הרופא אפרים לוצאטו נהג להשתעשע בחיבור שירה עברית.  בין היתר, חיבר סונֶטה נאה בשם "הרופא הנופל שדוד ברשת האהבה":

יַלְדָה יָפָה אַחַת וּמְאֹד אֹהֶבֶת
בָּאָה בֵיתָה רוֹפֵא מָזוֹר לָקַחַת,
לֵאמֹר, כִּי זֶה יָמִים נַפְשָׁהּ כֹּאֶבֶת,
אַף בַּלֵּילוֹת רָחַק מִמֶּנָּה נַחַת.

עוֹד הַשֵּׁגָל הַזֹּאת אֶצְלוֹ נִצֶּבֶת,
שָׁלַח יָדוֹ לַחְקֹר אִם יֵשׁ קַדַּחַת;
וַתִּצַּת בִּלְבָבוֹ פִתְאֹם שַׁלְהֶבֶת,
אָהַב, נִלְכַּד גַּם הוּא אֶל תּוֹךְ הַפַּחַת.

נִדְהָם, אַף מִשְׁתָּאֶה הָיָה הַגֶּבֶר;
עַד הַחוֹלָה שֵֹנִית הֵטִיבָה טַעַם:
בִּי הָאָדוֹן, הַאֵין מַרְפֶּה לַשֶּׁבֶר?

אָז הוּא: הָהּ רַעְיָתִי, אַל נָא תַחְשׂוֹכִי,
חִבְשִׁי אַתְּ אֶת פִּצְעִי, אָמְנָם הַפַּעַם
לֹא הָרוֹפֵא, אַךְ הַחוֹלֶה אָנֹכִי.

כמו שירי אהבה רבים בעברית, גם כאן מהדהדות לשונו ורוחו של "שיר השירים", הדגם בה"א הידיעה לשירת אהבה בעברית: השימוש בדימויי חולי ורפואה לתיאור אהבה וייסורי אהבה; הצירוף "שלח ידו", על אף שלכאורה מדובר בבדיקה רפואית גרידא, אינו יכול שלא להעלות בדעת הקורא האמון על מסורת השירה העברית את הפסוקים: ""דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול" (שה"ש, ה', 4-5); והכינוי "רעייתי".

ומענין הדבר שבחר לוצאטו לכנות את האהובה "שגל", מלה שמופיעה במקרא בהקשרים שונים (בספרי נחמיה, דניאל, ותהילים), ושעל הוראתה המדויקת התווכחו פרשנים לאורך הדורות: יש שאמרו שהפירוש הוא פילגש, ויש שאמרו מלכה, ויש שאמרו כלבת מחמד, ועוד ועוד.  נראה שלוצאטו מכוון להיות האהובה מושכת מבחינה מינית, אך עדיין משונה מעט בעיני בחירתו זו.