רקע
דוד וקסליארסקי
האמונה או האהבה: ספור
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברדיטשוב: דפוס י. גי שפטל; תרנ"ד 1893

 

האמונה או האהבה: ספור


הַצַוָּאָה


ספונים בבתיהם, שוכבים הוזים על ערשותם עוד בני העיר הגדולה יֶשְוָאַין ושנתם עוד ערבה עליהם. חשכת הלילה פרושה על כל היקום ודומית חצר־מות שוררת בחוץ, ורק אגלי המטר אשר ירעיפו בלי הפוגה מעבי שחקים ישקו בקול דממה דקה, כשיח סוד שרפי קודש על גגות הבתים המכוסים ברקיעי פחים, ולרגעים יעבטון ארחותם מפני הרוח הנושב בם לתופף גם על זכוכיות החלונים. גם האנשים אשר בחלום חזיון לילה יחרדו למחית נפשות ביתם, גם האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, גם המשכימים קום לצאת לפעלם ולעבודתם בכי טוב, עודם שוכבים בחיק המנוחה והמרגעה. איש איש תחת המסכה בשנה נעימה ובונים היכלי שן וענג עד לב השמים בשעפים מחזיונות ליל, כי כמעט באה האשמורה השניה.

בעת ההיא נראה אור כהה מבעד חלון אחד הקרוע בבית קטן שפל קומה העומד בקצה העיר ואשר יתר זכוכיות החלונים יש מהם שבורות ויש דבקות בפסי גליון ויש ממולאות בקרשי־עץ. קורות הבית בפנים שחורים הם, קירותיו מכוסות בערפלי קיטור, הרצפה רטובה ולא ידעה יעה ומטאטא זה ימים מספר; שלחן מתנודד, כסא צולע, ארגז בלי מכסה ומטה בלי כרים וכסתות הם היו כל כלי הבית.

האור הקטן הזה הנשקף מבעד החלון והמתנוצץ כפשתה כהה בעצלתים יעלה ירד פתע, ידכה ישוח, רגע יגה שביב אורו ורגע יחשב להדעך, כמו מתאבק עם מחבלו… החזיון הזה יגלה לנגד עינינו מחזה מכאיב לב ומדאיב נפש… בחדר אחד מהבית, חדר קטן וצר וערפל חתולתו, באחת מפנותיו החשכות, אשר שם ממעל ארג העכביש בית מבטחו, על ערש דוי שוכבת למעצבה אשה מצרה ודויה; היא שוכבת כבול־עץ מבלי הניד יד ורגל, יצורי פניה חמרמרו, חרדת מות חופפה עליהם ושמורות עיניה סגורות; ידה הימנית מסותרת תחת השמיכה, והשמאלית – על לוח לבה, ותהי נחשבת כמתה; אך עודנה לא מתה! עוד פקודת שדי תשמור רוח הנפש הנענה הזאת, עוד נשמת שדי תחיה את הנפש המרה והאמללה הזאת, עוד קול נחרת ריאתה והמית מעיה אשר כהמות מים רבים יהמיון בקרבה ישמעו לרגעים, עודנה שואפת בכבדות רוח חיים, עודנה מטרה לחצי המות האכזר אשר חמתם שותה רוחה… אך כבר התוה תו על מצחה כי עוד מעט תארש לו לנצח ויתקפנה לשכב אתו משכב דודים בשחת על יצוע רמה ומכסה תולעה…

על ידה, לפני שלחן קטן מתנודד, אשר עליו עמדו צלוחיות קטנות מלאות שקויי־רפואה, ישבה בתה, עלמה בת שמנה עשרה שנה, עצמותיה מלאו עלומים, פניה יהלו בזיו טהר, מצחה זך משלג, אפה נערך במדה נאוה, שפתותיה ארגמן, גויתה מחטבה תבנית היכל, והיא יושבת על משמרתה להשגיח על אמה החולה ולכלכל מחלתה; ראשה תמוך על כף ידה הימנית הנשענת על פאת השלחן, ובהסגר שמורות עיניה בנפול עליהן תרדמה, התעוררה על מושבה ותתנודד הנה והנה כנוע ענפי עצי יער מפני רוח מצויה וקווצות תלתליה השתערו על החזה כשריגי גפן. זה ימים אחדים אשר גברה מחלת אמה, ובכל העת הזאת לא נתנה שנת לעיניה ולעפעפיה תנומה, ורק עתה בהביטה אל פני אמה כי ישנה היא, השקיעה עוד מעט אור הנר הקטן לבל יבקיע עפעפי החולה הישנה, ועד ארגיעה גברה התרדמה עליה ותעצם עיניה גם היא ותישן על מושבה. אך היא ישנה ולבה ער, אלפי רעיונות ועשתונות נוראים ושונים ישתערו ויתגעשו בחבה ויטלטלו את נפשה פנימה טלטלה גבר, וכמו יד נעלמה אחזה בה ותעוררנה ותחזק לשבת הכן על מושבה לבל תפול אפים ארצה ותעביר ידה על עיניה ותתאנח מר מנהמת לבה ותור מבטה על אמה, רוח חייה ונשמת אפה. – ילא כל עט סופר מהיר גם כנפי הדמיון תרפינה לתאר בחרט אנוש את המצוקות אשר התרוצצו במורשי לבב הבת בהביטה אל פני אמה. אין אומר ואין דברים להביע ולספר את הצרות המצירות אשר התגעשו בלב העלמה העניה והנדחה הזאת בשומה אל לבה כי תשאר יתומה גם מאמה אחרי אשר אביה כבר לקברות הובל; תשאר יתומה משלחה ונעזבה עלי אדמות באין משען ומשענה… ותפלה עמוקה וזכה יהמה לבה כנהמת ים לאב יתומים אשר שך בדלתים מעבור שועת נפש רצוצה ונכאה ויתומה עזובה בשועה שועה קורעת שמים: רחם נא על אמי ורפא נא לה!

“הנה היא קרה ככפור”! – אמרה הנערה בנגעה באמה הישנה – “היא קרה כקרח”,! אות נאמן הוא כי קדחת נמרצה ערוכה בעצמותיה, הה, מי יתן נפשי תחת נפש אמי! הה, אל נורא עלילה! המעט ממך קחת אבי זה כחצי שנה כי תקח גם את אמי שארית תקותי? הבט נא משמים, אל מושיע, וראה, השקיפה מזבול קדשך וראה עניי, שמע נא צקון לחשי אל מאזין ומקשיב, שוב מחרון אפך אל רחום וחנון וגער נא בהמשחית וירף ידו מבלע… חמול נא, רחם נא, הטוב לך כי תעשוק? – הה, מות אכזר! איך לא תרחם ותטרוף את האם על הבנים או הבנים על האם?… חרש משחית, אהבת חיים איך תפריע בלי פחד? איך תכריע לטבח האם לעיני בתה ולבבך בל תתמוגג? הה, אמי! על מי תטשי בתך היחידה? אוי ואבוי! שברי גדול כים, הרים וגבעות בכו אתי, עשו מספד כתנים ואבל כבנות יענה, כי אנושה מכתי… חצי שדי עמדי אשר חמתם שותה רוחי, יד ד' אחזתני בערפי ותפצפצני וַיַחר עלי אפו. בכו שמים וארץ, התחננו אליו, אולי ידיו תרפינה… הה, הה, הה! – כה התמרמרה הנערה בבכי בקרבה, והנה התעוררה החולה ותפקח עיניה השקועות בחוריהן והמפיקות בלהות תמותה ומזרות אימת מות, ותור מבטיהן על בתה.

מדוע תבכי בתי? – שאלה החולה בקול דממה דקה – השקטי, אל תיראי ולבבך אל ירך, הלא עוד בחיים חיתי הנני ותקותי תאמצני כי אתגבר על החלי, אך זה חלי ואשאנו; אל נא, רחל בתי, לכי שכבי על משכבך כי זה ארבעה לילות מנו עמל לך ולא באה תנומה על עפעפיך, לכי שכבי ותנעם עליך שנתך!

בכה לא אבכה, אמי יקרה, ענתה רחל ותעצור דמעתה, למען הרגיע את רוחה.

– שכבי נא, בתי, תני מנוחה לנפשך היעפה מעצבה ומרגזה; הן לא ינום ולא יישן שומרי שם בשמים ממעל, נעור הוא ויסעדני על ערש דוי, ואם הוא לא ישמור את מעשי ידיו… שוא ישמור שומר מליל, הנה כי כן הוא, ירחמני, יחלימני ויקימני עוד מחליי לראות באור החיים, לבי סמוך בטוח… הוא הכאיבני ויחבשני!…

– יואל נא אלוה ויחזקך ויאמצך, יקמך ויחלימך למעני, אמי, למען יתומה הנשארת כערער בארץ ציה, אך פחד יפחידני… ורוב עצמותי תרעדנה… ובדברה נתנה קולה בבכי… אך פתאם עצרה, כמו לשונה לחכה דבקה ושפתיה דבקו לאחת אחת, כי נפשה ירעה לה פן תדאיב בזה לב אמה ותאמר: כן, אמי יקרה, יואל נא אלוה וירחמך ויחנך למעני אשר חיי תלויות בחייך… ותכרע ברך על ברכיה לפני המטה לנשק את לחיי אמה הצנומות והרזות, ואחרי כן חבקה אותה בזרועותיה ובמצב כזה שכבו שתי הנפשות האלה, האם והבת, כעשרה רגעים. והדומיה לקחה עוד הפעם את מקומה בחדר, תוגה חרישית רובצת בכל הפנות… אחרי כן התעוררה החולה ותשם פניה אל בתה אשר העידו כי חפצה לפתוח פיה עמה ותתחלחל מאד.. כמו ידעה בנפשה שדבריה ימחצו את ראשה כרעם נורא. ורגעים אחדים התאבקה עם רעיונה וכמעט בלי חמדה התמלטו שפתיה: “לא בתי”!…

מה זה תבענה שפתיך, אמי יקרה? שאלה רחל בהביטה אל פני אמה.

– לא בתי, לא אחיה כי אמות… אש יוקדת בעצמותי… באה העת להפרד ממך לנצח בתי יקרה. המות נשקף בחלוני… הכורת עולה עלי להכריתני מארץ החיים… הנה הראיתי לדעת כי שקר שקויי מרפא, הבל כל1………………. הן הולכת למות מה' יצא הדבר2…… נפשו אותה ויעש!

הדברים האלה הלמו ומחצו את ראש רחל כפטיש יפוצץ ראש; קול בוכים ותאמר: לא אמי, משאת נפשי, לא תמותי כי תחיי, אבי יתפלל לפני אבינו שבשמים כי יתן לך ארך ימים ושנות חיים, ומדוע תאבדי תקותך?…

– ומדוע אתעה בשוא בהרגישי כי המות הולך וקרב? הן רבות שבעה לה נפשי כעס ומכאובים, חֹסר ועֹני מרבה להכיל מיום מת אביך הישר באדם, ותהלה לאל כי עוד מעט ויתר ידו ויבצעני… כי מה כחי כי איחל? אולם את, בתי יקרה, עודך צעירה לימים והתבל עם חליפות תענוגיה ומחמדיה עודן לנגד עיניך, ואף כי תותרי פה עלי אדמות גלמודה כערער בציה וכנס על הגבעה באין מנהל ארחות חיים ובאין משענת; תשארי על העולם, על הים הזועף ההוא אשר גליו לא ישקטו רגע ודגי הטרף יפתחו לועם להשחית, דגי הטרף אשר ילכו על שתי רגלים ויתפארו כי צלם אלהים להם ורעבים וצמאים הם תמיד לדמי אחיהם. אך דעי נא, בתי, כי חסדי ה' אל יראיו ועיניו למיחלים לחסדו; אל רחום וחנון הוא וישלח את מלאכו מפניו לפדות מצרות נפשך ולהאיר לפניך דרכך ולא יתנך טרף לדגי הטרף. הוא ימלא את דברי נעים זמירות ישראל: כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. – חזקי, בתי, ואמצי לבבך וקוי אל ה' בכל עת, יראי ואהבי אותו ולכי בדרכיו ואת מצותיו שמרי ותנצל מכל רעה!

מדוע, אמי יקרה, תרגיזיני ותחרידיני באימים איומים? – קראה רחל ודמעתה על לחייה – למה תפצפצי לבי באמרך כי תעזביני לנצח ותלכי למנוחות?… לא אמי, לא! עוד תקומי ותחיי! לא אאמין כי נוצר האדם יעולל ככה ליצוריו הנאמנים לו… המעט ממנו קחת את אבי, עטרת ראשי, תם ורשע…כי יקח גם אותך? ואם כן אחת הוא:3…. אמי בבת עיני, תקומי ממחלתך ותחיי מחליך!

חקר אלוה לא מצאתי, בתי, מדוע תם ורשע הוא מכלה – ענתה האם בשפה רפה – ובכל זאת משפטי ד' אמת צדקו יחדו, ואל תרבי עלי תנחומות, לא אחיה מחליי יען כי ארגיש קדחת נמרצה עצורה בעצמותי ועוד מעט אהיה טרף לשני המות… דעי נא, בתי מחמדת נפשי, דעי נא כי אנכי הולכת בדרך כל האדם ונאספתי אל אבותי ואת תשארי כאניה באין מלח בלב־ים סוער אשר תחשב השבר. אנכי אשאירך יתומה משלחה ונעזבה במחסור ועני באין מורה דרך, באין כל משען ומשענה וימים רעים ומרים כרוש ולענה, עתות מציקות הגיעונו ואת הן נערה צעירה לימים וחמדת החיים תגבר עליך, אולי ישיאך בן נכר… יבטיחך אוצרות וסגולות ותעבור רוח עועים עליך ותחשבי לנטות אחריו… אז זכרי־נא, בתי יקרה, את אבותיך הקדושים אשר הֹרגו על קדושת שם אלהינו ודומם סבלו מכות בלתי סרות, וכהולכי אל מחול הקריבו חיתם בעד האמונה… זכרי־נא, רחל, שנות קדם, בינו שנות דור ודור, שומי אל לבך הצרות וחליפות התלאות אשר עברו על עמנו היהודים, מה רבו צריו, רבים קמו עליו לבלעו ולטאטאתיהו במטאטא השמד מארץ זכרו אך כל אלה לא עכרו את רוחו הכביר והנהו מצק כשן־סלע איתן בלב־ים אשר לרגליו תכו גלים על גלים, עמים על עמים; מים זדונים ישטפו על ראשו והוא חי, חי ועוד היום ינון שמו, והשוכן מרום, אל בשמים, אל משברי הים לא יתננו טרף… על כן, בתי יקרה, חזקי ואמצי ואל תבגדי באמונתך, ואל תתכחשי לצור ממנו חצבה… האלהים אחד הוא, האב הבורא והמושל על כל העולם כלו הכל יכול, גבה מעל כל גבה, רם על כל רמים, על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה והנותן ליעף כח; המטיב לכל והמחיה את כל אשר ברא, מן עש זוחל על הארץ עד רים ערבות, לו נאוה תהלה, אליו תשתחוי, בתי, אליו תערכי תפלותיך, ובצר לך אותו תפקדי כי שומע הוא!

החולה החליפה מעט כח ותאמר: שאי, בתי, מרום עיניך וראי הכוכבים במסלותם אשר כלם סובבים על תקופם במרחבי אין קץ ולא יעבטון ארחותם, איש את אחיו לא ידחקון וגבר במסלתו ילכון. הטי אזנך ושמעי איך תהום אל תהום, משבר אל משבר קורא וגל אל גל יביע מפלאות תמים דעים וענף אל ענף ישיח מעשיו ומפעליו, ואלה מי ברא? הן אלהינו, ועל כן אל תתכחשי לו.


כה דברה החולה, עיניה הכהות התנוצצו כברק בחוריהן ותור מבטיהן על רחל ותדום.

ורחל ישבה דומם כאבן, עיניה זלגו דמעות על לחייה ומשם נטו דרך עקלתון על שפתותיה ותהיינה למבועי מים בפיה; אך פתאם התעוררה ותקרא בקול חוצב להבות: הה! אמי עטרת ראשי, לבי נשבר בקרבי, נעותי משמוע! את תתני את בתך, הנאמנה לאלהיה, לבת בליעל… פלצות תאחזני לשמוע מפיך כי אפרוק עֹל שם יהודיה מעלי; הלא ידעת את רוחי הנאמן לעמי ולדתי. הה, אמי מחמדת לבי, תשכח ימיני, מקנה תשבר אזרועי, אם אעשה נבלה כזאת… יקר לי המותה מלתת עמי ודתי לחרפה בעיני… טוב לי למות ברעב ובחסר כל מלהמיר הדת שבה נולדתי… אשקוד על פתחי נדיבים לבקש בגדי עדים ולחם נקדים ולא אעשה נבלה בישראל… זאת נודעת לך בשכבר הימים, ומדוע תתניני לבת בלי־על??

– לא, בתי יקרה, – ענתה האם בקול דממה דקה – לא אתנך לבת בלי־על, חלילה לי לחמוס עליך מזמות כאלה… אך אנכי מצוה עליך לפני מותי שתשמרי הדרך בה דרכו אבותיך ואבות אבותיך הקדושים כי אמך חבלתך אני ועלי החוב לצוך ולהזהירך בחיי ללכת בדרכי ישר ולהתהלך את אלהים, ומה גם לפני מותי… חזקי, בתי, ואמצי להתהלך לפניו באמת ובתמים; גם תאזיני ללמודי אנשים חכמי לב, תטעי האמת על תלמי לבך, אז נעם מדותיך יוסיף הוד על זיו תפארתך וכחבצלת בימי בציר אשר עוד תתן ריחה הטוב אף אחרי נפלה עליה, כן אחרי בלותך תהיה לך עדנה; ואם יגדל עליך קשי יומך תתחזקי לשאת באומץ רוחך, וחצי צרותיך ישברו על צור לבבך. הה! התלאות והמצוקות והפגעים יעלו בגורל כל באי כולם, ומי גבר יחיה ולא יראה שנות רעה ולא ידכה תחת העמל?… ובאשר צעירה לימים את, בתי, על כן אנכי מזכרת אותך היום את הצרות והתלאות אשר סבל עמנו זה אלפים שנה מני אז מארצו הוא גלה והפגעים אשר עלו השתרגו על ראשו מאז ועד עתה… אבל בכל זאת לשוא יד אכזר תרבה עליו שבר, נצח־יה עמו מדחי אל דחי, תו נצח במצחו אף כי מרדף בלי חשך אל כל עבר ובין כל עם ולשון ירדף ויענה ובלשון כל עם ישמע בכיו, ובדמיו מתבוסס לנצח יחיה; וזה עמנו לא ימות לשחת ויחי לנצח ומגוי לא יכלה, כי רוח־יה כלו, חיתו נצחת. – הנה את כל אלה ואלה הנני מספרת לך לפני מותי בטרם אלך ואינני… וחלילה לי תת אותך לבת־בלי־על!…

רגעים מספר שררה דומיה בין האם והבת.

אחת אמרתי לך! – קראה רחל ותקם ממושבה – אחת אמרתי לך, אמי משאת נפשי, כי לא אחלל שם כבוד ישראל ואחרי דברי לא אשנה יעבור עלי מה… ואל תרבי לספר לי דברי ימי עמנו כי הם ידועים לי כעשר אצבעותי…. ידעתי מה רבו ומה עצמו צרות עמנו ותלאותיו ממאה העשתי עשרה עד מאה השש עשרה! יתר כל לב ונשמת אדם תתפרץ לזכר הימים הרעים האלה. לו תִצָבַרְנָה ותאֻספנה כל מצוקות התבל וכל תלאותיה מיום הוָסדה עד היום הזה מאפס ותהו תחשבנה מול המצוקות והצרות אשר מצאו את עמנו היהודים בארצות שונות. כל רשעת רשעים, כל רצח מרצחים, כל אכזריות חמה, וכל תועבת אלהים ואדם אשר נעשו תחת השמים מיום אשר השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ. כל אלה ידעתי גם ידעתי ובכל זאת באמונתי אחיה… באמונת עמי…

החולה התעוררה מעט ותשב על ראש המטה ותחבק את רחל באהבה טהורה ותשק למו פיה ותשם ידיה על ראשה ותאמר: ישפות ד' שלום עליך, בתי, בעד אמונתך אליו… האח, אמותה הפעם במנוחה ונפשי תעוף אל זבול אלהי הרוחות! הן אמנם פה בשפל היה מנת כוסי אך יגון ואנחה מיום מת אביך הישר באדם, הלא שם בשמים ממעל, שם אמצא לנפשי יֶשע, אשר ונעימת אין קץ… ולך, בתי, יעזור ד' אלהים פה עלי אדמות וישלח מלאכו מפניו להאיר לפניך הדרך… וכטוב לך תטיבי לבני אדם, תרדפי צדקה, ותהי מעוז וזרוע לכל נקשה ורעב. – כה דברה החולה ומעצם שמחתה צנחה מעל מטתה ותפול ארצה בעינים סגורות…

ילא כל עט סופר מהיר להביע ולספר ענות נפש העלמה בראותה זאת, ומי יעצור כח לתאר בשפה נאמנה, באמר ודברים אף אחת מני אלף מהמכאובים הנוראים והאיומים אשר הכאיבו את לבה ברגע ההוא? מי יבין אף שמץ מן מצוקותיה וצרות לבבה עת הרימה את אמה אשר שכבה כבול־עץ על הארץ באין נשמה באפה ולא תניד יד ורגל ועל פניה נראו עקבות המות?…

רחל השכיבה את אמה על המטה, על פניה חרדת המות ועיניה זולגות דמע. היא ידעה כי המות לא יפליט את טרפו ואך אחז אמה בזרוע עזו לא תעזור עוד כח זרוע איש להצילה מידו, כי אתו אל נתיבות ביתו יקחנה; אל מעונותיו יביאנה כזאב את טרפו, אל מקום אשר שמה יבואו כל בני חלוף ולא ישובו לנצח… ותשב על יד הגועת בפנים נזעמים צלולה בים צרותיה.

הבקר אור ובחדר עוד פרושה חשכת הנשף, תוגה חרישית שוררת בכל עבר ודומית חצר מות תרחף בכל פנה, רק קול נחרת החולה הפריע הדומיה לרגעים; היא שכבה כבול־עץ, ידיה כמו אסורות, רגליה כמו לנחשתים הגשו, תשאף רוח ואין, רק נחרה החזק הלך הלך וגבר מאד מחטמה, ורחל בראותה כי בא קץ אמה מהרה בברכים כושלות לקרוא להרופא לגהות ממנה מזור.


קְשַת רוּחַ.


אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים –

כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ

(הושע ט' א')


ויהיה ערב ויהי בקר והעיר יֶשׁוָאַיִן כבר התעוררה מדומית הלילה ותנועת החיים החל לפעול פעולתה ולעבוד עבודתה. הרחובות יהמיון מהמון רבה, המרכבות והכרכרות רועשות במשק גלגליהן על רצפת האבנים כקול רעם בגלגל. – העיר הגדולה הזאת לחוף ים השחור תשכון ומלאה יפי ודפי עד למאד. גריה יגדילו תפארתה לבקרים, יבנו היכלי־חמד בתוכה, מגדלי ענג, ארמונות נשגבים, בתי משוש ובתי תענוגים וחומות בצורות. על יד כל בית שתולים עצים אשר חלוניו יסבכו בעלים רעננים, ועצי הדר יעמדו בהדר גאונם לפני כל פתח ומרהיבים עין רואי. כמרקחת תרתח העיר הזאת בהבליה תמיד ולא תדע מנוח: רעש אופני המרכבות על רצפת האבנים, רעם הכרכרות כהמות מים עצומים ורבים, יתבוללו בהמון אדם רבה ובהמה. פה אץ אחד לדרך מבלי דעת אן רגליו תובילנה אותו ורק יאמר כי לסחר הוא רץ, ורעהו בשפתיו ומשנאו בלבו יקדם פניו בתודה ובתקיעת כף, וכרגע יתלכדו בשלובי־זרוע ועפו שניהם בכתף ברחוב כעל גבי גחלים, ונדברו איש אל רעהו במתק שפתים, וחלק משמן אמריהם, ובין כה הם שניהם חנפי־לב ואחד יוציא מלים מלב משנהו… זה יראה מאור פנים לאות כי העת האירה פניה אליו וזה לא יחשך פיו גם הוא מלהלל משלח ידיו, ובבית שניהם אין לחם… לו נתנה הרשות, אז עמד איש על דם רעהו ובכף מים טבעהו… ולעמתם צועד בגאוה ובגדל לבב בן דור החדש, נואף אשה וחסר־לב, בן דור החדש כלול בהדרו, ובכל פרטיו ודקדוקיו, לבוש בגדי פאריז – והוא צועד בעינים משוטטות אל ארבע רוחות כלנה לצודד איזה נערה תמימה במלכדתו וישכח כי השאיר בביתו אשתו וטפו שיתעו לבלי אכל; או גם רגלו רעיתו – ולא אהובתו – לא ישכנו ביתה ונעו מעגלותיה לבקש אוהב נאמן… אחרי אשר בבעלה אין רוח נאמנה ולבבו זנה מעליה… ולא תדע כי גם את האוהב הנאמן אשר תמצא – על דעתה – גם הוא – בשפתים דולקים ובלב רע, בשפתים דולקים אשר מוכנות רק לנשק ולהגיע רק למחוז חפץ תאותו, כילד קטון אשר ירוה ענג במשחק חדש, ישליכהו אחרי כן בגעל נפש ויבקש משחק אחר. וכאשר לא תדע העיר הזאת מנוח בכל ששת ימי המעשה, כן לא תשקוט גם ביום השבת וקרוא מקרא, כי גם אז לא ישבתו גריה… השבת, תקות כל איש בישראל בכל ששת ימי המעשה, נחמתו ותענוגו בימי עניו ומרורו, לזרא באפם; ובעת אשר בכל עיר ועיר מבני יהודה נראים אותות יום המנוחה והמרגעה, החנויות סגורות על מסגר, המסחר נשבת והיהודי ינהר לבוא אל היכל פנימה לשפוך שם שיחו לפני אביר ישראל וגואלו – הנה בעיר הזאת יסחרו היהודים ויעשו מקנה וקנין; החנויות פתוחות כבכל ששת ימי המעשה ובעליה מחללים את תורה צוה לנו משה חיי רוחנו. גריה שמעו שמוע ואל יבינו את רום חין ערך יום השבת ואת צפירת תפארת הדר גאונו אשר אבי ישראל שת לוית חן על צואר אבותיהם שהיו בימי קדם! יום השבת, מחזה קדוש מלא יפעת שחקים, הוא מנת קדש הלולים לזרע יעקב, בו ינוחו עיפי־כח ועבד חפשי מאדוניו. כעב טל בחום קציר וכנאות דשא הנשקפים על פני ישימון החיים היתה זאת המנוחה וזאת המרגעה; כמחסה מזרם וממטר וכצל סלע כבד וגן עדנים למרי נפש ולדכאי – רוח אשר רגליהם התנגפו על הרי נשף וכמקור מים קרים נוזלים לנפש עיפה בצמאון. אי לכם בני יֶשוָאין! אי לכם גמולי מחלב! אי לכם עוברים בעמק הבכא, אשר רק כחלום חזיון לילה, כעב קל ביום בהיר זכרון חקי ימי קדם הוא בעיניכם יום השבת, וכל רוח חיים אין בקרבו! אתם לא תתענגו על נעם ה' הזה ועל הדר גאונו ועל תפארת גאון כל צבי, וזאת הברית אשר בין ה' ועמו לא תשביע בדשן ובשמן ובצחצחות נפשיכם ולא תשפוך עליכם טל אורות. ימים על ימים תרגזו, שנה על שנה תעמולו ותיגעו ויתם לריק כחכם וכצבי מדח תריצון איש לבצעו באין מנוחה ובלי מרגוע, ובעת יתרעם הגלגל בעזוז כחו והאופנים ינשאו בחזקה ברוח החיה אשר בקרבם, בעת אשר תדמו בנפשיכם ותאמרו בלבכם עשינו חיל בכח ובעצם ידינו – תשברו כחרש הנשבר, ואז ירצה העפר מן האדמה את שבתותיו כל ימי השמו ושבת שבתון יהיה לארץ! – ומי שלא ראה את העיר ישוָאין הזאת ביום השבת לעת ערב כלולה בתזנותיה לא ראה עיר זונה מימיו: המונים המונים ינהרו אל שדרות האלונים אשר לחוף הים הם שתולים לשוח, ולשמוע בקול שרים ותרועה ומנגנים אשר ינצחו שמה במנגינות, לאכול ולשתות ולשלם שבעתים במחיר למען יראו כי הכסף אשר מצנים לקחוהו – או חיל זרים הוא – מאפס ותהו נחשב בעיניהם, לראות במלבושי כבוד אשר תחלפנה לבקרים, כאשר תמירנה תאותיהן, חשקי לביהן, הנשים השאננות הבוטחות האומרות לבעל הן: הביאה כסף, פקח־קח כיסך! מבלי משים לב מאין יביאנו, מן הגרן או היקב, כי אחת היא להן אם יתן ידו אל השטן למען יפתח לפניו אוצרות חשך, או על מרמה רגלו תַחַש וידו ישלח בחיל זרים ויִכָלא אחרי כן בבית הכלא על מעלו, אם אך תמצא ידו להכין מלבוש להן מעשי ידי החַיָטִים היקרים. וזה כל פרי חטאת בנות יהודה! אהבת המותרות והתכשיטין גברה מאד ביניהן: בנות עשירי יהודה אשר תחת צל הכסף יחסיון, אמנם כסף לא היה למו מימיהם, כי כל הונם ועשרם הם רק קורי עכביש, וכהנדוף עשן ארובות כן לפעמים בין לילה יחלוף ולא יכירנו עוד מקומו; בנות בוטחות אלה לא תשפילנה לארץ עינימו על רוח העת… הנה תשאינה מרום מבטן, אל בנות האצילים, חורי הארץ הממלאים בתיהם כסף, היושבים בטירותיהם, בהיכליהם מחמדי בת עין, על אחוזות נחלותיהם, אשר עפרם צֶקֶת למוצק תחתם, ואוצרות זהב ברגבי אדמתם, ותתאוינה להתחקות כקוף על שרשיהן, לצאת כמהן בעדי עדיים, במשי ורקמה, בחלי כתם ואבנים יקרות, בשרשרות עבותות זהב טהור, להתקשט ולהתהדר למצוא חן ושכל טוב בעיני פקידי הצבא המשתקשקים בדרבנות רגליהם בבתי מחול, ובנות העניים המרודים והמדוכאים תתחרינה את בנות מרום עם הארץ ותבקשנה גם כן להעלות עדי זהב על לבושי משי, וכאשר לא תשיג יד הוריהן למלאות חפציהן, תתאמצנה למצוא לכסף מוצא אחר… היהודים אשר אין למו חלק ונחלה בארץ, זולת מסחרם הבנוי על עמוד רפוף ירימו את ראשית פריו לעדי נשיהם, ובנות ציון אשר לחמן בדאגה תאכלנה ומימיהן בשממון תשתינה וקציעות כל בגדותיהן. והפרזון הזה יובילן אל שערי מות ובכל תבואותן תשרש… וחזיון נפרץ הוא בימינו, חזיון נורא מכאיב לב, כי על טבעת כסף סיגים ונזמי האף תפתה בת ישראל וכעוף יתעופף כבודה…

אנשים מאנשים שונים תחזינה העינים ושפה בלולה תשמענה האזנים. פה הולכים אחוזת נערים, ועיניהם בכל ללעוג לכל עובר, ושם יתהלך לעמתם לאטו איש צעיר לימים לבוש בגדי אצילים, זקנו מגלח, גם לקט ושכחה אין, ושפמו יורה אימה, כלי מחזה על חוטמו, וכל אלה לכסות עינים, כי הפרוטה כלתה מן הכיס (וגם בשבילו יוכל בן דוד לבוא) והוא הולך שלובי זרוע עם אהובתו – היא רעיתו – או רעיתו – ולא אהובתו – או אהובתו – ולא רעיתו – אחת משלש אלה – וילטוש עין בוז על בן גילו ההולך ערירי, ואחריו יצעד בצעדי און ובגרון נטוי בחור מעם, עיניו משוטטות אל כל ארבע רוחות כלנה, יעבור על פניהם ורמס ברגליו סרח העודף ממלבושי האשה אשר יטאטא כמטאטא את הארץ והאבק כתמרות עשן עולה אחריה, יפנה לאחוריו ויקרא בשת צרפת: “פארדאן!” והיא תחרוק שן, יען כי חצי שנה התקוטטה את בעלה עד אשר מצאה המלבוש, אך בכל זאת תראה מאור פנים ותענה גם היא בשריקה מוזרה בשפת צרפת: “ריען!” ותשמח בלבה כשמחת בקציר בדמותה בנפשה כי הבחור יחשוב בלבו כי היא תדע צרפת כאשר גם לבבו כן יחשוב כי סבב אותה בכחש. ומי יתאר באמר ודברים את הערב־רב ומלבושיהם, סרחי הטבולים בראש אחד, מכנסים דחוקים ברגל השני, את הפרחים משש ומשי על ראש אחת ואדם השושנים בלחיי השנית והנאפופים בין שדיה לצודד נפשות, והשערות הארוכות היורדות במקלעות על חלקות צואר השלישית היום ומחר נראה אותן על ראש פסל בחלון עושה פאה נכרית, או היא בעצמה תראה בבית מועד… ומי יספור את ההולכים שלובי־יד כל עורב לא למינהו: זה יחזיק ביד ארוסתו־אהובתו ויד התאוה תגבר עליו עד כי ישק למו פיה לעיני השמש ולא יתבושש בדמותו בנפשו, כי עיני העוברים הכו בסנורים כאשר התאוה הכתה שרש לענה בלבבו ותעש באושים לעיני כל; ואם כי כבר באה עתם, עת לעמוד תחת צל החפה, אך גם ללדת מלאו ימיה וכרסה בין שניה, ועל כן נטל עליהם לחכות עוד, ורעהו ישען על יד בלה בנאופים, ואחר יתן זרע לאשה ידועה חלי ומכאובים רק לבלתי לכת בודד כצפור על גג, והרואה אותם ידמה בנפשו כי שלוי עולם המה כיונים, אך לו הצג הציג כף רגלו על מפתן ביתם, כי אז ראה איך ימרטו את פניהם כציים… ומי יתאר עלי גליון את תכונת האספסוף בהאספם יחד אספה בגן הטיול הנודע ביום השבת לפנות ערב ומאחרים שם בנשף והאהבה תדליקם… האיש אשר הלך במערכת מלחמה על שדי קטל ועל גיא ההרגה ושמע קול הידד המנצחים ויללת הנופלים והנכשלים, רעם שרים ותרועה, רעש כלי תותח ואנקת חלל, קול מפרק סלעים, משבר ארזים ומרגיז מגדלים גבוהים וחומת בצורות; או אשר היה על יום שוק שאז הרחובות מלאים תשואות, קולות וסערות, שאון והמולה, ואנשים שונים ישקו כמשק גבים וישתקשקון ברצוא ושוב איש אל עבר פניו יריצון, איש את אחיו ידחקון, גבר את רגלי עמיתו ישלח; או אשר ראה להקות שכורי, הלומי יין, עת ישוטטו ברחובות קריה ויתהוללו בקול המון חוגג, ומרוב שתות יין ירעשו ויתגעשו, איש אשר ראה אחת מהנה ישער בנפשו את הרעש הנורא אשר כגן הטיולים בשבת לפנות ערב בין בני ישראל. זה קורא בנפש מרה: כיסי עם כסף נגנב מצלחתי!… מורה השעות שלי נלקח מעל צוארי!… והשומע ישחק לאיד חברו, או באשר לאיד חברו ישחק, או הוא בעצמו שלח ידו בהגנבה.

אך נעזבה, קורא יקר, את הערב רב, ילכו באשר ילכו, ונסורה לראות את רחל, קשת הרוח, רוץ להרופא. היא מהרה בברכים כושלות ורגליה התנגפו באבני נגף ותבוא אל הרופא ותקחנו בחזקת היד ותביאנו אל אמה ותגיש לו כסא לשבת, והוא ישב עליו להתבונן בפני החולה, אשר תקוה שאול ביתה לנוח ממכאוביה, ויאחז בכפה ויתבונן זמן רב בהליכות עורקיה וימשש תעלומות בדי עורו כחקר חכמתו עליו מבלי דבר דבר, ועיני רחל בחנו את פניו, כמו נפשה חשקה לדעת את הרשום אשר ישאר עליהם מהבקור, רב בקור; אך תאות נפשה נשארה מעל, כי הרופא טמן בחבו את מחשבתו. הוא נוכח לדעת כי אין עוד תרופה לתחלואי גופה וצפויה אלי מות. אפס למען הרגיע את נפש העלמה האמללה, הצהיל מעט פניו אליה ויאמר: החזקי במעזך, עלמה עדינה, כי טוב לאמך היום מאתמול, ואף כי יקד יקוד ביקוד אש בעצמותיה, אך אין רע, וזה רק פעולת השקויים.

ועתה לא תכתוב לה, אדוני הרופא עלה לתרופה? שאלה רחל ותרם קול בוכים.

אין כל צורך ברפואות, מן השקוי מיום אתמול תשקה אותה ובעוד יומים תשוב לאיתנה.

– הכנים דבריך?

כנים הם, ענה הרופא ויקם ממושבו והפנה שכמו ללכת, ורחל מהרה אחריו ותתנפל לרגליו ותתחנן אליו לאמר: אדוני הרופא, אל נא תכזב בי ואמור לי היש לאמי תקוה?…

הרופא נלחץ בין המצרים, ויעמוד נדהם ויחשוב מחשבות רגעים אחדים, והביט בפני רחל בעינים חודרות כמו חפץ לשאול את פיה: היש לאמך תקוה אחרי אשר המחלה הפשיטה את עורה מעל עצמותיה ובשרה נהפך לגוש עפר והמות הרחיב פיו כקבר פתוח להגיחנה? אפס אחרי רגעים קבץ עשתונותיו ויאמר אליה בחמלה ובמנוד ראש: הן בסוד אלוה לא באתי, עלמה רֻחמה, החיים בידו והתקוה נתונה לבני אדם. קוי לה' כי כאשר הכאיב את אמך, כן ירפא לה; ובכלות הרופא את הדברים האחרונים האלה, חלף הלך לו ורחל שבה אל חדר הורתה. החולה התחלחלה חלחלה גדולה, עיניה נהפכו בחוריהן, שחוק פרוע התפרץ מפתחי פיה, כמו תשיש אלי גיל כי תמצא קבר, וכמו תשחק לשוכני בתי חמר, אשר גם בחיתם ידוכאו לפני פגעי המקרים כאשר היא תדֻכא לפני העש ותאלם דום ותישן שנת עולמים…

אין לתאר ענות נפש רחל בראותה זאת. מלבה התפרץ קול פולח כליות אשר אליו נקבצו באו נשים מקוננות מן הרחוב, ורחל רצה כמתעתעת ותגז את ראשה ותקרע בגדיה כמו הוכתה במחלת שגעון. בשובה לבוא אל חדר הורתה שכו הנשים הדרך בעדה והיא תבקיע לה בארבות ידיה נתיבה ביניהן בחזקה בקול קורע לב: שעינה ממני! תנינה לגשת אל אמי, אל נשמת אפי וחיי רוחי, ותתפרץ החדרה. ובראותה את אמה שוכבת לארץ מכוסה במפה לבנה ותפול למרגלותיה ותתעלף, והנשים הצובאות זרקו עליה מים טהורים ותאורנה מעט עיניה ותקרא שנית: הוי אל זועם! איככה שפטת מבעד ערפל ותקח ממני גם את המשענת האחרונה אחרי קחתך את תומך גורלי, את אבי לפני חצי שנה! חנוני חנוני בני רחמנים ואל תתנו קחת את אמי מפה!…

בלהות תמותה ופחדי שאול נפלו על הנאספים בשמעם דברי רחל, ואחד מהם נגש אליה ויפצר בה ללכת אל ביתו, אך היא לא שתה לבה אליו. אז לקח אותה בחזקת היד, והנשים עשו החסד האחרון עם המתה, וכעבור שעות אחדות אחרי שוב רוחה אל אלהים, הושב גם עפרה אל אדמתו, אשר ממנה לֻקח…


הַבּוֹדֶדֶת


ראש האשמורה הנה זה בא וחשכת הלילה פרושה על פני חוצות. נר קטן יגיה שביב כהה בחדר רחל היתומה ואין בו כח להאיר את החשכה האיומה הרובצת שמה. על השלחן אשר צלעיו כמסוס נוסס מזקן, על השלחן הדל ההוא יושבת רחל נשענת על זרועותיה ופניה כפני מת קם מקבר. אימה חשכה נפלה עליה בראותה את חדרה בעת הזאת. כמו מלאכי שאול ואבדון ושעירים ירקדו שם… הה, מי תכן את רוח הנערה ברגעים האלה? מי יעצור כח לתאר את צרות לבה בשומה אל לבה מה חדלה היא עלי תבל עתה אחרי אשר נשארה באין משענת ובאין מנהל כשה תועה אובד דרך. כל אחד ישתעשע את משפחתו ואת מי תתרועע היא? עם ארבע פנות החדר הדל? ובחשבה זאת זלגו עיניה דמעות לפי גודל שברה. היא תציג ימי קדם נוכח עיניה בעת חיו אבותיה. אביה, משה, היה אחד מנכבדי העיר ישואין ומתושביה. הוא הלך בתם והרבה צדקות בכל עת אף כי לא היה עשיר, ורק מחית ידו מצא. מבקר לערב דלתות ביתו היו פתוחות לכל דורש עזרה, וכאשר לא היה לאל ידו למלאות בקשת המבקש, תקע כפו לאיש זר בעדו וערבנו, ורעיתו מרים, היתה עזר כנגדו בכל צדקות פזרונו. ורחל בתם היתה יחידה למו וכל בה חיי רוחם ולמענה הקריבו נפשם וחיתם כעולה כליל. הם למדוה חכמה ובינה לעתים, שפות זרות ולתפור ולארוג, וכל מלאכת מחשבת, ושפת הקדש אשר בה עשתה חיל ותבן להוקיר הספרות העברית. כן גם ידעה רחל דברי ימי היהודים עם כל תלאותיהם. ובעודה בילדותה התנכרה במעלליה הטובים ובתכונת רוחה היקרה; וכאשר גדלה בעצם תמה כן גדלה ביפיה עד כי שמה היה מהלל ומברך בפי כל יושבי העיר. ובהיותה בת חמש עשרה שנה משכה אחריה כל רואיה ביפיה ובחכמת לבה, ובכל זאת היתה מצניעה לכם ולא נתנה אהבה לבחורים אשר בקשוה ממנה בכל פעם ולא בלתה הלילות על רצפת בית משחקים ואת ימיה – בקריאת ספורי אהבה, כי אם בספרי חכמה ובדברי הימים לעמים שונים. ודברים נעלים ונשגבים היו רגולים על לשונה, כאשר שאלוה מדוע לא תבלה גם היא עתותיה בנעימים ובאהבה – לזה היד ולזה הלב – ככל העלמות אשר כל חכמתן ודעתן לקחו למו מספורי אהבה: "אני מבקשת אהבה נאמנה ודרכי אהבה כזאת נעלמו מעיני רוב בני אדם, כי לא זאת היא בשמה אשר יקראו החוזים מחזות שוא וירימו תחת לשונם את התאוה הנמבזה וישירו שירי זמה אשר יקרעו סגור לב עלמה תמימה כשה תמים להוציא ממנה האהבה בחזקת היד בטרם באה העת… רק זאת היא אהבה זכה וטהורה ונאמנה אשר ירחש לב אשה לאלוף נעוריה והדברים אשר תשים היא בפיה, אך המה דברי אהבה המרעיפים בעורקיו טל תחיה כמים קרים אשר יחיו את הנפש העיפה. ואהבה כזאת תוכל לקנן רק בלב אלה העלמות אשר לא ארחו לחברת בחורים בלתי את אבותיהן בטרם נתנו את לבן לאיש אשר בחר בהן, כי העלמות אשר תבחרנה להתרועע את נכרים ולשמוע חלקות ולקחת בעפעפיהן את כל המביט עליהן, לכן מקור לבן יפתח ורגש האהבה יוזל לזרים ואנשיהן ימצאו מעין נרפש, לב ריק מכל רגש אהבה. אולם המצניעות לכת – לבן כמעין חתום אשר לא יפָתח עד אשר יבוא אשר לו המשפט וינחל כל חלקו…

כאלה וכאלה דברה רחל תמיד וכן עשתה; רגש האהבה שמרה בלבה לזה אשר לו תהי יעודה, ואבותיה התברכו בה ובה התהללו. אבל לו ידע האדם את הטמון בחיק העתיד לבוא; לו ידע כי על כל מדרך כף רגלו תפרוש העת את שחת רשתה לצודד אותו בפגעיה, כי עתה בקומץ ימי שבתו שלאנן התענג בעדן נפשו למען יעצור כח לשאת ולסבול את הימים הרעים שיבואונו, ימים אשר לא ימצא חפץ במו וימאס בתבל ותענוגיה. או לו בטח לב האדם כי בלכתו בתום ילך בטח, כי עתה דרכו אחז ללכת בה כל ימי התהלכו בשפל; אבל נסיון היומי הורהו לדעת כי הארץ נתנה ביד רשע ללכת בה בטח, כי איש מעול ומזמות אשר יחבול תחבולות ויחמוס מזמות למצוא את אשר תבקש נפשו, ואשר פחד לא יפחידנו מהתיצב על אם הדרך אם אך אל מחוז חפצו יובילנו, ולא יסוג אחור מפני כל מעשה ומפעל, אם אך חפצו בידו יצלח, עיניו, עיני דיה, למרחוק יביטו, בבא בידו יחזיק ולא ישמע למוסר כליותיו, וכאשר יביא המקרה לידו לא תרפה גם ידו, לאיש כזה דרכים רבים לו סלולות וידו בכל, על כן ירכב ויצלח, יעתק גם יגבר חיל ואכל בטובה וימות בעצם תמו. אך איש הולך בתם ובדרך אחת יבחר – בדרך ישר, הוא עור ועינים לו. לפעמים יעמוד אשרו לנכח עיניו ולא יתבונן בו, כפשע בינו ובין ההצלחה והוא אל קצות ארץ יביט, ישא עיניו אל קצה השמים מאין יבוא עזרו ויפער פיו כאל מלקוש ויחכה – לשוא! כי ההצלחה לא תשאל: איה בית נדיב, איזה מקום כבוד נקי ואסורה שמה. המקרה לא ישא פנים לתם ולא יכבד ההולך צדקות, מכונת החיים ורוח החיה אשר באופניה תמהר בלכתה ואין עתותיה בידיה להתבונן על הדרך אשר תעבור בה. רק האיש אשר לו כח הזורע, הוא ינשא וירכב על אופניה ואשר אין בו כח לעלות מעלה יפול ועצמיו פור יתפוררו לפני העוברים על בדי לבו בשטף מרוצתה. לכן צדק וישר יתגוללו באשפתות, וההצלחה לא תסור אל בית ישר; ואם תבוא אליו לפעמים ותהי כטל משכים הולך וכארח נטה ללון.

ההצלחה לקחה ברכתה ממשה הישר באדם ותצא מביתו, אחרי אשר הסתפחה בו שנים אחדות, ותשאיר תחתיה למשמרת את אחותה האי־הצלחה: משה נפל למשכב, ואחרי התהפכו כשני ירחים על ערש דוי, הלך למנוחות והבית ומעט הכסף אשר השאיר אחריו היו טרף לשני הנושכים – המלוים אשר ערב להם בעד זרים. ורחל בראותה כי מת תומך גורלה וגורל אמה ותשארנה בערום ובחוסר כל, עבדה מלאכת התפירה במחיר כלכל את נפשה ואת נפש אמה ותדבר תמיד תנחומות אל על לבה.

אך מה אמללה היא עתה? מה חדלה היא עלי חלד בהשארה באין אב ואם? ואם כחה במתניה לכלכל נפשה בכל עת, אך למה לה חיים עת אבותיה בחרו למו שאול ביתם? זאת שמה רחל עתה אל לבה, ועיניה זלגו דמעות לפי גדל שברה, בשכבה נשענת על כף ידה.

והנה פתאם דפקה יד נעלמה על לוח חלון חדרה, ורחל התעוררה מתרדמתה הנסוכה עליה ותתחלחל מאד ותשאל ברעדה: מי הוא שם?…

– אנכי אברהם! פתחי, בתי, הדלת.

בידים רועדות ובלב רועד פתחה הדלת ועל סף החדר הופיע איש כבן ששים שנה.

למה תעמוד מרחוק, אדוני? – שאלה רחל ביראת הכבוד – שב, אדון חסד! ותגש לו כסא לשבת. הוא ישב והעיף עיניו בארבע רוחות החדר, ואחרי דומיה קטנה אמר אל רחל, בראותו כי מחתה הדמע מעל לחיה: מדוע תבכי, בתי, היזכה אנוש עם אל? משפטיו אמת צדקו יחדיו!

– הה, אדוני, כח אבנים כחי אם עוד נפשי בי לשאת תלאותי… גם הררי־עד יפלו ביום רעש ואני נערה רפת ידים אשא ואסבול ולא אפול שדודה לפני חצי שדי אשר ישישו אלי גיל לשתות רוחי… כמו הצרות החדשות תפחנה חיים חדשים באפי ותשקנה אותי כוס שכרון לשכוח את הפגעים אשר השתרגו עלו על צוארי מיום מת אבי הישר באדם, ולכל אחת מהתלאות העתידות לבוא בהשארי עתה גלמודה כערער בציה… ומדוע אל ימאס תם אם משפטיו צדקו יחדיו? מדוע הולך בתם נוע ינוע באנית החיים על העולם, על הים זועף זה אשר גליו לא ישקטו רגע וסערת המקרים תסער בכח ותנער רק הישרים ותצעידם לפי תהום? ובכן על דעתי לא ארשע כי הצדיק אובד בצדקתו!…

לא תרשעי, בתי, באמרי פיך – ענה אברהם בהביטו בפני רחל בעינים מפיקות חנינה – לא תרשעי בדבריך אם כי בלתי טהורים הם, יען כי חצי שדי עמדך אשר חמתם שותה רוחך ואשר על כן דבריך לעו ורוח צרותיך תדבר מתוך גרונך. ועל דעתי לא אשגה גם אני כי גלי הים הזועף, יביאו לפעמים את האניה ונוסעיה הישרים לחוף תקוה…

– ולאיזה חוף תקוה ישאוני ויביאוני גלי החיים? הן נשארתי יתומה צעירה, עזובה ונעזבה באין אח ואחות ובאין קרוב וגואל, ומיום הולדי לא דרכה כף רגלי מקיר העיר ואנה אפנה לעזרה? מי ירחמני? מי ינוד לי בעת צרה ומי יקח חלק בשמחתי? אשר מאד אספוק אם תחול לפעמים על ראשי. וזה פרי מעשי צדקת ידי אבי הישר באדם כי בתו היחידה תהי נעה ונדה ללחם איה ונכון בידה יום חשך? ולו לא בכיתי על הורי היקרים אשר מצאו למו קבר בחצי ימיהם ונפשם עליהם תאבל ואשר לא אשכח עד ידעך זיק נשמתי – הן אבכה על בשרי כי יכאב עלי, מדוע אמר נעים זמירות ישראל כי לא ראה צדיק וזרעו יבקש לחם? הן אבי היה איש תם וישר, הלך בתם כל ימי התהלכו פה בשפל, הרבה צדקות בכל עת יותר מאשר היה לאל ידו, זאת מודעת בכל העיר, ומדוע ידוכא פרי בטנו באין כל מגן תחת השמים? ואף כי תקותי תאמצני כי לא אבקש לחם, כי יש לאל ידי להחיות נפשי מעמל ידי, אך אם כה ישפוט אלוה מבעד ערפל, תאבד האמונה מלב מאמיניו…

רוח כביר אמרי פיך, בתי! – ענה אברהם בתלונה דקה, האל יעות משפט? אך ידעתי כי מרוב צרותיך תדברי כזאת, ואל רחום הוא ולא יפקוד עליך עון, אכן אביך היה איש תם וישר, ידעתיו גם ידעתיו, כי התהלכתי אתו פה בשפל כרע כאח, ועל מותו רבים אבלו, ועל אשר תתאונני, בתי, כי נשארת באין מגן, אנכי אהיה לך מגן תחת השמים. ומנעי מנהי קולך, מבכי עיניך, ואל תדכאי נפשך בחזיונות מבהילים. ביום המחרת אנהגך, אביאך אל בית אחד ששם תרוי ענג ונחת ופקדת כל מחסוריך ולא תחטאי. כן דבר אברהם, ויקם ממושבו ויוציא מצלחתו צרור כסף ויניחהו על השלחן, ויפן ויצא, ורחל לא התבוננה, כי היא ישבה צלולה בים מחשבותיה אשר התרוצצו בקרבה בלי דעת וחשבון. היא לא ידעה מה לעשות, אם להתאבל על הוריה הישנים בנשיה, לבכות עליהם אשר בכיה לא יעלם… או להתנחם מעט על עצבה ורגזה בדברי אמת שבאו ויאתיו: ישלח ה' מלאך מפניו להאיר לפניך הדרך". ובישבה כה צלולה במחשבותיה התגנב גם הנֹחם ביניהם – למען ספות יגון עלי תוגה – על אשר חרפה שם אלהים ותתאונן עליו מר, כי על דעתה היתה כמחרפת שם אלהים… הן האיש אשר לא יאמין באלהים, הוא גם לא יחרף שמו, ורק המאמין בלבו ישא שם אלוה על שפתיו. אפס פתאם התעוררה ממלחמת רעיונותיה, ותחל למדוד בשעלה את החדר לארכה ולרחבה, ותאמר אל לבה: הן אמנם רבי אברהם נודע בעיר שאין כמוהו במעשי צדקה, אבל אנה יביאני לאכול לחם חסד? האם נערה חולה אני? האין בי עזרתה לכלכל נפשי כי אחזיק בשלחן לחם חסד? לחם עצלות? לא, לא תקום ולא תהיה! האם אין בי כח להחיות נפשי, נפש אחת? הה, לו חיתה אמי כי עתה כח בידי ואוני באצבעותי לכלכל גם נפשה! אך למה זה הבל איגע לדאוג למעני אם אבותי אכולי תולע הם? אשכב לנוח ויהי מה יהי, ובדברה שכבה לישן. אבל לבה המה בקרבה כהמות ים, רעיונות נוראים הבהילוה ויטלטלוה מערשה, וכה שכבה למעצבה עד כי התרדמה פרשה שחת רשתה על שמורות עיניה, דמה נעשה עב, ותישן בצאת האשמורה השניה; או לא ישנה כלל ורק רעיונותיה הנוראים מסכו בקרבה רוח עועים וישקוה רעל עד כי נפלה על נפשה מהומה עד אור הבקר.


הוֹלֵךְ צְדָקוֹת


בקצה העיר ישואין מתנוסס בית בנוי על ראש גבעה חמודה, אשר בימי הקיץ היא מעולפת ירקרק חרוץ מכף רגל ועד ראש, ורחוק הוא כפרסה מיתר הבתים אשר בעיר הזאת. הבית הזה גדול הוא ורחב ידים, חדריו בפנים נקיים וטהורים ומפוארים בכל פאר. הקרקע רצוף בקרשים קטנים מרובעים חלוקי מעצד ומשוחים בששר ובכל מיני צעצועים, וכלי הבית עשוים בטוב טעם ודעת מעשי ידי אמן נפלא. שמונה חלונים בהירים מעץ שמן יביטו החוצה בכל יפים. מסביב לבית גן נחמד, מן הגן קדמה ישתרע יער הנטוע בידי אדם. בהבית הזה התגורר אברהם הנודע להקורא.

הוא היה כבן ששים שנה, פניו מלאים עוד זיו ומפיקים נגה ומבטיו יפיצו חמלה. זקן גדול כרצי כסף יסוב את לחייו, וכל אבריו יעידו עליו כי ראה טובה בימי חלדו וכי חטר מגזע היחש ונצר משרשי משפחה רוממה הנהו. ידיו שלח במסחר בארצות רחוקות והצלחתו עלתה לו כפרחת, ויהי מהאנשים הישרים אשר יצמיחו ישועות בקרב הארץ. לבו כאב לו מאד בראותו אובדים בתגרת יד המחסור והנדחים בשחת העני והרעב. הוא הוציא כסף רב על צדקות ויהי משען לכל דורש עזרה. בטרם יקרא אליו העני ויענהו ויחלצהו מיד המציקים ועוכרי נפשו. ובכן היה אהוב ורצוי לכל בני עירו וזה שמו אשר קראו לו: אברהם אבינו. כן גם הצטיין אברהם באופן מאד נעלה בתכונות נפשו היקרה, בענוה, תם רוח, ובכל מדה נכונה ויקרה שתפארת לה מן האדם ומן המקום וידע להלוך נגד החיים וכל יודעיו ומכיריו כבדוהו ויוקירוהו מאד, מלא חפנים כבוד וחבה פזרו לו בבית התפלה בבואו להתפלל, וכל החבורות אשר בעיר בקשו להקימו לראש לחברתם, אך הוא מאן לקחת משרה קטנה או גדולה על שכמו, ולמרות רצון העדה כולה אשר בחרה בו פעמים רבות לשימהו אלוף לראשה כזר תפארת, לא חפץ וגם לא השמיע קולו ולא חוה דעתו בצרכי העדה. ודברים נעלים ונשגבים היו רגולים תמיד על לשונו: נפש האדם תמלא גיל בעשיתו מעשה צדקה, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? הן כל עמל יבול אך לא עמל צדקה, כי בזה ישאיר זכרו אחריו לדור על עפר יקום, ולא ימות שמו במו גופו ובהתמשלו כעפר ואפר. עמל צדקת האדם צועד עמו מדור לדור אחרי מותו וברכת אובד עצות להחיות נפשו וברכת אובד בדרכים נלוזים, בהראות לו כי לא זאת היא מטרת האדם עלי חלדו בקומץ שנותיו. לא תישר לך קורה יבשה, אבל את האדם הישר אל ארבע רוחותיו. החותרים בחשך בתים ואשר במחתרת ימצאו לא יצאו מרחם אמם, לא מלדה ומבטן ומהריון המה שודדים, והרשעים לא נוצרו לשתות כמים עולה כל הימים ואזלת ידם מהטיב. יש ביד כל האדם ללכת בתם, אם אך יהיו לו מדריכים טובים לתַוה מהלכו בחיים. ובכן חוב קדוש על כל אדם, באשר הוא אדם, להראות להתועה בדרכים נלוזים כי הוא נכון למועדי רגל. כן גם להחזיק באדם כי נפל, כי כמה עמל יעמול איש דעת להשאיר זכרו אחריו, לבל ימות שמו במות גויתו! הלא יבלה ימיו בעמל ושנותיו במצולת ים דאגה למען קנות לו שם לדור יבוא, ואחרי כל העמל והתלאה והדאגה לא ישיג אף אחד מני אלף את חפץ לבבו ותאות נפשו, כי מצודות וחרמים פרושים על דרכי הכבוד, פה תאחז הקנאה בזרוע כהה בעקב הרודף אחריה, תצידנו במלכודתה ותעטה עליו בושה סלה, ושם יגורוהו מסבות ותהפוכות בחרמים, ואחריתם תעוף העת, פיה כקבר פתוח לבלע את הכל, החיים ויצוריהם וזכרונותיהם. אבל לא כאלה חלק העושה צדקות בכל עת, זכרו לא יאסף בהמר העת, שמו לא ימחה, כי יצעד עמו מדור לדור.

כאלה וכאלה דבר תמיד אברהם הישר באדם ויהי נאה דורש ונאמה מקיים. הרבה עזי נפש ואבירי לב הפך לנפשות יקרות ורוחות עדינות בשפתיו הנוטפות מור. וחברתו אשת בריתו, שרה, היתה כבת חמשים וחמש שנה, שפלת הקומה מעט ורחבה, פניה מלאים הוד ועיניה תתמלטנה זיקי חמלה, ותהי לעזר לאלוף נעוריה במעשי הצדקה, וכל העניים והאביונים, היתומים והאלמנות, אשר בעיר הגידו כולם בפה אחד כי שרה נדיבת לב מאין כמוה, וכי חנינה ויתרון הכשר דעת בה נפגשו, ותם ואמון רוח וענות צדק נשקו, כי אדם כי נחלה, והנה מהרה קל באה שרה לסעדו על ערש דוי, לגהות ממנו מזור ולהכין צרי לכאבו. בבית אבל הופיעה כמלאך מושיע לשלם נחומים לאבלים ולהטיף כטל אורות אמריה בשפתי חן ובמתק לשונה. אשה עניה כי כרע ללדת, עד מהרה באה אליה לכלכלה בכל הצטרכותיה, עדי כי עשתה לה שם תפארה, וכל גרי העיר אהבוה מישרים וזה שמה אשר קראו לה: “שרה אמנו”. ודברים נעלים היו רגלים על לשון שרה: אל נשלה נפשנו לשוא בתקות נעימות, טוב לנו לדעת את יד המקרה ואת הפגעים אשר יחלק באפו בטרם בואם, לבל תפולנה עלינו כשואה פתאם, ואם תדאיב הדעת הזאת לבנו ולא נשיש בדי גיל בכל לב ביום שמחתנו, אך לעמת זה לא יפול רוחנו ביום צרה, ולא נדכא עד עפר מקצר רוח, ובכן טוב מאד ללכת אל בית אבל לשמוע קינים והגה והי מפי אמללים כי, מהם נקח נחומים לנפשנו ביום צרה.

כבעדן גן אלהים חיו האנשים האלה פה עלי אדמות, שמחה בלי אנחה, ענג ונחת בלי נגע ופגע מנת חלקם, ופרי מחמד בטנם, בן יחיד ומיוחד כפרח נחמד, משמח לב. בנם הזה, אבשלום, היה עלם כבן שבע עשרה שנה, חכם לבב, זך השכל וטהור הרעיון, הרנין לב הוריו בחכמתו ובדעתו הרחבה.

וכטוב להם כן הטיבו לכל דורש עזרה ומבקש משענת. מנשף ועד הערב נסבו דלתי ביתם על ציריהן מהיוצאים והבאים. רעבים באו להשקיט רעבונם, מטים – למצוא משענת וכל אחד ואחד מצא את אשר בקשה נפשו, לשמו ולעירו לא שאלוהו, אף לא התחקו על שרשי רגליו אם לא ערום יערים. הם האמינו למצוקות העני המציקות אותו, ואברהם שט כל היום ברחובות קריה להציל לבות נוגים מתגרת יד לוחציהם ותוקפיהם ואת יתומים ואת אלמנות רחם ובערה כאש נקמתו על מציקיהם. הוא בנה בית אספת דלים, בית מחסה ליתומים וליתומות מכספו ואת החוסים בהם כלכל בכל צרכיהם, מחוט ועד שרוך נעל. וכאשר גדלו היתומות הנערות, נתן אותן לאנשים, ולהנערים היתומים לקח עזר כנגדם. ככה יעשה אברהם כל הימים, ועל כן היה שמו מברך ומהלל בפי כל עושי צדקה, כי לו חכמה ובינה במעשי הצדקה מאין כמוהו. ואת בנו אבשלום הדריך בדרך ישרה כזאת ולא חשך גם שבטו ממנו אם הוא עשה לפעמים נגד רצונו, ולא מחסרון אהבה כי אם למדהו להלוך נגד החיים. אבשלום היה מרחם חלש ורפה ידים. ובכן נועץ אברהם לחזק רפיון גוו ולחנך אותו בדרך הזאת: למנוע ממנו כל תענוגות בשרים ולהרחיקנו מהיכלי־ענג ולהושיבנו בנאות דשא ושם יחנך אותו מורה. הוא בלה ימיו בנאות חמד ומנוחות שאננות, שאף תמיד רוח צח עד כי ברבות הימים נהפך לבריא אולם ורב אונים. חורת פניו סרה מעליו, ואדם שושנים הופיע על לחייו ורוח עז רחפה עליו. כה חלפו עברו ימיו בנעימים עד היותו בן עשר שנים. אפס כי כל אלה לקחו כל עתותיו, עד כי לא נותר לו זמן ללמוד חכמה וללכת בדרך תבונות. אברהם הרגיש זאת, אך לא שת אל לבו, באמרו: אם יסובל רוחו בלמודים יהרסו אשיות גויתו עד כי תרפינה גם כנפי רוחו, אך אם יהיה גוו מוצק, אז יחזקו גם כנפי רוחו ולאט לאט יצעד על שלבי הדעת והתבונה, וכן היה, כי בהיות אבשלום בן חמש עשרה שנה היה מלא חכמה ודעת והרנין לב הוריו.


מֶחֱזָה מוּל מֶחֱזָה


אם יראה איש כי אזלת ידו במלחמה, אז ישליך חרבו כרגע מיד, ירף מכבוד ולא יוסיף להתגרות מלחמה, פן יעלה עוד יותר אף מתקוממו וירב כעשו עמו וירבה לשים שמות. אבל נגד פגעי החיים ילחם האדם בכל מאמצי כחו אף כי יודע שיפול שדוד לפניהם, כי חמדת החיים תרבה אמץ בו לעמוד להלחם בעד נפשו עד ידעך זיק נר נשמתו. – רחל לחמה בעד נפשה אחרי מות אמה ותקשה ערפה לבקשת אברהם הישר באדם אשר חפץ לפרוש עליה צל כנפי חסד, אך כעבור חדשים מספר ראתה כי אזלת ידה לכלכל נפשה, יען כי חלתה ולא היה בה כח לעבוד מלאכת התפירה (אם כי בימים האלה נקל מאד לנערה יפה־פיה לכלכל נפשה ולחיות חיי תענוגים) ולמרות רצונה נעתרה לבקשת אברהם, אשר הביאה לבית אחד לחסות בו. הבית היה בעל קומה אחת בנוי על שפת נהר גדול ורחב ידים.

שמואל בעל הבית היה כבן ארבעים שנה, פניו דלים ורעים וזקן גדול אשר יחלק לשתי מפלגות וכל מפלגה יורדת על פי מדותיו, יסוב את לחייו. אשתו, בלהה, או כאשר קרא אותה אישה “גפרית”, היתה כבת ארבעים וחמש שנים, שפלת הקומה ורחבה, עיניה קטנות ואמוצות ומפיצות ערמה ומזמה, לחייה מלאות ואדומות כשני תפוחים גדולים, ובשפל פניה עוד תפוח שלישי אשר כסה כמעט את צוארה המבריק כנחשת קלל. ובלכתה התנהגו רגליה בכבדות כמו מנתרת היתה על הארץ, ובדברה בקשה לתת קסם על שפתיה ותאריך אותן ותקרוץ בעיניה ותקמוט מצחה ולחייה עד כי העירו געל נפש בלב הרואה. שמואל היה אחי אברהם, ועל פי מקרה בא במסורת ברית החתונה את בלהה. לו לא היה מעשה אשר יעשה ויחי על נדבות לב אחיו הישר באדם אשר העניקהו מכל טוב, ולו היתה בת יחידה ושמה לאה, או כאשר קראה אביה “בת האם”. לאה היתה כבת עשרים ושתים שנה על פי ספרי הזכרון לילודים, ובת שבע עשרה לפי דברת אמה. ואם כי נערה יפה־פיה היתה, אך הליכותיה היו נמבזות מאד: באשר מחול שם היא ולא ישכנו רגליה ביתה, בכל בית מועד למשחקים ורודפי שמחה ותענוגות בשרים, ומלאכתה כל היום להתקשט ולעדות עדי, ותקרא ספורי־אהבה המעוררים רגשות תאוה, חזתה לה חזיונות כחזיונות אשר קראה מעל הספורים ותבקש גם לנפשה חזיונות כאלה. היא אהבה כי הללו את שערותיה השחורות וקווצות תלתליה ועיניה המפיקות רשפי־אש, אשר לא נחו רגע. מדברותיה ותנועות גויתה היו ברעש וסאון, ופניה העידו בה כי סערת התאוה סערה בלבה ברוב עוז וכח, ותאהב לשוח כל היום ברחובות קריה לבקש דודים. וכגבהו שמים מעל הארץ, כן גבהו הליכות לאה מרחל. רחל היתה נערה כלילת יופי, עיניה הזכות והמפיקות אור שלוה ועלומים כֻסו בשמורות ארוכות ותתנה לה צלם דמות מנוחה, גם כל תנועות גויתה היו בנחת, שפתיה נעו בכבדות בדברה, דבריה היו בחשבון ודעת, ובטרם הוציאה אותם מלב, דבבו שפתיה, כמו שקול תשקלם אם להוציאם או לשים חשך סתרם בלבבה. פלג מחשבותיה הלך לאט כמו פלג זך אשר לא יכזבו מימיו. סערת התאוה עוד לא הפריעה מנוחות לבה. היא אהבה את המלאכה ותתענג בקראה מעל ספר המתאר חיי מאשרים במנוחה ובשלות השקט מספורי אהבה, אשר ירעישו מורשי הלבבות במחזות נוראים ואיומים, מלחמת התאוה ופגעיה, ואשר יביאו את האדם לבנות רק היכלי ענג ברוח דמיונו כל ימיו.

בהביא אברהם את רחל אל בית שמואל אחיו לחסות בו, קבלה אותה בלהה בפנים צוהלים ובכבוד גדול. ימים רבים בכתה רחל במסתרים על מות אמה, ולבה זעק לה. גם ברגעי שמחה התגנבה התוגה בלבה ותדכא את נפשה, וכל התענוגים אשר חלקו לה בלהה ולאה בימים הראשונים, אם כי החזיקו אשיות גויתה ותשב לאיתנה, אך הם לא השכיחו מלבה תאניה ואניה על מות אמה. בימים הראשונים התרועעה עם לאה כאחות, ונפשה נקשרה בנפשה בעבותות אהבה, והסכינה ארחותיה בשבתה, בצאתה ובבואה, ויחדיו בלו עתותיהן בנעימים. אפס ברבות הימים הכירה רחל את נכלי הליכות לאה ותחל לשנוא אותה כדבר פגול. כי כל דבר טוב בתבל אם ישחת תהיה משחתו כפלים מדבר רע אשר משחתו בקרבו מטבעו. השושנה אם יעלה בה רקבון תעלה צחנתה יתר שאת, והאהבה אם תתהפך לאיבה לא תדע גבול ותגדל יתר מכל שנאה, ואשר על כן גברה שנאת רחל ללאה עד מאד בעד הליכותיה. ולהפך, גברה האהבה בלבות אברהם ושרה לרחל בגלל ישרת לבה ותמתה, ועל אשר כלכלה דבריה במשפט ובחשבון, בענות חן, ועל רוח תם ויושר אשר רחפה על כל יצורי גוה. כן גם מצאה רחל חן ושכל טוב בעיני אבשלום בנם אשר דרש את שלומה מדי יום ביומו, ובבואו אליה, דבר עמה נעימות, והיא השיבה לו אמרות טהורות ביראת הכבוד. נפש אבשלום דבקה בנפש רחל היפה בבנות והמצניעה לכת, ויאהב אותה בלי מצרים, ורחל גם היא השיבה לו אהבה טהורה אל חיקו, אף כי נפשה ידעה כי מרומם הוא עליה כרום שמים מעל הארץ ואביו לא יאבה בהאהבה הזאת בעד כל כפר.

שתי הנפשות האלה נקשרו בעבותות האהבה, ויתר שאת גברה האהבה בלב אבשלום ותיקד כיקוד אש על מזבח לבבו. וכפי אשר גברה בלבו, כן גברה פי שנים הקנאה בלב בלהה דודתו, בראותה כי הוא נשא עיניו אל רחל היתומה ולא שת לבו אל לאה בתה, ותחל לנטור איבה בלבה לרחל עד להשחית. בלהה היתה מרשעת גדולה, ושמואל אישה ירא מפניה כמפני מלך בלהות, ויט תמיד אזן קשבת להקשיב ברעדה את אשר הוציאה מפיה ואחר דבריה לא שנה כחוט השערה. ומיום בואו במסורת ברית החתונה אתה, אשר היתה על פי מקרה, הסכין לשמוע מפיה ולא להשמיע. אמנם הטבע יראה כח פעולתו כי עץ אחד נושא פרי מר ומתוק, ובטן אחת תוליד חכם ותם. אברהם היה חכם לבב וכביר שכל, ושמואל אחיו היה כבהמה אשר לא תרבה מחשבות ויעצם תמיד עיניו ויתן ידו אל מוליכו. וכאשר נדברו שני אנשים לפניו ויבקשוהו להיות מוכיח בינימו וישית ידו על שנימו, ירא פן יחשדנו אחד הנדברים כי לבבו ילך אחרי רעהו, לכן הניע בראשו לכל דובר בו; וכאשר דברו שניהם יחדיו מהר להניע ראשו הנה והנה לבל יעלה אף אחד משניהם.

מדוע נפשך עגומה? שאל אבשלום את רחל בבואו אליה ובראותו אותה יושבת צלולה בים דאגה.

מי יתן ויגון לבבי כליל יחלוף – ענתה רחל. אכן צרעת ממארת העצבת הנה, כי תדבק באיש ולא עד מהרה תעזבנו, ואשר על כן לא אוכל למשול ברוחי. הן נפשי תברך את אביך הישר באדם ואין מלה בלשוני להודות לו על חסדו עמדי, אולם לבי עוד לאמי יזעק ונפשי עליה תאבל.

– אבל היגון לא להועיל, כי אם לדכא בו את הנפש! אין חלי ואין מדוה אשר ידכא את האדם כמחלת היגון, הוא חלי רע נתן לאדם לענות נפשו בו חנם, כי מה יועיל היגון על הדבר אשר אין להשיב? הרפי, אהובתי, מתוגה ועזבי יגון. אל תדאגי, אנכי אהיה לך אב מחזיק ביד ימינך, כאם רחמניה לילה ויום אצרך, על כפי אשאך ולא אמנע ממך כל טוב. הלא ידעת אם לא שמעת אבי איש עשיר הוא ונחלתו שפרה עליו.

עשרו וישרו ידעתי גם ידעתי, אדוני – ענתה רחל בענות חן – וזכרו לא ימחה מלוח לבי עד ידעך זיק נר נשמתי בעד חסדיו אלי; אך מוסר כליותי אשמע באכלי לחם חסד. לו נתנה לי בלהה דודתך איזה מלאכה על שעות אחדות ביום, ולו ידעתי כי מעמל כפי אשבע לחם, כי עתה שמחתי אלי גיל. והמעט ממני חסדי אביך, ובמה איפוא מצאה שפחתך חן גם בעיניך, אדוני מרומם?

במה? במעט חן ובמעט יפי! – ענה אבשלום בשחוק קל – במעט חן ובישרת לב. ולא עתה יקרא לך יתומה, לעולם אני אהיה לך וכי תעבורי במים אתך אני, מאשר יקרת בעיני נכבדת, ואני אהבתיך!

רחל לא ענתה דבר, ראשה הורידה על החזה, ותחשוב רגעים אחדים כמו לחמה את שפתותיה אשר נעו להפתח ולהוציא מלים מלב, ואבשלום עמד על ידה ועיניו בחנו את עיניה. אחרי רגעים מספר התמלטו שפתיה כמעט בלי חמדה: הנה זאת תאוה ולא אהבה!…

מה זה תבענה שפתיך? שאל אבשלום בתמהון.

אהבה כזאת רק תאוה, יען כי היא תלויה ביופי, ענתה רחל וחכלילות הבשת כסתה פניה. ומאד חרה אפי בהמליצים אשר יתארו אדם בתאר פנים, ומדוע לא יתארוהו כי לא תאר לו ולא הדר, אך רוח טהורה מתנוססת בו? המה, המליצים האלה, ישימו שירי זמה בפי נערה יפה־פיה אשר כמו קנתה לב הגבר, ובקסם שפתיה צדדה נפשו… ובין כה אין בקרבה נכונה ולבה מלא ערמה ומזמה, ולב מלא חכמה וישר לא יראו לעינים, ואשר על כן רק יפי הפנים תחמוד עלמה בלבה ולא יפי הנפש, וכן גם הגבר יחמוד רק אודם הלחיות.

אבל איפה ראית, אהובתי, אהבה בלי תאוה? איך נוכל לאהוב איזה דבר אם לא נחשוק בו? הנך רמים תשפוטי ולא בינת נבון לי להבינם! לאיזה אהבה לא תלוה תאוה? האֵם תמנה לילות עמל לה להשגיח ולגדל את בנה, לרגעים תבחננו פן ינחה עליו רוח רעה ויטרידנו, ותשמח אלי גיל בראותה אותו איש באנשים, וגם זאת תהיה – על דעתך – אהבה התלויה בתאוה?

– וגם זאת אהבה אשר איננה טהורה, כי להפעולה תלוה תמיד תאוה: לחכמת החכם אשר בה יפקח עיני רבבות אנשים ההולכים בחשך, תתרועע התאוה או הגאוה להתנשא לכל לראש ולעמוד רק על דעתו, וכן גם לאהבת אם לבניה תלוה תאוה וגאוה, כי כל עמלה אודותם – לראותם חבובים ונחמדים בעיני אלהים ואדם ולמען יאמרו אשרי יולדתם!

– ואיזה היא אהבה טהורה? הוריני־נא דרכיה!

– מי לא ידע בכל אלה כי בצאת האהבה – התלויה בתאוה – מחוג הרעיון ותגיע אל מחוז הפועל, אז תירש השנאה מקומה ביתר שאת, כי כל רגש בצאתו מחוג הרעיון ויבוא אל מחוז חפצו, אז חדל להיות רגש טהור. ועל שאלתך מה זאת אהבה טהורה, אענך במלים קצרים: האֵם כי תאהב את מחמד בטנה גם עת אשר רגבי עפר יכסו קברו במשאון, אין מעצור בעד רוחה, אין בריח בעדה לבלי תת לה מעבר, כי על כנפי רוח תגביה עוף במנוחה כשרפי קדש!

אבל העתרת עלי מלים, אהובתי, – שסע אבשלום את דברי רחל – העתרת עלי מלים וחפץ לבבי לא השמעתני! הלא שאלתיך מה זאת אהבה טהורה בין החיים? על דעתך אין אהבה בבית חבר, כי בצאת האהבה לפעל אז אחרי ימים מספר יקום ריב בין איש לאשתו. ועל דעתך, עלינו לכבד את המעיר געל נפש למראה עינינו ואז נדע כי זאת היא האהבה הטהורה. נוקיר מפז זו אשר לא תאר לה ולא הדר, יען כי אם נכבדנה בגלל יפיה, אז תהיה אהבה אשר איננה טהורה, ורעיון בלתי טהור הוא!…

– בודאי כן! וכן אמר גם החכם מכל אדם אשר בידו היו מחקרי לבות בני אדם. גם הוא אמר כי שקר החן והבל היופי כי אם תוכן הלב.

– ואם אהבתיך, הגידי לי בגלל מה אהבך, בגלל יפיך או ישרך? שאל אבשלום בשחוק קל.

– לא בגלל אחת מהנה, אהבני בהלך נפש וברעיון לב ואז אהבתך אלי לא תפסק כנחל נובע. גם אל נא תשכח כי יתומה אני ואתה בן נדיבים ופן תרע אהבתך אלי בעיני אביך.

– לא, רחל משאת נפשי, אהבתיך אהבה בלי מצרים מיום ראיתיך; אהבתי אליך תעלה עד מרום קצה והיא לא תרע גם בעיני אבי, אשר יאהבני אהבה עזה פי שנים מכל אהבת אב לבנים, ולא יתיצב לשטן לנו, רק הודיעיני איך אהבך באהבה טהורה? ומה זאת אהבה טהורה?

אני אגיד לכם מה זאת אהבה! – קראה לאה בבואה החדרה ובשבתה על יד אבשלום – אהבה נעימה היא: לתת לאחד את היד, להשני את הלב ולהשלישי את… הנה אז נרוה, לא רק באהבה טהורה, באהבת אחד, כי אם גם באהבה מעורבת, זה יעתיר נעתרות נשיקות, וזה יחבק החק, וזה…

הסי לאה! – אמרה רחל בתוכחת מגולה – קחי בשנה! הלא לבשת וגם לחרפה יחשבו מלים כאלה לנערה…

מדוע אלבש בשת? – קראה לאה בשחוק פרוע – הבשת היא סכלות אמר החכם דיאגענוס, והוא בעצמו עשה את כל מאויי לבו לעיני השמש ולא התבושש, ומדוע אבוש אני? יבושו אלה אשר לבם צפון מכל דעת! יקחו בשנה חסרי־הלב, ואני נבינותי ועיני נפקחו לראות כי לא טוב לאדם שבת בדד כל היום! ולמען מי נבראו כל התענוגים אם לא למען האדם, למען יתענג בדשן נפשו בטרם יבואונו ימי הרעה…

והתענוג הראשון אצלך היא האהבה? – שסעה רחל את דברי לאה – ועל דעתי לא אשגה, כי קריאה בספרים מועילים בדברי הימים לעמים שונים, ענג לנפש יותר מלשוח על רצפת האבנים ולבקש דודים… ועוד יותר לנערה אשר כל כבודה שבת בית.

– ואני אגיד לך, רחל, כי לא תביני, מה זאת אהבה!

– כן יאמרו לנו שונאינו ומנדינו אשר ירדפו תענוגות בשרים כל היום כסוס שוטף ויתגלגלו לרגלי אשה נצורת לב ולא יבינו מה זה רגש, כן יאמרו: אין רגש אהבה בלב יהודי אשר יאהב רק את אשתו ואת בני ביתו באהבה טהורה וישרה אשר אין ערוך לה ואהבה אחרת לא ידע לב יהודי הנאמן לעמו ולדתו, וכן אמרת גם את לאה.

דעותיכן ותכונות נפשיכן לא תשאנה במאזנים יחד, ענה אבשלום גם הוא חלקו, וכגבהו שמים מעל הארץ כן גבהו אלה מאלה.

לא רק דעותינו אנו לא תשתוינה יחד – אמרה רחל בשלות השקט – כמעט אין שני אנשים בתבל אשר דעותיהם תשאנה במאזנים יחד. אם נטה אזננו לקול תלונות האדם על דבר חייו, נוכחה כי תהפוכות יהגו כל היום. אלה אשר חלקם דשן ושמן פה עלי אדמות ויעשו פימה עלי כסל, אלה אשר ישתעשעו על חור מקור ההצלחה, אלה – יתאוננו וירננו באהליהם על מרוצת החיים, אשר חיש קל יעיפו, הרגעים, השעות, הימים והשנים, כמו הגה קל יעבורו. ואלה אשר מבקר לערב יכתו על פת לחם יבש ודרכם נסתרה וכל תקוה לא נשקפת למו אלה – יאנחו מקצר רוח ויקללו את יום נולדו בו, יקללו את ימיהם על אשר בכבדות יתנהלו, רגע לשעה ושעה לירחי־עמל ימנו, עד אשר תקוץ נפשם בחיים הארוכים המתנהלים לאט ובעצלתים.

אבל – שסע אבשלום את דברי רחל – אבל כאשר נביא לבב חכמה למנות ימינו כן נדע כי מדה אחת וקצב אחד לכל רגעי החיים, לא יאריך האחד ולא יקצר השני, אך התענוגים ירעישו העת כארבה והתלאות תשומנה מתג ורסן בפיה למשכה עשר מעלות אחורנית.

הנה בזאת צדקת אענך, אבשלום, קראה לאה בעליצות לב, התענוגים ירעישו העת כארבה, ובכן הנני מבקשת תענוגים לעוף על כנפי העת לבלתי אמאס בחיי כל ימי היותי על האדמה!

אל תשמחי כה אלי גיל בדמותך, כי דברי אבשלום קלעו לחפץ לבבך! שסעה רחל את דבריה ברגש. על דעתי, כי התענוג אך עצלות, והעצלות יונק שדי העצבון. האדם אשר יעבוד עבודה כל היום, אשר בחר לו דרך בחיים ולבו מלא חפץ לעמול לנפשו או למען אהובי נפשו, הוא לא ילכד ברשת העצבון ולא ימאס בחיים, אך בני תענוג אשר נפשם מסבלה בתענוגים ולא תחסר להם מאומה, ולא ימצא חפץ בעמל, המה ימאסו בחיים!…

ראי איך התהפכת כחמר חותם בדבריך! אמרה לאה בשחוק – הלא אמרת כי האמלל ירגן באהלו על החיים אשר בכבדות יתנהגו, והמאושר יתאונן מר על מרוצת החיים?

– אמנם כן, נפש האמלל תמאס בחיים מקצר רוח ונפש המאושר תבוס נופת החיים מרוב תענוג.

לאה נלאתה נשוא את דברי רחל הנאמרים בדעת, יען כי לא היו כחפץ לבה, ותקם ותלך לה, ואבשלום אמר אל רחל: אנא, אהובתי, אמרי נא לי “לך אני” ולא תמצאי מאושר כמוני בתבל.

– אל נא, אדוני, אנכי יתומה ואתה בן נדיבים, וחסדי אביך הנאמנים די לי.

הלא אמרתי לך, אהובתי, – קרא אבשלום אחרי דומיה קטנה – הלא אמרתי לך כי לא עתה יקרא לך יתומה, ותהי האמונה אזור חלציך כי לא אשקור לך, פי רחוק משקר וקרבי לא ידע מרמה; ומדי דברו פגשו שפתיו בידה הזכה משלג ויפן ויצא.


תְּמִימֵי דֵעִים


בעת אשר דבר אבשלום עם רחל, ישב אברהם בחביון עוזו, בחדר עקר ספריו והגה בספר. פניו כפני כהן לאל עליון, זיו טהור שפוך עליהם מקרני השמש המתנוצצים בעד החלון ובאורם יהלו גם כל יתר התמונות היפה־פיות בחדרו.

הדלת נפתחה, ושרה באה החדרה ותאמר: אלוף נעורי! נחשון חכה היום בואך.

אברהם נשא עיניו והביט בפני רעיתו רגעים ספורים ויען בתלונה דקה: עד מתי לא ירפה ממני? כמה לא ישעה מעלי?

שרה התרחקה לאט ותשב ממולו מבלי השיב דבר. אחרי רגעים מספר הרים אברהם שנית ראשו ויאמר: זה כשנה לא ירפני עד בלעי רקי! מה נתעה הוא בשוא! איככה נוכל להתחתן בהנוכל הזה אשר קללת רבים רובצת לפתחו? לא, רעיתי יקרה, לא נוכל תת בנינו היחיד לאיש שותה כמים עולה! נחשון את יתומים ואת אלמנות יבוז וישגה תמיד באהבת הבצע, ואומרים עליו כי עשרו לא ממקור טהור יהלך והיה במחשך מעשהו, נעלם מעין רואהו ואיש לא ידע אתו עד מה, הנוכל להתחתן בו? האין זאת עכורת נפש? ומשרש נחש יצא צפע. הלא שמעת את דברת בני העיר על הליכות בתו. היא תשנא את מקור ממנה חצבה, כי על דעתה הוא בעוכריה ולא יתננה להלקח אחר כבוד לאחד מאצילי מרום עם הארץ לאשה.

צדקת אלוף נעורי! – ענתה שרה – נחשון איש רע מעללים ואם כי עשיר גדול הוא, אך היתפאר העשיר בעשרו אשר צבר בעשק ונלוז? ועל אדות בתו אספר לך את אשר שמעתי: היא נתנה לבה וידה לבן נכר ושניהם ברחו מהעיר באישון לילה, אפס נחשון תפשה, אם כי גם על דעתו לא ירשע בהתכחשו לצור מחצבתו.

– בלי ספק תפשה, יען כי עשתה במחשך מעשיה, ועל דעתו לעשות זאת נגדה נא לכל עמו, למען הראות כי אמץ לב לו. הוא כבר רמס ברגל גאוה את קדשי דתנו ויעשה מה שלבו חפץ… ואיך הרהיב הנבל הזה בנפשו עז לבקש בננו עת הוא לועג גם לשם יהודי ומואס בו בשאט בנפש? אין חקר לרוח האדם!

– אבל התדמה, אלוף נעורי, כי לאה בת אחיך טובה מבת נחשון? דרך אחת להנה בכל הליכותיהן.

– ידעתי גם ידעתי את נהלי הליכות לאה ואמה לא נכחדה ממני, כאם בתה. ידעתי את המרשעת הזאת, היא תשקיע בחבל לשון שמואל וישדד עמקים אחריה ואל אשר תחפוץ תטנו. הנה זה גורל האדם אשר הטבע גזל מעט מרוח מבינתו ולא ידע להוביל את אנית החיים על הים הזועף, אשר גליו לא ישקטו רגע ודגי הטרף, ההולכים על שתי רגלים יפערו פיהם כקבר פתוח לבלעו חיים. לו חלק לשמואל הטבע בבינה יתרה, כי עתה לא לקחה בלהה שבט אפה בידה למשול בו. וצר לי מאד על אשר הבאתי את היתומה לחסות תחת כנפיה, היא נערה ישרת לב ותמימת דרך.

אם כן – ענתה שרה בחמלה – קחנה אל ביתנו ונספחה על משפחתנו.

– גם לבבי כן יחשוב; ושמעי נא, רעיתי יקרה, אחוך שמעי לי: הן אנחנו שמחים בחלקנו אשר נתן לנו ה' מידו הטובה, לכן נבחר לבננו את רחל היתומה. היא נערה תמה, ישרת לב ותמימת דרך בה נפגשו, ולה נאה תהלה ולה תאות להיות עזר כנגד בננו. את אביה ידעתי, הוא היה איש תם וישר, חטר מגזע היחש ונצר משרשי משפחה רוממה. ודעי, רעיתי, כי הנערה אשר נולדה וגדלה על ברכי אבות ישרים ואשר הסכינה לתמוך כבוד ולכבד את הוריה ומשפחתה, היא תדע להוקיר ולכבד את אלוף נעוריה.

– אמנם כן, אנחנו זקנו ותקותנו אך לראות את בננו צולח ומאשר בארץ, חביב ונחמד בעיני אלהים ואדם. ואם גם אבשלום יבחר ברחל – יתן ה' לראות בעינינו את הצמד החמד פרוח יפרח אף גילת ורנן בביתנו.

עודם מדברים, ואיש בא החדרה וכמו גזל את השיחה הנעימה משתי הנפשות הישרות ההנה.

ברוך בואך נחשון! אמר אברהם כמעט בלי חמדה – שב! ויור לו באצבעו כסא לשבת.


נחשון ישב על הכסא ויאמר: סלח לי, אברהם, על כי באתי כארח לא קרוא להחריד מנוחתך.

אין דבר – ענה אברהם – לא בך האשם. הנה כן המה דרכי החיים: החזק ידכא את החלש, לא רק בעת אשר יחפוץ להראות את זרועו הרמה ועזוז כחו, כי אם גם בעברו וחלפו ישים שמות ולא ישים אל לב.

הפעם לא בדעת דברת, אמר נחשון ויעקם שפתיו כאיש אשר יעביר על דל שפתיו דבר מר.

– כן יאמרו לנו כל בני דור החדש, אשר יבקשו בכל מאמצי כחם לכסות את פני היבשה בדעת כמים מכסים אל ים, כאשר יכסו פני ארץ צחיחה ברגבים ועשבות שדה עליהם אשר חפרו משדה אחר למען שמח עין הרואה. הנה בדעת כזאת יכסו בני דור החדש את פני התבל, וכאשר יפתח שריד דור העבר את פיו לחוה דעתו גם הוא, אז ישחקו עליו הצעירים ממנו לימים האלה ויענוהו: לא בישישים חכמה ולא באורך ימים תבונה, כי עבר אבד עליהם כלח, וכן אמרת גם אתה, נחשון, כי לא בדעת דברתי. הן זך לקחי וישר לבי אמרי, כי החזק ידכא את החלש לא רק בעת אשר יחפוץ להראות זרוע הרמה כי אם גם ישים שמות מבלי משים אל לב. ואם כי איש דעת ילך מישרים, כי הדעת תורה לאדם להאמין בצרת רעהו, אדם כמוהו, הנה זאת תורת הדעת, אבל בימים האלה כסתה הדעת פני התבל באופן כזה: לא ברוב חכמה ודעת יתימר האיש ולא בישרת לב כי אם במלבושיו על פי משפט החדש אשר הוציאו הַחַיָטִים, כהני המדה, וברמסם דתי קדשנו ברגל גאוה, ובדכאם תחת כפות רגליהם את החלש מהם, ובהתכחשם לצור מחצבתם; הנה זאת תורת הדעת בעת הזאת. אכן ישנם אנשים המתחפשים בבגדי צדק ועוטים יראה כשלמה למען יתראו לעיני כל כי תורת ה' תמימה בקרבם, ויעשו כל מדה לא נכונה.

נחשון הבין כי אברהם כנן חצי תוכחתו אל לבו, שפתיו מלאו זעם ועיניו בערו כאש לפידות, אך הסתיר מבוכתו ויאמר: נקצר שיחתנו, הלא ידעת מדוע באתי אליך!

– לא אדע.

– חפצתי כי תתחתן בי, הן נודע לך כבודי ועשרי ומדוע תמנע טוב מבנך? הואל נא והרבה עלי מהר ומתן, אך תנתן בתי לבנך.

אברהם העיף עיניו בשרה רעיתו ויאמר אל נחשון: גם בני מבני הדור החדש הוא! גם הוא יודע איזה לרחק ואיזה לקרב ככל בני דור החדש – כאשר תאמר אתה תמיד – גם הוא יודע לבחור באשר נפשו חפצה ומשתוקקת… ואשר על כן לא מצאה בתך חן בעיניו, אף כי עודני מחזיק בתמת דור הישן ועודני סוחר בסחבות ומלחים כאשר יאמרו בני דור החדש על כל מחזיק בתמתו. ובדברו הדברים האלה שחק בשחוק קל.

דמי נחשון רתחו בקרבו מכעש בשמעו הדברים האלה, אך הבליג התאפק ולא ענה דבר, ויקם ממושבו ויצא מהחדר, וחתו בערה בו עד להשחית, ואברהם אמר אל שרה בפנים נזעמים: הנני ירא מאד פן ינקם ממנו הנבל הזה. לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו? הן רוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה בדם רעהו, ומי גבר בעיר הזאת אשר לא היה למפגע לו? הראית איך פניו היו פני להבים ועיניו נמלאו דם?

ותצחק שרה בקרבה ותאמר: אל תירא, אלוף נעורי, משואת רשעים! ה' יהי עמנו ומה יעשו לנו בני אדם?

הנה צדקת בדבריך, רעיתי – ענה אברהם במנוחת לב – וישם עיניו בהספר אשר לפניו ושרה יצאה מהחדר.


עֵצָה בְּמַעֲמַקִים


כל בני האדם עבדים המה ליצרי לביהם: האחד ילכד ברשת זמה, השני בפח תאות הבצע, והשלישי במכמורת הקנאה, וכהמה רבים המה המכשולים לרגלי בן אדם.

בלהה – אשר היא גם כן כאחד האדם – נלכדה ברשת הקנאה. הקנאה יקדה במסתרים בלבה, בראותה כי אבשלום נשא עיניו אל רחל היתומה ואל לאה בתה לא ישית לבו, ותאמר אל שמואל אישה: הלא אמרתי לך, כי למן היום אשר הובאה היתומה אל ביתנו, מן היום ההוא אבד חן בתנו בעיני אבשלום ותקל מפניו. עתה אבדה תקותנו, זרים יבואו נחלת אחיך! הן כל ישעי היה להצמיד את בתנו את אבשלום ותהי יורשת בית אחיך, ועתה, הה, רוח אחרת אתו. הוא נשא עיניו אל היתומה וכל חיי רוחו בה. היתומה הזאת הציתה אש אהבה בעצמותיו, לכן לא ישית לבו אל בתנו כמלפנים ותוחלתנו נכזבה. השמעת, אסופת־חוץ קנתה לב בן עשיר כאבשלום!

גם לפנים לא שת אבשלום לבו אל לאה, ענה שמואל בחפזון, כמו ידע בנפשו שבדברים כאלה לא יחדל ענשו וחטאת שפתיו לא תכופר. וכאשר דמה כן היתה: בלהה קראה בשריקה מוזרה: איך לא? גבר לא יצלח! הכי לא ראית? עור ועינים לך! קדקד בלי מוח! הכי לא ראית כי דבר אתה דברי אהבה כפעם בפעם? ומדוע לא שת לבו אליה, הגד אם ידעת בינה? ומה עול מצאת בה? כסיל! ואולי יען כי תלך לשוח ותקרא ספורים למען דעת ללכת בדרכי החיים? הוי בן דור הישן, הסוחר עוד בסחבות ומלחים ושונא שנאה נצחת את כל דבר חדש תחת השמים! על דעתך תרשע לאה בארחה לחברת בחורים ותלך שלובי־יד עמהם?

שמואל לא היה מבני דור הישן, ולא שנא כל דבר חדש תחת השמים, כאשר חרצה עליו בלהה אשתו, רק הלך בתם ולא ידע דרך אחרת ולא הרבה מחשבות, וידע לירא את אשתו. ובראותו כי סביבות שניה אימה, הבין כי נכון בידו יום חשך, וישנה את טעמו והשיב לה כמתחנן: אבל מי אשם כי אבשלום לא ישים לבו אל לאה? ומה חטאתי כי תעירי עלי כל חמתך? הרפי מאף ועזבי חמה, הן מאת ה' היתה זאת!

מאת ה' היתה זאת? – קראה בלהה בזעף אף – מאת ה'? אך חכה נא כמעט רגע ועיניך תראינה מה אני להנערה השובבה ההיא! הניחותי חמתי בה, ותלחך עפר כנחש וחרקה שן ונמסה!…

– חלילה לך, רעיתי, מעשות דבר רע לרחל, כי ירע בעיני אברהם ויבולע לנו.

אינני מבקשת ממך להשמיעני מוסר! קראה בלהה בקול מושל עד כי נבהל שמואל וינס החוצה, ואיש אחר הופיע על סף הבית וכמו בעל קסמים הוא להרך את לב בלהה ברגע אחד, כי היא הצהילה פניה אליו ותאמר בלשון רכה: ברוך בואך, נחשון, שב!

מדוע נס שמואל בחפזון מהבית? שאל נחשון את בלהה בשבתו על הכסא ובשחקו שחוק פרוע.

– יקחהו אופל! כמוהו כאחיו יהגו במוסר כל היום. אחיו הביא לביתי נערה, אשר נפשי תקוץ בה, וחפץ להרכיב את אבשלום אלוף לראשה. אך חפצך על ידי יצלח… היתומה הנמבזה הזאת לא תמלט מהרשת המזורה לרגליה… ואבשלום לא יוסיף לראותה עוד.

שמעי נא אשה נכבדה! – אמר נחשון אליה אחרי דומיה ממושכה – אם חפצי על ידך יצלח, אז אשקול על ידך חמשת אלף שקל כסף גמול, רק מהרי והחישי מעשיך בטרם תארש היא לאבשלום. ועוד הפעם הנני מזכיר אותך כי זאת תעשי. הן על שפת הנהר מושבך, ולפנות ערב תקחי אותה לשוט עמה בסירה דוגה ולהביאה אל היער אשר מעבר הנהר לשאוף רוח צח, ואת תתחמקי לאטך ותשוב לביתך, והיא תשאר ביער, ואני אדע מה לעשות אתה…

– עצתך עצה נפלאה, הנך מפליא עצה, ועוד היום אבצע בה את כל מעשי… אך הס, הנה היא באה, רחל באה!

נחשון יצא חיש מהבית, ובלהה אמרה אל לבה: עצתו עצה נפלאה… אני אשאירה ביער, והוא יבוא ויעשה אתה כחפץ לבבו, למען לא תוסיף עוד לירות חצי אהבה בלב אבשלום, ואז אטה את לבו אל לאה…


הֲפַכְפַּךְ


נחשון היה אדם כבן חמשים שנה ומשחת מאיש מראהו: קצר קומה ועב הכרש, פניו כסו בחלבם, ועורקים אדומים כתולעים יכסו כמעשה אורג אותם ואת חטמו העב והארוך והמעוקל. עיניו הקטנות והלבנות הנשקפות מתחת מצחו הקטן הפיצו ערמה ומזמה, תנועת גוו וניב שפתיו העידו בו כי איש שותה כמים עולה, אשר קשה מאד לתאר איש כזה עלי גליון בחרט אנוש. בימי נעוריו היה נחשון נער משלח ונעזב באין הורים, באין מורה דרך ומנהל לו ארחות חיים, בעיר הקטנה ש. ויארח לחברת חותרים בחשך בתים ושודדי ליל. ערום היה כשועל, נבהל להון מעודו, נפשו לא ידעה שבעה, כל מגמת חפצו וישעו, כל מאוייו בחייו היו לצבור כסף, ולא אחת עמד במשפט להשפט על אשר משך ידו את שודדים, אפס בכל פעם הוא יצא חפשי, יען כי ימיו לא הגיעו עוד לבר עונשין. ובהיותו בן שמונה עשרה שנה ירא פן יענש הוא בפלילים על משלח ידו, וימצא לו מסלות בית שר האלף אשר היה בעירו ויהי עבד לתאות נפש אדונו, ולתקופת הימים לקח לו אשה, גם כן נערה משלחה מהצפרים הידועות, ושניהם יחדו עבדו כל היום למלא חוריהם כסף וחפצם בידם יצליח. אחרי אספם כסף רב בנכלי מעשיהם עזבו את עיר מולדתם ויבואו לגור לעיר ב. ונחשון החל להלוך בגדולות ובנפלאות, הרים לו כסא בין ראשי העדה וקרואי מועד, ויחוה דעתו בהתאסף ראשי הקהלה יחד, נכבדי העיר ויועציה, ויקן לו שם בעשרו עדי כי קראו לו: “רבי נחשון העשיר” ויכבדוהו בכבוד ויקר, אם כי לא נתן אגורה לא על צרכי הקהל ולא על תלמוד תורה. הוא התעטף במעיל צדק וילבש אדרת האמונה, כפף כאגמון ראשו והביט לארץ, גם היה ממשכימי בוא ומאחרי צאת מבית התפלה, הרבה לשפוך שיחו לפני אלהים וימחא כף ויריע כקדוש ישראל מושיע, ויתפלל ברגש ובקול המולה, עד כי נעו אמות הספים מקולו. דבריו השמיע בנחת תמיד, ובדברו נשא מרום עיניו ויניע בידיו לכל רוח בהדרת קדש. פניו אשר הפיקו תם ויושר, פאותיו הארוכות, זקנו הארוך ועיניו הקטנות אשר הפיצו תך ומרמה – כל אלה היו עליו סתרה להוליך את האנשים קלי־הדעת שולל, לבל יכירו בו את מזמות לבו ואת התרמית והשוד המסתתרים בחבו. לבו היה מלא תוך ומרמה, ויאהב בצע מעשקות, וכזאב רעב שואף לטרף כן יתהפך בתחבולותיו בסתר אהלו איך לשית נוספות על כספו אשר אליו נשא את נפשו. כילי נבזה היה, מאכל שלחנו לא היה מלא דשן ושמן, כי אם התחבא במסתרים לאכול בעצבון ובשממון פת לחם יבש וארוחת ירק, והיה כי ירעב והתקצף על ה' כי ענין רע נתן לאדם לאכול, וכי מאכלו במחיר כסף יבוא לו. קול פחדים תמיד באזניו, דאגתו להונו שדדה רבצו, לא שקט ולא נח ושנתו נדדה מעיניו גם בלילות, וחרד לרגעים לקול עלה נדף, למשק חרול ולשריקת עכברים אשר שרצו מתחת לקרקע ביתו, כי בכל המולה דקה דמה בנפשו כי שודד יבואנו. פתאם מתה עליו אשתו, אשר טובה היתה לו מעשרה בנים אשר לא ילדה, בהיותו בן ארבעים שנה. אז נשא אלמנה צעירה לאשה כבת עשרים וחמש שנים, ושמה זלפה, מעיר ישואין ויבוא נחלתה. על גדלן איש זלפה הראשון אמרו כי היה עשיר; ואם באמת היה עשיר או רק חלום חלם כי אשורו אחזה ברגלי עשירים זאת לא אדע, אך הוא היה איש אשר בין היהודים לא ימנה ובגוים לא יתחשב וישנא את שם יהודי שנאה נצחת, וזלפה גם כן שנאה את השם הזה ואת גדלן אישה הֵסַתָּה תמיד להפשיט העור מעל עצמות האיש שנקשר עמו בענין ועסק, אף כי גם מלבדה היה איש שותה כמים עולה ויעש עֹשר ולא במשפט, ותאהב כי יעשו לה חנף, יחזו לה מהתלות מלבד אישה אשר נשים משלו בו. אך לתקופת הימים ערבה שמחתה, המות שלף מגלו מתערו ויתז את ראש גדלן אלוף נעוריה, ושלש שנים בכתה על מותו באין נחמה, ובראותה כי את הישן בנשיה בכיה לא יעלנו ותאמר אל לבה: מדוע אתאבל? הן כסף השאיר לי אישי ובנים אין לי, ינוח הוא על משכבו בשלום ואני עוד צעירה, חמדת החיים תגבר עלי, ולמרות רצונה עברה עוד שנה תמימה והיא ישבה באלמנותה, והיטב חרה לה על אשר לא נמצא אף אחד בעירה אשר חפץ לפרוש כנפיו עליה (זולת שר העיר לפעמים בחמלתו הרבה) אף כי דבר נפלא הוא. הן בני דורנו הסכינו לעשות מקנה וקנין בנפשות אדם, הם לא יביטו אל כבוד המשפחה ולא יחקרו לדעת מה שרש דבר נמצא בהעלמה אם היא עלמה ישרה ומצניעה לכת, ורק אל כסף הנדה עיניהם נשואות, והנערה תהי מה תהי, רגל־בעולה לו הראש־בתולה.

הנה כן ארבע שנים עברו נקפו וזלפה ישבה באלמנותה עד אשר נחשון פרש כנפיו עליה, ואחרי עבור שנה מיום עמד נחשון שנית תחת צל החופה נהפך עוד הפעם לאיש אחר לא בתכונת רוחו, כי אם למראות העינים, כי זלפה השקיעה בחבל לשונו כבעגל לֻמד אשר בשוט ומתג יטה שכמו לשדד עמקים. היא דברה על לבו כי לא יאתה לאשה צעירה לשבת בית כל היום כי אם לשיח ולהתענג, כדרך רֹב הנשים היושבות שאננות בביתן כל היום, ורק מפי בעליהן תשמענה כי נגעים ותלאות תחלק לנו העת ביד נדיבה ובעיניהן לא ראו אותן. לכן תתאוינה תאוה כל היום לשית עדי עדיים על לבושיהן, והקנאה עוזרת התאוה תפיח רוח עועים בלבב האשה לבקש מאישה ביד רמה את אשר מנעה העת ממנה, לצוה עליו לעקור הרים בצפרניו ולהביא כסף, באמרה: אין טוב לאדם מאשר ישמח כי הוא חלקו, את הרגע אשר אחיה בו עתה לא אוסיף לראות עד עולם, ולמען האדם נבראו כל תענוגי החיים, למען יתענג בדשן נפשו – הנה כן תאמרנה כל הנשים היושבות שאננות בבתיהן כל היום וספורי אהבה המה מקור חכמתן ודרכי מוסרן, וכן אמרה גם זלפה ונפשה אותה ותעש ותדבר גם על לב נחשון לבלות עתותיו בתענוגים ותשקיע בחבל לשונו ותוליכנו אל אשר היה רוחה ללכת והוא הלך אחריה כבהמה בבקעה. ואם כי בימים הראשונים התהלך ריב איתן בין נחשון וזלפה, ובראותו כי היא תשלם בכסף מלא בבית משחקים התקצף ויגז את ראשו, אך ידה גברה עליו ברבות הימים ויעש שלום לה והשלים חפצה: הוא נתן פאותיו וזקנו המגודל כנגד המשחיתים ויקצר בעליונים והאריך בתחתונים, ובכל בית משחק ושעשוע הופיע עמה וילך מדחי אל דחי מבלי משים לב, ופזר כסף על כל תאוות בשרים למרות תכונת רוחו, וכל היום שגה בהן, ויחל להרגיש געל נפש ושנאה נצחת לשם “ישראל” ויהי לחרפה בעיניו, ואם כי הסתיר מחשבתו בכל עת מדעתו כי יהיה לדראון בדברו זאת בקהל, אך ברבות הימים כאשר הרבה לחשוב מחשבות כאלה, כן לקחו לבבו, וכן הסכין עמהן, עד כי שכח כי חרפה היא לבן ישראל לשפוך בוז על מקור ממנו חֻצב, וישמיע נגדה נא לכל עמו כי שם יהודי לחרפה לו. וכאשר גברה בלבבו השנאה לשם יהודי, כן הֻצק חשק בקרבו לגזול את היהודי, להפשיט העור מעל עצמות הלוים ולנשך את בשרם ככלב עז נפש. בני העיר התלחשו במסתרים כי בין חותרים בחֹשך בתים ושודדי ליל יִמָנֶה חלקו. במדברותיו הוא היה בוטה כבמדקרות חרב, ביתו היה מערות פריצים ומעון תנים וסֻגר כמעט מבוא, ושני בניו, בן ובת, אשר בהלך ספורנו היה הבן שבע עשרה והבת שמונה עשרה שנה, היו חֹטר מגזעו. הבן הזה, ולאדימיר, היה נער שובב ופרוע לשמצה בימי ילדותו, הוא לא כרה אזנו גם ללמודים הנחוצים על דעת אבותיו, ולא רק קרוא עברית היה עמל בעיניו – ככל נערי דורנו אשר אבותיהם השליכו את הָעִבְרִיָה אחר גום וילמדו את בניהם מנעוריהם לחבק חיק זרות, כאשר הם בעצמם יִנָזרוּ מנשיהם ויחבקו חיק אהובת רֵעַ – כי גם את השפה המתהלכת בארץ לא ידע, זולת לגמגם בשפתיו מעט מצות אנשים מלומדה. בסדר הרנה והתפלה הביט כתרנגול בבני אדם הפתוח לפניו, יען כי אביו העיר למוסר אזנו לבל ירגיל בעברית פן יכירו בלשונו כי יהודי הוא. הנה כן גדל ולאדימיר וכן היה נבער וחסר לב וישגה תמיד לא רק באהבה כי אם גם בתאוה… וכן גדלה גם דארא אחותו. היא לא אהבה את המלאכה ורק להתקשט ולהתיפה, לשוח ברחובות קריה כל היום ולקרוא ספורי אהבה המעוררים רגשות תאוה ולהתלמד לקרב אל האצילים מעם הארץ, אשר פזרו לה כבוד מלא חפנים בגלל שערותיה השחורות ועיניה השחורות אשר לא נחו רגע, ויעשו לה חֹנף ויחזו לה מהתלות, ותריד בשיחה מדוע נולדה על ברכי יהודים ותשקץ את העם הזה, כי על דעתה הוא בעוכריה ולא יתננה להלקח אחר כבד לאחד מאצילי מרום עם הארץ לאשה. הוריה נתנו לה כל מאויי לבה וכל אשר שאלו עיניה לא אצלו ממנה, ויתנו לה ללכת בחפץ לבה, אשר אחר תאוות הלך כל היום: באשר להקת מנגנים שם היא ותתהלך שלובי זרוע את אצילי הארץ (אשר את האבות ישנאו ואת הבנות יבקשו לקחת להם בכל לבב) ובפגשה בנערה עבריה מלא פיה שחוק ותור באצבעה: היא נערה עבריה בכל פרטיה ודקדוקיה! מדברותיה היו ברעש, וסערות החפץ, החשק והתאוה התראו בעיניה. גם שר העיר אהבתה אהבה עזה עד כי נסעה עמו במרכבתו בכל יום ויום ויהלל את יפיה, את שערותיה ואת עיניה, ואת אלה אשר במקום בינה נתנו לה, והיא השיבה אל חיקו אהבה שבעתים, כי שמחה כי השר יסלח לה את אשמתה אשר אשמה בהולדה על ברכי יהודיה, ואשר על כן אהב השר את נחשון אביה ועל כל פשעיו שפשע ליושבי עירו כסתה אהבת בתו…

אכן אין חקר לרוח האדם! נחשון אשר שנא את שם יהודי שנאה נצחת וכלמה כסתה פניו, כלמת עולם כאשר שם אל לב כי הוא יהודי מבטן ומלדה ומהריון, גברה בלבו התאוה להתחתן באברהם, וכאשר שמע מפיו כי זאת לא תקום ולא תהיה, חמס מזמות להכרית את רחל מארץ החיים, בדמותו כי היא להט החרב המתהפכת בין אבשלום ובתו. ושני המשחיתים האלה, נחשון ובלהה, שמו עצות בנפשם למחות את זכרה מתחת השמש.

שמע נא פרץ! – אמר נחשון אל עבדו – אם תהיה מקשיב לדברי וחפצי על ידך יצליח אז שכרך נכון לפני.

פרץ היה כבן עשרים וחמש שנים, בריא אולם, גדל קומה וכתפות רחבים. עיניו אשר נצצו כרשפי אש מתחת הבבות הלבנות והארוכות העידו בו כי לרצח נפש ולעמוד על דם רעהו למשחק לו.

דבר, אדוני, כי עבדך שומע ופקודתך תשמור רוחו ענה פרץ בקול עב כאלו יוצא מטבורו.

– הלא ידעת את בלהה אשת שמואל!

– כן, אדוני, וגם היא תדעני בשם.

– היום לפנות ערב תחכה בסירת דוגה על שפת הנהר להביא את בלהה עם נערה אל היער אשר מעבר לחוף השני. בלהה תשאיר את הנערה ביער ותשוב אתך אל ביתה, והיה כי תגיע בלב נהר אז תניע את הסירה עד כי תפול בלהה המימה ותהי טרף לשני הגלים… ואחרי בצעך מעשיך בבלהה תמהר אל שמואל אישה ותאמר לו כי ראית את רעיתו צפה מתה על פני הנהר ואתה עוד פגר אחד, השמעת??

שמעתי, אדוני, ולי הנקלה למלאות פקודתך! ענה פרץ בשחוק פרוע מכאיב לב ויצא מהחדר. ונחשון אמר אל לבו: לו טבע אותה במים כי עתה לא עמדה לשטן עם בתה בין אבשלום ובתי… הזרוע תושיע לי – הוסיף לדבר – בחזקת היד אתחתן באברהם! מלאך משחית אהיה להשחית את כל הקרב אל אבשלום… אברהם אמר כי החזק ידכא את החלש כן הוא, איש חזק אני ואדכהו, לאיש חזק ולאמיץ כח לב נתנה הארץ והחיים עליה, רק הוא יעשה ויצליח וישמח בחלקו – מבשרי אחזה זאת – ולא לחלש, לאיש ישר, כי תמת נפש ויושר ישימו נחושתים על רגלי איש ויתנהג בכבדות וביגיעת נפש אל מחוז חפצו ויתמו חייו בטרם יתם הדרך…


דַּרְכָּהּ בְּרֹאשָהּ


מעבר לנהר אשר בעיר ישואין משתרע יער גדול צומח עצים, נחמד למראה וטוב בו לשוח לרוח היום. שדרות אלונים רעננים ישיתו צל עב בתוך צהרים, ותהום רבה נמצא בקצה חרש מצל זה. ביום השבת אחרי הצהרים יאוספו אספה בו כל גרי העיר לשוח ולהתענג על הדר הטבע, והסרסור־אהבה יקשר בעבותות את לבבות בני הנעורים ויראה כח פעולתו לאחד נפשות בתכונות שונות, כהטבע יַראה כח פעולתו בבראו יצורים שונים בתארם ודרכיהם.

היום יפנה לערוב, רוח צח נושב, ופרץ נצב על שפת הנהר ועיניו מצפות על בלהה ורחל להעבירן אל החוף השני. על שפת הנהר השלך הס, המים הולכים לאט, גלים על גלים תֻכו בהמולה נעימה ואבעבועות קטנות תעלינה לרגעים וחיש תאבדנה ואינן. פרץ החל להתהלך אחת הנה ואחת הנה, וישא עיניו וירא את בלהה ורחל הולכות מרחוק.

מדוע לא תלוה גם לאה אלינו להתענג על הרוח הצח אשר ביער? שאלה רחל את בלהה.

חש בראשה מעט, יען כי אתמול כל הלילה קראה בספורים ענתה בלהה.

התעבירנו אל החוף השני? שאלה בלהה את פרץ בשחוק בנגשה אל שפת הנהר.

אם שלומים תתני לי! ענה פרץ בשחוק פרוע ויעקם את שפתיו, בחפצו לתת קסם עליהן.

בלהה נתנה לפרץ אגורות אחדות – למען עור את עיני רחל – ושלשתם, פרץ, בלהה ורחל, ירדו בהסירה ויעברו את הנהר ותדרוך כף רגלם על היבשה ומשם נכנסו היערה.

מה נעים פה חמדת החיים והדרת הטבע! אמרה רחל אל בלהה, פה תמלא הנפש רגשי קדש והעינים תזלנה דמעות גיל דמָעות המתיקות לנפש! וצר לי מאד כי לא לקחנו אתנו את לאה.

– הלא ראית, בתי, כי לאה קראה בספורים כל הלילה, לכן חש בראשה; אך בכל זאת יחשוב לבבי לשוב ולקחת גם אותה הנה האין זאת, בתי?

לכי והביאי אותה הנה, אך בל תתמהמהי! ענתה רחל בתם לבב. בלהה ופרץ ירדו בהסירה לשוב בחזרה, ויהי בהגיעם בלב הנהר הניע פרץ בחזקה את הסירה עד כי בלהה צנחה מתוכה ותהי משחק לגלים… ופרץ חתר אל היבשה שמח וטוב לב, כי חפצו בידו הצליח, וירץ אל שמואל לבשרהו כי אשתו עם נערה טבעו במים.

ואבשלום בא בעת ההיא אל רחל לדרוש את שלומה ולא מצאה וישאל את לאה אנה היא הלכה, ותעננו כי היא בקשה את בלהה אמה לשוט עמה בסירה על פני הנהר.

תודתי לדודתי כי לא תמנע מרחל משאלות לבה, ענה אבשלום.

הגידה נא לי, אבשלום, הבאמת תאהב את רחל? או רק בשפתיך תאהבנה ולבך בל עמך, שאלה לאה בשחוק קל, אשר שחוק כזה ירחף על שפתי כל העופות הידועים בדברן את גברים.

– באמת ובתם לבב, כי אותה מצאתי נערה אחת מני אלף בין בנות האדם!

– ואולי איזה מקרה יעמוד לשטן בינך ובינה?

דבריך כספר חתום לי! אמר אבשלום אחרי דומיה קטנה – איזה מקרה או פגע רע יעמוד בינינו? גם כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ואהבתי מרחל לא תמוש. וגם השטן לא יעצור כח ללחום נגד אהובתי אליה…

אך לו על פי מקרה מיוחד לא יכלת להשתעשע בחברתה – שסעה לאה את דברי אבשלום – אדמה כישמת קץ לחייך.

– קץ לחיי? האיש אשר יעשה זאת לא איש הוא ולא לבב לו!

– ואני, משבח אני את האיש אשר תאותו רחקה ממנו כי ישים קץ לחייו. עודנה לאה מדברת והנה פרץ נפרץ הביתה ויקרא אליה: אמך ועוד נערה טבעו בנהר… לאה צחקה לקול הקריאה, בדמותה כי שקר בפי המגיד. לא כן אבשלום כפטיש יפוצץ ראש סלע כן הלמה השמועה הזאת את ראשו, וכמעוף ברק שמים כן עף הוא אל הנהר…

ורחל ישבה ביער על גזע עץ נבוב ותתענג על הרוח הצח, ותשקיע את עשתונותיה בצלם דמות יפעת התולדה, ולא ידעה את הנעשה עם בלהה. גם לא שתה אל לבה כי עברו שתי שעות ובלהה לא שבה עוד אליה. – הלילה פרש מוטות כנפיו על כל היקום, ערפלי עלטה כסו את השמים ותהי חשכה איומה, ולולא הברק אשר הבריק לרגעים, כי אז לא ראה איש דרכו אשר הוא הולך עליה. לילה כזה ישאפו להם כל השודדים והמרצחים – אמרה רחל אל לבה בהתעוררה מעט ממחשבותיה – אך לא, הן גם נרצחים ושדודים יצאו בלילה כזה, כי לולא יצאו מביתם כי אז לא מצאו יד מרצחים לרצח נפש. עוד מלתה על לשונה, ואיש גבה הקומה הניח ידו הרחבה על כתפה וישאל: ואת מרצחת או נרצחת?… רחל התחלחלה אך עד ארגיעה ענתה באמץ לב: אינני אחת משתי אלה!

ומדוע תשאפי ליל גלמוד כזה לשבת בדד ביער? – שאל האיש בשחוק פרוע מכאיב לב – הן במו פיך השמעת כי ליל כזה ישאפו למו השודדים והמרצחים! ואם מרצחת אינך, אך הכי את מרצחים לא תיראי?…

– ומדוע אירא את מרצחים? הן נפשם תתאו לכסף ובגללו יאבדו הנפש, ואני נערה עניה ומה מידי יקחו?…

וגם את המות לא תיראי?… שאל האיש בקול שחוק ויקרב אל רחל.

גם את המות לא אירא!… ענתה רחל ותקם ממושבה ותבט בפני הדובר בה למען דעת את מי תדבר היא ביער בליל אישון ואפלה ומה נבהלה, כי ראתה לפניה עומד איש גבה הקומה, לבוש מסוה על פניו, ובעינים מפיצות רשפי רצח, אך התאמצה ותאמר: מדוע אירא את המות? המות הוא רק שנוי בגוית האדם, וכמה שנויים יעשו בגוית האדם מיום גיחו מרחם ולא יירא מאחד מהמה. היפחד האיש עת הוא רואה בראי מלוטש את פניו כי שֻנו מזֹקן? או האם יירא הילד את שערותיו אשר תצמחנה על ראשו הקרח? הן ראשו ישֻנה! ומדוע יירא האדם את השנוי הזה בגויתו?…

ואם כן לא תיראי את המות! שסע האיש את דברי רחל ויוציא מתחת למדיו גרזן ויך בו על ראש רחל עד כי נפלה לארץ ותקרא בקול גדול ולא יספה: “אבשלום!” המרצח חפץ לשנה המכה, אך פתאם נשמע קול קורא מעבר לנהר: “רחל!” והמית מים רבים, וישא את רגליו וינס.

ואבשלום אשר חפש בחפש מחופש את רחל ובלהה על שפת הנהר וירץ הנה והנה כארי טורף, קפץ אל הנהר לקול הקורא: “אבשלום”. משברי הנהר המו ויתגעשו מפני רוח הסער אשר הוטל בהם, והוא נלחם בהמים הזדונים בלב אמיץ, בין זרמי משברי מות שט, והמית סופה וסערה למשחק לו, והגיע אל החוף השני וימהר אל רחל ויקרא: אל תיראי, אהובתי, אתך אני.

– הה, אבשלום, קחני ושאני מהר מזה אם חיי יקרו בעיניך! אמרה רחל בקול כגועת.

יקרו לי חייך מחיי! קרא אבשלום ויחזק בידה ויקימנה והעמיסה על כתפו וקפץ תוך הנהר ויגיע עמה אל החוף השני. שם החליף מעט כח, ואחרי כן הביא אותה אל ביתו והשכיבה על המטה, ואברהם ושרה נבהלו למראה עיניהם וישאלו את פי אבשלום שרש הנסבה.

גם אנכי לא אצלתי דבר מפיה, ולא עת לשאול, הורים יקרים, – ענה אבשלום – עת לעשות ולהחיש לרוחתה, וירץ לקרוא להרופא.

ורחל שכבה כאבן דומם ומראשה נזל דם.

מה לך בתנו? שאלוה אברהם ושרה בעינים מלאות דמע, אך הם לא מצאו מענה בפיה.

בין כה בא הרופא ויתבונן בה וימשש הליכות עורקיה ותעלומות בדי עורה וכל יצוריה ויחרץ כי מכתה לא אנושה היא.

הגידה נא לי, אדוני הרופא, קרא אבשלום בקול מר, הגידה ואל תכחד!…

– מכתה איננה אנושה, ובעוד ימים מספר תשוב לאיתנה.

– אך אולי?…

חי נפשי כי תחיה!

והפצע אשר על ראשה? שאל אבשלום בבכי.

– אין רע!

ראה, אדוני הרופא, אמר אליו אברהם בהביטו אל פני רחל – ראה השבעתיך בשם ה' כי תגיד לי דבר אמת… ואם לא אדרוש עוד ברופאים זולתך!

הרימותי ידי לאל עליון כי במשך ימים אחדים תשוב לאיתנה, ענה הרופא ויכתוב עלה לתרופה ויפן ויצא, ואברהם אמר אל שרה בראותו אותה בוכה: מדוע תבכי רעיתי? הן בישע אלהים תחיה מחליה! אך ספר נא אתה, בני, מאין הבאת אותה.

הבא הבאתי מהיער אשר מעבר לנהר – ענה אבשלום – ואיך היא באה שמה זאת לא אדע, ורק בהיותי בבית דודי אמרה לי לאה כי דודתי ורחל שטות הנה בסירה על פני הנהר, ופתאם הוגד לי כי הנה טבעו. רצתי אל הנהר, ואחרי חפש מחופש שמעתי קולה מתהלך ביער כקול אשה מבכירה. אז קפצתי תוך הנהר והגעתי אל חוף השני ואבוא היערה, והנה, הה! רחל שוכבת כמעט באין נשמה! אז לקחתיה ונשאתיה על כתפי וחציתי עד צואר כנחל שוטף והביאותיה הנה.

ה' יזכור אותך לטובה, בני, כי בנפשך פדית נפש ממות, וברוך אל עליון כי נתן לך זרוע עם גבורה ללחום עם גלי־עוז, אמר אברהם וישא ידיו אל על. כן, בני, חוב קדוש מוטל על כל איש להשליך נפשו מנגד למען הצל את נפש רעהו מרעתו, והאל הטוב והמטיב ישלם לך, בני! אך איך באה רחל היערה? ואיפה בלהה?

עוד שאלת אברהם על לשונו, והנה שמואל בא בחפזה הביתה בקול צורח מר: רעיתי טבעה במים! היא שוכבת מתה על שפת הנהר…

אברהם, שרה ושמואל מהרו אל הנהר ואבשלום ישב על יד רחל כל הלילה להשגיח עליה ולכלכל מחלתה.


מַסַּת נְקִיִם


עברו ירח ימים ורחל שבה לאיתנה, אפס פניה שֻנו מעט, לחייה אשר אדמו כשושנים חורו, שפתיה אשר היו פתוחות תמיד ומבעדן נשקפו חרוזי הפנינים אטומות כמו סֻגרו חותם צר, אך אחרי כל אלה עוד יפה היתה. יפה מאד ולרוח החן והתחנונים השפוך על פניה היה עוד די כח לקחת לב כל רואיה, ואברהם ושרה ואבשלום שמחו מאד לראותה בין החיים. האנשים הישרים והתמימים האלה לא ידעו את נכלי מזמות בלהה הטובעת אשר זממה לעשות לרחל ואת מזמות נחשון אשר שלח את פרץ לקצץ פתיל חייה. גם רחל לא ידעה מאום מכל הנעשה לה ולא שתה אל לבה להתחקות על שרשי רגלי האיש אשר חפץ להכריתה מארץ החיים, רק זאת ידעה להדאיב נפשה על מות בלהה. לאה ידעה את מזמות אמה אשר חמסה על רחל, אבל את מערכי לב נחשון על אמה לא ידעה. ואברהם אמר אל אבשלום כי בעוד ימים לא כבירים יארש לו את רחל, והוא שמח מאד.

אך שמחת אנוש עדי רגע ומבוכה כשואה תבוא עליו להחריד מנוחתו, כן ערבה השמחה בבית אברהם הישר באדם. מן הלילה שבו נלחם אבשלום במימי הנהר להציל את נפש רחל בא רוח רעה אל קרבו והוא לא גלה את אזן הוריו, ובלילה אחת נחלה במחלה עזה, ואחרי התהפכו על ערש דוי ארבעה שבועות ולא הועילה כל תרופה, נפרד לנצח מאבותיו ומרחל אהובתו ויצא לשוח במרחבי הרוח… ותרב תאניה ואניה בבית אברהם.

אל נא רעיתי יקרה, – אמר אברהם אל שרה בראותו אותה בוכה – אל תמררי בבכי על מות בננו, הן מאת ה' היתה זאת.

צדקת, אחי עטרת ראשי, – ענה שמואל – מה' יצאה המארה גם על בלהה אשתי למות במיתה משונה.

אל נא גם אתה, אלוף נעורי, ענתה שרה בקול בוכים. אם לא נוכל למצוא עזרה לצרה נקל כאבנו בהאנחנו מרה!

– הנה כי כן הוא, רעיתי, גורל האיש אשר יזעק וישוע בצרתו לא עוד רע הוא כגורל האמלל אשר פגעיו העתיקו מלים מפיו.

הה! קראה שרה שנית – בעודנו באבו הורד גיא צלמות! כן עוללת לי עליון נורא, קח נפשי כאשר לקחת נפש בני היחידי, נפש אם קודרת!

שרה! – קרא אברהם בקול עז – אל תמאסי מוסר שדי! ירא אלהיו יאהב את יוצרו גם עת יכהו בשבט אפו.

– הה! מי מלל לשרה כי יעלה הכורת על בנה היחיד באביב עלומיו! מי מלל לה כי בצפירת יומו יבוא לו הלילה! הה, מה חלק אלוה ממעל לנו? נחשון הנוכל יעתק גם יגבר חיל זרעו נכון לפניו ולא שבט אלוה עליו.

אל תביטי בוגדים כי יצליחו! ענה אברהם בתלונה.

ורחל שכבה בחדר משכבה ומפיה נעתקו מלים, אך נפשה השתפכה בקרבה בשומה אל לבה כי היא היתה בעוכרי בנם ותשחה מטתה בדמעתה. פתאם נפלה מן המטה ארצה, ואברהם ושרה נבהלו וימהרו אליה ויאחזו בידיה ויניעו אותן הנה והנה, אך לשוא! היא שכבה כבול־עץ. אז ספקה שרה כפיה ותקרא בקול פחדים: היא מתעלפת! אויה, אויה לי! ואברהם רץ והביא מים קרים ויזרוק על פני רחל ותתעורר מעט.

התעודדי, בתי! אמר אברהם אליה והרימה מעל הארץ והשכיבה על המטה.,

מה לך, בתי יקרה! שאלה שרה ותשב על ידה.

אללי לי! אנכי הייתי בעוכרי בנכם – ענתה רחל בקול דממה דקה – מי יתן יחד עם אבשלום על עפר אשכב, יחד אשכב עמו בפי פחת ורמה אחת תאכלנו יחד…

לא, בתנו יקרה, לא! – שסעו אברהם ושרה את דבריה – לא את היית בעוכרי בננו, אל זועם פקד עלינו עוננו. ואת בתי, הֵרָגְעִי, שובי למנוחתך, הן בננו איננו, ומדוע נדכא רוחנו על הדבר שאין להשיב? תני, בתנו, פוגת לבת עיניך, תחת בננו כי איננו תהיי את לנו לבת חביבה. מנעי מנהי קולך, מבכי עיניך, הישן בנשיה לא בכינו יעלנו, דמעות עינינו לא תחיינה את בננו ואהוב לבך! אנחנו נבחר אלוף לראשך עלם ישר ושניכם תהיו יורשי ביתנו.

– לא, אנשים ישרים, אחת נתתי לבי לאבשלום ואל אחר לא אתנהו כל ימי חיי. אמנם עז הוא המות, אך האהבה עזה ממנו, באהבת נפשות לא ישלוט ידו. גם מעבר לקבר, מארובות שמים שמה עוד יביט אלי אבשלום אהובי, יביט ויאהבני כימי היותו על האדמה, כי גם אחרי כלות הגויה תאהבנה הנפשות אשה רעותה, ואני אהבנו ברעיון לבי ולא אתן לאחר להתערב ברעיון עד ידעך זיק נר נשמתי. הנה אהובי אחרי מות אבשלום, הנה אהובי אשר לו אשא נפשי עד עולם, לו אקריב חיי, למען אהובי אשר כל כלי יוצר עליו להכחיד שמו לא יצלח, וגם יד המות קצרה מגזול אותו ממני בפעם אחת, לבן עמי אומר: אהובי אתה ואהובי תהיה עד רגע חיי האחרון! לבן עמי אומר: אני לדודי ודודי לי, לבן עמי נתונים נתונים חיי ולבי אחרי מות אבשלום…

פה עצרה רחל במלים, מלבה התפרצה אנחה איומה, ואברהם ושרה לא ענו אותה דבר, כי ראו כי כאבה על אבדן אבשלום גדול מכאבם, ושניהם יצאו מהחדר.


בֶּגֶד בָּנִים


נחשון שם אל לבו כי מזמותיו ותחבולותיו לא אִבדו את נפש רחל, וכי אברהם לקחה לו לבת להתנחם על בנו כי איננו, ויחר לו עד מות. ואף כי שמח מאד על אבדן אבשלום, אפס האכזר הזה לא ידע עוד שבעה ויתהפך בתחבולותיו להביא שואה על אברהם לעת מצוא. אך לעומת זה לא ידעה גם יד המקרה רחם ותהי בו ותמוגגנו: דארא בתו גנבה מביתו כל כספו וכל כלי החפץ וברחה עם בן נכר באישון לילה, ומכתב בא אליו כי היא באה עד בית הכלא ועוד מעט יצא משפטה הנורא לאור. וזה דבר המשפט: בברחה היתה הרה ללדת… ומאהבה אץ בה למהר מנוסתם ויהי בהיותם בעיר לונדון במלון, גנב את כל כספה מידה וימלט ועקבותיו נעלמו, והיא נשארה בחסר כל ותמכור בגדיה מעליה להחיות נפשה, גם לותה כסף מבעל המלון, ואחרי עבור ירח ימים מיום בואה לבית המלון, שלח אדונו את המשרת וחשבון בידו לבקש שלומים מידה, ומה נבהל בבואו החדרה, כי שם מצא נפל אשת איש מת על יד המטה, והיא נחבאה לברוח. הוא הודיע להשופטים והם חקרו וידרשו אחריה עד אשר מצאוה בין הבנות השובבות הצודדות נפשות ויתנוה בבית הכלא, כי על פי דברי הרופאים המיתה בידה את בנה, ומשפטה יצא לשֻלח לארץ גזרה. וולאדימיר בנו נתן לבו אל הסוכנת המצרית אשר היתה בביתו, ויתר החפצים אשר השאירה דארא בתו גנב הוא ויברח עם אהובתו והמיר דתו, וזלפה ראתה כי אישה נשאר רש אין לו כל עזבתהו גם כן ותלך לבקש לה איש הממלא ביתו כסף ותקח עמה את יתר החפצים אשר השאירו הבנים, ונחשון נשאר בגפו, בלי כסף ובלי אשה ובנים, וכמתהלך בין חרבות ארמון משושו לפנים ויזכור את כל השמחה אשר ראה בחדריו ולפניו – אך שמה ושאיה, כן התהלך הוא בביתו, אשר אחרי עבור ירח ימים מיום בגדו בו בניו ואשתו נפלה אש מן השמים ותאכלהו. אז זכר את ימי נעוריו ונהיה שנית עבד לתאות נפש שר האלף אשר בעיר, ולמרות עיני כבוד ישראל המיר דתו ושמר בלבו להביא שואה על בית אברהם באשר ידו מגעת. ואברהם ושרה אם כי לא שמחו לאיד נחשון, אבל לא אבלו גם כן, כי אמרו: “זורע רוש יקצור לענה” ויספרו גם לרחל, אך רחל התעצבה אל לבה ולא לקחה תנחומות לא על שבר נחשון אשר לא ידעה, כי אם על אבשלום כי איננו ותגזר אמר לבלי תת לבה אל אחר כל ימי חייה ותשמור ברעיון לבה אהבתה לאבשלום וזאת תהי נחמתה, בה תשתעשע. אפס זאת היתה למרות רצון הוריו אשר נפשם נכספה לראות בה נחת ולהתנחם בזה על מות בנם. ואחרי עבור שתי שנים מיום מת אבשלום נארשה רחל לעלם אחר לשמחת לבבות אברהם ושרה. –

יעקב בחירה היה כבן עשרים שנה, שפתיו ענו בו חכמתו ותאר פניו תמתו. הוא היה יתום, אמו מתה עליו בהיותו בן שבע ואביו – בהיותו בן שלש עשרה שנה. גמליאל אביו גר בעיר הקטנה מ. ויהי אחד מנכבדיה. יעקב עם אחות קטנה ממנו היו חביבים ונחמדים בעיני הוריהם כי בני זקונים היו למו. יעקב היה נתון בילדותו בידי מורה חכם לבב לטעת פרחי חכמה על תלמי לבבו והוא שקד יום יום על דלתות בית מורו. לב מבין היה לו, זאת העידו בו עיניו אשר כברקים הפיצו נגה. מורו הורהו בכתבי קדש והוא הגה בם כל היום ומצא נחת בדרכי חוזי־יה עד כי כעבור שנה היו כל דבריהם צרורים וחתומים בלבו, ובכל זאת הוסיף להגות. ובעת ההיא אף כי עוד נער היה, וכל הנערים כגילו לא ידעו עוד למאס ברע ובחר בטוב, לא ידעו מה טוב ומה רע, מה צדק ומה יושר, מה לרחק ומה לקרב, החלו בלבו כבר הרגשות למצוא מסלות, ובעת שקרא בנביאים דרכי מלכי ישראל ויהודה: “ויעשו הרע בעיני ה'” התאנח מר ויקרא: גם זה ברעים! וכאשר קרא ויעשו הטוב בעיני ה' שמח כשמחת בקציר ובכל לבב בקש לעשות צדק בעיני ה' כאשר יבוא בימים ויהיה איש באנשים. פתאם נהפך עליו הגלגל, נהפך כנורו לאבל ועוגבו לקול בוכים כי אמו נפלה למשכב ולא ארכו הימים ותמת. ובעד אשר אביו לארץ ישב וימרר בבכי: הוי אשת חברתי! הוי אשה כשרה! (שעשתה רצון בעלה ותמת) על מי עזבת את הילדים ואותי על זקנתי?! אשר נשמע מפי כל הבעלים הבוכים לנשיהם ויבקשו לתת נפשם תחת נפשן, כאשר כבר עבר המועד, בעת ההיא ישב יעקב בפנת החדר וימרר בבכי. כל הנאספים השתאו השתוממו בראותם אותו יושב ובוכה בלב נשבר ונדכא, כמי הבין את כל הרע אשר מצאתיו. הם נגשו אליו ויאמרו: יעקב, בני, למה תשב לבדך ותתמרמר בבכי?

– ולבדי אשב מן הוא והלאה כי אין לי עוד אם, ואל תאיצו לנחמני… וכה בכה הוא ואחותו הקטנה ימים רבים ולא לקחו תנחומות, אם כי אביהם הבטיחם כי לא יחטאו דבר כימי היות אמם על האדמה.

אך זה כל האדם: מיום גיחו מרחם עד אשר יגיחנו המות אל פיו ילך מדחי אל דחי, מאולת לאולת, משגיאה לשגיאה, וגם אם ימצא אחד מני אלף אשר יבקש בכל מאמצי כח להטיב דרכו ולתקן את אשר עות ילכד בהן, כי בהגלות לנוכח עיניו שגיאה אחת משגיאותיו ישים כל מעינו והגיונו אך בה להרחיקנה או לתקנה, ובעת הזאת סביב שות שתו עליו שגיאות רבות משערות ראש עצמו ולא יראה אותן. גם נסיון היומי, גם הפגעים והמקרים, כל נגע כל פגע, ולא יצליחו לפקוח עיניו עד כי יראה ויתבונן אל כל אולת, אל כל שגיאה בטרם נעשתה, כי הוא כראות אנוש יראה ובשתי עיני בשר אשר לו יביט והנה לרבבות תצמחנה, תחת שואה ומשואה תתגלגלנה, ופניהן כֻסו במשאון, לכן ישגה כל ילוד אשה, וחלילה לנו מלהלעיג לשוגה, לכן חלילה מלהלעיג לאבי יעקב או להרשיעהו מדוע נשא אשה צעירה לימים, כבת עשים ושלש שנים, ששים שנה לימי חייו.

אכן שתי רעות יעשה זקן אשר פניו מועדות לצעוד קדימה בנשאו צעירה לאשה: או היא תמשול בו, תשקיע בחבל לשונו ותוליכנו אל אשר יהיה רוחה ללכת ותחדש כנשר נעוריו ותפיח באפו ריח תאוה חדשה אל הבלי התבל, והוא כשה אל טבח ילך אחריה ויעשה מדחה על זקנתו; או הוא יחפוץ להעמידה על דעתו על מחשבותיו אשר כבר נשב בהן רוח הזקנה ותיבשנה כי תשאנה במאזנים יחד את מחשבותיה המגביהות עוף כבני רשף עד לב השמים… וריב איתן יתהלך תמיד בין צמד לא חמד כזה, והיה אם יד הזקן תגבר על הצעירה, הנה אז תמצא היא לתאות נפשה מוצא ממקור אחר, והזקן הנה הוא לה כסות עינים…

בבוקר אחד ויעקב התעורר משנתו ומה נבהל, כי מצא על ידו שוכב פרקדן נער כבן ארבע שנים. “מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה משכבך?” – שאלהו בלבו – “מה זאת?” איזה רוח קדים נשאהו הלום? וירם קול בוכים ואביו בא החדרה וישאלהו מה עמו.

מי הוא זה הישן אתי על משכבי? שאל יעקב בקול בוכים.

הוא אחיך, בני! ענה אביו בשחוק מהול בתמהון.

הוא אחי? – קרא יעקב בחמה – מאין לוקח לי אח? הלא בן יחיד הנני לך! האֵם לא ילדה עוד בנים זולתי שנינו, אותי ומרים אחותי.

קניתי לך אם חדשה ותלד לך אח! ענה אביו במאור פנים.

– הלא נשבעת בקדש לאמנו לפני מותה כי לא תקנה לנו אם חדשה?

אביו לא ענהו. פניו נהפכו לפני להבים ויצא מהחדר, ויעקב התמרמר בבכי כל היום ולא אכל ולא שתה, הוא ואחותו הקטנה, וידבר אל לבו: הוא נשבע בקדש כי לא יחליף את אמי אחרי מותה באשה אחרת, אך “טוב כלב חי מאריה מת”. אין משגה בלי תאוה, עתה נוכחתי לדעת כי אהבת אבי אלי לא היתה אהבה טהורה כי אם אהבה התלויה בתאות אמי, כי האהבה הטהורה לא תשקה סף שכרון את האדם ולא תעור עיניו ולא תורהו לעשות זרות. ומן היום ההוא והלאה קדרו עליו שמי ילדותו. אביו נהפך לאויב לו ולאחותו וכל חיי רוחו היו ב“החוגרת” ובבנה ויַכבד אכפו על יעקב כי יקרא להחוגרת “אמי”, אך הוא, אשר פחד מפני איש ולא מרה פי מצוהו, כי הבין כי אין עוד עוזר לו וחוסה עליו תחת כל השמים במות אמו, הקשה בפעם הזאת את ערפו ויאמר: אמי מתה ואין לי עוד אם, ומאן לקרוא לה “אם”, ואף כי היטב חרה לאביו ולאשתו על קשה ערפו, בכל זאת לא יסרוהו כי אמרו: יעברו חדשים מספר ויסכין בה ואז יעשה מצותם; אבל חלפו עברו נגוזו שלש שנים ויעקב היה קשה ערף ונער אשר אומץ לב לו וימאן להענות מפני החוגרת ולהשלים חפצה וחפץ אביו.


תֶּחֱנַף הָאָרֶץ


פעם אחת שם גמליאל לדרך פעמיו, ויעקב בקש מהחוגרת אכל למו פיו ותעננו כי יקרא לה “אמי” ונתנה לו. אז הרהיב בנפשו עוז ויען: זאת לא תקום ולא תהיה! האם חלת, זעקת בחבליך וילדתני כי אקראך בשם “אם”? ובדברו הדברים האלה נסוג אחור מדעתו כי ברוב דברים כאלה לא יחדל ענשו, וכאשר דמה כן היה: החוגרת נגשה אליו, סביבות שניה אימה, שפתיה מלאו זעם, עיניה התמלטו רשפי אש, ותאחזהו בציצית ראשו ותסחבנו סחוב והשלך אל חדר קטן, צר ואפל ומלא צחנה, ותסגור בעדו. בנפלו על קרקע החדר האפל הזה, תעה לבבו, נפשו נבהלה מאד ולא ידע מה נעשה בו, וברוח נפעמה שכב עד הערב. בערב באה החוגרת ותקחנו לישון, ולפני מטתו לחם יבש בא אל פיו. ביום המחרת שֻנה ענשו, וכן ארכו ימי שבתו בחדר הכלא ששת ימים, ובכל בוקר טרם יובל הכלא שאלתהו החוגרת: ועתה תקרני “אמי”?

לא! ענה יעקב באומץ לב.

– לך בוא בכלא, זרע מרעים, את אמך יקיא הקבר ואותך ישליך! ובדברה השליכתהו החדרה ותסגור בעדו, וכה ישב לארץ יעקב בדד ומשמים ובנקיון שנים כל היום. ואף כי אכלו הרעב, אפס זאת היתה מאפס ותהו מול הפחד שפחד בכל ערב בחדר כלאו בראותו מסכיכ לו מעוף צוקה ואפלה מנודח, והעכברים והשרצים יצאו מחוריהם לפעלם, והוא דמה כי שודדי ליל נופלים עליו, וגם תמונת אמו התיצבה לנגד עיניו עטופת לבנים, הנה כל אלה הבהילוהו ויגיעוהו עד שערי מות, ולא היה לו אל מי לקרוא לעזרה. הן אביו איננו בית, ולו היה להותו הועיל, כי החוגרת שמה מתג ורסן בדלתי פניו ותטנו אל אשר היה רוחה והוא הלך כבהמה בבקעה וישדד עמקים אחריה; ואחותו הקטנה הבל וריק תעזור לו: היא כפפה כאגמון ראשה תחת תגרת יד החוגרת, האם יפנה אל אחיו, זמרי, לא מבטן אחת ולא מזרע אחר אשר פעם בפעם התנשא עליו לאמר: אין לך כל חלק ונחלה בבית אבי! ועתה אל מי ינוס לעזרה? ואולי נס אך ארחו גדרו בעדו. ולו היו ספרי הקדש – משאת נפשו – אתו אז הוקל כאבו מעט, הגה בם כל היום ושפך נפשו על העלים יחד עם חוזי־יה אשר שפכו נפשם על צחיח סלע על בוז יתומים, אבל גם אלה לא היו עמדו. ופעמים רבות דפק עלי דלת חדר הכלא: עשו אתי ברכה והביאו לי ספרי הקדש, ובאזניו שמע כי אחותו חפצה למלאות שאלתו ובקשתו כי קולו פלח לבה, אך החוגרת נתנה עליה בקול מושל: אן תשאי הספרים הנבזים? בת נעות המרדות! לכי אל הילד (לתקופת הימים ילדה החוגרת בן, ובני העיר התלחשו במסתרים כי הילד איננו מאון גמליאל, יען כי כבר יבש כחרש כחו והזקין שרשו…) ובכן היה מסוגר כל היום בחדרו האפל. פעם ישב, פעם שכב, פעם מדד בשעלו את בית הכלא לארכו ולרחבו, עיניו זלגו דמעות – מדעתו כי שערי דמעה לא ננעלו – ובכל זאת מאן להענות מפני החוגרת ומה גם כי התקוה אמצה אותו יום יום כי בבוא כזבי אליה יצא מחדר הכלא, ולפנות ערב יום הששי לשבתו בבית הכלא שמע את קול כזבי דובר בהחוגרת.

כזבי היה איש צעיר לימים כבן עשרים ושלש שנים, טוב תאר, לחייו מלאות חן עלומים, שערות ראשו ושפמו השחורות משחור עשויות בטוב טעם, בגדיו הקצרים, כל אלה היו לעדים נאמנים כי יתנהג על פי חקי העת החדשה. הוא היה ממבחר מכירי אשת גמליאל ובחר לו תמיד שעת הכושר לבוא אליה עת גמליאל לא היה בביתו.

זה יום הששי אשר בו לא ראיתי פניך, חוה, ונפשי תערוג אליך, – אמר כזבי ויעקם שפתיו בחפצו לתת קסם עליהן – לא לחנם יאהבך אישך הזקן כי מי לא יאהב יפהפיה? הוא בדרך ורוחו תשאנו אל חיקך…

– אמנם הוא יאהבני ואנכי לא כן עמדי… אם כי נתתי החום בלחייו והוא ילך אל אשר יש את רוחו ללכת, יען כי זקן הוא ובכבדות יתנהג, על כן אמרתי: כבד רגלים הוא, יתנהל לאטו ואני צעירה…

לפי הנראה חכה כזבי לדברים כאלה כי ענה ואמר: הנה כי כן הוא, אבל הגידי נא לי, חוה, מתי יבוא גמליאל?…

– ליום הכסא יבוא ביתו, צרור הכסף לקח בידו. וככלות חוה לדבר קם כזבי ממושבו ויחבק חיקה וישק למו פיה, והיא השיבה אל חיקו אהבה שבעתיים…

הה! – קרא יעקב בראותו מעשי אשת אביו בעד אשנב חדר כלאו – הה, הלבעבור זאת לא תחנף הארץ?! הזאת היא אשת אבי תחת אמי? הוי, מוראה ונגאלה! לבו פור התפורר בקרבו, כל הלילה רגז תחתיו, רץ בחדר כלאו כצבי אשר בא בקרבו חץ שנון משוח רעל. ותחת אשר דמה כי ביאת כזבי תהיה לו לישועה, כזבי ישאל לשמו כפעם בפעם בבואו ויוציאהו מהכלא, הנה כל הלילה היה סגור, כי שניהם, כזבי והחוגרת, שכחו בו בעבור נשף חשקם. לב יעקב הגה אימה ובעותי אלוה יערכוהו. לא, לא! – הגה ברוחו הקשה – נלאיתי נשוא, היו עלי לטרח כל התלאות שמצאוני בבית אבי מיום מתה אמי, הפגעים מקדם והליכות אבי ואשתו מאחור יגיעוני עד שערי מות. הן בבית אבי אין לי עוד חלק ונחלה, באו זרים נחלתי, אנכי נער בן שתים עשרה שנה וזה כשתי שנים אשר אבי לא יתנני בידי מורה לקחת לקח מפיו והנני הולך בטל כל היום וזמרי לומד בבית הספר, ומרים תניע את ערש הילד שילדה החוגרת לפצענו, לכן אעזוב את בית אבי ואלך אל ארח לא אשוב אליו עוד. כן גמר יעקב עם לבו, ובבוקר הוציאה החוגרת אותו מהכלא לתת לו אכל, ויקרא לאחותו ויאמר לה: שמעי נא, אחותי מרים! הנה הָראיתי לדעת כי אין לנו עוד חלק ונחלה בבית אבינו, באו זרים נחלתנו. זה ימים מספר הנני כלוי בחדר אפל על קשה ערפי וענשי גדול מנשוא, והנך אומנת אצל ילד החוגרת. לחמנו בדאגה נאכל ומימינו בשממון נשתה. אבינו נואל ונשים משלו בו… לכן באה העת להפרד ממך, אחותי משאת נפשי, וחמה אין לי על אבינו, כי רוח הוא באנוש אשר יטה רגליו ללכת אל מקום יסד לו. אדוד על רחבת התבל ולבקש מחיה לנפשי וללמוד חכמה, ואם יצליח ה' דרכי אשר אנכי הולך עליה לא אשכחך גם אותך.

עשה כטוב בעיניך, אחי יקירי, ענתה מרים בהאנחה מרה, ואני כאשר שכלתי שכָלתי. וכל היום התמרמרה בבכי ובמסתרים הכינה ליעקב תרמיל קטן ששם הסתתרו מעילו העליון וצדה לדרך, פת לחם יבש אשר גנבה לבל תראה החוגרת, ובעצם היום ההוא נפרד יעקב מאחותו הקטנה, אשר אחרי עבור ירח ימים מתה מרוב צרות, וכאיש אשר מחמל נפשו גוע לנגד עיניו ישים עוד הפעם עיניו בו בטרם ילקח מעל פניו לנצח, כן שב הוא ויעבר עיניו על בית אביו ויצא את עירו ויבוא לעיר ישואין, ואחרי אשר שבעה לה נפשו נדודים כעס ומכאובים חצי שנה נכנס אל בית הספר ברב עמל וכעס לשמוע לקח מפי מורים וישמח מאד, אך הפגעים אשר זה דרכם תמיד לארוב לכל שש ושמח, למסוך יין לענה ביין שמחתו, לא שכחו גם את יעקב העלז. שמועה באה אליו כי אביו מת, אשר על פי דברת בני עירו השקתה אותו אשתו סף רעל. בהשלים יעקב חק למודיו יצא מבית הספר ויהי מורה לתלמידים ובעתות פנויות ישב באהלו, אשר בחר למושב לו בין בתי האכרים במגרש העיר, והגה בחכמה ומצא נחת בזה, באמרו כי להגות בחכמה תענוג הוא ככל תענוגי החיים ועוד יותר מהם, כי היא לא רק לרגעים תשמח נפש, כי אם ברבות איש למצוא בה ענג כן תוסיף להרותו, והוא הורה דעה לאבשלום בימי חייו ויהי אהוב ורצוי בעיני אברהם ושרה עד כי בחרו בו לאלוף לראש רחל.


שוֹאָה מִמֶּרְחָק


אברהם ישב אל השלחן, כלי מחזה על עיניו, וגליון בתמונת מכתב בידו ולרגעים יניע ראש. חורת פניו ורוח היגון המרחפת על מצחו ענו בו כי שואה באה עליו ותחרד מנוחתו. פתאם קם מכסאו ויחל למדוד בשעלו את חדרו לארכו ולרחבו ברגלים ממהרות ושפתיו דובבו: מי יודע? הן חזון נפרץ הוא בימינו… העלמות תתאוינה להיות בנות חפש, נשי רוזנים ושרי הצבא, לכן תמירנה כבודן… אכן מה נפלאו דרכי העם הזה! הם ישימו תמיד אשם נפשנו על לא חמס בכפנו, ואם יאשם לפעמים בן יעקב אחד אז כולם אשמים המה, ואם אחד יעשה דבר שלא כדת הממשלה ישימו אשם נפש כל ישראל בארצות פזוריהם, אם רוכל או כנעני אחד יחזיק בתרמית אז כל ישראל אנשי מרמה הם, ואם אחד ילבש מחלצות אז כולם מפזרי כסף המה, ואם בגד אחד מגואל ברפש אז כל היהודים נבזים ומגואלים, ואם אחד יחזיק באמונת אבותיו וימאן ללחום לחם אתם יתנו כל העם כמהבילים, ואם אחד ישמיע בקול כי לא יאמין אז המה כולם יחד בנים לא אמון בם ויבקשו להכין מדורה לכל בית ישראל אבות ובנים יחדו, ואל הבנות תאות נפשם. אך היא לא תעשה כזאת… לבי נכון בטוח.

עודנו אברהם מדבר, ורחל באה החדרה ותשאל: מה לך “זקני”, אורי וישעי, כי נפלו פניך? הלא מוצק היית כל היום!

אין דבר, בתי, – ענה אברהם ויסתר מבוכתו – אין דבר, בתי, חש בראשי מעט. הנני חושב מחשבות על דבר חתונתך, אדמה כאשר נשוב הנה ממסענו נחוג חג חתונתך. כמעט שכחתי כל היום להגיד לך כי מחר נשים לדרך פעמינו לעיר פ. דרך יום אחד. אני אדמה כי נכון הדבר לקחת גם אותך ויעקב עמנו ושם נקנה בגדי כלילתכם.

אני אשאר להיות צופיה הליכות הבית ויעקב יסע עמכם, ענתה רחל.

– אולי צדקת בדבריך, בתי יקרה, אך אנחנו נשים לדרך פעמינו בבוקר בשעה התשיעית, ומדוע תפרדי מיעקב כל היום? אני ושרה נסע ויעקב ישאר אתך בית עד בוא השמש ואז יסע גם הוא ואנחנו נחכה לביאתו במלון. אך אתמול הפריענו שר האלף משיחנו ויעקב מהר לצאת, לכן נשוב עתה ונבצע את דברינו.

– הלא כה היו דברי אתמול כי שתי בנות אֵם אחת הנה המחזיקות את האדם למען יחיה, הלא הנה: התקוה והחפץ, ואם תשָבת אחת מלב האדם במה נחשב הוא? החפץ יוליד המעשה כהמחשבה תוליד המעשה והמעשים המה החיים, לכן רק אז ידע האדם חיים וישמח בהם רק כאשר לבו יחפוץ, וידיו תמצאנה את אשר יבקש ורוחו יוסיף לבקש למצוא את אשר לא מצא עוד. אך כאשר ימות רגש החפץ בלב האדם אז יחדל מעשות ויתמו חייו – כי גם אם יחיה יהיו עליו חייו למשא. התקוה היא בלב האמלל לקוות אל החיים הבאים לקראתו בכל לב ונפש, וכאשר ימות גזע התקוה בלבו בימי עניו ומרודו ימות גם הוא בעצמו ויתמו חייו. ואֵם שתי הבנות ההנה היא האמונה, היא תפיח רוח תקוה בלב איש אשר ישא ויסבול יסורים מידי יוצרו כי ייסרנו ויבחננו למען יצא ככסף מזוקק. ואם ירפה כח האמונה בלבו – יתמו חייו כי איך יעלה על משכבו בלילות לתת שנה לעיניו אם לא יאמין כי בבוקר יתעורר? האמונה והאהבה כשתי אחיות מבטן אחת הנה: האהבה אם תהיה ברעיון לב אל איזה דבר לא תפסק לנצח, והאמונה באלוה כי תהיה ברעיון לב ובהלך נפש גם כן לא תפסק לעולם, ואולי יתר שאת להאמונה על האהבה, כי האהבה אם תקנן היא בלב האדם אל אדם כמוהו והוא לא יראנו, אך אם יש בידו צלם דמותו לא תפסק אהבתו אליו, כי כאשר יהפוך בידו התמונה כן יוצק בו חשק לחשוק ולאהוב את זה לאשר התמונה, והאמונה תוכל להיות רק ברעיון לב וברוח ואל רוח ולא אל צלם דמות, יען כי עינינו רואות כי אבדה האמונה מלבות העמים הקדמונים אשר עבדו אל צלם מחוקה על הקיר… ואולי את האמונה נוכל נכנה גם בשם אהבה, כי המאמין באלהיו יאהב את יוצרו גם עת הכהו בשבט אפו, והאוהב את אלהיו יאמין ביוצרו גם עת יחר עליו אפו, ועל כן האמונה או האהבה אחת היא.

ולו חפץ איש – שסע אברהם את דברי רחל – לו חפץ איש להושיבך על במתי האשר ותצאי מחוג האמונה אשר נולדת בה, העשית כזאת?…

– שתי שאלות שאלתני בפעם אחת “זקני”, אך הנני להשיבך על שאלה אחת ועל השניה אוסיף אני שאלה שלישית. עֹשר גרוע אצלי מרֵאש, יען כי לעתים לא רחוקות רואות עינינו כי העני יאריך ימיו על הארץ והעשיר ימות בחצי ימיו, אחרי כי רק המעשים המה החיים ורק החפץ יוליד המעשים והתאוה והחשק, לכן רק אז ידע האדם חיים וישמח בהם רק כאשר לבו יחפוץ יתאוה, אך כאשר יגיע איש עד מרום קץ כל תאותיו ומאויי לבו הלא אז ימות רגש החפץ בלבו וכנפי רוחו תרפינה ויחדל מעשות ויתמו חייו – כי גם אם יחיה ימאס בחייו והתבל עם שעשועיה וחמודיה לו כמדבר שממה. לא כן רֵאש, עֹני ומחסור, נגע ופגע כי ישלחו כל חצי מכאוביהם ללב איש, אף כי גם המה ישימו אסורים על ידיו ורגליו לבל יצא לפעולתו ולעבודתו בחפץ לבו, וגם כֹח החפץ יחלש אחרי אשר נסה פעם כפעם להוציאהו לפעולת ידים ולא הצליח ויחדל מחפץ חשק ותאוה וימאס בחייו, בכל זאת טוב חלקו בחיים מחלק האיש אשר כל חמודות התבל יצאו מאפו ויהיו לו לזרא, כי בלבו עוד לא מת החפץ והוא גם בעת אשר לא יעצור כח להוליד מעשים יען כי פגעי התבל יתיצבו לשטן לו, גם אז לא יחדל מעשות פרי כי יוליד תקוה, וביד רגע אחד לפחת בקרבו חיים חדשים כי אך יאיר המקרה רגע קטון פניו אליו ויתן לו מעט מחפצו אז יתעורר וישוב לבקש חיים הבאים לקראתו בכל לב ונפש. הנה היא דעתי על רֵאש ועֹשר, ועתה תבין, זקני, כי הראש מרומם הוא אצלי על העֹשר, אך מאין לקח לבך לשאלני אם יש את נפשי להמיר דתי? האמונה היא כח טבעי נטוע בלב האדם, כמו כל הכוחות הטבעיים המוטבעים בקרבו, והאיש היוצא מחוג דתו הנה ישרש כח טבעי אחד מכוחותיו והוא איש משוגה, כאשר אמרו חכמי הפראנאלאגיע, כי נמצא מקום מוגבל ומיוחד במוח הראש, אשר משם יצא רוח האמונה בנפש האדם, וכאשר תאבד האמונה מלבו יחסר כח אחד מכוחותיו במוחו ואת איש כזה נכנה משוגה. אך עוד פעם אשאלך והודיעני: מאין לקח לבך לשאלני אם יש את לבי לצאת מחוג אמונתי?

שר האלף פושט ידו ומבקש ידך… ענה אברהם בחפזון ויבט בפני רחל.

שר האלף? – קראה רחל ותקפוץ ממושבה כמו חץ משוח רעל בא בקרבה – שר האלף מבקש ידי?… אמנם מה נפלאו דרכי העם הזה! אם תתרחק מעליהם יאמרו כי היהודים לא ידעו דרך ארץ, ואם תתקרב אליהם ידמו כי תתרפק עליהם. בבואו הנה אתמול לדבר עמך על אודות צרכי אכל נפשות אנשי הצבא דברתי אתו בפעם הראשונה וקניתי לבו עד כי יבקש ידי?!. נפלאו דרכי העם הזה! הם יתנפלו עלינו לרגעים ויפשיטו עורנו מעל עצמותינו, על משבתנו ילעיגו, רוב עריהם סגרו על מסגר לפנינו, לכל מוצא למחיה לא יתנונו לשלוח יד וירבו עלינו מס ומשא בבוקר בבוקר עד כי כשל כח הסבל ובכל זאת להבנות יתאוו לקחת להם לנשים… אני אוכיח אולתו על פניו.

– אנא, בתי, אל תוכיחי אולתו על פניו, פן יחזקו מוסרך ויהפך לאויב לנו. אני אהיה כפיך לו ואושיבנו כי אולת קשורה בלבו…

רחל לא ענתה דבר ותצא מהחדר, ומאור פני אברהם שב עליהם, וביום המחרת בבוקר בשעה התשיעית נסע עם שרה אל אי פ. ויעקב ורחל נשארו בית ולפנות ערב נפרד יעקב מרחל ויצא את העיר ללכת לעיר פ.


הַדִּמְיוֹן


כאחות מבטן תולד לנו העצבת ביום צאתנו מרחם ולא תעזבנו רגע גם בעת אשר ימלא לבנו גיל תתגנב גם היא בין רגשי הגיל, תתבולל ביניהם ותהיה לרוח עצבת חרישית, אשר לא נדע מאין באה אלינו, גם לא נדע נכנה את הרגש הזה, רק זאת נרגיש כי כמו אבן תכביד על לבנו המלא שמחה. הצרות והפגעים אשר יסבונו בחיים לא ירבו הרע כהעצבת והפחד. הפגעים והצרות ילמדונו להלחם ולעמוד על נפשנו, הצרות תתנה בלבנו עוז וגבורה לשאת ולסבול גם תתנה חכמה בלבנו להרחיקן מעלינו, אך העצבת והפחד ידכאו לעפר רוחנו וירפו ידינו ויעשונו ככדור ביד המקרה, וכמוץ משחק לסופה, המה יגרשו כל רעיון כל מחשב מלבנו, ימסכו רוח עועים בקרבנו לבל נבקש להציל נפשנו אחרי כי לא נדע במה נכשל ומפני מי נזהר.

רחל היתה שמחה כל היום, אך בהפרד יעקב מעליה ובהשארה גלמודה עם המבשלת התגנבה רוח עצבת אל לבה וענן קטן ככף איש עלה להקדיר את משכיות לבה הטהור ודמיונות מבהילים מסכו רוח פחד בקרבה, פניה היפים לבשו קדרות, על עיניה כֻסה יגון וישתרע על שושני לחייה, ותפרוק את עדיה מעליה ותחל להתהלך בחדרה אחת הנה ואחת הנה. פתאם נפלה על המטה ולפניה התיצבה תמונת אבשלום וכאוב מארץ יצפצף אמרתו: “רחל עדינה! אהבת עולם אהבתיך, בפעם הראשונה ידעתי את האהבה בכל עזוז כחה, ראיתיך, אהבתיך, ומאז נהפכתי לאיש אחר. מעת גלית לי לבך הטהור החילותי לחוש רגשות עדינות ונעלות ובהלך נפשי התהלכתי בין מורי שחק עד כי שכחתי תבל ומלואה. למענך נכון הייתי להטהר כשרפי קדש, אך גם לשוב ולהיות כמלאך אכזרי לבלע ולהשחית כל הקרב אליך וכל שולח יד להפריד בינינו. את נפשי הקרבתי למענך, למענך נלחמתי בגלי עוז… נא, שאי שמי על שפתיך תמיד, שמי אל תשכחי…”

רחל הקיצה מתרדמתה הנסוכה עליה ובשתי ידיה חבקה את אבשלום כמו הוא עומד לפניה ותקרא: שמך על שפתי אשא כל ימי חיי. כן, כן, אהובי יקירי, אך מי יודע אם לא אשכך בהשתעשעי בחברת איש?… לכן אנתק מוסרות הברית ביני ובין יעקב ואשב אני לבדי כל ימי ואז שמך לא ימחה מלוח לבי… אהבך, אהובי, אהבך בכל לבבי, אעזבה בית אביך הישר באדם ואבחר מלוני יער ואבכה את אבנך ואלחך את עפרך! אך לא! לא יעשה כן בישראל לשבת בבתולות, את לבי אתן ליעקב ואהבתי אליך תשמור רוחי… הה, רעיוני עצב יבהילוני! שר האלף מבקש ידי… אך מתי בחרוץ ידֻשׁ קצח ואופן עגלה על כמון יֻסב אז יקום חפצו! באמונתי אחיה ובדתי אמות… אינני לאה אשר התכחשה לצור מחצבתה… אשקוד על פתחי נדיבים ואבקש לחם ואת כבוד עמי לא אתן לשמצה בקמיו. מה צדקו דברי אמי אשר צותה עלי שלא אתכחש לצור מחצבתי… החוב הזה על כל האבות לצות לבניהם ובניהם לדור אחר כי מי ידע מה ילד יום?!. אבל מה נואל הדור החדש! ילבשו בגדי חפש כבני עם הארץ וידברו בשפתם ושם ישראל להם לחרפה: איש לא יכירני כי לישראל אני – יתפארו בגאות סכלותם, ולא דעת להם להבין כי בדבריהם אלה יתנו כבודם וכבוד אבותיהם לשמצה בקמיהם, וכי כל חכם לב מבני העמים יעטה עליהם בושה סלה ויתנם כבני בלי שם.. לו חכמו ישכילו לחקר דורות עולמים כי אז התפארו גם בשבתם את שרים כי שם ישראל נקרא עליהם, כי בנים המה לעם עולם, עם כביר כח לב, עם אשר כל כלי יוצר להכחיד שמו לא יצלח, וכל לשון תקום להרשיעהו תרקב בעפר וכימי שמים על הארץ כן יעמוד זרעו ושמו לא יכחד, אך הם ילכו חשכים ואין נוגה למו ויעוללו בעפר קרנם וקרן אבותיהם, כבוד גוים לא ינחלו וכבוד עמם ישליכו אחר גום…

כה דברה רחל אל לבה בהתהלכה אחת הנה ואחת הנה צלולה בים רעיונותיה ויד התוגה גברה עליה ותשכב לישון.


עֲצַת בּוֹגֵד


מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ

(ישעיהו מ“ט, י”ז)


אין בוזה לדרכי עמו כהנסוג אחור ממנו, אין משליך שקוצים וטופל אשמות על חקי דתו ואמונתו כהמתכחש לצור מחצבתו. השונאים מהעמים אף כי בשבע עינים יחפשו אחרי כל מום רע בעם עולם, ישליכו עליו שקוצים ויתנוהו לשמצה רק במצאם בו ערות דבר, ומהטוב יעלימו עינם, ואם בן העם היה ימיר כבוד עמו בקלון אז יהפוך גם מתוק למר וחתור בכל עוז לנבל שמו או יחפוץ כי כל העם יתכחשו לצור מצבתו.

גם נחשון, אשר המיר דתו ויהי עבד לתאות נפש שר האלף אשר בקש יד רחל, חפץ לפרוע פרעות בישראל, להוריד כבודו עד דכא, וביחוד כאש תפתה בערה השנאה בלבו והשקט לא יוכל לראות את אברהם שלאנן ואת רחל כבת חבובה לו.

מה ענה אברהם על מכתבך? שאל נחשון את אדונו.

אדונו היה כבן שלשים שנה, לא יפה תאר אך חכמתו האירה פניו. פניו לא העידו בו כי לבו רע רק כי עוז ואמץ בקרבו ורוחו עשוי לבלי חת.

– הוא ענני כי לא יוכל למלאות חפצי בזה…

– אני הגדתי לך מראש כי הוא לא ישלים חפצך יען…

יען מה? שסע שר האלף את דברי נחשון.

– יען כי שטן נצב בינך ובין רחל…

– ומי הוא השטן הנצב בינינו?

– עלם עני אחד, הוא להט החרב המתהפכת…

– ומה שמו כי אדע?

– יעקב שמו.

– אם כן עוצה עצה, נחשון, להכחיד את השטן ואנכי אשלם לך ממיטב כספי כי להנחיל מטיבי יש. דע נא, נחשון, אם בעצתך אמשוך את רחל אחרי אז אושיבך על במתי העשר, כי הוני ועשרי מאפס ותהו בעיני מול אהבתי לרחל. נחשון קם ממושבו ויתהלך הנה והנה ויעבר ידו על מצחו כמו חפץ להשמיע לאדונו: הנה פה הוא המקום אשר תאצר העצה ויאמר: הנה זאת היא, אדוני, העצה היעוצה מאתי…

– דבר נחשון!

– הן אברהם ושרה מהרו היום בבוקר לרוץ ארח לעיר פ. ובביתם נשארו רחל ומבשלת זקנה, ואני עם רעי פרץ נבואה בעגלה בחצות הלילה. פרץ יעמוד על משמרתו בחוץ עם המרכבה, ואני אבוא הביתה פנימה ואליט את רחל באדרת ואסתום את פיה ואשליכנה אל המרכבה ואוליכנה אל ביתך ומשם תסע אתה אל ארץ מולדתך בעוד לילה ואז… אז לנצח תהיה לך.

ואם יודע הדבר לאברהם? שאל הנועץ במבוכה.

– ואם יודע לו? ומה יעשה לך? הן ארץ מולדתך מעבר לגבול!

שר האלף ישב צלול בים מזמותיו רגעים ספורים ויתעורר ויאמר: עוד פגע אחד עומד לשטן לבצע את המזמה, הלא היא המבשלת…

הלא מצער הוא! – ענה נחשון בשחוק פרוע – היא אשה זקנה, עינה כהתה ואזנה כבדה.

– ואולי תצעק חמס ושוד ולקולה יקרא מלא אנשים?

– גם בזאת צדקת, אענך, אדוני, על כן איעצך: בבואי הביתה אכה את הזקנה על החומש… ואז אוכל לבצע את מעשי בלי פחד.

– הן צדקת, נחשון, בדבריך, פלא יועץ הנך! אך הידעת אל נכון כי אברהם ושרה שמו לדרך פעמיהם?

– אל נכון!

– ואולי יעקב ילין בביתם בערב הזה?

– לא, גם הוא שם פעמיו לעיר פ. לפנות ערב. אך אמהר ללכת כי עלי להכין מרכבה… וחצות לילה הגיע… ובדברו פתח הדלת ויצא. נחשון יצא, ושר האלף החל למדוד בשעלו את חדרו אחת הנה ואחת הנה תפוש בחקר תהום מחשבותיו, ואחרי כן שכב על המטה ויחכה לביאת נחשון…


אֶל יַרְכְּתֵי בּוֹר


חצות לילה הגיע, חשכת אימתה פרושה תחת כל השמים. עבי שחקים כתועפות הרים נערמו על פני הרקיע, ארובות ממרום נבקעו וירעשו מוסדי ארץ לקול הרעם בגלגל ומטרות עוז זרמו עבי שחקים ורוח סועה וסערה דפק בקול ייליל עלי דלת ושער.

בעת ההיא ישב נחשון עם פרץ בגן אברהם תחת אלה עבותה ומעיליהם העליונים על ראשיהם למחסה ולמסתור מזרם וממטר.

אנכי פוסח על שתי הסעפים אם נוכל להשלים חפצנו… אמר פרץ אל נחשון ויקם ממושבו.

– יען מה?

– יען כי המטר הולך הלוך וגבר והסער מתחולל בעצם גבורתו ובכן לא תתן רחל שנה לעיניה…

הלא מצער הוא! ענה נחשון ויניע ראש. בין כה החליף הרוח כח ויסער בעזוז אפו על פני חוצות בקול ייליל והגשם התחזק גם הוא וישטוף שטף בלי הפוגה. עברה כשעה תמימה ומבעד חלוני בית אברהם לא נראה אור.

נחשון נגש אל הבית וידפוק בחזקה על הדלת והיא נפתחת ויבוא אל חדר המבשלות. חשכה פרושה על כל תמונת הבית פנימה ודומיה שוררת בכל עבר ופנה. פה בחדר הראשון, על ערש מרבדים ישנה המבשלת הזקנה ושנתה ערבה לה ולא תרגיש כי חייה תלואים לה מנגד. אפס בפנת קדמה, בחדר אשר חלוניו שקופים הגנה, שכבה רחל על ערש יצועה סבוכה בסבך עשתונותיה, לפני ערשה עומד שלחן עגול קטון ועליו ארגז יקר מלא אבנים יקרות וכלי זהב. על קיר חדרה תלויה עששית קטנה ותפיץ אור כהה. רחל לא נתנה תנומה לעפעפיה, היא שכבה צלולה בחליפות עשתונותיה ופניה העידו בה כי היא איננה עצובת רוח. הנה כי כן ישמח איש בהוה כי לא ידע את הבאות אשר תקרינה.

נחשון נגש אל דלת החדר הראשון. הדלת היתה סגורה, ובלי תפונה הבין המנעיל לחש ויתר ממקומו. הוא דרך על המפתן, עיניו התלקחו כאש לפידות והאירו את חשכת החדר, ועל בהונות רגליו נגש אל הזקנה ויך אותה על החומש… ברגע אשר נגע אגרופו על החומש נאקה הזקנה נאקת מות ותשא עיניה על מרצחה ותאלם דום…

עתה – אמר נחשון אל לבו – עתה אקח את אשר תחזינה עיני ואחרי כן אתפשה בכף…

רחל אשר שכבה תפושה בהמון מחשבותיה נבהלה לקול נאקת הזקנה ותתחלחל מאד, אך עד מהרה שבה למנוחתה ותאמר אל לבה: אולי חזיונות ליל יחתו הזקנה… אך מה נבהלה בשמעה צעדי גבר וצללת הכלים, הה, נהמה מנהמת לבה, מה זאת? גנבים… שודדים… איה הזקנה? איה?… ומדי דברה לנפשה צנחה מעל ערשה אל הדלת. אך כרגע נסוגה אחור ותנחם על מעשיה: אן?. אנה?. אנה אלך?. אל המרצחים? אך לא! אמהר עליהם, איה הזקנה… חיו בטוב חיים נעימים! חבלי מות ובלהות תמותה אפפוה ברגע ההוא, אבד אמץ לבה, פניה נהפכו לירקון, שניה צללו, ידיה רעדו, ברכיה פקו, ותפול על הארץ באין אונים… רגעים ספורים שכבה על הארץ ופתאם הקיצה כי הופיע רעיון בלבה: דרך החלון לגן… ושם אקרא… אצעק חמס ושוד… אצעק: רוצחים… שודדים… ובידים ממהרות חטפה את הארגז מעל השלחן ותפתח בלאט את החלון ותקפוץ הגנה…

והרוח החליף כח ויסער בזעם אפו והמטר נתך ארצה.

פרץ אשר ישב בעגלה מעולף במעילו העליון לחסות מזרם וממטר לא ראה את הנעשה מעבר הלז ופתאם שמע צעדי גבר ויפן כה וכה, והנה רחל תמהר לרוץ בגן… וידבק את לשונו לחכו ויוציא מגרונו שריקה מוזרה לאות כי רעה נשקפת למו… ונחשון בשמעו את האות נבהל וינס החוצה עם צרור גדול בידו ויצפצף: מה? מה?…

– ראה רחל בגן… שם תמהר לרוץ…

כחץ מקשת כן מהרה רחל לרוץ בגן (הגן היה ארוך מאד) ותזעק זעקה גדולה ומרה, אולי ישמע קולה לשכנים, ואין קול ואין עונה זולת קול עצי הגן מפני הרוח. ברכיה פקו, אגלי זעה קרה נזלו ממצחה, סבכי העצים מרטו פניה, הארגז היה לה למשא ומקירות לבה תאנק אנקת מות לרגעים, אך או חמדת החיים גברה עליה, או הרעיון בל תמות במות נבלים – על דעתה – הפיח אל קרבה נשמה ותרץ ותזעק: מרצחים, מרצחים!.. ונחשון שואף רודף אחריה כפרס טורף אחרי יונה, פיו פער לרוחה, ועיניו התלקחו כאש לפידות והאירו את דרכו…

כה רצה רחל בגן, חבלי מות אפפוה בתגרת יד השבץ אשר החזיקתנה ותפול ארצה ותתגלגל אל שוחה עמוקה…


אָסוֹן בַּדֶרֶךְ


יזכור נא הקורא כי בערב האיום והנורא ההוא יעד יעקב לרוץ ארח לעיר פ. כאשר צוה עליו אברהם מחותנו. אוהל מושבו היה רחוק מהמון קריה כפרסה. יעקב רתם עגלה קטנה לסוס אחד וישם לדרך פעמיו. היום רד והשמש שלחה קויה האחרונים ויעקב התנהל לאטו, שפתיו נעו, דמיונו היה על לשונו, הציג לנוכח עיניו את אשרו, ובין כה הגיע אל יער הרחוק מביתו כארבע פרסאות. הלילה פרס מוטות כנפיו על הארץ וירעם רעם ואחריו המטיר המטר בעזוז כוחו. יעקב החל לפסוח על שתי הסעפים: לאחוז דרכו הלאה או לשוב לביתו. הרעיון האחרון היה חביב עליו ויאחז דרכו לביתו ויהי בדרך וירא כמו אופל תמונה שחורה ויצנח מעל עגלתו ויתבונן בה, והנה איש שוכב על הארץ, על פניו פצעים ומפתחי פיהו יזל ריר מהול בדם.

קומה נא! – קרא יעקב אל השוכב – קום, מדוע תשכב תחת זרם המטר? ויאחזהו בידו להושיבנו על עגלתו, אך הפצוע התנודד הנה והנה, קם ונפל, נפל וקם עד כי לא עצר יעקב כח להחזיק בו ויניחהו על מקומו.

– מאין אתה ואנה תלך? ומה המה הפצעים על פניך?

שודדים נפלו עלי! צפצף האיש מארץ אמרתו.

שודדים? – שאל יעקב בתמהון – איפה?. איפה הם נפלו עליך?

אנכי – החל האיש בקול דממה דקה – אנכי שמתי פעמי לעיר פ. היום רד ומטר סוחף נתך ארצה וחשכה איומה… דרכי היה חשך וחלקלקות ממטר… ועגלתי משכרת דרכה בכבדות, ואני באתי אל היער הזה ולחרדת לבי התבוננתי כי סרתי מן הדרך ותועה אני באפלה מנודח, והנה אזני קשובות לקול מתלחשים בין עצים עבותים ושבר עצים נשמע מצעדי עוברים בין הנעצוצים ובין הנהלולים… בשמעי צעדי גבר נבהלתי ותהי עצתי לעמוד על מקומי נאלם דומיה עד יעבור הפחד, והנה קול נשמע: “הלא אזניך תשמענה קול מצהלות סוסים!” – נחיש לשלול שלל ולבוז בז… ולפני איש משחת מראהו וגדל קומה כפרא אדם כלו שואף רצח ושוד, ובקול מושל אמר אל יתר רעיו המשחיתים העומדים סביבי כזאבי ערבות: הלא אמרתי לכם כי פה נצוד ציד… ויתן עלי קול: “הכסף או הנפש!”

פה עצר הפצוע במלים מקצר רוח.

אחרית דבר? שאל יעקב במבוכה.

– והנה המרצח אחז בערפי ויטלטלני טלטלה כבדה מן המרכבה ויחפש את צלחות בגדי, אולי צרור כסף טמון בם, אך למרות רוחו לא מצא כסף יען כי לא היה אתי, אחרי כן חפש בעגלה, והמרצחים ראו כי לא מצאו מאויי לבם, הכוני, הלמוני, רמסוני, וישבו על מרכבתי וינוסו… יעקב חשב מחשבות רגעים מספר ויאמר אל הפצוע: קומה נא ואוליכך אל ביתי ואקרא לרופא ויגהה ממך מזור! אך האמלל לא ענהו ורק קול נחרת אימה נשמע מנחיריו. יעקב התאבק אתו להושיבנו על עגלתו, ובראותו כי אין מעמד ויעזבהו ויאחז דרכו לביתו, וכעש יאכל בגד כן רקב אכל עצמותיו על אשר עזב את הגוע ביער, וישב שנית אליו ועוד הפעם נסה כחו להושיבנו על עגלתו ובראותו עוד הפעם כי להבל יכלה כחו עזבהו במפח נפש. המטר החליף כח והסער התחולל גם הוא, ויעקב התנהג בכבדות לביתו עד השעה הראשונה אחר חצות לילה. כל הלילה לא ידע מנוח, לבו הגה אימה וכמו נבא לו כי ענן עולה ומקדיר את שמי אשרו… הוא חפץ ללכת אל רחל אהובתו אך המטר נצב לשטן לו. אימים איומים נפלו עליו ולא ידע עד מה, לפני עיניו יתגלגלו אופני אש כמראה הבזק ובתוכם רצח ושוד, ובמצב כזה התהפך על ערשו עד עלות השחר.


הִתְחַקוֹת


ביום המחרת, אחרי הלילה אשר השתרגו בו כל הקורות אשר זכרנו, יצא השמש על הארץ ועל חוג שמי טהר הלך הלוך ואור. בשעה התשיעית בבוקר בא שמואל אל בית אברהם אחיו ויהי בדרכו על מפתן הפתח ויחלחל מאד, כי ראה בחדר הראשון את המבשלת הזקנה שוכבת מתה על יד מטתה, וינס החוצה בזעקה גדולה ומרה, וכרגע נמלא בית אברהם בהמון רב. בלהות תמותה וחרדת שאול אפפו את הנאספים בראות את המבשלת מתה בתגרת יד מרצחים. החרדה גברה עליהם עוד יתר שאת מדעתם כי רחל לא נסעה את אברהם ושרה אל עיר פ. וישאלו איש את רעהו: איה רחל? אולי גם היא נפלה שדודה תחת יד המרצחים? ויבואו אל חדר רחל והנה החלון פתוח וצעדי גבר נראו לגן…

בלי ספק היה מבטה לנוס דרך הגן מפני השודדים – אמר אחד הנאספים – הבה נבואה הגנה. כל הנאספים יצאו חוצץ אל הגן; זמן רב התהלכו בגן ויחפשו בחפש מחופש, והנה אחד מצא גביע כסף. אות הוא כי המרצחים רדפו אחרי רחל בגן – קרא אל יתר הנאספים – נחפשה פה ונחקורה… ויהי בחפשם וישמעו קול נאקת מות בין השיחים, והנה בין שתי ערמות חול בשוחה עמוקה אשר לא שלטה בה עין רואי שוכבת רחל. על פניה עקבות מות, שערותיה פרועות ומשתרעות ברוחב השוחה, עיניה סגורות, חלחלה במתניה, וכמעט נקפאה מצנת הלילה, וארגז קטן על ידה. שמואל ירד אל הבור והעלה אותה ויביאנה הביתה. השמועה הנוראה הגיעה לאזני אברהם ושרה וכעבור שעות מספר שבו מעיר פ. ויהי בבוא אברהם הביתה ובראותו את הציור הנורא הרובץ בו, את המבשלת מתה ואת רחל “בתו” שוכבת על המטה כמעט באין נשמה, ובטרם יודע לו מה היה, ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויאמר: “צדיק אתה ה' על כל הבא עלי!” אך מהרו את הרופא! – התחנן אל הנאספים – ויקרב אל רחל ויחבק לה אך היא לא תניד אבר. עודנו אברהם עושה כה וכה, והנה חוקר הדין והרופא באו הביתה. הרופא נגש אל רחל וימשש את עורקיה ויצו להקיז לה דם מידה.

השבעתיך, אדוני הרופא, בשם ה' כי תגיד לי דבר אמת אם תחיה בתי, אמרה שרה אל הרופא בדמעות שליש.

חי נפשי – ענה הרופא בהביטו אל פני רחל – חי נפשי כי בעוד יום או יומים תשוב לאיתנה בישע אלהים. היא נבהלה וזאת תרופתה כי יקיזו לה דם מידה. צר לי עליה, היא נערה ישרת לב לפי חזות פניה.

הה! – נאנח אברהם בשברון מתנים – הה! נערה ישרה הנה ונפש זכה לה, אך הגידה נא לי, אדוני הרופא, הכנים דבריך?

– כנים דברי; והחוקר התהלך אחת הנה ואחת הנה תפוש בחקר תהום מזמותיו, פעם יתבונן בהמבשלת המתה ופעם יביט אל פני רחל, ופתאם עמד וישם פניו אל אברהם וישאלהו בחפזון: ומה שם הנערה?

רחל, ענה אברהם בהאנחו מרה.

– רחל בתך היא?

– לא, הוד כבודו!

– איננה בתך?

– לא.

ובת מי היא? שאל החוקר בשבתו על פאת מטת רחל ויחל לסלסל שפמו.

אברהם ספר לו כי אספה אל ביתו וכי נחשבת היא לו לבת אהובה תחת בנו המת ועל פיה ישק ביתו. וזה האות כי נאמנת ביתו היא כי בהמלטה על נפשה הצילה ארגז מלא אבנים יקרות מידי המרצחים. החוקר הקשיב רב קשב לקול דברי הדובר בו ויאמר: הגידה נא לי, זקן, מי בקר ביתך פעם בפעם?

– רבים דורשים לשכני יום יום.

– ולא תמשוך איזה קו חשד על אחד המבקרים ביתך?

– לא אדע בנפשי עון אשר חטא ומעודי לא נגעתי באיש לרעה.

– אך מי בקר ביתך פעם בפעם, אח או רע דבק מאח שאר נין ונכד, הן האשמה הזאת עשה איש אשר ידע את כל הליכות ביתך, יען כי כלי משחית אינם נמצאים פה, לכן הגד נא לי מי נער את ביתך יום יום.

– את ביתי יום יום יבקר עלם אחד אשר ארש לו את רחל, ענה אברהם והביט אל פני רחל.

ואיפה הוא העלם? שאל החוקר בחפזון.

– לא אדע כעת איו, כי אתמול בטרם אשום אני לדרך פעמי צויתיו גם כן לנסוע לעיר פ. למען קנות לו מלבושי כלילתו, ובלי ספק לרגלי איזה סבה לא בא.

– הידעת הנסבה מדוע פקודתך לא שמרה רוחו? דע נא זקן ונשוא פנים, כי לפעמים על ידי סבה קטנה יגלה דבר גדול, לכן נכספה נפשי לדעת איה מקום כבוד העלם ההוא למען אדבר אתו דברים אחדים, אולי נצליח למצוא את חפציך וכספך וגמול ידי המרצח יעשה לו, כי ששים אלף שקל כסף הן הון עתק הוא ובלי תפוגה רבות עמלת יגעת בטרם תקבץ על יד.

הלא מצער הוא – ענה אברהם בהאנחו מרה – גזלת כספי וחפצי מאפס ותהו בעיני מול מחלת בתי השוכבת באין נשמה באפה, ומי יודע אם עוד אראנה בין החיים… ובדברו פרץ מגֻלות עיניו זרם דמע על לבנת זקנו.

לזאת אל תדאג, זקן נכבד, ענה החוקר בהביטו אל פני רחל, היא תשוב לאיתנה ופרוח תפרח כחבצלת לפניך כאשר אמר הרופא. אך הגידה נא לי מה שם העלם כי אדע.

מה לך ולשמו? שאל אברהם בתלונה דקה

כלתה נפשי לדבר אתו דברים אחדים, ענה החוקר במנוחת לבב.

– יעקב שמו. חוקר הדין והרופא הרשו למצוא קבר להמבשלת ויצאו מהבית.


נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְפָּט


יעקב לא ידע את אשר נעשה אתמול בערב בבית אברהם מחותנו, גם לא בא בבוקר אל רחל אהובתו, יען כי כל הלילה שבעה לה נפשו נדודים מזרם וממטר ולא נתן שנה לעיניו עד עלות השחר, ובעלות השחר ישן שנת עובד ושנתו ערבה לו עד אחר הצהרים. – השמש החל לנטות מערבה ויעקב התעורר משנתו ולא ידע עד מה ויחבוש את סוסו לנסוע לעיר פ. כמצות אברהם עליו אתמול. עודנו עושה כה וכה וישא עיניו וירא מרכבה רתומה לשני סוסים אמוצים וממנה יוצא איש צעיר לימים לבוש בגדי ממשלה ואחריו שני שוטרים ושלשתם הולכים וקרבים אליו. הוא נבהל למראות עיניו אך הבליג ויסתר מבוכתו.

האתה זה חתן רחל בת אברהם? שאל המלובש בגדי ממשלה את יעקב בנגשו אליו ויור בו חצי מבטו.

כן, אדוני, ענה יעקב בקול דממה דקה ופניו אדמו.

– ושמך יעקב?

– כן.

– דע כי חוקר דין אני.

ומה חפץ הוד כבודו מיתום כמוני? שאל יעקב במבוכה.

– יתום הנך?

– כן!

– כבר מתו הוריך עליך?

– זה שנים מספר.

– ותחת צל קורת בית מי הנך חסות?

– תחת צל קורתי, מפועל כפי אמצא חית ידי.

– הוריך הנחילוך נחלה?

– לא, הוד כבודו!

שמע נא יעקב! – אמר החוקר אחרי דומיה קטנה – שמעה נא, אך אימה אל תבעתך ואל תבהל ברוחך. בבית אברהם מחותנך נהיתה הרֵגה אתמול בערב ומטרת מגמת פני המרצחים היתה רק לשלול שלל ולבוז בז… החוקר הביט אל פני יעקב למען לראות את הרושם אשר תעשה הבשורה הנוראה על פניו. כאלף רעמים בפעם אחת כן הלמה השמועה האיומה הזאת את ראש יעקב, לבו מת בקרבו ויהי לאבן, צירים וחבלים אחזוהו וברכיו פקו, ולמען לא יפול מלוא קומתו ארצה נשען על קרנות העגלה ויקרא בקול נורא: הרֵגה? – ידובבו שפתי הדר כבודו – את מי הרגו שם? הה, אל נורא עלילה, את מי הרגו? הן רק רחל אהובתי נשארה בבית… הה! ובדברו התנודד הנה והנה ויפול מלוא קומתו ארצה.

התעורר נא, עלם! – קרא החוקר – אל תירא ואל תחת! רחל ידידות נפשך חיה וקימה ורק המבשלת מתה תחת אגרוף מרצחה… יעקב קם והתנער מעפר וישאל: ואיפה אברהם ואיה שרה אשתו? ובדברו אחז דרכו לרוץ לבית אברהם.

חכה כמעט רגע! – אמר אליו החוקר ויאחז בכנף בגדו – הן חוקר דין אני ועלי הוטל חוב מאת הממשלה לחקור ולדרוש אחרי המקרה ולבלע פני הלוט על פני האשמה, לכן נבואה נא אל ביתך ואפתח שפתי עמך, אולי נועץ יחדו ונמצא את המרצחים. החוקר, יעקב ושני השוטרים באו הביתה. החוקר ישב על כסא עץ כביר ימים אשר נשחת מזקן ולא עצר כח למלט משא ויעקב עמד מתנודד על יד שלחן, אשר נע ונד גם כן כשכור אף כי לא ראה בעיניו כוס יין או שכר מיום הבראו, ולבו המה בקרבו כנהמת ים.

הכבר נודעת לאברהם? שם החוקר פניו אל יעקב.

– זה שנים מספר.

– הבכל יום בקרת את ביתו?

– כמעט יום יום.

– אברהם יאהבך?

– כן.

– ולא ימצאו בעיר מתאוננים על אברהם בעד רשעת לבו? הוא לא ישאף לחיל זרים? לא ילין פעולת שכיר? לא יגזול עני ואביון? לא יניף על יתום ידו? בחוץ לא ילין גר ודלתיו לארח יפתח?

– אברהם הוא איש ישר ולשון כל בני העיר תרנן צדקתו.

– ואתה תאהב ותוקיר אברהם ושרה? או רק את רחל תאהב אהבה עזה, שאל החוקר בשחוק קל.

– כאהבתי אל רחל כן עזה אהבתי אל האנשים הישרים והתמימים האלה.

– אך ספר נא, עלם, את פועל כפיך מיום אתמול, במה בלית יומך, הלא זאת היתה אתמול ובלי ספק עוד לא שכחת, החל מעלות השחר… יעקב נבהל להשאלה אפס לא ידע עד מה השיב לאמר: אתמול בבקר בשעה התשיעית שמו אברהם ושרה לדרך פעמיהם לעיר פ. ואני נשארתי בביתם עד נטות הצללים. היום פנה לערוב ואני עזבתי את הבית ואת רחל מחמד עיני ואשום לדרך פעמי גם כן לעיר פ. כאשר צוה עלי אברהם.

וגם נסעת לעיר פ. שסע החוקר את דברי יעקב.

לא! ענה יעקב בשפה רפה.

– ומדוע? איפה היית? ואיזה מקרה לא נתנך לבוא לעיר פ.

– בהיותי בדרך הרחק מביתי כארבע פרסאות לבשו השמים קדרות כזפת נתכה ומטרות עז זרמו עבי שחקים, ואני רטבתי מזרם וממטר מכף רגל ועד ראש, אז פסחתי על שתי הסעפים: לעשות דרכי הלאה או לשוב לביתי, ויען כי הדרך אשר לפני היתה עוד רחוקה מרחק רב לכן שבתי לביתי.

ומתי שבת לביתך? שאל החוקר בשפתים מהירות.

– בשעה הראשונה אחר חצות לילה. החוקר התפלא למשמע אזניו, יען כי ביאת יעקב לביתו מתאימה עם עת ההרגה בבית אברהם וכמעט תשאנה במאזנים יחד, לכן כביר מצאה ידו למשוך קו חשד על יעקב התם… הלא כה דבריך! – החל החוקר – הלא כה המה דבריך כי שמת לדרך פעמיך לעיר פ. בעוד אשר הופיעו קוי שמש האחרונים, מובן, בשעה הששית או השביעית אחר הצהרים ותשב לביתך בשעה הראשונה אחר חצות לילה, וכי נחשוב כל פרסאות הדרך, היציאה והביאה, הלא הנה שמונה, פלא בעיני! הן מאד בכבדות התנהגת… דרך קצרה כזו להתנהג שש שבע שעות, הפלא ופלא!..

הן אמנם – ענה הנחשד בשפתים רועדות – אמנם לאטי התנהלתי, כי בהסיע רגלי מביתי הופיעו קוי שמש האחרונים באור יקרות ואני התענגתי על הדר הטבע, ובשובי לביתי גם כן בכבדות התנהגתי… כי דרכי היה חשך וחלקלקות מהמטר ועגלתי שרכה דרכה ואהי נכון למועדי רגל ואשר על כן שבתי אל ביתי בחצי הלילה…

הן תמים דעות אנכי עמך – ענה החוקר ויקם ממושבו – לו יהי כדבריך כי לשם ומשם התנהגת לאטך ובכבדות, אולם בכל זאת אתפלא! איפה ראית שמונה פרסאות בשש שעות? כמעט פרסה לשעה תחשב! הן גם רגלי, זקן ויגיע כח, אשר כל גויתו כחרש הנשבר, גם הוא יעשה דרך חמש פרסאות בשעה!.. וגם זאת שים אל לבך כי נסעת ריקם בלי משא לעיפה על בהמתך!

– אמנם כן, סוסי לא היה עמוס משא, אך… ארחי בעדי גדר איש…

איש? מי זה הוא ואיזה הוא? איש? – קרא החוקר משמים – ספר נא!

– בשובי לביתי ראיתי תמונה שחורה שוכבת על הארץ ואקפוץ מעל עגלתי ואתבונן בה, והנה איש זר לי שוכב לארץ, פניו מלאים פצעי דם, מפיו יזל ריר מהול בדם, ואשאל את פיו מה עמדו, ואחרי שאלותי הרבות ענני כי שודדים נפלו עליו אך למרות תשוקתם היה צרורו נקוב ויכוהו עד זוב דם, פעמים רבות נסיתי כחי להושיבנו על עגלתי ולהביאנו אל ביתי ולקרוא להרופא לשום חתול על פצעיו, אפס להבל כליתי כחי כי נדמה כאבן שאין לה הופכים ועזבתיהו לנפשו ואעשה דרכי הלאה. הדברים האלה בדוים המה למען יסבבני בכחש – אמר החוקר אל לבו – וישקיע את עשתונותיו בתהום חקור, ופתאם שם פניו אל הנחשד ויאמר: יעקב! הלא כה המה דבריך כי שבת לביתך אתמול בשעה הראשונה אחר חצות לילה ומדוע לא מהרת היום לרוץ ארח לעיר פ.?

– יען כי הייתי עיף ורטוב מזרם וממטר…

– אך לי הגיד אברהם מחותנך כי חכה לקראת בואך בעיר פ. ולפלא היה בעיניו מדוע לא באת, הן מצות פיו תשמור רוחך, כי הוא איש חסדך, ומדוע לא באת? נפלאת זאת בעיני!… אך הראה נא השמלה בה היית עטוף לחסות מזרם!… השמלה נכיר, היא עוד צריכה להיות רטובה מהגשם… קרא חוקר הדין בקול מושל. לב יעקב הבין כי קו חשד ימשך אליו בהאשמה הנוראה, לבו מת בקרבו ויהי לאבן, ובפיק ברכים וברגלים כושלות זחל אל החדר השני ויבא את מעילו העליון, בו היה עטוף לחסות מזרם וממטר בהיותו בדרך, ויתנהו על יד החוקר אשר הפכו מצד אל צד ויתבונן בו בשבע עינים. בכל זאת הנה אדום ללבוש! – הנה עוד כתמי דם… נכתמה הכנף… על השפה גם כן… אמר החוקר בקול דממה דקה ובקרבו שמח כי בלע פני הלוט, הלוט על פני האשמה ומצא את המרצח ואת חפץ לבבו, והראה את כל כתם לעיני יעקב האמלל אשר חרד וכפף ראשו אל הבגד ויצפצף: כן! דם… דם… אך יאמין לי, הוד כבודו, כי בגדי מגואל הוא בדם יען כי נאבקתי עם הפצוע להושיבנו על עגלתי… פניו היו מלאים פצעים ואנכי לא התבוננתי ולא נשמרתי ואגאל את בגדי… אך סלח לי על כי עד כה העזתי פני לשאול: התמשוך עלי קו חשד כי ידי נגאלו בדמי אדם? שפכתי דם אדם? שנית, הוד כבודו, רעיון רצח לא עלה על לבי מעודי, אלוה יודע תמתי, אל חנם תרשיעני ותטבלני בשחת אשמה… חף אנכי מפשע, בגדי מגואל הוא בדם יען כי התאבקתי את הפצוע.

זאת נראה אחרי כן! לעת עתה מצאתי עמוד חזק ואשען עליו… ענה החוקר בקול עז ויתן צו להשוטרים הסרים למשמעתו ויאמר: תפשו את האיש הזה ואסרוהו בעבותים והביאוהו אל בית הכלא, כי מידכם אדרשהו ודמכם ראשכם אם ימלט על נפשו.

מדוע תסיר משפטי ותטפול עלי עון על לא חמס בכפי? – קרא יעקב בקול בוכים – אני אראה לך את המקום אשר שכב הפצוע עליו ואותותיו לא תנכר!

החוקר לא פנה אל דבריו והשוטרים אסרו את יעקב ויוליכוהו להכלא בבית הכלא…


הוָֹה עַל הוָֹה


היום רד, הליל אתא, ורחל שבה לאיתנה מעט, אך עמודי גויתה עוד ירופפו. היא יושבת על מטתה ועל ידה שרה, ואברהם מתהלך אחת הנה ואחת הנה בפנים נזעמים. הדלת נפתחה וחוקר הדין בלוית שני שוטרים בא הביתה.

שש אנכי – אמר החוקר אל אברהם בדרכו על סף הבית ובהביטו אל פני רחל – שש אנכי על רחל, הנקובה בתך, הלא הגדתי לך כי לא אנוש כאבה, היא נבהלה ולא יותר…

כנים דבריך, הוד כבודו, ענה אברהם ויגש לו כסא לשבת. החוקר ישב על יד מטת רחל ויאמר: הן עוד מעט ימצאו המרצחים וחמסם על קדקדם ירד.

הבאמת? שאלו אברהם ושרה בפה אחד.

כן, ענה החוקר וישם פניו אל רחל ויאמר: ספרי נא לי איך נצלת ממות… מאד תתענג הנפש להשמעות אזנים. רחל ספרה להחוקר מהחל ועד כלה דבר לא נעדר והוא הקשיב רב קשב לדברי פיה ושסעם פתאם: “הלא כה דבריך” כי ברחת מהבית בשמעך את אנקת מות הזקנה וצללת הכלים וחפצת להציל ממות נפשך… אכן חמדת החיים חבובה על האדם, ורק את היית אז בבית, נערה, עם המרצחים והיית צפויה אלי מות, ומי גבר לא יוקיר חייו? כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אך על ידך בבור מצאו האנשים אשר העלוך ארגז מלא אבנים יקרות וגם כסף היה שמור בו. פרשת הכסף נודעה לך כפי דברי אברהם איש חסדך, הוא איננו אביך ואת אינך בתו ושרה לא חבלתך ורק תחשב בעיניהם כבת חבובה תחת בנם המת.

כן, הוד כבודו – ענו אברהם ושרה – כן, רחל נחשבת לנו לבת יחידה ונחמדה וכפרי מחמד בטננו.

אך עתה אשאלך – אמר החוקר אל רחל בלי פנות אל דברי אברהם ושרה – עתה אשאלך, הן לפי חזות פניך נערה ישרה את, לכן הגידי נא לי מדוע לקחת את הארגז עמך בהמלטך על נפשך?

– בשימי אל לבי כי הבוגד בוגד והשודד שודד חפצתי להציל את אשר היה לאל ידי ברגע ההוא, ובעת אשר קפצתי דרך החלון הגנה פגעו ידי בארגז אשר עמד על השלחן בחדר משכבי.

ורק בעבור זאת לקחת את הארגז? שאל החוקר ויור בה חצי מבטו.

בעבור זאת, ענתה רחל בשפה רפה.

– וזולת הארגז לא לקחת מאום בקפצך דרך החלון?

– לא לקחתי מאומה.

– אך הגביע כסף, אשר מצאו הנאספים בגן על הדרך בואכה אל השוחה אשר ממנה הוצאת מדוע היה בידיך?

גביע? איזה גביע? שאלה רחל בתמהון.

– גביע כסף… תוכו רצוף זהב… הלא הגביע הסתתר בחדר משכב אברהם איש חסדך, הנה הגביע! אמר החוקר בהוציאו מצלחת בגדו גביע ויראהו לעיני רחל.

– את הגביע הכרתי, הוא שלנו, אך אני לא לקחתיו בהמלטי על נפשי.

כן, ענה אברהם, הגביע הסתתר בחדר משכבי, אך אחוך, הדר כבודו, שמע לי: הגביע היה בידי המרצחים וברדפם אחריה אבדוהו.

הס! שסע החוקר את דברי אברהם. אברהם נאלם דום והחוקר הוסיף לדבר: “הלא כה היו דבריך” כי קפצת דרך החלון אשר בחדר משכבך, אך שימי אל לבך… הגביע הסתתר בחדר משכב אברהם איש חסדך הרחק מחדר משכבך בואכה דרך עקלתון שלשה חדרים, ואם בעת אשר חרדת חרדת מות לא רצת אל חדר משכב איש חסדך, הנה אות נאמן הוא כי הגביע הסתתר בחדר משכבך עוד טרם תקפץ דרך החלון הגנה.

– אמנם אל חדר משכב זקני לא…

אל חדר משכב איש חסדך… הוא לא זקנך ולא אביך, לא דודך ולא אחיך! שסע החוקר את דברי רחל.

– אל חדר משכב איש חסדי לא רצתי והגביע לא נמצא בידי אף לא ראיתיו. אמנם לא אדע מאיזה מקור תדלה את האותות הנאמנים האלה, הוד כבודו!

– הא לך אות נאמן: מדוע מצאו את הגביע על יד השוחה בדרך שעקבות פעמיך נראו?…

זאת לא אדע – ענתה רחל בשפתים רועדות – אולי המרצחים אבדו את הגביע ברדפם אחרי…

– את אמרת כי מהרת מהבית לא רק למען תציל ממות נפשך אפס כי גם קרוא לעזר!

– אמנם כן, זאת אזכרה כי לעזרה קראתי וקולי עלה בתהו.

– לו כדבריך כן יהי! תקותך היתה חזקה כי לקולך יקרא מלא אנשים וביני נא היטב, מדוע לא רצת העירה? מדוע היו פניך מועדות לארך הגן?… הן גדר הגן נמוך הוא מאד עד כי גם נער בן שמונה יוכל על נקלה לדלג דרך בו.

– אימת המרצחים סכסכה את מחשבותי ורגלי נשאוני אל אשר היה הרוח עועים הנסוך בקרבי לרוץ… רחל נאלמה דומיה, חליפות השאלות והמענות העיקו לה, חיל אחזה בשומה אל לבה כי ימשך עליה קו חשד בהאשמה, אם לא לשודדת אפס כעוזרת, ותבלג מעט ותבט בעינים חודרות אל החוקר ותאמר: הוד כבודו! אשאלך והודיעני: על מה תריבני ותחדש עדיך נגדי חליפות וצבא? אם אצדק פי תרשיעני! על דעתך כי ארשע ואשלח יד לשלול שלול ולאבד נפש בבית איש חסדי לפי דבריך? נערה אשר תפחד לקול עלה נדף תשלח יד ברצח ושוד? שים נא אל לבך, המימיך שמעת נערה מרצחת? הן חוקר הנך וחליפות רצח ושוד ראית גם שמעת אף חקרת ובין המרצחים מצאת נערה אשר תמשוך ידה אתם? אי שמים! היחשוב לבבך כי בזדון לבבי קרעתי בגדי אשר עלי, מרטתי לחיי עד זוב דם, פצעתי פצעים על עור ידי, ואפול אל פי פחת באישון לילה? לא, לא אאמין כי חכם לבב כמוך יוציא משפט מעוקל, חי נפשי כי משפט מעוקל הוא! וגם זאת שים אל לבך: אברהם איש חסדי – לפי דבריך – יאהבני כאב רחם ושרה תשתעשע אתי כאת מחמד בטנה וכל הונם אותי יורישו בהשיבם אֶל אֵל רוחם – יחיו עד בלי ירח – ומדוע אגזול כספי ואהרג נפש מבלי משים? סלח לי, הדר כבודו, הן חוקר דין אתה וכאל עליון תצפה ותביט לכל מערכי איש ותתבונן בם כיוצר הכל ועינך תחז בכל ואיך תעבור רוח עועים עליך ותוציא משפט מעוקל ותרשיע נפש עלמה באשמה נוראה כזאת? הפעם שגית ואתך תלין משוגתך וגם כראות אנוש לא תראה.

אך השמעת? – שסע החוקר את דברי רחל – השמעת? דודך… בלילה ההוא לא לן בביתו!

– ידעתי גם ידעתי, הוא צוה לרוץ ארח לעיר פ.

כן! – ענה אברהם בשפתים רועדות – אני צויתיו לנסוע לעיר פ. בלילה ההוא.

הס! – קרא החוקר – הס! לא אליך אשים דברתי! אך הוא – החל שנית – לא היה בעיר פ.

ואיפה היה? שאלה רחל בחלחלה.

– הן אני כפיך להשאלה: איפה הוא היה בלילה ההוא? אן נאבד משעה השביעית אחרי הצהרים עד חצות לילה ועד בכלל? הגידי אם ידעת בינה! אם יש מלין השיביני! אך עוד הלוט, הלוט על פני השאלה הזאת, אולם מעילו העליון היה מגואל בדם… כתמי הדם יחתמו בצרור פשעו ויטפלו על עונו…

מה זה תבענה שפתיך, הדר כבודו? – קראו אברהם ושרה בחלחלה – בגדי יעקב מגואלים המה בדם? ידיו נגאלו בדם? ידי יעקב התם.

זאת חקרנוה, כן־הוא! ענה החוקר במנוחת לבב אך הסו!

הכנים דבריך? בגדי יעקב מגאלים בדם המה?. בלילה ההוא? – זעקה רחל בזעקה גדולה ומרה – לא, לא! יעקב ידידות נפשי איננו רוצח נפשות… על זאת אעידה לי עדים נאמנים. שגיון! שגיון! משגה נורא הוא ומכאיב לב! ואתה, הוד כבודו, תמשוך עליו קו חשד במעל הזה? אי שמים! רחל נאלמה מקצר רוח, ואברהם אמר אל החוקר: לא אאמין כי עלם תם וישר וירא אלהים כיעקב יחתור בחשך ביתי ורחל בתי תעזור על ידו. הן כל רכושי למו הוא בהפקידי אֶל אֵל רוחי ומדוע יחתרו בביתי? לא אאמין הוד כבודו, הן חכם לבב הנך שים נא אל לבך.

האם לא תדע לך? – קרא החוקר בקול עב – הכי לא באת עד תכונת בני הדור החדש? הם יתאוו תאוה להתעשר מהר! אתה ורעיתך נסעתם לעיר פ. והם נשארו בביתך ותשוקת העשר מסכה רוח עועים בקרבם וישלחו יד בהזקנה ובזזו בז… את פתיל חיי הזקנה קצצו לבל תהי מגדת פשעם…

אמנם – ענה אברהם בעינים מלאות דמע – אמנם חמדת העשר גברה בלבות בני הצעירים, אבל אני ערבוני אתן לך כי יעקב ורחל לא שלחו יד בהאשמה הזאת, האמין לי אם שופט נאמן הנך. חוקר הדין לא פנה אל דברי אברהם ויתן צו להשוטרים הסרים למשמעתו כי יובילו את רחל אל בית האסור.

הה! – קראו אברהם ושרה בקול מר – הה! בתנו חולה היא, אנה תוליכנה! הן יסכן לה!

הלא מצער הוא! – ענה החוקר במנוחה שאננה ובגדל לבב – מצער הוא, שם תשתעשע את דודה יעקב… השוטרים לקחו את רחל ויוליכוה אל בית האסור והיא צועדת ביניהם ושפתיה דובבות: “צדיק אתה ה' על כל הבא עלי”.

ארץ! אל תכסי דמי בנינו! – צרחה שרה ותגז את ראשה – אללי לי! הוה על הוה ושואה על שואה כתומן באונו ויבלעונו! עוד לא עברה הצרה הראשונה ואחרת כבר באה ונהיתה. הה, ה' אלהים! ידך אחזה בערפנו ותפצפצני, בננו לקחת מאתנו לא שלונו, שואה הבאת על ביתנו, על נוה ישרים, לא שקטנו עתה, הה, ויבוא רגז! בנינו נתפשו כמרצחים! הה, אל נורא עלילה, הן לא תמאס תם ומדוע תדכאנו לפני עש? ובצוחה כה במר נפשה התעותו פניה, עיניה נהפכו בחוריהן, ותפול מלוא קומתה ארצה ותתעלף… ואברהם רץ לשאוב מים קרים לנפש עיפה וכמעט בלי חמדה התמלטו שפתיו; הרף ממני, אל נורא עלילה, פן תאבד אמונה מלבות נוגים, וכל הלילה ישב על יד שרה המתעלפת.


בָּעֶרֶב תּוּגָה וְלַבֹּקֶר שִׂמְחָה


שר האלף, אשר שכב מסובל בתרדמה הנסוכה עליו ויחכה לקראת נחשון, הקיץ לקול דופק דלת חדרו ויקרא בקול מוזר: מי הוא שם?

– אני נחשון! הוא פתח את הדלת וישאל: הבאת את רחל!?

– לא, אדוני, הצפור נמלטה מיד… היא ברחה דרך חלון חדרה הגנה ונעלמה מעיני בין העצים וחשכת הלילה עמדה לי לשטן למצאנה אך…

ומה? השאל השר בחמה עזה.

– אך מחר… בערב…

– יקחך בכור מות… יהודי נבזה! (אם כי המי דתו).

נחשון ראה כי כלתה אליו הרעה כי אש זעם מתלקחת בלב אדונו ועוד כמעט קט תתפרץ החוצה ויבהל וינוע ויעמוד מרחוק כנטוע במסמרים ותדבר לשונו לחכו.

ואיה הזקנה שאל השר את נחשון אחרי דומיה ממושכה.

נחשון שתק.

– איה הזקנה?

– היא…

– הגד נבל!

– היא מתה…

הוי, מרצח! – קרא השר בחמה שפוכה – חמסך על קדקדך ירד! אני אעידה עליך כי היא מתה תחת מכת אגרופך… לדברים האלה התפלץ נחשון ועוז נפשו הארורה גם כובד לבו לא עמדו לו להתנער מחרדתו בשמעו את דברי אדונו, ובקול תחנונים ענה ואמר: אבל גם אתה, אדוני, נעתרת לעצתי… ומדוע תשים אשם נפשי?

לך לך מזה! צא! אני אומר לך – המלט על נפשך פן תפול תחת מכת ידי ולא תוסיף קום!. נחשון נבהל וינס החוצה והשר החל להתהלך הנה והנה ויניע במו ראשו: אבדה תקוה… התוחלת נכזבה… יקח אפל את השטן הארור הזה, הוא פתני ואפת… יקח אפל את כל היהודים, ובדברו פתח את הדלת ויצא החוצה. לבו קצף ורגז וירקע ברגליו על דרכו אשר הוא הלך עליה וכה בא אל חוקר הדין רעו וידידו אשר שכב מסובל בשנה עמוקה ויספר לו מהחל ועד כלה דבר לא נעדר ויפצר בו כי יקנה תחבולות ויגולל את אבן האשמה על יעקב ורחל (אשר סבת הפצוע עזרה על יד החוקר לטבול את יעקב בשחת האשמה) והוא הבטיחהו כי יתן שאלתו, וביום המחרת, בנשף בערב יום שמע שר האלף כי קו החשד בהאשמה נמתח על רחל ויעקב דודה – יען כי חפצו התעשר מהר – ויכלאו בבית הכלא וישמח מאד וחמתו על נחשון שככה כרגע, אך נחשון לא הראה פניו עוד, אולי יען כי לא חפץ עוד להיות עבד לתאות נפש אדונו אחרי אשר גנב מבית אברהם ששים אלף שקל כסף ויוכל לעשות מסחר ככל האזרחים אחרי אשר ממר הוא, וממר הן באמונה יעסוק ולא יעשוק והארץ לא תסגר בריח ודלתים בעדו, או יען כי ירא להראות פני אדונו ואשר על כן לא בא אליו, זאת לא אדע, אך זאת אדע נאמנה כי השר שמח מאד כי התקוה נתנה שמחה בלבו כי יבוא אל רחל אל בית הכלא ויבטיחנה כי יוציא צדקתה לאור אם רק ידה תתן לו… הוא לא זכר היום כי אתמול שלח לעזאזל את כל היהודים, הנה כן המה דרכי העם הזה: הם יבקשו להכין אוּר להעלות כליל כל בית ישראל אבות ובנים ובכל לב ונפש יבקשו לקחת את הבנות להם, וברוב חסדם ישמיעו כי מקרב לב יסלחו לבנות ישראל את אשמתן אשר אשמו בהולדן על ברכי יהודיה.


הַכְּלוּאִים


בית הכלא אשר הובאו שמה שני הנאהבים והנעימים, יעקב בתאר שודד ורוצח נפש ורחל כעוזרת על ידו בבית אברהם איש חסדה הנקוב “זקנה” ומטרת מגמת פני שניהם היתה למען התעשר מהר, היה עילת קיר קטנה אשר כותליה מסודרות הנה מאבני ברזל וכל כלי העליה הם מטה שבורה אחת.

חצות לילה הגיע, מטר סוחף נתך ארצה ורוח גדולה וחזק התחולל בקול ייליל עלי דלת ושער, ודרך החור הקרוע בקיר למען ישאפו רוח הכלואים בחדר הזה צרר הרוח בכנפיו רסיסי מטר וישאם אל פני רחל השוכבת על המטה השבורה. עקבות המחלה עוד נראו על פניה, אגרופה תחת ראשה והיא ישנה אך לבה הומה בקרבה כחלילים או כנפש גועת, ויעקב עומד על יד המטה ועיניו נטויות על רחל אהובתו. שפתיו נעות ומלתו על לשונו ומניע לרגעים ראש ומחשבותיו צלולות במצולת ים הדאגה. הוא העביר על פניו כי בעוד ימים אחדים נכון דין לפניו ולפני רחל ויתחולל לו ויחל להתהלך אחת הנה ואחת הנה למען יתעורר מרעיונותיו, ופתאם עמד מלכת ויסב פניו אל הקיר ויקרא: מה לי פה ומי לי פה כי השלכתי הטלתי אל ירכתי בור זה? אך מה לי פה? הן רחל השלכה הנה אסירה אל בור… איך השלכת, אהובתי, ממרום היכלי ענג אל גיא צלמות זה ותחת נרצחת הנך מרצחת!… מה צדק ומה רשע? – הוסיף לדבר – אין אלהים בשמים ואין שופט בארץ, אין צדיק ואין רשע, רק לפתאים יהיה שם אלהים למחתה ובסכלותם יהיה למרמס כתולעת לכל רגל עובר… ואם יש אלהים בשמים מדוע לא יבלע פני הלוט, הלוט על פני האשמה? מדוע לא יחלצנו מן המצור וישיב אופן הגמול על המרצחים אשר שלחו ידיהם ברצח ושוד? אך לא! יש אלהים בשמים ורק על עצת רשעים יופיע ויארח לחברה אתם ויעזור להם בשלחם בעולתה ידיהם. לו היה כי אשמתי, אשמתי בהאבק עם הפצוע ולא נשמרתי וגאלתי שמלתי בדם ובזה חטאתי לאלהים אחרי אשר גם הוא יזהיר את האדם לבל יהי שוטה לעמוד תחת ההר בעת לנפול והוא נוטה, אבל במה חטאה רחל? הנשמע כזאת? נערה ברה תמה תשפוך דמי אדם! הוי שופטי און, הלומי יין, וחוקרי דין למסוך שכר! איך נואלתם ובסכלותכם תטו בתהו צדיק!…

בוש והכלם מרוח כביר אמרי פיך! הנסה דבר אליך תלאה כי תשים באלהים תפלה? – דובבו שפתי רחל בהתעוררה מרוח תרדמתה ובשבתה על ראש המטה – הן אתה תתפאר תמיד כי אמץ לב לך לשאת ולסבול פגעי המקרים וכאשר נגע עדיך פגע אחד ותבהל ותכחש באלהים חיים? ירא אלהיו יאהב את יוצרו גם עת הכהו בשבט אפו! עתה בקש סליחה מאל רחום למען לא יפקוד עליך עונך ואל נושא עון הוא.

לבל יפקוד עלי עוני? העוד חסר? ואם רשעתי לו באמרי פי מה יפעל לנו עוד? היש בידו לשבר קנה רצוץ, לפוצץ אבן כתות לרסיסים עד אשר דק? ועל דעתך מה לי לעשות? להודות לו על כי אנף חנם בנו והסיר משפטנו?

על דעתי – ענתה רחל בשפה רפה – על דעתי: קוה אל ה' כי יוציא צדקתנו נוגה כאור ואת המרצחים יביא במשפט עמו וישלם להם כרוע מעלליהם. מה יתן לך כי תגביה מעלה ותבקש לבוא בסוד אלוה? התקוה תתן חיים בך, התקוה אשר נתן אל רחום וחנון בלב בן אנוש שכם יתר על כל הנבראים, היא תעודדהו לשאת ולסבול כל עוד נפשו בו, כי תפרש מעטה משבץ זהב וארגמן על פני העתיד.. ואשביעך באהבתי אשר תאהבני לבל תוסיף ענות נפשי בדברי תפלה כאלה, כי כחצים שנונים ירדו חדרי בטני, אני באמונתי אחזיק כי אל צדיק ה' ומושיע ולא ידכא נפש הבוטחים בו בידי הפגעים לנצח, ואם יסר ייסרנו בעונינו לא לעד יטרוף אפו, ואת הרשעים יביא במשפט עמו וישלם להם כרוע מעלליהם, אמונתי תאמצני כי יחלצנו מן המצר וישיב אופן הגמול על המרצחים, ואם אל יסיר משפטנו עתה לו ניחל עד ישית לנו חוק ויזכרנו לטובה. הראשון אדם נולדת לעלילות שוא? הן כל עמנו רק לכך נוצר, לעלילות שוא ולפגעים ולתלאות! – פני יעקב חפרו לשמע דברי רחל ויען: צדקת, אהובתי, לך הצדקה ולי בשת הפנים, סלחי לי ואל יזעף לבך על אשר הכאבתי לבך בדברי, כי מצרת לבי העברתי דבר רע על דל שפתי ובאלהים חיים נשבעתי כי לא אשוב לכסלה. סלחי לי כגדל חסדך, אם עון פעלתי לא אוסיף.

סלחתי כדבריך! ענתה רחל בשחוק קל כמו ברגע ההוא שכחה את מצבה הנורא, אך שכב, אהובי, לישון ואני אתהלכה בחדר ואבליגה מעט. בדברה ירדה מעל המטה ויעקב עלה, ואף כי התאמץ לבלי תת שנה לעיניו, אך יד השנה גברה עליו ויישן שנת עובד, ורחל מתהלכת אחת הנה ואחת הנה ומדברת אל לבה: אוי לימי זקנתו ואללי לימי שיבתה, למן היום אשר אספוני לביתם לא ידעו שלו, מארת ה' רובצת לפתחם, אין זאת כי אם גורלי המר הביא בידם. לו היו הצרות רק צרותי אני כי אז מצאתי נחומים לנפשי, אך על צרותיהם כי התגברו על זאת יסתר נחם מעיני. אך אעזבה עלי שיחי, הצור תמים פעלו ולא יסלף משפט, ומי יתן תבוא שאלתי וימי המשפט לא ימשכו… עודנה מדברת אל לבה והנה נפתחה הדלת ואיש בא אל בית הכלא ורחל נבהלה כי לפניה עמד שר האלף, והוא בראותו מבוכתה אמר אליה במאור פנים: אל תפחדי!

אשרי אדם מפחד תמיד מיום רע ומבקש עצה להנצל ממנו, אך אם אזלת ידו מהשמר ונפל בצרה יכין גוו למכים, ענתה רחל בהשענה על הקיר.

– ואת נתת גוך למכים ולא תקני תחבולות להנצל? הלא הוא עון פלילי!..

– ולבבך יחשוב כי מרצחת הנני?

– יהי איך יהי, ובין כה תשולחו לארץ גזרה כי הוא עון פלילי.

– אם מאלהים חיים יצא הדבר נלכה לארץ גזרה כאל מחול. בכל זאת אמונתי תאמצני כי המגלה נסתרות יבלע פני הלוט, הלוט על פני האשמה וישלח לנו עזר מקדש. שר האלף חרד בשמעו כי האמונה תאמץ את רחל כי המגלה נסתרות יגלה סוד הנאשמים בהאשמה, אך הסתיר מבוכתו ויען: המבלי אין עזרה בבני אדם כי תבקשי עזרך מרחוק? ה' מרומים ישכון ולא עד מהרה ירוץ דברך אליו, אם תחפצי אז תהי עזרתך בי אך…

אך מה? שסעה רחל את דבריו בקול פחדים.

– אך תתני לי ידך…

ידי אתן לך? – קראה רחל בקול נורא – ידי? אמיר דתי ואושע? לך לך! פן אעיר עליך כל חמתי וארים קולי ונתפשת כבן בליעל!. צא מזה! פן אתנפל עליך כארי טורף וברגז רחם לא אזכור! אל תראני שאני רפת ידים, הנך רואה את העששית הקטנה המפיצה אור כהה בבית כלאי? הנה גם בה די כח לשלוח זיק ולהבעיר בארמון גדול!. צא! – אני אומרת לך – באמונתי אמות, אשולח לארץ גזרה ואעבוד עבודתך פרך כל ימי צבאי ולא אמיר דתי! ידי אתן לך ואושע? צא! פן יצא ניצוץ מאש אהבת עמי היוקדת בלבי וילהטך והתמשל כעפר ואפר!. – עיני רחל הפיצו כידודי אש ותהפך פתאם ללביאה טורפת ותרם קול פחדים והוא נבהל וינס, ורחל הוסיפה לדבר: בן עמי! בנפשי אשבע כי אהבת עולם אהבך, וחיי וכבודי, רוחי ונשמתי נתונים נתונים לך עד עולם!. ויעקב התעורר משנתו ובראותו את רחל נבוכה נבהל מאד וישאל: מה לך אהובתי? אין דבר, ענתה רחל בשבתה על המטה ובהשענה על כתף יעקב וכה שכבה עד אור הבקר.


הַנֹּחַם


אין מגיד לאדם פשעו כהלילה! אור היום אשר יראנו המון החיים והעמלים אשר לא כולם ישמרו דרכי ישר בצאתם לפעולתם יסב עינינו מהביט אל דרכינו וישה אותנו ישר ומשפט מעשינו וחשבון פועל כפינו, ואם גם יתעורר לבנו רגע להוכיחנו על מעשה לא טוב, או לדרכי כל אדם נביט ונתבונן ונשלה נפשנו לאמר: לא רע אתה מכל האדם, כל אדם כוזב, כל אדם אם יחפש דרכיו יראה כי לא בכל עת אל היושר כוננו, אך בלילה עת אשר החיים והמעשים והעמל והתלאה נסתרים מנגד העין ולא תראה אשר לפניה אז תשוב ותביט אל קרבה ותקרא מעל לוח הלב את הרשום שמה וכפעם בפעם תבהל מהמראה אשר תראה והלב יחיל יתפלץ מאימת יום פקודה ויבקש להשכיל ולהטיב את אשר עות והנחם יתעורר בו. ואף כי מה יתן הנחם בלב האדם על הדבר שאין להשיב? הייטיב האדם דרכו לימים יבואו? היזכה ויטהר בעבורו ארחותיו ומעשיו? מי יודע?

מי יודע? – אמרה גם אשת פרץ אל לבה בשבתה על פאת מטת אישה החולה בחצי הלילה – מי יודע אם לא בעבור זאת חולה אישי ויקרבו ימיו למות, בעבור אשר טבע את בלהה וימחץ את ראש רחל היתומה ביער ויעזור על יד נחשון הממר… אולי אלהים בשמים מביא אותו במשפט עמו, ובדברה לנפשה שמה פניה אל פרץ אשר שכב על מטתו ולראשו חבושה מטפחת ועיניו סגורות ופניו כפני מת.

מה זה תבענה שפתיך נחמה? שאל פרץ בקול דממה דקה.

– אני אומרת כי אלהים מביא אותך במשפט עמו כי ה' לא ינקה את כל הנוגע ביתומים לרעה, והנוגע בם נוגע בבבת עינו, לכן אל תקשיח לבך ותתנני ללכת אל אברהם… אולי בזכות זה ישלח לך ה' עזר מקדש ותשוב לאיתנך ולא אשאר אלמנה עם שני יתומים.

ה' ישלח לי עזר מקדש ואשוב לאיתני? – צפצף החולה בשצף קצף – אין אלהים בשמים! רק לפתאים יהיה שם אלהים למחתה כי לולא זאת מדוע דרך נחשון צלחה, יעתק גם יגבר חיל ויעשה ויצליח וישמח בחלקו וישא אשה נכריה ויבן לו בית חדש בעד חיל אברהם? אין אלהים ואין משפט וחשבון ודעת ומגיד דרך האדם על פניו בשאול, ואם אנכי הולך למות על פי חקי הטבע הוא כי רוח רעה בא בקרבי ותוכל לי..

עוד תוסיף אולת על פשעיך! – ענתה נחמה בקול בוכים – המעט ממך? ואני אומרת לך – אם כי ידעתני כי לא אוהב להשמיעך מוסר וכי כל מעשיך ישרו בעיני אף כי כלם כרקב בעצמי – כי הנך מת ולא תחיה, עונותיך הטו אלה, זאת אראה עין בעין, ובנינו יתפרדו וידכאו בשער ואין מציל, אל זועם פקד עליך אפו על אשר אל חנם סגרו היתומים בבית הכלא.

אבל מה חפצך? קרא פרץ בזעף אף אשר לולא היתה כל גויתו כחרש הנשבר ולו היה לאל ידו להרים ראש כי עתה אחז בציצית ראש נחמה אשתו והפיל שניה, אך הוא הרים ראש רגע ויפול על הכר באין אונים.

חפצי – התחננה נחמה – כי תתן שאלתי ורפואתך יתן אלוה, חפצי כי תרשני ללכת אל בית אברהם ולספר לו מהחל ועד כלה למען יוציא משפט היתומים לאור, ובזכות זה תחיה מחליך..

ואולי יטבלני נחשון בשחת האשמה גם אותי? צפצף בחפזון.

– הנה טוב טוב גם לי גם לך אם תחבא בבית הכלא משתלך אל דרך לא תשוב עוד ואני אשאר אלמנה. ידעתי נאמנה כי כאשר יצאו היתומים לחפשי תשוב לאיתנך וחיתה נפשך בגללם. על מי אנוס לעזרה עם שני יתומים אחרי מותך? הן לא הסכנתי למצוא חית ידי מפועל כפי, רק לחתל הילדים ולהאכילם מחלב שדי, לכן צוה עלי כי אלך אל אברהם, ובקש סליחה מאל והוא רחום יכפר עון ולא ישחיתך. וככלותה דבריה נתנה קולה בבכי. דברי נחמה נגעו עד לב אבן פרץ, אם כי אמר בלבו כי אחרי רפדו יצועו בחשך ובדי שאול תרדנה עליו יכבדו בניו ולא ידע ויצערו ולא יבין למו ונפשו עליהם לא תאבל, כך ברגע ההוא עלה רעיון על לבו אולי באמת יסיר אל שבטו מעליו וחי בצאת היתומים לחפשי, או אחרי מות גויתו אולי יש אלהים בשמים והכין בבא מקום משפט ששם יאוספו אספה כל המורדים והפושעים להוסר על רעתם ויבוא במשפט עמו ויביאהו אל מקום המשפט אשר שם אש יוקדת, אש עולמים וקרח נורא ונחשים וצפעונים ומלאכי חבלה אשר למראיהם ידוכא גבר והמה יסורו למשמעת שר מלך בלהות, שר התפתה אשר אלפי רבבות משרתים כאלה לו והמה יגורו בחרמם כל ארור נוכל וכל נפש חוטאת ויענוה וייסרוה במכאובים גדולים ובמוסר אכזרי, והעמיק מחשבות רגעים ספורים וירם ראש ויקרא בקול מוזר: לכי, רעיתי, אל אברהם, יקח אפל את הממר עם כרשו העב! נחמתי על מעשי לפני מותי! נחם, נחם! לכי והתרפסי לפני אברהם ויעיביר את עוני כי ידעתיו כי איש ישר הוא.

לא אוכל ללכת בחצי הלילה, אברהם ישן הוא, בבקר השכם! ענתה נחמה במאור פנים, כמו לבבה חשב כי תביא מרפא לאישה בשובה מבית אברהם.

– הוא יפתח דלתו לפניך, לכי מהר! הנחם, הנחם יאכל את לבבי והוא כרקב יבלה.. הן לא לעולם תארך מחלתי כי אחריה יבוא המות ויגרש הנחם מלבי ומוסר כליותי יחתום בחותם צר ועמי יחד על עפר יחת ואמות ולא בתשובה.. נחמה השליכה מטפחתה על כתפה ותצא ללכת אל אברהם. – נחמה היתה כבת שלשים, לא יפת תאר כי אם אשה ישרה וברת לבב. אישה הראשון מת עליה חדש ימים אחרי בואו אתה במסורת ברית החתונה, והיא ישבה אלמנה בית הוריה אשר מצאו חית ידם ברוח ואשר אמרו כי די למו כי התפשטו עד מעילם למענה בהיותה בתולה ויעשו הרבה יתר מאשר מצאה ידם והעלימו עיניהם ממנה בהשארה אלמנה, וכסף הנדה אשר היה לה הוציאה על אישה החולה, וגם בגדיה מכרה מעליה לסעדו על ערש דוי עד כי נשארה כיום צאתה מרחם, ובין כה ירדו הוריה פתאם מטה מטה, כאשר יקרה בבקר בבקר בעיר ישואין, אשר הסוחרים לא ידעו חשבון ולא יבינו מסחר ויסחרו כל עוד אשר תהיה הסחורה בבית וכאשר תתם המרכולת כן תם הכסף והעשר והכבוד, לכן ישבה אלמנה שמונה שנים, ולא נמצא אף אחד אשר חפץ לפרוש כנפיו עליה ותדמה כי השמים כספר נגולו והכוכבים ממסלותם נפלו והארץ ומלואה נבל נבלו והיא באלמנותה תגוע, ותשמח מאד בפרוש עליה פרץ המשרת ידיו עליה בלי נדה, אם כי לקחה אזנה שמץ מנהו כי דבר בליעל יצוק בו וכי ימשוך ידיו את שודדים, ותשא ותסבול את ידו הקשה, וכל פשעיו היו כרקב בעצמותיה ותפרוש תמיד כפיה אל על כי ה' יחזיר אישה למוטב, ועתה בבוא הקץ חיי אישה תלתה מותו בעונו ותרץ בכל מאמצי כחה אל אברהם. ואברהם ושרה עוד לא ישנו, הם ישבו אל השלחן ופני שניהם כמתים קמו מקבר.

דין מרצחים מלאו בנינו וקרוב לבוא עת המשפט! לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, אמרה שרה ותמח דמעתה מעל לחיה.

מחרת! ענה אברהם בשברון מתנים, עצתי השלכתני ואיש אובד עצות אני וקצרה ידי מהושיעם, אך יד ה' לא קצרה! עוד מלתו על לשונו והנה קול דופק על כפות המנעול.

– פתחו הדלת! אברהם פתח הדלת ונחמה באה הביתה.

ומה טוב תבשרי? שאל אברהם בתמהון.

– אישי חולה הוא ובעונו הוא מת.. אללי לי, הה, ה'! למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא?!

ומה חפצך? – שאל אברהם בחמלה – נדבה? הא לך! ויוציא מצלחתו שקל כסף ויתן על ידה, אך היא נסוגה אחור ותקרא: לא, לא! סליחה הנני מבקשת! הוא חטא לה' וישלחהו ביד פשעו ואני נשארת אלמנה עם שני יתומים, אויה לי!

השמיעי דבר ברור! אמרה שרה אל נחמה ותקם ממושבה ותגש לה כסא לשבת והיא ישבה והחליפה כח ותאמר: שמעו, אנשים ישרים, אחוכם שמעו לי: עבד היה פרץ אישי תחת סבלות נחשון הממר ויהי היום ויאמר אליו בחזקת היד לאמר: הנה עשיתי חזה עם בלהה אשת שמואל כי תביא את רחל אל היער אשר מעבר לנהר ותשאירנה שמה, יען כי לפי דמיונו היתה רחל להט החרב המתהפכת בין בנכם ובתו אשר שלחה לארץ גזרה על אשר המיתה בידיה את בנה אשר ילדה לזנונים בהיותה בעיר לונדון במלון.

ואברהם ושרה שמעו כן תמהו ויאנחו שניהם ויקראו: הוי, צורר היהודים! בעבור רשעת לבך מת בננו יחידנו יען כי שם נפשו בכפו והציל את רחל והמים באו אל קרבו.. אך תהלה לאל כי שלם לבלהה כאשר זממה לעשות לרחל, כלתה שרה דבריה.

אל תזכרי אותה – ענה אברהם – שם רשעים ירקב, אך ספרי נא, אשה טובה, אחרית דבריך.

– ונחשון ראה כי כל נכלי מזמותיו עלו בתהו, בנכם מת ואת רחל היתומה חבקתם בזרועות אהבה ותקראו לה בת, בערה כאש יוקדת במדורת התפתה הקנאה בלבו, ובהודע לו כי נפש שר האלף חשקה ברחל דבר אל לבו..

הלא שמעתי כי שר האלף שם קץ לחייו!. שסע אברהם את דברי הדוברת בו.

– כן, אך שאוני ואנכי אדבר. ויאמר אליו לאמר: אני אביא את רחל אליך ואתה תסע אל ארץ מולדתך ותהי לך לנצח… ויהי בנסעכם לאיר פ. ונחשון עם אישי באו בלילה לגנוב את רחל, אישי עמד על משמרתו בחוץ ונחשון בא הביתה וימֶת את המבשלת ויבז בז, ורחל ברחה דרך החלון הגנה ותפול אל פי פחת…

הוי שודד ולא שדוד! שסעה שרה את דברי נחמה – הוי שודד! עתה ידענו כי כל רעתנו הבאת עלינו!

אנא, אנשים ישרים, – בכתה נחמה – אנא, את אישי מחטאתו תטהרו ותעבירו את עונו כי עתה לעפר ישכב… אמנם הוא רשע, אללי לי, הה, נוצר האדם, למה מרחם הוצאתני? אגוע ועין לא תראני!.

אותו לא נאשים אחרי אשר הנחם התעורר בלבו – ענה אברהם בחמלה – כבר סר עונו וחטאתו כפרה, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ואת שובי לביתך וה' יתן רפואה לתחלואי אישך, ואנכי אכיר לו אף לך טובה וטובתכם אדרוש כל הימים. נחמה יצאה מהבית ואברהם אמר אל שרה: אל תדאגי, רעיתי, אני אוציא את צדקת בנינו לאור וחמס נחשון על קדקדו ירד, ובדברו פתח הדלת ויצא.


לַעֲמוֹד בַּמִּשְפָּט


צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ

וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו

(משלי יא, ח)


למען לא יפרצו בני האדם כל חק ומשפט בדרך הארץ וירבו לפשוע והחזק ידבר תחת רגליו את החלש ואיש זרוע יעשוק את אין אונים ולמען תהי לישר תקוה ועולתה תקפץ פיה הוּקמו שופטים לשפוט כל איש על פי מעללו, אך באחת יאשמו השופטים, משפטיהם לא בכל עת אל הישר כוננו; יש אשר רגלי ההולך בתם תלכדנה בשחת אשמה בעד עצם תמו וזה יען כי לבב השופטים יחשוב כי המה הנבחרים והנעלים בבריאה – אחרי אשר הוקמו על – ולמענם ברא היוצר כל יצור ולרד לפניהם כל מעשה ידיו למען נשאם לבעבור ישתררו עליהם, ומפרי גדל לבבם לא ישפילו עיניהם על התמימים השפלים למען ישגבו ישע ומבלי משים יסירו משפטם.

ארבעה חדשים ישבו היתומים בבית הכלא במצוקות ומכאובים, והנה בא יומם לעמוד במשפט. הבוקר אור, השמש יצא על הארץ בהדר גאונו, ויעקב ורחל יצאו מבית הכלא בלוית שני שוטרים ללכת אל בית המשפט. המון רב, אנשים נשים וטף, מלאו הרחוב עד אפס מקום אשר בו הובילו את שני היתומים. הם היו לבושים בגדי־אשמה, מעילים ארוכים עד כפות רגליהם ועל גביהם רדידי־בד כהה־מאדמים. פני רחל לא העידו בה כי היא הולכת להתיצב השפט על שפך דם אדם, אך פני יעקב רעמו ועיניו הורידו דמעות לפני רגליו לנחותו הדרך אל בית המשפט. בית המשפט היה מלא מהומה, מבוכה ומבוסה מהנאספים לשמוע המשפט החרוץ. כל אחד חפץ להביט אל פני שני המרצחים הצעירים אשר בגדו בגד בוגדים באנשי חסדם. השופטים ישבו על מדין סביב השלחן ופניהם יפיקו לא רחם ולא רגז כי אם עוז ואמץ לב. שני מליצים ישבו על יד הגדר הגדור בין השופטים והנשפטים, מליץ ישר מול מגיד פשע. הדלת הפונה אל חדר הנאשמים נפתחה ויעקב ורחל יצאו להתקרב אל המשפט ומשני עבריהם שני שוטרים חמושים חרבות הוחדות גם מורטות על ירכם, והנאספים לטשו עיניהם על הנאשמים ויתלחשו איש אל רעהו, זה יצדיק וזה ירשיע: "מי יאמין לשמועה כי שני עולי ימים כאלה ישבו על כסא האשמה להשפט על שפך דם אדם? בת נעות המרדות! אברהם אספה לביתו והעביר כל טובו על פניה והיא אצה להתעשר, הה! בני הדור החדש! השתעשעו ושועו! ימים אחדים לפני בואם במסורת ברית החתונה לעשות נבלה אשר להשמעות אזנים תאחז הנפש פלצות! הידים זכות משלג, השערות כקורי משי, הגויה מחוטבה תבנית היכל.. ומי יאמין כי על פניה נפת ובקרבה תפת? אין חקר לרוח האדם!

כהנה וכהנה התלחשו הנאספים; הגברים נתנו עיניהם ברחל והנשים הביטו אל פני יעקב. השופט הראשי צלצל בפעמון ובתוך הנאספים השלך הס, והמזכיר קם ממושבו ויחל לקרוא את פתשגן כתב האשמה, הוא קרא מלה במלה, על הנאספים נפלו בלהות תמותה וישתוממו על רשעות לבב הנאשמים. הנשים העתידות עורר לויתן ובכי על כל נגע קל בכו במסתרים. ככלות המזכיר לקרוא את פתשגן כתב האשמה שם השופט הראשי פניו אל הנאשמים וישאלם אם יתנו תודה עלי פשעם ונקל ענשם.. יעקב הוריד לארץ ראשו ויצפצף: לא, אנכי לא רשעתי, עדי בשחק כי טהר־ידים הנני.

ואת? שאל השופט בקול עז.

– לא, לא פשעתי! אל חנם קשר עלי החוקר קשר! ואם חטאנו – על דעתך – שלחנו ביד פשענו מבלי העתר עלינו שאלות.. ידעתי אם נצדק פינו תרשיענו ומעוננו לא תנקנו, כי כן דרך השופטים והשוטרים אשר מנתה הממשלה אותם לשים על המשפט כי יכונן בארץ לבגוד בו ביד רמה!

הסי! – קרא השופט – השיבי על שאלתי: ידיך שולחו ברצח?

סלח לי, הוד כבודו, שכחתי כי הנני עומדת בבית משפט אשר יתן חקים טובים לבהמה לבל יעבידו בה בפרך וממשפט הדם יעלים עיניו, אשיב על שאלתך: עשו אתנו כטוב וכישר בעיניך!. עוד מלתה על לשונה, והנה נפתחה הדלת ואברהם ונחשון בלוית שני שוטרים נכנסו. ידי נחשון אסורות, רגליו לנחושתים הוגשו, פניו כפני מת וכל ארבע פנות עולם נעות וחגות בעיניו, וכל הנאספים לטשו עליו עיניהם. הפושע מבטן הזה! – קרא אברהם אל השופטים ויור באצבעו על נחשון – הוא המרצח! על זאת אעידה עדים נאמנים, חפצי אשר מצאתי שמורים במרתף אשר תחת ביתו! והשופטים שמעו כן תמהו, נבהלו נחפזו, ועמם כל הנאספים שרקו בשפתיהם על נחשון הבוגד. יעקב ורחל יצאו בלבושי חפש מבית המשפט ונחשון הובל אל בית הכלא.

________

נחשון שוּלח לארץ גזרה על כל ימי היותו על האדמה, פרץ מת ואברהם תמך בימין נחמה אשתו כל הימים, ובבית אברהם נראה אך ששון ושמחה, משוש עליזים, יעקב נשא את רחל כדת משה וישראל ויבלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים, אך לפעמים באה רוח עצבת בלב רחל בזכרה את אבשלום.



  1. לא ניתן לזהות את הכתוב – הערת פב"י.  ↩

  2. לא ניתן לזהות את הכתוב – הערת פב"י.  ↩

  3. לא ניתן לזהות את הכתוב – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות