מחבר: צוות פרויקט בן-יהודה

המשורר צבי שץ (כתביו; ערך בויקיפדיה), שנרצח יחד עם הסופרים יוסף חיים ברנר (כתביו; ערך בויקיפדיה) ויוסף לואידור (כתביו; ערך בויקיפדיה) בשכונת אבו-כביר מחוץ לתל-אביב, בתחילת מאורעות תרפ"א (1921), הותיר אחריו מספר חיבורים בכתובים, אך לא זכה לחזות ביצירתו רואה אור בחייו.  בכרך על גבול הדממה, שערך מנחם פוזננסקי, מצויים גם מכתבי ופרקי יומן שחיבר שץ, בעיקר בעת שירותו בצבא הבריטי.  המכתבים מגלים את חיבוטי הנפש של שץ, צעיר רגיש ומתלבט, והנה פסקה מתוכם:

אני רוצה כי חיי יהיו מלאי יופי, יופי לבן, יופי שקוף כאויר, ואתה, אלהי, נתת לי גוף מלא תאוה אוכלת; אני נושא נפשי למרומי-שלגים ולמבטי-עין רוויי-בהירות, ואתה נתת לי בשר מפרפר ונשמת-אף לוהטת, חונקת, וזעה ושפתים צְרוּבות קצף קרוש. – – – אני יודע, כי הכל מותר, כי אין גבולין למאויים, וגם אני עושה כל, אבל אין אני מרוצה במעשי ואין אני מאושר ואין אני יודע חֲיוֹת. – – – כי יהיו לפנינו ערפלים – לזה כבר הורגלנו, ואולם מה נוראה, אם גם מאחורינו ערפלים, אם מכל צד מסביב ערפל עבה אחד, והולך אתה ואינך יודע, לאן אתה הולך, ולעתים קרובות אתה גם נסוג אחור. ואולם מדוע כה מרובה הערפל בחיי? – – –

המות. תמיד יראתי אותו, רעדתי מפניו, ועתה רגש נורא הומה בי על כי חדלתי לירוא מפניו. – – – אופל-הלילה אומר לי, כי בודד אני וגלמוד, גם אחרי שאוהבים אותי.

הנה הפסקאות האחרונות מהמאמר של משה ביילינסון "מחזית המלחמה במשפט-המות" —

בענינים הכלליים, לא מדיניים, נשענים מצדדי משפּט המות על שתי תוֹרוֹת – "תורת הפחד" ו"תורת הגוֹמלין". התורה הראשונה אומרת שדמוּת הפּשעים הקשים, ביחוּד רצח, צריכה להיות מלוּוָה, במוּשׂגי העם, בדבר המפחיד ביותר, במות, ואם המדינה תוַתר על "אמצעי חינוּכי" זה, אורבות לה סכנות רבּוֹת ויתרבּוּ פשעים קשים. אילוּ היתה התורה הזאת נכונה, לא היה מוּבן למה היתה צריכה האנושיוּת לוַתר על צוּרות המיתה האכזרית ביותר, כגון המוֹקד, קבוּרת חיים, גזירה לארבעה חלקים. אם ישנה האפשרוּת "להפחיד", הרי חובה להשתמש בּה בשלמוּתה לכל ארבּע מיתות בּית-דין. ואולם אין איש מציע לשוּב לימי הבּינים. אילו היתה התורה הזאת נכונה, לא היה מובן, מדוּע רוב המדינות ויתרוּ על המתה פומבּית – איזה טעם יש "להפחיד" בתוך ארבּעת הקירות של בית-האסוּרים, כאשר אפשר לעשות זאת בּרחוֹב? ואולם בּארצות התרבּוּתיות איש אינו מציע לחדש את המנהג הבּארבּארי הזה. את הסתירות הללו יש לבאר בּזה, שהתורה הזאת אינה נכונה כלל. ריבוּי הפשעים אינו עומד בשום התאמה לאכזריוּת העונש. בּימי הבינים, כשהעונש היה הרבּה יותר אכזרי, לא היתה הקרימינאליוּת פחוּתה, אלא להפך, היא היתה גדולה הרבה יותר מאשר בזמננו. היא פחוּתה גם עתה בארצות אשר משפט המות בּוּטל בהן, או שאיננוּ נהוג בּמשך עשרות בּשנים, בהשוָאָה עם הארצות אשר בהן מעלים את האנשים לגרדום, וזאת גם כּאשר הארצות הללו עומדות על אותה מדרגת התרבּוּת בערך (שבדיה, נוֹרבגיה, דאניה, אוסטריה מצד אחד, גרמניה וצרפת מן הצד השני). עד שמשפּט המות בּוּטל בשוייץ, היה נהוג אך בּקאנטונים אחדים (תשעה במספּרם) ובאחדים היה בטל ובמבוטל, והקרימינאליוּת הקשה במשך עשר השנים האחרונות, למרות המשטר של משפּט מות הקיים בּה. כל זה מוֹכיח שהאִיוּם בּמות אינו מפחיד ושלפשע הקשה גורמים תנאים נפשיים וסוציאליים מיוּחדים אשר אי אפשר להסיר אותם על ידי סעיפי החוק.

גם לנבואה כי עם בּיטוּל משפּט המות יתרבּו מקרי הרצח, יש להתיחס בספקנוּת גדולה, הנבוּאות הללו מתחדשות בכל פּעם כאשר עומדת על סדר היום הקטנת העונש. עתה מתוַכחים רק על משפט מות במקרה של פּשעים קשים, רצח, אונס וכו', ואולם לא כל כך רחוק הוא הזמן כאשר משפט מות איים גם לפושעים קלים יותר, ובשנת 1832 ניבא שופט אנגלי אחד לקאטאסטרופה כללית, אם יחליט הפּרלמנט לבטל את משפּט המות בעד גניבה בסכוּם של חמשה שילינגים. עכשיו לא ידרוש זאת אף הקיצוני בחסידי משפּט המות.

אם "תורת הפחד" התבררה, לאור המספּרים הקרים, כּבלתי מבוּססת, הרי ל"תורת הגוֹמלין" לא היה מעולם ביסוּס "מעשי" כל שהוא, באשר המשען שלה היה ב"הכרה משפטית" בלבד, באותה הכרה אשר מצדדי משפט המות מבטלים אותה כ"סנטימנטאליוּת פסוּלה", בשעה שמתנגדי משפט המות משתמשים בה. התורה הזאת אומרת שלכל חטא צריכה להיות כּפּרה, ודוקא ובדיוּק כפרה המקבילה לחטא. מידה כנגד מידה. ואם כך, הרי בלתי מוּבן, מדוּע ויתרה החברה התרבוּתית על הכפּרה המקבילה בכל יתר מקרי פשע, לא מוּבן, מדוּע אין המדינה מקיימת את הדין של עין תחת עין, שן תחת שן. התורה הזאת איננה בעצם כי אם פאראפראזה מוֹדרנית של אותה "נקמת דם" אשר כל מדינה מאורגנת ומסודרת, כל מדינה הרוצה להיות מדינה באמת, חושבת לחובתה ללחום בּה ולענוֹש בּעדה.

בזמן הויכוחים על משפט המות בּפּרלמנט בּשוייץ, אחרי שנתבּטלוּ כל הנימוּקים המעשיים, בּאו מצדדי העונש הזה והביאוּ "ביסוּס" דתי, לא פחות מזה. הם אמרו שהתנ"ך מצוה את משפט המות ואסוּר ללכת נגד רצון אלהים, ואחרים עוד הוסיפוּ שה' שואף לתשוּבת הפושע והתשוּבה הזאת יכולה לבוא רק בּמקרה שהפּושע יעמוד לפני המות. בית האסוּרים לחמש-עשרה או לעשרים שנה איננו סיבּה מספּיקה לתשוּבה. סליחת הכוהן, הניתנת לפושע ברגע שהוּא עולה לגרדום, יש לה סגוּלה מיוּחדת להשכּין שלום בין הפּושע ובין אביו שבּשמים. הנימוּקים המשוּנים האלה, המעידים על חולשת הכוח האינטלקטוּאַלי ועל טמטוּם ההרגשה הדתית כאחת, השפּיעוּ על מספר צירים, הבלתי-בטוּחים בדעותיהם, ואוּלם בכיווּן הפוּך מזה שרצוּ בוֹ. הם מיהרוּ להצביע בעד ביטוּל משפּט המות, בתקוָה, כנראה, שבּשמים יִמָצא אמצעי אנוֹשי יותר לסליחת הפושעים.

מצדדי משפט המות אין בכוחם להביא נימוּקים בעלי משקל, נימוּקים מבוּססים על המציאוּת ועל הבנת הפושע, בתור יחיד, והבנת הפשע, בתור תופעה חברתית וסוֹציאלית, אשר היו מצדיקים את העונש הזה. אף מטרה אחת מכּל אלה אשר משפּט המות כאילוּ מיוּסד עליהן, אינה מוּשׂגת למעשׂה. לעומת זאת נופלים חללים אנשים חפים מפּשע, וגם אנשים חולים אשר מקומם בבית-החולים – כי ישנם עדיין מקרים אשר אין בּיד המדע הרפוּאי להגיד בּבטחון גמוּר, שאָדם זה חולה ולעתים רק הניתוח אחרי המות מוֹכיח שלא פושע, אלא חולה בפּאַראליזה הוּמת על ידי החברה המאורגנת. ההשפּעה המחרידה של משפט המות, – בתור הופעה תמידית, בתור מוסד מדיני, – על הילדים, על הנוער, על אֶזרחי המדינה העומדים על מדרגה תרבותית נמוּכה, אינה מוּטלת בספק. הדבר מתבּטא ביחוּד בּזמן של התקוֹממוּת, בתקוּפות של מהפּכה, כאשר שפיכת דם, שהתחילה פעם, גוררת אחריה שוּרה של מעשי טרוֹר – מצד המדינה, מצד האגוּדות, מצד היחידים, וגם של מעשי רצח, אשר כאילו אין להם כל שייכוּת למלחמה הפּוליטית ואולם נוֹלדוּ באוירה הספוּגה דם. ולכל משפט מות ישנו כמעט תמיד, במידה זאת או אחרת, גם אופי סוֹציאלי, מעמדי ולעתים של שׂנאָה גזעית. ואשר למשפט מות בּענינים מדיניים, הרי הוּא איננו כי אם מעשׂה נקמה או מעשה פחד מצד כנוּפיות המחזיקות בשלטוֹן.

לזכוּת משפּט המות אין להביא לא נימוּקים מעשׂיים ולא שׂכליים ואין לו כל יסוד לא בהרגשה ולא בהכרה המשפּטית של החברה התרבּוּתית אשר ויתרה על "נקמת הדם" ועל תורת הגוֹמלין בצורתה הבּארבּארית.