האמונה או האהבה: ספור

ברדיטשוב : דפוס י.גי שפטל), תרנ"ד 1893

אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים

(תהלים ל"ו, ו')

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי

מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ

(איוב י“ט, כ”ג)

אל הקורא

ישנם דברים בתבל ומלואה, קורא יקר, אשר לא יאמנו כי יספרו, ואף כי אמרים אמת המה ומעשים אשר יעשו כמעט יום יום, בכל זאת לא יתנו אמן בם אלה אשר לא ראום בעיניהם ורק אחרים ספרום למו. ולפעמים נקרא בספורים בדוים אשר יספרו ויביעו לנו דברים זרים כמו: אכזריות רצח, חמס ושוד, גאוה וקנאה, תרמית וכל מדה רעה, אשר יטרוף האדם נפשו בכפו, או יטרוף באפו ולא יחמול על רעיתו ופרי בטן לא ירחם ועל בניו לא תחוס עינו בעברתו וביום חרון אפו, או יתארו לנו כציר נפלא צדקות אנוש אשר השליך נפשו מנגד וחייו שם בכפו למען הצל רעהו מרעתו ומתגרת יד החסר והמחסור; והנה כאשר נקרא דברים כאלה וכאלה נמלא פינו שחוק ולשוננו לעג לדמיונות הסופר ונאמר: שקר הדבר, לא היה ולא נברא, אלא משל היה כספר “איוב…” ובכל זאת כאשר נכונן לבנו לחקר דברי הימים לכל עם ולשון, או אל קורא הדורות מראש ולמעשי בני חלוף אשר יעשו יום יום, נראה בעליל כי ישנם אנשים אשר ירבו הרע ויעמיקו סרה עוד יתר מאשר יתוו למו הסופרים ברוח דמיונם, וגם מעשי צדקות לאין חקר נסתרות מנגד עינינו יעשו בכל יום, רק זה הוא דרך האדם מיום גיחו מרחם אמו עד אשר יגיחנו המות אל פיו לבלי תת אמונה אמן בהדברים אשר לא ראה בעיניו, וכאשר יגולו לנוכח עיניו יתפלא עליהם הפלא ופלא. הפתי אשר יאמין באותות ובנפלאות כילד לספורי האומנת יאמר כי אות ומופת המה ועומדים בגבהי מרומים. החכם אשר עיניו בראשו ולב מבין לו להבין ולהשכיל יחפש אחרי המקרה והנסבה אשר הרו וילדו דברים זרים ומוזרים, אך לא בכל עת יגבר חילים לב האדם להבין דבר לאשורו, ודברים למאליפים ישכנו במו אפל ומשאון עד הנה, רק אחרי אשר הסכן יסכין האדם במו לא עוד יתפלא, לא יעמיק שאלה ולא יגבה מעלה, כי ההרגל טבע שני והוא ישים כל עקוב למישור, כל גבעה לשפלה או להפך, והפתי כן גם הנבון לא יתפלא עוד על הדבר אשר הסכין בו. –

גם הספור אשר אחל עתה לספר יהיה כמו זר לאלה אשר לא ראו בעיניהם ולא שמעו באזניהם מימיהם, ואלה אשר הסכינו לשמוע לראות וגם להרגיש כמו אלה לא עוד יתפלאו עליהם. ואתה, קורא יקר, הואל נא בטוב לבך והטה אזניך ושמע ואספר לך ספור אשר יכיל בקרבו מעט דברי אמת… ואם כי לא הראשון ולא האחרון אני לספר ספור, להלביש חמר בעדי עדיים, לפחת בו רוח חיים ולהציגנו כמו חי; להציג הרִשעה עם כל צבא חליפותיה ותחבולותיה בתבל, להלבישנה פעם שני עם עדי זהב על לבושה ופעם להפשיטנה ערם ועריה כעת צאתה מרחם, או להלביש הצדקה תהדר גאונה ככלה בכלולותיה מלאה זהר כשמים לטהר ולהראות בשלום גמולה. וגם לא עליתי בספורי זה על תועפות רום עשתונותי ועל יסוד מליצה נעלה ונשגבה – בכל זאת תקותי תאמצני כי הקורא החכם ירוה נחת בספורי ויברך מעשי ידי באשר הם לפי רוח העת. ואם שגיתי, קורא יקר, הבינה לי ונפשי בקרבי תברכך שבע ביום!!!

המחבר