רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

הַיְצִיאָה / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי


בשלוַת השקט התנהלו החיים בעיר-מולדתי טוֹלנה, היושבת על שפת נהר טוֹליש בדרום אוּקריינה היפה. בשלוש מאות ועשרים בתי ישראל, אשר ישתרעו בעשרים רחובות ארוכים וקצרים מסביב למגרש השוק, התאחד כל הדרוש לקהילה יהודית שלמה: בה רב ושני שו“בים, חזן ושמשים, רופא וסַפּר, גבאי-צדקה בעד החיים וחברה לקבורת מתים. ולה גם שני בתי-מדרש, מרחץ עתיק, “הקדש” ובית תלמוד-תורה. בה “עירוּב” כהלכתו. באר ציבוּרית עם חבל לשאיבת המים נמצאה בטבור העיר, בשוק. הנה בגבולותיה בורות טיט לטוּח בו את קרקעי הבתים בערבי שבתות; ואפילו ריחים-של-יד עמדו בעזרת בית-הכנסת, ובהם טחנו מדי שנה בשנה את החיטים ל”מצה השמוּרה" – מה יחסר עוד לנאוֹת יעקב? –

אנשי טוֹלנה לא היו להוטים אחרי מאורעות בלתי-רגילים, לא היו משׂיאים את בניהם למרחקים ולא אהבו לנדוֹד מעירם לעיר אחרת, או גם להתנשא על גבי עיר אחרת. רוח-משפחה אחד איחד אותם עם שאר אחיהם מרחוק ומקרוב. המעמדים החברתיים מבפנים לא התנגשו ויחיו יחד החלשים ובעלי האגרוף, הכּילַיים והוַתּרנים, האוּמנים והסוחרים, בעלי-הבתים וה“נגידים”; וגם הגבולים המעטים, אשר שׂם ה' בין בני הרחובות התיכונים והחיצונים, סרו בימי מועד ושבת. על שולחן מכוסה לבנים, שתי חלות, מעשה עקרת-הבית, בראשו ונרות דולקים בסופו, תבוא הברכה ממעל בלי הבדל.

אמנם אצל תורני העיר היחידים, וגם בארונות של בתי-המדרש, היו נמצאים ספרים שונים, ספרים גדולים וקטנים! ובספרים ההם היו כתובים דברים אחרים מאלה הנוגעים לחיי טולנה העיר ומהלכה התמידי. שם כתוב על דבר ארץ אחרת ועל דבר חיים על אדמת אבות בימים מקדם. אבל אין איש שׂם לבו לזה, אפילו אלה המטפלים בהם לפרקים.

ספר-תורה כי גולל בשבת וקראו בו: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וּנחלתם”, היה היה הדבר כאילו קוראים בפרשה “דבּר אל בני ישראל ועשו להם ציצית”. וכי יאמר החזן בימות החול בקול רם: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, לא יעלה על דעת מי שהוא לעזוב פתאום את טוֹלנה העיר, הקרובה ללב, כל כך קרובה, וללכת לעיר הצדק.

גם אנכי, הצעיר והרך בבית אבי, הרב בעיר ההיא, בעל-דמיון מנעורי ואוהב-ספר, ידעתי את ארץ העברים הקדמונים רק בשם.

מספר “בראשית” עם סיפורי האבות, שנשׂאני אל ירחי קדם אלה, הביאוני בימי החורף הקצרים למצרים, ארץ חומר ולבנים, ואשמע תחת חליל-הרועים קול נוגשׂ: כלה מעשיך! החטא הנורא של מעשה ה“עגל” מחה בקרבי את הרושם הכּבּיר של ימי קדושת מתן תורה והתגלות ה' על הר סיני. ואחר-כך באו ימי עבודת המשכן, הימים התחילו להתארך; וכשנמס השלג וטהרו פני האדמה ונראו שבילי-טיול ברפש העיר על-ידי אור השמש, החלו ימי הקרבנות והזבחים, העולות והשלמים. כל ימי הקיץ עינו אותי ארבעים שנה במדבר, ואשמע אם העם רב עם משה, ואראה את הנחשים-השׂרפים, ואירא. והיה כאשר עלה הנביא על ההר ויראהו אלהים את כל הארץ, את הגלעד ואת נפתלי ואת אפרים, וימת שם על פי ה‘. אמור אמרתי, הנה עתה עוברים אנו אל הארצות האלה ונראה את אשר הבטיח ה’ לאברהם: לזרעך אתננה, אבל הנה באו ימי החגים, בא יום-חג שמחת-התורה ויקשרו אז טלית בטלית ויפרשׂוּ כמין חופּה על ראשי הקהל, העומדים צפופים, זקנים עם נערים, נשואי פנים עם בעלי-בתים מסביב לשולחן הקריאה, ויעשו קפיצה גדולה לאחור; ממוֹת משה עבד אלהים על פני יריחו באנו פתאום ל“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: ויאמר אלהים יקווּ המים! תרָאה היבשה! תַדשא הארץ דשא עשב!” ומי המבול טרם באו. עוד לא נולד שֵם ועוד לא נולד אברהם, כי ילך מארצו לארץ כנען.

אֵל אבי-אבי, מה רב עוד הדרך! –

אך הנה בא גם היום ואלמד לדעת – אמנם מרחוק – את הארץ שלבּי נשאני אליה. שני צירים הביאוני שמה. ספר יהושע-שופטים וספר שמואל-מלכים. ספרים מרובעים היו, כתבנית המחזורים הישנים ונדפסו בדיהרנפורט. וזה מעשה הדפוס: הפּנים בן שני עמודים, והיה העמוד האחד לפסוקים בלשון-הקודש והעמוד השני למעשה התרגום, פסוק כנגד פסוק; מלמטה להם פירוש רש"י, ובשולי הדף תרגום אשכנזי באותיות משונות מעט, והנייר עב ומעט ירוֹק, ובחפצנו לעלעל בו עלינו להרטיב האצבע ברוק, כי דבקו דפיו חד אל חד.

שני הכרכים העבים האלה באו לאבי בירושה מזקני, אבי-אמי, שמת שלא בפניו, ורימוּהוּ היורשים, לבלי הגיד לו זה ירחים שלושה. ויהי בהיוָדע לו הדבר וימהר למקום מושב זקני, והנה כבר נחלקה הירושה, ובחלקו עלו שני הספרים האלה, בלוית ארבעה ספרי משניות קרועים, גם הדס מושזר, שתי כפות-כסף ושני מזלגים, גם כּן של כסף, גם בגד משי לשבּת קיבל וכסף להוצאות דרכו אל ביתו.

ואָחל לקרוא בלילה באחד מספרי המקרא, אשר שׂם אבי בקצה ארון ספריו, כבנים חורגים…

ואקרא איך עבר יהושע וכל העם אשר אתו את הירדן, החריב את יריחוֹ ואת העי וינחל בחרב ובקשת את הארץ לבני ישראל, ולא עצרו כל המלכים כוח להילחם נגדו! וכמעט צר היה לי כי אסף את כולם כאסוֹף ביצים עזוּבות ולא באו ירידות ועליות במעשים ובחזיונות, למלא את רוחי. – ואקרא איך קמו לישראל דבורה, יפתח ושמשון, ואקרא על דבר שמואל ועלי, שאול ודויד, שלמה ועמרי; ואכיר לדעת את ממלכת יהוּדה ואפרים, הרי הגלבוע והר הכרמל, ועל כל הר וגבע במות וזבחים: עוז וגבורה ותום-אדם!

וכל חללי דעלמא הייתי נותן לוּ הייתי אז בימי גיבורי ישראל ושופטיו, מלאכיו וכוהניו אלה; את חיי הייתי מפקיר לוּ נשׂאַני איש ממולדתי והביאני אל ירכתי צידון, אל הרי יהודה, וראיתי אף אני את החרש והמסגר ונושאי האפוֹד.

ואשתומם לשמוע אחרי-כן מפי ספר קטן, “מבשרת ציון” שמו, כולו בכתב רש“י, כי עוד היום עומדות וקיימות הן: ירושלים ועכּו, שכם וחברוֹן. אותה חברון שבה מערת-המכפּלה וקברי האבות. סרו עתה הבמות והמזבחות מארץ העברים, נאמר שם, והיום בה רק קברים… עתה יכול הנוסע למצוא את קבר נוּן אביו של יהושע, את קבר הוֹשע בן בארי, שידעתי אותו מה”הפטרה", קבר שמאי והלל, קברו של רבי יוחנן בן זכּאי וקברם של בני-ברק.

ותשוקה עזה התעוררה בי לעלות גם אני ולראות הרי הארץ ומערותיה. אראה את הארץ כי אחיה, אמרתי, כי עד ימי גלגוּל-מחילות כמה רחוקים עוד הימים; ומי יודע אם בגדלי לא ארשע ולא אשאר קבוּר בארץ טומאת העמים…

בהיותי מלא רגשות געגועים כאלה נפלה הברה בעיר: יהושע-נתן השו"ב הזקן הולך לארץ-ישראל!

יהושע-נתן היה איש כבן שבעים, קטן-הקומה, ועב הכּרס והפּנים. מצנפת-שׂער ישנה סבבה את ראשו בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ותמיד היה טרוד, אם כי זה כבר ירש השו“ב הצעיר את כסאו ושחט את השורים ואת הגסוֹת. ולוֹ, לרבי יהושע-נתן, נשארו רק העופות והדקוֹת… יהושע-נתן היה טרוד בעבודתו את אלוהים, באמירתו את התהלים חמישה ספרים יום יום. מ”שערי ציון" היה עליו לומר את “בית רחל” ו“בית לאה” ומהסידור העב – כל התפילות החיצוניות, שאין הציבור אומר אותן כלל; ואחר התפילות והיחודים בחר מכל התורה הכתוּבה והמסוּרה פרקים פרקים, על פי ה“חוק לישראל”, ואחר ה“חוק לישראל” – אמירות סתם… הוא היה בין המשכימים הראשונים, וכשהיה אוכל סעודת-צהרים (בשר לא היה אוכל כל ימות השבוע, הוא השוחט), כבר סבבו סרסורי העיר במקלותיהם בשוק והשמש עמדה ברוּם רקיע. אין לך כל מצוה קטנה וגדולה שלא קיימה יהושע-נתן בכלל ובפרט, ואין דבר מתקנות חכמים ומהמנהגים הישנים שלא ידעם ולא שמר לעשותם כהלכתם. ופשוט היה הזקן הזה במהלכו יותר מאשר יכול לשער איש חי בדור הזה. יהושע-נתן לא הלך רכיל מימיו, לא קינא ברעהו, ולא עבד גם כן את ה' כדי להתעשר בגן-עדן, כי גם שם היה מתבייש לעמוד במקום גדולים! ועל כן לא היה אוהב את הלימוד, שמביא לידי יהירוּת. הוא לא “פסק” שאלות כלל. ובהלכותיו היה מחמיר מאין כמוהו ובכל נדנוד היה מטריף; וכל זאת עשה לא בכוָנה ולא באיזה כעס עצור כטבע המחמירים, כי אם בדרך אגב. כבודו של עולם הוא כל כך גדול ובן-אדם הוא כל כך קטן, ואיך ידון עמו בגבולים ובסוגים….גם אהבת-אדם וכל עניני צדקה, שהיה מתעסק בהם, היה עושה בפשטוּת יתירה ובלי חשבונות רבים, כי בעיקר מה לאדם לבוא אחרי המלך!

ביתו של יהושע-נתן היה הבית היותר ישן שבעיר, מחציוֹ ולמטה היה קבור באדמה, ונשען עם גגו השבור על בית-המדרש, כותל בכותל; והיה גם חלק ממנו ביומי דפגרא, או כי באו ימי נישואין רבים בעיר והיו מוציאים ספרי-תורה הרבה, כדי לקרוא מִספר גדול של אנשים לתורה, עשו זאת בביתו של יהושע-נתן, כי תיקנו בדקי בית-המדרש – התפללו אז בבית הזה; ואם רבים עניים באו לטולנה ולא הספיקו להם המקומות ללון מאחורי תנורי-החורף במקדש-האל, וילינו אצל יהושע-נתן. שולחנו של יהושע-נתן, שולחן-עץ פשוט ולא משוח בששר, היה היותר גדול שבעיר, והוא היה הפקר גמור (ביתו לא היה סגור ואיש לא שאל שם לכל יוצא ונכנס); כל נערי טולנה, כי חתכו להם צפרניהם וצריכים היו ל“עדים” של עץ, היו באים אל ביתו ויחתכו מהשוּלחן בסכין עד כדי זרת. שם גם ציירו – בהיות הנייר דבר חשוב בטולנה – בעט-עופרת כל בהמה, חיה ועוף, אנשים בפנים עקומים כפני השדים, עצים עושי-פּירות ואילני-סרק; איש לא מחה אם גם עשו בשולחן חור במרצע. ולא לבד השולחן הארוך היה הפקר, כי אם גם שאר כלי-הבית; במורה-השעות של יהושע-נתן היינו מתקנים כל הימים ולמדנו ממנו כל מלאכת האופנים הנפלאה. בחדר-המיטות היינו טומנים את עצמנו ועל גג אותו בית היינו מטפּסים. אשתו, הנפש השניה בזה הבית, היתה קרובה באָפיה לבעלה ולא טיהתה בנו כל הימים.

והנה נפוצה השמועה בטולנה כי יושבי הבית הזה יעלו ירושלימה!

וידברו על זה כל העיר, בבתי-התפילות ובחנויות, להבדיל, וישיחו מזה הגדולים עם הנערים. ניתּן דבר לטולנה לענות בו, שכמוהו לא היה לה מיום היוָסדה. –

קרה שדוקא בראשית הקיץ הזה נפסק בזרוֹע עירוּב העיר, שעמד בטולנה דור שלם. כי הלך הכוהן של קהילת הנוצרים לעיר אחרת, וכשבא ממלא-מקומו לכהן תחתיו מת איכר עשיר ויובילוהו לקברות בדגלים ובצלבים כמנהגם. הכוהן הלך בטליתו המוזהבה, ראשו מגולה והוא נותן בשיר עב-קולו. וכאשר הגיעה הלויה עד העירוב, כלומר, לחבל המתוח על גבי כלונסאות, ויחצה בזה את העיר משאר חלקי העולם, נכשל קצה דגל בעירוב ונפל מיד נושאהו ארצה. – ויגיש הכוהן שׂטנה על עם היהודים בדבר הזה לקיוֹב, ויצא דבר מלכות מאת שר-הפלך להסיר את העירוּב מיד. ונשארה טולנה לימי השבת כחומה פרוּצה… ההרגל לשאת ביום המנוחה את הסידורים, הטליתים ואת המטפּחות נעשה טבע, ובאו מקרי “חילול שבת” הרבה, ויהושע השו“ב, אם גם לב מנוח לו, לא יכול לראות את אלה ולשתוק. – זאת הסב בדבר, אמרו האנשים, כי יעזוב את העיר וילך לארץ הקדושה. היו גם כאלה שהוסיפו ואמרו: כי נדר השו”ב פעם אחת בהיותו חולה, לעלות לארץ-ישראל בהימלא לו שבעים שנה, ועתה הוא מקיים את נדרו. – ואני חשבתי בדבר ואמרתי בלבי: כי נגלה נגלה אלהי העברים ליהושע-נתן בחלום הלילה ויאמר לו: לך לך מארצך טולנה וקמת ועלית לארץ בני בריתי! וכזאת גם סיפרתי לרעי ויהי בעיניהם לנס. מה שהפליא אותנו, כי שמענו לאמור שאחרי דבר-האלהים עוד לקח השו"ב רשות לנסיעתו… בתחילה – מרעיתו הזקנה, אחר-כך מאבותיו שוכני דוּמיה בבית-העלמין הישן; הוא בא בנדון זה גם להרב דמתא. וירכין אבי, שעוד לא הגיע למחצה שנותיו, את ראשו, ויאמר בלב רחש: רבי יהושע, ברכני!

ובו ביום נתברר לי בחוש כי אמנם יקום אחד מאתנו וילך למקומות, הכתובים בספרי המרובע ובספר רשי“י. – עין בעין ראיתי כי קם יהושע השו”ב וילך לארץ. שבה עמדו כּלב ועתניאל בן קנז, בה ניצחו עמשׂא ויוֹאב בן צרויה ובה קבוּרים בני-בתירה ובייתוס בן זנון…

זה האיש, שאני רואהו יום יום יושב על שולחנו יום יום, הולך לארץ-האבות, ואסתכל בפניו, לראות מה חרוּת בהם עתה.

והמחשבה שהזקן הזה ילך ויראה את חומת יהודה – ואני אישאר בטולנה, הרחק כאלף מיל מהירדן – מחשבה זו לא נתנה לי מנוח. כאי-צדק גדול היה לי הדבר. על משכבי בלילות ישבתי ובאופל החדר ניסיתי לצייר לי הרי ישראל ואדמת ישראל. שומרון, העיר תקוֹע, נחל הבּשׂור, פסוקים ומלים בודדים, מימים שישב ישראל איש תחת גפנו ותאנתו, התנערו בדמיוני ויהיו בי לחזון; וביניהם באו רגשות ואמירות מעולם אחר לערבבני: רגשות ואמירות מעם הגולה.

עוד בימי השבוּעות שעברו אמרנו בתפילת מוּספים: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. נתרחקנו; ועם כל זה יכולים אנו לבוא שמה. יהושע-נתן השו"ב הזה הולך לשם; ושם, בירושלים, מה יתפלל? ומה אומרים היושבים בתוכה? –

לא ידעתי נפשי. ב“חדר” לא העסיקוני עוד לימודי ודיני ירושה ושבועות-היסת לא תפסתי. ויחרפני רבי ויאמר עלי: “ראשו של זה קבור בארץ-ישראל של יהושע שו”ב!"

ויהושע שו“ב החל להשתמש עתה במעשה דיני-ממונות של הפוסקים. – הוא ביקש שו”ב אחר למכור לו מחצית החזקה שלו, ויתקוטט וידין עמו השו“ב הצעיר על אודות זאת; וזו היתה הפעם הראשונה בחייו כי בא במגע עם אהבת-החיים של בני-אדם. באו בניו וחתניו לוקחי בנותיו, שכבר היו להם בנים, וביקשו ממנו כי יתן להם את הירושה בחיים; והוא צריך להגן על עצמו, כי ידע שלא טוב ללכת אפילו לארץ-האבות בידים ריקניות… כפרי אחד, שביקש להתישב בעיר, בא ונתן לו בעד ביתו מאה וחמישים רו”כ במזומנים; כל העולם בטולנה טוענים שהבית שוה מאתים…ועם כל זה כל מי ש“רוח אנוֹש” בקרבו הלך אל בית יהושע-נתן לקנות שם איזה דבר – הללו לשם “מציאוֹת” סתם, והללו, אולי גם ברגש טמיר, להעמיד איזה דבר בביתם לזכרון ההולך לארץ הקדושה… כה רבו הקונים, ונדחף האחד בצד רעהו להשיג בעד ביתו איזו שארית, ועלה לזה מנורה של נחושת, לשני – מחבת ברזל-עשת; לזה חבית של פּסח ולזה קדירות נחושת עגולות וגדולות, על פי הנוסח הישן. ומה מאושר היה שלמה-יחיאל הכרסני, בעל “מקום” במזרחו של בית-המדרש, כשעלה בידו לקנות את ההדס של השו“ב להבדלה. ו”בעל-בית" פשוט אחד, שעשרים שנה רצופות הלך בתום דרכו ולא עשה דבר-מה שימשוך אליו את עיני הבריות, קנה לו את המנורה של חנוּכה בעלת שמונה קנים, ובדופן המנורה מעשה-רשת עם שני אריות הנושאים כד של שמן על ראשם.

ובלילה ההוא חלמתי שהנה יהושע-נתן עולה בשערי ירושלים ועמו רבים מאנשי השרון, ומובילים פר בן בקר לקרבן, והחליל מכה לפניהם. מעברי החצרות והבתים דולקים נרות של חנוכה, והכוהנים והעם, סגנים ואמרכלים, באים לקראתם וקוראים: אחינו, אחינו, בואכם לשלום! – –

ופתאום – התהפכתי על צדי – והנני במדבר גדול ונורא, הולך אני בערימת-חול וממעל לי שמי-נחושת; ואני נושא כד ובו מעט מים. ואשא עיני ואראה עני רוכב על חמור ורגליו יחפות ויקרא אלי מרחוק: גשה-נא, נער, והשקני מכדך; ואגש בפחד נסתר וארים בידים רועדות את הכד, וישָפכו מימיו, ואצעק ואיקץ, ואבי עומד על יד מיטתי והוא אומר: משוּלם, הגיע זמן תפילה של שחרית. ואקום וארחץ ידי, ופני לא היו לי עוד…

וביתו של יהושע-נתן כמעט התרוקן כולו. רק השולחן היתום עוד נשאר עומד, ותחתיו היו מונחים צרורות צרורות של כרים וכסתות, שזכו ללוות את בעליהם לאדמת-ישראל. וישם יהושע את בגדו עליו, נטל מקלו העב בידו והחל לסובב בעיר, להיפּרד בשלום מאת בני העדה. ובכל מקום בואו הגישה לו עקרת-הבית ממתקים ומעט יי"ש בכוס קטנה והיתה נותנת בחשאי פרוטות של כסף, כאשר נותנים לחתן “מתנת הדרשה”, בטרם יעזוב את העיר… ועל לחיי בעלת לב-רגש נראות גם דמעות כשרות, האל הרחמן יספּרן וימנן!

כה הלך יהושע-נתן שבוע שלם מרחוב לרחוב ומבית לבית; וחברת נערים מלַוה אותו. הוא לא פסח אפילו על בית אחד בטולנה ויבקר את כל בני-העיר מקטן ועד גדול, מדל עד עשיר; וגם לבית אלמנות עניות סר, ואפילו למעון דבורה מתקנת-השקים הוא בא.

דבורה העניה גרה בבית שפל במורד העיר על יד הנהר, ולה בן שסוּרו רע ובת אחת חולנית, שזה עשר שנים לא הניעה יד ורגל ושוכבת על המיטה. – צהרים היה. השמש עמד ברום הרקיע וניתזו הקוים אל שטח המים הרחב, וחזרו ונוצצו בחלונות הקטנים של חדר החולה. ובמכסה הלבן, הפרוש על גבי הגוף הסובל, ניכּר שרוּחץ וטוּהר בידים עסקניות. ויפתח יהושע-נתן את הדלת, ותקם לקראתו דבורה, שישבה בפינה ועסקה במלאכה, ותבקשהו לשבת. זה ימים רבים שלא צעדו רגלי איש חשוב כזה על מפתן ביתה; והנה יושב השו“ב על יד שולחנה סמוך למיטה, שבה אבדה תקותה; עתה עוד תראהו כאן ולמחר ילך ויעלה ירושלימה, מקום המלך דויד, שאת ספרו ה”תהלים" היא יודעת כולו. דוּמיה בחדר, האם נאנחה – והבת מונחה כאבן ותרופה אין. ויקם יהושע וישען על מטהו ויסתכל בפניה החיורים של החולה. הוא ביקש לומר לה איזה דבר; והאם רמזה לו שאין לה כוח-הדיבור. צער הימים והנפשות, חזות-החיים הקשה התאחדו באותם רגעים להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר. –

לוּ נכנסה עתה רוח אלישע ביהושע והיה מרים משענתו והיה קורא ואומר: בשם אלהים, רוכב ערבות ובשם עבדיו הנביאים שניבּאו בארץ, אשר אני עולה עתה אליה, אני מבקש להתיר חרצוּבּוֹת הנפש הזאת, – כי אז אולי פקחה עיניה וקמה והיתה כאחד האדם. על שעת-רצון כזו קראתי בספר נפלאות אחד… אבל יהושע לא אמר את הדברים האלה ויקם ללכת מהבית. ותרא האשה כי בסגרו הדלת אפסה ממנה כל תקוה בחיים ועולמה יחשך עוד יותר בעדה, ויתנוצץ במוחה רעיון ותאמר: “המתן נא מעט, רבי יהושע!” ותרץ אל הפרוזדור ותתפוש את התרנגולת האחרונה שלה, שפיטמה אותה לימי-החג, ותבוא ותאמר: “ישחט-נא כבודו עוף זה בידים, שבקרוב תמששנה דלתות ירושלים, ואכשרה ואבשל ממנה מרק לבתי; אם על כבודו טוב אלך העירה ואביא את סכין-השחיטה”. ויאמר: “טוב, אעשה כדבריך”. ותקשור דבורה רגלי העוף ותבא אפר ותשטח לפני הפתח, ותרץ העירה ותביא מאכלת ותמסרנה לשו"ב. ויוציא יהושע-נתן הסכין ויברק ויעבר חוּדוֹ על צפרניו וימצא אותו טוב וכשר. וירם את התרנגולת, שהיתה מונחת ומסתכלת בחרדת-מות בחלל העולם, הרכין צוארה וימרוט איזו נוצות ויברך על השחיטה ויעבר את המאכלת, וקלח-דם פּרץ מגרון התרנגולת, וישליכה יהושע, בעודנה מפרפרת, לארץ וכיסה את הדם באפר.

שחיטתו זו היתה האחרונה בממלכת-הדמים שלו משך חמישים שנה רצופות!

והנה בא היום המוכן ליציאה. דוב-אריה השמש ועסקן-העיר, מקצת לץ ומקצת בעל-תשובה, עמד בבוקר ודפק על החלונות כבימי הסליחות: “קוּמוּ והכּוֹנוּ, יהודי טולנה, ללוות את השו”ב שלכם לארץ-ישראל!" בכל בית אצו ורצו מחדר לחדר, הבליעו את תפילת-הבוקר וימהרו בסעודה של שחרית. לתלמידים ניתן חופש מהחדרים, הסוחרים נפנו מעסקיהם, ורבים מהחנונים עשו מעשה, שלא בנקל עושים אנשים כמוֹתם: הם סגרו חנויותיהם ביום חול!

ועל יד בית יהושע עמד מחנה של אנשים. עומדים גדולים וקטנים מכל המינים: נערות, שפחות נושאות יונקים על זרועותיהן, וגם ערלים סתם מעוּטפים אדרות-שער לבנות ניצבים ומתבוננים בחזיון יחד את היהודים. עגלה כפרית גדולה רתומה לשני פרים עמדה בתווך, ועליה טעונים הכרים והכסתות ושקים עבותים מלאים כלים שונים, וגם המה באים לארץ –

ויצא יהושע לבוש בגד שחור נוצץ ועיניו מלאות; וינשק את מזוזת בית-הגלות. ותצא אחריו אשתו הזקנה מעוטפה ירוק. ואחריהם צעדו הבנים, החתנים, הכלות והנכדים; עמהם צעדו אבי, הרב, חזן-העיר, שאר כלי-הקודש והגבאים, ועוד אנשים חשובים רבים ומקלותיהם בידיהם. וישרוק הערל לשורים ויניעו רגליהם ותתנודד העגלה וכל הכבוּדה אּתּה.

והמחנה המלוה הולך הלוך רב. הנה שוֹעי העיר, זקניה, נגידיה ובעלי-בתיה. עמהם האוּמנים ובעלי-המלאכה, עגלונים וקצבים, נושאי-סַבּל ועובדי-עורות. נערי-החדר ונערים סתם מקיפים את כל השיירה. וההמון צועד לאט לאט אל הרחוב התיכון, עד כי באו אל שער העיר; ובכל מקום עברם עומדים הנמוּשוֹת ונשקפים מעל מעלות-הבתים, מהחלונות. כל עין צופיה!

יום קיץ היה בשלהי ירח מנחם אב, ירח שבבואו ממעטים בשמחה ובו נזכרים בני-ישראל שנזוּפים הם למקום. כי נחרב הבית; אבל אחר-כך תבוא תיכף הקריאה “נחמו, נחמוּ עמי!” וחזרה הישיבה בארץ-הגולה להיות ישיבת קבע, והכל נשכח. –

אבל במחנה הזה הכל נזכר. רגש געגועים של דורות רבים קם וּמילא נפשות כוּלם; ולב המלוים כאיש אחד נטוי לארץ הקטנה שם בקדמת המזרח, שאחד מהם הולך עתה אליה. שכח כל אחד את ביתו ונחלתו, שכח את צרכיו; ובעמוֹד העם בשער העיר, נעליהם ברגליהם, כובעם על ראשם, מעילם על שכמם ומקליהם בידיהם, ונשמעה בשורת המבשר: בא הגואל! כי אז הלכו הלאה, הלכו יחד את יהושע אל הארץ ההיא, והיו מניחים את ביתם ורכושם אחריהם….

וישרוק הערל עוד פעם. ויעלו הזקנים בעמל על העגלה, וינועו השורים. – בלב האדם מסביב דוחק-נפש רב. – ואני, שלא חדלתי כל היום להתחזק ברגש כי עלי לעלות את האנשים האלה לארץ, וביקשתי בחשאי לאלהי הרוחות כי ימחני מספר אבי ויעשני כמעט קט לנכד יהושע, לנכדו האהוב, שממנו לא יפּרד ויקחני עמו אל הארץ קדושה, לא יכולתי עוד לעמוד על רגלי מרובה סערת לבי. עד הרגע האחרון עוד האמנתי כי בוא יבוא הנס, אקפוץ על העגלה ואסע, אסע עם העולים. ובראותי את עצמי עומד למטה, והעגלה עם ההולכים לארץ-ישראל כבר ניתקה ממקומה, לא יכולתי עוד עצוֹר ברוחי ואצעק בקול: “יקחני רבי יהושע אתו לארץ אבותינו, ואם לא מת אנכי!”

וזרם דמעות התפרץ מעיני. ויבכו העומדים מסביבי, ויבך כל המחנה עמי.

ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!