Archive for the ‘לשון עברית’ Category

מה עושים אם אין כשרון?

יום שלישי, מרץ 24th, 2009

אחד העם, בשבתו כעורך כתב-העת "השילוח", נאלץ לדחות הרבה מאמרים וסיפורים שהוגשו לו לפרסום, מכל תחום יהדות מזרח אירופה.  הגשת החומר והחזרתו (אם נדחה) נעשו תמיד בדואר (נייר, מעטפות, בולים, והמתנה של ימים לתשובה — זוכרים את הטכנולוגיה הזו?), ונוסף על שאר צרותיו, לא מעט כותבים, בהם סופרים מוכרים וידועים לנו היום, כתבו וחזרו וכתבו לאחד העם כדי לברר מדוע טרם השיב להם העורך הנכבד. אחד העם, מצדו, השתדל לנמק מדוע בחר לא לפרסם מה שדחה, ועודד את המגיש לנסות שוב, להשתפר, לתקן סגנונו, לשפר איכות טיעוניו, וכו'.  ולפעמים, נואש העורך מלתקן, עד כדי שכתב את הדברים הבאים לאחד ממחברי המאמרים (מתוך נימוס, אין אחד העם חושף את זהותו אלא ברמז, לפי ראשי תיבות שמו ועיר מגוריו, ואין אני יודע לפתור את החידה) —

למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.

אודיסא, 13 יוני, 1897.

אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

ניכר שהפעם, בדחיה זו, ויתר אחד העם על נימוקים מפורטים (שכנראה נתן קודם לכן, כשדחה את מאמריו הקודמים של ש"ז, שהרי הוא כותב "גם הפעם…"), ופשוט ביקש לפטור עצמו מעונשו של ש"ז המסכן…  והגון והוגן אחד העם בדברי הניחומים שבהם הוא חותם את מכתבו. הנה קישורית לשאר אגרות אחד העם משנת 1897, במאגר הפרויקט.

ביטוי בן מאה: להתגרל

יום שני, נובמבר 17th, 2008

במכתבי אבשלום פיינברג לרבקה אהרנסון, אנו מוצאים את פיינברג מצטט, במכתב מדצמבר 1911, את המשפט הבא מפי אהרנסון:

"עם לבי החלטתי כי הודות לעת הארוכה בה 'התגרלתָ' ממני, כבר לא מצאת בי כל תועלת ואיזה מראה משונה קיבלתי בעיניך, ואשתוק".

מה פירוש "להתגרל"? להגמל מהרגל, על דרך ההיפוך מ"להתרגל".  ביטוי זה היה נהוג בתקופה, אך דומה שמזמן אינו בשימוש, וגם במילונים יקשה למוצאו.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

ההברה הנכונה בלשוננו / אליעזר בן יהודה

יום שלישי, ספטמבר 23rd, 2008

הקטע הבא נבחר מתוך מכתב של אליעזר בן-יהודה לעיתון "החינוך", ושמו "ההברה הנכונה בלשוננו". נסיתי לקצר את המכתב עבור הטעימה ביומן הרשת, והיה לי קשה מאוד; ראשית, הנושא מעניין מאוד. הוא עוסק בהוראת העברית לילדים, אבל מזכיר בעקיפין את עניין שפת המחנכים וקשיי ההסתגלות שלהם, כיוצאי אירופה, להגייה מזרחית-שמית. הבעיה הזאת קיימת בישראל גם היום, וצר לי לפעמים שאני לא יכולה להגות את כל העיצורים בעברית כראוי (ואפילו לא את שמי שלי, בעצם).

במאמר הוא מזכיר גם את אי-ההקפדה על ההבדל בין תנועה ארוכה לקצרה, וכתוצאה מכך "כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה." נושא ההגייה הנכונה וכיצד היא משתקפת בניקוד לא נדון היום בבתי הספר כלל, למיטב ידיעתי; אני עוד הייתי בת מזל, שלמדתי ניקוד, וגם זאת ללא ההבדל בין צירה וסגול, או קמץ ופתח. את צורת ההגיה של המלים לומדים כיום בעיקר מתוך חיקוי, ולא מהבנה אמיתית. זה נראה לנו זניח, אבל בקטע להלן בן-יהודה מבהיר כמה זה חשוב לשימור העושר הלשוני.

הסיבה השניה שבעטיה היה קשה למצוא פסקה מייצגת היא, שהמכתב/מאמר הזה כתוב בשפה נעימה מאוד ובהתלהבות בלתי נלאית, ואין בו פסקה מיותרת. כולם יודעים, או משערים, שהיה צורך בבן-אדם מסור מאין כמוהו למיזם החייאת העברית משפה כמעט-מתה לרמת שימוש יומיומי. כולנו למדנו שבן-יהודה הקדיש את ימיו ולילותיו לעבודה זו, ושהיה ודאי איש בעל חזון והשראה יוצאת מן הכלל (וודאי, שלא עבד לבד); אך כשסוף סוף קוראים את כתביו, הכל עולה וחי על הדף. אין ספק שלא רק היה רתום לשפה העברית בכל רמ"ח אבריו, אלא גם ידע להשתמש בה, וכתב בצורה שתענוג לקרוא.

בכל מקרה, בחרתי בסופו של דבר טעימה תמציתית, ואני ממליצה בחום לקרוא את המאמר השלם בפרויקט בן-יהודה, שכן הוא אינו ארוך במיוחד.

אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.

כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.

אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!

המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.

ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.

הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.

[…]

מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.

[…]

ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!

זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי 'החינוך', שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!

א. בן-יהודה

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

להתחקות אחר מחוקה

שבת, מאי 31st, 2008

תוך הקלדת החיבור 'מצות ישיבת ארץ ישראל' מאת יונה דב בלומברג (הררי), נתקל המתנדב הותיק מלאכי שפר במלה שלא הכיר, מלה מענינת:

המחבר מספר כי שלח את הנוסח הראשון של החוברת ['קונטרס' בלשונו] לאחד מחכמי ['גאוני'] הדור,לקבלת חות-דעתו עליה.

וכתוב שם: השיב לי גאון אחד שליט"א מגדולי גאוני דורנו (כשלחי אליו את קונטרסי זה בהיותו עוד במחוקה הראשונה לשום עינו עליו)".

שפר לא התעצל, וחיפש את המלה הזו ["מחוקה"] במלון אליעזר בן-יהודה, וכן במלון אבן-שושן – ולא מצאהּ.

מתוך ההקשר הוא שיער שבלומברג משתמש במלה 'מחוקה' לציון מה שאנו מכנים היום נוסח או גרסה.

גם אנחנו לא התעצלנו, ושלחנו שאלה לאקדמיה ללשון העברית. קיבלנו תשובה ממר דורון רובינשטיין, מרכז המדור לספרות החדשה במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, בזו הלשון:

לצערי אין בידי תשובה טובה על שאלתך, וכל דבריי שלהלן הם אפוא בגדר השערה בלבד.

ייתכן שיש לקרוא את המילה שלפנינו כך: מְחֻקָּה, וניתוחה: שורש חק"י, בניין פֻּעַל, צורת בינוני יחידה.
אחת מהוראותיו של השורש חק"י היא "ציור ורישום",וראה במקרא מל"א ו, לה; יחזקאל ח, י; כג, יד.
מכל מקום, לא הצלחתי לאשש את השערתי זו.
אפשרות אחרת היא שנפלה טעות כלשהי בנוסח המאמר,ואולם אין לי רעיון לנוסח "מתוקן" של הטקסט.

תודה למלאכי ולאקדמיה!

נ.ב. האם מישהו מכיר שימוש נוסף במלה "מחוקה" במובן דומה?