במסותיו על אישים שונים, ושלא כמו באנציקלופדיות, או באתרי אינטרנט ומקורות אחרים של ימינו, בוחר נחום סוקולוב לתאר גם את התקופה ואת הגורמים והתהליכים שעצבו את מהלך חייו ואישיותו של כל דמות שבחר לכתוב עליה.
בפרק המוקדש ללורד נתנאל רוטשילד הראשון הוא מתאר את מושג הבנקאות של אותה תקופה, ומעניין לקרוא ולהיווכח שדבר לא השתנה.
בית רוטשילד כבר היה אז צנתרת הזהב, הונו כבר היה גדול מאד, ואמונתו רבה והבטחון בו לאין קץ, ולכן היו רבים מפקידים את הונם באוצרו, והיו ימים אשר אז בחרו רבים לשים את כספם למשמרת בבית רוטשילד מתתם אותו לבנק האנגלי, מיראה בדבר, פן תאָחז ממשלת אנגליה בסבך מלחמות עם ממשלות אחרות, ונגעה יד המלכות גם אל ההון אשר יאצר ואשר יחסן בבנק; לא כן רוטשילד הבטוח ממלחמות, שמצודתו פרוסה על פני כל ארצות אירופה. ותרב עוד האמונה הזאת בראות העם, כי הבית הזה נעשה לתל-פיות שהממשלות פונות אליו. זאת היא משמרת הפקודה אשר לא חדלה מאת בית רוטשילד בכל התקופה רבת המאורעות והחליפות.
או התיאור הנפלא המובא להלן, המתייחס לבנקים אז, אבל מתאר היטב את התחושות של ימינו אנו. ואפילו מתאים לשירותים המסופקים דרך האינטרנט:
"… עתה ההון הוא כאלו היה בלי בעלים. הוא קיים לעצמו, ואין אתה יודע עם מי יש לך עסק. היודע אתה מי הוא ה"קְרֶדִי ליאָנניי", שמצודתו פרוסה על כל העולם? יכול אתה לצאת ולהכנס במאה סניפים שיש לו, ואתה רואה את פקידיו; יכול אתה להכנס לפני ולפנים, ואתה רואה את מנהליו, לגיון של גבאים, נשיאים, סגנים, משגיחים, רואי חשבון, מזכירים, יועצים, גזברים, גנזכים, ואיש איש מהם איננו בעל דבר, אלא פקיד, ואין אתה יכול לדבר על לבו מפני שהוא איננו בעה"ב, ואין אתה יכול לדרוש ממנו, שהוא יפתור איזו שאלה, כי לו יש אך כללים ידועים, שעל פיהם הוא מתנהג, ומהם אין רשות לו לזוז, ואין אתה יכול לדעת מי קבע את הכללים האלה, גם אם תדע, לא יועיל לך הדבר כלל, כי גם קובע הכללים הוא אחד מיודעי דת ודין, שהדבר נמסר לו, וגם הוא בא על שכרו, והאספה הכללית חורצת, ובה מנוים אנשים שונים, ואיש איש לבדו איננו כלום – הרי מכונה! אין אתה יכול לדון עם הרכוש הזה, כמו שאין אתה יכול לדון עם מכונה.
זאת היא הסתדרותו של ההון בעת הזאת. ההון הוא כעת – כאלו לא היו לו בעלים, כלומר, בעלים יש לו, אבל אי אפשר למצוא אותם. יכול אתה למצוא רק את הגבאים והמשמשים, את ה"רבי בעצמו" לא תמצא לעולם. לפעמים אתה מתיגע, ולבסוף אתה חושב, שכבר השגת אותו, אבל זו היא טעות! אין בידך כלום! הרי הוא "חבר סוד המשגיחים", ומה הוא יכול לעשות בעצמו? יש שם איזה תריסר חברים, וגם הם אינם מכריעים, מפני שהדבר תלוי עוד ב… וב… – הסתדרות זו היא משאת נפש בעלי ההון. מה להם ולצרה הזאת, להיות שמם נקרא תמיד, ולהיות עשרם מנקר את עיני העניים, ולהיות עומדים כמטרה לכל חצי הטענות והתביעות וקנוניות הפועלים? הרי יש מנהלים, יפנו אל המנהלים, ישפכו חמתם עליהם, יבלבלו את מוחם – בשביל כך מקבלים המנהלים שכר, והם, הבעלים, אינם בעלים כלל! יש להם מניות! ומי יוכל לתבעם לדין על כך? מי, בכלל, יוכל לדעת, אם יש להם ואם אין? ואם יש להם, מה הם יכולים לעשות בכח המניות האלה? מחר ימכרו אותן – וחסל!
כן היא הסתדרותו של ההון הכביר כעת, אבל לא כן היה בימים ההם. זה חוסר האישיות, זה עילום השם, זו המוכניות והאבטומטיות היא המצאת העת החדשה שבחדשות (ההדגשה שלי, נ"ר). בהתפתחות ה"קַרְיֵרָה" הרוטשילדית פעל ופועל כח אחר, והוא דוקא הכח האישי. ר' אנשיל לא היה הסתדרות של תקנות ומניות, אלא יהודי ידוע, מצוין, מסוים, וכן גם בניו. היו כבר אז בנקים גדולים, אך הבטחון בבנקים ההם לא הגיע אל הבטחון אשר בטחו הבריות והממשלות בר' אנשיל ובבניו. הבטחון הזה היה ההון הראשי והעיקרי. אי אפשר היה למחות את השם, ולקבוע הסתדרות בת בלי שם תחתיו.
נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!
