_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תורת-הגזע והלאומיות היהודית

ד.  משיח לישראל והגאולה השלימה

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

כבר הורגלנו לכך שיהיו נוהגים בנו בחיים שלא כדרך שנוהגים באחרים, שיהיו דורשים בנו ובענינינו בלי כבוד ובלי דרך-ארץ.  אנו עצמנו, במנהגנו שנהגנו כלפי עצמנו, גרמנו לכך, שאף אחרים יהיו נוהגים זלזול בנו.  במשך דורות הטיפו  "גדולינו"  ו"משכילינו"  בפני באי עולם כולו, שאין אנו אלא מעין  "טומטום"  לאומי, אנדרוגינוס-עם, אומה ואינה אומה כאחת, צבור ואינו צבור כאחד, והעולם התחיל נוהג בנו כדרך שנוהגים בחזיון עתים טראגי ועתים קומי הסתום לעולם, רב חידות לעולם, שופע רזים, מעורר ספקות ותהיות.  ודרכו של עולם שהוא מחבב את הפשוט, מוקיר את הברור, וחושש מפני הסוד, נרתע מפני המעולף רזין.  די לו לעולם שהוא מפרך את מוחו על רזיו של העולם הבא, ולפיכך הוא רוצה, שהעולם הזה יהיה פרוש לפניו כשמלה. 

ההתבוללות המעשית הביאה חורבן פנימי.  תורת ההתבוללות הרעילה את היחסים שבינינו ובין שכנינו.  בחיי יום יום בני אדם שכיחים אנו, דומים לכל אדם, מרובה בנו היצר הרע על היצר הטוב, כבכל אדם של כל אומה ולשון.  מה הם רצים אחרי המתכת המבריקה, הקרה והמצלצלת, אף אנו רצים אחריה, מה הם נפשם חשקה במותרות, אף אנו כך: ממש כמותם, ואולי גם קצת יותר מהם, שכן לא כל הדרכים הפתוחות לפרנסתו של יצר הכבוד באדם פתוחות גם לאדם מישראל, ומשום שרק רשות מועטת ומצומצמת של החיים הצבוריים פתוחה למרץ היהודי.  מכל מקום לא יאמר אדם, לפי הסימנים החיצוניים של חיינו, שתופסים אנו מדרגה גבוהה יותר, מעמד נעלה יותר בחברה האנושית. 

והנה באים  "המטיפים"  שלנו ואומרים להכניס בלבנו ובלב העולם אשר מסביבנו, שעם של כהנים אנו, ובלשון הזמן החדש – כולו קודש, שאנו נושאיה של שליחות מיוחדת, להחזיר את העולם למוטב, ובהטפה זו עסוקים תכופות לא רק מטיפים שאומנותם בכך ודרכם בכך – אלא שולחנים, חרשתנים וסוחרים סתם מתגלגלים כהרף עין בשלוחיו של הקב"ה ועומדים וחוזרים במשך ששת ימי המעשה כל מה ששמעו מפי רבם-מטיפם בשבת, – סליחה, לא בשבת ממש, אלא בראשון בשבת.  והקהל שאינו בן-ברית רואה בכך משום מהתלה, יודע הוא יפה את טיבם של שולחנים אלה, של חרשתנים וסוחרים אלה ואינו מאמין כל עיקר בשליחותם הדתית ומלעיג על האשראי התיאולוגי שלהם. 

אולם, כאמור, אין לנו לקבול על כך, שכן מבחינה מסוימת אנו עצמנו חוללנו יחס זה של הבריות אלינו.  אלא שלבנו צר על כך בראותנו, איך אנשים רציניים, אנשי-מדע, אישי-מדינה בעלי מעוף ופרסום עולמי, אף הם עומדים ודורשים בשאלת ישראל בשטחיות מוזרה, שבשום פנים לא היו דורשים בה בעמדם במסכת בעיה אחרת. 

בחיבורו המוזכר לעיל  "הגזע והיהדות", עוסק קויטסקי לא רק במצבו של ישראל בהוה, אלא גם שקוד הוא להתוות את דרכה של ההתפתחות היהודית בעתיד הקרוב.  לא בא הציור  "התפתחות"  אלא לשבר את האוזן, משום שדברי נבואה בפיו של קוטסקי, שסופו של ישראל להבלע על כרחו בין האומות, להטמע לאנסו בין העמים אשר מסביבם, כלומר: רואה הוא קויטסקי את חיי ישראל לא כתהליך של התפתחות אלא כתהליך של חיסול וגימור.  אין עם ישראל חי עוד, אלא מוציא את ימיו האחרונים, והתלקחותה של ההכרה הלאומית שלו אינה אלא התאמצות אחרונה לפני גסיסה, כלבה זו של הר געש לפני כבותה. 

ובאילה יתדות תומך קויטסקי את דברי נבואתו?  על מה הוא מסתמך?  מנין באה גאוה זו מדעית לבוא ולדבר בבטחון כזה, כאילו נתגלתה לו התולדה האנושית וגילתה לו את כל סודותיה והכניסה אותו אל גנזי גנזיה, שנכנסים אליהם רק יחידי סגולה?  מהו סודה? 

לא, לא גילתה לו התולדה את המסתורין שלה, והוכחות חדשות לא הביא בידיו.  עמד והוציא מנרתיקו את הטענות הישנות, את ההשקפות שאבד עליהן כלח, את הדעות שעברה שעתן, ועליהן הוא בונה את תורתו.  עדיין הוא מחזיק בכל כוחותיו בהנחה הישנה-נושנה, שעשויה אומה להתקיים בעולם בכוחו של לחץ חוץ, שלחץ זה מקשר ומלכד את השכבות העממיות השונות, שהיו מתפוררות והולכות בכולן אלמלי פתחו לפניהם פתח של תנועה חפשית.  ולפיכך רואה הוא קויטסקי בכוח מקיים אחד של כנסת ישראל – בישיבה צפופה בגיטאות.  והרי לא בא הגיטו לעולם אלא משום שהמחוקק רצה להבדיל בין בני ישראל לבין הסביבה השלטת.  וכך עולה לו, שהשליט, המשעבד, אף הוא הביא שלא מדעת ומכוונה לידי שמירתו וקיומו של העם היהודי, ואין קיום זה אלא קיום להכעיס את העמים השליטים. 

והרי קויטסקי מעלה היקש כזה: א) השליט הקים את הגיטו היהודי; ב) לא נתקיים ישראל אלא בזכותם של חיי הגיטו; ג) עם צאתו של הגיטו מן העולם על כרחו שיצא גם עם ישראל מן העולם. 

ומכיון שהאנושות צועדת קדימה והשררה עוברת מן העריץ או מידי הכת לידיה של הדימוקרטיה, הרי שוב אין ספק בדבר, שעתידים הגיטאות לעבור מן העולם וממילא יעברו מן העולם אותן חבורות של עמים שלא נתקיימו אלא בזכותם של גיטאות. 

שחרורם של בני ישראל מן הגיטו על כרחו שיביא לידי התפרדותם והתפוררותם, וככל שיעמיק שחרור זה כן תעמיק ההתפוררות, כך עומד וגוזר קויטסקי  ("הגזע והיהדות", עמ' 92). 

עוד לפני עשרות שנים מעטות חיבר מלומד יהודי-רוסי, הוא אורשאנסקי שנקטף ללא עת, חיבור מעמיק על חוקי רוסיה ליהודים.  המחבר עומד ודן בגיטו היהודי בחינת חזיון חברתי-היסטורי וחוקר בכלי זין מדעיים ובשיטה מדעית את הסבות שסייעו אותו גיטו לבוא לעולם.  ואורשאנסקי בא לככ דעה שונה בכולה מזו של קויטסקי.  לפי דעתו לא בא הגיטו מתחילתו אלא מטעמים פסיכולוגיים-חברתיים בלבד: מתוך נטית-פנים של חבורה אנושית אחדותית, הרוצה בחיים בתוך בניה חבריה, ללא אונס וכפייה מן החוץ.  מתחילה סוגרת החבורה את עצמה מבפנים, ורק לימים בא השליט ונועל אותה מבחוץ.  וכך חוזר והולך המעשה הישן בארץ גושן.  מתחילה באים בני ישראל ומבקשים מכמה וכמה טעמים ליתן להם מקום לשבת בתחום מסוים, ולימים בא פרעה וגוזר עליהם, שישארו לגור בתחום המסוים בלבד. 

משנתו של אורשאנסקי הפתיעה בשעתה רבים מאנשי המדע, אולם מאותם ימים והלאה פרש כל חוקר מן הדעה הישנה בדבר התהוותו של הגיטו. 

מאותם ימים ואילך קמו הגיטאות היהודים הגדולים ביותר בתולדה דוקא באותן מדינות, שהיהודים לא היו נתונים ופרוצים ללחץ חוץ, בארצות שהיו רשאים להתהלך בהן בחירות גמורה, ולא היהודים בלבד הקימו גיטאות בתנאי חירות.  בבחינה זו לא היו בני ישראל יוצאים מן הכלל.  תולדות הזמן החדש נתפרסמו בגיטאות הגרמניים, האיטלקיים, בגיטאות סלאביים שונים. 

לא כאן המקום לעמוד באריכות על הסבות, שכפו את המהגרים להתחבר חבורות חבורות לפי מוצאם העממי, אפילו במקום ובשעה שהחיים הכלכליים על טהרתם היו מעכבים בידיהם.  לעניננו די לרמוז על כך, כמה גדולה סכנה של בנין שנבנה על יסודות רעועים. 

והוא שעשה קויטסקי בחיבורו החדש בשאלת ישראל: הוא בנה את בנינו על ההנחה המוטעית, ולפיכך כל נבואותיו דברי הבאי הן, נתחלפו עליו הסבה והמסובב, עמד והניח את קיומו של ישראל על הלחץ מבחוץ ולא הרגיש בדבר, שלא בא לחץ זה אלא מכוחו של הקיום.  משל למה הדבר דומה? – למי שמעמיד תופעה מן התופעות ראשה למטה וכרעיה למעלה, למי שרואה את התהליך ההיסטורי בתמונה הפוכה. 

והנה טעות זו בלבד היא העוקרת את כל הבנין כולו, שכן טעות זו לא חלה בעליתו של הבנין ולא בארכיטקטורה החיצונית אלא פגעה ביסוד, בראש הפנה.  כל הבנין כולו עומד על כרעי תרנגולת וכל בקורת מצויה מהפכת אותו על פניו כבנין של קלפים. 

ואף זזה בנותן-טעם, היאך שקוד קויטסקי לנחם אותנו.  סוף סוף הרי הוא מטיף לנו כלייה ולפיכך רואה הוא את עצמו חייב לאמר לנו דברים אחדים מרגיעים ומפייסים, והרי הוא אומרם בזה הלשון:

"יציאה זו מן העולם אינה בשום פנים תהליך טראגי, כגון כליונם של האינדיאנים או הטאסמאנים".  

"הנודד הנצחי (הוא אהסוור) יגיע ויבוא סוף סוף למנוחתו.  הוא יחיה לעד בזכרונם של בני אדם כבעל-היסורים הגדול של האנושות, שנשא יותר מכולם את סבלה ונתן לה יותר משנתנו האחרים". 

ופירושם של דברים: אל תירא, יעקב, על קברך ינץ פרח, אהובים ואהובות יעברו על פני קברך ויתבשמו מריח הניחוח ויזכרו אותך באהבה ובתודה. 

כמה יעודים נועדו לנו: זבל לשדותיהם של אחרים, שמן לסיכה לאופני אחרים, ריח ניחוח לאף זולתנו, סם של דגדוג לעצבי הבריות, אנדרטת זכרון לאנושיות כולה. 

ולא היינו חסרים אלא זה, שיבוא קויטסקי, המרכסיסטן, ובתורת מכסיסט ואיש  "העולם הזה"  דוקא, ואף בפיו אין נחומים לנו אלא גן-עדן של מעלה. 

נראה שהעולם עוד לועג לנו. 

 

26-17  יוני  1915. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה