בזכרונות מונטיפיורי בתרגום י"ח טביוב, מופיע המעשה הבא:
ואחד מגדולי אנגליה בא אל מונטיפיורי ויגד לו בשם ציר טורקיה לאמר:
"אם יאבו היהודים לשוב לארץ הקדושה, נכונה ממשלת טורקיה לתת להם אדמה עם כל הזכיות והחסות הצריכה להם, רק בתנאי כי ילוו לה היהודים כסף לצרך חלוף מטבעותיה במטבעות חדשות".
אך מונטיפיורי ענה על זאת כי לפי דעתו לא ימצא לעת כזאת אף יהודי אחד באנגליה אשר יאבה לשוב לארץ ישראל, וגם איננו מאמין כי אפשר יהיה לעשות מלוה לצרך כזה.
הרעיון שהשירה מעניקה חיי נצח עתיק כמעט כמו השירה עצמה. הנה, גילגמש מלך ארך, אשר ביקש את סוד חיי הנצח, נכשל בסופו של דבר, אך באופן אירוני זכור עד היום בזכות השירה האֶפּית שנכתבה על אודותיו (שמצויה במאגר פרויקט בן-יהודה, בתרגום טשרניחובסקי). גם הומרוס מודע לכוחה זה של השירה, וכך גם תיאוגניס והוראטיוס, כפי שכתבתי ברשומה הזו לפני כמה שנים.
ובכן, המשורר יחיאל מַר מתייחס לרעיון הזה בשירו "כְּרִיָה", ומסקנתו עגומה:
כּוֹרֶה אֲנִי לִי שְׁנֵי קְבָרִים:
רִאשׁוֹן כּוֹרֶה בְּעָפָר וָאֵפֶר
שֵׁנִי כּוֹרֶה בְּאַדְמַת הַסֵּפֶר.
רִאשׁוֹן תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ
שֵׁנִי תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאַת שְׁמָהּ הָרַךְ
כְּמוֹ עֶרֶב אָבִיב.
וַאֲנִי חוֹפֵר וְחוֹפֵר וְגוֹרֵעַ
מִן הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי לְהוֹסִיף.
וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
הַמִּקְרֶה הָאֶחָד יִקְרֶה אֶת שְׁנֵיהֶם.
זֶה וְגַם זֶה
אָבָק יְכַסֵּם.
האם צדק?
(יצירת יחיאל מר, שעודה מוגנת בזכויות יוצרים, מוגשת לציבור ברשותה האדיבה של משפחתו.)
בשנת תרע"ב כתב א"ד גורדון מכתב קצר לאשר מוסנזון, לאחר ששמע על מות רעייתו, דבורה:
ידידי,
אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות. אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה במסגרת שחורה, הרגשתי צורך לכתוב אליך.
מה יתנו לך דברי? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב – ואני נשמע לו.
לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך – לך, לילדים ולאמה של דבורה.
לא אדבר, אבל אני בטוח כי לבך יבאר לך מה ששולח לך לב ידידך.
גם מכתביו האחרים של גורדון מצויים במאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה.
לרגל מלאת מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אנו מזמינים אתכם לקרוא את הרומן האוטוביוגרפי "השגעון הגדול", מאת אביגדור המאירי, אשר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונטל חלק במלחמה.
המאירי אינו מצנזר ואינו מייפה את הדברים. הנה טעימה קטנה:
"במקום שאין איש – השתדל גם אתה להיות בהמה כמוהם! במימרה זו […] ספון כל היסוד הפסיכולוגי של איש הצבא."
תודה רבה למשפחתו של המאירי, אשר העניקה לפרויקט בן-יהודה רשות להגיש לכם את יצירתו בטרם פקוע זכויות היוצרים.
במלאות 110 שנים למותו הטרגי של הסופר אליהו מידניק החל בחג שבועות, אנו מביאים כאן את תחילת סיפורו "דף קטן מזכרונות ילדותי", אשר חובר ע"י הסופר הצעיר בעודו בן 18. הסיפור, אשר נכתב במקור ביידיש ותורגם ע"י בני מר, על לאתר הפרויקט לקראת ציון המאורע בעידכון היצירות האחרון של הפרויקט.
תודתנו לבני מֶר, אשר תרם לפרויקט את רשות הפרסום לתרגומו, וכן לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, שעזר בקבלת רשות הפרסום ועושה רבות לשימור זכרם של ביאליק, מידניק ורבים נוספים.
חג ביכורים שמח לכולם!
צוות הפרויקט.
———————————
דף קטן מזכרונות ילדותי
מאת: אליהו מידניק
תרגם מיידיש: בני מר
את "השקצים" הקטנים של קנובליפק הכרתי היטב רק מרחוק. ידעתי שהם מתגוררים בבקתות מגוגות קש במורד העיירה: הייתי רואה אותם מובילים במקל ארוך חזיר או עגל למכירה ביריד, או בחורף, מחליקים שעות ארוכות על הנהר. ידעתי שאין בהם שום תורה ומצוות, שאינם נושאים שום עול וחיים הם כשם שלבם חושק – במלה אחת, ידעתי שאלה הם "שקצים", ויכולתי רק – כמו כל חברי – לבוז אותם בלבי. בכנותו אחד מאתנו בשם "שקץ" היה הרבי מתכוון בזה לבזותו בביזיון הגדול ביותר. כך נמשך הדבר עד השנה התשיעית לחיי. אז היתה פגישתי הקרובה הראשונה עם "השקצים".
היה זה ל"ג בעומר. הרבי הוביל את ה"חדר" שלנו אל היער, מפני שכבר היינו ילדים גדולים – לא כל כך על פי שנותינו אלא על פי רבנו, שהיה אחד מגדולי המלמדים בעיירה – וגם לנו לא נאה היה ללכת אל הצמחייה הירוקה או אל מאחורי הגדר של בית העלמין, שגם בהם היתה חלקת אדמה מוריקה, הגדה הימנית הגבוהה של נהר הקנובליפק, אשר אליו מוליכים המלמדים הזוטרים את "חדרי" הדרדקים; מלבד זאת, כילדים גדולים כבר צריכים היינו להדר יותר בחגיגת החג. היה זה יום נפלא, מהימים היפים ביותר, מימי האביב הנוגהים בשמיהם התכולים, מאלה הנפרשים ונישאים מעל ראשינו. אך יצאנו מהעיירה, והנה בא בפנינו משב רענן מהשדות הצומחים, שהשתרעו סביב סביב למלוא הרוחב, ורצו לפנינו מכל עבר ובלי קץ בשום מקום –ולבבנו השתעשעו בקרבנו: פתאום הרגשנו בתוכנו בצורך לנוע, לנתר, לרוץ, להיאבק ולצעוק, וכבר שכחנו כליל את כובד הראש, שילדים גדולים כמותנו חייבים ללכת בו. אך אז עצר אותנו הרבי בדברים:
"לקחתי אתכם ליער רק מפני שהחשבתי אתכם לילדים הגונים; עליכם לדאוג לכך שלא אשיב אתכם בחזרה הביתה". דברי הרבי הכריחו אותנו להתאפק. הלכנו בכובד ראש, לא בחיפזון, כמו ברחוב העיירה שלנו, ותחת השגחתו של הרבי לא העזנו לגלות את רגשותינו, ואף על פי כן עשונו אותן רגשות, שגדשו את לבנו, שמחים ומאושרים. אך רבנו, ששתק כמעט כל אותה עת, פנה אלינו פתאום:
"אתם, ילדים, לכו בשקט, עוד יותר בשקט, כי אחרת… הנה כאן, אתם רואים, העדר של 'השקצים', וכדי שלא ירצו להתנפל עלינו", אמר לנו, "לכו בשקט, כדי שלא ישמעו אתכם".