קטגוריה: כללי

הרופא אפרים לוצאטו נהג להשתעשע בחיבור שירה עברית.  בין היתר, חיבר סונֶטה נאה בשם "הרופא הנופל שדוד ברשת האהבה":

יַלְדָה יָפָה אַחַת וּמְאֹד אֹהֶבֶת
בָּאָה בֵיתָה רוֹפֵא מָזוֹר לָקַחַת,
לֵאמֹר, כִּי זֶה יָמִים נַפְשָׁהּ כֹּאֶבֶת,
אַף בַּלֵּילוֹת רָחַק מִמֶּנָּה נַחַת.

עוֹד הַשֵּׁגָל הַזֹּאת אֶצְלוֹ נִצֶּבֶת,
שָׁלַח יָדוֹ לַחְקֹר אִם יֵשׁ קַדַּחַת;
וַתִּצַּת בִּלְבָבוֹ פִתְאֹם שַׁלְהֶבֶת,
אָהַב, נִלְכַּד גַּם הוּא אֶל תּוֹךְ הַפַּחַת.

נִדְהָם, אַף מִשְׁתָּאֶה הָיָה הַגֶּבֶר;
עַד הַחוֹלָה שֵֹנִית הֵטִיבָה טַעַם:
בִּי הָאָדוֹן, הַאֵין מַרְפֶּה לַשֶּׁבֶר?

אָז הוּא: הָהּ רַעְיָתִי, אַל נָא תַחְשׂוֹכִי,
חִבְשִׁי אַתְּ אֶת פִּצְעִי, אָמְנָם הַפַּעַם
לֹא הָרוֹפֵא, אַךְ הַחוֹלֶה אָנֹכִי.

כמו שירי אהבה רבים בעברית, גם כאן מהדהדות לשונו ורוחו של "שיר השירים", הדגם בה"א הידיעה לשירת אהבה בעברית: השימוש בדימויי חולי ורפואה לתיאור אהבה וייסורי אהבה; הצירוף "שלח ידו", על אף שלכאורה מדובר בבדיקה רפואית גרידא, אינו יכול שלא להעלות בדעת הקורא האמון על מסורת השירה העברית את הפסוקים: ""דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול" (שה"ש, ה', 4-5); והכינוי "רעייתי".

ומענין הדבר שבחר לוצאטו לכנות את האהובה "שגל", מלה שמופיעה במקרא בהקשרים שונים (בספרי נחמיה, דניאל, ותהילים), ושעל הוראתה המדויקת התווכחו פרשנים לאורך הדורות: יש שאמרו שהפירוש הוא פילגש, ויש שאמרו מלכה, ויש שאמרו כלבת מחמד, ועוד ועוד.  נראה שלוצאטו מכוון להיות האהובה מושכת מבחינה מינית, אך עדיין משונה מעט בעיני בחירתו זו.

ישראל בלקינד מספר בזכרונותיו על הסופרים שהוא וחבריו קראו בנעוריהם:

על כל בני הנעורים חביבים מאד הספרים של שני סופרים אמריקאים, מיין-ריד ופנימור קופר, שכתבו על חיי החלוצים באמריקה בעת אשר היתה כמעט שוממה ויושביה מעטים. השפעת הספרים האלה על הצעירים היתה כל כך גדולה, עד כי זוכר אנכי כי תלמיד הגימנסיה אשר בה למדתי ברח לאמריקה (מובן כי השיבו אותו מהעיר הקרובה!), ומקרים כאלה קרו גם בערים אחרות.  השפעת הסופרים הללו היתה נכרת גם על העסקנים הצבוריים אשר חלמו אודות ישוב היהודים באמריקה.

מר גמזפון גמר, למשל, את מאמרו הראשון במלים האלה: "להתראות, עמי היקר, באהל על שפת מיסיסיפי!" וצעיר אחד בימים ההם, פטרוקובסקי שמו, אשר כבר עבר את האוקינוס, כתב לעתונים מכתבים שבהם תאר את מעשי גבורתו בחייו החדשים ואת מלחמותיו עם ההודים (אינדיאנים) אדומי-העור, הכל בנוסח מיין-ריד או קופר!

אותו "גמזפון" הוא מחברו של מאמר שעודד הגירת יהודים לארה"ב; המאמר פורסם ב"ראזסוויט" — כתב-עת יהודי בשפה הרוסית.  דומני ש"גמזפון" הוא שם עט שמסווה באמצעות שיכול אותיות את זהות מחברו, הלא הוא לודוויג זמנהוף (ובתעתיק הרוסי "זמנגוף").

בספר זכרונותיו בנתיב הביל"ויים, מספר ישראל בלקינד:

צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה'תרכ"ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה "מושבה גרמנית", מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית.

אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו "האו-דו-יו-דו". תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל"חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה.

כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: "חדידו, חדידו!"…

מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…

בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
מקמטי-שמלותיך;
ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
יקפאו על שפה זו המתוּקה.

רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
נשבעתי!
כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

(ההדגשה שלי)

– אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
(פרגים)

לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

"אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

רגלסון אומר ששניאור,

"בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
האשק לך או אשוך, יקירתי,
ואם אחבקך עד לחנק?
או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
(תחת צלילי המנדולינה)

הסופר והמבקר שרגא פייבל פרנקל פרסם את כתביו תחת שם העט בר טוֹביה, ואנו עומדים לחנוך את אגף בר טוביה במאגר שלנו בחודש פברואר הקרוב.  בינתיים, טעימה מסגנונו על קצה המזלג כבר מצויה במאגר שלנו, בתוך רשימה של זלמן אפשטיין בשם "מילקוטי".  אפשטיין כותב כך:

כמה גדול כחה של אמרה תוכנית וכשרונית:  יש כי הרעיון הכמוס בקרבה איננו לגמרי חדש, אבל הוא הואר באור חדש.

הנה הרעיון על-דבר ההבדל היסודי שבין היהדות והיונות בתפיסת הצד המוסרי שבחיים.  הרעיון היה כבר לשבלוני וחלקו בתוך נכסי דניידי של רשות הרבים, אך בא בר-טוביה, אחד הסופרים הטובים והחשבנים שבתוכנו, והשמיע דרך אגב באחד ממאמריו בנידון זה אמרה קצרה, כל-כך תוכנית, כל-כך מחוכמה ונושמת רוח חיים, עד כי שהיא שופכת אור מצוחצח על עצם הרעיון ועל הרעיון כולו.

הוא אומר: "גיטה מעיד על עצמו בתם-לבב או התגנדרות:  "אנכי מבכר בטבעי את אי-הצדק על אי-הסדר", אולם בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה.  לדידהו אין לך אי סדר גדול מאי-צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו".

שפתים ישק!  הרי זו חתיכה שלמה של אמת גמורה ומוחלטת, הפך בה והפך בה, הקורא!  רגיל אתה בכך, כי ילעיטוך בעמודים שלמים, בפרקים שלמים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות  –  וכמו הבריק הברק והואר מסביב.

עד כאן דברי אפשטיין.  ואכן, זו הבחנה מחודדת ומעוררת מחשבה, ואופיינית היא לסגנונו הניצח של בר טוביה, שהיה מצוי הן בספרות התורנית והן בספרות העולם.  כאמור, בפברואר נחנוך את אגף בר טוביה עם כמה וכמה מחיבוריו.