קטגוריה: זרקור על יצירה

הנה פנינה מתוך זכרונותיו של "בוקי בן-יגלי", הלא הוא יהודה ליב בנימין קצנלסון:

– הראית מימיך את הספר "כוכבא דשביט" של ר' חיים זליג סלונימסקי? גם בספר הקטן הזה ידובר על אודות בנין העולם והגלגלים.

– את הספר הזה לא ראיתי. גם את שמו לא שמעתי בלתי היום.

– את הספר הזה תוכל לראות בביתי. אנכי איני משאיל ספרים לאיש, אבל בביתי יוכל כל מי שירצה לבא ולקרא בהם.

בבואי אל ביתו ביום המחרת, הובילני אל אוצר ספריו. שני חדרים מרווחים שכל כתליהם היו מכוסים ארונות-עץ יפים מלאי ספרים שהתנשאו מן הרצפה עד התקרה. באמצע כל חדר עמד שלחן עגול עם כסאות מסביב לו. ורק נגד אחד החלונות עמדה ספה רכה ושלחן קטן על ידה. על ספה זו, כנראה, היה אדון הבית מעיין בספר בשעות הפנויות ממסחרו. ר' יהודה הראה לי על ארון אחד פתוח ויאמר אלי לעיני משרתו: פה תמצא את הספר אשר תבקש. ואל החדר הזה תוכל לבוא בכל שעה פנויה מלמודך ולקרוא פה ככל אַות נפשך. ואחרי צוותו להמשרת להביא לי כוס טהיי מתוק, עזבני וילך. נדמה לי כאלו נכנסתי בהיכל קודש לפני ולפנים. ספרים, ספרים וספרים. אל אלהי חיי, היספיקו חיי אני לקרוא את כל הספרים האלה?

ברוב עמל מצאתי את הספר "כוכבא דשביט" ועל ידו, לגודל תמהוני, את הספר "תעודה בישראל" ליצחק בר לוינזון. את שם המחבר הזה שמעתי. אומרים עליו, שהיה, ימח שמו, ראש אפיקורסי הדור, שבספריו היה מטיף לבני ישראל, שישתמדו חס ושלום, ושבערים רבות שרפו את הספר הזה בפומבי בחדר בית-הכנסת… תמה אני, איך איש חסיד וירא שמים כר' יהודה יחזיק בביתו ספר שכתבו מין… הלא דבר הוא… ופתאום נזכרתי את הנאמר בפרק אבות: "דע מה שתשיב לאפיקורס", אבל איך אוכל לדעת מה להשיב לו, אם לא אדע את דבריו? אם כן הלא מותר לקרוא ספרים כאלה… אבל מיד אחרי זה עלה בזכרוני מאמר אחר: "כל באיה לא ישובון – זו מינות", מפני שדברי מינות מושכים את הלב… לא, לא, את הספר הזה לא אקרא, למה לי להכניס את ראשי בסכנה? אבל אנסה נא לקרוא את ההקדמה, למען דעת את מטרת הספר, ועל מה דבריו יסובו. ההקדמה בלבד הן לא תזיק לנפשי. קראתי והשתוממתי. על דברת המחבר, מטרת הספר היא להוכיח כי למוד כתבי הקודש לא רק רשות כי אם גם מצוה, כי מותר ללמוד שפות זרות, רוסית ואשכנזית, וכי חובה היא ללמוד מלאכה ועבודה, וכל זה הוא מבטיח להוכיח על יסוד דברי התלמוד, ועל דבר השמד אין גם רמז קל בההקדמה. אמת הדבר, כי כל הצעותיו הן נגד המקובל באומה, ומנהג ישראל הלא תורה היא, אבל מלמוד לשון קודש עד השמד הלא רב הדרך מאד. אין זאת, כי אם ערום יערים האיש ויצפין את השמד ל"קנוח סעודה", עד אשר תצלח בידו למשוך את הקורא אחריו… אבל הלא אפשר גם כן, שבדבר השמד הוציאו עליו החסידים לעז, מפני שהוא לא היה מאמין בצדיקים והיה מלגלג עליהם. אבל הן לא כל הכופר בצדיקים הוא כופר בעיקר. הלא גם המתנגדים אינם מאמינים בצדיקים ובמופתיהם, ובכל זאת הם יראים וחרדים.

תשוקתי לקרוא את הספר גברה בלבי מרגע לרגע, ובכל זאת הבלגתי על תשוקתי. הן לא לזאת באתי הנה. העמדתי את "התעודה בישראל" על מקומו ואחל לקרוא את "הכוכבא דשביט". אבל, אהה, הספר הקטן הזה הטיל סערה גדולה ונוראה בלבי. הספר הקטן הזה הרס את עולמי עד היסוד, את עולמי הרוחני והגשמי גם יחד…

סלונימסקי רצה להראות בספרו כמה צעדה חכמת התכונה קדימה. התוכנים הגידו מראש את היום ואת השעה שכוכב השבט… יתגלה לעיני יושבי הארץ, וכאשר נבאו כן היה. להתוכנים הקדמונים, שידעו את מסלולי שבעת כוכבי הלכת, היו כוכבי השבט חידה סתומה. והחכם התלמודי רב שמואל, שהתפאר כי "נהירין ליה שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא", אנוס היה להודות "לבד מכוכבא דשביט". ליתר באור הציע המחבר בדברים קצרים את תולדות חכמת התכונה ודרך התפתחותה. התוכן היוני בטוֹלימיוֹס (תלמי) ששיטתו היתה לעינים לכל התוכנים שבאו אחריו וגם להרמב"ם בספרו "יד החזקה" העמיד את כדור הארץ במרכז העולם. מסביב להארץ ואויר הנשימה העוטף אותו, יסובו שבעה גלגלים כגלדי בצלים שבהם קבועים שבעת כוכבי-הלכת שהיו ידועים להקדמונים: הירח, השמש, נוגה, כוכב (מרקורי), מאדים, צדק ושבתאי. כל אחד מהם מקיף את כדור הארץ בזמן ידוע: הירח – בכ"ט ימים, השמש בשס"ה ימים וכן הלאה. ומסביב לשבעת הגלגלים האלה עוד גלגל אחד גדול מאד, שבו מהודקים כל הכוכבים הקבועים עם שנים עשר המזלות. ומסביב להגלגל הזה עוד גלגל אחד, שבו מהודקים שמונת הגלגלים הנזכרים והמקיף אתם יחד את כדור הארץ במשך יום אחד, ובו תלויה חליפת הימים והלילות. על פי שיטה זו יכול היה המין האנושי להתגאות, כי הוא נמצא במרכז העולם, וכל הגלגלים המשתרעים למרחבי אין קץ לא נבראו אלא לשמש לו… והנה בא התוכן קוֹפרניקוּס והרס את הבנין הנפלא הזה. באותות ובמופתים חזקים הוכיח, כי לא הארץ נמצאת במרכז העולם, כי אם השמש, וכוכבי הלכת לא יסובו מסביב להארץ, כי אם מסביב להשמש ואתם יחד תסוב גם הארץ מסביב להשמש אחת בשנה, חליפת הימים והלילות תלויה לא בסיבוב הגלגלים כלם מסביב לכדור הארץ, כי אם בסיבוב כדור הארץ מסביב לצירו אחת בעשרים וארבע שעות מעת לעת. גם את הגלגלים הרס קופרניקוס עד היסוד. אין גלגלים בעולם, אלא כוכבי הלכת והארץ סובבים את השמש במקום פנוי וריק, המשתרע למרחב אין קץ. מכל כוכבי הלכת, שאליהם נספחו כוכבים חדשים שלא ידעו מהם התוכנים הקדמונים, רק הירח לבדו נשאר נאמן להארץ העלובה, וכמו מלפנים יסוב אותה אחת בחודש…

אחרי קופרניקוס בא התוכן קֶפּלֶר, שמצא את שלשת החוקים של תנועת גרמי השמים, ואחריו יצחק ניוטון (בתומי האמנתי אז, כי זה האחרון היה יהודי, כי יצחק הלא שם יהודי הוא), שמצא את כח-המושך, השורר בכלל העולם; ושניהם יחד קימו וקבלו עליהם את שיטת קופרניקוס… הוי, אל משגבי, האמנם צדקו האנשים האלה?

אתם, קוראי הצעירים, אתם אשר שמעתם את הדברים האלה מפי מוריכם, בהיותכם בני עשר שנה, ולא נפעמתם ולא נרעשתם, לכם אחת היתה, אם השמש יסובב את הארץ או הארץ תסובב את השמש, – אתם לא תוכלו לשער בנפשכם את מצב רוחי, אחרי קראי את הספר הקטן של סלונימסקי. נרעש הייתי ונדהם במשך ימים אחדים כגבר עברו יין. עד הנה האמנתי כי עומד אנכי על קרקע מוצק ובטוח, ופתאום והנה אנכי יחד עם האדמה שתחת רגלי, אנשא במרחבי העולם במהירות נפלאה אלפי פרסאות ברגע אחד. אמנם ראשי לא ילך סחרחר, גם לא אפחד פן אפול מן הארץ אל תהום השמים – ברוך השם, יש כח המושך בעולם והוא יקשרני בחוטים לא נראים אל הארץ הנעה והנדה… אבל לא זאת תעורר תמהון ועצב בלבבי. אנכי חשבתי עד הנה, כי עומד אנכי במרכז העולם, כי אנכי הנני תכלית הבריאה ומטרתה, חלום יפה חלמתי לי כחלום יוסף בשעתו: "הנה השמש והירח וכל הכוכבים משתחוים לי", והנה העירוני משנתי וחלומי הנעים התעופף וינדוף כטל בוקר, והנה אומרים לי, כי זוחל אני על אחד הכוכבים הרבים הסובבים את השמש, וכי ישנם כוכבים רבים גדולים הרבה יותר מכדור הארץ, ואם כן אפוא "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"?

ולא עצב ותמהון בלבד דכאוני, כי מלחמה עזה נִצתה בלבבי. את הסתירה שבין שיטת קוֹפרניקוּס ובין המסופר בכתבי הקודש, כי אחרי הקריאה הנפלאה של יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, – ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" – את הסתירה הזאת אמנם עלתה בידי לתרץ על נקלה. הפסוק נאמר על דרך המליצה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע לפי ראות עיני בני אדם. הן גם לפי שיטת הרמב"ם (שיטת בטולימיוס) לא השמש והירח מתנועעים ממזרח למערב, כי אם הגלגל העליון המניע את כל הגלגלים המהודקים בתוכו יחד עם גלגלי השמש והירח, ואם כן אין לקחת את הדברים כפשוטם. אבל סתירה יותר נכבדה נגלתה לפני – סתירה, שממנה נשקפה סכנה להרוס את כל עולמי הרוחני עד היסוד…

ככל יתר בני עמי, הרגל הורגלתי מעודי לחשוב את כל דברי הקדמונים לאמת מוחלטת. הקדמונים לא טעו ולא שגו מעולם. ועל היסוד הזה נוסד הבנין הגדול של התורה שבעל פה. חכמי הגמרא מצאו סתירות בדברי המשנה, אבל חכמי המשנה לא יכלו לטעות, וחכמי הגמרא בפלפולם החד יתרצו את הסתירות של המשנה. המפרשים הקדמונים – רש"י והתוספות – מוצאים סתירות בהגמרא, אבל גם גמרא היא אמת מוחלטת ולא תסבול סתירות. וחכמי התוספות בפלפולם המחודד יתרצו את הסתירות של הגמרא. המפרשים האחרונים, מהרש"א, מהר"ם ופני-יהושע ועוד אחרים עד אין מספר, מוצאים סתירות בדברי התוספות, אבל גם חכמי התוספות לא יכלו לטעות ולשגות, וכן נולדה ספרות גדולה ורחבה של חדושים ופלפולים, שכולם יחד היו נקראים בשם "תורה", כאילו נִתנו למשה בהר סיני. ואמנם גם האמינו, כי "הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות". והנה הראב"ד מצא סתירות רבות בספר "יד החזקה" של הרמב"ם, אבל הרמב"ם, זה האיש הגדול בענקים, זה "הנשר גדל הכנפים" הן לא יכול היה לטעות, ועל כן בא ר' יוסף קארו בפירושו "כסף משנה" והוכיח, כי אין כל סתירה בדברי הרמב"ם, כי כל דבריו הם אמת וצדק. הם אינם יכולים להיות לא-אמת ולא-צדק. והנשר גדל הכנפים הזה יספר לנו לתומו בספרו "יד החזקה" דברים נפלאים על אודות הגלגלים ותנועותיהם, כאלו ראה אותם בעיניו. וספרו זה הלא נועד לדברי אמונה ודת. והנה בא התוכנים החדשים ואומרים, כי הגלגלים האלה לא היו ולא נבראו, כי אך שקר נִחלו לנו חכמי יון הקדמונים. הם טעו והטעו את החכם העברי, והראב"ד לא השיג עליו ור' יוסף קארו לא טרח לתרץ את הסתירה הגדולה שבין דברי הרמב"ם ודברי התוכנים החדשים, אשר לא ידע אותם… האמנם יכול היה גם הרמב"ם לטעות? ואם לויתן זה הועלה בחכה, מה יעשו דגי הרקק?

חשתי בנפשי, כאילו נוע תנוע האדמה תחת רגלי ואין מעמד. מי יערב לי, כי לא שגו הקדמונים בהרבה דברים אחרים, ולמה זה הבל איגע לתרץ את כל הקשה בדבריהם. הם טעו, ואין אחריותם עלי…

— מתוך זכרונות בוקי בן יגלי, במאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.

עיינו נא בסיפור פיל בן פילים מאת קיפלינג (בתרגומו העסיסי של רגלסון, שנוסף החודש לפרויקט בן-יהודה) אם למי מכם חשוב לברר כיצד קרה שבעוד שרוב החוטמים – בין אם מצטנעים להם על הפרצוף כזוג נחיריים נחבא אל הכלים, או בין אם מזדקרים להם כעטרת סולדת, או בולבוסית, פחוסה, או חדה, או כל צורה, תהיה לטעמכם כעורה או נאה, (ובענייני ריח עוד יותר חבל להתווכח) – כיצד קרה שדוקא הפיל נתברך במלוא אורכו של חדק – ממש גף-אף נוסף? לכו לקרוא, הרשומה תחכה!

ואולי משום היות הפיל יצור ארך-אפיים, נולד הביטוי "סבלנות של פילים".  הקונוטציה האלוהית מובהקת בדת ההודית – גאנֶשׁ (Ganesh) הוא אל שראשו ראש פיל ממש (כולל חדק, ובדרך כלל גם נחש, כמו הפתן בסיפור).

(אחד השמות של גנש בלשון הטאמילית הוא Pille, שפירושו ילד קטן/עולל, וכן גם Pillaiyar, שפירושו ילד אציל, ובאופן מפתיע – בדומה מאד לעברית – גם שן, או שן פיל, וכללית – פיל צעיר).

ואמנם, באגדה זו, למרות שזירת התרחשותה היא אפריקה, יש רמזים שחושפים את הקשר של קיפלינג להודו, ארץ מולדתו. שכן קיפלינג מתאר כאן פילון קטן שמתנכלים לו, (בדומה לגנש ההודי, שגם הוא בצעירותו סבל מאפלייה) ורק לכשיגלה סוף סוף את כוחו – ואף יפגין אותו בראש חוצות – רק אז יחליפו יתר הברואים את יחסם האכזרי ליחס של יראת כבוד.

ולגבי יראת כבוד, נראה שאגדה זו – עיקר מוסר ההשכל שהיא מציעה הוא בדיוק הקשר העצוב בין יראה לכבוד:  מי שמנומס – בזים לו, ואילו מי שמעורר פחד – מכבדים אותו.  וכשהפילון 'מגלה' את כוחו – כוח זה צריך להיות לא רק תגלית פרטית אלא אף גלוי לעיני כל.  כי הַבְּרִיוֹת, רק כשהן מפחדות, חדלות הן להתנכל ולהתאכזר. ולפיכך, כדי להימנע מהיות קורבן, לא די בכח אלא נחוצה אף כוחניות – חריגה מהתחום הפרטי אל תחום הזולת.

מוזר שלמרות שהאגדה מכוונת לילדים, מתואר כאן פילון קטן ומנומס שהוא מוכה ממש.  ולא סתם מוכה אלא מוכה על ידי כל בני משפחתו.

– מוּזָר הַדָּבָר, – אָמַר הַפִּילוֹן, – מֵאָבִי וּמֵאִמִּי, וּמִדּוֹדִי וּמִדּוֹדָתִי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמָר מִדּוֹדָתִי הַשְּׁנִיָּה הַהִיפּוֹפַּטוֹמִיָה, וּמִדּוֹדִי הַשֵּׁנִי הַבַּבּוּן, מִכֻּלָּם סָפַגְתִּי מַלְקוֹת עַל סַקְרָנוּתִי הַגְּדוֹלָה בִּמְאֹד-מְאֹד.  וַאֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם…

על אף היחס הלא הוגן והאלימות המכוונת כלפיו, הפילון אינו מתלונן אלא תמיד הוא מנומס וסבלן באופן שמוכיח את הקשר השורשי בין סבל לסבלנות.

וְהֵם הִלְקוּהוּ עוֹד פַּעַם לְסִמָּן טוֹב וּלְמַזָּל טוֹב, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵהֶם בְּנִמּוּס וּבְדֶרֶךְ-אֶרֶץ שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִכָּך.

מה שעצוב עוד יותר הוא שהפילון משוכנע שככל שיהיה מנומס, כן יהיה מוגן יותר מפני חמת אפו של הזולת האלים.  הוא חושב שאם יהיה מנומס יקטן הסיכוי שיתנכלו לו.

וְהַפִּילוֹן נָסוֹג אָחוֹר בְּתַכְלִית הַנִּמּוּס, כִּי לֹא הָיָה לוֹ חֵשֶׁק לִסְפֹּג עוֹד מַלְקוֹת.

מהתיאורים הללו עולה חשד שקיפלינג עצמו סבל אלימות בילדותו מידי אלה שאמורים היו לגדל אותו ולהגן עליו. ומתברר שאכן כך:

מעיון בפרק הראשון באוטוביוגרפיה של קיפלינג למדים על הטראומה המתמשכת שחווה בילדותו מגיל 5, כאשר הוריו אשר נשארו בהודו שלחוהו יחד עם אחותו בת ה 3 לאנגליה להתגורר אצל אישה דתיה קנאית וקפדנית.  תפקידה היה לגדל ולגונן, אך במקום זאת, במשך שש שנים תמימות היא מיררה את חייו – חיבלה בגופו ובנפשו – במסכת עינויים סאדיסטית ושיטתית.  את גילו הרך של הילד ופגיעותו בידיה היא תפסה לא כמעוררי חמלה, אלא דוקא כחולשה – מטרה נוחה לשלח בה את היצר השתלטן והבריוני שבה.

קיפלינג טוען שעד מהרה נאלץ, מרוב פחד ומתוך יצר הישרדות, לפתח את הנטייה לשקר, ושנטייה זו, בעיניו, מהווה תשתית למלאכה הספרותית – בדיית סיפורים.  מתברר, אם כן, שקיפלינג עצמו מקשר בין העינויים שסבל בידי האשה המתעללת הזו לבין הבסיס ממנו צמחה יכולתו הספרותית.  בכך מתחזקת ההקבלה בין ילדותו של הפילון באגדה וזו של קיפלינג עצמו, ולצידה גם מבוססת יותר המסקנה שמוסר ההשכל בסיפור מצביע על יחס ישר בין נימוס וקורבנוּת.

במאמרו "מצוות הלשון", שעלה למאגר הפרויקט החודש, פונה אברהם רגלסון אל חבר הקיבוץ החרוץ, רב העמל, מפריח השממה, ומבקש ממנו בכל לשון של בקשה שגם את שממת הלשון יפריח; שישבח את השפה שלו, כמו שהוא משבח את אדמת השדה שלו, כדי שתהיה זו  פוריה ומניבה; שיטפח את הלשון לא פחות משמטפח הוא כרם או מטע שיניבו פירות יפים שיזינו דורות על גבי דורות אחריו:

"זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת …!"

ומיוֹנקות ליניקה: רגלסון אף משווה את הלשון העברית לחלב-אם, ובכך מעמיק את דימוי הלשון כמזון הבסיסי וחיוני ביותר עבורנו.  והאם המניבה את החלב המזין היא הספרות העברית על כל מקורותיה:

"מהיכן תינק את לשונך?  בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט.  פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר).  ומן האגדה… ומשירת-ספרד ("ציון הלא תשאלי"…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש."

זו רשימה חלקית בלבד של נכסי-המסורת שרגלסון מציג לא רק כמחצבה ממנה חוצבים גדולי-הספרות, אלא אף מועיד אותה לבן-הקיבוץ לחצוב ממנה.  ובחוצבו ממנה, חבר הקיבוץ הפשוט הופך לא רק ראוי יותר "לעמוד על הגיגם וניבם של … מיכ"ל, מאפו, יל"ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ'בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם" – אלא אף משתתף עמם בתרומתם "לתהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים."

ואם נדמה שדי לנו בעברית הדלילה אשר בפינו כי ענייני היומיום אינם מנחיצים שפה עשירה, ולמקרה שהתיאבון לשפה רדום אצלנו, רגלסון מעורר אותו באמצעות הדוגמא היפה הבאה, שממחישה עד כמה העשרת השפה נחוצה להעשרת היכולת שלנו לראות, ועד כמה אנחנו עיוורים לעושר הצפון גם בדבר שכמעט לא רואים אותו מרוב שנראה לנו הכי זניח ויומיומי:

"עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים.  בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית…  עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים).  מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן.  וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו."

חבר הקיבוץ עלול להשתומם:

"מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

אני עונה: כן!  מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… "

זו דעתו של רגלסון, ואין הוא מרפה ממנה גם כשהוא מודע למיעוט שעות הפנאי של בן-קיבוץ יגע מיום עבודתו הפיסית.  לכך הוא מציע פתרון: הוא מעודד את בן-הקיבוץ להתייחס להעשרת שפתו כתהליך שנפרש על פני כל שנות חייו, ומושג בצעדים קטנים טיפין, טיפין, תוך ניצול כל אותם רגעים מזדמנים שאחרת היו מושחתים בבטלה – דקה פה, רבע שעה שם, כל הזדמנות הכי קטנה לעיין בספר:

"תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי.  וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת?  צעיר אתה, והרבה שנים לפניך.  אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט.  כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר.  ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו.  טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת."

לקריאת המאמר השלם –>.

יהודה נֹפך מוזכר בביוגרפיה שכתב שמואל ליב ציטרון על לב לבנדה, סופר רוסי אשר משלו תרגם ציטרון את הנובלה אברהם בן יוסף. בביוגרפיה של לבנדה מצטייר נפך כבדחן. לבנדה כותב אודותיו לציטרון:

"הואילה נא לאמר בשמי למר נפך, כי נכון אני להחזיק לו טובה מרובה אם יטריח את עצמו לרשום לי בכתב בלשון היהודית את הביאור המופלא, שנתן המורה המנוח שאפיר לתלמידיו בדיני "שוא נע ושוא נח". ביאור זה הוא כל כך עשיר בהומור שלו, עד שבכל פעם שהריני נזכר בו, קרוב אני להֵחָנֵק, ממש, משחוק. לפיכך רוצה אני מאד, שיהא ההומור המופתי הזה נמצא אצלי על גבי הנייר, כדי שאוכל להנאות בו אנשים אחרים אוהבי הומור בריא כמותי".

מתיאור זה מתקבל הרושם כי נפך התנהג כחקיין בכיתה י"ב, אשר מחקה את מוריו במסיבת הסיום. בביוגרפיה של ציטרון על נפך עצמו מצטיר נפך בדגשים שונים לגמרי. אידיאליסט מיסיונר, העוסק בעבודת תעמולה יחידנית, כמו גם מעל דפי העתון. אדם מתוחכם, אשר מעניק שעורי חינם (בחצות הליל) בלימודי חול לתלמידי תלמוד תורה. האם גם בימינו לומדים דתיים אורתודוקסים לימודי חול בהסתר?

את בית הספר המקצועי שהקים הפך ל "בית-גִדול בעלי-מלאכה עברים שומּרי תורת מאַרקס". בעיני דוקא מצא חן סגנון החשיבה העצמית שלימד לתלמידיו. הלוואי שכל בתי הספר היום היו עובדים בשיטה זו.

"עברו שנה ושנתים ונופך עצמו רכש לו ידיעה גדולה בכל מקצעות-המלאכה הנלמדים בבית-הספר. את מלאכת המסגר ידע על בוריה ולעומקה כאחד האומנים המצוינים. ולא עוד אלא שגם עמד לו כשרונו להמציא תכניות לענפי-עבודה חדשים בברזל ובעשת. ביתרון הכשר דעת הבין להכניס רוח של אמנות בהכלים והחפצים השונים, תוצרת בית-הספר, המוּצאים לשוק. מרוחו זה אצל על התלמידים והשפיע עליהם, שלא תהא מלאכתם נעשית עשיה קופית, מוגבלת ומצומצמת במצרי הכללים, ההוראות והצוויים של המורה האומן, כי אם יתעמקו בכל פרט ופרט, יפשפשּו בכל גלגל קטן ובכל קפיץ דק, אפשר שפה ושם ימצאו מקום לתקון זה או אחר, לחדוש זה או אחר, להמצאה זו או אחרת, ואפשר שהתקונים והחדושים וההמצאות יפתחו לעתיד לבוא אופקים בלתי משוערים עד כה. לאומנות ולחרשת-המעשה, ונמצא התרבות מתעשרת ובני-האדם מרויחים. כך ובדרך זו עורר נופך בין תלמידיו כמה כשרונות נרדמים, אשר לא אֵחרו מהתגלות בשרטוטיהם ובקויהם האינדיבידואַליים בהכלים והחפצים מעשה-ידם, שהרהיבו את העין ויהיו לנס. מכאן ואילך היה נופך פותח מעת לעת במינסק תערוכה מצגת לראוה את החפצים השונים פרי עמל ידי תלמידי בית-הספר. התערוכות האלה היו מושכות אליהן בכל פעם המון מבקרים מכל שדרות הצבור המינסקאי וגם את גדולי שרי שלטון הצבא והאזרחים. החפצים היו מוצאים עליהם תמיד קופצים הרבה ונמכרים במחירים גדולים. שמע המוסד הגיע עד למרחוק, וכל שר או טפסר גדול בממלכה, אשר סר למינסק, כמו ראה חובה לעצמו לבקר בלוית שר-הפלך את בית-הספר לאומנות לילדי העברים, להתבונן בשום לב אל מלאכת התלמידים ולשמוע מפי נופך את באוריו המעניינים לכל חפץ וחפץ. זה הביא לידי כך, שבכל פעם שערכה הממשלה תערוכה לתוצרות התעשיה והחרשת של המדינה, היתה מזמנת אליה בתוך יתר האספונאַטים גם את נופך להשתתף בה עם יצירותיהם המשובחות של תלמידי בית-הספר למלאכה הנמצא תחת הנהלתו. ומעולם לא אירע, שיהא נופך שב מן התערוכות בלי מטבעות זהב וכסף, אותות כבוד ויקר לתלמידים היוצרים ולמוסד שגדל את הגדוּלים הללו."

ציטרון הכיר את נפך מגיל 30 ועד גיל 70. בתחילת הכרותם מתואר נופך כמיסיונר להשקפותיו, אידיאליסט שאינו מסוגל להכיל את התרגשותו ונחישותו לרעיון, עד כי הוא חייב לשתף בו את כל מכריו ושאינם מכריו. את אלה הוא הופך למכריו על מנת לחלוק עמם את רעיונותיו. דמותו של נפך כמעט שאינה מקבלת תפנית כאשר הוא מחליף את דגל ההשכלה שהוא נושא בדגל חיבת ציון. כאשר מתאר ציטרון את עשוריו האחרונים של נפך, אנו רואים עסקן שידו בכל, אפילו בשכנוע גבירים לרכוש ספרים. "עסקן" אינו תיאור רגשני במיוחד, ואינו מקרב בהכרח את לב הקוראים אל הדמות שמצייר ציטרון. תמונת "עסקנותו" האחרונה, בהיותו כרות רגל מפאת מחלה, חורגת מכלל זה, והיא מעלה דמעות בעיני מי שקראו את תולדות חייו של האדם העליז והנמרץ עד לאותו רגע.

"ונפך שוכב למעצבה במטתו, ומרגע לרגע באות אליו שמועות-איוב על הנעשה ברחובות העיר, והוא שומע ומתמרמר, שומע ולבו מתכוץ מצער ומקצף אין-אונים: בקרבתו טובעים יהודים אחים בים צרה, והוא איננו אתם במחיצתם, והוא – אינו מחבש לעצבותם והוא – אינו ממתיק את מרי גורלם. מה נורא הרעיון!

ויהי ערב ויהי בקר, ולאזני נפך הגיעה השמועה, כי נתן מאת השלטון רשיון לקהלת-ישראל ליסד על ידה ועדה משפטית לברר עד כמה יש מן האמת בההאשמות שמאשימים את המוני צעירי היהודים, שנאסרו בעוון בולשביות.

והוא קורא בכאב נעכר:

– ועדה כזו נוסדה ובי לא בחרו, ולי לא נתנו בה מקום להתגדר בו, כבר נשכחתי כמת מלב. מה גדול העלבון!

ועוד רגע והוא צועק בשארית כח אל בני-ביתו:

– הבה שאוני כרגע במרכבה אל חדר-הקהלה!

נפך נצטרף אל הועדה, ובו ביום כבר ישב בתוך יתר החברים בלשכת בית-האסורים, ששם התנהלו החקירות והדרישּות.

שבוע תמים היו מובילים את נפך יום, יום במרכבה אל בית-האסורים וחזרה אל ביתו. שם התמכר אל העבודה באותה האנרגיה העצומה ובאותה החריצות ובאותה הפקחות היתרה, אשר היו כל פעולותיו הצבוריות מצטיינות בהן תמיד, ורק סגולותיו אלה הן הן שעמדו להציל את כל הצעירים שנאשמו בבולשביות, שהיו צפויים לעונשּים קשים מאד."

יוסף אהרונוביץ כותב במסגרת דבריו בנושא "לתפקידה של חברת העובדים", שם הוא מתחבט בדילמת הדרך בה יעבדו את קרקע הציבור:

להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

אני מסופקת אם הוא ראה משפט זה כאוקסימורון. כשהוא אומר "הערכים שלנו", הוא לא מתכוון לערכים שלנו, של העם היהודי, אלא שלנו, בעלי החזון. המשפט אינו אוקסימורון מכיוון שהוא חדור אליטיסטיות. התפיסה הנובעת ממנו היא כי העם – עמך, אספסוף – אנשים חלשים שנוטים לקפיטליזם, מובל בידי בעלי חזון ציונים סוציאליסטיים אידדיאליסטיים, שרק תפיסתם נכונה, ועליהם מוטל להכריח את העם לפעול ולחיות לפי תפיסה זו, גם במחיר האינטרסים הכלכליים של הפרטים בעם. ההתלבטות היא רק באשר לשיטה – נדר או חוזה?

אני מוצאת את גישת האוקסימורון בריאה יותר. אם לעם יש ערכים אמיתיים, שהם מערכי היסוד שלו, ואנו העם, הרי שלתת לעם לשמור על ערכיו זה כמו לתת לפרה לשמור על החלב – השמירה הטובה ביותר.