קטגוריה: כללי

החודש, העדכון מעניין במיוחד.

נתחיל כרגיל משני יוצרים חדשים. הראשון הוא שמואל יוסף פין (1890-1818), סופר וחוקר עברי, איש תנועת ההשכלה ומראשי הקהילה היהודית בווילנה.  החודש פרסמנו את תרגומו לסיפור הנהדר "החילוף", שנכתב על ידי מאיר להמן, אודות תינוק נוצרי שנחטף, נזנח ואומץ על ידי יהודים, ובבגרותו מנסה למצוא את מקומו בין שני העולמות.

המחבר השני הוא איסר יוסף אינהורן (1866-1925), אחינו של ש"י פין, שהתחנך אצלו בווילנה.  אינהורן כתב מספר ספרי עיון ללימודי הטבע והאנטומיה, וכן עסק בתרגום.  החודש פרסמנו את התרגום שחיבר, "על גיבורים, עבודת גיבורים, ומידת הגבורה בדברי הימים" מאת תומאס קרלייל, העוסק בניתוח מיתוסי גבורה מששה סוגים: הגיבור כאלוהות, הגיבור כנביא, כפייטן, ככהן, כסופר וכמלך.

בין היצירות החדשות החודש תמצאו את אלה ועוד:

סיפור יצירת העולם מאת שלמה רובין — חיבור המנסה למצוא הסברים מדעיים-אבולוציוניים לנסים המתוארים בתנ"ך; מסה מעניינת אודות הלורד נתנאל רוטשילד הראשון, ממשפחת האצולה היהודית האירופאית, מאת נחום סוקולוב; מסה ביוגרפית אודות משה ליב ליליינבלום מאת שמואל ליב ציטרון; שירת עמנואל הרומי, שירי קודש של ר' משה אבן עזרא (רמב"ע), ואם נקפוץ 800 שנה קדימה בקירוב, שירת יוסף זליגר ואלתר לוין.

החודש גם העלינו שלושה מאמרים קצרים מאת יוסף אהרונוביץ' (1877-1937).  "אמת" עוסק בסוגיה של כתיבת ביוגרפיות – האם מותר לגלות בפני בני הדור את חסרונותיהם וחולשותיהם של גיבורי האומה?  השני – "פורצי הגדר" – מדבר על ענוותם של הכותבים הגדולים, ביאליק, אחד העם וכו'.

הפסקאות הבאות מצוטטות מתוך המאמר "אל תצדק הרבה".  החיבור עוסק בכוונה של הסתדרות הפועלים לייסד שיכוני עובדים בעיר, ממניעים אידיאולוגיים.  השיקולים הכלכליים של פועלי העיר (בניגוד לחברי קיבוצים) מתנגשים עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית של ההסתדרות.

"בתנאי היוקר של דירות בארץ, מוכרח הפועל: או להוציא חצי משכרתו לדירה, או להצטופף במרתפים וצריפים מסוג ידוע, ללא אור וללא אויר, ולהיות נדון לכל מיני מחלות ומרעין בישין. הממשלה והעיריות, שלהן הכוח ועליהן החובה לעשות, אינן נוקפות אצבע בנדון זה. צריך, איפוא, לחפש את הפתרון לשאלה זאת מחוץ לממשלה ולעיריות ולהציל את הפועל מכל אותן התוצאות השליליות והכרוכות בתנאי הדירה הנוכחים.

[…]

והנה התעוררה בהסתדרות הדאגה לסטיה: החבר עלול לההפך ל"ספקולנט", וצריך, על כן, למנוע בעדו באמצעים חוקיים שלא יוכל לסטות. הבעלות על רכושו צריכה, איפוא, להמסר לידי הכלל: לחברת העובדים, או לקואופרטיב המתישבים.

[…]

ואני שואל את בעלי ההצעה: היקבל עליו הכלל גם את הדאגה לכלכלת החבר לעת זקנתו, או שהוא יקבל עליו רק את הדאגה לצדקתו הסוציאלית ובזה יסתפק? יש מרגיעים ואומרים: אין הכונה לאסור על החבר את ההנאה מביתו בגבולות המותר, אלא שאין לסמוך על היצר הפרטי, שהוא יקבע את גבולות המותר והאסור. לפי גירסא אחרת: הכונה היא להזקיק את החבר לפנות, בשעת הצורך, לאינסטנציה ציבורית, וחזקה על הנשאלים, שיתחשבו בכל מקרה עם מצבו של השואל ויפסקו לטובתו. הציבור הוא, איפוא, בחזקת כשרות ודאית."

נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

המתנדבת הותיקה נורית רכס שלחה לנו המלצה על סיפור קצרצר מאת דוד פרישמן, ושמו הקוּפה.  נורית הגישה את הסיפור, מודפס וממוסגר, כמתנת יום הולדת לחברתה.

הסיפור מופיע תחת הכותרת אגדות בדף יצירות פרישמן במאגר שלנו, והוא קצר מספיק להביאו בשלמותו להלן:

הקופה

ביום הולדת אותי היה הדבר, ואני אז בן תשע שנים.  בהיות הבוקר, כאשר רק נפקחו עיני וארא את המתנה אשר נתן לי אבי לזכרון היום ההוא, והנה: קופה קטנה עשויה מתכת לאגור בה כסף ולחשׂוך מיום אל יום.  במכסה הקופה מלמעלה עשוי חריץ, אשר בו תושם מטבעת הכסף לבעבור תיפול אל תוך הקופה, והקופה עשויה תבנית אריה.  את זאת נתן לי אבי, ואולם אמי לא נתנה לי דבר, ורק נשוק נשקה לי, ותספר לי את אחד מסיפוריה.

התשמע?

מלאך קטן היה בשמים, מלאך זקונים לאלוהים והוא רך וצעיר, ואלוהים אהבו מאד מאד.  והיה היום, ואלוהים אמר למלאך שעשועיו לאמור: הנה מחר יום הולדת אותך, ואני נכון לתת לך את כל אשר תשאל נפשך: שאל מה אתן לך!

והמלאך ענה: אם נא מצאתי חן בעיניך, אבי ונתת לי קופה לאגור בה מטבעות, כמשפט הקופות אשר לבני האדם על הארץ.  ואולם בזאת תיפלא הקופה מן הקופות האחרות, כי תעשה אותה בתחבולה על-פי מכונה אשר יכול תוכל להתמלא מאליה ולא תהיה עלי המלאכה למלאותה.

ושחוק קל נראה על שפתי אלוהים, וישפוק למלאך על כתפיו, ויאמר: אין זאת, ילד שעשועי, כי עצל אתה מעט, ועל כן שאלת למנוע את נפשך מכל מלאכה, עד כי תאמר כי גם קופה תימָלא מאליה, ואולם ראה, נשאתי פניך גם לדבר הזה.

וממחרת היום, יום הולדת את המלאך, ויתן לו אלוהים את הקופה כאשר שאל, והקופה עשויה חמר ותבניתה תבנית אדם ומראיה כמראה אדם חי אשר על הארץ.  את זה נתן אלוהים למלאכו, ויהי האדם לקופה בידי המלאך.

והמלאך שם את הקופה בקרן זווית על פני הארץ, ותהי הקופה עומדת על הארץ.  ותהי גם מתהלכת על הארץ, כי כן היה המשפט המכונה אשר עשה לה אלוהים, ותהי מתמלאה הלוך והתמלא מיום אל יום.

והקופה, הלוא אמרתי לך, היתה עשויה חמר, ותבניתה תבנית אדם, לא נעדר דבר, והיא הולכת ומתמלאה הלוך והתמלא.

אין דבר אשר לא בא אל תוך הקופה הזאת;  וכן עברו ימים, וכן עברו שנים.

והמלאך אשר בשמים מביט אל קופתו אשר על הארץ ורואה אותה בהתמלאה ונשמתו חורדת ומרקדת בקרב נפשו מרוב שמחה ועליצות.

כן עברו שנים הרבה; כן עברו שבעים שנה.

והקופה היתה מלאה על כל גדותיה, עד אפס מקום עוד.

ומקץ שבעים שנה התבקעה הקופה מרוב התוכן אשר בה; פור התפוררה פתאום, ושבריה התפרדו – מקץ שבעים שנה.

והמלאך פוקח את עיניו היטב, למען אשר יְפַקֵּח על התוכן אשר בתוך החרשׂ הנשבר.

אויה! מה זאת?

הנה המטבעות מתגוללות ארצה, והמטבעות שונות מאד בערכן: מטבעות מזוייפות, מטבעות עשויות סיגים, מטבעות שווא ושקר, מטבעות תרמית וכחש, מטבעות אשר נמחקה צורתן, מטבעות פסולות, מטבעות אשר אין להן כל ערך, ורק מעט מעט בהן גם מטבעות עוברות לסוחר.

והמלאך הקטן עומד ורואה, ואחרי-כן הוא פורש ובוכה.

ואלוהים מנחם אותו ואומר: לא טוב הדבר אשר שאלת להיות לך קופה אשר תתמלא מאליה.  לו פיקחת אתה על קופתך, כי אז היה אוצרך אוצר נבחר.  לשנה הבאה ביום הולדת אותך אתן לך קופה אחרת, ואולם אתה עשה בחוכמתך לפקח עליה היטב.

ואמי, בספרה לי את הדברים האלה, הוסיפה: בני! מי יתן וביקשת את מלאכך אתה היושב בקרב לבך לפקח על אוצרך אשר בקרבך, והיה באחרית הימים והיה אוצרך טוב ונבחר.

נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

גם מיכל שרגיל, המתנדבת בהקלדה בפרויקט בן-יהודה, כתבה רשומה ביומן הרשת שלה אודות המפגש שנערך השבוע. קראו כאן.

היום, לקראת ערב ההוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה שיערך בשבוע הבא, קטע מתוך "ספר הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים, שיסופר על הבמה על-ידי מספר הסיפורים יהודה עצבה.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…"

[…]

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה תהא עליו?" חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!" כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים "הושע-נא!" ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!!

כל כך נעים לקרוא, שלא מתחשק להפסיק… המשיכו את הקריאה כאן.