¹

השקפה על מהלך התפתחותה של הלשון העברית

מימי הבית השני עד תקופת ה“השכלה”

א.

הרבה דורות לפני חרבן הבית השני כבר חרבה שפת-עבר, ותחדל כמעט להיות שפה מדוברת. בשוב בני ישראל מגלות-בבל לארצם, עוד היתה שפת-עבר בפיהם; אבל גם אז כבר התאונן נחמיה על חלק מהעם, אשר “בניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית”. אך ביחוד הורע כחה של שפת-עבר בימי ממשלת היונים-הסורים בארץ ישראל: אז החלה הגסיסה של שפת-עבר בתור לשון מדוברת, ועוד לפני ימי החשמונאים כבר מתה ונכרתה מפני העם, ותהי הלשון הסורית-הארמית לשפה המדוברת, ללשון החיים בכל המקצועות. העם כבר שכח אז את הלשון העברית בטהרתה, ולא הבין גם את דברי תורת משה; כי על-כן נעשה אז למנהג לתרגם את התורה ארמית באזני העם, בימי קריאת התורה. ואין כל ספק, כי עוד בימי החשמונאים כבר נתפשטו בין העם היושב בארץ ישראל ובבבל, תרגומים ארמים שונים לתורה ולנביאים, ימים רבים קודם לתרגומו של אונקלס (על התורה) ושל יונתן בן עוזיאל (על הנביאים); כמו שליהודים היושבים באלכסנדריה וביתר ערי ממשלת יון, חובר תרגום יוני (תרגום “השבעים”, ואחר כך תרגום עקילס)², יען אשר שפת-עבר זרה להם.

בעת ההיא כבר היתה השפה הארמית שלטת בכל מעשי בית-דין, שנעשים בשביל רוב העם. הנוסח הארמי של ה“כתובה”, נזכר כבר במשניות עתיקות³, וגם הגט נכתב אז רובו ארמית⁴, וגם שטרי-חליצה נכתבו ארמית⁵. נוסח ה“קדיש” והמבוא להגדה של פסח (“הא לחמא עניא”), נתחבר ונאמר ארמית, מפני שהם נועדים לכל העם (ל“הדיוטות”, לנשים ולקטנים, שלא הבינו כלל בלשון הקודש). בבית –המקדש נִתן מקום גדול ללשון הארמית: “חותמות היו במקדש (לצרך הנסכים הבאים עם הקרבנות) וארמית כתוב עליהם”⁶; “שלשה עשר שופרות (תיבות עשויות כמין שופר להטיל בהן נדבות) היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין ותקלין עתיקין”⁷. גם הספרים שחוברו אז לצרך ההמון נכתבו ארמית (כמו, למשל, הספר העתיק “מגלת תעניות”). גם כל המשלים והפתגמים שהיו שגורים בפי העם (“משלי הדיוט”) נמסרו לנו בלשון ארמית.

ובכן אנחנו רואים, שהלשון הארמית גרשה מפניה את לשון הקודש עוד בראשית ימי הבית השני, והמיתה המוחלטת של הלשון העברית בתור שפת העם באה בימי ממשלת מלכי סוריה היונים (קודם להחשמונאים). אולם גם אחרי אשר חדלה שפת-עבר להיות שפת המדינה, לשון החיים האזרחיים, עוד החזיקה מעמד בבתי-הכנסיות ובבתי המדרשות. התפלות, אשר רובן נתקנו בימי הבית, עודן טבועות בחותם עברי, אם כי כבר נִכֶּרת בהן ההשפעה של הלשון הארמית. אך ביחוד טפחו וכלכלו את לשון הקודש בבתי המדרשות. החכמים היושבים בארץ ישראל דברו עברית בינם לבין עצמם ובהורותם לתלמידיהם בבית-המדרש. ולא רק בימי הבית, כי גם דורות אחדים אחרי החרבן היתה השפה העברית שפת החכמים ותלמידיהם, לא רק בכתב, כי גם בדבור. הדבור העברי נקדש ונערץ בעיני חכמי ישראל גם בדורות המאוחרים; והתנא ר' מאיר (במאה השנית אחרי החרבן) אמר: “כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא”⁸. שפת העם, הלשון הארמית, נקראה בפי החכמים בבוז: “לשון הדיוט”⁹, ור' יהודה הנשיא (מסַדר המשנה) קרא באִי-רצון: “בארץ ישראל לשון סורסי (סורית) למה? או לשון קדש או לשון יוני!”¹⁰– אבל הלשון העברית, שהיתה מדוברת בפי החכמים, לא היתה גם היא שפת ספרי הקדש, כי כבר התערבו בה מלים מלשונות ארמית, סורית, פרסית, יונית ורומית וכו', וגם סגנונה דומה רק במקצת לסגנון העברי האמתי, כאשר נראה להלן בדברנו על המשנה.