שלום לכם! שוב אביב בחוץ, והפרוייקט מתעדכן ביצירות חדשות-ישנות.
מה יש לנו החודש?
"הסוטה", סיפור מסדרת סיפורי "במדבר" מאת דוד פרישמן, שעליהם המלצתי בעבר; "בלתי מוכנים", מאמר מ-1909 על אודות נפילת השלטון העות'מני, ו"כלפי הסכנה", מאמר על אודות הגישות השונות ביחס לעבודת הפועלים העברים והערבים בארץ-ישראל – האם יוכלו לעבוד יחד, או שמא בא האחד על חשבון השני – שניהם מאת אלתר דרויאנוב; מאמרים אודות יהדות פולין ורשמי סיור בפולין בתש"ח ("משוט בפולין", "ורשה"), מאת אברהם לוינסון; "מלחמת תוגרמה [טורקיה – נ.א.] בארץ ישראל" – ספר שלם מאת אפריים דינארד, זכרונות ורשמים מראשית מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל; וכמובן שירים רבים מאת יהודה ליב גורדון, אסף הלוי איש ירושלים, מרדכי צבי מאנה, אפרים לוצאטו ועוד!
הנה טעימה מיצירת אלתר לוין. למשורר ירושלמי זה (1883 – 1933), הידוע בשם העט "אסף הלוי איש ירושלים", סיפור מעניין במיוחד. לפי יומנו של עזיז ביי, המפקד הבכיר יותר בירושלים העות'מנית, שימש אלתר לוין כמרגל החשוב ביותר נגד הטורקים, שסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל והפעיל רשת של סוכנים בכל מרחב ארץ ישראל. לקראת סוף המלחמה נתפס ונידון למוות, אך גזר דינו הומתק והוא חזר לירושלים. הוא היה מחלוצי סוכנויות הביטוח, שנקראו אז "אחריות חיים", ועל פי עיתונות שנות העשרים היה משרדו מהמפוארים במזרח התיכון. מותו לוט בערפל – הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו בחג הסוכות תרצ"ד (1933), ללא מכתב והסברים, ותעלומת מותו לא נפתרה עד היום.
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא / אלתר לוין
וְאָנֹכִי בַכֶּרֶם. אֶשְׁכּוֹל הַגֶּפֶן
בֶּהָדָר לִי נֶעֱנָה בְחִבָּה;
עַל רֹאשִׁי גַן יֶרֶק, תְּאֵנָה פוֹרַחַת
שׁוֹלַחַת פַּגֶּיהָ בְאִבָּהּ.
מִמּוּלִי חֶבְרוֹנִי. וַאֲגָדוֹת עֲרָבִי
נוֹפְלִים מִפִּיהוּ כַפְּנִינִים:
מִקְּרָבוֹת עֲנָקִים, גִּבּוֹרֵי הַשּׁבֶט,
מִקֶּשֶׁת אֲבִי הַמַּאֲמִינִים.
מִמּוּלִי מֻסְּתַּפָה, מוֹשַׁבְתּוֹ קִיר מוֹאָב,
חוֹלֵם לוֹ פֹה עַל מַחְצַלְתּוֹ;
שׁוֹכֵב מֻסְתַּפָה וּלְפִיהוּ הַקַּהֲוֶה,
שׁוֹתֶה וּבְיָדוֹ נַרְגַלְתּוֹ.
הוּא נוֹלַד בְּמֵידְבָא. וַיְּהִי יֶלֶד וַיָּמֹת
אָבִיו בַּשּׁדֶה, בַּקְּרָב;
וַּיהִי עֶבֶד וַיְּנַהֵג אֶת גְמַלֵּי אֲדוֹנָיו
לְחָרָן וּלְמִדְבַּר עֲרָב.
וַיֶּאֱהַב מֻסְתַּפָה הַנָּאוָה שֻׂלַיְמָה
וַתֶּאֱהַב גַם אוֹתוֹ הַבַּת;
עֵינֶיהָ גֶחָלִים וּפְלָדוֹת הַלֵּבָב
וַיְּאַרְשֶׂנָה לְרַעְיָה כַדָּת.
וַתִּמְשֹׁל בְּבֵיתוֹ הַנָּאוָה שֻׂלַיְמָה
וַתַּעֲבוֹד בַּשָּׂדֶה בּתּוֹם
וַתְּחי חַיֵי אֹשֶׁר עִם מֻסְתַּפָה בְּמוֹאָב,
עִם מֻסְתַּפָה – עַד אותוֹ הַיּוֹם…
יוֹם סִפְּרָה הַנָּאוָה: וְהִיא בֵין הַזֵּיתִים
וַיָּבֹא הָעֶלֶם הַזָּר;
בַּחֲלָקוֹת הַנַעַר וַיְּנַס לְפַתּוֹתָהּ –
וַתִּשָׂא רַגְלֶיהָ הָהָר…
שָׁמַע מֻסְּתַּפָה וַיֵּחַם בּוֹ דָמוֹ
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הָאִישׁ:
וַיִּמְצָא הָעֶלֶם וַיַּהַרְגֵהוּ בַּגָּיְא –
וַיִּמָּלֵט הָאֹהֱלָה חִישׁ.
נִרְדֶּמֶת שֻׂלַיְמָה; וַיָּבֹא בַּלַּיְלָה
מֻסְתַּפָה אֵלֶיהָ בּלָּאט
וְעַל כַּר הַגְּמַלִּיָּה הוֹשִׁיבָהּ וַיִּרְכַּב
בַּבֹּקֶר, הַלַּיְלָה כִּי נָט.
וַיָּבֹא חֶבְרוֹנָה. כִּי אָח לוֹ בְּמַמְרֵא
זֶה בַעַל הַכֶּרֶם הָאָח;
לוֹ חַרְבּוֹ מָגִנּוֹ וּמַחֲסֶה כִידוֹנוֹ
מְהֵרָה לֹא יִלָּכֵד בַּפָּח.
וְאָנֹכִי בַכָּרֶם. מִמּוּלִי מֻסְתַּפָה
עוֹמָר אָחִיהו בַּפִּנָּה;
צְנִיף נִרְאֶה בַחַלוֹן: שֻׂלַיְמָה נִשׁקֶפֶת,
נִשְׁקֶפֶת שֻׂלַיְמָה בְּחִנָּהּ.
נִשְׁקֶפֶת… רוֹעֶדֶת… לְזכְרוֹן לֵיל מוֹאָב,
דְּמֵי עֶלֶם רַעֲנָן צוֹעֲקִים שָׁם…
"מַדּוּעַ סִפַּרְתִּי!.. יְדִידִי, מֻסְתַּפָה!
הֲתִמָּלֵט מִגּוֹאֵל הַדָּם? – – –"