשי ה“בונד” וחבריהם, אבותיהם של היבס"קים החדשים לשפלות ולטמטום לאומי… “ומבפנים – הנני בריוני, בני ה”בונד” ושאר “גבורי ישראל”, שנוח להם להעלות על המוקד כל רכושו של עמנו ולשפוך דמו כמים בשביל לעשות אזכרה לנשמות ה”קדושים” שנהרגו בפטרבורג ביום 9 יאנואר שנה שעברה, בעוד שביום האזכרה לנשמות ההרוגים מבני עמם הם מתאמצים בכל כחם לחלל קדושת־היום (מעשים שהיו), שלא יזכר שם ישראל בתור קרבן מיוחד, אלא הכל הוא רק “קונטר־ריבולוציא” ולא יותר. על העבדות השפלה הזאת אני מצטער כמעט יותר מאשר על כל צרותינו הגשמיות”.

ולא רק בחוגים האלה ראה שפלות ועבדות. בימים ההם, ימי האספות העממיות והפוליטיות, שהיו מעמידות דרישות וריזולוציות בדבר כל מיני “חירות” שבעולם, התחילו גם היהודים מקהילים קהלות ברבים ותובעים מה שתבעו אחרים: חירות הדבור, חירות האספות וכו' וכו', אלא שעל דבר אחד היו הם עצמם עוברים כמעט בשתיקה: על המצב המיוחד של היהודים במדינה, כאילו אין זה אלא פרט אחד קטן מן הכלל כולו של מצב המדינה, אחד־העם ראה בעובדא זו סימן, שרגש הכבוד האנושי פגום בלב המוני היהודים ומנהיגיהם, ואין הם מוכשרים להרגיש חרפתם כבני אדם בריאים. וכדרכו לא נמנע מהביע דעתו זו ברבים. בעל־פה, באספות של יהודים, ובכתב, בעתונות הישראלית ברוסית (עתונות עברית לא היתה קיימת בימי הסערה ההם), ברר בדברים נמרצים וחריפים את דעתו על יחס היהודים לתנועת השחרור הכללי במדינה: כשאזרחים בני אומה ידועה משוללים באיזו מדינה זכויות, ששאר בני המדינה נהנים מהן, הרי צערם צער כפול: צער העדר הזכויות כשהן לעצמן וצער העדר השווי בזכויות, ומן הבחינה המוסרית גדול וקשה הצער האחרון הזה מן הראשון; בין כל העמים שבמדינת רוסיה אך עם ישראל עלוב ומושפל בערכו האנושי מצד חוקי המדינה על־ידי הגבלות מיוחדות; אומה שמשפילים אותה לבדה באופן מעליב כזה, תרגיש בהכרח קודם כל ויותר מכל, אם אך חי בלב אישיה רגש הכבוד האנושי והלאומי, צער אותו העלבון המיוחד, הקשור במצבה המיוחד, והאנרגיה של ההתמרמרות הפנימית ואף התגלותה החיצונית תהא פונה בעיקר לצד זה; ולא זו בלבד אלא שאף מצד התועלת המעשית גם ליהודים וגם לתנועה הכללית עצמה (ששונאיה מוכנים לתתה ל“תנועה יהודית” ולהשניאה מתוך כך על המוני העם) – מוטב להם ליהודים שיצמצמו את עיקר כוחתיהם במלחמתם הפרטית לשווי זכויותיהם ולבטול מצבם המיוחד ולא ימתינו עד שדבר זה יבוא “מאליו”, כתולדה “הגיונית” מן הסדרים החדשים לעתיד לבוא. בשל הדעות ה“נפסדות” האלה נפסל אחד־העם בעיני ה“פרוגרסיסטים” השונים למיניהם ונתפרסם לגנאי כריאקציונר ושונא החופש, ואף “נענש” על כך. כשהגיעו ימי הבחירות לפרלמנט הרוסי הראשון, ל“דומא” הממלכתית, פסל ועד המפלגה הקונסטיטוציונית־הדימוקרטית באודיסא, להצעת חברים יהודים שלו, את אחד־העם מהיות “בורר” (הבחירות היו בעלות שתי מדרגות: קהל הבוחרים בחר “בוררים”, והללו בחרו מקרבם את חברי ה“דומא”). הועד היהודי לעניני הבחירות עמד אמנם מתחילה על דעתו ולא רצה למחוק את אחד־העם מרשימתו, אבל ברגע האחרון נבהל ונסוג אחור – וזה בעיר ששבעים למאה מן הבוחרים היו יהודים! – ורק בחלק אחד של העיר העמיד רשימה מיוחדת, שלא כרצון מפלגת הק“ד, ושמו של אחד־העם בתוכה. וסוף־דבר היה, כי נמצאו באודיסא שבעים ושבעה יהודים, אשר נתנו דעותיהם לועד היהודי נגד ק”ד… ואחד־העם מעיר במרירות באחד ממכתביו מן הימים ההם: “רוב הבוחרים בעירנו הם יהודים, ולולא היינו עבדים, היינו יכולים לבחור רוב בוררים משלנו. אבל העבדות והשפלות גברו, והיהודים זוחלים על גחונם לפני ה”פריץ” החדש גם כשהוא תלוי בהם ולא הם בו”. ולד“ר שמריהו לוין, שנבחר אותה שעה בווילנא בתור ציר לדומא, הוא כותב, אגב ברכה, דברי הסוס וחשש אלה:…”העבדות לה”פריץ” (כמובן, ה”פריץ” החדש) כבר מבצבצת ועולה ואי אפשר שלא תחדור גם ללבות הנבחרים. בך, ידידי, אמנם מובטח אני, שלא תתן לעבדות זו לשלוט בך מדעת. אבל הלא ידעת, שלפעמים הסביבה משפיעה ומושכת את האדם אחריה שלא מדעת!" והוא מברך את ידיו, שיהא תקיף בדעתו וזהיר בלשונו ולא יתן מקום כל שהוא אף לאבק של עבדות זו. “עבד אתה אך לעמך האומלל, אשר שלחך לשמור לא אך על זכויותיו, כי אם גם על כבודו, וכל מיני “פריצים” שבעולם עם כל סרסוריהם היהודים לא יזיזוך מתעודתך זאת אף כמלוא נימא”.

כך נלחם אחד־העם, אביר הכבוד הלאומי והאנושי, בחזיונות השפלות וה“סרסרות”; כך היה דורך בימים ההם, ימי הסערה והרעש הגדול, בשבילו המיוחד, בהיר־עין ותקיף, “כאריאל־האמת וכאיתן־הרוח”, ולא היה חושש לדעת אחרים. כשפנה אליו אחד הסופרים הידועים בלשון הרוסית, שאמר להוציא מאסף לשם מלחמה במיתות בית־דין, ובקש את השתתפותו בדבר זה, שהיה “פופולרי” כל־כך בימים ההם, לא חשש אחד־העם לדחות את בקשתו. הוא ענה לו, כי בתור יהודי הוא מתנגד, כמובן, בכל לבו לענשי־מות. אלא שעם זה הוא מוצא את התעמולה נגד עונשין אלה לדבר בלתי הגיוני, “כל זמן שהיא יוצאת נגד צד אחד של הלוחמים ויחד עם זה היא כאילו מודה בשתיקתה, שהצד השני רשאי להטיל עונש מות על מתנגדיו לפי ראות עיניו” (רמז ל“טרור”, ששלט בעת ההיא מצד המהפכנים ואויבי הממשלה).

לא קלה ולא נוחה היתה אותה מלחמה קשה בהלך־הרוח הכללי, בטמטום הלב והרגש האנושי הטבעי, בחזיונות השפלות והעבדות. לידידיו בארץ־ישראל כתב אחד־העם בימים ההם על רגשי הגעגועים לארץ־ישראל, שהתעוררו בלבו ביתר עוז. הוא מקנא בידידיו בארץ: “אשריכם שאינכם רואים בעיניכם ואינכם שומעים באזניכם מה שאנחנו רואים ושומעים”.

ונראים הדברים, שהצורך לברוח מן הגיהנום הרוסית וממהומתה התפלה הביא אותו בימים ההם גם לידי מחשבות על אמריקה. אחד־העם היה מן הראשונים, שעמדו על החשיבות הלאומית הגדולה של היהדות באמריקה ועל הצורך לקרב את “שני העולמות” האלה, היהדות שבמזרח אירופה וזו שבאמריקה ולהביאם בקשר של דעת, שיכירו זה את זה וישפיעו זה על זה השפעה חיה. הוא הניח, ש“עתידה היהדות לקבל, על ידי הרכבת שני היסודות האלה, פנים חדשות יותר יפות ויותר מתאימות לאותה התעודה האחרונה של עמנו, שעתידה להמלא, לפי תקותנו, ב”עולם שלישי”, כשיהיה הדור ראוי לכך”. הוא מבקש דרכים למטרה זו וחושב על “מכתב־עתי משותף לשני העולמות”, שיהא “לבו במזרח והוא בסוף מערב”, כלומר, “שתהא עריכתו ויציאתו באמריקא, אבל מכוון כולו כלפי הצרכים הנובעים מן היחס שבין יהודי רוסיא ואמריקא, ליתן לאלו ולאלו את הידיעות והמושגים הדרושים לשניהם”.

ובימים ההם הגיעתו הצעה מאת הפרופסור שכטר, שיקבל עליו את הנהלת בית־המדרש הגבוה ללמודי היהדות, שעמדו לפתוח אז בפילדלפיה (“דרופסי קוליג'”). ברגשות מעורבים קבל אחד־העם הצעה זו. הוא הרגיש לדבריו (במכתבו לא. א. לוברסקי, מוסר ההצעה, מיום 30 באפריל 1906) מעין מה שצריך היה להרגיש שמואל כשהעלתה אותו בעלת־האוב מ“ירכתי שאול” והרגיזה אותו ממנוחת־עולם. הוא שואל את ידידו: “למה הרגזתני לעורר בי מאויים ישנים, שזה כבר נדמו ונכרתו מלב?” הוא חושש, שלא יוכל עוד לשנות דרכי חייו ולהכנס לחיים חדשים. ועוד יותר מזה לבו נוקפו, שמא אין הוא מוכן כל־צרכו לעבודה חשובה כזו, שכן זה כמה שנים נתרחק מאהלה של תורה ולא עסק בלמודים בדרך קבע. ואף־על־פי־כן אין לבו נותן לו לאמור “לאו”, והוא נוטה לקבל את ההצעה ומודיע מצדו, כי מכיון שהלשון האנגלית אינה זרה לו הריהו חושב, שישיבת שנה אחת באמריקה היתה דיה לו להכשירהו לקריאת שעורים והרצאות בלשון הזאת, וכי הענף היותר קרוב ללבו מענפי חכמת היהדות הוא – מוסר היהדות בדרך התפתחותו ההיסטורית.

רגלים לדבר, שאף בימים ההן, ימי הסערה והמבוכה של הריבולוציא הרוסית הראשונה, לא היה אחד־העם רחוק כל־כך מ“אהלה של תורה”, כפי שאפשר לשער לכאורה, ואם לא עשה את תורתו קבע ותוכן יחידי לעבודת יום־יום, הרי גם לא פרש ממשנתו ולא הסיח דעת ממנה. דוקא בימים ההם כתב את המונוגרפיה הנפלאה שלו על הרמב“ם “שלטון השכל (במלאת שבע מאות שנה למותו), מסה־מרגלית, מועט המחזיק את המרובה ומצטיין בתוכן ובצורה במדה אחת. בהרצאה יפה ושקופה, בדרך אנאליזה בהירה ומסבירה, ברר אחד־העם את הרעיון המרכזי של הרמב”ם והראה, כיצד יצאו לו מן הרעיון הזה השקפותיו הדתיות והמוסריות, שעליהן רעש עולמם של ישראל במשך דורות שלימים והשאירו אחריהן רושם עמוק בהתפתחות רוח האומה. אחד־העם הרצה את ההנחות המטאפיסיות, שעליהן נבנתה שיטתו של הרמב”ם, עמד על מקומן של הפילוסופיה ושל הדת האלהית בשיטה זו, הסביר את החדוש הגדול ואת המהפכה הרוחנית הגדולה שהביא אתו הרמב“ם: “שלטון השכל” (מפעלו הגדול של הרמב"ם, הקיים לדורות, הוא, לדעתו של אחד־העם, שחרור השכל משעבודו לאוטוריטה חיצונית), ועם זה עמד גם על “שלטון הרגש הלאומי” בשיטתו של הרמב”ם, גילה סימנים של שלטון זה ברוח הרמב“ם עצמו, ככח טבעי תקיף הפועל מאליו, ובא לידי מסקנא, שהמניע הראשי בעבודת הרמב”ם היה – חזוק קיום האומה. –

אותה מחשבה על־דבר אמריקה ועבודה מדעית על־יד בית־המדרש הגבוה ללמודי היהדות בפילדלפיה לא נתקיימה. גברו החששות והפקפוקים. כחדשים אחרי המכתב הנ"ל ללוברסקי הוא חוזר וכותב לו: “על דבר בית־המדרש, רואה אני מתוך מה שהודעתני, כי לחנם עקמתי במכתבי הקודם כמה וכמה אותיות בשביל שלא להוציא מפי את המלה הקצרה “לאו” בפה מלא”. ובינתים בתעוררה, כנראה, אופוזיציה להצעתו של הפרופסור שכטר בתוך בית־המדרש עצמו או בחוגים הקרובים אליו. הללו, אנשי “חכמת־ישראל” במשמעותה המערבית־הריפורמית־האסימילטורית, שאחד־העם היה מתנגדה הנמרץ ביותר, ודאי לא יכלו להתלהב לרעיון, כי האיש הזה יבוא להרביץ את תורתו הלאומית בתוכם. במכתב שכתב שוב ללוברסקי לתקופת־השנה, בסוף אפריל שנת 1907, אנו מוצאים בענין זה את הדברים האלה: “הלא באמת צדק קאהלער בראותו ב”ציוניות הרוחנית” את הסכנה היותר גדולה לאותו Judaism, שהמציאה ה”ריפורמא” האשכנזית בשביל להמית את עמנו מיתת “נשיקה”. ואיך תדרשו ממנו, שיביט במנוחה בבוא ה”אויב” להיכל קדשו “לכבוש את המלכה עמו בבית”?”

המחשבה ע“ד אמריקה נתבטלה, אבל לא ארכו עוד ימי שבתו של אחד־העם ברוסיא. בתחילת שנת 1907 חלה מחלה ממושכה וכחותיו התמעטו מיום ליום. מתחילה סברו הרופאים, שזוהי מחלת כבד ורפאו אותו בהתאם לכך – ותרופה לא מצא. סוף־סוף מתגלה, שזוהי מחלת־העצבים והתרופפות הגוף בכללו מרוגז ומעבודה יתירה. הרופאים יעצוהו לטייל בים והוא יצא באניה לחיפה. הפעם קבל עליו שלא לבקר שום מקום, לא את הערים ולא את המושבות, ולשבת רק לשם מנוחה בחיפה על הכרמל, בלי לעסוק בשום דבר מדברי הכלל. וכך עשה. ברשימות זכרונותיו משנת תרס”ז נמצאת מאותה נסיעה, כעדותו, רק קצת “השתפכות הנפש”, והדברים (נתפרסמו ב“רשומות”, כרך ה') אופיניים מאד ופותחים פתח קטן ללבו של אדם זה, הרגיל לבלום את רגשותיו ולהבליג עליהם: “עוד הפעם הייתי בא”י – הייתי ולא הייתי. בפעם הזאת באתי לא“י לא לשם עבודה כי אם לשם מנוחה, ועל־כן תחת ללכת למקומות ה”עבודה” בקשתי לי מנוחה בפנה שקטה על ראש הכרמל ואת ה”ישוב” ומרכזיו לא ראיתי. ובכל זאת מרגיש אני בכל חדרי לבי, כי גם הפעם הייתי בא”י, ולא עוד אלא שנדמה לי כמעט כי אך הפעם הייתי בא“י, ואם ישאלני עתה אדם מן הגולה ההולך לראות את הארץ, מה יעשה שם בשביל שיטעם “טעם א”י” בכל טהרו, בכל מתקו ומרירותו כאחד, - אשיב לו: הנח את יפו ו”בנותיה” עם כל שאון העבודה שם ועלה על ראש הכרמל; שם תשב ימים מספר בדד עם הרהורי לבך ותתלחש יומם ולילה עם הרוחות העולות לקראתך ממעמקי ימי קדם, ואדם אין שם אשר יפסיק את הלחש ויבריח את ה”רוחות” לקול המונם של חיי שעה".

בדרך שובו הגיעה לו בקונסטנטינופול ידיעה מאודיסא, שהפוליציא הטילה חשד בכשרותו הפוליטית ואפשר שיושיבוהו בבית־האסורים אם יבוא לאודיסא. את טעמה ואת ידה הטובה של פוליציא זו ידע אחד־העם מן הנסיון העצמי: ימים מעטים קודם שיצא מאודיסא אירע, שנהרגו שנים מפקידי הפוליציא על־ידי פצצה של רבולוציונר. מיד פשטו ברחובות “הרוסים האמתיים” ואתם שוטרים והכו את היהודים העוברים ושבים ברחוב, ואף אחד־העם היה בין המוכים: נגש אליו שוטר ובלי טענות ומענות הרים את ידו והכהו באגרוף על פניו ועל ראשו וכו'. והימים ימי הריאקציה והרדיפות הפוליטיות, ועל־כן בחר אחד־העם ללכת מקונסטנטינופול לווינא ומשם לקרלסבד. כך טולטל ממזרח למערב ויותר משלשה חדשים נדד ממקום למקום. לבסוף, בספטמבר 1907, שב לאודיסא, ולא אונה לו כל רע, אבל מצב בריאותו לא הוטב הרבה והוא ראה את עצמו מעתה מעין “אינווליד”, שמחויב לטפל בבריאותו ובגופו ולעסוד ברפואות בכל יום. בנובמבר יצא ללונדון מטעם בית־המסחר של וויסוצקי, מתחילה דרך ארעי, ואחר־כך הסכים להצעה לעמוד בראש בית־המסחר, שפתח אז בית וויסוצקי בלונדון, ולקבוע שם את דירתו.

היה מרגיש את עצמו עיף וחלש־הדעת ובלתי מוכשר לשום עבודה עיונית. בצער ובמרירות הוא מדבר בימים הראשונים על בדידותו בלונדון, “במדבר הגדול והנורא הזה שיש בו שבע מאות רבוא נפש” ואף לא נפש אחת הקרובה ללבו. הוא מתפלא על עצמו, עד כמה קשה לו ישיבה בבבל זו, ששמה לונדון, והרי היו ימים שחלם בהקיץ על דבר אנגליה והיה רואה את עצמו מאושר, אילו יכול היה להתישב בה! את חבריו באודיסא הוא מנחם במכתביו בימים ההם, ימי הריאקציה הקשה ברוסיא, בזה, שהחיים באנגליה גרועים הרבה יותר ליהודי בעל לב ונפש. ביהדות האנגלית הוא רואה רק בית־הקברות עם “מצבות” יפות, ויהודי המזרח, היושבים בארץ זו, הם סחופים, דוויים ומושפלים, נבזים הם בעיני עם הארץ, ואחיהם שבמערב מתבישים בקורבה זו ומתרחקים מחברתם כמטחוי קשת.

בימים הראשונים להתישבותו בלונדון היתה בלבו ההרגשה המעיקה של “אילן שנעקר משרשיו”. הוא מתרגז ומתרגש כשחבריו באים אליו בדברי תוכחה על אשר “נשתתק”. הוא מדבר על משבר פנימי, הבא לו לאדם שנעקר מעולמו ונתעה לעולם אחר, על משבר, “הדורש זמן ידוע ועד שיעבור כולו אין השכינה שורה ואין מקום לעבודה ספרותית ראויה לשמה”. הוא מתרגז ונוזף באחד מחבריו, שהציק לו בבקשת עזרת־סופר למאסף ארצישראלי: “לו הייתי מנגן בכנור ונפצעו אצבעותי, היו בודאי הכל מודים, שאי־אפשר לי לנגן עד שירפאו הפצעים. עכשיו ש”אצבעותי” הפצועות טמונות ברוחי פנימה ואינן נראות לעין, אינכם מאמינים לדברי וחושבים אתם, שאין הדבר תלוי אלא ברצוני“. הוא קובל בימים ההם על ריקנות נוראה בלב, ואינו יודע מה לעשות כדי להנצל מהרגשה זו. “לכתוב איני יכול: אין הנפש מסוגלת לכך באויר זה, והקריאה אינה ממלאה את הריקות. בימי ילדותי יכולתי להתבודד ימים ושנים בתוך ארבע אמות של חדר הספרים ולבטל בלבי את העולם ומלואו. עתה איני יכול: עשרים שנה של עבודה ספרותית וצבורית קשרו אותי אל החיים החיצוניים יותר מדאי”. ועם זה הוא מתנחם בתקוה, בעצם הימים ההם, כי מעט־מעט שבה אליו רוחו והוא מקוה, שבעוד זמן מה ישוב ל”איתנו".

תקוה זו נתקיימה במשך הזמן בחלקה. מרירותה של אותה הרגשת בדידות ותלישות פגה במקצת ברבות הימים. אחד־העם שב לעבודתו הספרותית והצבורית. במשך ימי שבתו בלונדון כתב את רוב המאמרים, שנכנסו אחר־כך לכרך ד' של “על פרשת דרכים”; בלונדון נכתבה המסה היפה “על שתי הסעפים”, אנאליזה עמוקה ובהירה של תורת היהדות ותכונתה העיקרית בהבדל מן הנצרות (במאמר זה השמיע גם דברים חשובים ויפים על היהדות באנגליה); בלונדון כתב כמה פרקים נוספים ל“ילקוט קטן”, וביניהם מאמרים יפים וחשובים, שהיה בהם ענין גדול לצורך השעה. בלונדון נכתבה “שלילת הגלות” – אנאליזה חריפה של תורת “האוטונומיה הלאומית” בתור תשובה לשאלת הקיום הלאומי בגולה. אחד־העם מפרש מה שסתמה אותה תורה ומביאה עד סוף תולדותיה, וכך יצא לו, שהיא מוליכה לחיינו הלאומיים בגלות צריכה להבנות מחוץ לגלות – בארץ אבותינו“. בלונדון כתב את “ריב־לשונות”, - בירור השאלה בדבר הלשון הלאומית של עם ישראל: לא לשון הדבור אלא לשון הקולטורא הלאומית היא הלשון הלאומית של כל עם; ולפיך לא הלשון המדוברת אלא הלשון העברית היא הלשון הלאומית של עם ישראל. “בחיים הלאומיים אין זווג שני נוהג”, ויחסו של העם אל הז’רגון ואל הלשון העברית מעיד אף הוא, איזוהי הלשון הלאומית האמתית בעיניו ובהרגשתו. בלונדון כתב את המכתב השני לעורכי “העומר” (“הגיעה השעה”), שבו ברר את יחסו למהפכה הטורקית ולמסקנותיה: הוא ראה במהפכה זו נצחון כח מוסרי בלתי מצוי, ומצא שהרבה יש לנו ללמוד ממנה. הציונות התנודדה עד עתה לכל רוח, לפי שחסרה יסוד ממשי ברוח העם, ועל־כן לא נתעורר הרצון הלאומי בעמנו עם התקוות שהביאה המהפכה הטורקית. מהפכה זו עתידה להבליט את חולשתנו האיקונומית בא”י; חלקנו בהתפתחות הכלכלית של הארץ בעתיד הקרוב יהיה דל בערך, אלא ש“כבוש הארץ למחצה” עוד אפשרי הוא על־ידי עבודה תרבותית רוחנית. “מפעלים רוחניים בא”י מסוגלים לעורר לב בני עמנו יותר ממעשים ריאליים“. בלונדון כתב את המאמר “תורה מציון”, דברי פולמוס חריפים כנגד “לאומיים” חדשים בא”י, שאינם מרגישים בנפשם שום קשר את העבר הלאומי ושאין להם ההרגשה הטבעית בערכן של הדת והמסורת בתור כח היסטורי ריאלי (“מי שבאמת אין לו חלק באלהי ישראל, מי שאינו חש בנפשו שום קורבת־רוח לאותו “העולם העליון”, שבו השקיעו אבותינו את מוחם ולבם בכל הדורות וממנו שאבו את כחם המוסרי – יכול הוא להיות אדם כשר, אבל יהודי לאומי איננו, אף אם הוא “דר בארץ־ישראל ומדבר בלשון הקודש””); ובלונדון כתב גם את מאמרו המקיף האחרון על עניני הציונות וארץ־ישראל “סך־הכל” שעוד נעמוד עליו להלן.

עבודתו הצבורית של אחד־העם בימי שבתו בלונדון היתה מוקדשת רובה, אם לא כולה, לעניני ארץ־ישראל. מעבודה זו ראוי להזכר ביחוד בענין עזבונו של ר' ק.ז. וויסוצקי ויסוד הטכניקום ובית־הספר הריאלי בחיפה. בשנת תרס“ח מלאו חמש שנים למות ר' ק.ז. וויסוצקי, אשר לפי צואתו היו צריכים ליסד מעזבונו דבר־מה לזכרו אחת לחמש שנים (בחמש שנים היה צריך להתקבץ מן הרבית הון של מאת אלף רובלים). היורשים רצו מתחילה, שהמוסד הראשון יהיה דוקא ברוסיא, אבל אחד־העם נסה להטות את לבם לכך, שהמוסד יוקם בא”י, ולאחר שהד“ר פאול נתן, שהיה הוגה בימים ההם חבה מיוחדת לעניני החנוך בא”י, והד“ר שמריהו לוין באו אתם בדברים והשפיעו עליהם, הוחלט ליסד בא”י מעין בית־ספר גבוה לחנוך טכניקאים ובבית־ספר תיכוני על ידו. ד“ר נתן הבטיח מצדו לאסוף את שאר הסכומים הדרושים לכך, וד”ר לוין נכנס בעובי הקורה ויצא אחרי־כן לשם כך לאמריקה, ושם עלה בידו למשוך לענין זה את הנדיב המנוח יעקב שיף, שנדב תרומות חשובות לצרכי המוסד. אותה שעה התחילה לאחד־העם פרשת עבודה וטפול והשתדלות בנוגע לשאלות היסודיות של המוסד בכלל ותכונתו העברית־הלאומית בפרט. פרשת העבודה הזאת, שהביאה לאחר־זמן ללבטים ולהתאבקות קשה ונסתיימה במלחמה גלויה עם הד“ר נתן וחברת ה”עזרה" הגרמנית, כתובה בפרטות בכרך ד' וה' של “אגרות אחד־העם”. אחד־העם נהג כדרכו לכתחילה זהירות ומתינות מפוכחת ומכירה באחריותה. הוא לא תפס את המרובה בבת־אחת ולא התנגד מתחילה לשמוש בלשון זרה בתור לשון הלמוד לקצת מן המקצועות מפני ההכרח ובתור הוראת שעה, ונתן את דעתו רק ליסודותיה ולמגמתה הכללית של העבודה. בנידון זה טרח והשתדל מן השעה הראשונה להבטיח את האופי העברי־הלאומי של המוסד ודאג לערובות מספיקות לדבר. לאחר שנים כתב לאחד מידידו, כי השתתפו ביסוד הטכניקום באה לא מתוך הכרה, שמדעי הטכניקא חשובים לישוב בארץ־ישראל ממדעי הרוח, אלא מפני שאמר בלבו, שיש להתחיל במה שאפשר, “וכשתגיע העת, שיבינו הכל, מה יתן לנו בית מדרש למדעי־הרוח, יהיה לנו במוסד הטכניקום מפעל נסיוני, שיקל גם את העבודה החדשה”. שנים שלימות עמל אחד־העם בדבר, עד שפרצה “מלחמת־הלשון” הידועה, ואחד־העם נכנס למערכות המלחמה ב“עזרה” ובמוסדותיה החנוכיים בא“י. גם הפעם היה אמנם “דורך בשבילו המיוחד” ולא היה בין תופסי המרובה הנלהבים, המפריזים על מדת יכלתם. ההחלטות הידועות, שהחליט הקורטוריון של הטכניקום ושהביאוהו להתפטר מן הקורטוריון והצטרף ללוחמים, היו פסולות בעיניו ולא מצד הפרטים, לא מפני ההיתר להורות למוד זה או זה בלשון זרה, אלא מפני רוחן ומגמתן הכללית. אך עיקר המחלוקת ראה בעצם “השאיפה לשחרר את החנוך העברי בא”י מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח על־ידי שלטון שפה זרה”. בשאיפה זו כשהיא לעצמה מורה “דרך־הרוח” את הכבוש החשוב ביותר בארץ־ישראל. לא זהו העיקר, עד כמה הספיקה כבר שאיפה זו להתגשם בחיים. העיקר הוא, שהשאיפה עצמה תהא קיימת ומשתרשת בלבבות יותר ויותר, שכן במקום שיש שאיפה חיה, יש גם התאמצות הכחות לממשה בחיים, והתאמצות שאינה פוסקת סופהמשתתגבר על כל המכשולים ותשיג את מטרתה. בהחלטות הקורטוריון ראה כפירה בעיקר זה והתנגדות לעצם השאיפה הזאת, ולפיכך הצטרף, אם כי לא בלי הסוסים ופקפוקים, למחנה הלוחמים את מלחמתם. אף הנצחון, שנצח אותה שעה המורה בארץ־ישראל בפולמוס הלשון עם “עזרה” ומוסדותיה, לא הביא את האיש הזהיר והספקן להתלהבות יתירה: הוא חשש, שמא לא תאריך ימים ההתעוררות הלאומית הגדולה, מא יגדל מספר הקוראים “הידד” עשרת מונים ממספר הנותנים פרוטות, ובתי־הספר העבריים החדשים, שנוסדו אותה שעה, לא יוכלו להתקיים מחסרון אמצעים.

הפעם נתנה ההיסטוריה צדק לתופסי המרובה כנגד בעל הפסיעות המדודות.

***

בסוף שנת תרע“א ובראשית שנת תרע”ב היו לאחד־העם, הספקן המפוכח והרחוק מהתלהבות, ימים טובים, שכמוהם לא היו לו הרבה בחייו. עשרות שנים לא חדל איש האמת החמורה והאכזרית להטיל מרה במחנה חובבי־ציון והציונים, לא חדל להלחם במעשים, שלא ראה להם יסוד ממשי, לא חדל לשפוך את זעמו על “המאמינים”, אשר התלהבותם היתה בעיניו אש קש ומעשיהם – מאפע. ולאחר עשרות שנים, בהיותו עומד על סף הזקנה ומאחוריו שלשלת ארוכה וכבדה של מלחמה ורוגז, יצא שוב מסתר אהלו להתבונן בעבודה ובעובדים ולבוא לידי “סך־הכל”. ששים יום היה מוקף אוירה של העבודה הלאומית וחי והגה רק בה, עשרה ימים בבזל בעת הקונגרס הציוני העשירי – הראשון שאחד־העם בא אליו לאחר הקונגרס הציוני הראשון – ואחרי כן חמשים יום בא“י. והפעם בא לא לטפל בפרטים, לאסוף חומר של מספרים ועובדות על מנת להגיע לפתרון שאלות מעשיות מסוימות, אלא הוא בא לפתוח את לבו לרשמים השונים “ביחס לתנועתנו ועבודתנו בארץ ובחוץ־לארץ” ולצרפם ל”סך־הכל" אחד. הוא בא, ראה ונוצח. נוצח הספקן המפוכח והמבקר הזועם. כל מה שראה בבזל ובארץ־ישראל, חזק בלבו את האמונה, “כי לא ינום ולא יישן “חוש הקיום” בעמקי לב אומתנו, ולמרות כל שגיונותינו, הוא הולך ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשיו ביותר: מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו. אשר יהיה לקשר רוחני חדש בין חלקי העם המפוזרים וישפוך מרוחו עליהם, לעורר את כולם לחיים לאומיים חדשים”. בבזל היו לו, לדבריו, שעות של קורת רוח, ביחוד ממקום שלא פלל כלל. הוא ראה שם “צפרים חדשות” ושמע “שירות חדשות”, שהיו ערבות לאזניו. הוא כותב בימים ההם לרבניצקי: “מי יתן וראית את הצירים החדשים, ורובם מארצות המערב, איך הם מבינים את האידיאל הלאומי ואיך הם מתיחסים אל קנינינו הרוחניים – והיית בודאי מקבל נחת כמוני”. והוא מוסיף: “באתי לידי הכרה, שהקונגרס הוא מוסד טוב ומועיל לחנוך הלאומי”. ארבע עשרה שנה עברו מיום שראה ראשונה בקונגרס הציוני הראשון את הלאומיים החדשים מיסודה של הציונות המדינית. עכשיו ראה והנה במשך הזמן הזה נוסף לנו מחנה גדול של יהודים בעלי הכרה לאומית עמוקה שאינה מצטמצמת ב“פרוגרמא” אלא היא מקיפה ותוקפת את הנשמה עד היסוד. “מכל קצוי ארץ באו היהודים האלה, ממעמקי תהום הטמיעה עלו ושבו לעמם. ורובם עדיין צעירים לימים, מלאי כח ורצון לעבוד עבודת התחיה”. וכשראה כל זה בא לידי מסקנא: ההיסטוריה עומדת כאן ועושה את שלה, והללו, העסקנים הציוניים, עוזרים על ידה, ביודעים ובלא יודעים.

ומגמה היסטורית זו נראתה לו בארץ־ישראל בבהירות יתירה לאור המעשים. מעשים אלה הוכיחו לו: כי עבודתנו בארץ אינה יצירה מלאכותית, שבאה להעסיק את כחות העם, כדי לשכך קצת את הצער הלאומי; כי יש אמנם מרחק גדול בין תקות הגאולה השלימה ובין המציאות בהוה בא“י, כי לא כל מה שרוצה ה”פרוגרמא" אפשר להשיג על־ידי העבודה המעשית בא“י, אבל הפרוגרמא לחוד, וחוש הקיום לחוד, והלה, חוש הקיום, הולך ומביא למטרה האמתית הנראית כבר בקצה האופק מרחוק; כי אם רואים אנו, שאף הציוני “הכשר” הבא לא”י ורואה בעיניו את העבודה ואת פריה, לבו נמשך אחריהם והוא מתמלא שמחה ותקוה, אף־על־פי שאין בהם כדי לקרב את הגאולה השלימה, הרי מכאן ראיה, כי באמת קשורה עבודה זו באיזו מטרה אחרית, אשר אליה שואפים כל הלבבות מדעת ושלא מדעת והיא מספקת צורך לאומי אמתי המורגש לכל בדרך אינסטינקטיבית, בגזירת חוש הקיום הלאומי. מטרה זו היא, כאמור, המרכז הקבוע לרוח־העם. למטרה זו מביאים כל ענפי העבודה הנעשית בא“י: לא רק בתי ספר ושאר דברים “רוחניים”, אלא אף קנית קרקעות, יסוד מושבות, שכונות עירוניות וכדומה. הישוב הקטן והדל הנמצא בארץ – דוקא מפני שהוא קטן ודל – הוא מופת חותך על כח השפעתה של א”י ועל אפשרות השגת אותה המטרה “בדרך הטבע ובגבול התנאים של המציאות המושגת למחשבתנו בהוה”. שכן השפעתו של הישוב הקטן הזה ניכרת כבר עכשיו בראשית הויתו, והיהודי הבא מן הגולה טועם בו טעם של תחיה ורואה אותו כקבוץ של “מרכזי יצירה קטנים, שבהם הולך ומתרקם טופס חדש של חיים לאומיים, שאין כמותם בגולה”. היוצא מזה, שכל מה שיהיה המרכז בא"י הולך ומתרחב בכמות, הולך ומשתלם באיכות, כן תהיה גם השפעתו על העם הולכת ורבה, והשפעה זו סופה להביא עד המטרה המבוקשת: “התחדשות אחדותנו הלאומית בכל העולם על־ידי התחדשות תרבותנו הלאומית במרכזה ההיסטורי”. מעבר לגבול של מטרה זו, שיש בה משום בסיס ריאלי לשיטה של עבודה, אנו נמצאים כבר בעולם התקוות והאידיאלים, שעדיין לא הגיעה שעתם לשמש מטרות למעשים. אחד־העם מאמין אמנם, כי התאחדות הכחות הלאומיים מסביב למרכז אחד, שתגביר את הרצון ואת היכולת של האומה כולה, עתידה לגשור גשר על פני התהום המפרידה בין אותו עולם של תקוות ואידיאלים ובין החיים. ואולם דבר זה הוא ענינם של הדורות הבאים, ואנו “אין לנו עסק בנסתרות של העתיד הרחוק; דיינו שנדע את הנגלות אשר לנו ולבנינו ולעשות בעתיד הקרוב”.

ה“סך־הכל עורר פולמוס גדול בעתונות וגרם לדברי בקורת חריפים, מצד אחד על עמדתו של המחבר בנוגע לתקוותיה של הציונות המדינית, ומצד אחר על דעתו בשאלת הפועלים. ואמנם דעתו של המורה הגדול בשאלת הפועל העברי והעבודה העברית לא היה בה כדי לפתוח אפקים חדשים למחשבת “המהפכה העברית” ולחזק את האמונה בלבבות, כי עתיד ישוב ארץ־ישראל לחדש את יסודות חיינו בהחלט ולהעמידם על העבודה היוצרת. אחד־העם בא לידי מסקנא, כי ההמון הכפרי בא”י לא לנו הוא, ואף לא ראה את הדרך ליצירת המון כפרי יהודי בעתיד קרוב פחות או יותר. הפועלים הצעירים, שבאו אל הארץ לשם “כבוש העבודה”, לא עשו עליו את הרושם, כי יש בכחם למלא את התעודה הגדולה שהטילו על עצמם ארבע כתות של פועלים ראה בארץ ובכולן לא ראה את היכולת לכבוש את העבודה ולהעמיד את ההמון הכפרי היהודי. ולא רק בשאלת האפשרות של כבוש העבודה נטה לספקות, אלא אף פקפק בדבר, “אם מן הראוי הוא לנו, הנכבשים בכל מקום, לשאוף לכבוש מוחלט כזה, ואם לא צדקו האומרים, שעצם השאיפה הזאת מצדנו עתיד לעמוד לשטן על דרכנו יותר מכל שאר המכשולים”.

בדברי הפולמוס החריפים, שנשמעו אותה שעה כנגד “סך־הכל”, היה הרבה מקוצר השגה והבחנה, מן הנטיה האנושית הטבעית להחליף צורך ביכולת ולהעמיד את הרצוי במקום המצוי. היה כאן גם מן הנטיה שיש בלבו של אדם, מדעת ושלא מדעת, להבליט נגודים וחלוקי־דעות ביחס ל“מתנגד” של אתמול, אף־על־פי שבינתים השלימו לו בעצם הדברים וקבלו הרבה מדעותיו. ועם זה אין לכחד, כי בנוגע לשאלת העבודה היו הפעם דברי המורה מותאמים יותר מדאי למציאות ולא היה בהם מן התוקף ומן השלימות של אמונה חיה, שהיה למשל, לדבריו על עבודת החנוך בארץ- ישראל. ביחס לעבודה זו הוא מעיד בקורת־רוח, כי לפני שמונה עשרה שנה, כשראה אותה בראשיתה, לא נתנו לבו להאמין, כי אלה המורים המעטים, “אשר נשאו בלבם את האידיאל הגדול של חנוך עברי בלשון עברית והתחילו להגשימו במעשה בכחם המצומצם”, יצליחו באמת לחולל מהפכה רוחנית כזו בעולמנו, ועכשיו ראה, כי הבטחון הגדול בהצלחת מפעלם, שחי בלב האנשים האלה, חולל באמת נפלאות. ולא ראה אחד־העם אותה שעה את כחו של “האידיאל הגדול” ושל “הבטחון הגדול” ביחס לעבודה עברית. הוא לא ראה, כי אף אלה, “אשר נשאו בלבם את האידיאל הגדול” של עבודה עברית “והתחילו להגשימו במעשה בכחם המצומצם”, עתידים לעשות נפלאות בכח אמונתם ובטחונם ו“לחולל מהפכה” בעולמנו. רבבות הפועלים, כובשי כל עבודה בעיר ובכפר, שהביאה לנו בינתים תנועת התחיה בישראל, הם עדות חיה ונמלצת כנגד פקפוקיו של המורה הגדול.

***

ב“סך־הכל” נסתיימה בעצם עבודתו הספרותית הגדולה של אחד־העם, הגיעה לו שעת־חתימה, חתימת הכרך הרביעי של “על פרשת דרכים” ועם זה חתימת הספר כולו, שנעשה באמת פרשת דרכים למחשבה הלאומית בישראל בתקופת התחיה. לאחר “סך־הכל” הוסיף רק את “נסיון שלא הצליח” (תרע"ג), אוסף כתבים ומכתבים שונים לתולדות “בני־משה”. היתה לו לאחד־העם ההרגשה “שלא יוכל לחתום את החלק האחרון מקובץ מאמריו מבלי לתת דין וחשבון לפני הקהל על יחוסו הוא לאגודת בני־משה, השתתפותו בעבודתה והשפעתו על מהלך חייה”. כי על כן היתה עבודתו הספרותית בשנים הראשונות קשורה במדה מרובה בחיי האגודה. מתחילה היה בדעתו לכתוב מאמר “חתימה” מיוחד בסוף הכרך הרביעי, לחתום בפומבי את עבודתו הפובליציסטית ולהפרד מן הקהל באופן שלא יוכל עוד לחזור בו. ושני דברים הביאוהו למחשבה זו: שאיפתו הישנה לעזוב שאונם והמונם של חיי השעה, ולנעול דלת בפני “היצר הרע של פובליציסט”, שהיה חוזר וניעור בו כל־פעם ששאלה מן השאלות הקרובות ללבו עמדה על הפרק, להכריח את עצמו להסתלק בהחלט, ללא פתח חרטה ותשובה, משאלות היום ולגשת סוף־סוף במנוחה לקבץ חומר ולסדר את מחשבותיו על עניני היהדות הנצחיים. הרבה חשב בדבר ובא לידי הכרה, כי במקצוע הפובליציסטיקה מלא את חובתו ודי לו; כי הגיעה סוף־סוף השעה להקדיש שארית ימיו וכחו לעבודה עיונית־מדעית. “אין לי פנאי עוד לאמור: “לכשאפנה אשנה”. הזקנה דופקת על הדלת, ואם לא עכשיו – אימתי?” ורגש מה של אכזבה וצער בקשר את הוכוח על “סך־הכל” הביאוהו להחיש את דבר ה“חתימה”. לא בלי מרירות והוא כותב בימים ההם לד“ר קלוזנר: “עשיתי חשבוני עם נפשי ובאתי לידי הכרה, שהגיעה שעתי לעזוב את המערכה. כ”ד שנה של מלחמות על שדה הפובליציסטיקה – זמן מספיק הוא בשביל לקבוע בלבבות מושג נכון מהשקפותי על שאלתנו הלאומית. ואם לא הצלחתי לעשות זאת – לא אצליח עוד. יבואו אחרים וימלאו מקומי. ואני אקדיש שארית ימי לאיזו עבודה ספרותית מוגבלת אשר אבחר”. אחרי־כן כשהתחיל לכתוב את מאמר החתימה (“מעין “המפיל”, החותם מעשי־היום”), חזר בו לפי שהכיר, “שיהיה בזה מעט חסרון נימוס, כאילו ברור בעיני, שכל ישראל עומדים ומצפים לדברי, ואני בא ומודיע להם: אל תצפו, כי לא אוסיף עוד!” ולפיכך לא כתב מאמר של חתימה, אבל בפתיחה ל“נסיון שלא הצליח” הטעים, כפי שראינו, את אופי החתימה שבאותו מאמר.

מתוך מרירות וצער חתם אחד־העם את עבודתו הספרותית־הפובליציסטית. הימים ההם היו אולי הקשים והמרים ביותר בחייו. לא עברו חדשים מרובים אחרי ימי הטובה וקורת־הרוח של “סך־הכל”, והנה קרה לו במשפחתו מקרה אסון, אשר הרעיד את נשמתו עד מעמקיה. הכאב העצור פורץ בדברים מזעזעים לידידו דובנוב: “אהה, יקירי! נתקיימה בנו, בכלנו, הקללה היותר נוראה שבתוכחה; “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”, כאילו רוצה הגלות לשחק בנו ולהראותנו עד היכן כחה מגיע”. והוא מוסיף: “אין בי כח לכתוב על זה בפרטות, אבל גם מתוך רמז זה תבין את הדבר. וגם את מצב נפשי תבין יותר מאחרים…” וכשניסה אחד מידידיו לנחמו בשם “האושר האישי” וזכותו, הוא עונה לו לאחר כמה חדשים. מתוך הבלגה על הכאב, ודוחה את דברי הנחמה בתוקף ובהחלט: “השקפה זו היא מות לעמנו… אם נתקיימו בנו דברי הנביא “כל כלי יוצר עליך לא יצלח” - אין זה אלא מפני שלא עלתה על הדעת כלל עד הדור הזה, שנשואי תערובות יוכלו להיות ל”שאלה” בקרבנו. אבל אם תפתח הדלת לאויב זה – יצלח ויצלח לשים קץ לקיומנו במשך דורות אחדים. פה אין מקום לשום פשרה. מי שרוצה בקיום עמנו אינו יכול למצוא “הכשר” לסם המות היותר מסוכן לקיומנו… אנו חייבים לעמוד נגד האויב הזה בשם הקיום הלאומי ולהתאכזר על עצמנו ועל יוצאי חלצינו בלי רחמים. אין רחמנות כשקיומנו הלאומי בסכנה”.

החיים עשו את שלהם. אחד־העם התגבר על עצמו, יצא לנוח, חזר לעבודתו והמשיך את חייו כקדם. אבל זמן רב התקיים עוד הפצע העמוק בלב, והנגיעה הקלה ביותר היתה מעוררת את הכאב כבשעה הראשונה. ונראים הדברים, שהמאורע במשפחתו גרמה לאותה מחלה ממושכה ומתשת כח, שעברה עליו בחורף שנת תרע"ג ושהוא מספר עליה במכתביו לידידיו. אף לאחר שעברה חריפותה של המחלה לא שב לאיתנו ותש כחו לעבודה, ויש שהיתה תוקפת אותו אפתיה במשך שבועות שלמים ולא היה מוכשר לשום עבודה, אף לכתיבת מכתב פשוט. אלה היו כנראה ראשית ימי התמוטטות העצבים והתרופפות כללית של הגוף, שלא הרפו ממנו שוב במשך ארבע־עשרה שנות חייו אחרונות.

***

כמה פעמים ניסה אחד־העם במשך ימי שבתו בלונדון להכריח את עצמו להפנות לעבודה העיונית־מדעית, שעליה חלם כל ימיו. לשם כך הסכים להצעה, שקבל בראשית שנת 1911. לילך לאמריקה לקרוא קורס של שעורים ב“דרופסי קוליג'” על ענין מעניני היהדות. הוא הסכים לקרוא עשרה שעורים על היסודות הראשיים של מוסר היהדות בהתפתחותם ההיסטורית, ובתנאי שזמן שעוריו יקבע לשנת הלמודים 1912/13 באופן שיספיק להכיו עצמו לכך כראוי. מתחילה – הדבר היה זמן מועט אחרי שכתב את מאמרו “על שתי הסעפים”, ומחשבותיו היו שקועות בנושא זו בכללו – סבור היה, שבמשך שנה אחת יוכל לסדר את דעותיו על פרטי הענין וליתן להן גם צורה נאותה בכתב. אבל כשהתחיל להעמיק בדבר נתברר לו, שכמה מהשקפותיו אין אמתותן מבוססת עוד כל צרכן בראיות מדעיות־אובייקטיביות, ולא עוד אלא שאף לו לעצמו נשארו עוד הרבה מקומות “פנויים”, שאינו יכול עוד להגיד בהם: זו דעתי, שהגעתי לה אחר עיון רב בכל החומר ושקול כל הדברים במאזני השכל והמדע. ורגש האחריות שבלבו והזהירות היתירה שהצטיין בה תמיד הביאו אותו לידי פקפוקים, שמא לא יספיק לגמור את עבודת ההכנה במשך שנה או שנתים. ובינתים באה עליו אותה שנה קשה של יסורים רוחניים ונפשיים ותש כחו מעסוק בעבודה המצריכה התרכזות המחשבה. וסוף דבר היה, שהחליט להפר את הבטחתו, ובלבד “שלא לעשות מלאכת ה' רמיה”.

כך נתבטל גם נסיון אחרון זה של אחד־העם להשקיע עצמו בדברי תורה, והספרות העברית לא זכתה לאותה העבודה העיונית השלימה, אשר גדל המחשבה הלאומית והרגש הלאומי בישראל בדור האחרון נשא אליה את נפשו כל הימים. לא ניתן לו לאחד־העם לעבוד עבודה שיש עמה התרכזות במחשבה ושלות חכמים. “לחיות שנים אחדות על חשבון הכלל” בשביל לכתוב ספר על “מוסר היהדות” לא הסכים, מפני שדבר זה היה מתנגד לרגשותיו המוסריים והאסתיטיים ולא היה יכול לעבוד את עבודתו בהתרוממות הרוח ובהרחבת־הדעת שלא מתוך חירות גמורה. והספרות העברית לא נתנה אף לגדל הסופרים את האפשרות לעבוד את עבודתו לעמו במנוחה ובהרחבת־הדעת. “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות”, “אל תעשה את הספרות קרדום לחפור בו” – אלה היו תמיד דבריו של אחד־העם לו לעצמו ולאחרים מן הסופרים ואנשי־הרוח. רגש המרירות פורץ לפעמים מלבו בדברים חריפים, כשהוא מדבר על יחסו של הקהל העברי לסופריו. כשהגיעה שעת “יובל” לידידו בן־עמי, הסופר איש הלב והרגש, הוא כותב לו: “האמינה לי, דמי ירתח בקרבי, בזכרי את כל אשר אני זוכר ממה שעבר עליך מיום דעתי אותך… ובראותי עתה את הקהל שלנו מתעתד לחוג את חגך ופניו לא יאדמו מבושה”. והוא שופך את לבו באזני ידיו: “כותב אני את המכתב הזה בחדר עבודתי שבבית־המסחר, מוקף פנקסים וניירות אשר תכנם אינו “ספרותי” כלל וכלל, ואומר אני לנפשי: אם אולי יבוא יום ויזכור הקהל שלנו, כי כך וכך שנים עברו לעבודתי הספרותית והלאומית ויחפוץ לעשות לי “יום טוב” ולהביא לי “ברכה”, - אז אמשכהו אל החדר הזה ואראה לו באצבע על הפנקסים והגיליונות הללו ואומר לו: בוא וראה, זו היא ה”ספרות” אשר לה אני צריך להקדיש מיטב זמני ולא אני חייב תודה על שיש היכלתי לתת, לפחות, את הנותר לעניני עמנו וספרותו במנוחת־נפש, בלי דאגות פעוטות, המדכאות את הרוח ומשפילות ערך האדם בעיני עצמו. ולולא היא, לו היו חיי תלוים בחסדיך הנאמנים, קהל נכבד, מי יודע אם נותרה בי עוד “נשמה” כיום הזה ואם לא הייתי זה כבר “הושענא חבוטה”, אסקופה הנדרסת”…

***

בראשון לאבגוסט 1914 פרצה מלחמת־העולם הגדולה. הגיעה תקופת־הדם האיומה, תקופה של זעזועים ופורעניות ומהפכות. ואחד־העם לבו נפצע בקרבו פצע עמוק אשר מאן הרפא. למראה תועבות הגויים הזדעזעה נשמתו עד עמקי מצולותיה. הוא כאילו נחנק באויר זה של שקר וצביעות וזיוף חותמו של הקדוש־ברוך־הוא. הטומאה, המתעטפת בטלית של קדושה והמדברת בשם הצדק והיושר וזכויות האדם וגאולת העמים הנדכאים וכו' וכו', עוררה בו רגש של בחילה ותיעוב וגרמה לו כאב פיסי ממש. ושוב התעורר איש־הזעם הגדול. בחדשים הראשונים של המלחמה הוא כנדהם ואין הוא מוצא מלים בלשונו להביע את כל סערת הלב. “בא סנחריב ובלבל את העולם. וגם דעתי נתבלבלה… נתחללו כל הקדשים, והכל נשתקע בנו”ן שערי טומאה – טומאה מאוסה שבעתים, בהיות לה הקדושה לכסות עינים… האשכנזים מדברים כל היום על “קולטור”, והאנגלים ובעלי בריתם (גם הרוסים בכלל) _ על צדק ויושר, ואתה שומע בגועל נפש אין־קץ את המלים האלה – שאך אתמול היו קדושות לך – יוצאות מפי חיות שואגות על טרפן… אין בלבי עתה שום מחשבה על שום דבר, ואין שום עבודה, שום שאלה עיונית, לוקחת את לבבי. יש שאני מנסה לפעמים לפנות את לבבי לאיזה נושא הרחוק מגבול ה”קולטורא” - ומיד מצלצלים באזני דברי הנביא: “הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש!”. “בעת הזאת אין לשון בני אדם מוכשרת לבטא בה אף צל־צלם של רגשות הלב ואינני מוצא לנפש טוב משתיקה… בשעה שכל העולם, וביחוד עולמנו אנו, הולך ונהפך לתהו ובהו, טוב לגבר לשאת עולו בסבלנות, כי מה אנו ומה חיינו בערך אל ים הדמעות המשתפך על פני כל הארץ?” “האיש שאני מקנא בו עכשיו יותר מכל – הוא שקלטון, שהצליח לברוח בעוד מועד אל הציר הדרומי – המקום היחידי שאליו ודאי לא יגיע סרחון ה”אנושיות””. התמוטטה בלבו האמונה ברגש המוסרי שבלב בני אדם, והוא מרגיש, שאין לו “במה לחיות”. צערו גדול ביחוד לראות את שלטון השקר והאינסטינקטים הפראיים “בארצם של מיל וספנסר, שהיתה לפנים מגדל עוז לצדק ולחירות”. הוא רואה אסון לעצמו בזה, שכל ימיו היה שקוע בשאלות מוסריות וחברתיות. עכשיו שהעולם המוסרי חזר לתהו ובהו והחברה האנושית שקועה במ"ט שערי טומאה, יאחזהו גועל נפש לזכר כל אותן המלות הריקות, שהיו ממלאות את הלב בימים שעברו ואין בכחו לחשוב מחשבות על כל אותן השאלות “הנוגעות לחייה של בריה מאוסה זו ששמה “אדם””.

באביב שנת 1915 נתכה חמת אלהים על המוני היהודים ברוסיא, ביחוד בגלילות הספר. צרותיהם ויסוריהם גדלו שבעים ושבעה מיסוריהם ומסבלותיהם ש שאר קרבנות המלחמה, שכן הם נרדפו וניתנו למשיסה ב“ארצם” וב“מולדתם”, בידי ממשלתם שלהם והצבא שלהם. שלטון הרשע של המצביא העליון ניקולאי ניקולאייביץ וראשי המטות שלו גזר גזירת גרוש על מאות אלפי יהודים בגלילות הספר. הגירוש הזה, שהיה גדול בכמותו וקשה בתלאותיו מגירוש ספרד, הביא חורבן גמור על מאות קהלות של ישראל, ואלפי יהודים, הם ונשיהם וטפם, נרדפו כמוץ לפני רוח בתנאים נוראים ובאכזריות רשע ופראות, שאין דוגמתה אף על שדה־קטל. ובארצות בעלי בריתה של רוסיא, שהיו מדברים כל היום על הצדק ועל היושר ועל שחרור העמים הנדכאים וכו' וכו', ראו און ושתקו: אי אפשר היה להביא עתון מן העתונים באנגליא ל“מעשה הגבורה” לפרסם דבר־מה על מעשי הרשע ברוסיא ולנזוף בעושים. ולבו של אחד־העם התחמץ בקרבו בראותו, כי שפלות וצביעות זו דבקה גם ביהודים האנגלים ובעתונותם. “מה נדרוש מן הפריסא הכללית, כשהיהודים שלנו מן ה”דזשואיש קרוניקל” מוכנים למכור את כל היהדות בעד בת־צחוק של הסכמה מסופקת מן החוץ”. מעיקה עליו ביחוד הרגשת הבדידות בימים הנוראים ההם, התישות מהמוני העם שברוסיא, מחייו ומסבלותיו. הוא מקנא בידידו היושבים ועובדים בעת כזאת בתוך עמם וסובלים את סבלו ואת מכאוביו, בעוד הוא נושא צערו דומם ולבדו, הרחק מסביבתו הטבעית ומשולל יכולת להשתתף אף כל שהוא בחייהם וסבלותם של יהודי המערב, התעלמותם מצרות אחיהם שבמזרח לבל יחשדו בהם חלילה, שאין הם פטריוטים טובים ונאמנים כל צרכם. הוא רואה ביהודי המערב בכלל וביהודי אנגליא בפרט שפלות ועבדות מן המין המכוער ביותר. הם משקרים לעצמם ולאחרים, הם עוצמים עיניהם שלא לראות את הנעשה, אין הם מעיזים להביע מצדם דבר, “חוץ מבבואה קריקטורית של השוביניסמוס הסובב אותם”, הם מסגלים לעצמם את השוביניסמוס המכוער ביותר, המגיע עד לשגעון של שנאה ואכזריות, "וכל זה בקולי קולות, למען ישמעו ה”בעלים”. ““קחי כנור, סֹבִּי עיר, זונה נשכחה, הטיבי נגן, הרבי שיר, למען תזָכרי” - זו היא כל ה”פסיכולוגיא” שלנו בשעת הרת עולם זו”…

כך היה אחד־העם נושא בחובו בימים ההם את כל זעמו וצערו ולא היה מגלה את לבו אלא במכתבים לידידו. כמה מידידיו ומעורכי עתונים ניסו להשפיע עליו, שיגלה ברבים את דעתו ואת יחסו לשאלות השעה – ולא עלתה בידם. באותם התנאים בחר שתיקה לעצמו מחוסר “אספקלריא מאירה” ומהעדר האפשרות לדבר דברים ברורים וגלויים. הוא “מנחם” את ד"ר קלוזנר, בשעה שיצאה הגזירה על העתונות העברית ונפסק “השלח”: “אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מפסיק עכשיו כל הפריסא היהודית. יש שתיקה שהיא אומרת הרבה יותר מכל מיני דברים, ביחוד מכל אותם הדברים הקלושים, שרק הם לבדם יכולים להאמר בתנאים של עכשיו. ישלוט נא בקרבנו אותו “קול דממה דקה”, שבו הרגיש אליהו הנביא קרבת האלהים”. ולמ. גליקסון, שהיה עומד לערוך שבועון עברי בפטרבורג ושהציע לו להשתתף בשבועון בבירור שאלות השעה, הוא כותב ביום 15 בנובימבר 1915: “בנוגע לעבודתי עמכם, הנני מכיר אמנם בצדקת טעמיכם, ובכל זאת ירא אני, שזה יהיה אי־אפשרי. ופירושו של דבר הוא זה: דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות. אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר “בלחש”, ברמזים על דבר השאלות הגדולות שזרמו עלינו בזעף כזה. מעודי לא אהבתי דרך הכתיבה הזאת, אבל עכשיו איני מוכשר לגמרי להשׁתמש בה. ובכן נולדת השאלה, אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי־אפשר, הנה אני לעצמי בוחר יותר בשתיקה”. ואחד־העם לא טעה בהערכת המצב. אותו השבועון, שאמרו להוציא בפטרבורג, הרחק מחזית המלחמה ומן השלטון המיוחד של הצבא, נאסר בכל־זאת על־ידי השלטון הצבאי עוד קודם שהספיקו להוציא את הגליון הראשון…

אחד־העם יצא מן המלחמה, כדבריו הוא עצמו, מוכה ופצוע, ונראה היה לו, שפצעיו אנושים ולא ירפאו לעולם. מתחילה קוה והתנחם, ש“השלום” ירפא את פצעיה של האנושות ויביא מרפא גם לו. אבל שלום וורסאיל הכזיב את תקוותיו. בקיץ שנת 1919 הוא כותב לש. בן־ציון, שבקש מאתו שישתתף ב“אזרח” הארצישראלי: “השלום עוד העמיק פצעי ועוד הרבה שמות בנשמתי, ובלילות שתדר שנתי הנני שוכב ותוהה על הראשונות: למה לא הקדשתי חיי מנעורי לחקירת טבע השרצים והרמשים – והייתי יכול גם עתה לעסוק במקצוע שלי בשקידה וחבה עד כדי לשכוח את האדם ומעשיו. עכשיו ששנותי עברו עלי במחשבות על־דבר בריה שפלה זו, שעזותה גדלה כל־כך עד שקראה לעצמה “בחיר־היצורים” - עכשיו נתרוקן מוחי ואין לי “נושא” להעסיק בו את מחשבתי. אמת הדבר, שאנחנו אין אנו אשמים במפלת האדם ולא השתתפנו (בתור עם) בכל התועבות האלה. אבל, כשמבקש אני נחמה ברעיון זה, יבוא השטן וירעימני בשחוק אכזרי: שוטה שבעולם, מי שידיו אסורות אין חושבים לו לצדקה מה שאינו מתנפל על אחרים. ומהיכן ידעת שאתם הייתם טובים מאחרים, אלו באתם לידי נסיון?” ולברקוביץ’, שהזמינו להשתתף ב“מקלט”, הוא כותב בימים ההם: “עתה בשעת חורבן העולם וירידת האדם עד הדיוטא התחתונה, צורך השעה היא, שאיזה אל ירעים בקולו נפלאות וידבר לאדם בלשון שלא שמע עוד מעולם. והנני מרגיש בעצמי, שאלו יצאתי עתה לרשות הרבים והרימותי קולי החלש, הייתי שומע קול השטן עונה לעומתי בצחוק פרוע, והייתי כובש פני בקרקע מבושה”.

ואף־על־פי־כן לא הגיע, עם כל יסוריו המוסריים הגדולים, לידי יאוש. אף בשעת הנסיונות הקשים ביותר והפורעניות הגדולות ביותר לא התיאש מעולם מתקותו הלאומית. הלא כה דבריו באחד ממכתביו בשעה קשה לישוב ולתקוה הציונית: “אין בעבודתנו מקום ליאוש. כל זמן שלא בלע הים את ארץ־ישראל, עלינו לעבוד בשביל להתקרב למטרתנו. ואם יגדלו המכשולים, נגדיל גם את כחנו על־ידי אנרגיא יתרה. ואם יפריעונו… נמתין עד שיעבור זעם”. כבר בחדשים הראשונים של מלחמת־העולם, בעצם ימי החרפה והכשלון של האנושות, הוא כותב לד“ר וויצמן על הכרתו, “כי הגיעה שעה היסטורית גדולה ליהדות ולארץ־ישראל וכי צריך לעשות איזה דבר”. הוא מדבר על אפשרות שנויים גדולים לטובה בעניננו הלאומי. “זהו חלומי בהקיץ, והנני משתדל לעורר בלבי כל אותן התקוות שבשעה זו אפשר לחשבן בגבול האפשרות” (15 נובמבר 1914). אחרי ימים מעטים (שלש שנים לפני הכרזת בלפור!) הוא דן עם ד”ר וויצמן, באיזו דרכים יש לנסות לפעול על באלפור לקנות את חבתו לענינה של הציונות. “צריך להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפתיות והעזר של אנשים בעלי השפעה”. הוא תופס אמנם, כדרכו, את המועט; הוא מטעים, שאנו צריכים להיות צנועים בדרישותינו, “להסתפק רק בקולוניזציא חפשית ובעבודה קולטורית, מבלי להסתיר אמנם את תקותנו, כי בעתיד, כשהעבודה הכפולה הזאת תתפתח במדה הדרושה, נשיג בא”י חיים אוטונומיים תחת דגלה של אנגליא". ועם זה הוא נסחף יותר ויותר אל העבודה הציונית הפוליטית של הימים ההם.

קשה ורבת אחריות היתה עבודה זו. ההסתדרות הציונית נמצאה אותה שעה במצב של הרס והתפוררות. ניתקו הקשרים בין ארץ לארץ, בין היקף ההסתדרות למרכזה (בברלין). המנהיגים האחראים היו פזורים לכל־רוח. ברוב הארצות שעמדו במלחמה היתה הציונות פסולה ומעוררת חשד בתור תנועה “בין־לאומית”. בלונדון לא היה בימים ההם איש מן ההנהלה הרשמית של ההסתדרות. ד“ר וויצמן אף הוא לא היה נבחר הקונגרס, אלא מסבות הזמן הביאוהו לעמוד בראש העבודה ההיסטורית. לעצתו של אחד־העם השתדל ד”ר וויצמן, שיבואו מרוסיא מי ממנהיגי ההסתדרות. ואמנם לאחר זמן באו ללונדון נחום סוקולוב וד“ר צ’לינוב ז”ל. ובינתים, ואף לאחר־כך, השתתף אחד־העם בכל העבודה ועמד לימינו של ד“ר וויצמן בעצה ובמעשה. נכנסו במשא־ובמתן עם היהודים “האנגליים” האמתיים על מנת לצרף גם אותם לדרישות הפוליטיות מאת הממשלה בנוגע לא”י. אחד־העם נבא מראש, שהללו יצאו במחאה נגד כל רמז לאופיו הלאומי של הענין ולתקוותיו לעתיד ויחפצו להשפיל הכל למדרגת מפעל פילנתרופי לעזרתם של איזו אלפים יהודים עניים“. לעומת זה הוא מחשיב מאד את עבודת התעמולה וההסברה בקרב גדולי הגויים. הללו עשויים להבין את הצד הרוחני והמוסרי שבציונות הרבה יותר מכמה יהודים. בדצמבר שנת 1914 הוא מברך את ד”ר וויצמן למשאו ומתנו עם באלפור. “באתי לידי הכרה, שדבר גדול עלה בידך (או יותר נכון – בידינו). כשתגיע השעה, יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של ב [אלפור] מהתנגדותם של כל ה”מנהיגים” שלנו יחד. ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו, אפשר מאד שלאחר המלחמה יעבור השלטון לידי הקונסרבטורים וב. [אלפור] יהיה בראש הממשלה. בקצרה – יישר כחך!”

כך נכנס אחד־העם יותר ויותר לענינים הפוליטיים ולעבודה הפוליטית של הציונות. בימים ההם, באבגוסט שנת 1917, הוא כותב לאוסישקין על האירוניה של המזל, שלעת זקנתו התחיל להשתתף בדיפלומטיה הציונית. הוא השתתף בתור חבר בועד המדיני, שנוסד בימים ההם לשם כך, ועבד בו עבודה קבועה. מתוך כך בא לידו גם לטפל בחלוקי־הדעות הפנימיים שבתוך הציונים, לתפוס עמדה בשאלת הגדוד היהודי וכדומה. בענין זה של הגדוד הוא כותב בנובימבר שנת 1916 לטרומפלדור: “נראה הדבר שלא יעלה לנו לבוא לידי הסכם בשאלה זו. ודאי יש כאן השפעה רבה של היסוד האישי. אתה, בתור איש־צבא, הנך מיחס למפעל צבאי מצד היהודים חשיבות גדולה כל־כך, שאינה מובנת כלל וכלל לאדם שכמותי, הרחוק מאד מן האהבה ל”אומנות” זו”. ובאבגוסט שנת 1917 הוא כותב לדר וויצמן, שלפי דעתו צריכה הפדרציה הציונית לפרסם גלוי־דעת על יחסה לגדוד היהודי, “מפני שעד כה היה היחס הזה בלתי ברור כלל, וההמון אינו מאמין, שזה נעשה בלי השתתפותם של באי־כח הציוניות”.

בנוגע לעצם הענין דעתו היתה, שרצוי מאד, שיהיו יהודים בחזית הארצישראלית. אבל בגדודים אנגלים, או אמריקאים, ולא בגדודים יהודים מיוחדים. בגדודים כאלה ראה דימונסטרציה שיש בה סכנה לישוב הארצישראלי ולעבודה בא"י לעתיד, “אם זו, אחר כל ההוכחות, לא תקרע מטורקיא”. אי־אפשר היה לו לאחד־העם, שונא המלחמה ושפיכות דמים בכל צורה שתהא והדוגל במוסר היהדות הנצחי, להתלהב לגדוד עברי.

קשה יותר מן הענינים הפנימיים היתה העבודה, או, ביתר דיוק, המלחמה עם עסקני היהודים האנגליים מבני מינו של לוסיין וולף, שהתרכזו מסביב ל“ועד המאוחד”. כמה נסיונות נעשו לבוא לידי הסכם עם האנשים האלה, אבל הללו התקוממו נגד האופי הלאומי, שנתנו ד"ר וויצמן, אחד־העם וחבריהם לדרישותיהם, והוציאו את המלחמה הפנימית לרשות הרבים, לעתונות הכללית, להחליש את כח דרישותיהם של הציונים. הועד המדיני הציוני החליט להפסיק את המשא והמתן עם הסיעה הזאת, אשר אחד־העם ראה בו רק “אבוד זמן וכח לבטלה”, אבל לבקשתו של אדמונד רוטשילד הסכים להפגש שוב עם לוסיין וולף וחבריו, וגם פגישה זו לא הביאה תועלת.

ואף־על־פי־כן התפתחה העבודה הפוליטית של הציונים התפתחות רצויה. הממשלה האנגלית מינתה ועד מיוחד לבירור שאלות המזרח, שבראשו עמד המנוח סייקס (הידוע על־פי חוזה “סייקס־פיקו”). ראש הועד הזמין את ראשי הציונים למועצה. במועצה זו השתתפו אחד־העם, ד“ר וויצמן, נחום סוקולוב, הרברט סמואל, לורד רוטשילד וג’ימס רוטשילד. על־פי עצתו של סייקס התחילה בימים ההם עבודה פוליטית ציונית בצרפת, להשפיע על הממשלה הצרפתית, שתסכים אף היא ליסוד בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל בחסותה של אנגליה. אגרותיו של אחד־העם מן הימים ההם מכילות פרטים, בלשון חידות ורמזים, על מהלך הענינים ומצב השאלה המדינית. ב”פרקי־זכרונות“, שנתפרסמו בכרך ה' של “רשומות”, מדבר אחד־העם מתוך המית־לב על הימים ההם, ימי התקוות הגדולות ועבודת ההכנה לשם ההכרזה הידועה של ממשלת אנגליה. “עוד לא נכתבה ההיסטוריא של “הצהרת באלפור” והעבודה שקדמה לה. עם כל ה”אכזבות” שבאו לנו אחרי כן, תשאר ההצהרה “מגדל אור” מיוחד במינו על הדרך החשוכה של גלותנו, בהיות זאת הפעם הראשונה, שהודו אומות העולם במציאותנו הלאומית ובזכיותינו על א”י בתור עם”.

…“כשצריך היה להגיש לממשלה נוסח ההצהרה הרצוי לנו, הושיבו ועדה לחבור הנוסח, וגם בזו השתתפתי, אם כי לא בקביעות. לפי הרשום בזכרוני, הגישו אז לממשלה את הנוסח שלנו במחברת, שנדפסה שלש פעמים בזו אחרי זו בשנויים שונים, ואם לא אשגה, נמצאים אכסמפלרים מכל שלשת הנוסחאות בארכיב שלי. אבל הממשלה, כידוע, חתמה על נוסח משלה ולא השגיחה הרבה במה שדרשנו אנחנו”.

הימים ההם, הימים “היפים והנעימים” כעדותו של אחד־העם עצמו, היו לא רק יפים ונעימים. המלחמה עם העסקנים היהודים, שונאי הציונות ותקותה, מבני מינם של לוסיין וולף וחבריו באנגליה ריינאק וחבריו בצרפת, לא היתה אולי קשה ביותר, אבל נעימה ודאי לא היתה. כשהתחילה עבודה פוליטית ציונית באמריקה לשם השפעה ברוח הדרישות הציוניות ניסו הללו להפריע עבודה זו מרחוק. רמז לכך אנו מוצאים במכתבו של אחד־העם ללואיס ברנדייס מיום 3 באוקטובר 1917: “רבו עוד בקרבנו יותר מדי אנשים שלבם “כבד” כלבו של פרעה, ועיניהם עצומות מראות סימני הזמן. ברגע הזה, שבו עתידנו תלוי, הנה אנחנו פה, כידוע לך היטב, עומדים אנו לפני החזיון המחפיר, שיהודים משתדלים בכל כחם להרוס תקותו הישנה של ישראל לתחיה לאומית, עתה אנחנו שומעים, שהם משתדלים לפרוש רשתם גם מעבר לים. אבל אנחנו מאמינים בכל לב, שאתם שם משגיחים היטב על מעשיהם, ולא תתנו להם לבצע זממם”.

וגם העבודה בפנים הביאה אתה שעות של דאגות ופגעים. רגע קשה כזה היה כחדשים לפני מתן ההכרזה, כשד“ר וויצמן, ראש העבודה הציונית המדינית, רצה לפרוש מעבודה זו מסבות שונות. אותה שעה פנה אחד־העם לוויצמן בדברים כבושים ואמר לו מה שבלבו בלי משוא־פנים. הוא הודיע בדברים ברורים, כי מה שהוא אומר לעשות הוא ממש “דקירה בגב” לכל ענין הציונות. יהיו מה שיהיו הסבות, שהביאו את ד”ר וויצמן למחשבה זו, - לא על אלה הוא חייב לחשוב, אלא על התוצאות של הצעד הזה. “תוצאות “התפטרותך” תהיה ירידת כבודם של המנהיגים הציוניים בעיני אלה, שבהם תלוי גורל הענין בשעה קשה זו”. אילו היה הד“ר וויצמן מתיצב לכתחילה בפני השליטים בתור נבחר בדרך הרגילה על־ידי ההסתדרות הציונית, לא היתה ההתפטרות מעוררת תמהון ומשפיעה לרעה על מהלך הענינים, לפי שהאחרים מבינים את עיקר הבחירות והם רגילים בכך, שבא־כח זה יוצא וזה בא למלא מקומו. מה שאין כן מצבו של ד”ר וויצמן באותה עבודה פוליטית. “אתה התחלת עבודתך פה לא בתור בא כחו של איזה “קולקטיב”, שבחר בך לשם כך, כי אם בתור ציוני פרטי. תכונותיך האישיות וגם תנאים חיצוניים נאותים גרמו לזה, שבמשך זמן קצר בערך נעשית כמעט לסמל הציוניות בעיני רבים מבעלי ההשפעה. והנה פתאם, בבוקר לא עבות אחד, אתה מודיע שאינך עוסק עוד בענין זה, שהתפטרת! למי מסרת את ההתפטרות שלך? מי בחר בך, שתהא לו עתה רשות לקבל ממך התפטרות?… לא אנחנו בחרנו בך ולא אנחנו יכולים לקבל התפטרותך. אתה תפסת מבתחלה בתור מתנדב מקום חשוב מאד והגינות עליו באופן זהיר. עתה בעת שהמלחמה היא בעצם תקפה רוצה אתה לעזבנו בלי רשות. אין אנו יכולים להחזיק בך בעל כרחך, אבל אנו קוראים את המעשה הזה – אם תוציאהו אל הפועל – בשם בגידה. ובטוחים אנו בך, שאינך מוכשר לכך”. בלשון זו דבר אחד־העם בשעת הצורך לאדם, שהיה חביב עליו כל ימיו ואף באותה שעת נסיון התיחס אליו, כעדות עצמו, “ברגשי ידידות היותר נאמנים”.

והדברים האלה פעלו, כנראה, את פעולתם. לא עברו חדשים מימי המשבר ההוא, וגם ד"ר וויצמן גם אחד־העם מצאו שלומים לעבודתם הקשה ורבת־האחריות.

“באחד הערבים – מספר אחד־העם בזיכרונותיו – כחצי הלילה, בא אל ביתי ד”ר וויצמן, פניו מאירות, ובידו פסת ניר, ואמר לי: “הנה!”.

זה היה הדוקומנט הידוע מני אז בשם “הצהרת באלפור”. הוא, וויצמן, קבל אותה לפני שעות מעטות ומהר להביאה אלי עוד בטרם נתפרסמה בקהל".

אחד־העם, איש האמת החמורה והזהירה, נשאר גם הפעם נאמן לעצמו. אף בשעת השמחה הראשונה על הנצחון הפוליטי הגדול ראה כמה מרובים עוד המכשולים מבית ומחוץ. ועם זה שמח שמחה גדולה “על שסוף־סוף הודו אומות־העולם במציאות עם ישראל ובזכותו ההיסטורית לבנות ביתו בארץ אבותיו”.וכדרכו ראה קודם כל את החובה, היוצאת מן המצב החדש. “לע”ע נחוץ להשתמש במה שניתן לנו ולעשות מה שאפשר, ומאורעות העולם יראו לנו את הדרך לעתיד".

זה היה יחסו של אחד־העם לציונות המדינית הריאלית, זו שאינה חזון־לב לעתיד לבוא לבד, אלא יש עמה ציור ברור משלשלת הסבות והמסובבים, מטרה למעשים בהוה, בסיס לשיטה של עבודה לשם האידיאל המקווה.

מתוך השקפה יסודית זו של אידיאליסמוס אבולוציוני, שאחד העם היה נאמן לו כל ימי חייו, העריך את הכרזת באלפור הערכה חיובית וזהירה כאחד.

בשנת תר“פ יצאה מהדורה חדשה של ארבעת כרכי “על פרשת דרכים”, ואחד־העם ראה צורך לעצמו, עם כל חולשתו ומחלתו בימים ההם, לכתוב הקדמה מיוחדת למהדורה החדשה, לרמז לכל הפחות האופן כללי, לאן פונות מחשבותיו בעיקר בימים האלה, לאחר הסער העולמי והשנויים הגדולים בעולמם של ישראל. בהזדמנות זו נתן אנאליזה בהירה של הכרזת באלפור, שנתאשרה זמן מועט קודם לכן על־ידי המועצה העליונה של אספת־השלום בסאן־רימו ויצאה מכלל הבטחה של ממשלה אחת לכלל התחיבות אינטרנציונאלית. אחד־העם מצא כי הדקלרציא של באלפור נתנה “בסיס חדש לשיטה של עבודה” והתותה את “המטרה למעשים שבהוה”, למעשים גדולים ורחבי־אופק, שלפנים היו רק נושאים לדרשות ולמאמרים על דבר העתיד. אבל עם זה ראה צורך לעצמו להזהיר מפני ההפלגות הדמיוניות של אלה, שהורגלו לבנות את עולמם באויר. כדי לפרש פירוש נכון את הכרזת באלפור גילה אחד־העם “סוד” אחד ממהלך השיחות הדיפלומטיות בלונדון, שקדמו לפרסום הדקלרציא. ““לעזור לבנין בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל” - זהו הנוסח שהציעו לפניה העומדים מצד הציונים. הם רצו שיאָמר: “לעזור לבנינה של ארץ־ישראל מחדש, בתור הבית הלאומי של העם היהודי””. ההבדל שבין שני הנוסחאות הוא זה: הנוסח שהוצע על ידי הציונים היה יכול להתפרש, שהארץ, כמו שהיא נושבת עתה, נמסרת שוב לעם ישראל על יסוד זכותו ההיסטורית והוא ימשול בה לפי רוחו, בלי להשגיח ברצונם או במיאונם של תושביה בהוה. ואלו הנוסח של הממשלה הבריטית פרושו הוא: זכותו ההיסטורית של עם ישראל היא לשוב ולהתישב בארץ אבותיו, לעבדה ולפתח כחותיה באין מפריע, בלי לבטל מתוך כך זכותם של שאר תושבי הארץ, הבאים בשם הזכות הריאלית של הישיבה והעבודה בארץ מדורי דורות. “גם הם הארץ הזאת היא ביתם הלאומי בהוה ורשות להם לפתח גם הם את כחותיהם הלאומיים כפי מדת יכלתם”. “ביתו הלאומי של העם היהודי צריך להבנות מן החומר החפשי שעדיין יש למצוא בארץ עצמה ומזה שיכניסו היהודים עמהם מן החוץ או שיבראו בעבודתם, מבלי להרוס עם זה ביתם הלאומי של שאר התושבים”. וכאן תעודתה של הממשלה המנדטורית. “בהיות שני הבתים נוגעים זה בזה ואי אפשר בינהם בלי סכסוכים ונגוד אינטרסים, ביחוד בתקופה ראשונה של בנין הבית הלאומי היהודי, שעדיין לא הנחו גם אבני יסודו באופן הדרוש, - הנה בהכרח תדרוש הבטחה, אם כי לא נאמר זה מפורש, שיתמנה אפוטרופוס על שני הבתים – כלומר על הארץ כולה – להשגיח על הדבר, שבעל הזכות ההיסטורית, מבלי להזיק לתושבי הארץ בעניניהם הפנימיים, לא יפגוש גם הוא מכשולים על דרך בנינו מצד שכנו, החזק ממנו לעת־עתה. וברבות הימים, כשיגיע הבית הלאומי החדש עד תקרתו ויוכל להשען גם הוא, לא פחות משכנו, על זכות של ישיבה ועבודה בהמונים מרובים, אז אפשר יהיה לעורר את השאלה, אם לא הגיעה העת למסור הנהגת הארץ ל”בעלי־הבתים”עצמם, שיתנו יד זה לזה וינהלו עניניהם המשותפים ביושר ובצדק, בהסכם לצרכיו של כל אחד מהם וערך עבודתו לתחית הארץ והתפתחותה".

מתוך הערכה מתונה ומפוכחת זו הזהיר אחד־העם מפני ההגזמות וההפרזות שאין להן יסוד ממשי לא בהכרזת באלפור ולא בתנאי המציאות. באביב שנת 1919 יצא כנגד העתונים היהודים באמריקה, שאינם חוששים להלהיב את דמיון העם, מי לשם פרופגנדה ומי לשם סנסציה בלבד, בבשורות בדויות ובהבטחות נפרזות, כאילו המדינה היהודית עומדת להוסד בקרוב, וכל מאות אלפי היהודים הנעקרים ממקומם בתוצאות המלחמה והמהפכות יוכלו ללכת למדינתם ולמצוא מחסה ומנוחה תחת דגלם הלאומי. הוא הכריז על הסכנה העצומה, הצפויה גם להמוני הגולים וגם לעבודה בא“י מפרופגנדה כזו, “שמוחקת מן ה”אני מאמין” שלנו את העיקר הגדול: “אע”פ שיתמהמה אחכה לו””. ולא שהוא כופר ברצונה הטוב של ממשלת אנגליה לקיים את אשר הבטיחה בהכרזת באלפור. תקותו ואמונתו היא, שהללו שהיכולת בידם ימלאו את הבטחתם “ויתנו לנו את האפשרות לבסס ולסדר את עבודתנו בארץ־ישראל על יסודות לאומיים בטוחים”, אלא שלדעתו יעברו עוד עשרות שנים “עד שנוכל לדרוש בצדק, שתהא ארץ־ישראל “מדינה יהודית” ממש, כלומר עד שנהיה אנחנו רוב התושבים בארץ”. במשך זמן המעבר הזה אין לנו אלא דרך אחת: דרך ההתמדה והסבלנות. “בעינים גלויות ובדעה מיושבת צריכים נהיה לטפס ולעלות בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות שאינה מונה ימים ושנים”. “רק בחלום אפשר לראות הר כשערה ולהגיע בטיסה אחת עד שמי השמים. אבל בחלומות לא יבנה עם ולא תברא ארץ נושבת”.

בעינים גלויות ובדעה מיושבת, בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות – זוהי הסיסמא של אחד־העם מימי “לא זה הדרך” ועד ימי הכרזת באלפור. אידיאל ולא חלום, ראיה נכונה במטרה ובאמצעים, בשלשלת הסבות והמסובבים, לא אוטופיה הפורחת בתכלת האיתר ולא מעשים מבוהלים וסמויים, הסומכים על הנס – זו דרכו של הריאליסמוס האידיאליסטי הזה, המיוחד לאחד־העם.

ואף למאורע הגדול השני בחיי היהודים בימים ההם, למהפכה הרוסית ולשחרור האזרחי של יהודי המדינה הזאת, התיחס אחד־העם יחס של חיוב־וזהירת כאחד. בשבועות הראשונים שלאחר המהפכה ושל הממשלה הזמנית, הוא סובר, שבאמת בא הקץ למלכות הרשעה ולמיליוני היהודים באותה ארץ תהיה רוחה. ואין הוא מפחד גם מפני ה“עבדות בתוך חירות”. “אם אך נצליח “במקום חיותנו”, תהיה ההשפעה משם גדולה כל־כך, עד שגם החירות בגולה לא תוכל עוד לעשות שמות ברוח עמנו כמלפנים”. הוא מניח, כי הרוסים למדו הרבה במשך הזמן שעבר משנת 1905 ומבינים עתה יותר איך עושים היסטוריא, אלא שעם זה מתחילים להתגנב ללבו ספקות וחששות ביחס להתנהגותם של היהודים. מן הידיעות המקוטעות שבאו בעתונים נראה לו, שיש מקום לחשוש, שמא לא למדו אחינו בני־ישראל כלום במשך השנים האלה… עם התפתחות המאורעות ברוסיא תוקפת אותו רוח הספקנות. באבגוסט שנת 1917 הוא כותב לדוֹבנוב, שלכתחילה לא הרגיש את עצמו מוכשר לשיר עם “המקהלה” בעינים עצומות ועכשיו גברו בלבו הספקות והחששות בין ביחס למאורעות הבאים בכלל ובין ביחס לעתידות היהודים בפרט. הוא רואה “שאנחנו היהודים צריכים להתכונן לזמן קשה מאד ומלא חתחתים”. היה מי שדרש לגנאי את העובדא, שאף בימי המאורעות הגדולים לא נסחף עם הזרם הכללי. ואולם יש בו בדבר זה ממדתו הגדולה של אחד־העם, מאותה מדה, שטן הצרפתי קרא לה “כנות הירואית”, זו שאינה אוהבת לרמות את עצמה להנאתה ואינה עונה אמן אחרי אילוסיות ושקרים מוסכמים, שדעת רבים נוחה מהם.

***

במשך השנים האחרונות לשבתו בלונדון, למן הכרזת באלפור ואילך, לא עסק אחד־העם יותר בקביעות בעבודה הציונית, אבל היה קרוב לה בלבו, ויש שהמנהיגים היו נמלכים בו, או שהוא היה משפיע ומשתדל להשפיע ברוחו מתוך התעוררות עצמית. במארס שנת 1918 הוא כותב לוויצמן, לאחר שהלה יצא לארץ־ישראל בראש “ועד הצירים”, שהוא חושב בתמידות עליו ועל תעודתו המלאה אחריות והוא מברך אותו, שהמכשולים הגדולים, שיצטרך להתגבר עליהם, לא יפילו עליו אימתם. “בהירות המחשבה, יושר ההרגשה, טקט וסבלנות – אלה יהיו נא המלאכים אשר אלהי ציון יצוה עליך לשמרך בכל דרכיך”. כשהונחה אבן הפנה ליסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים הביע לד“ר ווייצמן את שמחתו על המאורע. הוא יודע, שבנין הבית ידחה ועוד זמן רב תשאר הנחת אבני היסוד אפיזודה בודדה בלי תוצאות מעשיות, ואף־על־פי־כן הוא רואה כאן מאורע היסטורי. “ההיסטוריא שלנו למדה אותנו, היהודים, להבין כראוי את ערכה של הנחת יסודות להתפתחות בעתיד. חלקנו, בתור עם, בבנין הקולטורא האנושית הכללית לא היתה אלא הנחת אבני יסוד זמן רב קודם שהבנין העליון נבנה על האבנים האלה על־ידי עמים אחרים”. “אין אנו יודעים, מה שמור לנו בחיק העתיד, אבל זאת אנו יודעים, שכל מה שתגדל התקוה לתקומת ביתנו הלאומי בא”י, כן יגדל הצורך להנחת היסודות הרוחניים של הבית באופן מתאים לכך, שאותו נוכל לצייר לעצמנו רק בצורת אוניברסיטא עברית”. ואוניברסיטה עברית אין פרושה אוניברסיטה בעברית, חקוי פשוט לאוניברסיטה אירופית, שישתנה ממנה רק בלשון. פרושה: “אוניברסיטא שמראשית בריאתה תתאמץ להגשים באמת את הרוח העברי העתיק ולהשליך מעליה את העבדות השכלית והמוסרית, אשר נשתעבד לה עמנו זמן ארוך כל־כך בארצות הגולה”. “אך באופן זה יש לנו צדקה לשאת בלבנו את התקוות המרהיבות על דבר ההשפעה הגדולה והכללית של התורה אשר תצא מציון”.

בסוף שנת 1918 עסקו ד“ר ווייצמן וחבריו בלונדון בעבוד הצעות בשביל “ועידת השלום”. בשנים עשר לדצמבר המציאו לאחד־העם את נוסח הצעות המעובדות, שגרם לו אכזבה וצער. במשך כל השיחות והמשא והמתן על הצעות אלה עמד אחד־העם על הדרישה, שדוקומנט בשביל ועידת־השלום יכלול דרישה ברורה לאשר את הזכות ההיסטורית־הלאומית של עם ישראל על ארץ־ישראל, וד”ר ווייצמן הבטיח לו את הדבר. והנה בנוסח שהמציאו לו נכתב בזהירות יתירה “דרישות” במקום “זכויות”, המלה “לאומיות” נשמטה לגמרי, “וגם מה שנשאר קבל צורה של משפט צדדי, כאילו האשור הזה כשהוא לעצמו אינו שוה אפילו לעמוד עליו בצורת סעיף מיוחד!” אחד־העם ראה בזה “השפעת הועד של ס.” (סמואל?), ועד של יהודי אנגליא, שד“ר ווייצמן היה נמלך בו בענינים האלה, ועמד כנגד זה בכל תוקף על הצורך במעשה ההיסטורי של אשור זכויותינו ביחס לא”י מטעם ועידת השלום העולמית. והוא מסיים את מכתבו בענין זה לד“ר ווייצמן: “חיים יקירי, הנני מבקש ומתחנן לפניך, שתעמיק לחשוב היטב על כל האמור, ואל תתחשב בענין זה עם שום דבר שיש לו רק תכונה זמנית ומקומית”. כדאי לציין, שדרישה זו בדבר ההודאה בזכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל ביחס לא”י נתקיימה בנוסח המנדט על ארץ־ישראל בצורת הטעמת הקשר ההיסטורי שבין העם והארץ.

מרחוק עקב אחד־העם בימים ההם ולאחריהם את כל מה שנעשה בארץ־ישראל. ביחס לחכוכים עם השלטון הצבאי בארץ, שנתגלו בימים ההם, כתב לידידיו בא“י, כי במצב הבלתי ברור של השעה אין לדקדק יותר מדאי עם השלטון המקומי וכי הטקטיקא הנכונה לפי דעתו היא להעלים עין מן העלבונות השונים המכאיבים את הלב ולחכות ל”קץ הפלאות”. בנוגע לענינים הפנימיים של הישוב לא נמנע מהביע את יחסו השלילי לכל ענין המפלגות והאספות, שפרח בימים ההם בא”י. “קורא אני בשקידה – כותב הוא בסוף ניסן תרע”ט למרדכי בן הלל הכהן – כל מה שבא לידי על־דבר “החיים” בא“י – ולבי דואב ופני מאדימים. מפלגות ימניות, שמאליות, ליברליות, רדיקליות; אספות <מכוננות”, אספות “מיסדות” וסתם אספות ערב ובוקר וצהרים, ובקול רעש גדול מתוכחים ומחרפים אלו את אלו ובתרועת נצחון מקבלים החלטות על זכיות הנשים וכל מיני זכיות אחרות – הכל כמנהג “המדינה”, כאלו באמת כבר יש לנו “מדינה” ואין הדבר חסר אלא “לכונן” ו”ליסד”.” ביחוד התחמץ לבו על רוח האיבה והמשטמה, שהתגלה בין המפלגות. “האמנם אי־אפשר לחלוקי דעות להתקיים בלי שנאה ובוז וכל מיני חשדות ועלילות?” ידי הנציב היהודי, לא היה אחד־העם מן המתונים והנבונים, שלמדו זכות על סיר הרברט סמואל והללו את חכמתו המדינית.בשני לאבגוסט שנת 1921 הוא כותב במרירות לד“ר ווייצמן: “כנראה אננו בהחלט בידי טש. (הערתו של אחד־העם לאותו מכתב מסמנת כאן “טשרטשיל” בסימן שאלה). לא ל. ג. [לויד ג’ורג'] ולא ב. [באלפור] אינם חושבים להכנס בעובי הקורה בשבילנו. וטש. מקבל כל מה שאומר לו הנציב העליון שלנו, וזה האחרון, כנראה, לומד תורת הציוניות מפי ס. [סטורס] וע”ד פטוריו של ס., כנראה, אין מה לדבר וע”ד אשר המנדט בקרוב – גם כן לא, ומה יהיה אפוא יקירי?" –

מצב בריאותו של אחד־העם הורע יותר ויותר בשנים האחרונות לישיבתו בלונדון. שנים שלימות, משנת 1915 ואילך, ענו אותו מחלת ההסתיידות העורקים ולחץ־הדם במדריגה גבוהה. בסוף שנת 1919 קבלה המחלה צורה קשה ביותר, והכריחה אותו לשנות דרכי חייו לגמרי. הרופאים צוו לו להמנע עד כמה שאפשר מכל דאגה ועבודה ותנועה. חמש שנות המלחמה ו“השלום” השפיעו השפעה רעה ביחוד על עצביו. הוא התחיל סובל יסורים ומכאובים מן הבוקר ועד הערב ובלילות לא יכול לישון בלי עזרת סממנים שונים. המחלה הציקה לו כל־כך, עד שכתב לד“ר ברנפלד (30 למאי 1920): “חיי אינם חיים, ואלו היתה הברירה בידי, הייתי בוחר במות מחיים כאלה, כי חיים בלי עבודה אינם חיים”. בשנת 1919 היה בדעתו להשאר עוד שנה אחת בלונדון, לעבוד במשך השנה בבית־הספרים של ה”בריטיש מוזיאום" ולהתכונן לעבודה ספרותית בא“י. מחלתו סכלה מחשבה זו. ואף־על־פי־כן לא מהר לצאת לארץ־ישראל: דוקא במצבו הקשה לא רצה לעלות אל הארץ, שנשא עוד את נפשו לעבוד בה. בחדשים הראשונים של תרפ”ב הוא קובל במכתביו על מחלתו, מחלת העצבים הממרת את חייו ואינו נותנת לו לעבוד אף יום אחד במנוחה. סוף־סוף החליט לעלות לא“י. הוא רוצה לקוות, שישיבת א”י וחברת רעים אהובים, חברים לעבודה משכבר הימים, ישפיעו עליו לטובה, אולי ייטב עוד מצבו, אולי יוכל עוד לעשות דבר־מה ולא לחיות על חשבון העבר לבד. בחנוכה תרפ“ב יצאו לארץ־ישראל הוא וביתו. וימים מעטים לפני זה הוא כותב לד”ר ברנפלד: “נתקים בי, ידיד, “עתידים אתם לעלות בשלשלאות של ברזל”. כי חזקה עלי מצות רופאי (גוי אנגלי) ללכת לא”י בהקדם האפשרי, והוא מבטיחני, כי שם אשוב לאיתני (הוא יודע מה היתה לי העבודה בא"י כל ימי חיי)".

 

יג: בארץ ישראל    🔗

הישיבה בארץ – בקשת עבודה – “אגרות אחד־העם”, תכונתן – פרקי זכרונות – עבודה צבורית – סדר־היום – לזכר הקונגרס הראשון – לאשור המנדט – “ייתי ולא אחמיניה” – שעות של קורת־רוח – פתיחת המכון ללמודי היהדות – פתיחת האוניברסיטה – הגברת המחלה – יובל השבעים – פטירת המורה – חתימה.

בתחילת חדש טבת שנת תרפ"ד עלה אחד־העם בפעם הששית לארץ־ישראל, והפעם – להשתקע. נתקיים החלום, שהגה בו שנים ושנים. אבל לא נתקיימה תקותו היפה והבטחת רופאו האנגלי: הוא לא שב בארץ־ישראל לאיתנו. הישיבה בארץ, בתל־אביב, פעלה אמנם את פעולתה: האקלים, התקדמות העבודה הישובית והתרבותית בארץ, הסביבה הקרובה, סביבת חבריו וידידיו הנאמנים – כל זה עודד את רוחו והשפיע עליו קצת לטובה. אבל הנס לא בא: לא עלתה ארוכה לאורגניסמוס החלש, אשר יסורי נפש ורוח, כלליים ואישיים, עשו בו שמות. שאיפתו לעת זקנה: “להקדיש את שארית ימיו וכחו בארץ־ישראל לחשבון הנפש הלאומית שלנו ולהשאיר תוצאות חשבונו זכרון לדורות הבאים” – לא ניתנה לו. טרגדיה גדולה עלתה בגורלו של אחד־העם בשנות חייו האחרונות, הטרגדיה של העדר־ההתאמה בין רוח בריא ובין גוף רצוץ ותשוש, בין הבינה האחד־עמית הצלולה והמעמיקה לחדור לשרשי הדברים ובין היכולת הדועכת. אחד־העם לא השלים, לא יכול להשלים למצב של “אינווליד”, האוכל רק פירות מעשיו לשעבר. במרץ ובמאמצים, שקשה היה לשער מציאותם בגוף התשוש והמצומק הזה, נלחם במשך שנים שלימות על אפשרות כל שהיא של עבודה. למן היום הראשון לבואו אל הארץ התחיל מבקש לו עבודה ספרותית, שתהא לפי כחו הגופני החלש ושיהא לה גם ערך קיים. להצעת ידידיו הנאמנים ביאליק ורבניצקי והוצאת־הספרים “יבנה” התחיל עוסק בעריכת אגרותיו, שכתב במשך עשרות שנים לסופרים ולעסקנים מבני דורו. רבניצקי, עוזרו הנאמן בעבודה זו “כן בנוגע לבחירת החומר וכן בנוגע להגהת הספר”, מספר על עבודה זו של אחד־העם: “בהתאמצות יתירה, העולה על כחו הדל, התעסק בעריכת האגרות והדפסתן, כדרכו מעודו לעשות את כל מעשהו באמונה רבה ובהכרת אחריות גמורה”. לא בלי פקפוקים וספיקות נגש לעבודה זו. לבו היה מהסס מתחילה, אם יפה הוא עושה, שהוא מפרסם קובץ אגרותיו בחייו ואם בכלל יש לו ערך־מה לתולדות תקופתו. אבל הוא נשמע לחבריו שעוררוהו לכך, וכך יצאו ששת כרכי האגרות כרך אחר כרך במשך שתים־שלש שנים, והיתה לו קורת־הרוח לראות, כי הספר “נתקבל ברצון בחוגי הסופרים והקוראים המבינים”.

אגרות אחד־העם לא נתפרסמו ולא נתפשטו עוד אולי בתוך הקהל במדה הראויה להן. אפשר לומר בלי הגזמה: מי שיודע את אחד־העם רק על פי “על פרשת דרכים” לבד יודע אותו רק למחצה, ואשר להערכת האיש ונפשו ומדותיו התרומיות – רק לשליש ולרביע. ששת כרכי האגרות הם השלמה חשובה והכרחית לארבעת כרכי “על פרשת דרכים”. היה מי שאמר, כי פעולתו העצומה של ביסמארק על המוני העם הגרמני התחילה בעצם רק לאחר שנתפרסמו בדפוס אגרותיו ויומניו. מעין זה אפשר אולי לומר על פעולת אגרותיו של אחד־העם לעתיד, לכשיתפרסמו די צרכן ויעשו ספר קריאה ועיון לכל בית בישראל. עיקר מה שהאדם הגדול פועל – הוא פועל בכח אישיותו. והאישיות מתגלית לפעמים במכתב הפרטי, הסובייקטיבי, יותר משהיא מתגלית במפעל ה“אובייקטיבי”, המכוון לרבים. הטפוס המעולה והטהור של אדם ויהודי, שניתן לנו באישיותו של אחד־העם, בא לידי שלימות בטויו באגרותיו. דברים שהשמיע כאן המורה הגדול לפי תומו, ביחידות, כלאחר־יד ומתוך פשטות של שיחה פרטית, שאין עמה לכאורה לא מכובד משקל של הכרת אחריות צבורית ואימתא דצבורא ולא ממלאכת הבחינה ושקול הדעת החמור ושכלול־הצורה, פותחים לנו פתחים חדשים לנשמתו של אציל־הרוח הזה, שלא היה אוהב לגלות את לבו ואת רגשותיו ברבים. באגרותיו לידידיו הקרובים אנו מוצאים לפעמים את הרטט החם של נימי הנפש הדקות, שהוא משתדל תמיד לכסותן מעין זר. די, כמדומה, בקטעים מן האגרות, שבאו דרך אגב בהרצאה זו על חייו ופעלו של המורה, בשביל להוכיח את אמתות המשפט הזה. אגרותיו של אחד־העם מגלות לנו לא רק לב טהור ורוח נכון, תבונה בהירה וחודרת לשרשים, עמידה על הדעת ורגש אחריות ער ומפותח עד כדי קפדנות ביחס לכל עניני האומה – הן מגלות לנו גם את איש הלב והנפש הכואבת והסובלת לכל צער של יחיד ורבים, את איש הרגש החם והעמוק, את הידיד הנאמן ויקר־הרוח, הדואג וחרד לעניניהם של חבריו, וביחוד לכבודם. והאגרות האלה הן גם אוצר בלום של חומר לתולדות הספרות והעבודה הלאומית במשך עשרות שנים, להתפתחות דעותיו של אחד־העם, לדרך עבודתו והשפעתו החנוכית על סופרים ועסקנים.

ומשנסתיימה עבודתו של אחד־העם בעריכת ששת כרכי האגרות והדפסתם – ועבודה זו לא היתה קלה כלל: הוא היה בוחן ובודק ומעיין בכל מכתב, בכל משפט ובכל מלה ודן, אם להכניס או להוציא, והרבה עשרות מכתבים, שנכתבו בשעתם מסבות שונות בלשונות לועזיות הוצרך לתרגם כעת לעברית – מיד התחיל דואג לעבודה חדשה. ושוב מצא ענין לענות בו: בימים ובשעות שמחלתו וחולשתו הגדולה היו מרפות ממנו במקצת, היה מכתיב (לכתוב בעצמו כמעט שלא יכול כלל בשנותיו האחרונות) פרקי זכרונות שלו. הפרקים האלה קצתם נדפסו ב“רשומות” כרך ה' וקצתם יבואו בכרך ו'. על־פי קטעי הזכרונות, שהובאו בפרקים הראשונים של חבור זה, אפשר לראות, כי יש להם לזכרונות האלה חשיבות גדולה לתולדות חייו של אחד־העם וכי מצטיינים הם בסגולה העיקרית, שהטביעה את חותמה הבולט על כל מה שיצא מעטו: באמת בהירה ופשוטה. בחדשים האחרונים לחייו עבד עם רבניצקי בסדור קצור “על פרשת דרכים” וה“אגרות” בשביל העם.

ומכיוון שלא נתקיימה תקותו לעת זקנה: להקדיש שארית ימיו וכחו ל“חשבון הנפש הלאומית”, לעבודה ספרותית־מדעית מקורית וקיימת, הסתלק מן השאיפה הכרוכה בה: “להיות פרוש מעבודת־הצבור ולהתבודד עם לבו ועם ספריו”. כי איש רעים היה מטבעו, בעל טמפרמנט צבורי ושאיפות צבוריות, ולא יכול לסגור עצמו באהלו. וחולשתו הגופנית הגדולה, שלא נתנה לו מצד אחד לעבוד עבודה ספרותית מתמידה, ומצד אחר לא יכלה להמית את רצון החיים והעבודה שלו, את אימת הריקנות וה“אינוואלידיות”, הביאה אותו גם היא לבקש קצת ענין וקורת רוח בעסקי־הצבור, עד כמה שהיתה לו עוד יכולת גופנית אחרונה לכך. בשנים הראשונות לשבתו בתל־אביב היה נוטל חלק, בתור אזרח נכבד של תל־אביב, בעסקי השלטון העירוני של “העיר העברית הראשונה בארץ־ישראל”, ומשתתף בישיבות המועצה והועד הפועל. בענינים המעשיים של הנהלת העיר לא היתה פעולתו ניכרת ביותר, אבל השפעתו המוסרית היתה גדולה והיא שעמדה לפעמים בימים ההם לתל־אביב, שריבי הסיעות והמפלגות שבתוכה לא יתחדדו ביותר ולא יפרצו את הגבולים של הכרת חובה ואחריות לאומית. עם זה היה משתתף לפעמים בישיבות ובמועצות של חברות ומוסדות לעבודת תרבות (אגודת הסופרים, הסתדרות המורים וכדומה), היה חבר שקדן בועד המפקח והועד הפדגוגי ואף היה מבקר יום־יום, עד חדשי חייו האחרונים, בשעת ההפסקה הגדולה בלמודים, בעשר וחצי בבוקר, בבית הגימנסיה, בחדר המורים, לשם שיחה עם חבר המורים העובד במוסד (ביתו היה על יד בית הגימנסיה: עירית תל־אביב קנתה והתקינה לו לדירה הגונה את הבית הזה שברחוב אחד־העם, ובבית הזה ישב עד יומו האחרון ולא יצא ממנו אלא פעם אחת בקיץ תרפ"ג, לשם נסיעת־מנוחה לחוץ־לארץ, ופעמים או שלש לשם ישיבת־נופש בחדשי הקיץ הלוהטים על הר הכרמל).

כך ישב וחי המורה הגדול כחמש שנים בתל־אביב, ודרך חייו היתה סדורה וקצובה לו כמנהגו כל ימיו. בשעות הבוקר היה עובד, פעמים מתוך יסורים ומכאובים גופניים קשים, היה עורך את אגרותיו, מכתיב למזכירו את זכרונותיו או מכתבים פרטיים – דרכו הייתה לענות על כל מכתב ומכתב שקבל, ומדרך זו לא סר גם בימיו האחרונים – ומבקר לחצי שעה בגימנסיה. לאחר הצהרים היה קורא, או שומע מה שקראו לפניו, מן העתונים, יוצא, בימים “הטובים”, לטיול קטן ברגל, מבקר בית אחד מידידיו שישבו בקרבת מקום לביתו, או היה מטייל בעגלה, על־פי רוב בחברתו של יהודה גרזובסקי או של י.ח רבניצקי, לשפת הים וכדומה, נכנס לישיבה לאחד הועדים, שהיה משתתף בהם, ומקבל בערב לשעה קלה בקורים מידידיו היושבים בתל־אביב או גם מאורחים מן החוץ ומתיירים הבאים אל הארץ. וכשמצב בריאותו לא היה רע ביותר, היה הוא תמיד מרכז השיחה – ולבו היה ער ופתוח לכל עסקי הצבור והספרות שעמדו על הפרק.

מעטים ורעים היו ימי ישיבתו של אחד־העם בארץ־ישראל, בתוך ידידיו ומעריציו. הוא הרגיש אמנם, כי בתוך עמו הוא יושב, ראה סימני חבה וכבוד על כל פסיעה ופסיעה (כך, למשל, היו נוהגים מטעם העיריה לחסום בשלשלת של ברזל את הדרך ברחוב על יד ביתו בלילות ובשעות המנוחה שלו אחרי הצהרים, שלא יפריעוהו ממנוחתו). הוא ראה תמיד סביבו את הטובים שבידידיו, חבריו לעבודה ולשאיפה משכבר הימים. אבל מחלתו הלכה וקשתה, חולשתו הלכה וגדלה מיום־ליום. במשך שנים שלימות לא עלה על מטתו לישון עליה אלא היה מנמנם תנומה חטופה בכורסא, וגם זה רק לאחר שהיה בולע סממני שינה (אודאלין, וולונטל וכדומה), לימים גם פעמים ושלש פעמים במשך הלילה, והסממנים האלה היו מרעילים יותר ויותר את האורגניזם התשוש והרצוץ. ועם זה ידע להתגבר ברוב הימים האלה על החולשה הגופנית הגדולה, וכחו הרוחני היה חדש עמו. במשך ימי שבתו בארץ־ישראל עסק לא רק בעריכת מכתביו, בכתיבת פרקי זכרונות, בסדור הארכיון שלו, אלא כתב גם בזמן הראשון, בהזדמנויות שונות לצורך השעה, כמה מאמרים קטנים, שהיו ראויים לשמו של אחד־העם ². מאלה יש להזכיר ביחוד את מאמרו לזכר הקונגרס הציוני הראשון (נדפס ב“ספר הקונגרס”, שיצא בירושלים, תרפ"ג, בעריכתו של ל. יפה למלאת עשרים וחמש שנים לקונגרס הראשון). מתוך המית לב ותוגה עמוקה הוא מדבר על הימים הטובים ההם, ימי הגבורה של עבודתו הספרותית והצבורית, ועל העמדה המיוחדת שתפס אותה שעה ביחס ל“אור החדש, אשר האיר פתאום על אפקנו” ושהוא ראה בו “אור וחושך משמשים בערבוביא”. אף עכשיו אין הוא מוצא סבה לחזור בו ממה שהגיד וחזר והגיד מני אז פעמים אין ספורות. אף הנצחונות המדיניים, אשר נחלה הציונות בשנים האחרונות, אינם סותרים את דעתו, אלא אדרבא עדים הם בעיניו על אמתות ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דקלרציא” ולא שום “נצחון־של־נייר” אחר לא יביאו לנו את הגאולה, כל זמן שאין לה יסוד עמוק ברוח העם. והוא מביא ראיה להסביר את רעיונו ממצב הענינים באותה שעה. הימים היו ימי הצפיה לאשור ה“מנדט”. לא היה ספק בדבר, שאשור זה יוסיף אומץ למצבנו המדיני בא“י, וכל העבודה תקבל צורה יותר נורמלית מן הצד הזה. ואף־על־פי־כן היה הלב מלא דאגה: “ומה אם גם אחרי אשור ה”מנדט” עוד אינו, אנו מנחמים את עצמנו ומשתדלים להאמין ושיאמינו גם אחרים, כי עם ישראל עומד ומחכה לאשור ה“מנדט”, ואז יראה לכל העולם מה שהוא יכול ורוצה לעשות בא“י. אבל מה נאמר לעצמנו ולאחרים, אם גם אז לא “יזדעזע המת”? ואחד־העם חושש על־פי סימנים שונים, שבאמת לא יתעורר העם “במדה מספקת בשביל להוציא אל הפועל את הדברים שהמנדט יתן לנו רשות לעשות בא”י – “רשות” שהיא באמת חובה”… אם לפני עשרים וחמש שנים היתה דעתו, שעיקר השאלה היא לא, כטענתם של מתנגדי מדינת היהודים, אם אפשר יהיה להשיג הסכמת העמים ליסוד מדינה זו, אלא אם, לוא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו במצבנו המוסרי מוכשרים לקבלה. – הרי גם עתה זוהי עיקר השאלה. “הסכמת העמים, שהשגתה נחשבה מני אז ליסוד היסודות, הנה עתה כבר הושגה במדה ידועה, אבל מצבנו המוסרי כאז כן עתה עומד לשטן לנו”. והוא מסיים בדברי תוגה ונחמה כאחת: “הזקנה ומצב בריאותי הרע הולכים ומקרבים את קצי. ומסופק אני, אם עוד אזכה לראות בנחמה. אבל אתם, הצעירים ממני, שעדיין הנכם מלאים כח ומרץ, ­– אתם צריכים לראות את מצבנו כמו שהוא ולהקדיש מיטב כחכם להטבת “המצב המוסרי” בקרב העם מבפנים, כי רק אז תהיה תקוה לעמנו להתקרב באמת למטרתו הלאומית בארץ־ישראל – ועיניכם רואות”.

זמן מועט אחרי כן בא אותו המאורע, שאחד־העם ראה בו מאורע היסטורי גדול: “אשור המנדט שנתן מאת חבר הלאומים לבריטניא הגדולה למשול בארץ־ישראל ולברוא בה את התנאים הדרושים לבנין בית לאומי לעמנו”. באספת־עם גדולה, שנערכה בהזדמנות זו בתל־אביב, נקרא מכתבו לאספה (חולשתו הגופנית לא נתנה לו לפנות אל הקהל בדברים שבעל פה כרצונו). הוא ראה את נקודת־הכובד של כל המנדט במלים אחדות שבהקדמתו, שבהן הודו העמים “בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארץ־ישראל”. כל השאר אינו לדעתו אלא תולדה מחויבת מן ההודאה הזאת, וכל הזכויות בנוגע לעבודה המעשית לא היה ערכן גדול הרבה, אלמלא באו מתוך הודאה באותו קשר. דבר זה הבינה הממשלה בלונדון עוד מראשית המשא־והמתן ועל כן דקדקה מאד בנוסח ההקדמה הזאת, הרבה יותר מאשר בסעיפים המעשיים. וכאן גם הערך החיובי של ההטעמה שהטעימה הממשלה לפני זמן־מה, “שבשביל שיצליח בנין הבית הלאומי היהודי, צריך שיבואו היהודים לא”י נשענים על זכותם ולא רק בתור חסד מצד מי שיהיה" (יזכר מה שסופר לעיל על מלחמתו הפנימית של אחד־העם לעיקר זה של ההודאה באותו הקשר ההיסטורי).

זהו לדעתו של אחד־העם מה שהושג על־ידי המנדט ומה שלא יוכל עוד להבטל. בנוגע לעצם עבודת הבנין הוא מטעים גם כאן, כי מה שהושג הוא רק האפשרות החיצונית לעבוד ולבנות ומעתה הכל תלוי בזה, עד כמה אנו מוכשרים לבנות ורוצים לבנות. שום מנדט שבעולם לא יבנה את ביתנו הלאומי אם עם ישראל לא יבנהו, ולא עוד אלא שהמנדט הוא אולי הנסיון הקשה ביותר מכל הנסיונות, שנתנסה בהם עמנו בימי חייו הארוכים. “עיני כל העולם תהיינה נטויות אלינו לראות אם באמת עוד נשאר בלב הזקן שבעמים אותו הרגש הלאומי החי, המביא עם שלם להקריב את הכל בשביל השגת מטרתו הלאומית. ואוי לנו, ואוי לעתידנו, גם בא”י וגם בגולה, אם בשעה כזו לא יתרומם עמנו עד לגובה הדרוש ולא יראה במעשיו, כי אמנם חי הוא, ובמיטב כחותיו יגש לעבודת הבנין הלאומי הגדול אשר נתנה לו עתה היכולת לבנות בארץ אבותיו". הוא מקוה, שעם ישראל ימלא חובתו לעצמו בכל מלואה, “ורק אז נהיה רשאים לשמוח באמת בנצחוננו, כי רק אז, ולא קודם, יהיה הנצחון נצחון אמתי”.

כשדברים האלה שמע הישוב העברי בארץ מפי אחד־העם בשנות חייו האחרונות. הזקן החולה ותשוש־הכח לא חדל להיות המצפון החי והער של סביבתו, ויש שגם בשנים הטרגיות האלה לגדל־הרוח היה המצפון הזה מתעורר בכל יפיו ועזוזו הראשונים ומזעזע לבבות נאמנים ומקשיבים. דבר זה אירע באלול תרפ“ב. בימים ההם פשטה שמועה, כי בתור נקמה על מעשי־התנפלויות שונים מצד הערבים על היהודים הרגו איזו צעירים יהודים נער ערבי. אחד־העם הזדעזע לעצם ההנחה של אפשרות כזו….”לבי מלא מחשבות נוגות, והנני מרגיש בי, כאילו מתמוטטים בקרבי כל היסודות שעליהם בניתי את השקפתי על היהדות והציוניות עוד בימי שחרותי. ואם אלה יתמוטטו, מה נשאר לי לעת זקנה מכל העמל אשר עמלתי בימי חיי, זולתי לב ריק ונפש נואשת?“…”הולכת ומתפתחת בו – בעם – נטיה להקריב קרבן על מזבח <התחיה> את נביאיו, את היסודות המוסריים הגדולים אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינו". והוא מסיים בזעם: “אם זה הוא <המשיח>, ייתי ולא אחמיניה!” (מכתב לעורך “הארץ”, ח' אלול תרפ"ב).

ואולם גם רגעים של קורת־רוח היו לו לאחד־העם בערוב יומו בארץ־ישראל, והישוב שמע ממנו גם דברי עדוד ונחמה. ביום כ“ה כסלו תרפ”ה נפתח על הר הצופים הירושלים המכון למדעי היהדות, זה הגרעין והיסוד הראשון לאוניברסיטה העברית בירושלים. ואחד־העם, החולה הרצוץ, שולח מתל־אביב את ברכתו להנחת היסוד, “אשר עליו ילך עמו ויבנה את היכל תרבותו מדור לדור”. היום הזה הוא בעיניו יום התחלת קיומו של היעוד הנבואי: “כי מציון תצא תורה”. והוא סוקר בעיני רוח את דרך הקוצים והיסורים, שעברה עבודת החנוך הלאומי בא"י בעשרות שנות קיומה של תנועת התחיה בישראל. “גם לנו,, ה<הולכים> עתה, היה <בית>, אשר יסדנו בראשית העבודה ברוב עמל, ואשר היה בזמנו אהוב וחביב על העם. <בית הספר שביפו> היה שם הבית ההוא, בית קטן ודל, אשר רבים מבתי־ספרנו עתה בארץ עולים עליו גם בכמות וגם באיכות, אבל – הוא היה בית־הספר הראשון, שהיה עברי כלו, והשפה העברית היתה בו שפת הלמודים… מה שעלתה לו לבית הזה אחר איזו שנים לקיומו – ידוע לבקיאים בתולדות הישוב, אבל רוצה אני להוסיף רק זאת, שאם – כמסופר בספר עזרא – בעת הבנות הבית השני היו <רבים מן הכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון… בוכים בקול גדול>, – הנה אנחנו היום, הרואים בבנין <הבית השני> הזה, אין לנו סבה לבכות בזכרנו את הבית הראשון שבנינו לפני דור אחד;להפך, אנו שואלים את עצמנו בלב מלא שמחה: מי מלל לנו אז, כי עוד נזכה ונראה בעינינו בהוסד הבית השני הזה! חלומות גדולים אמנם חלמנו גם אנחנו, בני הדור ההוא, אבל חלומות לדורות, ולא פללנו, כי במשך שלשים שנה, כימי דור אחד, נעבור דרך רחוקה וקשה כזו: מבית־הספר שביפו עד המכונות למדעים על הר הצופים!”

והמורה הגדול פונה בברכת־צואה לבאים: “אל יאוש ואל ספק! באמונתנו נחיה ונעבוד דור אחרי דור – וסוף הנצחון לבוא!”

עברו חדשים אחדים, ואחד־העם זכה לראות נצחון חדש של הרוח בארץ־ישראל, שמצא הד תקיף בכל העולם ועורר שמחה והתלהבות בגולה הגדולה. באביב שנת תרפ"ה נפתחה על ידי אבי הדקלרציה ההיסטורית, לורד ארתור ג’ימס באלפור ואלנבי את הזקן התשוש, בעל הגוף המצומק והגולגלת הגדולה – הבין, כי החג הזה שלו הוא בעיקר;כי הזרע שהוא זרע בלבבות במשך דור שלם גדל ועשה פרי

***

באביב שנת תרפ“ו הורע יותר ויותר מצב בריאותו של אחד־העם, חולשתו הלכה וגדלה ויסוריו נתרבו, ואך בקושי היה עובר ד' אמות של חדרו. בתמוז עלה על הכרמל להחבא מפני השמש הלוהטת של תל־אביב ומפני שאונו והמונו של “יובל” שהיה צפוי לו בימים ההם: ביום י”ז מנחם אב מלאו לו שבעים שנה. הוא בקש מאת ידידיו וחבריו, שלא יערכו לו חגיגות ברוב עם וברוב ענין שלא לפי רוחו ואל יביאוהו לידי התרגשות ומאמצים שאינם לפי כחו המדולדל. חבריו נשמעו לו, ואחד־העם “חגג” את יום השבעים שלו בדול ומופרש מן העולם הגדול, בחוג מצומצם של בני ביתו וידידיו הקרובים ביותר. ואולם הד היחס של כבוד והערצה הגיע אליו אל ראש הכרמל. העתונים בארץ־ישראל הוציאו הוספות מיוחדות ומקיפות לכבוד היום, בעתונים הישראליים בלשונות שונות נתפרסמו עשרות ומאות מאמרים על אחד־העם ומכל קצוי עולם נתקבלו אלפי מכתבים וטלגרמות של ברכה. כל זה שמש לישיש התשוש סימן ועדות, שעבודת חייו נקלטה בלבבות ועשתה רושם לא ימחה בעם. דבר זה פעל עליו לטובה על מצב בריאותו, עד שהתחיל קורא בעצמו קריאה קלה בעתונים ואף כתב איזו מכתבים בכתב־ידו. לראש־השנה תרפ“ז שב לתל־אביב, מלא מחדש רצון־העבודה, קבע לו סדר־יום חדש והתחיל מכתיב שוב את פרקי זכרונותיו, עוסק בסדור הארכיון שלו וכדומה. אבל הימים הטובים האלה לא ארכו הרבה. הריאקציה לא אחרה לבוא. גברו המחלה והחולשה, הגוף הלך ונצטמק. הרוח נלחמה עוד במשך שבועות שלימים את מלחמתה האחרונה עם הדלדול הגופני הגמור. בימים האחרונים של חודש טבת נמצא כבר במצב של דעיכה וגסיסה ממש, אבל היה מתחזק ויושב בכורסתו בחדר עבודתו, מבקש שיקראו לפניו את החדשות מן העתונים ומנסה לדבר עם מבקריו, אם כי בקושי גדול ומתוך לחישה של חולשה ואפיסות־הכחות. ביום השבת, כ”ז טבת תרפ“ז, רבו מבקריו, מן הרגילים ושאינם רגילים. הוא הכיר את הבאים ועם אחדים נסה גם לדבר, אלא שקשה היה כבר לתפוס את המלים. מאתנו היה הד”ר שמריה לוין כמדומה היחידי, שהרגיש, כי אלה הן שעותיו האחרונות של אחד־העם עלי אדמות: חיוניותו הרוחנית של המורה התעתה אותנו, ואף את הרופא בכלל;אף הלה לא ראה עוד את הקץ הקרוב וגם את לקוי כח הדבור נטה לראות כתופעה זמנית. ביום א' כ“ח טבת תרפ”ז, בשש שעות בבוקר, יצאה נשמתו.

במשך שעה קלה פשטה ידיעת־האבל בעיר ובכל הארץ. מטעם המוסדות הלאומיים המרכזיים הוכרזו אבל ובטול־מלאכה בארץ לשעות הלויה, בין שתים לארבע באותו יום. מיד התחילו נוהרים מכל הארץ לתל־אביב ראשי הישוב והמוסדות וכמה מאות אנשים פרטיים, ממעריציו של המורה הגדול מכל נקודות הארץ, שאפשר היה להספיק להגיע משם לשעת הלויה. אחרי הארון נהרו רבבות אנשים מכל חלקי העם. הספידוהו מספד־עם באי־כח ההנהלה הציונית, הועד הלאומי, עירית תל־אביב, הרבנות הראשית, ועד הקהלה, הגימנסיה “הרצליה”, המורים, הסופרים, חלוצי האכרים ועוד ועוד (ה“ה מ. דיזנגוף, דוד ילין, ד”ר מוסינזון, הרב הראשי בן־ציון עוזיאל, י. סופרסקי, ד“ר בוגרשוב, ח.נ. ביאליק, משה סמילנסקי, ד”ר ש. לוין, מ. אוסישקין). על־יד קברו של איש־מלחמתו הגדול מכס נורדאו, חברו ואיש בריתו של הרצל, נחצב קבר לאחד־העם. המות, או ביתר דיוק: חיי הנצח השלימו בין שתי השיטות, בין שני מבשרי־התחיה לישראל, בין הרצל ואחד־העם.

***

ההיסטוריה השלימה בין שני מנהיגיה ומורי־דרכה של תנועת התחיה הלאומית לישראל, בין שתי דרכי הגאולה הישראלית, שהן אחת: בין גאולת המפעל והמהפכה ובין גאולת התבונה וחנוך־העם. בארץ־ישראל החדשה יבוא תקון שתיהן, תקון של השלמה וברכת גומלים.

שירת חייו של אחד־העם לא נפסקה באמצע. מפעל חייו קיים ועומד בעין, בשלימות היצירה ועם זה בכח חיוני בלתי פוסק, זה כמה שנים. תקופתו של אחד־העם לא נסתיימה בכ“ח טבת תרפ”ז: היא עומדת לפנינו זה כבר מסוימת ומשוכללת, כמפעל אמנותי שלם. ואולם סופה נעוץ בראשית תקופת־החיים החדשה לישראל בארצו, אשר שחר אורה אך זה עתה התחיל בוקע מתוך הערפל. מפעלו־תורתו נעשה נכסי צאן ברזל לאומה;הוא מאיר את דרכה בעולם, דרך תחית הרוח והכשרת הלבבות, דרך גדולם והתפתחותם של הכחות הלאומיים מתוך אידיאל גדול ולשמו. הזרע שזרע המורה בלבבות במשך דור שלם עלה ועשה פרי, ביודעים ובלא יודעים. אף המתנגדים והמתכחשים לכאורה לתורתו שואבים ממעינותיו העמוקים ועושים את מצותו בטובתם ושלא בטובתם. אנו הולכים אחרי חלום המלכות של הרצל לאורו הבהיר של אחד־העם.