פתח דבר 🔗
הקופסה השחורה שבה מסתתר, לטעמי, הצופן של שירי נאוה סמל, מסתתרת בשלוש שורות מתוך השיר “מכבֶּה פנסי הרחוב”. היא שואלת:
“מִי זֶה מְכַבֶּה אֶת פָָּנָסֵי/ הָרְחוֹב / אֲנִי רוֹצָה לְהַכִּיר אֶת לוֹחֵץ / הַמֶּתֶג / בְּשֵׁשׁ אוֹ חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר”.
האסוציאציה הראשונה היא מדליק הפנסים שאותו פוגש הנסיך הקטן (בספרו של אנטואן דה סנט-אכזופרי) בכוכב החמישי למסעותיו. ברגע הראשון בטוח הנסיך כי “כשהוא מדליק את הפנס כאילו מביא הוא לעולם עוד כוכב, או עוד פרח. ובכבותו את הפנס, דומה כי הפרח נרדם…” אחר כך מבין הנסיך שמדליק הפנסים הזה הוא בן דודו של סיזיפוס המיתולוגי.
נאוה סמל היא משוררת סקרנית, היא נסיכה קטנה. היא מוותרת בשירהּ על הרגע המאושר של הפנס הדולק, והיא רוצה להכיר את מי שמכבה. היא מעידה שאינה שמה לב מתי נדלקים אורות, אבל היא יודעת שהאור שהיא רואה הוא “אוֹר לָבָן. לָבָן מְאֹד וִירֵחִי / יְרֵחִי מִדַּי / אֵינוֹ שִׁמְשִׁי / תַּכְרִיכִי”. המילה “תכריכי” מצמררת. היא נועלת את השיר. היא, עם לחזור לנסיך הקטן, מזהה את הרגע שבו שרים שיר ערש לפרח. הפרח הוא היא.
בשירים שבהם היא מסמנת קווי אורך וקווי רוחב למדינת ילדותה היא כותבת: “הָרְחוֹב מוּצָף / בְּמַיִם גְּדוֹלִים…”, ועל המים היא משיטה סירות נייר יפהפיות. סירת סבתא וסירת סבא, סירת אמא ואבא, וסירת שׁלמה. היא לא רב חובל של אוניית נוסטלגיה, היא מספרת סיפורים ומוצאת פואטיקה אפילו ביד האֵם המכה על השטיח. האבק הוא מטאפורה כמעט כמו האותיות הגותיות בספר של רילקה בגרמנית שאביה קרא בלילה.
יכולת התיאור הכל כך גלויה והכה נעלמה תתכתב גם עם שירי האהבה, ובאחד מהם היא תגיד: “נְעוּרַי נוֹשְׁרִים מֵעָלַי כְּמוֹ / שְׂמָלוֹת שֶׁל טְרַקְלִינִים”. מאיפה היא מביאה את הטרקלינים האלה? ממדף הספרים הרוסיים שקראה בנעוריה? ממחסני התלבושות והמסכות של התיאטרון שכל כך קרוב לליבה? או פשוט מהרצון להפוך לרגע את האבק מהשטיח של אִמהּ לאבק כוכבים פרטי של הנערה הלומדת בדם, יזע ודמעות לאיית את המילה “אהבה”.
במבחר הזה יש גם “שירי הריון ולידה” (1982), שבהם נאוה סמל מכרה כרטיסים להצגה האולטימטיבית שנמשכה תשעה חודשים עד הגרנד פִינאלֶה שבו מכריזה השחקנית הראשית: “יוֹצֵא וְנִתָּק / אֵין לִי רַגְלַיִם / אֵין לִי תַּחְתִּית / אֲנִי פֶּתַח עָצוּם”. ואיזה תענוג למחוא שוב כפיים לספר שהפך את בטנה של המשוררת לאקווריום מרהיב בחרדותיו ובאלף סימני שאלה. במבחר הזה יש גם “מזמור לתנ”ך" (2015), שבו קיימה נאוה את בקשתו של יהודה עמיחי שרצה באחד משיריו “לבלבל את התנ”ך". וישנם שירי הבמה, וישנה בעיקר נאוה. נאוה שלפני ארבע שנים, באחד משוקי בייג’ינג, הסתכלה על מיליון האנשים שהיו שם, חייכה ואמרה לי: “אני אף פעם לא אבין למה בכל הילדות שרנו רק על ‘שניים סינים עם כינור גדול’, יש הרבה יותר”. נכון, נאוה, סוף סוף אני עונה לה, יש הרבה יותר, אבל כינור גדול יש רק אחד. ואת בשירייך ובחייך היית אחד מהיפים שבמיתריו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.