מחבר: נעה אורן

  • רשמים מערב ההוקרה למתנדבי פב"י

    אתמול נערך ערב ההוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה.

    האירוע נערך כמתוכנן, ונפתח בהרצאה מהנה ומעניינת של אסף ברטוב "פרויקט בן-יהודה – הציבור מממש את קניינו" שבמסגרתה חשף אסף את "אחורי הקלעים" של הפרויקט, כיצד התחיל (הוא חיפש את כתבי ביאליק ברשת, והם לא היו – אז הוא החליט להוסיף אותם), כיצד הוא מנוהל, הצרכים שעליהם הוא עונה, תכניות לעתיד ואנקדוטות משעשעות מעבודת העורכים.  כרגע פעילים בפרוייקט כמאה מתנדבים, ואתמול ראינו כחמישים מהם ומבני/בנות זוגם.

    בהמשך עלו לבמה מספר מתנדבים, וכל אחד סיפר כיצד הגיע לפרוייקט ובאיזו דרך הוא מתנדב.  לאחר מכן, בהפסקה, המשכתי לדבר עם מתנדבים שונים ושמעתי סיפורים מעניינים.  זה היה בעיני אחד משיאי הערב, מפני שכל אחד מאיתנו, המתנדבים, פועל מביתו, ולא באמת מכיר או מתקשר עם מתנדבים אחרים.  אני כעורכת מקבלת מדי פעם דוא"ל ממתנדבים, אבל לעתים קרובות איני יודעת את גילם, עיסוקם או אפילו את מינם…  לכן היה נעים מאוד לפגוש סוף את האנשים שמאחורי הפרוייקט.

    התרשמתי שכל אחד תורם בצורה אחרת – מי בהקלדה, מי בהגהה, סריקה, תיקון טעויות ביצירות שהועלו לאתר… יש מתנדבים המוצאים טעם בהתנדבות כתחביב לאחר הפרישה לפנסיה, יש שהגיעו לפרוייקט דרך לימודי ספרות באוניברסיטה ונשארו לעזור, ויש מי שעושה זאת בהפסקת הצהריים או בין הנקה להחתלה. כל אחד מקליד על פי דרכו – יש מי שמקליד במהירות עמודים שלמים ולעתים רחוקות קורא מה שהקליד. יש מי שמקליד לאט, מלה אחר מלה, ומתעכב על הכתוב.

    לפעמים קשה בזמן ההקלדה לקרוא ברצף, אבל בגלל אופי הפעולה, עבורי הייתה ההקלדה ממש ריפוי בעיסוק, ומצאתי אנשים שחלקו איתי החוויה. בסופו של דבר, המפגש הזה המחיש שהפרוייקט כולו עומד על עבודתם של יחידים – יותר מ-700 איש שתרמו במהלך עשר שנות קיום הפרוייקט לתחזוקו וצמיחתו. התמלאתי תחושת סיפוק והנאה ממה שיצרנו יחד.

    כמובן לא אשכח לציין כי הדובדבן שבקצפת היה ההופעה "ספר הקבצנים" בביצוע יהודה עצבה, שסיפר מכתבי מנדלי מוכר ספרים בכשרון רב. ההופעה היא עיבוד מקוצר של הטקסט המקורי, אך עצבה שמר על הלשון המקורית, הנהדרת, של מנדלי.  אני נהניתי מאוד מן ההצגה.

    תודה לכל מי שתרם למפגש בנוכחותו. היה נהדר ונתראה בפעם הבאה!  נשמח לשמוע רשמים והערות גם מכם, כאן או בדואל.

  • ספר הקבצנים – מנדלי מוכר ספרים

    היום, לקראת ערב ההוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה שיערך בשבוע הבא, קטע מתוך "ספר הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים, שיסופר על הבמה על-ידי מספר הסיפורים יהודה עצבה.

    פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…"

    […]

    יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה תהא עליו?" חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!" כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים "הושע-נא!" ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

    דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:

    – אוי, ר' אלתר!

    – אוי, אוי, ר' מנדלי!!

    כל כך נעים לקרוא, שלא מתחשק להפסיק… המשיכו את הקריאה כאן.

  • מתוך "יוסל הגנן" / שלום עליכם

    אוֹחרים הגנן היה חוכר בימות החמה גן-ירק (פּאַקטשי בלע"ז) מחוץ לעיר. כיצד? הוא היה חוכר לו כיברת ארץ ועושה לו שם גן ומזריעו אבטיחים, פקועות וקישואים, בולבוסין, שומים ובצלים, לפת ורובין ושאר ירקות, והיה מוצא לו מזה פרנסתו בנחת ולא בצער, בריווח ולא בצמצום, ואנוכי ידעתי את האיש הזה ואת שיחו משום שהיה לו עסק אתנו, כלומר הוא היה לווה אצלנו מעות בערבי פסחים לכל ימי הקיץ, ולפני חג האסיף היה פורע את חובו קימעה-קימעה מפדיונו: החשבונות שהיו בינינו ובין אוֹחרים הלא הם כתובים על ספר 'קרבן מנחה' של אמי בלוח השמאלי. שם נרשמו כל החובות שלנו, ובשביל הערל אוֹחרים היה מקום בפני עצמו באותיות גדולות: חשבון ערל אוֹחרים, ומתחתיו נרשם כזה: 'נתתי להערל אָחרים ארבעים וחמישה רו"כ. נתתי עוד לערל אָחרים חמישה-עשר רו"כ. קיבלתי מאָחרים י"ב רו"כ במזומנים וג' רו"כ ע"י קאַרטאָפלעס. עוד קבלתי מאָחרים י"ג רו"כ במזומנים וב' רו"כ ע"י בוראקעס וחצי רו"כ ע"י אוגערקעס ועוד א' רו"כ ע"י אבטיחים, וחזרתי לאָחרים את אוגערקעס וגרשתיו…' הכול היה כתוב שם לזיכרון.

    כפי שאתם רואים לא היה הערל אוחרים מסלק לנו את חובו אלא בשווה-כסף בלבד, ומעולם לא היו בינינו שום דברי ריבות וקטטה ודין-ודברים בעלמא. בשנת שובע היה ממלא את מרתפנו בולבוסין וקישואין ושאר ירקות לכל ימות הגשמים, ובשנת בצורת היה מבקש סליחה, לאמור:

    – אל-נא תתרעמי עלי דביתהו דאברהם (כך היה קורא לאמי) כי הגדולין דהאי שתא לא עלו יפה.

    אמי היתה נושאת לו בפעם זו, אלא שהיתה מזהרת עליו כי לעתיד, אם ירצה השם לשנה הבאה ישתדל להפיק רצון ממנה. וכך היתה אומרת לו בניחותא:

    – הזהר בך, אחרימא רחימיא, לבל תהיה 'דבר אחר'!…

    וגם הוא משיב לה בידידות:

    – יפה דיברת, דביתהו דאברהם!

    לקריאת הסיפור השלם לחץ כאן.


    נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

  • עדכון חודש מאי

    שלום!
    עדכון מאי באוויר. החודש הצטרפו למאגר יצירות מאת שני יוצרים חדשים: הרומן "בת רוחמה", שתורגם על ידי בלומה ביינאשוויץ (במקור "יאקובינה", מאת שרה הירש, נכתב ב-1897); ומספר שירים מאת צבי אלעזר טלר (1840–1914).
    בניגוד לרוב היוצרים בפרויקט, יצירתה של בלומה ביינאשוויץ הגיעה אלינו במקרה, דרך הספריה. הרומן הופיע במקור בספר מאת שרה הירש (ולא מאיר להמן, כפי שסברה בטעות המתרגמת), ותרגומו פורסם בכתב העת הגרמני "דר יזראליט". אין ברשותנו יצירות נוספות או פרטים על אותה מחברת, ואפילו לא שנות חייה. נשמח לקבל כל מידע עליה.

    ומה עוד?
    מעניין אוצר הפתגמים והמשלים מאת י"ח טביוב. הספר יצא בתרע"ט (1918-19), ומכיל בעיקר פתגמים ואמרות שהיו בשימוש באותה תקופה, אך גם כאלה שלא היו בשימוש והמחבר היה סבור שראוי שיהיו. את הספר מלווה מפתח לפי נושאים. עוד פורסם המחזה "פראנק ובתו" מאת א"ש שטיין, על אודות כת הפראנקיסטים; שני פרקים נוספים ב"ספר הכוזרי" מאת יהודה הלוי בתרגום יהודה אבן תיבון; מאמר מאת אברהם רגלסון על הבלדות של שאול טשרניחובסקי; הרומן "אברהם בן-יוסף" בתרגום שמואל ליב ציטרון, במקור מאת לב לבאנדה; מאמרים ציוניים מאת אלתר דרויאנוב; שירים מגוונים מאת יוסף זליגר, אברהם סולודר, יל"ג ואברהם לוינסון, ועוד!

    טעימת החודש – מן הסיפור "בלה הפאננקה" מאת אלתר דרויאנוב.

    לא חוה היה שמה, אלא שבעולמי היתה היא האשה הראשונה. כל הרבקות והרחלות, כל ההינדות והבריינות שבעיירתי הקטנה רק רבקות ורחלות, רק הינדות ובריינות היוּ לי. רגע אחד, כי נתקלה עיני בהן, היו, ובו ברגע, בסור עיני מעליהן, חדלו מהיות. שבע פעמים ביום, מדי נתקלה עיני בהן, היו. ושבע פעמים ביום, מדי סוּר עיני מעליהן, חדלו מהיות. דריסת רגל לתוך עולמי הפנימי לא היתה להן; שם לא נודעה היותן אפילוּ רגע. ופתאום, ביום מן הימים, נתקלו עיני בה, כי באה לביתנו, ואחרי צאתה מהבית, אחרי העלמה מנגד עיני – לא חדלה מהיות. כולי מלאתי היותה והלום-אור הייתי כל אותו היום. ומה בכך, שאני הייתי כבן שתים עשרה והיא כבת שלושים? מי אמר שגחלת נפשו של בן שתים-עשרה אינה נדלקת מגחלי עיניה של בת שלושים? –

    רוצים לדעת מה פירוש "פַּאנֶנְקָה"? קראו את הסיפור המלא!

  • זבחי כאב

    שיר יפהפה ומנחם לערב יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
    השיר, מאת אברהם סולודר (1890 – 1936), יעלה לאתר בעדכון הבא. הוא כל כך נגע ללבי, שאני חייבת לפרסמו היום.

    אֶזְבַּח זִבְחֵי-כְאֵב / אברהם סולודר

    אֶזְבַּח זִבְחֵי-כְאֵב לְלֵילִי,
    אָז מִדָּמִי עַל שְׁבִילַי-הַשָׁעוֹת.
    אֲזַמְּרָה לָךְ, אַרְצִי, בְּשִׁירִים,
    אְזַמְּרָה לָךְ, אַרְצִי, בִּדְמָעוֹת.

    כְּעָנָן אֶעֱמוֹד וְאַבִּיט
    כְּעָנָן אֶל סַהַר פּוֹרֵחַ.
    מַה-יִּמְתַּק מִיגוֹן אָב לְמַרְאֵה
    קֶבֶר בֵּן כְּסַהַר זוֹרֵחַ,

    קֶבֶר חוֹלֵם כְּפֶרַח. זָע הַפֶּרַח
    וַיָּנַע מִפְרְשִׂי צִיצָיו.
    לַיְלָה, שְׁכוֹל-לִבִּי יְהַלְלֵךְ
    קַר וְקָשֶׁה כְּלַהַב-הַנִּצָּב

    קַר וְקָשֶׁה וְאַכְזָר אֶנָּעֵץ
    בִּבְשָׂרְךָ, סַהַר-פָּז זוֹרֵחַ,
    כַּאֲשֶׁר נָעַצְתָּ בִּי זִיוְךָ,
    מַעְיָנְךָ בְּדָמִי קוֹלֵחַ

    כְּעָנָן אֶעֱמוֹד. מִי יֵרַע
    לִלְבַב הֶעָנָן הָאִלֵּם?
    מִי יָבִין יְצָרַי הַהוֹמִים
    עַד בְּלִי אֲכִילַם, אֲכִילַם

    וַאֲנִי אֶצְחַק וְאָשִׁיר…
    אָשִׁיר אַהֲבוֹת רָעוֹת
    אֲשֶׁר שְׁטָפוּנִי בְּהָמוֹן
    וָאֶמְחֶה עִקְבוֹתָן בִּדְמָעוֹת.

    אַהֲבוֹת כְּלֵילוֹת יוֹקְדִים,
    אַהֲבוֹת כִּשְׁחָרִים מְטֻלָּלִים –
    וְלִבִּי דַל וְשׁוֹמֵם
    כִּשְׂדֵה לַיִל בְּהַחֲזִיר הַצְּלָלִים.

    וַאֲנִי כְּעָנָן אֶנָשֵּׂא,
    נִמְלָט מֵאַהֲבָה אֶל אַהֲבָה –
    וְנַפְשִׁי חוֹגֶגֶת בְּאָשְׁרָהּ,
    וְנַפְשִׁי עוֹרֶגֶת בְּשַוְּעָהּ.

    וִיצָרַי הַנוֹשְׁכִים מֶה-עָצְמוּ…
    אוֹדֶה לָךְ, אַרְצִי, וַאֲבָרֵךְ
    אֲשֶׁר תַּרְגִּיעִי סוּפוֹתַי,
    תַּרְוִינִי זְהַב-טַלֵּךְ וּמְטָרֵךְ.

    אֲשֶׁר אֶחֱשׂוֹף נֶכֶר-חַיַּי,
    אֶבֶן חַיַּי, אֶזְרוֹקָה –
    וְצָלְלוּ וְנֶעֶלְמוּ
    בְּלֵב תְּהוֹמֵךְ הָרְחוֹקָה.

    תִּשְּׁקִי מִרְדִּי הַלוֹהֵט
    בְּאִמְהוּתֵךְ הַגְּדוֹלָה –
    וּכְדִמְעָה נָחָה מִזַּעְפָּהּ
    כַּחֲלוֹם בַּחֲלוֹמֵךְ אֶצְלוֹלָה.