המשורר צבי שץ (כתביו; ערך בויקיפדיה), שנרצח יחד עם הסופרים יוסף חיים ברנר (כתביו; ערך בויקיפדיה) ויוסף לואידור (כתביו; ערך בויקיפדיה) בשכונת אבו-כביר מחוץ לתל-אביב, בתחילת מאורעות תרפ"א (1921), הותיר אחריו מספר חיבורים בכתובים, אך לא זכה לחזות ביצירתו רואה אור בחייו.  בכרך על גבול הדממה, שערך מנחם פוזננסקי, מצויים גם מכתבי ופרקי יומן שחיבר שץ, בעיקר בעת שירותו בצבא הבריטי.  המכתבים מגלים את חיבוטי הנפש של שץ, צעיר רגיש ומתלבט, והנה פסקה מתוכם:

אני רוצה כי חיי יהיו מלאי יופי, יופי לבן, יופי שקוף כאויר, ואתה, אלהי, נתת לי גוף מלא תאוה אוכלת; אני נושא נפשי למרומי-שלגים ולמבטי-עין רוויי-בהירות, ואתה נתת לי בשר מפרפר ונשמת-אף לוהטת, חונקת, וזעה ושפתים צְרוּבות קצף קרוש. – – – אני יודע, כי הכל מותר, כי אין גבולין למאויים, וגם אני עושה כל, אבל אין אני מרוצה במעשי ואין אני מאושר ואין אני יודע חֲיוֹת. – – – כי יהיו לפנינו ערפלים – לזה כבר הורגלנו, ואולם מה נוראה, אם גם מאחורינו ערפלים, אם מכל צד מסביב ערפל עבה אחד, והולך אתה ואינך יודע, לאן אתה הולך, ולעתים קרובות אתה גם נסוג אחור. ואולם מדוע כה מרובה הערפל בחיי? – – –

המות. תמיד יראתי אותו, רעדתי מפניו, ועתה רגש נורא הומה בי על כי חדלתי לירוא מפניו. – – – אופל-הלילה אומר לי, כי בודד אני וגלמוד, גם אחרי שאוהבים אותי.