". הנה אנקדוטה מעניינת מתוכו, שאולי יש בה מן המשל על דרכה של הציונות:
נחום סוקולוב מספר בזכרונותיו מפי וואָלפסון, כי נמצאו בהרצל חנינה ורחמים וחמלה, "שהיו דים להריק ולשפוך אותם על פני עם רבו להפוך רבבות נבלים לחסידים-שועים".
הרצל היה מוכשר להתעלף מיסורים של גוף ודכדוך של נפש, להתעלף פשוטו כמשמעו למראה אשה חולה, או ילד, או זקן רעֵב – כאלו לא ידע עד אז, כי יש נשים חולות וילדים וזקנים רעֵבים, כאלו ראה זאת בפעם הראשונה.
"הפנים הנפלאות האלה, שהיו כה נשגבות ויפות, כאלו ידי חרש כמיכאל אנג'לה פסלן, התעותו, הצטמקו – למראה כל עוֶל וצרה".
"האיש הזה החטוב יופי – היה ביסוד יסודו, כשנחפש את מטמוני מסתרי נפשו, סמל השלימות וכליל הגאוניות היותר משוכללת של הטוב".
סוקולוב מספר במקום אחד באופן פיוטי מעשה בהרצל וּוולפסון בדרך נסיעתם לקונסטנטינופול. מעשיה זו היא אופיית מאד לתאור עדינות נפשו של המנהיג הציוני הגדול, ולפיכך הריני מוסר אותה מלה במלה:
"בדרך לקונסטנטינופול.
החום היה עז מאד. מרכבת-הקיטור עמדה באיזו תחנה זעירה על גבול סרביה ובולגריה. מישור שוה, חסר גוון ומיגע את העין. מרחוק מסרגלים ראשי הבלקנים את הצורות המטורפות והפרועות של כידונים וכפות. הנסיעה קשה וממעטת את הכח. מן העגלה יצאו שני אנשים, איש אחד גבה-הקומה, ורעהו אף הוא גבוה מבעל קומה בינונית, אך בעמדו אצל הראשון הוא נראה כשפל הקומה. הם מתהלכים על המדרכה היצוקה אַספלט לאורך המסלה. פתאום נעלם הראשון.
איֶכָּה, תאודור?
סקירה אחת דיה היתה לראות את תאודור בקצה השורה של מרכבות אצל המכונה. הוא עמד שם לצד הקלחת, שקוע באיזו שיחה עם מוכנאי, העומד בתוך מרכבת-המכונה, ופורש את זרועותיו אל רעהו זה, וקורא אליו: בוא הנה, בוא הנה, דוד!
ודוד רץ שמה, מערער וטוען: מה מעשיך פה? למה אתה מתרחק מן העגלה, אשר אנחנו יושבים בה? ומה אתה עומד פה תחת להט השמש הקודחת בצהרים?
אך תאודור עומד וקורא בקול נגיד ומצוה:
– עמוד פה, במקום שאני עומד!
אנו זוכרים כּלנו את השפעת הקול ההוא.
דוד קרב ועמד אצל הגבוה. מן המכונה שטף אויר, במקום ההוא, זרם של להט, מהול בקיטור וריח פחמים ונפט. קשה היה לעמוד בתוך הזרם ההוא אף רגע אחד.
אך הוא צוה לעמוד ויאמר:
– פה תעמוד, ופה תשיבני על שאלה אחת שאשאל. הגד לי: כמה מקבל המוכנאי הזה משכרת לחדש?
דוד לא השיב דבר, אך הוסיף להקשיב.
הגבוה עמד, וישוחח עם המוכנאי בשפה בלולה מצרפתית אונגארית ורומינית. העובד, שפניו מכוסים פיח, ושזופים, התרפק כילד, אחרי אשר פגעו בו שתי העינים הגדולות, השחורות, הלוטות בערפלי-חלום.
הוא ספר, כי שם, בכפר רחוק, יושבת אשתו וחמשה ילדים קטנים. הוא ספר, כי היוקר גדול מאד, וקשה לו להמציא לאשתו ולבניו די ספקם. הוא ספר, כי שכרו סך הכל מאה פראנק לחדש. הוא ספר, כי עובד הוא שש עשרה שעות במעל"ע.
והאיש הגבוה הציב כף רגלו האחת על המפשעה של עגלת-המכונה, ויסמוך את ראשו על כפו, ויפן בכל רגע אל רעהוּ, פנה ואמר אליו בכל פעם שמע נא זאת! שמע נא זאת!
רגעי החניה הגיעו אל קצם. והאיש הגבוה לחש באזני רעהו: תן לו עשרה פראנק!
רעהו סרב בתחילה, ואז נשמע עוד הפעם הקול: האם לא תתן לו? ואז הניח בצנעא על צד המקום, ששם עמד המוכנאי עשרה פראנק –"לממתקים בעד ילדיו".
המרכבה כבר נעה אז, ושני הנוסעים אֻלצו להשאר במדבר הרותח הזה, לשבת ולהִצָּלות-חֵי.
הגבוה לא שם לב אל המאורע הקל. נטלגרף אל התחנות הסמוכות לשמור את החפצים. נסע במסע הקרוב. נלך אל הפנה ההיא לשבת שם על תל האבנים. טוב יהיה לנו משיהיה להמוכנאי הזה אשר לא אֵחר את המסע, ויסע.
וישבו על תל האבנים בקרבת הבית הדל, בית-הנתיבות.
האיש הגבוה היה צולל בתהום מחשבות. בעד האספקלריאות המאירות שבעיניו נראה היה, שהוא נלחם בקרב נפשו מלחמה כבדה. ברגעים ההם לא נכרו כל הערֵבות, הנעימות והחן שהיו מיוחדים לו. כל גופו ונפשו היו בהתעוררות של זעזועים.
ואחרי כן אמר אל רעהו:
– אצלנו היה לא יהיה כן!
אז החל רעהו לדבר אליו בהגיון ובהשכל:
– אבל הרגע נא! מדוע נפשך כה נסערה? מה הוא הדבר החדש אשר ראית? הוא איננו כהאומלל – זה המוכנאי!
ויוסף לבָאר, כיד פִקחות הסוחרים הטובה עליו:
– בטוח אני, כי כשהיתה משרה זו פנויה, וכשפרסם שלטון מסלת-הברזל, כי יש מקום למוכנאי, וכך וכך שכרו, היו מאה שהשתדלו, ושחשב חשבו את נפשם כמאושרים לוּ קבלו משרה זו. וזה היה האחד אשר קבל. וכמה מתקנאים בו, וכמה חושבים את המעמד הזה כמרום קץ האושר!
הגבוה לא ענה אף מלה אחת.
והפקח הוסיף לאמר:
– ואם אומר אתה לתת לכל מוכנאי אומלל כזה עשרה פראנקים, הונו של הבארון הירש לא יספיק לך.
הגבוה לא ענה אף מלה אחת.
והפקח הוסיף ויבאר:
– אצל אחרים או אצלנו לא יוכלו שלטוני מסלת-הברזל לשלם יתר. השכר הזה הוא שכר הגון, ואשר למספר שעות העבודה – הנה זה הוא תלוי בתכונת העבודה. יש מלאכות, אשר די לבעליהן לעסוק בהן שעות מועטות, ויש שהן דורשות שקידה והתמדה במשך שעות מרובות, ובדרך כלל – אין למלא רצונם של כל בני האדם, להמציא להם את כל צרכיהם כדי לספקם ולעדנם ולהשמינם ולהבריאם בכל ההנאות שבעולם.
פתאום התעורר הגבוה ממחשבותיו ויקרא אל זה הדובר בו – בכעס:
– אבל למה אתה דובר אלי בענינים האלה? אין אתה מוכן כלל לדון בענינים כאלה".