בטור השירה שלו בידיעות אחרונות מתאריך 24 באוקטובר 2008, כתב אלי הירש ביקורת על ספר שירה עכשווי כלשהו, שהתייחס לשירה העברית בספרד בימי-הביניים. הירש התלונן על דלות הספר העכשווי לעומת המופת של שירת ימיה"ב, וכך כתב על שלמה אבן גבירול:
בואו נדבר על אבן גבירול. הוא ידוע בתולדות השירה העברית כמי שהשכיל להעניק ביטוי חריף לרגשות מרים במיוחד — ליגון כבד, מה שמכונה בימינו 'דיכאון', שמלווה בבוז עמוק לעולם ובגאווה שאין לה גבול. בשיריו (כמו ב'ניחר בקוראי גרוני' שקטע ממנו מצורף לרשימה) הוא שב ומסביר שאחד המקורות ליגונו הוא הפער בין חוכמתו לטיפשותם של בני דורו. הוא מרחף בשחקים והם, במקום להללו, בזים לו. מדבריו אפשר ללמוד שאלה הן דווקא מעלותיו, ובכלל זה כשרונו כמשורר, שגוזרות עליו בדידות, קונות לו אויבים ונוטלות ממנו שמחה. שיריו הם עדות נוקבת לקללה שמשוררים רבים סובלים ממנה — לדינמיקה המאנית-דיפרסיבית, הדו קוטבית, של עולמם החווייתי: כגובה נסיקתם עומק נחיתתם.
הדינמיקה הזאת נפוצה מאוד, יש בה גם צד נלעג, וקשה לומר שהיא מייחדת את אבן גבירול. מה שהופך אותה למרשימה כל כך דווקא אצלו זה כשרונו העצום כמשורר — האיזון בין אופיים הפראי והאלים של רגשותיו לבין המשמעת הפיוטית והיצירתיות הלשונית שלו. ברבים משיריו הוא גם מצליח ליצור מין רושם כפול, מתעתע — מצד אחד של נאום שמושמע בפני רבים, מצד שני של הרהור פרטי שבו הוא שופך את מרי ליבו בפני עצמו או אלוהיו. מצד אחד רטוריקה שנונה של התפארות ותוכחה, מצד שני ליריקה מעודנת של נפש שמתחבטת בכלובה. השילוב הזה אפקטיבי מאוד, ובזכותו אבן גבירול הוא אחד המשוררים העבריים הנערצים ביותר.
עד כאן הערותיו המחכימות של הירש, והן תירוץ מצוין להיזכר בשיר ניחר בקוראי גרוני מאת שלמה אבן גבירול בשלמותו (בטור בעיתון ניתנו רק 22 טורים, החל מהטור "עם נמאסו לי אבותם"), מתוך מאגר פרויקט בן-יהודה:
נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי,
דָּבַק לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,
הָיָה לְבָבִי סְחַרְחַר
מֵרֹב כְּאֵבִי וְאוֹנִי,
גָּדַל יְגוֹנִי וְחָדַל
מִתֵּת תְּנוּמָה לְעֵינִי.
כַּמָּה אֲיַחֵל וְכַמָּה
יִבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲרוֹנִי?
אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעִיד
וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?
לוּ יֵשׁ מְנַחֵם מְרַחֵם
עָלַי וְיֹאחֵז יְמִינִי,
אֶשְׁפֹּךְ לְבָבִי לְפָנָיו,
אַגִּיד קְצֵה עִצְּבוֹנִי:
אוּלַי, בְּזָכְרִי יְגוֹנִי
אֶשְׁקֹט מְעַט מִשְּׁאוֹנִי.
שׁוֹאֵל שְֹלוֹמִי, קְרַב נָא
וּשְׁמַע כְּמוֹ יָם הֲמוֹנִי!
אִם יֵשׁ לְבָבְךָ כְּשָׁמִיר –
יֵרַךְ לְרֹב דִּרְאוֹנִי.
אַיךְ תַּחֲשֹב כִּי אֲנִי חַי
עַל דַּעְתְּךָ דַּאֲבוֹנִי?
הַמְעַט הֱיוֹתִי בְּתוֹךְ עָם
יַחְשֹׁב שְׂמָאלוֹ יְמָנִי?
נִקְבָּר – אֲבָל לֹא בְמִדְבָּר,
נִכְאָב, בְּלִי אַם וְלֹא אָב,
צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי,
נִפְרָד בְּלִי אָח, וְאֵין לִי
רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי.
אֶמְסֹך בּדָמִי דְמָעַי,
אֶמְזֹג דְּמָעַי בְּיֵינִי,
אֶצְמָא לְרֵעַ וְאֶכְלֶה
טֶרֶם כְּלוֹת צִמְּאוֹנִי –
כְּאִלּוּ שְׁחָקִים וְחֵילָם
בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי!
נֶחְשָב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב
יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי
בֵּין כָּל פְּתַלְתֹּל וְסָכָל –
לִבּוֹ כְּלֵב תַּחְכְּמֹנִי.
זֶה יַשְׁקְךָ רֹאשׁ פְּתָנִים,
זֶה יַחֲלִיק רֹאשׁ וְיָנִי,
יָשִׂים אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ,
יֹאמַר לְךָ: "בִּי אֲדוֹנִי".
עַם – נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם
מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי,
לֹא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם –
כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי!
בִּשֵׂאת מְשָׁלַי יְרִיבוּן
עִמִּי כְּמוֹ עִם יְוָנִי:
"דַּבֵּר שְׂפַת-עָם וְנִשְׁמַע,
כִּי זֶה לְשׁוֹן אַשְׁקְלוֹנִי!"
עַתָּה אֲדִקֵּם כְּמוֹ טִיט,
כִּי קִלְּשׁוֹנִי לְשׁוֹנִי.
אִם אָזְנְכֶם הִיא עֲרֵלָה –
מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי?
לֹא יוּכְלוּ צַוְּארֵיכֶם
לָשֵׂאת זְהַב שַׂהֲרוֹנִי.
לוּ פָעֲרוּ הַפְּתָאיִם
פִּיהֶם לְמַלְקוֹשׁ עֲנָנִי,
נָטַף בְּשָׂמִי עֲלֵיהֶם –
בֹּשֶׂם עֲנַן קִנְּמוֹנִי.
אוֹי לַתְּבוּנָה וְאוֹי לִי,
כּי גוֹי כְּמוֹ זֶה שְׁכֵנִי!
דַּעַת אֱלֹהִים יְשִׂימוּן
כָּאוֹב וְכַיִּדְּעוֹנִי.
עַל זֹאת אֲיֵלִיל וְאֶסְפֹּד
אָשִׁית בְּמוֹ שַׂק מְלוֹנִי,
אָכֹף כְּאַגְמוֹן וְאָצוּם
שֵּנִי חֲמִישִׁי וְשֵׁנִי.
מַה זֶה אֲיַחֵל אֲנִי עוֹד
אוֹ מַה יְּהִי בִטְּחוֹנִי?
עֵינִי בְתֵבֵל תְּשׁוֹטֵט –
לֹא תֶחֱזֶה בָּהּ רְצוֹנִי!
תִּיקַר תְּמוּתָה בְעֵינִי,
תֵּקַל אֲדָמָה בְּאָזְנִי.
אִם יֵשְׁטְ לִבִּי לְדַרְכָּהּ
לִטְמֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי –
יָשֹׁב עֲמָלִי בְרֹאשִׁי,
יֵרֵד בְּחֵיקִי זְדוֹנִי.
נַפְשִׁי כְּבוֹדָהּ תְּמָאֵן,
כִּי עִם כְּבוֹדָהּ קְלוֹנִי!
לֹא אֶעֱלֹז בָּהּ לְעוֹלָם,
לֹא יַעֲלֹז בָּהּ גְּאוֹנִי –
לוּ קָרְאוּ לִי בְּנֵי-עָשׁ
"סוּרָה שְׁבָה-פֹּה, פְּלוֹנִי!"
כִּי הָיְתּה הָאֲדָמָה כָּעֹל עֲלֵי צַוְּרוֹנִי.
מַה לִי אֲנִי עוֹד בְּתֵבֵל
לוּלֵי שְׂאֵת עִוְּרוֹנִי?
נַפְשִׁי בְּמוֹתִי תְרַנֵּן,
לוּ מָצְאָה צוּר מְעוֹנִי.
אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס
לִהְיוֹת בְּשָׂרִי מְכוֹנִי,
כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי
וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי.
אִיגַע לְהָבִין וְאֵדַע
כִּכְלוֹת בְּשָׂרִי וְאוֹנִי,
כִּי סוֹף אֲנָחָה – הֲנָחָה
וְעֵקֶב רְזוֹנִי – מְזוֹנִי.
אֶדְרֹשׁ בְּעוֹדִי, אֲחַפֵּשׂ
כְּמִצְוַת שְׁלֹמֹה זְקֵנִי:
אוּלַי מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת
יְגַלֶּה תְבוּנָה לְעֵינִי,
כִּי הִיא מְנָתִי לְבַדָּהּ
מִכָּל עֲמָלִי וְהוֹנִי.
(נכתב בשנת 1038)
ראו גם הערך שלמה אבן גבירול בויקיפדיה העברית.
אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.