פנחס מינקובסקי, חזן ומלחין יהודי־רוסי, נולד בבֶּלָאיָה צֶרקוֹב שבאוקראינה, בא׳ בניסן תרי״ט, 5 באפריל 1859, שם שימש אביו כחזן העיר. הוא קיבל את הכשרתו הבסיסית מאביו ולאחר מכן הצטרף למקהלתו של ניסן ספיבק (“ניסי בֶּלזֶר”) בקישינב. בגיל 18 כבר מונה ליורשו של ספיבק, ושלוש שנים מאוחר יותר הפך לחזן הראשי של בית הכנסת הכוראלי בקישינב.

לאחר השתלמות בווינה, הופיע מינקובסקי בחרסון, לבוב ואודסה. הוא בילה שלוש שנים בבית הכנסת ״קהל עדת ישורון״ בניו יורק, אך ב־1892 נקרא לשוב לאודסה כדי לכהן כחזן הראשי של בית הכנסת ״ברודסקי״ – תפקיד בו החזיק במשך 30 שנה.

למינקובסקי היה קול טנור בעל מתיקות טבעית, אם כי לא עוצמתי במיוחד. הוא נמנע מאפקטים מיותרים כמו חזרה על מילים, שימוש בקול פלסט או סלסולים (קולורטורות) חסרי צורך.

הוא היה חבר בולט בחוג האינטלקטואלים שפרח באודסה בהובלת חיים נחמן ביאליק. הוא הרצה בקונסרבטוריון היהודי, כיהן כיו״ר אגודת המוזיקה ״הזמיר״, ופרסם מאמרים רבים על חזנות ומוזיקה יהודית בעברית, יידיש וגרמנית.

לאחר המהפכה הרוסית היגר מינקובסקי לארצות הברית, שם המשיך להופיע ולהרצות. רבות מיצירותיו נותרו בכתב יד ונשמרות, יחד עם מסמכיו האישיים, בספרייה הלאומית בירושלים. מלבד הקומפוזיציות שלו עסק כל ימיו בחקר החזנות והמוזיקה היהודית, שאותם פירסם ב״המגיד״, ״המליץ״ ובעיקר ב״השלוח״ וב״העולם״ (״שירי עם״, ״כלי הזמר בישראל״, ״הדת והלאומיות בזמרת הקודש״, ״היופי והקדושה״, ״פסקי הטעמים״) וכן ביידיש וגרמנית. בשנותיו האחרונות נתפרסמו זכרונותיו (ב״רשומות״ כרכים א–ו, מחוץ לכרך ג׳) בהם תיאר את עולם החזנות במחצית השנייה של המאה הי״ט בצירוף תיאורי־הווי מרובים מתחום זה.

הלחן שלו לשירו של ביאליק, ״שבת המלכה״ (״החמה מראש האילנות נסתלקה…״), הפך לשיר אהוב ומוכר המושמע בערבי שבת בישראל ובקהילות ובתי כנסת רבים ברחבי העולם.

מינקובסקי נפטר בבוסטון בי״ב בשבט תרפ״ד, 18 בינואר 1924.

פנחס מינקובסקי בספריה הלאומית

מקורות: קרסל, ויקיפדיה,