מחבר: נעה אורן

  • אסתר ארונסון-חורגין: פעילה סוציאליסטית ציונית

    לעתים קרובות מבקשים מאיתנו, צוות הפרוייקט, שנפרסם יותר יצירות שנכתבו בידי נשים. לצערי, התקופה ההיסטורית שאנחנו מוגבלים אליה (מפאת זכויות היוצרים על היצירות, שפגות 70 שנה מסוף שנת מות היוצר) הייתה מאופיינת בעיקר בסופרים גברים. עם זאת, אין ספק שהיו באותם זמנים גם לא מעט נשים פעילות ומעורבות. נכון שמעט מהן כתבו ופרסמו יצירות בפועל, אך הנה, לפני מספר חודשים העלינו למאגר מאמר מעניין מאת שמואל ליב ציטרון על אודות פעילה סוציאליסטית אחת במינסק, ושמה אסתר ארונסון-חורגין.  המאמר משקף את הלך הרוח של סוף המאה ה-19 באירופה, ובמיוחד שופך הסיפור אור על אופן השתלבות הנשים במגמות הסוציאליסטיות והציוניות של התקופה.  הנה קטע מתוכו:

    באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה [התשע-עשרה, –נ"א] היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. "נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!" – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

    רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל "האמת", המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי "עטיל בת הרב", היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן "בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה" והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני "שומרים-מרגלים" ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה "עטיל בת הרב" המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

    [לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן].


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • כתבו עלינו בעיתון

    השבוע הוזכר פרויקט בן-יהודה בטור "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל בעיתון מעריב.

    בטור מציג רוזנטל את ספר הבדיחה והחידוד של אלתר דרויאנוב שהועלה החודש לאתר הפרויקט.  הוא גם מצטט כדוגמה כמה בדיחות מתוך הספר, שמתאימות למצב הבטחוני של ימינו. הנה אחת:

    בין פרמישל לעזה.
    ווילהלם נכנס אצל פרנץ-יוסף ומצא אותו מצטער. אמר לו: "על מה אתה מצטער, סבא?"
    אמר לו הזקן: "פּרמישל. אני מצטער שלכדוה הרוסים".
    החזיר לו ווילהלם: " תנוח דעתך, סבא. לא הרוסים לכדו את פּרמישל, אלא פרמישל לכדה את הרוסים…"

    תהנו!

  • עדכון חודש ינואר

    שנה אזרחית טובה!

    עם פרוס השנה האזרחית החדשה פגו זכויות היוצרים של מספר מחברים כותבי עברית, ביניהם: אלתר דרויאנוב (שמו המלא: אלתר אשר אברהם אבא דרויאנוב), פובליציסט ציוני ומחבר "ספר הבדיחה והחידוד" המפורסם; צבי הורביץ (ממייסדי גדרה); משה דוד שו"ב (ממייסדי ראש פינה); אברהם צבי אידלזון (מוסיקולוג ומחבר אופרה עברית) ועוד. יצירותיהם של יוצרים אלה הן כעת קניין הציבור וניתן לפרסמן, לתרגמן, לעבדן ולהשתמש בהן בכל דרך ללא הגבלה. במהלך השנה נמשיך ונעדכן על אודות היצירות החדשות.

    היוצרים שנוספו החודש למאגר הפרויקט הם אלתר דרויאנוב (פרקים מספר הבדיחה והחידוד, וכן מאמרים) ואליעזר יצחק אילנאה (שינבוים), ציוני ופילוסוף יהודי (1854–1928), עם הספר "יסודי המציאות וההכרה".

    כמו כן עלו לאתרנו הרומן "בחורף" מאת י"ח ברנר, הקומדיה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד בתרגום ישראל חיים טביוב; מאמרים על אודות מנהגים ומסורת יהודית מאת יוסף הלוי זליגר; שירה מאת שמואל הנגיד ושלום שבזי, ועוד.

    את החודש ביומן הרשת אני רוצה לפתוח עם השיר הבא מאת שלום שבזי. הוא מקסים בעיני, מלא חיים והתבוננות. אם מי מכם יודע דבר מה על השיר או על האירוע שסביבו נכתב, אנא שתפו אותנו.

    הַלְּלוּ כָּל הַמְּצוּאִים שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ נְכֵאִים / ר' שלום שבזי

    הַלְּלוּ כָּל הַמְּצוּאִים,
    שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ נְכֵאִים,
    הַטְּהוֹרִים עִם טְמֵאִים,
    זֶה לְעוּמַּת זֶה סְדוּרִים.

    מִתְּחִלַּת שֶׁבְּרָאָם,
    יוֹצְרָם יַחַד קְרָאָם,
    כִּי בְּאֶזְרוֹעוֹ נְשָׂאָם,
    יָם וְאַרְבָּעָה נְהָרִים.

    שָׂם גְּבוּל לַיָּם בְּחֶרֶץ,
    עִם שְׁלִישׁ מִדְבָּר וְאֶרֶץ,
    בָּם יְשׁוּב חַיּוֹת וְשֶׁרֶץ,
    זֶה בְּזֶה הֵמָּה קְשׁוּרִים.

    תָּם אֲשֶׁר הַיְצוּר קְדָמוֹ,
    שֶׁשְּׁמוֹ אָדָם בְּצַלְמוֹ,
    הוֹסְפוּ דִבּוּר וּבִשְׁמוֹ
    סוֹד בְּאוֹתִיּוֹת בְּרוּרִים.

    אַהֲבַת אָדָם וְחַוָּה,
    אָכְלוּ מֵעֵץ דְּתַאְוָה,
    הִיא יְפֵפִיָּה וְנָאוָה,
    עוֹרְרָה אַהֲבַת נְעוּרִים.

    לַהֲדַר סֵיהַר וְחַמָּה
    תַּחֲשׁוֹק נַפְשִׁי בְּעָצְמָה,
    נִקְשְׁרָה בִּינָה וְחָכְמָה
    בֵּין קְהַל קֹדֶשׁ בְּחוּרִים.

    שׁוּר מְקוֹם יוֹפִי קְדוּשָׁה,
    אַהֲבָה עַזָּה וְקָשָׁה
    הִיא כְּחוֹשֶׁק אִישׁ וְאִשָּׁה,
    בֵּית מְלוֹנָם בַּכְּפָרִים.

    בַּהֲדַר לָבִיא וְלִבְיָה
    תִּמְצְאָה חַיִּים וּמִחְיָה,
    יוֹם צְבִיא עוֹפֶר וְצִבְיָה
    חוֹבְרִים בֵּין הַיְּעָרִים.

    זִמְ[רֵי] מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
    הַדְּגָלִים עִם מְטַטְרוֹן,
    סוֹבְבִים מִשְׁכָּן וְאָרוֹן,
    גַּם זְקֵנֵינוּ וְשָׂמִים.

    יוֹם אֲשֶׁר עָנוּ בְּשִׁירָה,
    מָצְאוּ מִשָּׁם בְּאֵרָה,
    מִזְּמָן אָבוֹת חֲפוּרָה,
    בָּהּ שְׁתֵים עֶשְׂרֵה נְהָרִים.

    נָסְעוּ יַחַד בְּאֵלִים,
    בַּהֲדַר שִׁבְעִים דְּקָלִים,
    מִשְׁנֵים עָשָׂר גְּבוּלִים
    פָּתְחוּ כָּל הַשְּׁעָרִים.

    עוֹרְרָת צוּרִי גְּבוּרָה,
    לַחֲשׁוֹק רַעְיָה בְּחוּרָה,
    קַבְּצָה עֵדָה פְּזוּרָה,
    נַעֲלֶה עֵדִים בְּצוּרִים.

    צַו לְשׁוּלַמִּית שְׁלֵימָה,
    תַּעְזְרֵינוּ מִמְּרוֹמָה,
    נַעֲנֶה שִׁיָרה נְעִימָה,
    נַעֲלֶה צִיּוֹן בְּשִׁירִים.

    חֵן לְבָחוּר עִם בְּתוּלָה,
    בַּת נְדִיבִים הִיא אֲצוּלָה,
    מִזְּמָן מֹשֶׁה כְּלוּלָה,
    עָמְדָה מִבֵּין בְּתָרִים.

    שִׂימְחָה לִבִּי וְעֵינַי
    יוֹם עֲלוֹת נַפְשִׁי בְּסִינַי,
    לָבְשָׁה מֵהוֹד זְקֵינַי,
    הִעְלְתָה שָׁלוֹשׁ בְּתָרִים.

    תֶּחֱזֶה נַפְשִׁי לְחוּפָּה,
    תַּעֲלֶה כִּסֵּא מְחוּפָּה,
    מֵהֲדַר דּוֹד צַח וְיָפָה,
    יִשְׂמְחוּן אֶרֶץ וְהָרִים.


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • מחולות — דוד פרישמן

    "ובימים הנפלאים ההם היו עוד השמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה."

    כך מתחיל הסיפור "מחולות" מאת דוד פרישמן. סיפור זה הוא חלק מסדרת סיפורי "במדבר", סדרת סיפורים קצרים המתארים את תקופת יציאת מצרים מזוית אישית של נוכחים במקום. הסיפורים מסופרים בסגנון מיתי, אגדתי, שמאפשר לפרישמן להסוות את הביקורת שלו על החברה היהודית של ימיו (הוא היה בין הסופרים היחידים שלא היה ציוני). פרישמן בחר לכתוב על תקופה שבה התורה והדת היו חדשות לבני ישראל; מעניין לדמיין בעזרתו איך הסתגלו בני ישראל לשינוי, ואיך חיו לפני כן.

    והנה ציטוט נוסף מהסיפור "מחולות".

    ובמדבר סיני נעשו בימים ההם דברים גדולים ונפלאים אשר הסבו את לב העם מאחרי מקרי יום יום ואשר לקחו את לבו: ניתן אלוהים לעם. שלושה ימים, לילה ויום, עָשַן הר סיני כולו והעם היה מוֹגבלים איש בביתו ויתקדשו ויטהרו ויכבסו את השמלות. וקול השופרות הלך הלוך וחזק ויהיו קולות ולפידים וברקים גדולים שלושת ימים, לילה ויום והיה חג גדול אשר לא היה עוד כמוהו: ניתן אלוהים לעם. ובימים הנפלאים והנוראים האלה הגה כל העם מסביב, וגם הנשים והטף, רק באלוהים אשר לא ראוהו ואשר רק את קולו שמעו ובכל המעשים אשר נעשו, ואל יתר המעשים הקטנים הנעשים יום יום לא שָת איש לב ולא זכר עוד אותם. מי יזכור בימים כאלה נערה ענייה היושבת בסתר אוהלה, עם עוניה ועם המצוק אשר בלבה?

    ומקץ ימים אחדים היו חדשות אחרות: נלאה העם לחכות אל האלוהים בתוך הערפל אשר לא ראוהו ויחפצו פתאום אלוהים אשר תבנית לו. וייקהלו על הכוהן הגדול ויצעקו: קום עשה לנו אלוהים! – והכוהן הרגיע אותם כרגע ויאמר: מחר ואעשה. ירם נא איש איש קשיטה [מטבע] או נזם או טבעת או כל אשר יהיה ואעשה בזהב הזה את האלוהים.

    וממחרת היה היום בוער ככבשן, מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים. והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושֹ נוגה וזוהר בכל אשר פנתה, וקרני הפרים הרתומים אל העגלה גם הן מצופות זהב נוצץ וקישורי חוטי ארגמן עם פרחי תכלת מצומדים אל הקרניים והם מרחפים ברוח. […] אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה ועד הקצה על פתח כל אוהל, והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה את צרורם מן הזהב אשר להם לעשות בו אלוהים. לא היה איש או אשה בכל הגבול מן הקצה ואל הקצה אשר לא נדב אותו לבו לתת את תרומתו. והאנשים נתנו את הקשיטות ואת שרשרות הזהב ואת כל אשר בזהב והנשים התפרקו נזמים וטבעות ושהרונים ושביסים וישליכום אל תוך העגלה. וגם העשיר וגם העני נתנו, כי חפצו אשר יהיה לכל איש חלק באלוהים.

    רוח שיכרון לבשה את כל העדה מסביב לתת. על סיפֵּי האוהלים ועל מעקות הגגות ובחלונות עמדו האנשים עם הנשים ויחכו לקראת בוא העגלה, ויהיו משליכים גם מנורות זהב וגם מחתות זהב וגם קערות זהב אל העגלה, וגם גביעים ומטות זהב השליכו. ואשה גדולה באה ותיקח את חליל הזהב אשר בו ישעשע הילד החולה בין שדיה ותשליכהו אל העגלה. ותהיה העגלה כבדה מאוד בזהב ומלֵאה עד קצותיה, אשר לא תוכל כמעט למוש ממקומה, והעם עוד מרבה להביא ולא חדל עוד.

    ככה באה העגלה גם עד פתח האוהל אשר לתמנע.

    ותמנע עומדת פתח האוהל וטבעתה על אצבעה. לא! את כל אשר לה תיתן, ורק לא את הטבעת הזאת. הן בטבעת הזאת טבועים כל חייה וכל אשר לה וכל אשר היה לה, ומי יודע אם לא טבוע בה כל אשר יהיה לה עוד. את הטבעת הזאת לא תיתן. לא תיתן!

    לחץ כאן לקריאת הסיפור השלם.


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • עדכון חודש נובמבר

    חורף נעים! עדכון נובמבר באוויר.

    בין היצירות שהוספנו החודש: שירה, הפתיחה לספר "רשויות" מאת ר' יהודה הלוי; שירים מאת נפתלי הרץ אימבר; זכרונות דוד ישעיהו זילברבוש; מאמרים על החיים בירושלים בחצי השני של המאה ה-19, מאת יוסף ריבלין; "אירופה במערומיה", מאמר ביקורת מאת משה בילינסון על כיבוש חבש (היא אתיופיה) בידי איטליה (1935); מאמר תגובה מאת חיים נחמן ביאליק לביקורת מאת הסופר הצעיר דוד פרישמן; מאמרים אודות ספרות טניסון ולונגפלו מאת אברהם רגלסון, ועוד!

    הפעם בחרתי לצטט מזכרונותיו של זילברבוש, מתוך קטע הנקרא "אישים ומאורעות". בקטע זה פוגש זילברבוש לראשונה מחבר חדש ומבטיח, בן 22 בלבד, הלא הוא אליעזר בן-יהודה הצעיר.

    אז, בשנת תרמ"א, עוד היה בן יהודה אחד מפרחי-הכהונה בספרותנו. אישיותו טרם היתה בולטת ונראית. רק כי אותותיה ורשמיה כבר היו ניכרים.

    ואלה תולדות עבודתו הספרותית בימים ההם:

    אליעזר אליאנוב, איש צעיר כבן שמונה-עשרה או תשע-עשרה שנה בא מעיר דינאבורג, אשר בארץ רוסיה, לפאריז, בירת צרפת, להשתלם בלמודים ולהכנס לאוניברסיטה. בעודו בעיד מולדתו כבר עלה פתרון שאלת היהודים בארץ אבותיהם במחשבה לפניו אבל תכניתו טרם היתה מסוימה, והנה שם, בפריז, – כה היה בן-יהודה בעצמו מספר – התודע אל צעיר רוסי אמתי, אשר הורתו ולידתו וחנוכו היו בדת הנוצרית הנושנה, ויתרועע אתו. אותו הצעיר הרוסי, בהיותו לחפשי בדעותיו ובהיותו בעל הגיון "חד וחלק"; דוקא אותו הרוסי הוכיח באזני רעו הצעיר היהודי במופתים הגיוניים וחותכים כי לעם ישראל המשפט לדרוש מאת העמים שישיבו לו את ארץ אבותיו לשוב ולהאחז בה. אז התעוררה בלב הצעיר היהודי התשוקה להגיד את הדברים האלה לעמו. ויכתוב מאמר בשם "שאלה נכבדה" [לחץ לקריאה], וישלחהו לסמולנסקין, וסמולנסקין הדפיסהו ב"השחר", שנה תשיעית.

    המאמר הזה, כשהוא לעצמו, לא היה לו ערך ספרותי כל כך גדול. מלבד שסגנונו איננו מלוטש כל צרכו וגם צורתו עודנה מטושטשה, אין בו אלא כדי "יהודה ועוד לקרא". הכותב איננו בלתי אם כעין תנא דמסייע לסמולנסקין בהתנגדותו ל"השכלת ברלין", וכל חידושו הוא שהוא מביא ראיה מפיחטה הפילוסוף כי האומה הישראלית היא "בריה בפני עצמה", לאום מיוחד בסגולותיו המיוחדות לו. רק לבסוף, אחרי בואו אל המסקנה של הלאומיות השמיע פתאום "מלה חדשה", בהציעו לכונן מרכז לעם ישראל בארץ ישראל – ולא בידי חברות הצדקה כי אם בידי העם כולו למקטניהם ועד גדוליהם.

    את המאמר הזה חתם הסופר בשם "בן יהודה" וירשום את מקום כתיבתו "פאריז".

    הצעה אשר כזאת במלים כל כך מפורשות נשמעה, בעת ההיא, זאת הפעם הראשונה ב"השחר", ובלי כל ספק חשב הסופר הצעיר כי לקולו יתאספו כל המתנבאים במחנה ישראל ויטיפו לעמם את כל הדברים אשר הוא שם בפיהם. אז כעבור ירחים אחדים ואין איש אשר יבוא אחריו וימלא את דבריו – וכמו עובר כל עם ישראל וסופריו על מאמרו בשתיקה – התרגז בן יהודה ויכתוב מאמר שני בשם "ועוד מוסר לא לקחנו!!"

    שני אותות הקריאה הם שלו. אות רוגז כפול-שנים הוא.

    בכל זאת עברו עוד ירחים מספר וגם לקול התרגזו אין קשב ואין הד. והנה עוד שערוריה גדולה מזו נהיתה בישראל. שמעו והשתוממו! זה האיש סמולנסקין אשר פעם כתב "מפורש ושום שכל" כי "כל יהודי שאיננו לאומי חדל מהיות יהודי" שב וכתב מאמר בשם "שאלת היהודים – שאלת החיים" ובו, דוקא בו, מתריז הוא כלפי השפה הלאומית, באמרו כי "שפת עבר לא תסכון בלתי אם לספרים הכתובים בחכמת ישראל, אבל לא למדעים כלליים".

    עתה התעבר בן-יהודה ויתקצף, ובזעפו ערך אל סמולנסקין מכתב מלא מרורות. הוא, "רמי סמולנסקין אסמולנסקין", וידבר אתו קשות. ועל מכתבו זה כבר הטביע בן-יהודה את חותמו המיוחד לו. וכבר נראו בו בישול הרעיונות ובישול הסגנון.

    סמולנסקין הדפיס את מכתבו ב"השחר", וכדרכו מתמול-שלשום היתה גם תשובתו בצדו… בתשובתו הוא "מעייל פילא בקופא דמחטא" ומוכיח בק"ן טעמים כי הפירכא של בן-יהודה "מופרכת היא למפרע"… בכל זאת – הוא כבר נותן כבוד וגודל לאותו הצעיר "הרודם", החותם בשם בן-יהודה.

    [לקריאת הקטע השלם, לחץ כאן].