לֹא בָא אֶל הַחוֹף / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

שמואל בן מנחם לא היה עשיר ביותר, אבל את ביתו נהג בהרחבה ויהיו לו תמיד מסחרים טובים, וירויח הרבה ויוציא הרבה, ויהיה שמו נודע למכובד. הוא חינך את בניו בטוֹב ואת בתו הבכירה, עלמה יפה וגבוהת-הקומה, השׂיא לאיש משכיל, בעל לשון וספר, ושמו יעקב. הוא ורעיתו אמרו לדבק טוב ויתן להם שמואל חמש מאות רובל נדה, ויחזיק אותם על שולחנו שנתים ימים, כדרך העולם, וכל צרכם עליו. וכאשר כלוּ שנתים הימים והמועד בא להשיא את הבת השניה עזבה חנה, כן שם בתו הנשואה, ובעלה את ביתו וישכרו להם שני חדרים מיוחדים ויקנו להם כלים נאים, ויעקב החל לסחור ויהי נאמן ובטוח בעיר, כי שם חותנו עליו. מסחרו היה במכירת עצים וקרשים; ויהיה סוחר בכספו ובכסף אחרים והכל הולך למישרים. הוא מוכר וקונה, לוֹוה ומשלם, לוקח ונותן, אם גם ביגיעה רבה ובעבודת המוח, כדרך בני המעשה והמסחר. כבר נולדו לו בינתים שני בנים ואחרי-כן בא הילד השלישי. ההוצאות לא מעטות; וכעבור שלוש שנים מיום העמידה בפני עצמו נפסק לפתע החבל, ואין כסף ואין עצים וקרשים ליעקב; והוא עוד חייב כסף לאחרים, סכום רב, ואז היה חותנו שמואל אנוס לשלם חלק מחובותיו ולהשוות את חשבונותיו… עלמא דבר כך, אין זה אסון נורא, כי אם שעה של מצוקה. איש לא יכול לומר כי יעקב אשם במה; הוא עשה ככל אשר היה בכוחו לעשות. אֵל אלהים הוא היודע דרכי המסחרים. הלז עוסק ומרויח והלז – מפסיד, ועושים הם שניהם דבר אחד. מי יֶחכּם באלה?

שמואל בן מנחם לא יכול להסכים בנפשו כי חתנו הבכור ובתו ירעבו ללחם, ולא נשארה לו לעשות אחרת, כי אם לתת עוד הפעם נדה לבתו, ואם לא חמש מאות רו“כ, נתן עתה שלוש מאות וערב בעד חתנו על מאתים אחרות; ובחמש מאות רובל ניסה יעקב את ידו שנית במלאכת המסחר, והפעם לא בקרשים ועצים, כי אם בנוצות… הרבה נתעשרו ממסחר זה בימים ההם, ותהי הסחורה הזאת הולכת לבּרוֹדי, אשר במדינת הקיר”ה, ומביאה רוַח רב. בישוב הדעת ובעוצם הנפש התחיל יעקב מעשהו זה, החדש. הלא כך אומרים הבריות: אם יכּוה אדם בפעם הראשונה כבר ילמד לכלכל דבריו במשפּט בפעם שנית. הוא היה מתון בכל קניה ולא האמין עוד לכל אדם, שאל והתיעץ בכל דבר אשר עשה עם בקיאים בדבר, ויהי ברוב הימים למבין בעצמו בטיב הנוצות וליודע דבר הסידור בשקים, לשׂוּם העידיות למעלה סמוכות לגוף השק והזיבּוּריוֹת באמצע, טמונות עמוק עמוק, הכל כמו שעושים הסוחרים המובהקים… ליתר שׂאת נסע בעצמו לעיר ברודי, למען יתהה על קנקנו של הדבר; ובביתו קימץ בהוצאותיו ויכלכל כל דרכיו במשפט. אמנם זמן-מה חשבו כולי עלמא כי עתה מצא יעקב את שלו ואת דרכו ויהי עוד פעם לבטוח בעיר. רעיתו ילדה רביעית. הבת הבכירה היא כבת שבע, יעקב כבן עשרים ושמונה, והנה בא המשבר בפעם שנית ונתרוקנה קופת המסחר בבת-אחת…

יעקב נכשל בקנית “סחורות רעות”, למרות הבנתו באלה. לאסונו עוד נרטבו הנוצות בדרך ויהי אנוס למכרן ב“חצי-חינם”. אם צריך הגלגל לסוֹב אחורנית, הלא יש למנהיג העולם הרבה עצות ותחבולות איך לאבד ממונו של איש ישראל. – בקיצור: יעקב, חתנו של איש אמיד ונכבד, יצא שוב נקי מנכסיו, ולא נשאר לו מכל עמלו רק אשתו וחמישה בנים, ועוללים שואלים ללחם ואין.

וזאת הפעם קצף שמואל בן מנחם על חתנו זה. הוא כבר השׂיא במשך הימים האלה שלוש בנו ובן אחד וטרוד היה בכלכלתם, ועתה ידאג עוד למצבו של חתנו הראשון! לשוא אמרה לו אשתו כי לא יעקב אשם בדבר, רק עונש הוא מאת ה'; לשוא באה בתו חנה, אשת יעקב, לבקש על נפשה ועל נפש בניה. שמואל אינו שומע לה ואזניו אטומות. אביה הן ידע רחם ויעזור גם לאנשים אחרים, אבל על יעקב חתנו עלתה חמתו: איך יאַבּד איש שתי פעמים את הנדה אשר נתנו לו בזה אחר זה? האם כור של זהב לו שיתן לבניו ויחזור ויתן? – באו הקרובים והתחילו לדבּר על לב אבי המשפחה ולאמור: הלא בּוּשה הדבר, מה יאמרו הבריות, שאיש כמוך לא יעזור לחתנוֹ? ואם לא יעשה זאת בשביל חתנו, יעשה בשביל בתו. ואלה הצאן, הבנים הרכים, מה חטאו? כך עברו ירחים ארבעה בטענות ובמענות ושמואל הקשה את לבבו. ובימים הרעים האלה עזרה החותנת, ציריל אשת שמואל, בצנעה לצרכי הבית של בתה ותתן לבית הזה ממה שקימצה מהוצאת ביתה בעצמה. ראו כולם שאין מצב כזה יכול להאריך ימים. פניו של יעקב נפלוּ מאד ואיש לא הכירהו. – וסוף הדבר היה כי שמואל לא יכול לעמוד עוד על דעתו ואנוס היה לעזור שוב לנכשלים. אבל תנאי התנה, שיעקב לא יסחר עוד במסחרים פורחים באויר, כי אם יפתח לו חנות של מרכולת. “במסחר, אמר, הדברים תלויים בעליה וירידה ואפשר להפסיד בזמן קצר כל הקרן; אבל בחנות, שהכל נמשך לאט, הענין אחר הוא”. –

בשלוש מאות רו“כ, שעלו עתה ליעקב בקושי גדול וב”שפיכת-דמים", נעשה לחנוָני בישראל! ובזה היתה עזר כנגדו גם אשתו חנה, שעד עתה עסקה רק בהנהגת הבית. יעקב היה נוסע לעיר המחוז מדי פעם בפעם לקנות סחורה; והיא, הרכּה והענוּגה עמדה על רגליה כל היום בחנות ומכרה והיתה אם לילדיה. – שניהם חדלו להיות “פּריצים”. יודעים אתם דרך החנוני בעיירות הקטנות, לעמוד כל היום בחנות ולצפות לקונה כאל מלקוֹש, והבגדים נעשים לחים ומלאים שמן ורוטב של דגים מלוחים. למי יש פנאי לרחוץ עצמו כראוי, לאכול כראוי ארוחת-הצהרים? חנוָני בישראל הוא “עבד כּנעני” ממש ועובד יום ולילה, וההבדל רק זה, שזה פרנסתו על אדוניו, והלז צריך לדאוג בעצמו למוצא לכסף. למה אאריך? שניהם, יעקב וחנה, לא היו מוכשרים למלאכה כזו; וכעבור שנה ומחצה בעבודת-פּרך ממש נסגרה החנות מאין סחורה. נעו העם ונדו למזלו של יעקב ורעיתו, והמה אנשים ישרים, ושום איש לא הבין למה מזלם ככה!

ואמנם לא קצף עתה שמואל עליהם. הוא ראה בחוש, בבואו בכל פעם אל החנות, כי עמלוּ בכל כוחם וכי עשו כל מה שעושים כל היהודים החנונים. הוא בעצמו קנה כל צרכיו אצלם וכן גם שרק רעיו הסוחרים, וכל זה היה ללא הועיל. אם ה' לא יתן פרנסה לאדם אז אין חכמה ואין עצה ואין תבוּנה… מה לעשות? שמואל בן מנחם לא יכול לתת לחתנו כסף בפעם רביעית. לוּ גם רצה היה זה למעלה מכוחו. הוא כבר השׂיא עוד בנות שתים, זו אחר זו: יודעים אתם את ההוצאות הגדולות באלה; ובכלל סוחר שניסה שלוש פעמים בדברים בזה אחר זה ולא עלתה בידו, הרי הוא כבר מוחזק לבלתי-מוצלח. מה לעשות עתה? הגידו אתם, קוֹראַי.

והנה היה להם דוֹד אחד זקן, ושמו נתן, והוא חכם ופיקח ויודע את החיים, והוא, בראותו את המשבר השלישי של יעקב, נתן עצה לשמואל, כי יקח את חתנו אליו לפקיד במסחריו. הלא עובדים שלושה אנשים “זרים” במסחרו, ומדוע לא יקרב אליו את עצמו ובשרו? שמואל בן מנחם ידע את החיים עוד יותר מדודו זה, והוא הבין היטב כי לא טוב לו לאדם שיהיו משרתיו בני-ביתו ויודעים את הפרטים ופרטי-הפרטים במסחרו; אבל הלא אב הוא ולוֹ רחשי-אב. ויעש שמואל ככל אשר יעצהו דודו, אם גם לא בלב שלם… ובכן היה יעקב חתנו ל“נאמן” במסחרו, וּשׂכרוֹ שמונה רוּבּל לשבוּע. השׂכר לא רב הוא, כי ליעקב כבר בנים חמישה, אבל הוא קבוּע ואין בזה לכאורה הפסד מאומה. –

***

וצאו וראו, גם בזה לא היה יעקב מוצלח; ולא עוד, אלא שלמִן היום אשר החל לשרת את חותנו מצבו של זה החל להתרועע. כמו “מעשה שטן” היה: כל דבר שעשה יעקב סופו בא לידי כשלון. אותות אי-רצון נחל מכל עבר; וכבר באו ימים שחותנו חירפוֹ בפניו, ויעקב קיבל עליו את הגידופים. מה לא ישא איש עליו למען מצוא לחמו? גם גיסיו, בעלי אחיות רעיתו, הקלו בו ויבוזו אותו בפניו. לב האנשים מלא רעה וגאוה, וביותר ירָאה יחסם לאיש ירד ומזלו אין אתו. גם קרובי אדם אכזרים המה בזה.

היו ימי חול-המועד של סוּכות. הימים מעוננים, פרוזדור הסתיו. – ויקרא שמוּאל בן מנחם את חתנו יעקב, לחדר המיוחד ויגלה לו כי לא יכול להחזיק אותו עוד בביתו בתור פּקיד ועליו לבקש לו מעתה ענין אחר לפרנסת הבית. הוא גורם לו רק היזקות; והלא גם הוא אב לבנים, ואינו יכול לדרוש הימנו כי יבוא על ידו לעברי פי פחת. בן שלושים וחמש שנה היה אז יעקב וכבר שׂיבה זרקה בו מרוב עמל; ובשמעו את הבשורה הנוראה, שאמנם חיכּה לה יום יום, התאמץ בחזקה שלא להתפּרץ בבכי.

בלב נשבר וכגבר אין אֱיָל שב יעקב לביתו. לא אכל כל היום, כל כך נפל לבו בקרבו. ואשתו הישרה חנה לא נתנה אותו להתיאש, ותאמר, עוד יעזור לנו ה'. העיקר להתיעץ מה לעשות. הם ישבו יחד ולא היה דבר אשר לא יגעו וחשבו בו, וחנה אמרה, עתה תראה כי נמצא את אשר נחפּש; לב אשה טובה מה לא יוכל עשׂה?

ובערב ההוא נזכר יעקב פתאום כי הוא משכיל ויודע תנ"ך ודקדוק, ואם כי לא קרא בספרים זה חמש-עשרה שנה רצופות, וכמעט שכח תלמודו, הלא עוד יכול ללַמד תלמידים קטנים. ויגלה לאשתו את לבבו, כי יש את נפשו לנסוע לעיר לדיזה, ששם להם מוֹדע אחד, ויפתח לו שם חדר…ותאמר הן.

ככה נעשה יעקב ל“מלמד” או מורה, על פי גזר-דינו בעצמו.

ספר שלם יכיל הדבר לוּ סיפרתי אחד אחד את הרפּתקאותיו ומקריו של יעקב בעיר לדיזה. לא עלה לו מה שזמם כי אם במקצת ולא היה יכול לפרנס את ביתו, ואנוס היה שמואל בן מנחם לקחת את בתו חנה וילדיה אליו הביתה. בשום אופן לא רצה החותן כי יבוא יעקב חתנו ה“מלמד” לימות החג לביתו, כאשר עושים המורים בישראל; וחנה באהבתה לבעלה באה אליו אל העיר, אשר הורה שם את תלמידיו, כעבור שנה ולא ראו עוד זה את זה. ותהום לדיזה לבוֹאה, הם ראו עד עתה ביעקב מלמד תנ"ך בלי תלמידים נכבדים, כי העשירים לא חפצו לתת לו את ילדיהם ולא ידע לקחת את נפשם, והנה באה אשה יפה, מלובשת מלבושי כבוד. וזאת האשה היא אשת יעקב!

וברבות הימים והנה ראה גם דודו ומסרפוֹ של יעקב בלדיזה כי אין זו “תכלית” למודעו ולא יבנה בזה את ביתו, ויקרא את יעקב אליו, ויבוא מעולם המלַמדוּת לעולם הזה ולעניני סחר עוד פעם. ויעשו שניהם מסחר של שותפות בדגים מלוחים ומלח: הדוד היה “בעל כסף” ויעקב היה העובד, ויעבוד באלה עבודה רבה וקשה במוח ובגוף, יומם ולילה. הנה אמר יעקב כי הדבר סוף-כל סוף יבסס מצבו, ואז יקח את אשתו ובנותיו ללדיזה להשתקע שם, כי כבר קצה נפשו להיות “נע ונד” כל הימים ולהיות חי לבדד; וכרגע שיחקה לו השעה, ויכתוב לרעיתו מכתב מלא תקוה ואחרית טובה. וסוף הדבר היה הפסד נורא, נורא מאד! היו ימי חום גדול ונשחתו הדגים…. לא היתה עת פדיון ימים רבים. ההתחרות גדלה כמנהג היהודים. בקצרה: גם השותפות ההיא ירדה לטמיון, וישאר יעקב כאיש בלב מים, בלי אנית שיט. ובתו הבכירה אז כבר נערה בת ט“ו שנה, ועל פי דרכי הימים ההם כבר משדכים ימי עלומים כאלה ל”חתן".

הנני נוגע בדבר הזה, יען כי אז “התישב” החותן שמוּאל בן מנחם וגם שידך את נכדתו הבכירה ואת פי חתנו לא שאל. – הוא הבטיח לתת את הנדה והוא גם האב והפּטרון. ומהאב האמיתי, המתגולל בעניוֹ בעיר אחרת, לא דיברו הרבה וגם לא התוַדע אל המחותנים, התביישוּ בו.

חולשת הדעת של יעקב, בהיוָדע לו הדבר הזה, תשערו בעצמכם, מלאכת המסַפר היא כאן למוֹתר.

ויעקב התחיל לירוא פן תִּקע גם נפש רעיתו מעליו, ברבות הימים, אם גם עמדה לו עד עתה בשעת צערו ומפיה לא שמע מימיו כל תוכחה. היא גם איננה כותבת לו עוד מכתבים תכופים כמקודם, והוא גם הוא מה יכתוב לה?. התקוה לא תשעשעהו. – הוא רואה כי אין הברכה מצויה בכל מה שיעשה. לולא התבייש כי אז היה לשכיר-יום, לפועל פשוט, האנשים הללו אינם סוחרים ואינם מלמדים, כי אם עובדים ואוכלים. – אבל הנה חנה רעיתו תלויה בו, מדוע יהיה גורלה להיות אשת פועל? מה אשמה היא? הוא חושב כי הוא חטא לה, חטא לה, לבני ביתו, שאינו יכול להיות להם לאב. ––הוא חטא? במה? ה' שפך זעמו עליו, והוא רק אנוֹש וחייו ככדור בידי המזל הרע, שאין ממנו מפלט.

עוד ניסה יעקב פעם שביעית, בהיותו בן ארבעים ואחת, להתחיל את חייו מעבר לים, והוא לא ידע כי גם שם, תחת השמים החדשים, הולך צלו אחריו. – הוא יצא לאמריקה, ומשם הלך לקנדה ויהי רוכל וחייט, עובד בבית-משרפת לבנים; ואחר-כך היה עובד באניה עבודה של גריפת הגחלים. והאניה תעתה ולא באה למחוז חפצה… חנה אשתו היתה כאלמנה חיה, ואביה השיא את בנותיה. הוא כילכל אותה בכל אשר יכול, והיא היתה צרורה כל ימיה. ה' לא רצה כי יבוא אל החוף. – – –