מאת המתנדבת אורנה אגמון בן-יהודה: במהלך קריאת הסיפור על יעקובינה שיניתי דעתי פעמים מספר לגבי המטרה הדידקטית של המחברת: אולי עוסק הסיפור בזכותו של אדם לבחור לו את דרך חייו, לא משנה באיזה גיל? האם עיקר הסיפור בתירוצים שממציאים אנשים לעצמם כדי להצדיק התנהגות שבה בחרו ממילא? האם מטרת הסיפור פשוט להפגין את גדולתה של הסופרת, אשר מצליחה לסחוף את הקורא להזדהות עם דמויות כה רבות, אשר מניעיהן סותרים? אולי זה סיפור על ערכי האמונה לעומת קדושת המשפחה? בבדיחות הדעת שקלתי אפילו כי מטרת הספור ללמד על הסכנות שבהתקפת “אדם באמצע” על תקשורות.

בנוסף, שקעתי בהרהורים אשר לא חשבתי שהיו חלק מן התכנית: מה חשוב יותר – קרבת דם או יחסים הנרקמים בין אנשים? במקרה של התעללות בילדים, האם עדיף לילד לקבל סיוע בביתו, בחיק משפחתו אשר פוגעת בו, או שעדיף להוציאו מחזקת הוריו? האם החלק החשוב בדת הוא הדרך בה אדם פונה לאלוהיו, ואיך הוא מגדיר את דתו, או שמה שחשוב זה איך הוא מתייחס לבני אדם אחרים בשם אותו אל? הדרך בה אתה מתפלל, או המניעים לכך והבנתך את שמאחורי המילים?

בסוף הספור כבר הבנתי כמה מן התשובות של המחברת, בת תקופת ההשכלה, לפחות לאותן השאלות שאכן נראה שהתכוונה שהקוראים יעסקו בהם. לא בכל העניינים אנו רואות עין בעין. בפרט, סדר העדיפויות הנחשף באופן בוטה בשלב ההתרה של הסיפור מדגיש את הפער בין ראיית עולמה של שרה הירש, בת תקופת ההשכלה, לבין ראיית עולמי החילונית המאוחרת ביותר ממאה שנה.

כמו-כן, נראה שלדעתה של המחברת, לסיפור סוף סגור, באותו מובן שסיפור המסתיים בהצעת נישואין הוא בעל סוף סגור. אך כפי שהבעיות האמיתיות מתחילות רק לאחר שמנסים לחיות יחד, כך גם אני נותרתי לתהות על גורל הדמויות, כאילו הותירה המחברת